אור ברסלב
שות דבר שמואל חו"מ › סימן מז

שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר

חו"מ · סימן מז

סימן מו

וס"ל נמ"ך. לפי שהחכם הנז' סתם הדברים ביסודות דין זה ולא העלה אותם על ספר צריך אני להרחיב הדיבור בזה לברר הדין לאמיתו לנדון שלפנינו והוא שהנה מר"ן בב"י יוד"ע ריש סי' קע"ב כתב שלדעתו משד"ס היא המותרת, מצד שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ואינה אלא שכירו' גמור, וה"ז דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שרשאי לגאולו לפי חשבון הדמים. ולא כמ"ש התוספ' והרא"ש בש"ס שגם במשד"ס יש כח ביד המלוה לכוף ועיקר ההיתר הוא מפני שכתוב במשלם שנייא וכו'. ודעת מר"ן בזה הוא כדעת הרה"מ בשם הרמב"ן, ועי' בש"ך שם ברי"ס הנז':

ומזה נפל ספק לרבותינו הרא' נ"ן. לענין אח' נפילה ושריפה. כי מדברי הרה"מ שמהם מקור דברי מר"ן נובעים נר' שדין אחריות תלוי באינו יכול לכופו דכיון דלאו לגוביינה קיימא בעודה קיימת שאין המלוה יורד אלא ליפרע מהפירות. גם בנפילה ושריפה אינו גובה משאר נכסים. וה"ה באפותיקי מפור' שכותב לו לא יהיה לך פרעון אלא מזו שהדין הוא שאם שטפה נסר אינו גובה משאר נכסים ומדבריו משמע ג"ך שההיתר תלוי ג"ך במה שאין האח' על הלוה אם שטפה נהר ונפקא מינה אם התנו שתהיה אחר' שטיפת נהר על הלוה דמייא להלואה וכ"ך מר"ן שם סי' הנז' ס"ג דאם קיבל עליו הלוה אח' נפי' ושריפה, יש מי שאוסר ומבואר שם בב"י שזה כפי דעת הרמב"ן ומדהביאה מר"ן ש"מ דבשיטתיה קאי:

אלא דעכ"ז הוק"ל לרבותינו הא' זלה"ה מדברי מר"ן בח"מ סימן קי"ז ס"ב וז"ל משכונ' אם משכנה לו סתם דינה כאפותיקי סתם. ואם כתב לו לא יהיה לך פרעון אלא מזו דינה כאפותיקי מפו', ומש' דבמש' המותרת לדעתו מיירי. שהיא מד"ס שביאר ההיתר שלה ביוד"ע שהוא משום שאינו יכול לכופו ועלה כתב דבסתם ולא כתב לו לא יהיה לך וכו':

גובה משאר נכסי', וא"ך קשה תרתי חדא דביוד"ע מש', דמשד"ס שאינו יכול לכופו דינה כאפו' מפו' אעפ"י שלא פי' בה לא יהיה לך פרעון אלא מזו דהא בהא תלייא, שנית דמדבריו שם מוכח שאם היה דינה שאחר' נפיל' ושריפ' על הלוה או שקי' על עצמו הלוה אחריות בפי' אסור ומדבריו בחמ"ש מ"ש להיפך וביישוב דבריו נחלקו עוד רבותינו הרא' שהרה"ג מוהריב"ץ זלה"ה בתשוב' סובר (הובאה בהעתק תשובותיו שיש לי סי' מ') דדעת מר"ן כדעת הרמב"ן. וכדבריו דביוד"ע ובח"מ איירי במשכנתא בנכייתא והוצרך לבאר דין האחריות לדעת המתירי' אבל מד"ס גריעא אפי' מלא יהיה לך פרעון אלא מזו, והל' כלא יהיה לך פרעון. אלא מניכוי עד תומה, כג' מאות וארבע מאות שנה, והרה"ג מהריב"ע ומהר"ר שלם אדרעי ומהר"א ן' עלאל ומהר"ר שאול אבן דנאן. ועמהם ג"ך הרב מוהריב"ץ זלה"ה בתשו אחרת (סימן רצ"א בהעתק הנז') סוברים דדעת מר"ן ברורה כמ"ש בחמ"ש ובמד"ס איירי דאם לא פיר' לא יהיה לך פרעון אלא מזו גובה משאר נכסים ודלא כהרמב"ן, והאריכו בתשוב' זו להוכיח כן מדברי מר"ן עצמו בב"י ובקצר וביוד"ע אין צורך להעתיק לך כל התשו' בקש תמצא. גם שם ביארו דאפי' לא כת' אח' דינא הכי וכ"ש אם כתב אח' על כל נכסיו מוקמ' וכו' דלאו לענין טי' לחוד נכתבה האחריות, אלא גם על נפיל' ושריפ': ובשיטה זו קאי ג"ך הרה"ג כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בחידושיו על הש"ע סימן קע"ב ס"ג ולפי שאינו מצוי כ"ך ביד כל אדם ראיתי להעתיק לך כל דבריו בשלימות, וז"ל שם כדי שיקבל אח' מנפי' יכו' משד"ס שנפלה נ"ל דההפסד על הלוה. וחייב לפרוע לו מיד מעותיו במושלם וילקח בהם קרקע והלה אוכל פי' כאשר היתה בתחי' וראיה לזה דברי הריטב"א ז"ל במסכת מציעא יעו"ש שכ"ך להדייא מהגמ' ודברי הרמב"ן שהביא מר"ן רי"ס קע"ב דמד"ס אח' נפיל' על הלוה נ"ל דלאו הלכתא נינהו, ונר' שגם הסכמ' הש"ע כן היא דבסימן קי"ז הלכות אפותיקי כתב מש' אם משכנה לו סתם דינה כאפותיקי סתם ואחר שלא התיר ביוד"ע אלא משד"ס. ממילא משמע דבח"מ ג"ך איירי בדסורה כי רחוק מאד שיכתוב כן לסברא שלא הזכירה בש"ע שלו, כמו אחרים, כי הוא ז"ל לא יעשה כן כלל ואלו הביא אותה סברא והזכירה מיהת יש לדחות כן משא"ך השתא, ומזה נדחה מש' אחרים כיון שאינו נהנה אלא מפירותיה הו"ל כאפותיקי מפי' וכו' ומלבד זה אין לדבריהם אלו שום שורש, כיון שאינו מתנ' אלא על הפירות משא"ך אם נפלה חייב לו אחרת ואין צורך לדחות זה כי דחוי הוא מעצמו:

גם הרמב"ן ז"ל לא הביא שום ראיה אלא כדרך שיחה בעלמא משיחת ת"ח לתת הפרש מאיזה טעם נתיר משד"ס יותר מנכייתא ומדברי הרה"מ שנתן טעם אחר כיון שאין ביד המלוה לכופו וכו' נ"ל דלא ס"ל כדברי הרמב"ן: גם מר"ן לא העתיק אלא דברי המגיד וטעמו, ולא טעם הרמב"ן כנר' דלית הלכתא הכי, אלא דל"ש נכייתא בדסורא לענין זה, וכולהו אח' נפי' על הלוה:

ובאמת ירא הייתי להכניס ראשי בין ההרים הרמים הריטב"א והרמב"ן עד שמצאתי את שאהבה נפשי רש"י ז"ל להדייא סו"פ מי שהיה נשוי ההוא גברא דמשכן פרדתא לחבריה ליו"ד שנין, וקאי לחמש שנין וכו', אתא לקמייהו דרבנן, כתבו ליה טי' לחמש שנין פירש"י וז"ל שיאכלוה ליו"ד שנין ותחזור לבעלים בלא מעו' דכתב לו במשלם שנייא אלין תפוק וכו' ע"ך הני להדייא דגם דסורא אם נפלה נפלה ללוה ולא ישיב הרמב"ן ז"ל דאיירי ההיא בנכייתא, ומיהו לדעת הגאונים כולם דסוברים דלא הותרה אלא דסורא דוקא ומוכרח לדעתם דההיא בדסו' איירי וכתבי ליה טי' לחמש שנין, א"ך כל הגאונים הסוברים כן סוברים דלא כהרמב"ן, ועוד הוכחה מדברי הש"ע דכיון שפסק כגאונים דלא שרייא אלא דסורא דוקא מוכרח שיסבור דאח' על הלוה דאל"ה יהיה מזכי שטרא לבי תרי, ומ"ש מר"ן ס"ג אחר' נפיל' וכו' יש מי שאוסר היינו שמקבל עליו שלא יפסיד המלוה כלום אפי' פירות וגם אם תפול יפר' השכי', ולזה שפיר אסר מטעמא דיהיב בב"י, דא"ך לא הוי קרוב להפסד כלל וליכא שום תיוהא, דהיי' בעצמו מ"ש הב"י בתחי' הדף, דהתיוהא הוא שיפסיד הנכייתא ע"ש, אבל לגבי קרן בלא תיוהא אח' נפי' וכו' על הלוה ולכשתעיין מ"ש הב"י על דברי הרא"ש והטור תבין זה בנקל, ומדוק' זה מדברי מר"ן שכתב ויש מי שאוסר ואם נתכוון לדברי הרמב"ן כמ"ש הרבק"ש לא הי"ל לו' כן אלא הנ' פסוקה, אלא ודאי כדפי'. וכתבה בשם יש מי שאוסר שהוא ז"ל הקשה עליו דבמש' דסורא שרי אפי' אחר' וכו', וליכא תיוהא משום דעיקר ההיתר תלוי במה שאין כח ביד המלוה לכפותו וכו' כמבואר למעיין בב"י:

באופן שדעתי שמש' שנפלה אח' על הלוה וילקח בהם קרקע והלה אוכל פי' עד יפדה כמבו' במציעא דכ"ט ע"ש, וכן ראיתי כתוב שכך היו דנים ב"ד הרא' זלה"ה. אלא שמקרוב נהגו לפשר, ושוב באו אחריהם ותיקנו שתהיה אחר' על המלוה, ולי טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של האחרונים עכ"ל:

הנך רואה שרבו הסוברים דלא כהרב מהריב"ץ ז"ל באותה תשוב', ואפילו הוא עצמו הלך בשיטתם בתשו' זו והרה"ג זלה"ה דחה דברי אותה תשו' בסתר והוסיף לחזק דבריהם שבתשו' הב' מהגמ' ומדברי מר"ן עצמו כמ"ש והוצרכתי לבאר זה לפי דעת החכם הפוסק שהביא ראייתו משם, אך לקושטא דמילתא אנן בדידן אין לנו עסק בכל זה. ואלמלא חיפש יפה היה מוצא בשכבר רבותינו הרא' עמדו ע"ז בשנת תקנ"ד, וממה שראו שדין זה היה בו מחלוקו' בין חכמי הדורות שיש מהם שהיו אוסרים. ויש שהיו מתירין ויש מפשרים עמדו ותקנו שהקרקע הממוש' כולו משועבד ביד המלוה עציו ואבניו וקרקעו כי ראו שלכל הפנים דיו שלא יפרע משאר נכסים. אבל היא גופה או מה שנשאר בה קיים משועבד בידו, ומהמקום עצמו שלמדו ממנו שהוא אפותיקי מפו' הוכיחו כן, שגם באפותיקי מפורש כל מה שנשאר מהקרקע הרי הוא בידו, דדוקא אם שטפה נהר שנאבד גם הקרקע, הוא דאבדו מעותיו לגמרי:

אבל כל עוד שהקרקע קיים או עציו ואבניו:

הכל הוא משועבד בידו, כמשו"ח כ"ז בתקנתם ושם ביארו שכן מצאו מבואר ג"ך בתקנה שתיקנו ב"ד שלפניהם, ולבל ישאר מקום לבעל דין לחלוק, עשו מפי' התקנה תקנה ומדבריהם משמע להדייא שלא הלכו כלל בשיטת הרב מוהריב"ץ זלה"ה שבאותה תשו' שסובר שהיא גריעה מלא יהיה לך פרעון וכו', והוייא כאומר לא יהיה לך פרעון אלא מניכוי וכו' שהרי לא הוציאו מהכלל רק שאר נכסים. אבל גופה מיהת משועבד כאלו מכור הוא בידו לגמרי:

ומטעם זה ג"ך דאמרינן דהוייח כמכר היו דנים לענין טי', שאם נטרפה מידו חוזר על הלוה כמ"ש הרה"ג בתשו' י"ב, שכתב דאף דבאפותיקי מפו' מבואר בסי' קי"ז ס"א דאינו חוזר מ"מ בנד"ז דמשכו' לא כתב לשון זה ממש. אלא דאנן אמרינן כאלו הוא אפותיקי מפו' לענין שטפה נהר אך לענין בע"ח הרי היא כמכיר' בידו, דלפי האמת מכר הוא, ודינא הוא שחוזר עליו וכו' ע"ש, הנך רואה דאפילו כאפותיקי מפו' לא עשו אותה וכ"ש דלא הוייא כאומר לא יהיה לך פרעון אלא מניכוי, דאם איתא שכן דעתם גם בענין טי' היה להם לדון שלא יוכל לטרוף ואינו חייב לו אלא כשיעור הניכוי מדי שנה בשנה אשר מכ"ז נר' ברור להדייא שבנד"ד אין ראיה מכל מ"ש החכם הנז':

ובלא"ה בנדו"ד נרא' דאפילו חוץ מהתקנה הנז' כ"ע מודו דלא מיקרי כופהו לפרוע כמו שחשב החכם הנז' כי הוא לא דחקו כלל למכור ולא לפרוע רק מעצמו מכר והוא שכפה את עצמו לזה וממילא קא זכי המלוה דכיון שכל הקרקעות היו ממושכנים ביד המוקדם דין הוא שאינו רשאי למכור מהם כלום וכיון שמכר מהם ובאו לדין על זה לפני הדיין על דמי המכר שהיו בעין עדיין מונחים מי יגבה תחילה. היה לו לדיין לדון שהמוקדם יגבה תחילה ועיין עוד בתשו' הרא"ש שהביא הטור בחמ"ש סימן ע"ד. ופסקה מר"ן שם בקצר ס"ה וז"ל. המלוה את חבירו על משכונת מטלט' או קרקע ששוים יותר מחובו. ובא הלוה ואמר שיקח מהמטל' כדי חובו ויחזיר לו המותר אין בדבריו כלום ומבואר שם בטור שהטעם הוא כי יאמר לו אין לי מעות לקנות חפצים שלך, ואיני רוצה לטרוח ולמכור חפציך. וכ"ש בנד"ז שהלוהו על בית וכו' ושיעבד לו הבית וכו' עד שיפרע לו מעותיו שאינו יכול לבטל שיעבודו וכו'. גם ביאר שם דאפי' הבית אינה שוה כל החוב אינו יכול לכופו שיקח הבית בחובו ויחזיר לו שטרו כי יאמר לו אין לי מעו' לקנות בהם קרקע אני הלויתיך על ביתך, וכשאצטרך מעות איני רוצה לקנות קרקע, וגם איני תובעך שתפרעני, ואם תרצה להחזיר לך שטרך מכור ביתך ותפרעני ע"ך. וע"ש בסמ"ע וש"ך. הרי דאפי' לחששות דקות חששו לתועלת המלוה ודין הקרקע שוה לטלטל בזה, והגע עצמך אם היתה מש' מטל' האם יוכל החכם הנז' לדון כמו שדן בקרקע גם ביארו בפירוש דאפילו לפרוע לו במקצתם אינו יכול וכ"ש הוא בנד"ד שרוצה להורגו בידים, כי הוא לא ירד אלא ע"ד שיהיה קרקע מרובה. כדי שישאר מרווח בקרן המש' ופי' אפילו בזמן שיוזל הקרקע הרבה, ועתה רוצה למכור מהם כדי לפרוע למאוחר, ולפי דינו של החכם הנז' היה המלוה המוקדם רוכב על סוס והחזירו על החמור ונטל ממנו הסוס ואין מי שיסכים על זה, ועיין עוד להריטב"א בחי' על כתו' דצ"ו שכתב וז"ל אבל אם טרפו ממנו גובה כל חובו לאלתר ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכו' אחרת, יכול לומר לו דאיהו אדעתא דמשכונ' זו נחית וכו' ע"ש:

ואם בנטרפה כתב הריטב"א דגובה חובו לאלתר הגם שהוא לא עשה שום מעשה כל שכן בזה שמכר הוא עצמו דודאי פשוט הוא שכיון שהמעו' עדיין מונחים, המוקדם יגבה חובו תחילה, וגם בכאן תצדק טענה הריטב"א הנז' שיאמר אדעתא דכולה נחית דמי יודע קורות הזמן. ושמא יוזל הקרקע הרבה עד שלא יספיק כולו למחצית המשכו' או לרביע בין בקרן בין בפירות. גם מי יודע שהלוקח ישאר בידו הקרקע ושמא יצטרך וימכור אותו לגוי, ולא ימצא המוקדם ממה לגבות, [וע"ע להרה"ג סימן קמ"ב בכיוצא בזה שכתב וז"ל שכל המשכונ' בע"ח הם וכו', שגם משכונא מלוה היא, ל"מ משכו' יתו' שהיא עכ"פ יפדה דקרויה מלוה. אלא אפי' מד"ס אם עבר זמנה מקרייא מלוה, כדקי"ל לגבי שביעית סימן ס"ז ולגבי בכור סי' רע"ח ע"ש] וע"ע בתשוב' שם סימן שפ"ו לרבני דורו שכתבו דמד"ס הוייא מכר לכ"ע. והביאו ראיה מדברי ה"ה פ"ו מהל' מלוה ולוה ומדברי הרב הנמק"י פ' איזהו נשך ד"ה אית דמפרש דמש' דסורא וכו' וביארו שם הרבנים הנז' דהגם שעושים זמן ג"ך במד"ס, היינו לענין שיש רשות ללוה לפדות אחר הזמן אבל המלוה אינו יכול לכופו לפדות. ואחר הזמן תמשך בני"א, וא"ך אפי' אחר הזמן כמסולק ועומד הוא וכשיבא לפדות הו"ל כקונה ממנו וא"ך לפי זה כיון שלכ"ע דינה כמכר. מי זה אמר ותהי שימכור הלוה קרקע המכור ביד המלו' ויטול דמיו לפרוע בו חובותיו:

כ"ש שמשכו' זו של המוקדם היתה של המוריש ומשכו', המאוחרים על היורש. וידוע שאין ליורש ירושה רק אחר פריעת חובות המוריש, וא"ך מה כחו יפה לפרוע למאוחרים שלו בקרקע המוריש. ויניח המוקדם שעל המוריש תלוי באויר. גם הראייה שהביא לדעתו מההיא דמור"ם סי' ק"ד בשם הרשב"א ז"ל עיין להרב הכנה"ג סי' הנז' הגב"י אות א':

דעל מ"ש מר"ן שם בתחיל' הסי' שכן פסק הרשב"א סימן אלף קי"א וכו', כתב וז"ל נ"ב הביאה רבינו המחבר סימן זה מחו' יו"ד, אך קשה דרשב"א ז"ל בתשוב' הנז' כתב שהדין עם הב', ושמא דברי הרשב"א הם בשלא הגיע זמן הפרעון של המוקדם בשעת גוביינא אבל אם הגיע זמן הפרעון של המוקדם בשעת גוביינא אע"פ שזמנו של מאוחר הגיע קודם, המוקדם קודם ורבינו בעה"ט איירי בכה"ג כמ"ש הגה"ט אות י"ב. א"ן דרבינו המחבר מבין בדברי רבי' בעה"ט דהיכא דאית ליה פסידא למוקדם. אעפ"י שלא הגיע זמנו אין בע"ח המאוחר גובה אעפ"י שהגיע זמנו:

וכבר כתב הרשב"א בתשובה הנז' דבדאית ליה פסידא למלוה המוקדם, אין בע"ח מאוחר גובה אעפ"י שהגיע זמנו ולא הגיע זמן המוקדם וכ"ך הראנ"ח ח"א סי' י"ח, עכ"ל הרב הכנה"ג ובנד"ד תרווייהו איתנהו, הגיע זמנו וכמש"ל, ואית ליה פסידא דמעיקרא הלוה מנה על שוה ק"ק. ועתה רוצה להחזיר המש' הנז' מאתיים על שוה ק'. גם ההיא דסי' קי"א שכתב שאין עליה תשו'. נרא' דאין ממנה ראיה כלל:

דהתם מיירי בהגיע זמן המאוחר ולא הגיע זמן המוקדם כמבו' שם בדברי מור"ם. גם שם מיירי בחוב שאין שם אלא שעבוד. אבל בנד"ד כבר כתבנו שהמשכונ' כבר עבר זמנה. וגם כן דינה כמכר וכמש"ל, וכיון שכן מי זה אמר ותהי שימכור הלוה קרקע המכור כבר ביד חבירו ויטול דמיו: סו"ד חזרתי על כל צדדי הפסק הנז'. ולא מצאתי דבר לזכות הלוה בזה. ולפי שאני קרוב כתבתי מה שנלע"ד אם יראה בעיני מורי הוראה היושבים כסאות למשפט והדבר מסור בידם להוכיח בין שנינו, וכאשר יגזרו כן יקום ויש לי עוד ראיות לסתור דין זה מדין מבזבז כידוע לכל באי שער עירנו. ומ"מ לא הוזקקתי עתה לזה עד שנר' דעת החכמים בזה:

גם מה שכלל החכם הפוסק הנז' בדבריו שישבע בעל המש' כדי לטרוף. לא ידעתי כיצד עלה ע"ד לסתור מנהגן של ראשונים שנהגו זה כמה בעירנו זאת לדון כהוראת הרב מוהרפ"ת זלה"ה סי' רס"ה. ועוד לו גם כן בתוך תשו' הרה"ג סי' ש":

במעשה שהיה בישראל עטייא עם כהר"ר יוסף סוניגו שיש' משכן ביד כהרי"ס ושוב מכרה לאחר ופסק הרב שמוציא מלקוחות בל"ש ואחר שהעלה כן לדינא כתב וז"ל ואין להשתבש ולומ' שכיון שהרי"ס לא אכל פירות זה כמה לא קרינן ביה מוח' בידו, דהא ודאי ליתא דאין לך חזקה יותר מק"ס שהחזיק בה הלוה מעיקרא בק"ס, וק"ס הוא המעולה בדרכי ההקנאה והחזקה, וכמ"ש על נדון המש' גופה הרבנים מהרמ"ס ומהרוי"ץ ומהריב"ע זלה"ה שכולם עלו בהסכמה דכל שמשכן בידו בק"ס אין לך החזיק יותר מק"ס והוא פשוט וא"ץ להאריך בפשיטות עכ"ל. ותשו' זו של הרבנים הנז' לא נפלאת היא ולא רחוקה וכבר העתיקוה רוב האחרונים שעמדו אחריהם הלא בספרתם, ועיין בתשובה פ"ח להרב מהרי"ץ ן' ואליד זלה"ה שגם הוא העתיקה, וחיזק דבריהם, דאפילו לדעת הט"ז דמצריך חזקה במשכונ', ק"ס הוי במקום חזקה, ומינה דה"ה נמי לענין זה דלקוחות, וכמ"ש הרב מהרפ"ת זלה"ה דאם לענין איסורא אמרו דק"ס הוי במקום חזקה במשכו', כ"ש לגבי ממונא:

איברא שהרה"ג בחי' על הש"ע סימן ק"ח נסתפק במשכו' בקיצבה אי מקרייא מוח' או לא וכתב שנראה לו שכיון שאינו יכול לדור בם ולהשכירה לא מיקרייא מוח', ובמוח' הרי היא כמכר, ובין לגבי יתו' ובין לגבי לקוחות ובע"ח מאוחר דינה כמכר וכי היכי דלא חיישינן במכר לקנונייא ה"ן במשכו', ומ"מ דבריו ז"ל סתומים. כי לא ביאר להדייא אם הוא חולק על הרבנים הנז' בק"ס או לא וכיון שדברי הרבנים הנז' ברורים ודבריו ז"ל סתומים אכתי מצינן למי' דאיהו ז"ל מיירי בדליכא ק"ס. כ"ש שגם על דבריו ז"ל בחיבורו אכתי יש לדקדק, דלגבי יתומים למאי אצטריך לחזקה כלל והלא עכ"פ יש בשטר נא' לו ולב"ך טוב"ך וא"ך שפיר אית לן למימר דלא הוצרכו לנאמנות, אלא לענין אם אינה מוחזקת דאם היא מוחזקת פשיטא דגובה כמ"ש סי' ק"ח סי"ב וכ"ך להדייא הר' אביר יעקב זלה"ה סימן ט' לענין יורשים, דהנא' אינה אלא לגבי אם אינה מוחזקת וא"ך למאי איצטריך לחזקה גבי יורשים הא ודאי דמיירי בשטר בלא נא' כמו שהיה בזמן הא', וא"ך מצינן למימר ג"ך לגבי לקוחות דמיירי בדליכא ק"ס, ולמעוטי במחלוקת עדיף, ולו יהי אלא חולק בזה על הרבנים הנז'. הנה עכ"פ מלבד דרבים וגדולים נינהו, והוא ז"ל יחיד בדבר, עוד זאת סו"ס יש מחלוק' בזה, וכל היכא דאיכא ב' דעות לא עבדינן עובדא להשביע, וכמ"ש הש"ך סימן פ"ז סק"י כ"ש שבנד"ז כבר נהגו כל הבתי דינים שלפנינו וגם אנחנו אחריהם לדון בזה כהוראת הרב מוהרפ"ת ז"ל ומעב"י בין בחיי הלוה בין לאח"מ מגבין לבעלי המש' תחי' בלא שבועה כדין החוב תו"ז, והשאר הוא שחולקי' הבע"ח זולת אם היה בע"ח מוקדם על המש' ורצה לטרוף כדין טורף ואיך רצה החכם הנז' לשנות את הידוע בנדו"ז דלא ידענו מהיכן יצא לו חילוק בין טורף בכח המשכו' מלוקח לבע"ח מאוחר למשכונ' דאין ס' כלל לחלק ביניהם. דגם בע"ח המאוחרים לקוחו' מיקרו וצריכים המוקדמים שבועה לגבייהו, וכמ"ש הטור רי"ס פ"ב ס"ב קי"א ס"ח ק"ד סי"א ועיין להרב מוהרפ"ת זלה"ה סי' רס"ב שביאר זה יעו"ש, וא"ך כיצד בנדו"ז שלל השבו' בלשונו כאלו הוא הדין פשוט בינינו, במקום שפשט המנהג לפנינו, ואפי' אם נאמר שחשש בזה לדע, הרה"ג זלה"ה. הנה עכ"פ כיון שהמנהג כמוהררפ"ת בזה, אפילו יהיה רבים נגדו הו"ל כקיבלוהו עליהם כ"ש שרבים וגדולים קיימי בשיטתיה וכמ"ש:

ושוב מצאתי הדבר להדייא בתשו' להרב אבי"ע זלה"ה בש' גר"ת שנשאל על מי שמש' קרקע ביד ישראל ושוב מכרוהו יורשיו לישראל בדמי המשכו' אם יש זכות לבע"ח המאוחרי' לטרוף מידו המותר אם תעלה שומת הקרקע יותר מהמש' והשיב וזל"ה. נראה דלא נשאר שו"ז לבע"ח המאוחרי' כיון שלא היתה שוה בעת המכר אפילו דמי המשכונ' ומה גם שהמוקדם הוא ממש' וכאלו היא מכורה בידו כבר. דמד"ס מכי' לזמן היא כיון שאינו יכול ליפרע ממ"א וכמ"ש ה"ה פ"ו ממלוה ולוה וכן בשאר משכו' בנכייתא כת' הטור סי' רע"ח לענין בכור בשם הרשב"א דהא דאינו נוטל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד. אבל בסתם מקומו' דסתם משכנתה שתה הוי כמכר לעולם, ואפי' לאחר הזמן. וכשהממש' פודה חשיב ליה כחוזר ולוקח ועוד כתב בשם הראב"ד דהא דאינו נוטל באתרא דמסלקי היינו בפירות דחשיב כשבח, אבל אם גבו מהאי ארעא שקיל פ"ב דחשיב כמכי' למפרע ע"ש. מכאן אתה למד למש' שלנו שאין מסלקין מיד, ובכולן כותבין לפחות עסחי' לא יפדה דהוי כמכירה למפרע לכ"ע, וכן אנו דנים והולכים בכל המשכו' לגבי לוה ולוה וקנה דקי"ל יחלוקו, ומשכן ביד א' מהמלוים דהוי כמוכר לו ומיקרי קדם וגבה, ובסימן ק"ז ס"ו מבואר דאפילו לא מכרו היורשים להדייא למוקדם אלא שיסלוקוהו בשיווייה הוי כהגבוה לו, וחזרו ולקחוה ממנו ואין המאוחר טורף מידם, ולא המוקדם עצמו בשיירי חובו ע"ש, ואין לומר דאדרבא היא הנותנת, דכיון דמכי' לזמן היא ובסוף הזמן תיפוק בלא כסף: יאמר המאוחר ללוה או ליורשיו כשהם מוכרים, הרי עדיין יש לי זכות לאח"ז כשתכלה בניכוי, ואין כח בידכם למכור ולהחליט מעתה ולאבד זכותי שלאחר זמן ולכן כשיבואו ימים שישוה הקרקע יותר משיוויו זה שבו מכרתם אני פורע למוקדם ונוטל המותר בחובי, כאלו לא מכרתם. דהא ודאי ליתא שזכות זו אינה באה עד אלף דור, ובדקדוק בנד"ז עד כב' מאות שנה ושלשים וכו' לא מיקרייא זכות כלל. וכבר כתבנו שהוא כמכור וכו' ולכן הדד"א לאמיתו שזכאי הוא במקחו לצמיתות לדורותיו, ואין בע"ח יכול לטרוף ממנו כלום מעו"ע, עכ"ל. הנך רואה שהעיד הרב על המנהג דלגבי לוה ולוה וקנה דנים דהוי כמכורה בידו וגובה בלא שבו' ומינה דה"ה לגבי לקוחות וכמ"ש דאין טעם לחלק ביניהם. גם ממילא משמע דזכו, זו שהיא לאורך הזמן שוייא מגן אפילו לגבי לוה דמ"ש לוה מבע"ח המאיחרי' לענין זה, גם מכאן משמע להדייא שהמנהג הוא היפך מדברי הרה"ג ז"ל בחיבורו, כי הרה"ג ז"ל כתב דבבע"ח מאוחר בעינן מוחז' והרב ז"ל אינו מצריך חזקה כלל כנראה מפשט דבריו להדייא:

[א"ה פה ג"ך הניח הרב מר זקיני המחבר ז"ל מקום חלק יותר משי' ב' דפים. כנראה שהיה בדעתו להאריך עוד]:

תוכן העניינים

שות דבר שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה