שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע · סימן כט
טופס משטר תנאים שהוזקקו בעליו להעתיקו לכתוב ע"ג פסק דין, וז"ן אב"א. קודם בואינו לבאר חלוקות התנאים ומשפטיהם שהתנו איש ואשתו הנ"ל באנו להודיע דבר הצריך לנו. והוא עמוד התוך שעליו נשענים כל התנאי' וממילא נפק"ל רווחא פורתא שלא להרבות אמרים, ודי לן בדרך קצרה לא יעף ולא יגע בה קורא נעים ובהציצו באחת עין יכיר תכלית הדברים והוא זה:
כל כללות האלפוקי. שבחצר הנקרא בפ"ה צואר ן' עמארא שבמבוי התושבים לעת כזאת הוא בחזקת האשה הנז' וסמוך לנישואיה עם החכם הנ"ל לא הכניסה " אלפוקי בכלל הנדוני' ולא צירפתו בסכי כתובתה היתה סבה שהתנית האשה על החכם הנז' שיהיו ידיו מסולקות מהאלפוקי הנז' מכל וכל לא יחול על האלפוקי " הנז' שום שעבוד בע"ח אפילו לאח"מ א' משניהם ולא יכנס לכלל חלוק':
אך גמלתהו טוב להחכם הנז' ליהנות מפירותיו לדור ולהשכיר בעודה נשואה לא דוקא כדין פי' נ"מ ולעת גירושין ח"ו תטול האשה " האלפוקי נוסף על סכי כתו' וכן אם מתה האשה והניחה אחריה זרע שמשניהם אותו הזרע יטול האלפוקי נוסף ויתר על חלקו בשאר נכסי הבעל והאשה הנז':
וכן אם ח"ו מת הבעל בחיי אשתו זאת, תטול האשה חלק בראש "האופוקי " הנז' נוסף על חלקה בנכסים שימצאו לו ולה באומ"צ:
באופן בכל החלוקות הללו " האלפוקי א הנז' הוא בחזקת האשה או זרעה היוצא מחלציה לא יצא לעולם לא תגע בו יד בע"ח דבעל או הבעל עצמו אכן אם ח"ו מתה האשה בחיי הבעל בלי זרע, אז יש יד להבעל הנז' לזכות במחצית " האלפוקי הנ"ל והמחצי' האחר יתחלק בין יורשיה ובין עניי עירנו זאת דהיינו רביע ' לפוקי יזכו בו יורשיה נוסף על חלקם בשאר נכסים המגיע להם כפי התקנ' והע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך כ"א למ"ש והה"ג בר"ן וגמרה והקנית וזיכת על ידינו לזכות עניי עירנו רביע האלפוקי הנז' גוף מהיום ופי' שאק"מ בלי זרע מן החכם הנז' וממנה ח"ו מת"ג בלי שוש"ז לב"ך האשה לענין זה דוקא. אם מתה בלי זרע ממנו וממנה. אך אם הניחה זרע אחריה או אם נתגרשה מהחכם הנז' ח"ו או אם ימות הבעל הנ"ל בחייה ח"ו אין כאן שום מתנה כלל לא בגוף, לפוקי' ' ולא בפי' כלל כלל לא וכך אל' מת"ז כתבוה בשוקא וכו' והורשינו ממנה בקושח"ך בזה"ל אתם כתבו כטוב בעיניכם אופנים ולשונות המועילים וכו' וזה מ"ש ע"ז: הבעל והאשה הנז' עמדו ע"פ המגרש, וכפי התנאי שהתני' האשם הנז' שבמיתת הבעל או בגירושין תתבטל המתנה הנז' נפל ספק אם צריך הבעל להדירה הנאה ממנו או לא. דבר שמואל (יב) והנה באה"ע סימן ק"ב ס' ז' ח' מבואר שלא מצינו שצריך להדירה רק בערב דכתו' ולא היה הבן ת"ח או אם הקדיש הבעל כל נכסיו ומגרשה שאז לא תגבה מההקדש עד שידירנה. אבל בלקוחות גובה אפי' בלא הדרה דאינהו דאפסידו וכו' ועיין ב"ש וח"מ שם דשאני ערב והקדש דמצוה קא עבדי, ובתקנות מבואר ג"ך שלא מצינו הדרה רק בב' אלו דוקא ועכ"ז משום נעי"ד הוסיפו לתקן גם הם שגם בלקוחות ובע"ח המאוחרים צריך להדירה:
לפי"ז חידוש הוא שחי' רבותינו המגו' ואין לך בו אלא חידושו אבל שאר מילי כנד"ד וכיוצא בו הדרי לדינא ולא והיה אלא ספק העמידהו עד"ת, וכל שכן כשאין ספק כלל כנד"ד שבנד"ד אין גבייה כלל מההקדש כי לא הכניסתו לבעל כלל אלא השאירתו לעצמה לענין מיתת הבעל או לגירושין בפי' וכמ"ש ומר"ן לא דיבר אלא בגובה מן ההקדש ומ"מ אכתי ראוי לחקור אם הקדש זה דנקט מר"ן הוא הקדש בד"ה דוקא, או אפי' הקדש לעניים ונפקא מינה טובא לענין דינא.. דאם נאמר שגם בהקדש לעניים איירי מר"ן יפול הספק קצת לכאורה אי דמי נדו"ז להך דסימן ק"ב אך אם נאמר שלא דיבר רק בהקדש בד"ה אין ראוי להסתפק כלל דשאר הקדשות דין הדיוט יש להם לכל דבר. והנה מדברי מר"ן והסמ"ע סי' צ"ה ס"א וסי' רי"ב ס"ח מוכת דהאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבד"ה ואינו אלא לצדקה וכו', וע"ע להרשב"ש סי' ס"ה ושס"א, ורשד"ם ח"ג סי' נ"ו, ושם הוסיף לבאר שכל ספק שיפול בין אדם לעניים כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע ושכן דעת הרמב"ם והרמ"א גם בחלק יוד"ע סימן ר"ח הוכיח בפשיטות שאין הקדש בזה הזמן כלל:
וראייתו מתשו' הרשב"א סי' תשמ"ב והרא"ש כלל י"ג סי' ח' ומסיק דהקדש לעניים ולת"ת וכיוצא בכלל שור רעהו נינהו ולא של הקדש, ומילתא דפשיטא היא ואפי' ראיה א"ץ ואפי' עניים לומדי תור' בכלל רעהו, ועיין בב"י יוד"ע רכ"א ורנ"ח ורנ"ט ורמב"ן בתשו' רס"ט ומהריב"ל ח"ג ל"ו ומהרש"ך ח"א ס"ד ומהרשד"ם ח"ב קנ"ח קנ"ט קע"ד ר"ו ר"ז ר"ח ר"ט שכולם מסכימים לזה יעו"ש:
לפי"ז מלבד שקרוב הדבר לומר שמר"ן לא דבר רק בהקדש בד"ה דהיינו שהקדיש בפי' לבד"ה ולא בהקדש עניים כנדו"ד וזולתו שהוא כהדיוט לכל דבריו עוד זאת אפי' למי שיתעקש לומר דאפי' בהקדש עניים סבר לה מר דחייב להדירה:
הנה עכ"פ לא אמרו אלא במקדיש ובאה לגבות מן ההקדש אבל בנד"ז שאינו גובה מההקדש כלל, אלא שההקדש פקע ממילא בגירושין מצד התנאי, אפשר דכ"ע מודו דאינו חייב להדירה. כי הוא אינו מזיק כלל בגירושין אלו מצדו להקדש:
אלא שההיזק בא ממילא מכח תנאה ששיירה זכות לעצמה בקרקעות אלו מכח התנאי והוי כאלו לא נתנה נתנה כלל אם תתגרש או תתאלמון, כ"ש שבדיני מתנות אזלינן בתר אומדנא ואמדי' דעתה אלו ידעה שצריך להדירה בשעת גירושין לא היתה נותנת זהו הנלע"ד לאפס פנאי אם יסכימו מורי הוראה וצויי"מ וימ"ן כי"ר וח"פ באב תרמ"ה לפ"ק:
אח"ך שמעתי שיש מי שהקשה על זה דאם מר"ן בהקדש בד"ה איירי למה הוצרך להעלותו על שלחנו בזמנינו זה דלא שייך הקדש בד"ה:
וע"ז ראיתי להרחיב הדיבור בזה קצת הגם כי באמת די והותר במה שכתבנו ובפרט מתשו' הפוסקים הנ"ל אשר מדברי רובם יתברר דמר"ן בהקדש בד"ה מיירי ואף כי דברי מר"ן סתומים מ"מ ממקור הדין נר' להדייא דבהקדש בד"ה איירי והא לך תשו' הרשב"א שהביא הרב"י ביור"ד סימן רנ"ט שהוא א' מהציונים הנ"ל אשר ציינתי. שמתוכה יתבאר לך באר היטב דההיא דסימן ק"ב בבד"ה נאמרה. שכתב וז"ל עוד לו ח"א סימן תרי"ח וכו':
תשובה המלוה גובה מההקדש דסתם הקדש לעניים ואפי' בהקדש בד"ה גובה כדאיתא בפ' שום היתו' המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח, הקדיש צ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו ע"מ ליתן לאשה כתו' ולבע"ח בחובו ואמרינן בגמרא מט' גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ואלו היו הנכסים וכו' ע"ש בב"י התשובה הרי להדייא דההיא דפ' שום שממנה מקור דברי מר"ן דסי' ק"ב נובעי' כמ"ש בב"י ובבאה"ג מיירי בהקדש בד"ה וכמש"ל גם בתשו' תשמ"ב שהבאנו למעלה כתב וז"ל המקדיש בזה"ז אינו מפקיע מידי שעבוד, דאינו הקדש הגוף דסתם הקדש היום הוא לעניים שאין מזכירין הקדש זה לבד"ה כדאיתא בנדרים גבי חכמים עכ"ל:
ומדבריו הללו מוכח להדייא דכל שלא הזכיר בפירוש לבד"ה סתמו כפירושו שהוא לעניים וע"ע שם בב"י יורד"ע שאחר שהעתיק שם סי' רנ"ט תשובת הרשב"א דשייכי לדינים אלו הביא דברי הכלבו בשם סה"ת וז"ל, אסור לומר חפץ זה יהיה הקדש וכו' אבל בסה"ת שער מ"ו ח"ג כת' שאם הקדיש בזה"ז מסתמא לעניי' או לבכ"ן כ"פ הר"י ן' מיגאש בפ' בית כור עכ"ל וגם בתשו' להרמב"ן סי' רס"ט כתוב המקדיש סתם בזה"ז אין הקדשו לבד"ה לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית וה"ה כאותה ששנינו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה וכתב עוד ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד שאין מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחלה עליו קדושת הגוף עכ"ל. וכבר ידוע הכלל שבידינו בדברי הפוסקים דכל היכא שמזכיר ל' אבל רוצה לפסוק כוותייהו:
וממוצא דבר אתה למד ג"כ שע"כ לא נחלקו אלא באומר לשון הקדש בפי' דבזה איכא מ"ד הכי ואיכא מ"ד הכי אבל כשמזכיר לעניים בפי' כנד"ד ליכא מאן דפליג:
וכן היכא שמזכיר ג"כ להדייא הקדש זה לבד"ה דינו כהקדש בד"ה ולא פליג אלא בהקדש סתם ממילא פשיטא שאף שהביא מר"ן דין זה בבד"ה בזמן הזה שאין הקדש לבד"ה היינו לענין אם הזכיר בפי' לבד"ה אפי' בזה"ז אבל אם הקדיש סתם אפי' בל' הקדש וכ"ש אם הזכיר בפי' שהוא הקדש לעניים וכו' כנד"ז וזולתו כיוצא בו כ"ע ל"פ דלא בעי הדרה ולא פדייה:
כיוצא בזה מצינו למור"ם ז"ל בחומ"ש סי' רנ"ד ס"א בשם הרשב"א סימן תקס"ג והביאו ג"כ מר"ן בבד"ה ביו"ד סימן רנ"ט שכתב וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאח"מ או לאחר ל' יום לא קדיש כלל דהא א"א לו' גוף מהיום ופי' לאח"מ דהא קאכיל פירות משל הקדש עכ"ל:
ודבריו הללו צריכים ביאור דאם גם בסתם הקדש דינא הכי לא ידענו מנין לו והוא עצמו כתב בכמה מקומות שדין הקדש בזה"ז כדין הדיוט וכדמש' ג"כ מהך תשו' שכתבנו לעי' בשמו דאינו מפקיע מידי שעבוד בזה"ז ולמה ישתנה דינו בענין זה דמהיום ולאח"מ מדין הדיוט:
גם אי אמרי' הכי הקדש זה דנד"ד שעליו אנו דנים אין לו חלות כלל שגם הוא גוף מהיום ופי' לאח"מ בפי'. וכ"ת דבהקדש בד"ה מיירי הכא אכתי ראוי לחקור למאי הלכתא העלוהו על שולחנם האידנא דלא שכיח הא ודאי שלא הביאוהו להלכה האידנא רק לענין אם הקדיש האידנא לבד"ה בפי' כי היכי דאמרי' בההיא דאה"ע סי' ק"ב ממקור הדין:
שטעם א' להם. ושו"ר שכן מבואר להדייא בתשוב' זו שהעתיק הרב"י בבד"ה יוד"ע סימן הנז':
אלא שמר"ן ומור"ם קיצרו בדבר שיש בו צורך ששם כתב להדייא וז"ל אבל הקדש בד"ה אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבד"ה מעכשיו ולאח"מ. או מעכשיו ולאחר ל' יום לא אמר כלום דכל כה"ג גופא קני מהיום ופי' לאח"מ, אבל לגבוה והקדש א"א לומר כן לפי שא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש, אא"ך שייר מקום היניקה והביא ראיה מההיא דפ' המוכר את הבית דע"א וז"ל המקדיש השדה וכו', ואמרינן עלה בגמרא ואי אמרת שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי:
אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפי' אי אפשר כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראה לבטל כל ההקדש מפני השיור אדרבא ניבטיל השיור מפני ההקדש לא היא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון שאתה צריך לבטל א' מהם אוקי ממונא בחזקת מריה וכו' עכל"ה ומתוך תשו' זו לא זכיתי להבין דברי מהריק"ש בהגהותיו סי' הנז' ע"ע כי אין לנו בהם צורך לנד"ד]: מעתה כל דין שתמצא בו למר"ן ומור"ם איזה עדיפו' בהקדש. אינו אלא בהקדש שהקדישוהו האידנא הבעלים לבד"ה בפי' אבל בסתם הקדש וכ"ש אם ביאר לעניים בפיר' כנד"ד אין לו אלא דין הדיוט כמבואר כמבואר בהנך מקומות שזכרנו בפסק הא', וכ"ז עלה על לבי מעיקרא:
אלא לפי שראיתי דרך ישר בנד"ד כתבתי דרך את"ל כי ראיתי שאפילו אם נאמר דמר"ן איירי בסימן ק"ב בהקדש בכל גוונא מה שאינו כן לפי האמת וכמ"ש נדו"ז עכ"פ חלוק דינו מכמה אנפי. אם מצד שהוא לעניים בפי', ומצינו לפוס' שכתבו שדינו כהדיוט ואם מצד דאכתי לא זכה ההקדש עד לאח"מ אם לא תבנה ממנו ואם מצד שהתנית בפירו' שלענין גירושין תטלנו לעצמם נוסף על סכי כתובתה, ואלו ידעה שאם תתגרש בעייא הדרה לא היתה נותנת.. ומכל אלין דהוו קיצרתי הרבה ולא ציינתי רק המקומו' שהוזכרו בהם דינים אלו:
ועתה שראיתי שמתוך קושייא זו שנתקשו בדברי מרן לאיזה ענין הביא דין זה האידנא גדל הספק נתתי לבי לבאר הדין באר היטב לבל ישאר מקום לבע"ד לחלוק:
אחר מזה נטפלתי לחקור בדברי הפוסקים אם הביאו זה בפירו' ותלי"ת זכיתי ומצאתי את שאהבה נפשי להרב הכנה"ג ז"ל סימן רנ"ז הגה"ט אות ב' שכתב וז"ל. כתוב בס' המפה המקדיש קרקע מהיום ולאח"מ וכו' והוא מדברי הרשב"א בתשו' ח"א סימן תקס"ג והביאה ג"ך הרב"י בבד"ה סי' רנ"ט, ומוהר"ר בצלאל בסי' ט"ו וכתבתי בתשו' שדברי הרשב"א אינם אלא בהקדש בד"ה דהוי ממון גבוה ושייך ביה לומר שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש. משא"ך בהקדש עניים דממון הדיוט הוא ולא שייך לו' שמשדה הקדש ינקי אלא משדה הדיוט ודקדקתי כן מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' וכן תרגמה רבינו ירוחם לתשובת הרשב"א ז"ל בספר אדם וחוה ע"ש שכתב על תשובת הרשב"א וז"ל ונ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימי' וכתבתי שם שרבינו ירוחם ז"ל פרושי קא מפרש לתשו' הרשב"א ז"ל דבהקדש בד"ה מיירי ולא בהקדש עניים והכרחתי הדברים וכתבתי שכן מוכח מתשו' הרב מהר"ר בצלאל סי' ט"ו והראנ"ח ח"א סימן ק"ג:
ומהר"מ מטראני ח"ב סי' קי"ח:
והארכתי הרבה בתשו' הנז' חלק ח"מ סי' קצ"ב קצ"ג קצ"ה קצ"ו: ושמא תאמר אם הרשב"א ז"ל מדבר בהקדש בד"ה לא היה להו לרבנים הנז' רבינו ב"י בס' בד"ה ובעל המפה בסי' זה להביא דין זה דתשוב' הרשב"א דמיירי בהקדש בד"ה. ועכשיו אין לנו בד"ה וכל סתם הקדש דין חולין יש לו ומדהוצרכו להביאו ודאי דס"ל דין זה הוא אפי' בהקדש עניים ונוהג בזה"ז:
אף ע"ז פקחתי עיני בתשו' הנז' וכתבתי דלא נחלקו רבוותא בהקדש בזה"ז אלא בסתם הקדש דיש מרבוותא דסברי דכל שלא אמר בפירוש לצדקה סתם הקדש הוא לבד"ה. ויש חולקים וסוברים הואיל ולא אמר בפי' לבד"ה מסתמא הוא לעניים. אבל אם אמר בפירו' לבד"ה כ"ע מודו דדין הקדש בד"ה יש לו ולכן הביאו הרבנים הנז' דין זה דהרשב"א ז"ל דשייך ג"ך בזה"ז היכא דאמר בפי' לבד"ה, דאם אמר גוף מהיום ופירו' לאח"מ לא קנה ההקדש וממה שכתבתי בין תבין דאפילו החולקים לא חלקו אלא במקדיש סתם אבל באומר בפירוש לצדקה כ"ע מודו דאין לה הקדש דבד"ה, וכן מבואר בדברי הכל בו בשם סה"ת והג"א בפרק דע"א שהביא הרב"י ביוד"ע סי' רנ"ט כמ"ש בתשו' הנ"ל עכ"ל ותלי"ת שכיווננו לדעת קדוש:
עדי בשחק שקודם ראותי דבריו כתבתי מה שכתבתי אמת אגיד שלא האירו עיני עד שראיתי תשובת הרשב"א הנ"ל במקורה. מעתה כיון שהוברר הדין שהקדש עניים דין הדיוט יש לו וכמ"ש:
אמינא ולא מסתפינא דאפילו לכתחיל' יכולים לעשות קנונייא וראיה מתשו' הרדב"ז ז"ל בראשונות סי' רנ"ד שנשאל בנדון כיוצא בזה והשיב דלא חיישינן לקנונייא:
ולהיות שתשובתו כולה צריכא ראיתי להעתיקה, והשאלה היתה בימי שקע"ע לזון בת אשתו כ"ע שהיא נשואה עמו ושוב אחר שנשאת בא לב"ד לבטל התנאי, ואמרו לו הב"ד שאין האם יכולה להפקיע זכות הבת ומפני זה רוצה לגרשה ולהחזירה סתם כדי לבטל התנאי אם יועילו הגירושין או לא: תשובה תנן פ' הנושא. דפקחין היו כותבין שאהאזן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי וכתב עלה הרשב"א מסתברא דאם גירשה והחזירה כבר נתבטל התנאי שאין בלשון זה אלא כל זמן שאת עמי מנישואין א' והביא ראיה מהא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר א' שלי מעשר א' שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר זר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כ"ז שהיא בידך מקנין א' קאמר ה"ן מנישואין א' קאמר: וכתב שכן משמע בירושלמי וכו' וכ"ך הטור סי' קי"ד דאם נתגרשה אפי' חזר ונשאה דכ"ז שאת עמי מאלו הנישואין משמע ואין לחלק בין ל' כ"ז שאת עמי כ"ע שהוא נשוי עמה. שהרי לא היו הפקחין כותבין כן אלא כדי שאם תמות או תתגרש לא יהיה חייב עדיין לזונה וכי היכי דלא מש' מהאי לישנא אלא מנישואין אלו כך כ"ז שהוא נשוי עמה לא מש' אלא מנישואין אלו אבל מה שיש לדקדק מאחר שבאים שניהם לעשות קנונייא להפקיע זכות הבת אם שומעין להם וכו' אבל ממקום הראיה דבן לוי דקתני מכרה לאחר מש' בכ"ג אפי' לעשות קנונייא להפקיע זכות בן לוי אפי"ה אין לו עליו כלום וה"ן ל"ש דאע"ג דבאים לעשות קנונייא הגירושין מפקעין התנאי, וטעמא דמילתא כיון שתלו המזונות בכ"ז שהיא נשואה עמו הוא לא רצה להתחייב עמה במה שלא היה חייב אלא ע"ת זה שאם יגרשנה ויחזירנה שיפטר מזה החיוב וא"ת א"ך מה מועיל התנאי שהרי בכ"ז שלא ירצה לזונה יגרש ויחזיר ונמצא מתבטל התנאי ל"ק שאין כל הנשים שוות להיות אכזריים אכזריים כזו שרוצה להפקיע זכות בתה ובשאר נשים יפחד לגרש שמא לא תרנה לחזור אלא ע"ת הרא' שיזון אותה. ואין אדם מגרש על הספק אבל אה"ן אי מיתרמי מילתא כנדו"ד שעושים הקנונייא לא מפני זה ישתנה הדין, ואפילו להפקיע איסור א"א מצינו כיוצא בזה כ"ש בתנאי שמתחייב מדעתו שיכול לסלקו בכ"ז דכתב הרא"ש בתשוב' מי שיגרש אשתו ע"מ שלא תנשא לפ', ועתה רוצה להתירה לאותו פ' כיצד יעשה יחזור ויקדשנה ויפטרנה בגט בלא תנאי והרי הוא דלכתחי' מגרש ע"מ לגרש דרך תחבולה כדי להתיר איסור א"א שיש עליה לאותו פלוני וכ"ש בנדו"ד עכל"ה ודון מינה ואוקי באתרין, שכיון שהקדש בזה"ז דין הדיוט יש לו לכל מילי וכ"ש בנד"ד שהוא לעניים בפירוש והיא לא נתנה אלא ע"ת זה שאם תתגרש או תתאלמון תתבטל המתנה, אעפ"י שאנו יודעים שעשו קנונייא להפקיע המתנה לית לן בה כיון דאדעתא דהכי נתנה זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן וח"פ זמן הנ"ל וקיים. שמואל עמאר