שות דבר שמואל· רבי שמואל עמאר
אה"ע · סימן כג
בדין מכה אשתו, זה מ"ש חו"ר פאס יע"א. גופא דעובדא הכי הוה דהוי' איש א' תבשי' לאשתו ובו סם המות וכשהוציאו המרק הושיטה לתוך פיה מעט ומצאה אותו מר כלענה והוליכה לשכנים לטעום גם הם וכשטעמו כמעט היו בסכנה ונשאר אותו המרק בקערה, ונכנסה תינוקת ונתנה בו חתיכות פת ואכל' ומתה, מה יהיה משפט האיש ומעשהו, כי אח"ך הודה לפני ב' עדים שהוא שעשה סם המות לאשתו. וזה מ"ש קצת מחו"ר פאס יע"א להשיב ע"ז וזה לשונם ראינו את המעשה הרע הזה שעשה האיש הנז' ומה שנר' לענ"ד הוא שהאיש הזה כופין אותו לגרש ויוציא ויתן כתובה ואם טען שאין לו ישבע ויתחייב בסכי כתו' והוא מנודה לשמים ולבריות, ופתו פת גוים וכו' ועיין כ"ז בב"י סי' קנ"ד כ"ש וק"ו בנדו"ד, ועיין פמ"א ח"א ס' וב"ז פ"ח ומהרש"ך ח"ב ק"ל ומשם באר"ה:
ויותר ממה שכתוב כאן כתוב שם בענין המכה את אשתו, וק"ו מענין זה ואם יראה בעיני טובי העיר שכופר יושת עליו יכתבו עליו שט"ח מסך מה למיגדר מילתא זהו שנראה לענ"ד להשיב וחתום כמוהרמ"ית סרירו וכמוהר"י מוסונייגו ישצ"ו וזה מ"ש אני הצעיר ע"ז:
דברי הרב"י שהביאו החכמי' הנ"ב מהם סעד לדבריהם הם שהביא בשם האגודה ורבינו שמחה והג"א בשם א"ז ותשובת הרמב"ן דסימן ק"ב והביאה ג"ך מר"ן בארוכה בב"י סוס"י ע"ד ע"ש:
ואמת שהסכמת רוב הפוסקים שיש יכולת ביד ב"ד לייסרו ולנדותו ולהחרימו ולהכותו ולרדותו בכל מיני רידוי עד שישוב מדרכו הרעה:
אך לענין כפייה על הגט שכללו בדבריהם החכמים הנ"ב ורצו ללמוד משם ג"ך שכופין להוציא וליתן כתו':
אחה"מ לא דקדקו יפה דלהדייא סיים שם מר"ן על על דבריהם וז"ל ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על דברי ס' אגודה ורבינו שמחה וא"ז, ואין לכוף להוציא ע"פ דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים עכ"ל:
ומעתה כיון שמצינו למר"ן להדייא שאין לסמוך עליהם בזה ודאי דכוותיה נקיטינן אפילו נגד אלף פוסקים ואף שמור"ם שם בד"מ האריך לסתור דברי מר"ן בזה ע"ש. מ"מ אנן בדידן בתר דברי מר"ן גרירי וקי"ל כב"י אפילו כהכרעתו בב"י כ"ש שרבים וגדולים קיימי בשיטתיה בזה עיין בתשובת הגאונים שכ"ך להדייא ומהר"א די בוטון סימן ל"א ועיין להרדב"ז בראשונות סימן קנ"ז שתמה הרבה על הוראת רבינו שמחה וכתב שם בשם הרא"ש והרשב"א שאין לכוף אלא באותם שמנו חכמים דוקא. וסיים שם וז"ל אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה. אם חזר מוטב וא"צ קונסים אותו בכתוב' אם חזר מוטב וא"ל עונשין אותו ע"י גוים בגופו ואין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל ואם עמד הוא מעצמו מחמת עונשו וגירש אין זה אונס שהרי הוא מביא ע"ע האונס מדעתו לא יכה ולא יגרש אבל לכוף ע"י נידוי וכו' או עונש הגוף וכ"ש על ידי נכרים איני רואה ואיני מסכים כלל וקרוב בעיני להיות הולד ממזר וע"ע להרב מש"ב ח"א סימן נ"ט שכתב להדייא דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי' לו' שחייב להוציא אין אומרים וממקום שבאו החכמים הנ"ב עצמו שהם מהרש"ך ופמ"א מצינו להדייא להיפך שהר' פמ"א סיים שם וז"ל ואולם הרב מהרדב"ז בסימן קנ"ז תמה על הוראה זו שכתב שכופין ע"י גוים: וכתב שהרשב"א והרא"ש חולקים יע"ש וכ"ך הרב ב"ז ס"ס פ"ח ומהרש"ך ח"ב סי' ק"ל תוך התשוב' דף צ"ד שאין לכוף להוציא. ולפי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך בזה עכ"ל והוא להדייא כמ"ש ואפילו לענין כתו' נ"ל דאין מחייבין אותו לפרוע לה כתו' דאף שכתב מור"ם שם סכ"א דבכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש כופין אותו ליתן כתובה ונדוניי' וכו' ע"ש מ"מ מדברי המרדכי מאריה דהאי דינא משמע להדייא דהיינו דוקא באותם שאמרו להוציא אלא דפליגי אם כופין אבל אם לא נזכר בכלל אותם שאמרו להוציא אין להוציא ממון מספק וכ"ך להדייא הרה"ג בחי' על הש"ע שאחר שהעתיק דברי המרדכי שכתב וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אלא בראיה ברורה מ"מ מפקינן ממונא דכיון שחייבין להוציא וליתן כתובה, אם לא הורשינו לכוף להוציא דאי היינו כופין הוי מעושה מ"מ כתובה מיהת נפיק מיניה כיון שחייבוהו חכמים בממון זה לתתו לה הלכך ממונא מפקינן מיניה אבל בתוס' איכא פלוגתא ומספיקא לא מפקינן עכ"ל וסיים ע"ז הרה"ג זלה"ה ומזה יתבארו לך דברי מור"ם דמ"ש ובכל מקום דאיכא פלוגתא וכו' היינו שיש מחלוקת אם כופין אבל מ"מ אמרו חכמים מיהת יוציא. אבל אם לא נתפרש כלל שיוציא אלא שרבוותא פליגי אם כופין או לא היאך תחייבנו ממון מספק וזה ברור עכ"ל:
וממוצא דבר אתה למד לנדו"ד שלא נזכר כלל בכלל אותם שאמרו להוציא אלא דרבוותא חולקים אם כופין לגרש או לא דודאי אין מחייבין אותו לתת כתוב' ונדו' ע"ז זהו הנ"ל בזה:
לאפס הפנאי ולנחיצת המוביל ויש לי להאריך בזה אלא שבעל דבר לא רצה להתעכב אפי' יום א' וע"ש לענין שוטה שאומרת אשתו שחוששת שמא יהרגנה מתוך כעסו שהוא ממש נדו"ד דפסק מר"ן בסימן קנ"ד ס"ה דאין כופין אלא באותן שמנו חכמים, וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בשבט דהאי שתא תרו"ם לפ"ק וקיים. שמואל עמאר ס"ט: