אור ברסלב
שות גם אני אודך - ב אורח חיים › סימן כח - ענינים שונים בנשיאת כפיים

שות גם אני אודך - ב

אורח חיים · סימן כח - ענינים שונים בנשיאת כפיים

סימן כז - ש"ץ כהן ששכח לחלוץ נעליו אם יחלצם באמצע שמו"ע

בס"ד י"א תמוז תשס"ד

שוכט"ס לידידי הרב המופלג בתורה ויראת ה' כהן שדעתו יפה מו"ה גמליאל בן הרב ר' אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס "גם אני אודך", ב"ב. נכד הגה"צ בעל מעדני השלחן שליט"א.

אחדשה"ט,

הגיעוני שאלותיך בעניני נשיאת כפיים, והנני בזה להשיב בס"ד.

א - אם הכהן יטול ידיו מלוי כשכבר נטל ידיו בעצמו

בשו"ע (סי' קכח, א) כ' אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם וכו', והלוי יוצק מים על ידיהם, — וכ' המשנ"ב (ס"ק כ"ב) דכשאין לוי יוצק בכור ישראל, ואם אין בכור, יטול הכהן מעצמו ולא ע"י ישראל.

ובעובדא שלא היו לוי או בכור, ונטל הכהן בעצמו, וכשגמר נטילתו נכנס לוי, אם יטול הכהן שנית ע"י הלוי, או שאין שום ענין בזה אחרי שכבר נטל בעצמו.

נתבאר אצלנו בס"ד בשו"ת משנ"י (ח"ה סי' כז, א) דלדעת הרמב"ם (הל' תפלה טו, ה) נט"י לנשיאת כפיים הוא משום טומאת ידים, ואם ידיו נקיות, ושמרן, אינו צריך עוד נטילה לנ"כ, ולדעת רש"י ותוס' (סוטה טל.) יש חיוב נטילה מיוחד לנ"כ, כעין נטילת ידים לאכילת פת, והטוש"ע (קכח, ו) פסקו כרש"י ותוס'.

וא"כ להרמב"ם פשוט, דכיון שידיו נקיות, שזה עתה רחצן, שא"צ עוד נטילה כלל לנ"כ, והלוי נוטל לכהן רק כשיש עליו חיוב. — ואפילו לרש"י ותוס' וטוש"ע, הרי נטל הכהן ידיו במיוחד לנ"כ, ומה שייך ליטול עוד פעם, נהי שלכתחילה יש ליטול ע"י לוי, בפרט ע"פ הזוה"ק (פ' נשא דף קמו.) דנט"י לנ"כ צ"ל ע"י לוי כיון שיש בו קדושה, ה"מ לכתחילה, אבל אם כבר נטל בעצמו, אין לו מה ליטול עוד. — ואפילו לפמש"כ הערוך השלחן (קכח, יד) דאם הוצרך הכהן ליטול ידיו לאשר יצר, יטול בעצמו לאשר יצר, ואח"כ יטול שנית ע"י לוי לנ"כ. — הני מילי כשהלוי יטול ידיו במיוחד לנ"כ, אז יש ענין ליטול ממנו לנ"כ, הגם שכבר ידיו נקיות מנטילתו לאשר יצר, אבל כאן הכהן עצמו נטל ידיו לנ"כ, ואין מה ליטול עוד ע"י הלוי.

אלא שיש לחלק, שאם נכנס הלוי אחרי שהכהן נטל בעצמו, ולפני שנגב ידיו, שאז עדיין לא גמר נטילתו, כבשו"ע (סי' קסה, א) וכן שם (סי' קנח, יב) שהניגוב הוא גמר מצות נט"י, א"כ אז יוסיף הלוי ליטול עוד פעם מים על ידיו, ואח"כ ינגבם. [והגם דניגוב שייך בעיקר בנט"י לפת, ולא לנ"כ. מ"מ עי' משנ"ב (קנח סקמ"ה) דעיקר הניגוב משום נקיות, וכשידיו עדיין לחות יש בו משום מיאוס, וזה שייך גם בנט"י לנ"כ].

כל זה גם אם הכהן נטל ידיו תחילה ע"י בכור, שעפ"ד הזוה"ק הנ"ל חיוב הנטילה הוא ע"י לוי דוקא, וכמש"כ הכף החיים (קכח, סוף אות מ) שלא נוהגים ליטול ע"י בכור, כיון שמהזוה"ק משמע דדוקא ע"י לוי (עי' שו"ת משנ"י ח"ה סי' כז, ח). — שאם בכור נטל ידיו, ועדיין הכהן לא ניגבם, שי"ל שיטול עוד ע"י לוי, אם נכנס לפני הניגוב.

ב - באיזה דרך יעלה הכהן לדוכן, וירד ממנו

בשו"ע או"ח (סי' קמא, ז) כתב, העולה למגדל עולה בפתח [של המגדל] שהיא לו בדרך קצרה, וירד מהמגדל בדרך אחר, שהוא לו בדרך ארוכה עד מקומו, ואם ב' הדרכים שוים, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין, וירד בפתח שכנגדו. — האם דין זה נוהג גם בכהן העולה לדוכן, בעלייתו ובירידתו.

הנה למרות הלכה זו לעלות למגדל בדרך קצרה, מצאנו לגבי הליכה לבית הכנסת, במג"א (סי' צ סקכ"ב) מובא במשנ"ב (סקל"ז) שאם יש שתי בתי כנסת בעיר, טוב לילך להרחוקה, כי שכר פסיעות יש עכ"ל. — ובחידושינו לסוגיא דאין מעבירין על המצוות (אות ד) הקשינו שתי הלכות אלו אהדדי, שאם למגדל יעלה בדרך הקצרה, וכטעם שנתנו הפמ"ג (קמא א"א ז) ובמשנ"ב (סקכ"ב), משום כבוד הצבור שלא ימתינו עליו, וגם משום כבוד התורה להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה. — למה א"כ לא נאמר כן גם לגבי ביהכ"נ, שילך להקרוב אליו, משום כבוד ביהכ"נ להראות שחביב עליו, אפילו אם לא שייך הטעם דכבוד הצבור, שלא ימתינו עליו.

ומוכח מזה דשכר פסיעות שייך רק בהליכתו לביהכ"נ וכדתנן (אבות פ"ה מי"ז) ד' מדות בהולכי לביהמ"ד וכו', שכר הליכה בידו, ובגמ' (ב"מ קז.) דא"ר יוחנן דטוב לדור רחוק מביהכ"נ שיהי' לו שכר פסיעות, וכן בגמ' (סוטה כב.) בעובדא דאלמנה שבאה מרחוק להתפלל לבית מדרשו של ר' יוחנן, הגם שהי' ביהכ"נ בשכונתה, משום שכר פסיעות. — אבל בתוך ביהכ"נ עצמו, יש לחוש יותר לכבוד הצבור, ולכבוד התורה, ואין להרבות הליכה ולהאריך הדרך בביהכ"נ, כי אם בבית אלקים נהלך ברגש.

ולפ"ז בעליה לדוכן ה"ז דומה לעליה למגדל, שיש ללכת בדרך קצרה, ואפילו אם לא שייך הטעם דכבוד הצבור שלא ימתינו עליו, בכ"ז מפני הטעם דחביבות מצות ברכת כהנים ימהר לעלות, או להמתין ע"י הדוכן עד שיגיע הש"ץ לרצה. — ומבואר מהשו"ע (קמא, ז הנ"ל) דקצרה עדיף מימין, שרק בב' הדרכים שוים ילך בימין.

אמנם ראה בשו"ת תת"ס (או"ח סו"ס קפז) שהעלה להלכה (באות ג) דימין ודרך קצרה ימין עדיף, אלא שכיון שהרב"י (סי' קמא) ס"ל דדרך קצרה עדיף מימין, לכן יצדד עצמו באופן שימין שלו יפנה לדרך הקצרה, ושם (באות ד) דכל זה בעומד בקודש, כגון בביהכ"נ ורוצה לילך למקומו או לבימה יפנה לימין, משא"כ הנכנס מחוץ לביהכ"נ לעולם דרך קצרה עדיף, עכתו"ד. — הרי שהלכה זו נאמרה גם לההולך למקומו בביהכ"נ, כיון שהמקום מקודש לתפלה, וא"כ הה"ד לדוכן, שיבחר בדרך הקצרה, ויצדד עצמו באופן שתהי' דרך הקצרה גם לימינו.

ג - כשהכהנים אומרים יה"ר לפני ואחרי נ"כ לא יסיחו דעתם מלשמוע חזרת הש"ץ

בשו"ע (סי' קכח, ט) כ' כשעוקרים הכהנים רגליהם וכו' אומרים יה"ר וכו' שתהא ברכה זו וכו' ברכה שלימה וכו' ומאריכין בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור, ובמשנ"ב (סקל"א) כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן. — וכן (בסעיף טו) הש"ץ מתחיל שים שלום, ואז הכהנים אומרים רבון העולמים, ובהגה, ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"ץ שים שלום, שיענו הצבור אמן על שניהן.

והקשית דסתמא משמע שאפילו אין ט' עונים בלעדי הכהנים, וא"כ הרי לא ישארו ט' עונים, ואפילו אם יענו אמן [כנזכר בשני הסעיפים], מ"מ פסק בשו"ע (קכד, ד) שבחזרת הש"ץ יש לצבור לכוין לברכות הש"ץ "ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה", ובשו"ע הרב (קכד, ו) כ' שלחזרת הש"ץ לא די בט' עונים, אלא בעינן ט' המכוונים לברכותיו מתחילתן ועד סופן, שאפילו העונה אמן, אם אינו מכוין לתחילת ברכות הש"ץ, הוי ברכות הש"ץ לבטלה, שהרי תקחז"ל היתה להוציא את שאינו בקי, ויוצא דוקא בעשרה וכו' ולא בטלה תקחז"ל גם עכשיו שבקיאין עיי"ש. — וא"כ איך יאמרו הכהנים התפלות לפני ואחרי נ"כ, הרי אז לא יוכל לכוין למה שאומר הש"ץ.

ויש להוסיף ולהקשות, שהרי כשאומר הש"ץ מודים, אומרים הצבור מודים דרבנן, והכהנים היה"ר שלפני נ"כ, ואין אף א' מקשיב לאמירת הש"ץ. — וכן כשאומר הש"ץ שים שלום, הצבור אומרים אדיר במרום, והכהנים התפלה. — ובמודים כתב המקור חיים (סי' קכז, א) שהש"ץ יאריך בתיבות "מודים אנחנו לך" עד שיסיימו הקהל כל מודים דרבנן, שעי"ז ישמעו הצבור כל ברכת מודים מהש"ץ. — ובשם החזון איש ז"ל מובא בארחות רבינו (ח"ג עמ' ריא) דהש"ץ יאמר בקול רם עד "לעולם ועד" וישהה מעט וימשיך "צורינו צור חיינו" כדי שהצבור יאמרו בינתיים מודים דרבנן. [אך המ"ב (קכז סק"ג) כתב שיתפלל כדרכו]. — וזה לא פותר בעיית הכהנים שחוץ ממודים דרבנן צריכים לומר היהי רצון. — וגם בשים שלום לא מצאנו תיקון לצבור והכהנים, ואולי אה"נ גם בשים שלום יאריך הש"ץ בתיבות "שים שלום" וישהה מעט, וימשיך, כדי שיוכלו הצבור לומר אדיר במרום, והוא חידוש שלא מובא בפוסקים. — [ואכתי לא הוי תקנה לכהנים, האומרים הרבון העולמים ומסיימים אותו יחד עם ברכת המברך את עמו ישראל בשלום].

ועל כרחך צריך לתרץ, דסמכינן שיכולים לומר ולהקשיב לש"ץ, כיון שאומרים מעין אמירת הש"ץ, דהיינו מודים דרבנן שייכת לברכת ההודאה, ואדיר במרום וכו' אתה שלום ושמך שלום וכו', שייך לברכת שים שלום. — וגם תפלות הכהנים, לפני ואחרי נ"כ, שייכות לסדר הנשיאות כפיים, שתיקנו אנשי כנה"ג בשמו"ע, וממילא יכולים לומר ולהקשיב לחזרת הש"ץ, כמו שמקשיבים בעת נטילת ידיהם. [ויש לחלק דבנט"י אין אומרים שום דבר משא"כ ביה"ר]. — וע"ע בשו"ת משנ"י (ח"ה סו"ס יז) שהבאנו מהפמ"ג (סי' נה משב"ז ד) שכתב שהשומע חזרת הש"ץ ישתוק "בסוף" כל ברכה, דמשמע דדי בכך, וא"צ לשמוע כל הברכה [אבל דיוק זה בפמ"ג הוא ממש"כ דרך אגב ולא דן בעיקר הלכה זו].

ד - אם עקירת רגלי הכהנים צריכה להיות בברכת רצה דוקא

בשו"ע (סי' קכח, ח): כשמתחיל הש"ץ רצה, כל כהן שבביהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"ץ רצה שפיר דמי וכו'. — והשאלה אם סוף "רצה" [דהיינו המחזיר שכינתו לציון] הוא סוף השיעור, שעקירה אח"ז לא מהני, או ש"רצה" הוא גם תחילת שיעור, שלפני שאומר הש"ץ תיבת "רצה" לא מהני עקירה, דבעינן דוקא שתהא העקירה במשך ברכת רצה, ואם עקר במשך ברכת שומע תפלה לא מהני. — ונפק"מ בביכ"נ שיש הרבה כהנים, ואי אפשר שכולם יעקרו רגליהם ממקום הנטילה (כלהלן) לכיוון הדוכן מתחילת רצה עד סופה, אם יכולים לעקור כבר לפני רצה, כגון במשך ברכת שומע תפלה.

מקור העקירה ברצה, הוא בגמ' (סוטה לח:) דבשעת העבודה צריך לעקור, כדיליף מקרא שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, ואח"כ, וירד מעשות החטאת, משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה, לכן הגם שברכת כהנים תוקנה אחרי סיום ברכת ההודאה, מ"מ יעלו הכהנים לדוכן בעת אמירת ברכת העבודה. — וא"כ אם הכהן נעקר לעלות לדוכן לפני רצה, לא מהני דבשעת ברכת העבודה דוקא צריך לעקור רגליו לעלות לדוכן. — ובמשנ"ב (קכח, סקכ"ח) הביא ב' דעות בזה, לדעה א' מהני עקירה לפני רצה [בהיה ביתו סמוך לביהכ"נ], ולדעה ב' לא מהני [וצריך שישמע בביתו "רצה" ויעקור].

ולפ"ז אם רבים הכהנים, ויש שגומרים נטילת ידיהם לפני רצה, יתחילו ללכת לכיוון הדוכן, וכל שהולך אל הדוכן מיקרי עקירה לנ"כ, אפילו פסיעה אחת, כמפורש בגמ' (שם) שכהן ש"ץ באמצע חזרת הש"ץ יעקור רגליו קצת (עי' שו"ע סעיף כ). — ואם כבר הגיע לדוכן לפני רצה, ימתין לשיתחיל הש"ץ רצה ויעלה. — ואם הכהנים כבר נעמדים על מקומותיהם לפני רצה, אז ברצה יפסע פסיעה כל שהיא לקראת ארון הקודש.

ה - איך שלא לשהות שיעור כ"ב אמה

בהמשך הדברים הנ"ל, יש לעיין ממש"כ המג"א (קכח סוסק"ח) בשם תוס' (סוטה טל.), שאסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה, לכן צריך ליטול סמוך לרצה, והחזן לא יאריך ברצה. — והמשנ"ב לא הביאו, כי אם בביאור הלכה (סעיף ו). — ובביהכ"נ גדול יש ממקום הנטילה עד הדוכן יותר מכ"ב אמה [שהוא לשיעור הגדול של החזו"א כמטר]. ונתקשה בזה בשו"ת שלמת חיים (סי' קלז), והגרי"ח זונענפלד ז"ל השיב לו, שאינו יודע תשובה לזה, גם בביהכ"נ קטן אמירת רצה וברכת מודים לוקח יותר זמן מהילוך כ"ב אמה [שזמנו כעשרים שניות].

והכף החיים (סקמ"ז) מפרש דשיעור הילוך כ"ב אמה, הוא בהילוך עקב בצד אגודל, כמ"ש הצל"ח. — ולפ"ד האשל אברהם (בוטשאטש) יש לחשב כ"ב אמה מהנטילה, עד העקירה ממקום הנטילה. — ולפ"ז אם יש הרבה כהנים, ומתחילים ליטול ידיהם בברכות שלפני רצה, תיכף כשנטל יתחיל ללכת לכיוון הדוכן (שלא ישהה כהילוך כ"ב אמה), ושם ימתין לש"ץ עד רצה, וימשיך לפסוע לכיוון ארוה"ק, כדי שתהי' עקירה לנ"כ בברכת העבודה.

ו - הכהנים יטלו ידיהם רק מלוי שידיו טהורות

בעובדא שהגיע לביהכ"נ לוי איש פשוט, שראוהו מחכך ראשו וזרועותיו בעת התפלה, ובעת נטילת ידי הכהנים, נטל הלוי הזה ידיהם, ולא הי' נעים להם להוכיח את האורח שקודם יטול הוא ידי עצמו. — אם עלתה לכהנים נטילה זו מהלוי.

מבואר בשו"ע (סעיף ו) שקודם שיוצק הלוי מים על ידי הכהנים, יטול הלוי ידיו, ובהגה, שלא נהגו הלויים ליטול ידיהם תחילה דסומכים על נטילתן שחרית, וכתבו האחרונים, הביאם המשנ"ב (סקכ"ג), שאם הסיחו הלויים דעתם, טוב שיטלו ידיהם מקודם, ומכש"כ אם נגעו בגופם. — ומשמע לכאורה מלשונו שרק לכתחילה טוב לעשות כן, ולא מעכב בדיעבד.

אכן הכף החיים (קכח, מב) כ' בשם שכנה"ג דמנהגם היה ליטול גם הלויים ידיהם בשעה שיוצקים מים על ידי הכהנים, והוסיף הכה"ח שכן ראוי ליראי ה' לנהוג, ליטול הלוי ידיו, ואח"כ לצקת על ידי הכהנים, אף במקום שלא נהגו כן ומציין לזוה"ק. — והוא הזוה"ק שהזכירו (שם אות מ) לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמייתא עכ"ל. ולפ"ז ע"ד סוד הוא לעיכובא, וא"כ לא יתביישו הכהנים ויאמרו ללוי טול ידיך תחילה ואח"כ תטול על ידינו, ואם לא אמרו לו, כדאי שיטלו ידיהם בעצמם שנית.

ז - כשאין הלוי עומד ע"י המים, מוכן ליטול ידי הכהן, אם הכהן צריך לחפש אחרי הלוי, או שיכול ליטול ידיו לבדו. — כהן שכבר נטל ידיו שחרית, ולוי ת"ח וכהן ע"ה

שאלה זו תלויה על מי חלה המצוה, אם על הכהן ליטול ידיו ע"י לוי, וללוי יש מצוה שמסייע לו במצות עשה דנשיאת כפיים, או שיש חיוב על הלוי ליטול ידי הכהן, ומצוה דיליה היא.

הדברים נראים מפורשים בלשון הזוה"ק (פ' נשא דף קמו.) המובא בכף החיים (קכח, מ), וז"ל, תאנא, כהן דבעי לפרשא ידוי, בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, לקדשא ידוי (לקדש ידיו) על ידא דקדישא (ע"י מי שיש בו קדושה) וכו' דא ליואה, דבעי כהנא ליטול קדושה דמייא מידוי וכו', מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושתיה עכ"ל.

הרי שזו שלימות מצות נשיאת כפיים, שהכהן יטול ידיו תחילה ע"י לוי, והלוי יש עליו חיוב לשרת אותו ולצקת מים על ידיו. — וא"כ צריך הכהן לחפש אחרי לוי, לכתחילה. וכמובן גם על הלוי לחפש לו מצוה זו לשרת את הכהן, כמו שצריך לחזור על שאר מצוות ודברים שבקדושה. עפ"ד הזוה"ק האלה יש לחייב הכהן ליטול ידיו ע"י לוי אפילו נטל ידיו כבר בשחרית, וכדעת השו"ע (קכח, ו), וכמש"כ הכה"ח (סוף אות מ). — וכן אם הלוי ת"ח יטול ידי הכהנים אפילו אינם תלמידי חכמים, דשלימות מצות נ"כ היא שתחילה יטול ידיו ע"י לוי, ומה שהחמיר הפר"ח (סק"ו) מפני כבוד התורה, אין בזמנינו ע"ה כבזמן הגמ', שלא ידעו לברך, וגם לא לכל ת"ח יש דין ת"ח בזה"ז (ועי' שו"ת משנ"י ח"ה עמ' עא).

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה