אור ברסלב

שות גם אני אודך - ב

יורה דעה

אורח חיים

סימן ס - בעניני טבילת כלים, נשבר או נאבד הכלי, והביאו לו כלים נוספים

בס"ד א' אלול עש"ק שופטים תשס"ט

כשמוע קול שופר', לחיים טובים יוחק בספר', ידידי שבתוה"ק נותן אמרי שפר', הרה"ג הותיק וחסיד המו"מ מו"ה גמליאל בה"ר אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך, בני-ברק ת"ו.

אחדשה"ט באה"ר.

שאלתני במכתבך במי שבירך על טבילת כלי, וטבל אותו, ונשבר הכלי, ותיכף הלך לקנות כלי אחר, וטבלו, אם צריך שוב לברך על טבילת הכלי החדש.

א) הנה במה שהלך ממקום הטבילה לקנות כלי אחר, פשיטא לך דלא הוי הפסק, כי אם במה שטובל כלי אחר מזה שבירך עליו. — והיינו דבשו"ע (סי' ח, יג) פסק דהליכה חשיבה הפסק, אלא שהאחרונים חולקים, הט"ז והגר"א, כמובא בביה"ל (ח, יג ד"ה חשיבה הפסק), ועפ"ז כ' המ"ב (סקל"ד) שהח"א חשש לסוברים דהליכה ל"ה הפסק, ולכן לא יברך אם לא הסיח דעתו ביניהם. — לכן כנראה דייקת בשאלה ש"תיכף" הלך לקנות כלי אחר, שלא היה היסח הדעת, ומה שדיבר שם בחנות כשקנה הכלי החדש, ג"כ ל"ה הפסק, כיון שלצורך המצוה דיבר, וכמו בתפילין שאם סח לצורך תפילין, בין של יד לשל ראש ל"ה הפסק (כבשו"ע סי' כה, י), וזה נושא הטעון בירור בכמה הלכות ואכמ"ל.

ב) מעתה לגבי עצם הכלי שנשבר, אפילו לא היה צריך ללכת לקנות אחר, אלא היה מקבלו במקומו ללא הפסק, הרי פסק בשו"ע או"ח (סי' רו, ו) נטל בידו פרי לאכלו, וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך, אע"פ שהיה מאותו המין לפניו וכו'. — וה"נ כשנשבר הכלי ולוקח אחר לטבלו, יחזור ויברך, ויאמר תחילה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על הברכה לבטלה.

אבל הני מילי כשרצה לטבול רק כלי אחד, כלשון השאלה הנ"ל, משא"כ אם הלך לטבול כמה כלים, ובירך על הראשון, ונפל מידו ונשבר לפני שטבלו, אז א"צ לברך על שאר הכלים שממשיך לטבול, וכמ"ש הביה"ל (רו, ו ד"ה רק שלא היה דעתו) שאם כשבירך לאכול הראשון היה דעתו לאכול כולם, א"צ לחזור ולברך עיי"ש באריכות.

ג) ואפילו בכלי אחד בלבד, אם טבלו בבור טבילת הכלים, ונפל מידו לתוך הבור, כמו שקורה לפעמים, אז אין בכלל שאלה, שהרי ברך וטבל וקיים המצוה, אלא שאח"כ נאבד ממנו, ואצ"ל בשכמל"ו. [ובזה ג"כ תלוי שאם היה דעתו על כמה כלים, ממשיך וטובל, ואם היה בדעתו לטבול רק כלי זה ונאבד ממנו בבור, ומקבל שם מיד כלי אחר, צריך לברך על האחר, שלא היה דעתו עליו כשבירך על הראשון. (כבשו"ע והגה רו, ו ובביה"ל)].

והרי זה דומה למש"כ הפליתי (יט, ו) שבשחט ונמצאת טריפה, ה"ז קיים מצות שחיטה, ולא איכפת ליה מה שקורה עם העוף או הבהמה ששחט, וממשיך ושוחט עוד על סמך ברכתו הראשונה, ה"נ בטבל ונפל לבור. וכש"כ הוא, שכאן אין שום ריעותא בכלי, אלא שנאבד מבעליו לפי שעה, ועדיף מנטרף העוף.

ועל השאלה הנוספת, בהטובל כלים ובאמצע שטובל הביאו לו עוד כלים לטבול. האם צריך לברך שוב על הכלים שהביאו לו.

ד) יש לדמות נדון זה למש"פ בשו"ע (יו"ד סי' יט, ו) המברך על דעת לשחוט חיה אחת, ואח"כ הביאו לו יותר וכו', יברך על השחיטה השניה [וביאר הש"ך (סק"ח) משום דנמלך הוא, דלא היה דעתו בתחילה עליהם]. — אבל אם היו לפניו הרבה לשחוט וברך על השחיטה, ואח"כ הביאו לו עוד, אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך, א"צ לחזור ולברך, ואם לאו צריך לברך, ולכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו עכ"ל.

וא"כ אם גמר לטבול הכלים הראשונים, והביאו לו עוד כלים, צריך לברך עליהם, אא"כ היתה דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו. — אבל אם לא גמר את טבילת הכלים הראשונים, ובאמצע הביאו לו עוד כלים, א"צ לברך שוב, דהגם דבשעת הברכה היתה דעתו רק על הכלים הראשונים, מ"מ לא הסיח דעתו מהברכה, דעדיין עסוק בטבילה.

ה) והנה הרמ"א בהגה (יט, ו) כתב שאם גמר לשחוט והביאו לו מהמין הראשון ששחט א"צ לברך על השניה (בעל העיטור). וכתב הט"ז (סקי"א) שבעהע"ט מדמהו לפירות (באו"ח סי' רו) שאם בירך והביאו לו מאותו המין, א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. והרא"ש חולק וס"ל שאפילו הביאו לו לשחוט מהמין הראשון יחזור ויברך, דשאני פירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד, משא"כ בשחיטה, ורוב פוסקים סברי כהרא"ש.

ולפ"ז אם טבל כלים וגמר לטבול, אפילו הביאו לו מאותו המין שטבל, צריך לחזור ולברך, דלפי הרא"ש דמי לשחיטה ולא לאכילת פירות.

ו) ויש לעיין אם טבילת כמה מיני כלים דומה לאכילת כמה מיני פירות או לשחיטת כמה מינים כמו חיה ועוף, שבהם יש הבדל מה שאוכל ומה ששוחט, שטעם הפירות ופעולת השחיטה אינם דומים במינים שונים, אבל בטבילת כלים כל פעולת הטבילה שוה, וגם אין אדם טובל רק קערות או רק סכינים, אלא בדרך כלל בכל טבילה מעורבים כמה מינים ואין הבדל טעם ופעולה ביניהם. — וא"כ לבעל העיטור אם גמר לטבול, והביאו לו עוד כלים, אפילו הם כלים אחרים, בכל זאת ה"ז נחשב כאילו הביאו לו מהמין הקודם שטבל לפני כן, וא"צ לחזור ולברך. ולהרא"ש שאפילו הביאו לו לשחוט מהמין הקודם חוזר ומברך, הה"ד בטבילת כל הכלים, שכולם נחשבים כאחת, וחוזר ומברך.

דושה"ט בברכה נאמנה,

סימן סא - קריאת שם גמ"ח ע"ש נדיב, אם מותר לשנות

בס"ד כ"ב תמוז תשס"ה

בימי בין המצרים, יזריח ה' אור לישרים, ולידידי הרה"ג היקר שבערכין מו"מ בתוי"ש ומתעמק בהלכה הרב גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך.

אחדשה"ט.

בדבר שאלתו בענין קריאת שם לגמ"ח, ע"ש אדם שנפטר וכן על אדם שחי, ומי שקרא שם לגמ"ח ע"ש אבותיו, אם רשאי לשנותו על שם אחר או על שם עצמו.

עצם קריאת שם מצאנו בתורה (פ' בראשית ד, יז) ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (ועי' ברמב"ן למה עשה קין כן). ובפ' מטות (לב, לח) ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו (ושם היה צורך, כדפירש"י שהסבו משמות ע"ז לשמות אחרים), ושם (בסו"פ מטות) ויקרא אתהן חות יאיר וכו' וקרא לה נובח בשמו. — דהיינו שיש ענין בקריאת שם אדם על חפץ שהוא לצרכי רבים שיהי' לו לזכרון טוב. בין שעושה לזכרון לאדם שנפ', ובין שעושה כן לכבוד ולזכות אדם החי, ושיהי' לו לזכרון אחר אריו"ש.

א) לגבי גמ"ח לעי"נ אבותיו, יש בה ג' חלוקות: אם הכסף של הגמ"ח הוא מעזבון אבותיו, שכאשר כותבים צואה כהלכה כותבים שהמתנה תחול בחייו שעה א' לפני פטירתו. א"כ אביו או סבו שהשאירו הכסף לגמ"ח נתנוהו בחייהם, וזכה בו הגמ"ח, שהיא קופת צדקה, ואין ליורש שום דעה בזה, כי הכסף ניתן בחיי מורישיו לצדקה. והנותן נתנו באופן שיקרא הקרן על שמו, כמו שישנם קופות צדקה וגמ"ח ובניני ביהכ"נ וכדומה ע"ש נדיבים שנדבום בחייהם, שא"א לשנותם, דאדעתא דהכי נתנום.

ב) ואם לא נתנו מתנה מחיים כנ"ל, אלא ציוה ליורשיו לאחר מותו, אז ה"ז בגדר מצוה לקיים דברי המת, שיש בזה כמה פרטים, ואכמ"ל.

ג) ואם הבן או הנכד נותן כסף לגמ"ח וקורא לו על שם אבותיו, סתמו כפירושו שמזכה את אבותיו במצות גמ"ח, וכמ"ש החפץ חיים באהבת חסד, שהמקים גמ"ח אז גם אחרי מותו זכות מצות הגמ"ח היא שלו, והגם שחפשי מהמצות, אבל השאיר בעוה"ז קרן שפירותיו (המצוות) הן לטובת נשמתו. — וכן כל הנודבים ספרים או חפצי מצוה לרבים וכותבים עליהם "לעילוי נשמת" פלוני, כונתם שהמצוה תהא לטובת נשמתם. — ואינו אומר שלנודב עצמו לא נשאר שום חלק במצוה. דבודאי זכותו גדול במה שזיכה הרבים, ובמה שעשה נייח נפשי' לאבותיו בג"ע.

וא"כ (בחלוקה ב' וג' הנ"ל) אם קרא שם הגמ"ח ע"ש אביו או סבו, דהיינו שנדב הכסף לעילוי נשמתם, ה"ז שאלה בהלכות נדרים אם מועילה התרה, דאמרינן שזכו בהם במצות הגמ"ח. ויותר נכון שנהג הנדיב כן ליחד כסף זה לעי"נ אבותיו ואינו רשאי לחזור. — וכן הבונה ביכ"נ וכדומה וקורא לו ע"ש אביו, אינו יכול אח"כ לקראו ע"ש אחר [אא"כ נחרב הבנין מרוב שנים, ובא נדיב אחר להקימו מחדש, על שם עצמו או שם אבות הנדיב השני, עי' בשו"ת משנ"י (ח"ד או"ח סי' כו) שמבואר שם איך לנהוג]. — ויש לעיין בזה בהלכות נדרים, כי רבים הם, ואכמ"ל.

דושה"ט באה"ר

סימן סב - מלכודת יתושים בחול ובשבת

בס"ד ט' ניסן תשס"ז

בחודש אשר ישועות בו מקיפות, רב ברכות נאמנות, לידידי המו"מ בתוי"ש מתעמק בהלכה, ה"ה הרה"ג מו"ה גמליאל הכהן בהרהג"ר אלחנן י"ד רבינוביץ שליט"א. מחבר ספרי "גם אני אודך" כמה חלקים, ב"ב ת"ו.

אחדשה"ט וש"ת

בשאלתו אם ראוי שבבית יהי' קוטל יתושים, בפרט במטבח שעלולים ליפול למאכלים. ולגבי שבת אם מותר להפעילו בע"ש, ולהשאיר דלוק גם בשבת, שאז יקטול גם בשבת.

הספק הוא מסתמא משום צער בעלי חיים. ונתבאר אצלנו בס"ד במק"א (בסימן הקודם), שהגם שצעב"ח דאורייתא (כרבא ב"מ לב:), מ"מ לצורך האדם, וכש"כ לשמרו שלא יזיקוהו ושלא יצערוהו, מותר להרוג בעל חיים (עי' רמב"ם סנהדרין ה, ב). — אבל גם כשהורגם, יש לעשות זאת בפחות האפשרי מצעב"ח, כמ"ש בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמ) מהר"ן (לחולין יט:) דהגם ששחיטת בע"ח מותרת לכתחילה, מ"מ אין לשחטם מהצדדים, שיש בזה יותר צעב"ח.

וא"כ מותר להפעיל קוטל יתושים, שכידוע מצערים את האדם מאד, וכש"כ כשיכולים להכשילו בנפילתם לתבשיל. — אבל יש לעשות זאת במכשיר שמושכם אליו וקוטלם מיד, ולא כאשר עשו מקדם שהיו תולים נייר דבק לאויר החדר, ונדבקו היתושים אליו חיים, עד שמתו מרעב, או שזרקו אותם אחרי צעב"ח של כמה שעות.

וביתושים יש עוד היתר, עפמש"כ בשו"ת רדב"ז (ח"ה סי' אלף שפז (יד)) שנחש גרע משאר בע"ח, שנושך בלי הנאת עצמו (כתענית ח. ארי דורס וכו' אתה מה הנאה יש לך), לכן אין לנחש תרבות ומיתתו בכל אדם, והקודם זכה עכ"ד. — וכמו"כ יתוש מצער ועוקץ בנ"א, ואין זה מאכלו, אלא אוכל כשאר זבובים.

ולגבי שבת תנן (יז:) פורסין מצודות מע"ש, ונפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' רנב, א) שמותר אפילו יצודו בשבת, לב"ה דמתירים שביתת כלים. — [אינני מאריך כעת, והנני שולח תשובתי הנ"ל שאתי בכתובים]. ולהרוג יתוש בשבת להדיא אסור, אלא יבריחם מעליו (מ"ב שטז סקמ"ו).

בדשת"ה באה"ר בברכת חג כשר ושמח

ונזכה לקרבן פסח במועדו בביהמ"ק בב"א

סימן סג - אם אבל מנחם אבל שני

בס"ד כ"ה אד"ש תשס"ה

ברכה מרובה לכבוד ידידי היקר הרה"ג המופלג בתורה, מתעמק בהלכה, כהן שדעתו יפה הרב גמליאל הכהן בהראי"ד רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך כמה חלקים, בב"ב ת"ו.

אחדשה"ט.

תודה עבור מכתב התנחומין אחרי פטירת אחי הגה"צ בעל לב טוב זצ"ל על חובת הלבבות, ויה"ר שנשמע ונתבשר תמיד בשורות טובות לאי"ט.

ומה שעוררת אם אבל אחד יכול לנחם את האבל השני. — הנה אצלי מכתב שכתבתי לך בכ"א תמוז תשס"ג, בו נתבאר שעיקר הניחום הוא לדבר על לבו דברי תנחומין, והזכרתי (באות ד) דברי הפרישה (סי' שצג סק"ג) שאם רק נכנסים אל האבל ויושבים מעט ואומרים המקום ינחם וכו', גם זה לכבוד האבל הוא לנחמו עכ"ד.

וא"כ גם שני אבלים רח"ל יכולים לנחם זא"ז, לא מיבעי אם אומר לו דברים המתיישבים על לבו, אלא אפי' אומר לו רק המקום ינחם וכו', גם בזה מראה לו שמשתתף בצערו, ובפרט אם בא במיוחד אליו, וה"ז כעין שאמר דוד המלך (תהלים לה, יג) ואני בחלותם לבושי שק וגו'.

וכן נהגנו באבלותי על אחי הגה"צ זצ"ל, שבלילה הלכתי לביתי, ואמרתי לבניו של אחי זצ"ל המקום ינחם וכו', והם השיבו לי, והכל בהבעת השתתפות אמיתית בצערם ובצערי, וה"ז נחמה למצא אח לצרה. — יתן ה' ולא נוסיף לדאבה עוד, ואך ששון ושמחה ימצא בכל בית ישראל לאי"ט.

דושה"ט בברכת כט"ס

סימן סד - ניחום אבלים בכתב ובטלפון

בס"ד כ"א תמוז תשס"ג

ברכה מרובה לכבוד ידידי היקר הרה"ג המופלג בתורה, מתעמק בהלכה, כהן שדעתו יפה הרב גמליאל הכהן בהראי"ד רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך כמה חלקים, בב"ב ת"ו.

אחדשה"ט

מונחים לפני כמה ממכתביך שטרם עניתי עליהם, ועתה בין המצרים אענה בס"ד על שאלותיך בעניני ניחום אבלים.

שאלותיך הן: אם ניחום מועיל במכתב ובטלפון, ואת"ל דמהני, אם כתב תוך השבעה, אבל המכתב הגיע אחרי השבעה, אם מועיל. ואם בניחום בטלפון צריך ג"כ האבל לפתוח בדברים תחילה (כבשו"ע שעו, א), או אחרי שהמנחם אמר פה מדבר פלוני, יכול להמשיך ולומר המקום ינחם אתכם וכו'.

א) עיקר הניחום הוא לשבת עמו ולדבר דברי תנחומין על לבו. כמו שעשו רעיו של איוב, ולכן כתוב בזוה"ק (ח"ג דף קעו:) שהנכנס לנחם צריך לדבר על לבו דברים המתקבלים על הלב, ולכן יסדר דבריו תחילה, כדי שהאבל יקבל עליו את הדין ויודה להקב"ה. — וכ"כ הטור (רסי' שעו) שאין המנחמים רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה, וכ' הרב"י דלכן אמר רב האי גאון שהאבלים מתחילים ואומרים "ברוך דיין האמת" שהוא מטעם שהאבל מתחיל. — ולפי הזוה"ק כנ"ל יובן שהאבל צריך לגלות דעתו שמקבל עליו דין האמת, ואח"כ ינחמוהו בדברי ריצוי וחיזוק.

ומבואר כן בטור (סי' שעו) שהניחום הוא לדרוש בנחמה, שהש"ץ אומר "נשאלו רבנן טעמא" כלומר תבקרו את האבל בדברים (פרישה), והאבל אומר ברוך דיין האמת, ואח"כ החכמים דורשים בדברי נחמה [כההיא (דמו"ק כח:) שבאו חכמים לנחם את ר' ישמעאל]. — ואיתא באבות דר"ן (יד, ו) איך שחכמי ישראל ניחמו את ר"י בן זכאי על בנו, וקיבל רק תנחומי ר"א בן ערך אמר לו שהמלך ביקש פקדונו בחזרה עיי"ש, וכן הוא בילקוט משלי (בפ' אשת חיל, ומובא בכת"ס עה"ת ר"פ שמות) בבניו של ר' מאיר, שאשתו נחמתו כן. — ובגמ' (מגילה טז:) וינחם אותם וידבר על לבם, מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב.

ב) וזהו גם הטעם שהאבל פותח בדברים תחילה, וכפירש"י (שעל הרי"ף דף יח.) שכ' שיפתח האבל: בצערו עכ"ל. כלומר שיודיע צערו ושעל זה ינחמוהו, שכן הי' באיוב (ג) שהאריך בגודל צרתו, ואח"כ ניחמוהו רעיו (שממנו ילפינן בגמ' הלכה זו).

ג) ודכירנא כשנפטר הגאוה"צ מבילגוריי ז"ל, נסעתי לנחם את כ"ק גיסי עט"ר אדמו"ר מהר"א מבעלזא ז"ל, וכשנכנסתי שאלני "מתי שמעת" — כלומר מתי נודע לך מהאסון הגדול של פטירת הצדיק. והביע בזה גודל צערו על אחיו היחיד שנשאר לו שהלך לב"ע בצעירותו.

ד) וכבר תמה הפרישה (סי' שצג סק"ג) על מנהגינו שע"פ רוב אין האבל מתחיל לדבר כלום, רק נכנסים אצלו ויושבים מעט ואומרים ה' ינחמך וכו', דכי זה נקרא תנחומי אבלים, אמנם ממש"כ הטור שיושבים שם שעה אחת, מוכח דהכניסה והישיבה לכבוד מיקרי ניחום אבלים עכתו"ד.

והנראה דיש שני מיני ניחומים, תחילה מנחמים את האבל בבית הקברות, שעושין שתי שורות והאבל עובר ביניהם, ומנחמים אותו (כמו שמאריך הטור סי' שעו), ואז אין האבל פותח תחילה, כי אין מדברים עמו דברי תנחומין, כי אם הנוסח הרגיל "המקום ינחם" וכו'. וכן היה בבית המקדש שהי' שער לאבלים שאם עבר אמרו לו השוכן בבית הזה ינחמך (טור סו"ס שצג מפרדר"א). — ומשהגיע לביתו מנחמים אותו באופן אחר, שיושבים ומדברים עמו דברי תנחומין כנ"ל, וי"א שרק אחרי ג' ימים, וכ' בגשר החיים (פ"כ ה, ה) כמה טעמים, ומהם דהו"ל עדיין כמתו מוטל לפניו שאינו מקבל תנחומין עיי"ש. והוא כנ"ל שהעיקר לדבר על לבו, וזה קשה בג' הימים הראשונים. ויש לציין דהכל לפי הענין, ואם האבל יושב לבדו בצערו, ואין איש עמו, בודאי מצוה לנחמו אפי' בג' הימים הראשונים.

מעתה תתיישב תמיהת הפרישה הנ"ל, דגם במנחמים האבל בביתו יש ב' מיני מנחמים, יש העוברים כמו בשורה לפניו, ורק אומרים המקום ינחם אתכם וכו', וזה גם לניחום ייחשב (כהפרישה הנ"ל). ויש עדיפים מהם היושבים ומְרַצים אותו בדברי ניחומים [דלא כהמדברים כל מיני דברים בטלים, עד שלפעמים מגיעים לצחוק, והאבל הרי צריך לישב בכובד ראש].

ה) לגבי ניחום במכתב, יש לתלותו בדיון האחרונים אם כתיבה כדיבור, כמו שהארכנו בזה בס"ד בשו"ת משנ"י (ח"ה סי' פט) לענין ספירת העומר בכתב, ולגבי שבועה בכתב, שהגרעק"א (בתשו' ח"א סי' כט-לב) נקט כהשבות יעקב (ח"א סי' קנא) והחות יאיר (סי' קצד) דכתיבה כדיבור. ושיטת כק"ז בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רכ, ורכז ד"ה הרי קמן) דכתיבה עדיפה מדיבור לגבי שבועה, ולמה שנוגע בין אדם לחבירו דיבור עדיף, שיכנסו הדברים מלבו ללב חבירו, כגון עדות לבחון האמת עיי"ש.

ולפ"ז תלוי איך האבל מקבל ומבין הדברים, שאם מבין יותר טוב בעל פה, א"כ זה עדיף. הגם שבמכתב ג"כ מקיים המצוה, דלא גרע מעובר לפניו ואומר לו המקום ינחם אתכם וכו'. אבל הניחום בדיבור ללבו, צריך להיות במקרה זה בעל פה. — ואם האבל הוא אדם המבין טוב מתוך הכתב, וכותב לו דברי ניחומים ללבו, אז גם בזה קיים המצוה. — והמכתב צריך להגיע לאבל תוך השבעה, ואם הגיע עד השלושים קיים מצות תנחומין על שאר קרובים, ועל אב ואם עד י"ב חודש (כשו"ע סי' שפה, ב).

ופתיחת האבל בדברים תחילה לא שייך במכתב, כי אם כאשר מדברים זה לזה.

ו) וניחום בטלפון יכול להיות הן בקיצור באמירת "המקום ינחם אתכם" וכו' בלבד. וגם באריכות בדיבורים לנחמו ללבו. — ואין צריך שהאבל יפתח בדיבור תחילה, ראשית שאין זה לעיכובא, ושנית דבטלפון לא שייך כל כך שיפתח האבל, דהמנחם אומר, מדבר פלוני ורציתי לנחמכם, והאבל שותק לקבל ולשמוע התנחומין. וכמובן שכשהמנחם אומר שרוצה לנחמו, יכול האבל לפתוח ולומר משהו מצערו על הנפטר.

ז) ורבנן קשישאי לפעמים ניחמו במכתב כשלא הי' אפשרי להם לבא בעצמם, כידוע מהמכתב הארוך שכתב רבינו היערות דבש ז"ל לגיסתו במות בעלה בצעירותו (נדפס בכמה ספרים). — וכאשר אבי מורי ז"ל ישב שבעה, כתב לו גיסו, כ"ק דודי עט"ר מרן הגאב"ד טשעבין ז"ל מכתב תנחומין.

ובספר קהילות ישראל נדפס מכתב התנחומין של הגאוה"צ בעל קהלות יעקב ז"ל הסטייפלר, אל הגאון בעל משנה הלכות שליט"א, וכותב לו בתוך דבריו "וברור הדבר שאילו ניתן לה עכשיו רשות לחזור לעוה"ז למצבה הקדום שהי' לה, לא היתה רוצה כלל וכלל לחזור, כי מה לה לעוה"ז המלא צרות ויגונות, בזמן שהיא כבר מאושרת בעידון העליון וכו', ועיקר הצער והכאב הוא אצל המשפחה וכו' המקום ינחם אתכם וכו'" עכ"ל. ומשיב לו הגאון משנ"ה שליט"א כי ד"ק היו לכל המשפחה כמים קרים על נפש עייפה וכמשיב נפשם, עיי"ש.

ח) ולפעמים ניחמו גם בטלפון כשהניחום היה בעיר אחרת וכדומה. — ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סו"ס פד) דן לענין בקור חולים ע"י הטלפון, ומסיק דבפעם הראשונה צריך לבקר החולה בעצמו, שלא ע"י טלפון, דבדיבור ע"י הטלפון אינו יכול לדעת איך מרגיש, ורק אחרי שראהו פא"פ ובקי במצב החולה, אז כלפי מ"ש חז"ל אפילו מאה פעמים ביום, אפשר לקיים ע"י טלפון עיי"ש. — ודבר זה נראה בחוש, דיש חולה שהגם שקשה לו לדבר בטלפון, אבל נעים ומועיל לו שיושבים על ידו, ולעזור לו בכל הצורך [כרבי עקיבא שביקר תלמידו (נדרים מ.)], וגם רואה איך החולה נראה ועי"ז מתעורר ביותר להתפלל עליו. לעומת זאת לפעמים צריך רק לברך החולה ברפו"ש ומיד לצאת, וקשה להבחין זאת בטלפון. — [וגם משאחז"ל (נדרים טל:) שהמבקר חולה נוטל א' מששים מחליו, מסתבר שזה אם בא בעצמו].

ומהמשך לשון המנח"י, דאחרי שביקרו פא"פ, אז אח"ז בטלפון "בכל פעם שחוקר ע"י טלפון להתוודע מצב החולה, מקיים בזה מצות בקור חולים" — משמע דאחרי הביקור, אם עוד מתעניין עליו בטלפון אצל בני ביתו של החולה, א"צ שידבר עם החולה בעצמו, ובכ"ז נחשב לבקו"ח ואולי כונתו שיתוודע על מצבו בדברו עם החולה עצמו.

ט) עכ"פ בודאי מצוה מן המובחר לנחם ולבק"ח בעצמו. ובניחום יותר קל מבקו"ח, שיכול גם בפעם הראשונה לנחמו בטלפון אם קשה לבא בעצמו. — כל זה ע"פ הלכה כפשוטו. אבל בס' פני ברוך (יא, יב) מביא משו"ת מנחת דוד (סי' עב-עג) שאין לנחם ע"י טלפון, כיון דהניחום הוא גם גמ"ח למתים, דהנשמה אוננת שם, וזה כמש"כ הרמ"א (יו"ד שפד, ג) שמצוה להתפלל במקום שמת דיש בזה נח"ר לנשמה. — וא"כ אם אין האבל יושב במקום שנפטר (כהרמ"א שעו, ג) יל"ע אם הנשמה אוננת במקום ישיבת האבל. — אחרי זמן ראיתי אריכות בענינים אלה בשו"ת חוקי חיים (ח"א יו"ד סי' נ"ז) עייש"ה.

ובלע המות לנצח וכו' ובא לציון גואל בב"א

דושה"ט

סימן סה - בניחום אבלים איך יפתח האבל

בס"ד ב' מנ"א תשס"ח

יראה בנחמה, בעיר ה' שמה, ויזכה לראותה בנוי' על תילה, ידידי הרה"ג המופלג בתורה, ומתעמק בהלכה, בנש"ג הרב גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך כמה חלקים.

אחדשה"ט וש"ת,

כעת בין המצרים נפניתי לשאלותיו בעניני ניחום אבלים, וזה בהמשך למכתבי אל כת"ר מיום כ"א תמוז תשס"ג, שהוא בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סי' עז) ולא אכפיל הדברים אלא הנראה כעת בס"ד.

בטוש"ע יו"ד (שעו, א) שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה. — והשאלות מה נקרא שהאבל יפתח, ומה לעשות כשאינו פותח, איך לנהוג כשמנחם בטלפון, באיזה נושא ינחמוהו.

א) מקור פתיחת האבל בדברים הוא בגמ' (מו"ק כח:), וילפינן לה מאיוב (ג) שפתח לתאר גודל צערו, ואח"כ ניחמוהו ריעיו. וכן נהג ר' ישמעאל כשנפטרו בניו ל"ע (מו"ק כח:) ונכנסו חכמים לנחמו, פתח הוא ואמר "רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו (לבא ולנחמו) פעם ראשונה ושניה", ואחרי זה דרשו חכמי ישראל זה אחר זה.

ודברי פתיחת האבל הם מאבלו על הנפטר ומצערו, ובעניני תנחומין, ומספר ממעלות הנפטר. — ואיתא בטור (סי' שעו) שאחרי הלויה נכנסים עם האבל לביתו, ושליח צבור אומר "נשאלו רבנן טעמא" [כלומר תבקרו את האבל בדברים (פרישה)] ואומר האבל "ברוך דיין האמת" וגדולי החכמים מנחמים כל א' וא' כפי מה שרואה לדרוש בנחמה עכ"ל. — הרי דדי במילים מועטות, שמצדיק עליו הדין ואומר ברוך דיין האמת. — ואינו צריך לפנות לכל א' מהמנחמים ולְפַתֵּחַ אתו שיחה, אלא משאמר דיין האמת, כולם מנחמים אותו זה אחר זה.

ב) ומסתבר שכאשר החכמים כבר מנחמים כל א' בדבריו, ונכנס א' באמצע, הרי זה מצטרף למנחמים, ואינו צריך לשמוע דברי פתיחת האבל. — כדאשכחן (באבות דר"ן יד, ו) כשמת בנו של ר' יוחנן ר"ז נכנסו תלמידיו לנחמו, נכנס ר' אליעזר וא"ל רבי רצונך שאומר דבר אחד לפניך, א"ל אמור וכו', נכנס ר' יהושע וא"ל כנ"ל, וכן ר' יוסי, ור' שמעון, נכנס ר' אלעזר בן ערך וא"ל החזרת הפקדון ובזה נתנחם עיי"ש. — והגם שלא נזכר שריב"ז פתח בדברים, אבל מסתמא כן הי' ועל סמך זה נכנסו אח"כ חכמים וניחמוהו.

וזה שכיח הרבה שא' נכנס כשכבר יושבים מנחמים, שאינו צריך לשמוע שוב דברי פתיחת האבל, אלא מצטרף למנחמים. — אבל כשהלכו המנחמים ואין אף א', ושוב נכנס איש לנחמו, צריך האבל לפתוח שוב ולומר "ברוך דיין האמת" וכדומה כבתחילה, דאפשר רק להצטרף למנחמים על סמך פתיחתו, וכשיש הפסק יפתח שנית.

ג) ושמעתי בשם הגאון רבי שמואל סלנט ז"ל גאב"ד ירושלם דדי לשמוע אנחה מהאבל, וא"כ די כשאומר "אוי" ונקרא פותח בדברים. והכונה שבזה כבר הראה צערו, וה"ז כאילו מבקש לנחמו.

ומזה יש להבין שכאשר האבל אומר למנחם "דבר", ואפילו מרמז לו זאת, ה"ז נחשב לפתיחת האבל, שאמנם לא הצדיק הדין, ולא דיבר משבח הנפטר. או מענין הניחומין. אבל עכ"פ ביקש לנחמו, וכעין ר' ישמעאל שאמר שהטריח רבותיו לנחמו (וכמו"ק כח: הנ"ל).

ד) בדידי הוו תרי עובדי. הא' שהלכתי לנחם ל"ע אב שָׁכּול, ונכנס ראש הישיבה של בנו, והאב לא הוציא הגה מפיו, אפילו לא אנחה. ומשישבנו כך כמה זמן, אמר ראש הישיבה "נו, ישב בדד וידום" ונחמנו אותו "המקום ינחם אתכם וכו'" והלכנו. — וזה כמובא בספר פני ברוך (יא, ד הערה ה) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל דמסתבר דרק לפתוח בדברי ניחומים וכדומה הוא דאסור, אבל אם המנחם רואה שאין האבל פותח, מותר להפרד מהאבל באמירת המקום ינחם וכו'. — וזה כהפרישה (סי' שצג סק"ג) שתמה על מנהגינו שע"פ רוב אין האבל מתחיל לדבר כלום, רק נכנסים אצלו ויושבים מעט ואומרים ה' ינחמך וכו', וכי זה נקרא תנחומי אבלים, אמנם ממש"כ הטור שיושבים שם שעה אחת, מוכח דהכניסה והישיבה לכבוד מיקרי ניחום אבלים עכתו"ד. — ובודאי עיקר המצוה לנחמו ולדבר על לבו, כמו שכתוב ביוסף (בראשית נ, כא) וינחם אותם וידבר על לבם, ובגמ' (מגילה טז:) מלמד שאמר להם דברים שמתקבלים על הלב וכו'. אבל בדאי אפשר, כיון שהאבל אינו פותח, אז יוצא י"ח ניחום גם באמירת המקום ינחם וכו'.

ה) והעובדא הב', שהלכתי לנחם איש בגיל השיבה אחרי פטירת אשת נעוריו, ונשאר לבדו ל"ע, וישב בעצב ולא דבר מאומה. ורציתי לקיים מצות ניחום, והתחלתי לדובב אותו [וזה שרי כמש"כ הטור (סי' שעו הנ"ל) שבש"ץ אומר "נשאלו רבנן טעמא" ועל זה אומר האבל ברוך דיין האמת, ומנחמים אותו, הרי שהש"ץ מדובב אותו לומר ברוך וכו']. וישבתי ודיברתי על לבו עד שחזר מאור פניו והי' לו למשיב נפש.

ו) לפעמים נכנסים לנחם כשהאבל מדבר בטלפון, וי"ל שזה נחשב כפתח האבל. שהרי זה שטילפן לו הי' כדי לנחמו, וא"כ האבל כבר מדבר עם א' המנחמים, ודי בזה שאחרים יצטרפו וינחמוהו, בפרט אם שומעים שמדבר מעניני תנחומין, ודבריו נוגעים לכולם. — והה"ד אם האבל מדבר רק עם א', אבל הרי כולם שומעים.

ואם האבל מתחיל לדבר אל המנחם, אבל לא דברים השייכים למאורע, כגון שֵב, או פתח החלון, או מה שלום אביך. אין אלה דברי פתיחה השייכים לאבל.

ז) ניחום בטלפון

לפי המצב היום קשרי בנ"א זל"ז, הוא יותר בטלפון מאשר באופן אישי. ורגילים הרבה לנחם בטלפון. — הגם שעיקר המצוה לבא למקום שהנשמה אוננת, והוי גם גמ"ח לנשמה. עי' פני ברוך (יא, יב) בשם שו"ת מנחת דוד (סי' עב-עג), וכמש"כ הרמ"א (יו"ד שפד, ג) שמצוה להתפלל במקום שמת דיש בזה נח"ר לנשמה. — מ"מ נוהגים גם גדולי ישראל לנחם בטלפון, ובפרט אם לא יוכלו להגיע בעצמם.

ומרים האבל הטלפון ואומר "הלו" וזה רק סימן שהוא שומע, אבל אין זו שום פתיחה, ואומר המנחם פה מדבר פלוני ואני רוצה לנחמכם, ואז תלוי, אם האבל שותק [וכן הוא בדרך כלל] אז אין המנחם יכול להוריד הטלפון, וגם לא לשתוק. שאז יוריד האבל הטלפון, אלא אז בלית ברירה מתחיל המנחם לנחם, דפתיחת האבל אינה לעיכובא. וההלכה הנ"ל שאין רשאים לנחם עד שיפתח האבל, הוא בסדר הניחום אבל לא יכול להיות שיבטל את כל המצוה. — עכ"פ טוב שיתחיל האבל לומר משהו למנחם בטלפון, ואח"כ ינחמו המטלפן.

וכשהמנחם הוא אדם חשוב, או חביב לאבל, אז בודאי האבל יאמר משהו, ודי באמירת "ברוך דיין האמת", וכש"כ כשאומר דברים של עצמו, שזו אבידה קשה לו, ושהיתה נפש יקרה וכדומה.

ח) נושא הניחום יכול להיות בכמה אופנים, כגון על זקן ת"ח וצדיק יכול לומר "מה כאן עומד ומשמש אף שם כן", או, הלך מישיבה שלמטה לישיבה שלמעלה, ואם מנחם על אדם צעיר רח"ל, יאמר כמ"ש לריב"ז (אדר"ן יד, ו) שבעל הפקדון החזיר פקדונו אצלו, וכן אמרה אשת ר' מאיר לבעלה באבדן בניהם (ילקוט משלי בפ' אשת חיל). — וזו כונת הזוה"ק (ח"ג דף קעו:) שהנכנס לנחם צריך לדבר על לבו דברים המתקבלים על הלב, ולכן יסדר דבריו תחילה, כדי שהאבל יקבל עליו את הדין ויודה להקב"ה ויתנחם עיי"ש. — והעתקתי בתשובתי הנ"ל (ח"ז סי' עז) תוכן מכתב תנחומין מהגה"צ הקהלות יעקב ז"ל, שהנשמה נמצאת בעידון העליון, ובודאי לא תרצה לחזור לעוה"ז, ומאושרת היא וטוב לה שם עיי"ש.

ואספרה בזה שכאשר דודי החשוב מוה"ר שלמה זלמן ליברמן ז"ל אבד את בנו בכורו הגה"צ ר' יצחק צבי ז"ל ממנצ'סטר, והוא במיטב שנותיו, אשר היתה לו ולביתו אבידה קשה ביותר, באו גדולים וחשובים לנחמם ולדבר על לבם, והיא שאלה לכולם על מה עשה ה' ככה, וזה אומר בכה וזה בכה, ובא הגאב"ד המנחת יצחק ז"ל לנחמם, והוא ענה "על הרבש"ע אין שואלים שום קושיות", ואמרו שבזה נחה דעתם.

ט) כשיש כמה מנחמים, בפרט אם רבים הם, לא יכול כל א' לנחם בפרטות, ועכ"ח יוצאים במה שא' יושב ומדבר דברי תנחומין, ובמה שהאבל פתח תחילה לא' מהם, דהוי כפתח לכולם. — וכן הי' מסתמא בזמן חז"ל שמבואר בגמ' מה שחכמי ישראל אמרו וכנ"ל, ושאר התלמידים והעם רק עברו בשורה ואמרו המקום ינחם וכו'.

י) אם האבלים אינם מדברים למנחמים, אלא בינם לבין עצמם. תלוי מה שמדברים, שאם מדברים שאר דברים, אז בזה לא פתח האבל בצידוק הדין או מענין המאורע, אבל אם מדברים דברים השייכים לנפטר, ה"ז כבר כפתח, וכן הוא כשהאבל מדבר לבני ביתו.

יא) כאשר קורה שהאבל ביישן ואינו יכול לפתוח, בפרט מול זקנים, אז הרי הוא כאילם שבודאי לא פטרו חז"ל מלנחמו מפני שאינו יכול לפתוח.

יב) באופן שאין המנחם יכול להתעכב ולהמתין עד שהאבל יפתח, כגון שהאבל באמצע התפלה או ברכת המזון, ולא יוכל המנחם לבא שנית לנחם, מוטב ג"כ שינחם מבלי שיפתח האבל תחילה.

ויה"ר שימי בין המצרים ייהפכו לנו לששון ולשמחה בביאת גוא"צ בב"א

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה