שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
חו"מ · סימן ו
הן היום האיר וזרח אל עבר פנינו צדיק זה בא למחנה קדשנו. גברא רבא. דאתי ממערבא, ממשפח' רם משפחה מיוחסת, יצא שמה בעיר מקודשת מר דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. לן בעומקה של הלכה ותצא דינה חדי בפלפולא ודעתו צלולה הרב המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"ר יש"א ברכה, אכי"ר והיה מדי עוברו מתא לאראג'י יע"א שאול נשאל ותורה יבקשו מפיהו כדת מה לעשות במשפט הבנות אשר הניח אחריו כהר"ש הנז' אשר הגיעו לפרק נערה וערערו על החלוקה הנז' ותובעים מהרי"ץ דודם שיתן להם חלקם המגיע להם בירוש' כהר"ש הנז' כי הוא אסף וקבץ כל נכסי כהר"ש הנז' אחרי מות אביהם ועוד בה שישבע הרי'ץ הנז' שבועת בב' אחרי שכל הנכסים נכנסו תחת כנפיו והוא המוציא והוא המביא ויען שידידות נפשינו הרב הנז' עושה שליחותו שליחות מצוה כידוע לא אסתייעא ליה מילתא לעמוד על פי נגמר הדין לכן חילה פנינו לחוות דעתינו ובאשר דבר מלך שלטון מצותו חובה עלינו. אקומה נא ואסובבה ואלקטה באומרים אמרי נעם ראשונים כמלאכים היכי לדיינו דיינא להאי דינא כפי ערך השג יד בקצירת החומר שהזמן גרמא טרדין עלי אדמה, אם האדון עלה בהסכמה עכ"ף ינופף ידו על הנייר דבר שמואל (כה) 25 עדיו בחיתומיו זכין לו:
וזה החלי וה' אלד'ים יעזר לי הלא מראש נדעה נרדפה לדעת אם ים להאשה דין אפוטרופו' אחר שבנותיה אצלה. או לא והנה מר"ן בש"ע חו"מ סימן ר"ץ סכ"ד כתב וז"ל יתומי' קטנה שסמכו אצל בע"ה הם מעצמם. ונשתדל בשלהם י"ל דין אפוטרו' לכל דבר ואפילו סמכו אצל אשה ע"ך והכנה"ג בהג"ה אות קנ"ה כתב וז"ל נ"ב אפי' היא אמו הריב"ש ז"ל בסי' תנ"ה מהר"י מטראני ז"ל ח"א סימן קכ"ב הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ו, מהר"י אדרבי ז"ל סי' קפ"ו וסט"ו, מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' נ"א. הרשב"א ז"ל ח"ב סי' מ"ט מתבאר מדבריו שם שאפי' נזונת בתנאי מדין אל' דינה כבע"ה ע"ך וכ"ך בתשו' סי' ר"ז עוד כתב הכנה"ג שם אות ק"ן וז"ל:
הבת שהדין הוא שתשב אצל האם הוי כיתו' שסמכו אצל בע"ה הרשד"ם חא"ה סימן קפ"ו ע"ך. וכ"ך הפ"מ ח"א סימן ס"ט וז"ל דל"מ אם היתו' נסמכו אצל א' אלא אף נסמכו אצל אמם דהוה משמע לפום ריהטא דהא לא מיקרי יתו' שסמכו וכו' כיון דקודם לכן ג"ך היו אצלה. מ"מ הרואה תשובת הריב"ש בסימן תצ"ה יראה שאף בסמוך אצל אמו כעין נד"ד כיתומים שסמכו אצל בע"ה הוי ע"ך. וכ"ך הרב מהר"מ אלשיך ז"ל בתשו' סי' ק"ל דמ"ל אמן מ"ל אחר וכו' וכיון דאצל אשה הוי כאפוטרופוס כ"ש אצל אמן דבמקום אב קיימת ע"ך, מעתה בנ"ד שהבנו' סמוכות הם אצלה י"ל דין אפוטרופוס: והנם דמהרשד"ם חח"מ סי' מ"ו כת' וזל"ה פירש"י בפירוש המשנה דאין בטענה זו דסמיכה ממש שכתב וז"ל שסמכו אצל בע"ה לעשות ע"פ וכת' הטור וז"ל יתומי' שסמכו אצל בע"ה פי' הם מעצמם נתחברו אליו ונשתדל בשלהם משמע דצריך שנסמכו אליו בנכסיהם ונשתדל בשלהם אז הוא דאמרינן י"ל דין אפוט' ע"ך. והכנה"ג בתשו' סי' ר"ז כתב וז"ל ואע"פ שכתב הרשד"ם דמדברי רש"י ז"ל משמע דבסמיכה לבדה אין לה דין אפוטר' אלא צריך שישתדל בנכסיהם וכ"מ בתשו' כ"י למהר"ש יפה ז"ל ודוקא שסמכו עליו לכל עסקיהם וצרכיהם אבל אם בדבר אח' סמכו אצלו אין לו דין יתו' שסמכו אצל בע"ה. מל' השאלה משמע דהאם היתה משתדלת בנכסי בתה ע"ך: אתה הראת לדעת דסברי מרנן דבעינן סמכו לכל עסקיהם וצרכיהם ולפי"ז צריך ידיעה בתחי' אם הבנות סמכו אצל אמם לכל עסקיהם וצרכיהם או לא היו סמוכים אצלה לגבי הנכסים כ"א בדירה ומזונות וכיוצא:
