אור ברסלב

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן ז

סימן ו

דיני תשובה:

ביומא דף פ"ו אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנות רעים רבים ושוב אלי נאום ד' כו' והקשו המפרשים מאי רבותא דעשה דתשובה דוחה ל"ת הא קי"ל בכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת:

והנה בספר כסף נבחר תירץ דהיינו רבותא דעשה דתשובה דוחה ל"ת משום דבעלמא אצל מי שנדחה הל"ת הוא מקיים העשה משא"כ בעשה דתשובה נהי דישראל מקיימין העשה דושבת עד ד' גו' וראויים לדחות ל"ת דמחזיר גרושתו משנשאת אבל הקב"ה הא אינו מקיים העשה כלל וא"כ אינו בדין שידחה הוא ל"ת דמחזיר גרושתו משנשאת אלא משום דגדולה תשובה. אך הקשה עליו בעל תוספת יום הכיפורים דא"כ בכתובות מ' ע"א אהא דאם היתה האנוסה אינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה. ופריך בגמ' וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי ל"ת דחייבי לאווין והשתא מאי קושיא נהי דבדידי' איכא עשה וראוי לדחות ל"ת אבל היא שאינה מקיימת עשה איך תדחה ל"ת. וכן ביבמות כ' בחייבי לאווין יכולין מן התורה להתייבם דאתי עשה ודחי לא תעשה ואמאי הא עשה דיבום אינו מקיים אלא היבם ואיך תעבור היבמה על הלאו מבלי שתקיים היא שום עשה. א"ו דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר דוחה ל"ת שבתורה אע"ג דלגבי אחד מהם ליכא עשה כו' עכ"ל:

ול"נ דקושיית בעל תוס' יום הכיפורים לא קשיא מידי. ולא הי' לפניו דברי התוס' ישנים בכתובות שם אהא דמשני בגמ' היכא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וכתבו שם התוס' ישנים הקשה הרב ר' עזרא כו' ול"נ דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש עכ"ל. ולפ"ז היינו תירוצא דגמ' ממש כמו שתירץ בעל כסף נבחר דאף דבדידיה ראוי לדחות משום דעשה דוחה ל"ת אבל כיון דגבי דידה ליכא עשה לא נדחית הל"ת גבי דידיה. ולפ"ז לא תקשה כלל מהא דדחי עשה דיבום לל"ת דחייבי לאווין. דהא יש לדקדק לפי תירוץ התוס' ישנים למה לי' להגמ' להאריך ולומר הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. בקיצור הל"ל אבל הכא לגבי דידה ליכא עשה. אולם נראה דרב זביד המתרץ שהאריך בלשונו מ"ש דה"ט דבאנוסה לא דחי ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל בא לתרץ בזה דלא תקשה לכאורה מיבמה דאף דאיכא ביבם עשה דדוחה ל"ת דחייבי לאווין והרי גבי דידה ליכא עשה דיבום ואיך מותרת היא לעבור בלאו משום עשה דידיה. ע"ז אמר דבאנוסה ה"ט דלא דחי לאו משום דלגבי דידה ליכא עשה אלא משום דהעשה דידיה תליא ברצונה דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אפי' לגבי דידיה ואין כאן עשה כלל אפילו גבי המאנס שתדחה ל"ת. אבל לוא יצוייר דגם אי אמרה לא בעינא אין שומעין לה א"כ כיון דגבי דידיה איכא עשה דחי ל"ת ולא איכפת לן מה דלגבי דידה ליכא עשה. ולפ"ז פשוט וברור דה"ט דביבום לא איכפת לן במה שהיבמה דוחה ל"ת אף שאינה מקיימת עשה דכיון דכתיב ויבמה אפי' בע"כ הרי דדעתה ורצונה כמי שאינה ושפיר דחי עשה דגבי יבם לל"ת. וא"ש דברי הכסף נבחר. ויתר הדברים בזה הלא הם כתובים בספרי שפתי חן פרשת נצבים על פסוק ושבת עד ד' גו':

וקושיית התוס' דכתובות מ' דאתא לידן נימא בה מילתא. שהקשו התוס' אמאי צריך קרא בפרק קמא דיבמות דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא ליכא לעשה דאי אמר אב לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה כלל. עכ"ל תוס'. נ"ל דלא דמו להדדי כלל. דהנה עיקר סברת הגמ' דכיון דעשה זו דולו תהי' לאשה ברצונה תליא דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל א"כ אפי' אמרה בעינא לא אלימא כל כך שתדחה ל"ת. הנה כל זה בעשה דולו תהי' לאשה. אמנם בכיבוד אב ומוראו דעיקר מצות ד' היא כבד את אביך גו' איש אמו ואביו תיראו אך לא כתיב בתורה שאומר לו שחוט לי בשל לי. אלא כיון שמחוייב בכיבוד ומורא ממילא מחוייב לשמוע בצוויו גם בזה לפי שהוא בכלל כיבוד ומורא. וא"כ אין לומר כיון דאי אמר האב לא בעינא שתשחוט ותבשל לי ממילא ליתא לעשה כלל וא"כ אפי' אמר בעינא אין כח בעשה זו לדחות ל"ת. ז"א שהרי אפי' אמר לא בעינא אכתי איתא ואיתא לעשה שהרי אז חל מצות עשה וכיבוד ומורא שלא ישנה מדברי אביו. ומצוה עליו שלא ישחוט ולא יבשל. לא מיבעי כשא"ל להדיא אל תשחוט ואל תבשל אלא אפי' א"ל אינני צריך שתבשל ותשחוט עבורי ג"כ הרי גילה האב דעתו בזה שאל ישחוט ושאל יבשל עבורו וא"כ במה הוחלש מצות כיבוד ומצות מורא שעל הבן כיון דאכתי איתא לעשה א"כ באומר בעינא שתשחוט ותבשל ודאי דה"א שישמע לו:

ובזה נ"ל מדויק מאד מ"ש בגמ' שם בכתובות דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל מ"ש לשון "כלל" ה"ק דכאן ליתא כלל לעשה משא"כ בכיבוד נהי דאי אמר לא בעינא שתשחוט ותבשל אין חל העשה שישחוט לו ושיבשל לו מ"מ כיון דעדיין איתא לעשה שלא ישחוט ושלא יבשל א"כ לא בטלה כח העשה וא"כ באומר בעינא יכול שישמע לו אי לאו קרא:

אמנם לכאורה דברינו עדיין אינם מספיקים דהא אכתי יצוייר גם בכיבוד בגוונא דליתא לעשה כלל כגון שא"ל אביו אל יהי' כבודי עליך ר"ל כל מה שאתה מחויב לעשות עבורי ע"פ ד"ת במצות כיבוד הנני מוחל לך וא"כ הרי זה דומה לאמרה לא בעינא דכתובות דלא איתא לעשה כלל. אמנם א"ש ע"פ מה שיש עוד להקשות מה שאמר בגמ' שם מאי לאו בשחוט לי בשל לי או בלאו דמתמר דמה ענין הנהו לעשה דמורא שהרי בקדושין ל"א ת"ר איזהו כיבוד ואיזהו מורא כיבוד מאכיל משקה כו' איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כו' א"כ שחוט לי ובשל לי בכלל כיבוד הם ולא בכלל מורא:

אמנם כשנבין מתחילה עיקר מצות כיבוד ועיקר מצות מורא א"ש. דהנה עיקר מצות כיבוד שיעשה לו מילי דכיבוד כגון מלביש מאכיל משקה ולא מיבעיא כשהאב צוה לו אלא אפי' בלא צווי כיון שמבין בדעתו שרצונו של אב בכך. אמנם מצות מורא עיקרו הוא שאל יבעט בצוויו. וכדאמרינן בעלמא עשה מאהבה עשה מיראה כו' עשה מיראה ואין ירא מבעט ומינה לכל מילי דבזיון שמוזהר הבן הוא בכלל מורא שכיון שמוזהר הוא מלבעט בצוויו ואל יבזנו נלמד מינה שלא ישב במקומו ולא סותר דבריו כו' שהוא ג"כ מילי דבזיונא. והנה לפ"ז באמר לבנו שחוט לי בשל לי והוא ממרה את פיו ואינו שומע בקולו הנה מצות כיבוד אינו מקיים בשב ואל תעשה שהרי ישב ולא עשה מצות כיבודו ומצות מורא עבר בקום ועשה שהרי התורה אמרה תיראו שתהא מוראו עליו ואל יבעט בצוויו והוא מבעט וא"כ הרי זה עובר על ד"ת. והוא בכלל ולא סותר את דבריו דחשיב בברייתא:

ולפ"ז מדוייק מאד מ"ש תורה מצות מורא דוקא אצל שבתותי תשמורו דאי הוה כתיב גבי מצות כיבוד לומר דאע"ג דאיש אמו ואביו תכבדו ותשחטו להם ותבשלו להם מ"מ בשבת שבתותי תשמורו אני ד' כולכם חייבין בכבודי ודאי הוי קשה קושיית תוס' דלזה א"צ קרא שהרי אי אמר אב לא בעינא כלל בכיבודך לא איתא לעשה כלל. אכן במצות מורא לא יתכן כן. שהרי אם יאמר לו אביו אם אומר לך שחוט לי בשל לי או כל דבר שאומר לך אל תשמע לי הנה בזה אומר לו האב לעבור על ד"ת:

ועתה ממה נפשך אם יהי' הדין בזה שישמע לאביו אף שהוא לעבור על ד"ת ואל יהי' מוראו עליו כדי שלא יבעט בצוויו שמצווהו עכשיו. א"כ בכה"ג לא שייך לומר מי איתא לעשה כלל דודאי איתא ואיתא שהרי הוא מקיים מצות מורא ואינו מבעט בצווי זה שמצווהו עכשיו. ואם יהי' הדין שבאמת אל ישמע לו כיון שהוא לעבור על ד"ת ומוטב שלא ישמע לו בפעם הזה משלא ישמע לו ויעבור על דבריו לעולם ואין ביד האב לומר לו כן שאל יהי' מוראו עליו נגד דברי ד' שא"ל איש אמו ואביו תיראו גו' שהרי אתה ואביך חייבין בכבוד ד' ומצותיו. ומנ"ל זה הלא רק מדכתבה תורה איש אמו גו' אני ד' כולכם חייבין בכבודי. וא"כ ממה נפשך ליתא לקושיית תוס' דודאי צריך קרא דכולכם חייבין בכבודי. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה