אורח חיים · סימן לו - נשים בלימוד וברכת התורה, קריאת התורה וקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום
בס"ד בין כסה לעשור תשס"ג פעה"ק ירושלים תובב"א
גמח"ט וכט"ס לכבוד הרב המופלג בתורה, יראת ה' היא לו עטרה, מעורר ומעמיק בהלכה ה"ה הרב גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א, בבני ברק ת"ו.
אחדשה"ט,
הגיעני מכתבו עם כמה שאלות, ואחת מהן אם יש איזה חיוב או מצוה בנשים לקרוא פרשת השבוע שנים מקרא וא' תרגום, ואם פטורות אם רשאיות להחמיר על עצמן. — טרם בואנו לנדון, נעיין קודם מה דין נשים בתלמוד תורה, ובקריאת התורה, ומה גדר קריאת התורה.
א - נשים בתלמוד תורה
א) נשים בתלמוד תורה. פסק בשו"ע (יו"ד רמו, ו) אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כאיש, מפני שאינה מצווה, ואעפ"כ לא ילמד אדם בתו תורה מפני שדעתן קלות וכו' וכאילו מלמדה תיפלות, בד"א בתורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם מלמדה אינו כתיפלות. — והט"ז (סק"ד) הקשה מהקהל את העם אנשים ונשים, והמלך קרא ספר משנה תורה, ותירץ דהמלך לא דרש כי אם פשוטי הדברים, וזה מותר לכתחילה, כמנהגנו, אבל לימוד פירושים והבנה אסרו לכתחילה, וז"ש (חגיגה ג.) אנשים ללמוד ונשים "לשמוע" אבל אין להם חלק בלימוד בהבנה עכתו"ד.
יסוד לדברי הט"ז יש להביא מדברי ר"ת (בתוס' ר"ה לג. סוד"ה הא) דר"י הביא ראיה דנשים מברכות על מעשהז"ג מדאמרינן (מגילה כג.) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, והא אינה מצווה לעסוק בתורה (קידושין לד.) [הרי שאם תרצה לברך רשאית]. ור"ת אומר שאינה ראיה דברכת התורה [בקרה"ת] לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה, שאפילו בירך ברכה"ת חוזר ומשרך [כשעולה לתורה]. — ויל"פ כונת ר"ת, דקרה"ת אינו עסק התורה, שבזה נשים פטורות, אלא כעין קרה"ת של המלך בהקהל, לשמוע פשטיות התורה, והעיקר לבא עי"ז ליר"ש, ועל זה נשים מברכות.
ומשמע מדברי הט"ז דכל פשוטי הדברים שבתורה שבכתב מותר ללמד לנשים, אבל מדמדמהו להקהל יש ללמוד חידוש להלכה שלא כל פשטיות התורה, אלא רק הנוגע למעשה לקיום המצוות וליראת שמים, שהרי כן כתוב בהקהל (פ' וילך לא, יב) למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, וכ"כ הרמב"ם (הל' חגיגה ג, א) לקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת אמת עכ"ל. — [ויל"ע מה אינו בכלל זה, ואולי פרשת יהודה ותמר, דראובן ובלהה, וכדומה].
ב) והרי זה כמש"כ בספר חסידים (סי' שיג) חייב אדם ללמד לבנותיו המצות, כגון פסקי הלכות, ומ"ש כאילו מלמדה תיפלות זהו עומק התלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה, אבל הלכות המצות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת, איך תשמור שבת, וכן כל המצות כדי לעשות להזהר במצות, שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים, וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף, וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני ה"א וגו' טפכם נשיכם וגרך וגו' מחוטב עציך וגו', כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה לא לעשות עכתו"ד. — וא"כ לא כל פשטיות תורה שבכתב מלמדים לנשים, כי אם הפרשיות השייכות למצוות שלהן, וליראת שמים וכדומה. — כדברי ס"ח כתבו התוס' (סוטה כא: וחגיגה ג.) בשם ירושלמי דר"א בן עזריה דדריש נשים "לשמוע", הוא דלא כבן עזאי (סוטה כ.) שחייב אדם ללמד את בתו תורה, דפירושו של ראב"ע "לשמוע" כדי שידעו לקיים.
וכן פסק הרמ"א (בשו"ע יו"ד רמו, ו בהגה) ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה עכ"ל. משמע דוקא מה ששייך לאשה [אבל לא מה ששייך רק לאנשים, הגם שתצטרך לחנך בניה למצוותיהם].
ג) ויש לחקור אם לימוד זה של הדינים השייכים לה הוא בכלל מצות ת"ת גמורה, ומקיימות בזה מצוה מה"ת או דרבנן, או שאין בלימודן מצות ת"ת ורק הכשר מצוה שידעו איך לקיים.
להסביר הענין עלינו להזכיר דברי כק"ז החת"ס (בחי' נדרים פא.) שיש תורה לשם שמים ממש, אך אין כונתו אלא כדי לקיים המצוות, ולידע ההלכה איך יעשה המעשה, וזה אינו עדיף מקיום המצות גופא, דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא, אך עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפנ"ע, להגות בה יומם ולילה, דרוש וקבל שכר, וזה הנח"ר לפני הקב"ה, שעוסק לשמה של תורה. — ובדרשותיו (ח"ד רנב:) הרחיב הדיבור ג"כ בזה, לחלק בין העוסק בתורה להכשר מצוה [לדעת ההלכה איך לקיים המצוה], לבין העוסקים לשמה ממש, שכבר בקיאים במצוות והלכותיהן, ועוסקים רק לחיבת התורה לעמול בה ולחדש בה.
והבאנו בארוכה עוד מד"ק בכמה מקומות, ראה במשנ"י דרשות ומאמרים (ח"א מאמר ב אות ג-ה) ותמצית הדברים, שהלומד מאהבת התורה ומתעמק בה ע"מ להגיע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ה"ז תורה לשמה ממש, ויש עדיפות בלימוד ההלכות השכיחות ואולי גם הלומד קיצורי הלכות בכלל זה, אם עיקר כונתו מאהבת התורה, אלא שמקדים הנוגע למעשה. — והמעיין בהלכה כשמגיעה לידו שאלה, ורוצה לדעת מהר מה לעשות, למשל בחמין שהטמין לשבת שכבה האש תחתיו, אז עיון זה הוא רק הכשר מצוה עייש"ה.
לפ"ז נשים הלומדות קיצורי הלכות [שבת, ותרומות ומעשרות וכו'] ה"ז תלוי באיזה כונה לומדות, שאם כונתן לשם לימוד התורה אלא שלומדות ההלכות הנצרכות להן בכדי שידעו איך לקיים התורה, ה"ז ג"כ תורה לשמה, אמנם אינה במדרגת האנשים, שבהם ישנה מדרגה של "לשמה של תורה" ולחיבתה, אפילו לא למעשה, משא"כ בנשים כונתן אמנם ללמוד אבל רק לידע ההלכה, וכן ספרי מוסר ליישר המדות, וספרי שמירת הלשון לטהרת הפה. — וזה שכתבו הס"ח והרמ"א והט"ז הנ"ל, שחיוב ללמד לנשים מה שצריכות לידע בכדי לקיים, הן בהלכה והן ביר"ש ומדות. — אבל אם אין לומדות לשם לימוד, אלא רק בכדי לדעת הנוגע למעשה היום יומי, ה"ז רק הכשר מצוה.
ד) אכן מבואר בהקדמת האגלי טל (בהגה), ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שנב, ג) דישראל מחוייב ללמוד מצות הכהנים, והחילוק בין ישראל לכהנים היא רק העשיה, אבל נשים אפילו במצות הנוהגות בהן אינן מחוייבות מדין לימוד, אלא מחוייבות רק ללמוד שיוכלו לקיים העשיה, וכיון שא"א לקיים אם לא ילמדו תחילה, לכן נחשב הלימוד לתחילת העשיה, ואין הלימוד בנשים מצד לימוד בעצמותו, עיי"ש. וכ"כ הבית הלוי (ח"א סי' י). — ואנו בדברינו הנ"ל רצינו לומר, עפ"ד החת"ס, שגם לנשים יש מצות ת"ת, ויש להן תורה לשמה בבחינת ידיעת ההלכה למעשה [פחות מאנשים שיש בהם מצות ת"ת לשמה, לשם לימוד התורה]. — אבל מהאבנ"ז ובית הלוי מבואר, שגם במצוות הנוהגות בנשים אין בהן מצות לימוד התורה, אלא רק קיום ועשיית המצות, וכיון שלזה צריך ללמוד איך לקיים לכן הלימוד, הוא כבר תחילת חלק הקיום, ודלא כבאנשים שגם אם לומדים רק קיצורי הלכות מקיימים מצות ת"ת. — ויל"ע מלשון השו"ע (יו"ד רמו, וכנ"ל) אשה שלמדה תורה יש לה שכר עכ"ל, דמשמע לכאורה שכר תורה, ולא רק שכר הכנה למצוה, וצ"ל שכר דאינו מצווה ועושה, וכמ"ש בביאור הגר"א (סקכ"ב) מקורו דלא גרע מנכרי (ב"ק לח.). — ולפי דבריהם מצות הקהל אינה מצות ת"ת, אלא לימוד לקיים ליראה את ה', או מצוה מיוחדת כלהלן (אות ז-ט).
ה) ולפי דברינו ולפ"ד האבנ"ז יש לפרש מחלוקת בן עזאי שאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה, ור"א שאמר כל המלמד בתו תורה כמלמדה תיפלות (סוטה כ.), שהבאנו לעיל דברי התוס' (כא:) דלראב"ע רק "לשמוע" איך לקיים. — וי"ל שגם בן עזאי לא נתכוין שחייב ללמד בתו כל התורה שבכתב ושבע"פ, אלא רק הנוגע להן, שתדע שסוטה שנקתה נזרעה זרע, ושהזכות תולה לה שנה וב' וג', ואם לומדות זה יש להן מצות ת"ת (כדרצינו לומר אליבא דהחת"ס). וראב"ע ס"ל שגם בהלכות שלהן אין מצות לימוד, כי אם זו התחלת הקיום (כהאבנ"ז). — [וזה רק לפלפולא, כיון דקיי"ל כר' אליעזר וראב"ע ולא כבן עזאי (כביאור הגר"א יו"ד רמו, כד). ודברי החת"ס צריך להעמיד גם כר"א וראב"ע].
ב - נשים בברכת התורה
ו) נשים בברכת התורה. פסק בשו"ע (מז, יד) שנשים מברכות ברכה"ת. — והשאלה אם חיובן הוא מדאורייתא כאנשים (כדעת הפר"ח והשאג"א סי' כד, מובא במשנ"ב רסי' מז), או דקלישי מאנשים וחיובן רק מדרבנן. — והנה הרב"י והמג"א כתבו דחייבות בלימוד המצוות הנוהגות בהן, וגם מתפללות ואומרות קרבנות, לכן מברכות ברכה"ת. וכתב הביאור הלכה (ד"ה נשים) דלטעם זה חייבות בברכ"ת מה"ת, ויכולות להוציא אנשים, וכ"כ הפמ"ג. — והגר"א חולק וס"ל דהטעם דמברכות ברכה"ת, אף שפטורות מתלמוד תורה, הוא משום דלא גרע משאר מ"ע שהז"ג שיכולות לברך (כשו"ע יז, ב). והיינו שרק רשאיות להכניס עצמן לחיוב המצוה והברכה, ולפ"ז אינן יכולות להוציא אנשים.
וי"ל שתלוי בב' השיטות (הנ"ל אות א). דלפי מה שנתבאר בדעת ס"ח ורמ"א וט"ז עפ"ד החת"ס יש על נשים חיוב עצמי גמור ללמוד הלכותיהן, ויכולות לברך ולהוציא אנשים. — ולפ"ז גם אם האשה זוכרת היטב את הלכותיה, עדיין מצוה עליה ללמדם עוד פעם, דעצם לימוד הלכותיה הוא מצוה, ויסוד מצות לימודן הוא ממ"ע דהקהל, נשים "לשמוע". — אבל לשיטת האבני נזר ובית הלוי אין הנשים שייכות בלימוד כלל, ורק צריכות לדעת איך לקיים, ומי שיודעת הכל ממה שקיבלה בבית הוריה אינה צריכה ללמוד [כמו שהיה בשנות קדם], וגם אם זוכרת הלכותיה וחוזרת עליהן אינה מקיימת מצות ת"ת, דלא הלימוד עצמו הוא מצוה להן, רק ידיעת קיום עשיית המצוה, וא"כ אינה יכולה להוציא איש. — ואם חוזרת על הלכותיה, כדי שלא תשכח אותן, אין זה מחיוב ת"ת, אלא גם זה רק הכנה לידע לקיים הלכותיה.
ג - נשים בקריאת התורה
ז) נשים בקריאת התורה. יסוד מצות קרה"ת משום תלמוד תורה, כמש"כ הרמב"ם (הל' תפלה יב, א) ומובא במשנ"ב (רסי' קלה) משה רבינו תיקן לישראל לקרות בתורה ברבים בשבת ובב' וה', כדי שלא ישהו ג' ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא הוסיף גם במנחה בשבת, ושיקראו בב' וה' שלשה בנ"א ועשרה פסוקים עכ"ד. — וא"כ כאשר אשה באה לבית הכנסת להתפלל ושומעת קרה"ת, מקיימת בזה מצות ת"ת, ולפי השו"ע (יו"ד רמו, ו הנ"ל) יש לה שכר כאינו מצווה ועושה, ובתורה שבכתב אינו כמלמדה תיפלות.
וזה ברור שתקנת משה רבינו ועזרא לא היתה על נשים, שהרי אינן שייכות לתפלה בצבור בעצמן, אלא דאמרינן בגמ' (מגילה כג.) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, ורק משום כבוד הצבור לא תקרא, ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח רפב, ג). ומתוך כך סלקא דעתיה דהמג"א (רפב סק"ו) דאשה חייבת לשמוע קרה"ת, ואע"פ שנתקנה משום תלמוד תורה, ונשים אינן חייבות בת"ת, מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שנשים וטף חייבים בה, מיהו י"ל דאע"ג שאינן חייבות [בת"ת ובקרה"ת] עולות למנין וכ"כ תוס' (ר"ה לג. סוד"ה הא) דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו אם אביו אכל שיעור דרבנן (מחצהש"ק). אך במס' סופרים (פי"ח ה"ד) דנשים חייבות לשמוע קרה"ת, ולתרגם להם שיבינו ע"כ, וכאן נהגו הנשים לצאת החוצה עכ"ד המג"א.
ח) ומצינו שתי סברות המג"א בתוס' (ר"ה לג. הנ"ל) שכתבו בסוף דבריהם: ור"י מביא ראיה דנשים מברכות על מעשהז"ג, מדאשה עולה למנין שבעה, אע"פ שאינה מצווה בת"ת (קידושין לד.). ואומר ר"ת [אע"ג דס"ל דמברכות על מעשהז"ג, כבתחילת התוס' הנ"ל] דאין זו ראיה, דברכה"ת לפני' ולאחרי' לאו משום ת"ת, שאפילו בירך ברכה"ת חוזר ומברך, וכן כהן הקורא במקום לוי מברך פעם שניה עכ"ד. — ולא פירש ר"ת משום מה נתקנה ברכה לקרה"ת. והפרישה (רפב סק"ג) כתב משום כבוד התורה, ולפ"ד המג"א מובנים דברי ר"ת שברכה"ת לפני קרה"ת לאו משום ת"ת, אלא משום התקנה המיוחדת לקרא בתורה ולברך עליה [וי"ל שגם הברכה בכלל התקנה הזו, ומתחילה תיקנו ברכה רק לראשון ולאחרון, ואח"כ הוסיפו שכל א' יברך], ותקנת קרה"ת תיקנוה משה ועזרא דומיא דמצות הקהל, שהיא אמנם ג"כ תלמוד תורה, אבל מצוה מיוחדת לעשות מעמד הקהל, ה"נ מצוה מיוחדת לקרא בתורה בצבור, ובזה שייכות נשים (וכלעיל אות א). — עכ"פ לר"י ולר"ת יכולות נשים לחייב עצמן בקרה"ת [ואפילו לברך].
ט) הערוך השלחן (רפב, יא) נטה מדברי המג"א, דהמס' סופרים לאו חיוב גמור קאמר, ואין זמן גרמא יותר מקרה"ת שנשים פטורות, ומה שנשים עולות לקרה"ת הוא כא' מתירוצי תוס' הנ"ל, ואין לדמות קרה"ת להקהל, שהיא מצוה מיוחדת פעם בז' שנים שיקרא המלך דברי כבושין, אבל לחייב נשים בקרה"ת בכל שבת הוא מילתא דתמיה, ומעשים בכל יום יוכיחו, וע"פ רוב אי אפשר להן לשמוע עכ"ד. — אמנם כבר הבאנו לעיל (אות ב) מספר חסידים (סי' שיג) שמביא ראיה מהקהל לחייב נשים ללמדם מצוותיהן, ולא חש לומר שהקהל מצוה מיוחדת אחת לז' שנים, ה"נ דימה המג"א קרה"ת להקהל.
נמצא דלהמג"א יש סברא להכליל נשים בקרה"ת, כעין מצות הקהל שהיו בה נשים, ולאבנ"ז וסיעתו שאין שום חיוב ת"ת בנשים, מ"מ מעמד ההקהל היה כעין לימוד יר"ש, מדברי הכבושין ומעצם המעמד, וכן הוא במעמד קרה"ת. ולהערוה"ש קרה"ת היא ת"ת בלבד ולא שייכת בנשים דפטורות מת"ת. — ולפי מסקנת המג"א והערוה"ש המנהג שלא להקפיד בנשים בקרה"ת, ובימינו הנשים הבאות לבית הכנסת שומעות קרה"ת, אבל אינן מתמידות לבא תמיד, וגם אינן מקפידות לשמוע קרה"ת כשבאות.
ד - נשים בשנים מקרא וא' תרגום.
י) כפי שנתבאר לעיל בקרה"ת יש אומרים שזה מדין ת"ת בלבד, וי"א שהיא מתורת הקהל שהוא דין מיוחד באופן הת"ת דרבים. — אבל שמו"ת לכו"ע היא רק ת"ת ביחידות ולא בצבור, וכמבואר ממ"ש הרב"י (או"ח סי' רפה) בשם הרא"ש והסמ"ג דבמקום תרגום יי"ח בפירוש רש"י, דהעיקר לפרש התורה, וגם להגאונים הסוברים שזכה התרגום לפי שניתן מסיני (מגילה ג.), ה"ז שהוא מדין ת"ת. — וא"כ נשים פטורות ככל תלמוד תורה, ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' ס) ובספר הליכות ביתה (ט, יב) פטרו נשים משמו"ת, דנהי דבתורה שבכתב אינו כמלמדה תיפלות (כבשו"ע יו"ד רמו, ו הנ"ל בתחילת דברינו), מ"מ הרי אין מלמדין אותה תורה שבכתב, ואם חז"ל היו מתקנים להן שמו"ת הוי כאילו לימדום.
יא) ואכתי יל"ע אם רשאיות להחמיר על עצמן לקרא הפרשה שמו"ת, שהרי בשו"ע (הנ"ל) מבואר דאשה שלמדה תורה יש לה שכר [ובפרט תורה שבכתב, דלא הוי כתיפלות], וא"כ כמו שרשאית ללכת בכל שבת לביהכ"נ לשמוע קרה"ת, כן בקריאת הפרשה שמו"ת. — אכן נמליץ על זה מ"ש אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, והיו אמנם נשים יחידות שלמדו תורה, או לבשו ציצית, ואכמ"ל, אבל רוב הנשים הצדקניות הגדולות היו מופלגות במצוות השייכות לנשים דוקא, וקראו בספרי יראים וקיצורי הלכות, ולא נהגו בשמו"ת.
דושה"ט בברכת גמח"ט ושנה טובה ומבורכת וגאולה וישועה בב"א