באופן שלא סמכו לכ"ע:
ועוד בה חיקור דין אם בשעת חלוקה שחלקו נכסי הר"ש מורישם כבר נשתדלה בנכסיהם שהיו להם אז אם לאו שהרי מדברי הטוש"ע ז"ל שכתבו ונשתדלי בשלהם משמע דאין לו דין יתו' שסמכו כ"א דוקא בשכבר נשתדל לא כן אם עדיין לא' נשתדל הגם שסמכו עליו לכל ענייניהם וצרכיהם אין לו דין יתו' שסמכו ומבואר הדבר יותר בדברי הרב ע"ש וז"ל יתו'. שסמכו וכו' ואפי' ואפי' אצל אשה כיון שנתעסקה וטרחה עמהם ה"ה כאפוט' שלהם ע"ך: אכן מצינו להכנה"ג בתשו' הנז' כתב וז"ל ועוד אני אומר שלא הצריך הרשד"ם ז"ל שישתדלו בנכסי היתו' אלא ביתו' אצל אחר ואפי' אם יהיה קרוב ליתו' אבל בבת אצל אמה שמפני שהד"ן שהבת אצל האם י"ל דין יתו' שסמכו וא"ץ שתשתדל בנכסי היתומים ע"כ, ובכנה"ג אות קנ"ג כ' וז"ל ממ"ש רבינו בעה"ט ונשתדל בשלהם מש' שנסמכו אליו בנכסיהם אבל סמיכה לבד שמשתדל בהם אין לו דין אפוט' וכן נרא' מדברי רש"י ז"ל הרשד"ם ז"ל חח"מ סי' מ"ו וכתבתי בתשו' דבבת אצל האם דהוויא אפוט' כמ"ש הרשד"ם חאה"ע סימן קפ"ו א"ץ שתשתדל בנכסי היתו' וכ"מ בס' פ"מ סימן ס"ט ע"ך ומ"ש הכנה"ג וכ"מ בס' פ"מ אינו מדוקדק וז"ל הרפ"מ הצריך נראה לענ"ד דע"כ לא אמר הרשד"ם אלא כשנסמך היתו' אצל אחרים אז הטיל תנאי דצריך שיסמוך עצמו ונכסיו שם אצל בע"ה לעשות ע"פ אבל כשהיתו' הוא סמוך אצל אמו ואין שם אפוט' אחר מסתמא לעשות כל מה שאמו חפצה נסמך שם ומסתמא כל אשר לו בבית אמו הוא וא"כ הוי ממש יתו' שסמכו אצל בע"ה אפי' לדברי הרשד"ם ע"ך:
והנה להרב הכנה"ג ע"ך לא אמרי' דאין צורך שתשתדל אלא בבת אצל אמה משום דהוי אפוטר' כמ"ש הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ו ולא בבן אצל אמו אבל הרפ"מ מיירי בנ"ד בבן ובבת יעו"ש ואפי"ה ס"ל דא"צ שתשתדל דהגם שלא נסמך עליה לעשות ע"פ מ"מ מסתמא הוא נסמך אצלה לעשות כ"מ שתרצה דבר שהיא חפיצה בו ולא יקפיד ועי' להריב"ש סימן קמ"א שמבואר להדייא דלא כהפ"מ וזל"ה שאלת האם שמכרה בנכסי בנה והוא לא צווה עליה שום ציווי האם מכרה קיים או לא תשובה לא בארת הבן אם הוא גדול או קטן ובן כמה שנים הוא וכו'. וכן אם היה הבן סמוך על אמו ודר עמה והיא מפקחת בנכסי בנה וכו':
עו"ך אבל אם הבן לא היה גדול בשעת מכי' האם אם הוא סמוך על אמו והיא מפקחת בנכסיו כרצונו ה"ה כמו אפוטרופו' על נכסיו דיתו' שסמכו וכו' ע"ך הרי דגם בבן אצל אמו הצריך ג"ך שתהא מפקחת בנכסיו איך שיהיה הרי חילוקו של הכנה"ג לגבי הבת כעת לא נמצא חולק עליו וא"ך בנד"ד שלא יש כ"א הבנות כמשפט הבנות יעשה לה, ואין אנו צריכים לחקור אם סמכו עליה בנכסים א"צ אלא דאכתי בעי חיקור דין אם בשעת החלוקה היו הבנות בני ט' א"צ דהנה מצינו פלוגתא בזה שהרי כתב הטור ז"ל וז"ל וכתב הרמ"א ז"ל די"ל דין אפוטרופ' דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא, ואפילו בבן ט' אין רשות לבע"ה למכור אלא מט"ל, כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוני, אבל מקרקעי לא וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין חילוק אלא ה"ה כאפוטרו' ממש ואפי' בקטן ממש ע"ך. והרב"י כתב דמ"ש הטור ואפי' בקטן ממש אינו מבואר בדברי הרא"ש ע"ך. וכ"מ להרשב"ש סי' תצ"ז שכת' וז"ל ואודיעכם שאם היתומי' הם מבני ט' ומעלה וכו' וזו היא ששנינו בפ' הנזקין יתו' שסמכו אצל בע"ה וכ"ך הרמ"ה ז"ל והרא"ש הביא דבריו ולא חלק עליהם, אע"פ שבנו ה"ר יעקב ז"ל כ' כי הרא"ש ז"ל חלק עליו ואמר שאפילו פחות מבן ס' וכו' לא נר' כן מלשונו ז"ל בפסקים, ולא חלק על הרב ז"ל אלא במכי' קרקעות בלבד, וז"ל בפסקיו כ' הרמ"ה ז"ל וכו': והדבר ברור מזה הלשון:
שלא חלק אלא על הל' האחרון בלבד, לא על הל' הראשון ע"ך:
וראה זאת מצאנו תשוב' אחרת להרשב"ש ז"ל סי' שע"ג שכתב וז"ל ויתו' שסומכים אלל בע"ה דינו כאפוט' כדאיתא בפרק הניזקין, ואפילו אם פחותים מבני ט' שנים. סמיכתן סמיכה שהרמ"א ז"ל כתב בני ט שנים והרא"ש ז"ל לחץ ודחה דבריו ע"ך:
עין רואה דשתי תשובות הללו של הרשב"ש ז"ל דפלגן בהדייהו וצ"ע ועי' מוהרימ"ט ז"ל ח"מ סימן ל"ז שחזק וקיים דברי הטור ותלה ליה יעו"ש ועיין הרב מש"ל בסוף הל' נחלות וז"ל, עוד כתב הרב מהרימ"ט וז"ל, מצורף לזה שיתו' שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ"ש הטור בשם הרמ"א וכל הפוס' אין מי שיחלוק ע"ז זולת הרא"ש שכתב הטור כן משמו ע"ך והרשב"א חולק על ס' הרמ"א, כן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' מ"ט וכן מתבאר ממ"ש בסי' קכ"ט הביאה מר"ן בסי' ר"ן מחו' יו"ד וכן מתבאר מתשוב' הרמב"ן ז"ל סימן פ"ז ודו"ק עכ"ל והנה מ"ש הרב שמתבאר מתשו' הרשב"א סימן מ"ט שחולק בפחות מבן ט' על הרמ"א לא נזכר דב"ז בתשו' הנז' להדייא כלל, ונר' דלמדה הר' מש"ל ממ"ש הרשב"א ז"ל שם ונרא' דה"ה לאם ע"ך, ומצורף לזה מ"ש מוהרימ"ט בסוף התשוב' וז"ל ועוד דלדברי הרמ"א דבעי שיהיו בני השכלה. הרי דבעי נמי שיסמוכו הם מרצונם אבל אם מעצמם נשארו בבית אביהם אין לאל' דין יתומי' שסמכו אצל בע"ה שהרי לא עשו שום מעשה מוכיח ומה שהיו נזונים והולכים בבית אביהם מה זו סמיכה והנה הרא"ש בתשו' כת' באל' שמכרה מנכסים וכו' ואמר כיון שהיתו' סמוכי' אצלה הוייא כאלו נתמנית אפוטרופוס כדאמרי' בההיא סבתא אלמא משמע דלא ס"ל שצריך שהם בבחירתם ודעתם יסמכו אצלה ולכך לא חקר הרא"ש אם היתו' פחותים מט' א"צ דבכל ענין מעשה מוכיח שעשו מדעתם ומרצונם אלא ודאי דס"ל כהרא"ש ואין אנו צריכים לדעתם ורצונם:
אלא דגם בזה אין צורך לחקור דהרי המוח' יכול לו' קי"ל ועיין בכנה"ג בתשו' סי' קנ"ה ור"ז דיכול המוח' לו' קי"ל לע"ז ובפתחי תשוב' כתב דמסתמיות ל' הש"ע שכתב יתו' קטנים שסמכו וכו' משמע כדעת הרא"ש וא"ך הוא הרי פ' מור"ם בסי' ר"ץ ס"ט וז"ל אבל אפוט' עושה בלא ב"ד כל מה שנר' בעיניו טובת היתו' וכתב מהריק"ש בהגהותיו סי' הנז' וז"ל ואפוט' יכולים להתפשר כפי מה שיראה בעיניהם עם הנפקדים ובע"ח בין כפי הפשרה שנתפשרו עמהם שאר האחים או ביותר ביותר ואין צריכים לב"ד ע"ך. גם בנ"ד אחר שהאם שהיא כאפוט' נר' בעיניה שהחלו' היא תועלת ליתו' יכולה לחלוק בלא ב"ד:
אלא דאכתי יש לפקפק מההיא שכ' הריטב"א בחי' פ' הנזקין וז"ל ואומר רבינו נר"ו דאינו אפוט' אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו לתת בידו מנכסי היתו' לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע"ך והביא דבריו מהר"ש בנבנשת ז"ל בתשו' הובאה בתשו' מוהרימ"ט חח"מ סי' ל"ז והוזכרה שם ס' הריטב"א בלי שום חולק והכנה"ג אות קנ"ד כתב וז"ל מדאמר רבינו בעה"ט ז"ל י"ל כל דין אפוט' גמור לקנות לכל דבר נר' דס"ל שהוא כאפוט' גמור לתת בידו נכסי יתו' וגם להוציא מיד אחרים שלא כדברי הריטב"א ז"ל שכת' בפ' הנזקין דאינו אפוט' אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת לו מנכסי יתו' וגם להוציא מיד אחרים לא וכן מצאתי בשם הרשב"א ז"ל אבל בתשובה לאחי וראש כמהר"י בנבשת נר"ו הובאה בתשו' מורי הר' חח"מ סי' ל"ז נראה ברור שסבר' הרשב"א היא מוסכמת וכן נראה מדברי מורי הרב שם אלא שכ' שאם נתנו לו אין לחייבו למי שנתן בידו והרשד"ם ז"ל בחח"מ סימן מ"ו כתב שיכול להוציאם ממי שהם בידו עכ"ל ועיין להרב מש"ל בסוף הל' נחלות שכתב וז"ל כתב מהרימ"ט ח"מ סי' ל"ז בשם הריטב"א שכת' בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בע"ה אינו אפוט' אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי היתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע"ך וס' זו הוזכרה שם מבלי שום חולק עיין בהרשב"א ח"ב סימן מ"ט שחולק בזה ודו"ק עיין הרפ"מ ח"ד סימן מ"ט שכתב בפשיטות די"נ דין אפוט' אף להוציא מיד אחרים ע"ך והילך תשו' הרשב"א ח"ב סי' מ"ט שאלת ביתו' שסמכו אצל בע"ה אם דינו כאפוט' לכל דבר ואם יכול לפקח נכסיו אעפ"י שאין בידו כגון להוציאם מיד אחרים לוים או נפקדים ולמכור קרקעותיהם אם צריכים למזו' ושאר דיני אפוטר' שלא נטל רשות מב"ד תשוב' בע"ה שסמכו אצלו יתו' ה"ה כאפוטי שמינהו אבי יתו' וכו' ויכול למכור ולפקח על נכסיהם ע"ש מבואר להדייא שדעתו דלא כהריטב"א ומן התימה על הכנה"ג שזכר תשו' זו באות שאח"ז לענין אחר ולא הזכירה פה לו' שהרשב"א חולק על הריטב"א ולתמוה על מהרימ"ט והרב אחיו שנר' מדבריהם שסברת הריטב"א מוסכמת ואדרבא כתב שהרשב"א בפר' הנזקין כתב כדברי הריטב"א ואני בקשתיהו ולא מצאתיהו ואולי ט"ס נפל בדברי הכנה"ג וא"ך אחר שזכינו לס' הרשב"א ואתו עמו הרשד"ם והפ"מ א"ך הא ודאי דיש לדקדק בדברי הטור כמ"ש הכנה"ג והוא דקדוק אמיתי, וגם מדברי מר"ן שכתב י"ל דין אפוט' לכל דבר יש לדק' כן ואפילו תימא דאין לדק' כן, ולא מיכרעא מילתא בדע' מר"ן הרי הדבר שנוי בפלוגתא ויכול המו"ח לו' קים לי כהרשב"א וסיעתו אלא דכ"ז לא יגהה מזור לנד"ד שהרי כתב הר"ן בתשוב' סי' ח' וז"ל שאלת ראובן שמת והניח בנים גדולים וקטנים ומינה אפוט' על הקטנים ועל הקרובים והאפוטרו' רוצים לשדך א' מן הנערים הקטנים עם בת זוגו. ואותם שהם מתחתנים רוצים שיהיה חלקו של אותו קטן מיוחד מעכשיו אם האפוט' רשאי ליחד לו חלקו ולחלוק בנכסי אביו בלא ב"ד או לא תשו' לא מצינו לאפוטרו' יהא רשאי לחלוק בנכסי קטנים אלא ברשות ב"ד וכו'. עד אלא ודאי ב"ד הוא שחולקין הנכסים אלא שמעמידין אפוט' לקטנים להפך בזכותם יעו"ש ומבואר שם להדייא בין מינוהו ב"ד בין מינוהו אבי יתומים בין סמכו אצל בע"ה הדין כן וזכר תשו' זו הרב"י בסי' רפ"ט:
ופסקה מור"ם סימן הנז' וז"ל אבל אפוטרו' אפי' מינהו אבי יתומים אינו יכול לחלוק בלא ב"ד אלא א"ך נתמנה בפי' לכך ע"ך, ועיין בשושנים שם וא"ך בנ"ד שהמעשה הוא במתא לאראג'י וב"ד שלהם הם ב"ד הגדול שבמתא טיטוואן יע"א ולא נזכר בשטר החלוקה שהיתה במעמד ב"ד או ברשות ב"ד א"ך החלוקה הנז' בטילה ולא עשו ולא כלום ומסתברא דאין לחלק בין קרקע למטלט', דאין לומר דדוקא בקרקע אין יכול לחלוק בלא ב"ד אבל במטל' יכול האפוטרו' לחלוק בלא ב"ד דהא חלוקה לא הוי כמכר וכמ"ש הב"י בשם רי"ו ופסקה מור"ם וז"ל וכל שהגיעו הקטנים לי"ג שנה יכולים לחלוק בעצמם דחלוק' זו לא הוי כמכר וא"ך מ"ל קרקע מ"ל טלטל, ועוד הי"ל להר"ן לפרש ולא לסתום אלא ודאי לענין זה אין חילוק בין קרקע לטלטל: נמצינו למדים דהגם דאפוטרו' יכול לעשות בלא ב"ד לתועלת היתומים וכמ"ש מור"ם ומהריק"ש ז"ל מ"מ החלוק' אין האפוט' יכול לעשותה בלא ב"ד. ולענין שבו' ב"ב שרצו היתומי' להשביע להרי"ץ דודם שהיה מכניס ומוציא בנכסים אח"מ אביהם, הא ודאי מאחר שכל הנכנסות והיוצאות היו על ידו צריך לישבע שב"ב וכמ"ש הטור וז"ל ובן הבית. פירש א' מן האחין שנתעסק בבית אח"מ אביהם ע"ך וכתב הב"י ע"ד הטור כך פירש"י ובגמרא תנא ב"ב שאמרו לא שנכנס ויצא ברגליו כלו' ואינו נושא ונותן בנכסי הבית אלא מכניס לו פועלי' ומוציא לו פועלים מכניס פירות ומוציא פירות ע"ך. והרמב"ם כתב איזהו בן הבית שי"ל לישבע בלי ספק זה שמכניס פועלי' ומוציא פועלים מכניס פירות ומוציא פירות. אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביעו מספק ע"ך ומר"ן כ' ובן הבית שהוא נושא ונותן בענייני בע"ה וכו' והא דלא נקטי הרמב"ם ומר"ן ז"ל אחד מן האחין כמ"ש רש"י והטור כמ"ש הרב"י והטור וכו' כמ"ש הרב"י וז"ל וכתבו התוספוות פסק ר"ת דמלוה למחצית שכר אינו יכול להשביעו דכיון שלוקח שכר עמלו לא מורה היתירא, וא"ך דמשו"ה פירש"י א' מן האחין וכו' לפי שדרך א' מן האחין שמתעסק בנכסי אביו שלא ליטול שכר הילכך מורה היתירא אבל איניש אחרינא אין דרך להעתסק שלא בשכר וכיון שנתעסק בשכר לא מורה היתירא היתירא'. וא"ץ לישבע. אבל מדברי הרמב"ם שכתב בע"ע מהלכו' שלוחין ושותפין המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו וכו' נר' דלא שנא בין נושא שכר לשאינו נושאי לעולם נשבע וטעמא דאעפ"י שנושה שכר מורה כיתורא, ואמר שלא נתנו לו כראוי לפי טורחו ע"ך וההוא דהמשלח ביד חבירו וכו', פסקה מר"ן ס"ד וא"ך היינו טעמא דלא נקטי אחד מן האחין וכתבו בסתמא ב"ב שהוא נושא ונותן בענייהי בע"ה דמשמעותו אדם אחר שאיך שכרו בחנם אצא ששכר להורות שאפי' בשכר מורה היה ירא:
אלא דקשה על הרב"י דאו טעמו של רש"י הוא להורות דדוקא בחנם א"ך גם הפור שפירש כרש"י ז"ל סימאו דטעמא דידיה הכי הוא. והלא הטור כת' בס"ח המשלח ביד חבירו וכוי. שהם דברי הרמב"ם ז"ל בסתמא ולא חלק עליו אלמא ס"ל כהרמב"ם דאפי' בשכר מורה היתירא וקשייא דידיה אדידיה: שוב מצאתי בפרישה שהק' כך על הרב"י ע"ש, ועיין מוהר"א ששון ז"ל סימן קי"ד בלוי שהיה קטן וכשגזל רצה להשביע לשמעון אחיו שהיה גדול שב"ב ושנתן לו חשבון ושמעון טוען שאביו הנוח לו חובות ופרעם הוא משלו ואין אתו מאומה מנכסי אביו ושאין רצונו לתת חשבון כלל והשיב ח"ל שאין שום ממש בדברי שמעון שהרי הוא ב"ב וכו' אלא שבקשתו כל חלקו הסותר להסביר דבריו. ואמר שאפי' ששמעון יטעון שאינו נקרא ב"ב דהא אמרינן בגמ' תנא ב"ב שאמרו וכו' וא"ך יאמר שהוא לא הכניס ולא הוציא ואם זאת טענתו נרא' ודאי שאינה טענה שמל' השאלה נר' שהוא נתעסק בממון והכניס והוציא ולבסוף מסיק וז"ל באופן שודאי שמעון זה חייב לישבע ללוי אחיו ועלה בדעתו עוד לומר דשמא שמעון זה אינו מונע עצמו מן השבוע' הס' רק מנתינת החשבון ששואל ממנו אחיו שאינו יודע דבריהם על בוריין וכו' הרי גלוי וידוע לפני כל כל יודעו דת ודין שצריך לברר דבריו ע"ך:
מעתה בנדו"ד שהרי"ץ הנז' אסף וקיבץ הנכסים והכניס והוציא שחייב לישבע שב"ב אף אם שכיר הוא בא בשכרו ל"מ לדע' מר"ן ז"ל אלא אף לדעי' החולקים כיון שהוא אחד מן האחים הרי סתמו שהיא בחנם והגם שנא' שאמם שהיא אפושי מחלה להם בכל מין שבוע' כמבואר בשטר החלוק' אפי"ה מחילה אינה מועלת אחר שאינה יכולה לחלוק וכמש"ל:
ונוסף עוד שאינו מבו' בשטר כנז' שמחל להם בשבוע' לגבי היתר שהרי לא נזכר בשטר ענין היתומים כלל כ"א לבסוף לגבי האח' אם ערערו על החלוק' ותו לא באופן שהרי"ץ הנז' חייב לישבע שב"ב זהו הנלע"ד בזה ולאפס הפנאי. והענין נחוץ קצרנו במקום שאמרו להאריך. הכ"ד ח"פ פאס יע"א בס' זאת חקת התורה תמז דהאי שתא טבתא ולהורות נתן ליצירה ושלם על דייני ישראל ע"ך נמ"ך. האיד וזרח אל עבר פנינו אזר כי יכל הרב המובהק הנ"ב ישצ"ו. ואייתי מתניתא בידיה משני צנתרות הזהב הנז' ישצ"ו, ובקש ממנו גם אנחנו לחוות דעתינו בזה ולהיות שהדבר נחוץ מאד ודבר המלך לאמר כלו מעשיכם באנו בקצירת האומר לגלות דעתינו בעיקר הדין דוקא:
והנה עיקרא דהאי מילתא הוא ממתני' דפר' הנזקין ית'ו שסמכו אצל בע"ה או שמינה להם אפוט' חייב לעשר פירותיהם ופירש"י שסכו אצל בע"הב לעשות על פיו ולא נתמנה להם אפוטרו' לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה היה כאפוט' ושם בש"ס אמרו הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הו"ל תורתא זבינתה נוהלייהו. אתו לקמיה דר"ן א"ל מאי עבידתה א"ל יתו' שסמכו תנן, ופירש"י מאי וכו' מי מינה אותה אפוט' יתו' שסמכו אע"פ שנתמנה מאליו חשיב ליה כאפוט' ע"ך וכתבו הרי"ף בהלכותיו והרא"ש בפסקיו יעו"ש וטור סי' ר"ץ סל"א ומר"ן סכ"ד שם:
ושם בטור הביא מחלוקת הרא"ש והרמ"א בזה דלהרמ"א דוקא בני ע' ובטלטל דוקא ולהרא"ש הין חילוק אלא כ"ה כאפוט' ממש, ואפי' בקטן ממש ומדקדוק לשון הרא"ש השעתוק הטור בשמו, משמ' דאתרווייהו פליג הרא"ש על הרמ"א דהיינו הרי הוא כאפומרו' ממש למכור גם בקרקע וכמ"ש הטור בתחילת דבריו ואפי' קטן ממש לאפוקי מס' הרמ"א דדוקא בן ט':
ומסתמיות דברי מר"ן בש"ע שלא הזכיר ס' הרמ"א כלל, וגם לא אפילו חדא מתרתי משמע שגם הוא דעתו לפסוק כהרא"ש והטו"ר ואף שבבי' העיר על דברי הטור בשם הרא"ש במ"ש ואפילו קטן וכו' שאינו מבואר בדברי הרא"ש פשוט הוא דלאו לענין דינא קאמר אלא להעיר על דבריו. ולענין דינא ודאי דכוותיה נקיט ושו"ר להרב הפרישה שהרגיש בזה וכתב דמדכתב הרא"ש דלא נ"ל לחלק מ"ש דאתרווייהו קאי. דומייא דיש כח בידו לתרום דהוי אפילו בקטן ממש, וגם מדכתב אפוטרו' גמור עכ"ל:
וע"ע להרב מוהרימ"ט ח"ב סי' מ"ט שמדבריו מוכח להדייא דאתרווייהו קאי:
והכריח כן מצד דהא בהא תלייא. ומאן דפליג בחדא לפלוג בתרווייהו, שכתב וז"ל ומיהו כד דייקת שפיר תמצא דתרווייהו חד טעמא הוא. דטעמא דבעו הרמ"א שיהיו בני ט' הוי' משום דמקחם מקח וממכרם ממכר אף סמיכתן סמיכה ליפות כחו, הילכך כתב דדוקא מטל'. דקטן גופיה מצי לזבוני משהגיע לעונת הפעוטות הוא דיש לו דין אפוטר':
אבל בקרקע שהקטן אינו יכול למכור ל"מ סמיכתן. דליכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושלוחיה עביד וכיון שהרא"ש חלק עליו מצד שיש לו כח לתרום כלו' שהוא תורה אע"ג דאינהו ל"מ וכו' ומש"ה דינו כאפו' למכור אפילו בקרקע א"ך יפוי כחו לא אתי מכח היתו' עד שנא' שצריך שתהיה סמיכתן מדעתם, אלא חכמים הם שנתנו לו כח לתועלת היתומים במידי דלא מצו יתמי למיעבד דומייא דתרומה וכו' עכ"ל:
מפח"ש בדבריו ז"ל שכ' החילוקים תלויים זב"ז ומאן דלית דלית ליה חילוקא בתרא לית ליה ג"ך חילוקא קמא, וא"ך גם בדברי הרב"י מצינן לפרושי שכוונתו לומר שאינו מבואר בהדייא אלא נלמדים זה מזה ועם שזה דוחק מ"מ כל היכא דמצינן להשוות משוינן, ובפרט שאין נראה מדבריו שום סתירה לדברי הטור לענין הלכה וגם סתמיות דבריו יוכיחו כמ"ש: באופן שנר' פשוט דמר"ן דעתו כדעת הרא"ש והטור והוסיפו הטור ומר"ן דאפילו אשה מעובדא דההיא סבתא לומר דאפילו אשה דקי"ל אין ממנים נשים. בהא דסמכו. שוה דינה לבעה"ב שסמכו יתמי גביה ומסתמיות דבריהם ג"ך משמ' דגם האם בכלל דאין סברא לחלק בין אשה דעלמא לאם וכמו שהוכיחו ג"ך החכמים הנ"ב מדברי הפוסקים וגם מדברי מר"ן בב"י ומור"ם במפה שהסמיכו לדין זה דין יתומים שסמכו אצל האם לענין חשבון ושבועה ומדקדוק לשונם שכתבו וקטן הסמוך אצל אמו משמע שגם עם האם יקרא סמוך וגם היא בכלל דין הכתוב לעי' מינה דלגבי דקדוק חשבון ושבועה הוא דחלוק דינה מדין בע"ה משום דלא מימנעה וכל מי שסברתו זכה ישפוט בצדק שכן היא דעת מר"ן ומור"ם דכל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש ושוב נמצא הדבר מפורש להדייא בדברי הרא"ש העתיקם בשמו הרב מהרשד"ם סי' רס"ג וז"ל כיון שכתוב בשטר מכירה שאמן של היתו' מכרה והיתומ' סומכין ע"ש לא גרע מיתומים שסמכו וכו' וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"א סי' ד' וז"ל ואעפ"י שלא עשתה ע"י ב"ד, מ"מ כיון שהיתו' סמוכי' אצלה הוי כאלו נתמנית אפוט' על היתומים ויש לה כח לעשות לתועלת היתומים בלא ב"ד, ואעפ"י שהביא הטור סימן ר"ץ ס' הרמ"א רבים חולקים עליה קמאי ובתראי עכ"ל:
מדבריו הללו למדנו דהרא"ש דבשיטתיה אזלי טור ומר"ן סובר דאפילו אמם בכלל, ואין חילוק בין בן לבת ולמדנו ג"ך מדברי הרב מהרשד"ם שהרמ"ה פליגי עליה קמאי ובתראי והלכתא כהרא"ש לפי"ז כי היכי דאפוטרופוס יכול למכור קו"ט דיתמי להאכיל ולסיבות שזכר מר"ן בסי"א וי"ג אפי' בלי רשות ב"ד וכמ"ש מור"ם שם סי"ג ה"נ יתומים שסמכו אצל בע"ה:
איברא שראיתי להרב הגדול כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בחי' על הש"ע שהביא דברי מוהריב"ל בתשוב' שס"ו גם הוא כהרמ"א בחילוק זה דקרקעות וכתב על דבריו הוא ז"ל וז"ל ונראה שכן פשט המנהג ששום אל' אינה מוכרת כלל שום קרקע של יתומי בלתי רשו' ב"ד ואם מכרה מכרה בטל, אעפ"י שהש"ע לא פסק כן עכ"ל:
מעתה לענין הקרקעו' מיהת אין להרהר אחר המנהג וחזי מאן גברא רבא דמסהד עליה. אלא דמ"מ בנד"ד לא היתה החלוק' בקרקעות רק במעות וטלטל דוקא ובטלטל ליכא מנהג והדרינן לדינא והתבוננתי בדברי החכמים הנ"ב י"ץ וראיתי שמה דבר שמואל (כו) שרצו ללמוד מההיא דמור"ם סימן רפ"ט דחלוק' צריכה ב"ד וכתבו דמסתברא דאין לחלק בין קרקע לטלטל, ועל נקודה זו סובבים כל דבריהם:
לדידי חזי א דאה"מ לא דקדקו יפה דהתם ודאי לא איירי רק בדין קרקעות דדין טלטל מבואר להדייא בדברי מור"ם ס"ט דאפי' דאפוטרו' עושה בלא ב"ד כל מה שנר' בעיניו והוא מהטור סט"ז וז"ל וכן כי' מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני בדי"ץ לפי מה שיראו להם לתועלת. בין להשהותן עד יום השוק בין למכרן מיד ונרא' דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוט'. אבל אפוט' אין צריך עוד ב"ד אלא יעשה כפי הנר' לו עכ"ל:
וגם על דבריו הללו כתב הרב"י שם וז"ל ומ"ש רבינו ונר' דזה וכו' יש לדחות:
דאע"ג דלא נתמנה אפוט' כל שנכסי היתו' בידו דינו כאפוט' דלא גרע מיתומי' שסמכו אצל בע"ה שדינו כאפוט' עכ"ל:
מדבריו הללו מוכח להדייא דיתו' שסמכו מיהת לדברי הכל הוי כאפוט' ולא בעי ב"ד. ותמיהא לי מילתא טובא איך לא שתו לבם לזה ורצו להשוות קרקע לטלטל בחלוקה דגריעה ממכר והיא על הרוב לתועלת היתו':
גם יש לי לתמוה איך לא נסתפקו שמא היה הדבר ברשות מאריה דאתרא החתו' על הפיטור דאף אם לדידהו אינו בכלל ב"ד סו"ס ממונה בעירו כולהו מודו וראיתי להרה"ג בחי' על הש"ע שכתב דמ"ש מדברי הריטב"א דממונה בעירו אפי' יחידי כב"ד, כ"ש שבנד"ז בטלטל איירי וכמ"ש וע"י אפוט' ואיך לא נסתפקו בזה כלל:
איך שיהיה לדידי חזי לי דאפילו בלא ב"ד מעשיה קיימים בטלטל וחוץ מכ"ז נר' לי טעם אחר לקיים החלוקה הנ"ב מראייתן שהביאו מההיא דסימן רפ"ט דחלוק' לא הוי כמכר ומצו לחלוק מבני י"נ אפי' קרקעות כמ"ש הסמ"ע שם סק"ז. דכיון דמצו לחלוק בהיותם בני י"ג הדר דינייהו כקטן שחלק ונעשה גדול ולא מיחה דשוב אינו יכול למחות כמ"ש בסימן רל"ה סי"ד וכי היכי דלגבי מכר אמרינן הכי. ה"ה נמי לענין חלוק' אמרינן משהגיע לכלל י"ג שיכול לחלוק קו"ט ולא מיחה שוב אינו יכול למחות ובנד"ד לפי הנשמע הבנות גדולות ולא מיחו עד היום. וגם איכא טיבותא אחריתי:
דאפוטרו' ודמומנה בעירו ובכה"ג ודאי כ"ע מודו דתו לא מצו למחות: ושוב ראיתי להרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשו' סי' רצ"ט שכן פסק להדייא וכת' שאה"ך מצא כן להרדב"ז בתשוב' ואין הפנאי מסכים לראות דברי הרדב"ז ופרסומו משמו יספיק, וממילא נר' לענ"ד ג"ך דתו לא מצו היתו' להשביע דודם דכיון שהחלוקה היתה כדין הוו כאחין ושותפין וב"ד שחלקו ונפרדו איש מעל אחיו שאין לו אח"ך על חבירו אלא חרם שלא גזלו כשהיה שותפו. או בן ביתו וכו' זולת אם היתה לו טענ' ודאי או שנתחייב לו שבועה אח"ך דאז מצי לגלגולי כמ"ש בסימן בסי' צ"ג ס"ו ע"ש זהו הנלע"ד להלכ'. אמנם למעשה מסולקת דעתי מזה. והדבר מסור לדיינים שהם נגררים אחריהם ולרח"פ בתמוז שנת הנ"ב וקיים. ע"ה שמואל עמאר ס"ט: