אור ברסלב
שות גם אני אודך - ב אורח חיים › סימן כד - קונטרס טו"ב שאלות ותשובות בנשיאת כפיים

שות גם אני אודך - ב

אורח חיים · סימן כד - קונטרס טו"ב שאלות ותשובות בנשיאת כפיים

סימן כג - נשיאת כפיים בטלית אחת לשני כהנים

בס"ד י' סיון תשס"ב

שוכט"ס לכבוד הרב המופלג בתורה, עוטה אורה, מתעמק בהלכה, כהן שדעתו יפה, כמו"ה גמליאל בהר"ר אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ הי"ו, בני-ברק. מחבר ספרי "גם אני אודך".

א - כהן שנטל ידיו לאשר יצר סמוך לנשיאת כפיים אם יוצא בזה לנט"י לנ"כ

א) בגמ' (סוטה טל.) כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו. פירש"י שלא נט"י לפני עלותו לדוכן. וכ"כ תוס' (בד"ה כל כהן) דבעינן תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים, ושיעורו כמהלך כ"ב אמות (לפי השיעור הגדול של החזו"א כ13- מטר) וזמן זה פחות מחצי דקה. והקצוה"ש (סי' לז בדה"ש א) כתב שהוא רבע דקה. — [ויל"ע שלפעמים ממקום המים עד הדוכן הוא יותר מכ"ב אמה, ואכן לא נפסק להלכה בטוש"ע, רק המג"א (סק"ט) והבה"ל (סעי' ו' ד"ה חוזרים) הביאו את זה] — ופסקו הטור והשו"ע (או"ח קכח, ו) כרש"י ותוס' דאע"פ שנטל ידיו שחרית חוזרים ונוטלים הידים לנשיאת כפיים עד הפרק. והטור הוסיף שיברך על נטילת ידים. ובשו"ע (סעי' ז) פסק שאם נטל ידיו ובירך שחרית לא יברך עוד.

דהיינו שלרש"י ותוס' וכדקיי"ל להלכה, יש חיוב מיוחד לנט"י לפני נשיאת כפיים, אפילו אם ידיו נקיות וטהורות, כעין נט"י לפני אכילת פת שכ' הרמב"ם (הל' ברכות ו, א) והשו"ע (קנח, א) שיטול ידיו אפילו אינו יודע להן שום טומאה. כמו"כ בנשיאת כפיים.

ב) ושיטת הרמב"ם (הל' תפלה טו, ה) דנשיאת כפיים צריכה נט"י מפני טומאת הידים, "אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה" ואח"כ מברך [ברכת כהנים] שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את השם (סוטה טל.). — ופירשו הכס"מ ובב"י כונתו, שאם נטל ידיו [שחרית] לק"ש ולתפלה, ואינו יודע להן שום טומאה, יכול לישא כפיו, כמו בעבודה שמקדש ידיו בבוקר ועובד כל היום (כברמב"ם הל' ביאת המקדש ה, ג). וכן נהגו במצרים לסמוך על נט"י דשחרית. — ודיוקם מדלא כתב הרמב"ם בנ"כ כמו באכילה (בהל' ברכות ו, א) דאפילו אינו יודע להם שום טומאה יטול ידיו, ש"מ דאה"נ שאם ידיו טהורות א"צ נט"י לנ"כ. — כלומר דלרמב"ם אין חיוב מיוחד בנט"י לנ"כ כדחייב ליטול ידיו לאכילה, אלא לנקיות וטהרת הידים כבשחרית. [ומש"כ "כדרך שמקדשין לעבודה", ר"ל עד הפרק, כמו בקידוש ידים בבית המקדש].

וכן כותב בחידושי החסיד רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל (נדפס בתחילת ספר מעשה רקח על הרמב"ם עמ' ד') שמשיג על בעלי התוס' הנ"ל וכותב והעיקר שמי שנטל ידיו לתפלה אינו צריך נטילה אחרת לברכת כהנים, אם לא נגע בידיו בטינוף, וכן ראה שהורה אביו הרמב"ם ז"ל שכל כהן שנמצא בשעת התפלה יברך ב"כ וסומך על נט"י לק"ש ותפלה. ומה שחייבו בגמ' ליטול ידיו, הכונה שלא יברך בלי נט"י כלל, או אם כבר גמר תפלתו והסיח דעתו [מלשמור ידיו], עכתו"ד. — וכן הביא הרב"י (בהמשך ד"ה ויטול ידיו) בשם א"ח בשם ר"א בן הרמב"ם.

ג) ויש להעיר על דברי הרמב"ם מהזוהר הקדוש (פ' נשא דף קמו:) תאנא כהן דבעי לפרשא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, דא לוי דכתיב וקדשת את הלויים הא אינון קדישין, מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י קדישא, ליתוסף קדושה על קדושתיה, ולא יטול מבר נש אחרא וכו' עכ"ד בקיצור. — הביאם הרב"י הנ"ל כמקור מה שלוי נוטל ידי הכהן, אבל לא העיר שמהזוה"ק מוכח להדיא שאין הכהן יכול לסמוך על נט"י דשחרית, אלא צריך דוקא להוסיף קדושה על קדושתו, וע"י לוי, ונט"י דשחרית הרי אינה ע"י לוי, דבודאי אין כהן נוטל נט"י דשחרית ע"י לוי. ואכן הרמב"ם לא הזכיר נט"י לכהן ע"י לוי.

ועל כרחך לומר שלהרמב"ם הרי עדיין לא נגלה ספר הזוהר הקדוש בימיו (ראה שם הגדולים מע' הרמב"ם שהרמב"ם נפק או בסוף ד' אלפים, או בתחילת ה' אלפים. והזוה"ק נתגלה בערך ה"א וק' שנה כ"כ הרמ"ק). וכיון דבשו"ע (קכח, ו) הנ"ל פסק שהלוי נוטל ידי הכהן, הרי זה ע"פ הזוה"ק, וא"כ גם בזה נקטינן כהזוה"ק שצריך נט"י מיוחדת לנ"כ, וכשיטת רש"י ותוס'.

ד) מעתה בנדון דידן, לפי' הרמב"ם אם עשה צרכיו ונטל ידיו ולא הסיח דעתו מלשמרן, יכול בזה לישא כפיו. ולרש"י ותוס' וטוש"ע יש חיוב מיוחד לנט"י לנ"כ כמו לאכילה. ואשכחן באכילה (בשו"ע באו"ח סי' קסה, א) דהעושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול ידיו פעמיים, על הראשונה מברך אשר יצר, ועל השניה על נט"י, ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת [או שאין לו מספיק מים, או שאין לו פנאי (כף החיים, שם)] לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר, ואח"כ [שופך פעם שניה (משנ"ב סק"ג)] בשעת נגוב יברך על נט"י. ועיי' שם במשנ"ב ובכה"ח כמה שיטות בזה, ודעת הערוה"ש (קסה, ב), והחזון איש (סו"ס כד, ד"ה כשצריך) דדי בנטילה אחת ויברך מקודם על נט"י, ואח"כ אשר יצר ולא הוי הפסק ושכן נוהגים. — ולהמחמירים שגם אחרי הטלת מים, בכל אופן שיוצא מבית הכסא, נוטל ידיו ג' פעמים בסירוגין, כמו"כ כאן יעשה כן. — וכל המשא ומתן שם הוא כיון שצריך לברך שתי ברכות דלא להוי הפסק עיי"ש במשנ"ב, אבל כתב הכה"ח (קסה, ג) שכאשר א"צ לברך ענט"י, כגון העושה צרכיו ורוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה, לכו"ע צריך רק נטילה אחת, כיון שמברך רק אשר יצר ולא ענט"י.

וא"כ בנדון דידן יכול לכתחילה ליטול ידיו לאחרי צרכיו ולנשיאת כפיים יחד, ויאמר ללוי שיצוק לו ג"פ בסירוגין. — וגם אם נטל ידיו לבדו לאשר יצר, ולא כיוון לנשיאת כפיים, אינו צריך ליטול שנית לנ"כ, עפמש"כ המשנ"ב (בשעה"צ קסה, ו) במי שנט"י לאשר יצר ולא כיוון לאכילה אין ראוי לברך על זה על נט"י (כמג"א קנח סקי"ג) עכ"ד, א"כ בנשיאת כפיים שבלא"ה אינו מברך ענט"י (קכח, ז) די לו שנוטל ידיו. — שו"ר בערוך השלחן (קכח, יד) דנוהגים הכהנים ליטול ידיהם בעצמם לאשר יצר, ואח"כ הלויים יוצקים על ידיהם עיי"ש. אמנם גם מה שכתבנו בס"ד א"ש, בפרט אם הזמן דחוק.

ב - כהן המצניע מנעליו אם רשאי לעבור לפני המתפלל לצורך זה

במש"כ המשנ"ב (סי' קכח סקט"ו) דיש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בבית הכנסת, כשהכנים פושטים אותם, וזה מפני הכבוד. — ושואל מע"כ אם מפני זה יצטרך לעבור בפני המתפלל, האם יעבור ויצניע המנעלים, או שבאופן כזה עדיף שיהיו המנעלים בגלוי, ולא יעבור כנגד המתפלל.

הדבר פשוט שלא יעבור לצורך זה לפני המתפלל שמונה עשרה, שהוא דינא דגמרא (ברכות כז.). ונפסק להלכה בשו"ע (קב, ד), וכמבואר במשנ"ב (סקט"ו) שלא יבטל כונת המתפלל, ועוד מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה. — ואילו הצנעת המנעלים אם כי כתבוה האחרונים כמובא במשנ"ב וביתר אריכות בכף החיים (קכח, ל), הוא רק מנהג חסידות מפני כבוד בית הכנסת ומעמד נשיאת הכפיים, ואינו גנאי לביהכ"נ מאחר שעושים המצווה עליהם, וגם רוב הכהנים יוכלו להצניעם תחת הספסלים, ואם יקרה שאיש אחד יעמוד בתפלה ולא יוכל כהן א' להצניע בגלל זה מנעליו, לית לן בה. — ומסתבר שאפילו בצדי המתפלל לא יעבור בכדי להצניע מנעליו, דהגם שהשו"ע (קב, ד הנ"ל) מתיר, בכ"ז כיון שהמשנ"ב (סקי"ז) בשם הזוה"ק מחמיר, טוב לאחוז בחומרא זו, מאשר במנהג חסידות דהצנעת מנעליו.

ולא הוצרכנו לכתוב זאת אפילו, אלא בכדי להזכיר הלכה חשובה זו, שלא לעבור לפני המתפלל, אשר בעוה"ר יש הנכשלים בזה. וכבר הארכנו בשו"ת משנ"י (ח"ד סי' ה) בענין חשוב זה, ואם מותר לכהן לצורך עליה לדוכן, ולצורך נטילת ידיו, לעבור לפני המתפלל עיי"ש.

ג - כהן העולה לדוכן ויש לאביו מקום מיוחד בדוכן, האם מותר לבן לעמוד בדוכן במקום אביו כשאין אביו נמצא שם

מקור ההלכה בגמ' (קידושין לא:) איזהו מורא לא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו. פירש"י במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה עכ"ל, הביאו הטור (יו"ד סי' רמ) והרב"י כתב בב' אופנים. א' כפשטות לשון רש"י הנ"ל שאפילו עמידה אסורה, דנראה כמשוה עצמו לאביו, לעמוד במקום אנשי העצה. ב' דרק ישיבה אסורה, ולא "יעמוד" אין פירושו עמידה, אלא ישיבה במקום חשוב בכלל אנשי העצה, ולא "ישב" דקתני היינו ישיבה ממש אפילו בביתו. ובשו"ע הכריע כפירוש הא' שגם עמידה אסורה, והוסיף שלא יעמוד במקום המיוחד לו להתפלל (רבינו ירוחם). והב"ח כ' דלרש"י כל שהאב מכין לעצמו מקום ומייחדו לו, הן עמידה הן ישיבה, לתפילה או לתורה או לשום ענין אסור לבן לעמוד או לישב שם, ובביהכ"נ חמור מבביתו עכתו"ד. וכונתו דבמקום שרבים רואים הוי טפי בזיון לאב, וגם המקום בביהכ"נ חשוב יותר מבבית, ולכן בביכ"נ חמור.

ולפ"ז אם יש לאב מקום מיוחד שבו עומד תמיד על הדוכן, הגם שהוא רק לזמן קצר, מ"מ מקומו המיוחד בבית הכנסת הוא, ואין לבן לעמוד במקומו. — וסברת הב"ח מובנת, דמ"ש עצת זקנים או תפילה משאר ענינים, וא"כ גם במקום שאביו עומד ולומד, או עומד לשום ענין אסור, דאין לבן להשוות עצמו לאביו.

אכן בזה יש להקל, במה שהביא הרב"י בבדק הבית מארחות חיים, שאסור לישב בצד אביו בלא אמצעיים, וראייתו מנ"ך (שמואל א כ, כה) שפירש"י והמצודות שאין דרך הבן להסב אצל אביו עיי"ש. היינו שלא ישוה עצמו לאביו לישב בצדו. — דבדוכן אין להקפיד בזה, כי המקום צר, ואין אפשרות אחרת אלא כשעומדים זה ע"י זה, ואה"נ אם יש כמה מדרגות לדוכן, יעמוד האב על העליונה, והבן על התחתונה. אבל בדאי אפשר אא"כ יעמדו זה ע"י זה, אינו משוה עצמו לאביו בזה, אלא מקיים מצות נשיאת כפיים יחד עם אביו. — ויותר טוב שהאב יעמוד באמצע המדרגה, דרך חשיבות, והבן מצדו, ואם יש עוד בן יעמוד מצד שני. דמצינו דהאמצע חשוב (ביומא מג:) שכה"ג ביוה"כ עולה ויורד באמצע, דרך חשיבות.

ד - האם מותר לכהן לשאת כפיו לפני ברכת התורה, כאשר השעה דחוקה כשנכנס לביהכ"נ ואין פנאי לומר ברכה"ת

בענין זה כבר הארכנו בס"ד (לעיל סי' ט"ז) אם בסוף זמן ק"ש רשאי לקרותה לפני ברכה"ת, וכן תהלים וקריאת המגילה, ולא נכפיל הדברים, והעולה משם דהגם שבק"ש יוצא ידי חובת תלמוד תורה (כמנחות צט:) [ועי' בענין זה במשנ"י חידושי סוגיות (יו"ד סי' כד) באורך בס"ד] בכ"ז אם אינו מכוין בק"ש, או בתהלים, או בקריאת המגילה, לקיים בזה מצות ת"ת, ה"ז אינו יוצא בזה מצות ת"ת, וממילא אין אלה חייבים בברכת התורה, ולכן אם יש לו איזה סיבה, לא לומר עכשיו ברכה"ת, אלא מאוחר יותר, מותר לאמרם בלי ברכה"ת. — ועי' במשנ"ב (סי' סה סק"ח) שהקיל במי שמגיע לצבור שקורין ק"ש, שיקרא עמהם פסוק ראשון אפילו אם לא בירך עדיין ברכת התורה. — והה"ד בנדון דידן, כהן המגיע לביהכ"נ ועדיין לא בירך ברכה"ת ומזדמן לו מיד מצות נ"כ, יעלה וישא כפיו, ולא יכוין בפסוק יברכך לקיים מצות ת"ת, ואח"כ יאמר ברכה"ת.

ה - אם יענו הכהנים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכת לך נאה להודות

בשו"ע (קכח, ט) איתא שהכהנים אומרים לפני נ"כ תפלת יה"ר מלפניך ה' אלקינו שתהא ברכה זו וכו' שלמה וכו' מעתה ועד עולם. ומאריכים בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור עכ"ל. ופי' המג"א וש"א ובמ"ב (סקל"א) דר"ל עד שיסיים הש"ץ "ולך נאה להודות" כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן, וגם הכהנים אמן על ברכת הש"ץ. — ולפ"ז יל"ע אם יענו הכהנים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכת הודאה של הש"ץ, באמצע אמירת היהי רצון, או שלא יענו מפני ההפסק.

מקור אמירת ב"ה וב"ש הוא בשו"ע (קכד, ה): על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש עכ"ל. — אמנם אין חיובו כעניית אמן, ולכן כ' הכף החיים (קכד, כח) שאם מברך מהר, ואם השומע יענה ב"ה וב"ש יסיים המברך את הברכה לפני שיסיים אמירת ב"ה וב"ש, טוב שימנע ולא יאמר ב"ה וב"ש. ומטעם זה כתוב במעשה רב מהגר"א (הל' תפלת שמו"ע ג) שלא יקפיד על ב"ה וב"ש כי הש"ץ אינו ממתין עד שתכלה [ב"ה וב"ש] מפי העם ומפסיד חזרת התפלה עכ"ל, ר"ל שהשומע צריך לשמוע כל הברכות בשלימותן ובעודו אומר ב"ה וב"ש אינו שומע אמירת הש"ץ אם אינו ממתין [ובמ"ב (סקכ"ב ושעה"צ כד) כתב כתב חששות אחרים, שלא ידע איזה ברכה מסיים, וחשש אמן יתומה, ושיותר טוב שהש"ץ לא ימהר, ויוכלו לענות בריוח ב"ה וב"ש, ואח"כ אמן].

גם באמצע פסוקי דזמרה אין אומרים ב"ה וב"ש (מג"א קכד סק"ט, באה"ט סו, ט, מ"ב קכד סקכ"א וסי' נא סק"ח), [רק בין המזמורים י"א שיאמר (הגה' ר"ב פרנקל, נא סק"ה) ובמשנ"ב הנ"ל ושו"ע הרב (קכד, ת) מבואר שלא יאמר]. וא"כ באמירת הכהנים היה"ר ג"כ אין חיוב שיאמרו ב"ה וב"ש, ואולי עדיף שלא לאמרו משום הפסק בתחינתם, שאין ב"ה וב"ש חיוב גמור. [אבל אמן יענו הכהנים על ברכת הש"ץ "לך טוב להודות" (מ"ב קכח סקל"א). ואפילו כהן יחיד עונה אמן אחרי ברכת הש"ץ, ולא שייך טירוף אלא מאימת הציבור ולא כשעונה בלחש, וגם מקרין אותו].

והנה לפ"ד הטוש"ע "על כל ברכה" בכל מקום אומר ב"ה וב"ש, יש לומר כן על כל ברכה, כגון השומע מי שמברך ברכת הנהנין.

ו - כהן שהוא ש"ץ מתי יאמר יהי רצון שלפני נ"כ

כהן שהוא ש"ץ אינו אומר היהי רצון הנ"ל, כיון שאומרים אותו רק לפני נ"כ ממש אחרי מודים דרבנן (מ"א וא"ר ומשנ"ב סק"ל), ואז אינו יכול להפסיק. אבל בינו לבין עצמו יכול לבקש מה' לפני חזרת הש"ץ שהברכה שיברך אח"כ תהא שלימה בלי מכשול, כמו שכל יהודי יכול לבקש מה' כל הצטרכותו כל היום. — ולכן ע"פ רוב הנני נוהג בל"נ כאשר יש חתן או ברית וכו' ואין אומרים תחנון, לומר בלחש שומר ישראל וכו' עד גמירא, ואפילו תפלת והוא רחום בימי ב' וה' (כמש"כ בשו"ת משנ"י ח"ד סי' ח'), דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו (ירוש' שבת פ"א ה"ב), בפרט בימים אלה שזקוקים לרחמי שמים מרובים.

ז - אם יש נ"כ בתעניות שובבי"ם

אם יש נשיאת כפיים בתעניות שובבי"ם במנחה, כשיש עשרה מתענים וקורין ויחל. — והשאלה עפ"ד המשנ"ב בשעה"צ (סי' קכט סק"ה) שכ' שאין לשאת כפיים אלא בתענית צבור גמור, ולא בתענית ז' אדר וכיוצא בו.

דבר זה במחלוקת הוא שנוי, כמובא בכף החיים (קכט, ו) בשם מהר"א הלוי שבתעניות כמו ז' אדר שמתענים ומתקבצים לסליחות ותחנונים, נושאים כפיהם, ומהר"י שבאבו חלק עליו והעלה שאין נ"כ, אלא שאם עלה לדוכן לא ירד [ולזה נתכוין הכף החיים (תקסו, נ)]. — ופעה"ק ירושלם ת"ו בבית כנסת "אור הצפון" מתאסף צבור גדול בכל ערב ר"ח לתפלת יום כפור קטן, ואין נושאים כפיהם הגם שקוראים ויחל, ואומרים עננו בלחש ובין גואל לרופא. — לעומת זאת בישיבת המקובלים שער השמים מתענים כל יום ה' מימי השובבי"ם וקוראים ויחל ונושאים כפיהם. [וזה למרות דמשמע מכף החיים (קכט, ד) דע"פ האר"י ז"ל ע"פ סוד אין נ"כ במנחה כלל עיי"ש].

[ואגב יש לציין לכה"ח (קכט, ז) שבתענית צבור שנ"כ במנחה, צריכה המנחה להיות סמוך לערב, וזמנה שיתחילו מנחה 40 דקות קודם השקיעה. ובלוח א"י להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל (ביום צום גדלי') כתב שכשעה לפני השקיעה אפשר לישא כפיים. ועי' חזו"א (או"ח סי' כ) וקהלות יעקב (ברכות סי כט) שנוטים להתיר נ"כ במנחה גדולה, וכן נהגו אצלו (דינים והנהגות יט, א וארחות איש יא, ז)].

והנראה לבאר המנהגים הנ"ל דנ"כ שייך רק בתענית צבור גמור, דאל"כ אין נ"כ במנחה (תענית כו:) מחשש שיכרות. ולכן בז' אדר שמתאספין חברי הח"ק ומתענים וקוראים ויחל, אבל אינו ת"צ לכו"ע, משו"ה י"א שאין נ"כ כנ"ל. וכן בער"ח האמנם שמתאסף צבור גדול, מ"מ לגבי כו"ע מיעוטי דמיעוטי נינהו, ולא הותר מטעם שיכרות, וגם מתפללים מנחה גדולה, ונ"כ הוא להפוסקים רק לפנות ערב. אבל בתעניות שובבי"ם שאומרים תפלת עננו הגדול כפי סדר הרש"ש זי"ע עם כונות האר"י ז"ל, שפיר נ"כ, עפ"ד הכה"ח (תקסו, נ) שנ"כ תלוי בענינו בין גואל לרופא ברכה בפנ"ע. ובשובבי"ם עדיף מיניה הענינו הגדול, וגם התפלה סמוך לערב (כדוגמת נעילה) ומשו"ה נ"כ.

ובענין אחוריו לארוה"ק בשעת הדוכן ראה בשו"ת משנ"י (ח"ד סי' יג) באריכות והבאנו משו"ת פאר הדור (סי' עח) שאין שום איסור לכהנים, דס"ת ברשות אחרת, וכן נהגו עיי"ש.

ח - ביציקת מים על ידי הכהן מי עדיף לוי קטן או ישראל בכור

בשו"ע (קכח, ו) והלוי יוצק מים על ידיהם, וכתב הב"ח בשם מהר"י מולין, שאם אין לוי, יצוק ישראל שהוא בכור פטר רחם לאמו (הביאו ט"ז ומג"א [וש"א במשנ"ב סקכ"ב). — והשאלה שאם יש רק לוי קטן פחות מבן י"ג, מי עדיף שיטול, הלוי הקטן, או הבכור.

הנה למעשה כתב הכף החיים (סוף אות מ) שלא ראה נוהגים כן ליטול ע"י בכור, ונראה שסומכין על פשט דברי הזוהר הק' (פ' נשא קמו.) דמשמע שנט"י דוקא ע"י לוי ולא ע"י ישראל, משמע אפילו בכור, ולכן אם אין לוי יטול הכהן ידיו בעצמו. — אמנם השאלה תהיה אם אין לוי גדול כי אם קטן, אם ליטול ע"י הלוי הקטן, או שהכהן יטול ידיו בעצמו.

ויש להוכיח לה מדתנן (ערכין יג:) אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים בשיר, ולא היו [הקטנים] אומרים בנבל וכנור [כמו הגדולים] אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ר"א בן יעקב אומר אין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדין וכו'. וכ"פ הרמב"ם (כלי המקדש ג, ז). — ואיתא בזוה"ק (פ' נשא קמו: הנ"ל) אבל לוי דאיהו שלים, ואתחזא לסלקא בדוכנא ולמפלח במשכן זימנא, הא שלים הוא והוא אקרי קדוש, דכתיב וקדשת את הלויים, וטהור, דכתיב (במדבר ח) וטהרת אותם וכו' (ומובא בכף החיים קכח, מ). מבואר דלוי הנוטל ידי הכהן צריך להיות שלם הראוי לדוכן ולעבודה. ולוי קטן אינו עולה לדוכן לשורר בכלי שיר, אלא לתבל קול הגדולים, ולר"א בן יעקב אינו עולה לדוכן כלל, אפילו לתבל הקול. ולכו"ע אינו ראוי לעבודה. וא"כ גם ליטול ידי הכהנים אינו ראוי. ואם אין לוי גדול כי אם קטן, לפי משמעות הזוה"ק, יטול הכהן ידיו בעצמו, ולפי הפוסקים הנ"ל יטול בכור, ורק אם אין בכור יטול הכהן בעצמו.

ט - לוי הרוצה ליטול ידי הכהנים לנשיאת כפיים, האם מותר ללוי לעבור בפני המתפלל שמונה עשרה

הנה בשו"ת משנ"י (ח"ד סי' ה) העלינו בס"ד דכהן מותר לעבור לפני המתפלל בכדי לעלות לדוכן, וגם כדי ליטול ידיו לנשיאת כפיים. כיון דנשיאת כפיים היא מצוה חשובה דרבים ודאורייתא עייש"ה. — ולפ"ז נט"י ע"י לוי אינו לעיכובא, שהרי כשאין לוי נוטל הכהן ידיו בעצמו. ויכולה המצוה להתקיים בלי הלוי. וכמו"כ אם הלוי מנוע ע"י שאינו יכול לעבור לפני המתפלל, יטול הכהן ידיו בעצמו כאילו לא היה לוי. — ונהי נמי ששלימות הנטילה היא ע"י הלוי (כדמשמע מזוה"ק הנ"ל), מ"מ מאן יאמר שזה דוחה הלכה מפורשת ע"פ ש"ס ופוסקים וזוה"ק, שאסור לעבור לפני המתפלל (כמבואר בס"ד היטב בשו"ת משנ"י שם). — ומה ששאלת עוד אם א' מתפלל במקום שכהנים עולים לדוכן ואינו יכול לפסוע לאחוריו דעי"ז יצטרך לעבור כנגד המתפלל. לפמשנ"ת אם זה מעכב מצוה דרבים דנ"כ מותר לעבור לפני המתפלל.

י - האם מותר ללוי לא ליטול ידי הכהנים לנשיאת כפיים, מפני שמפסיד לענות אמן על ברכות הש"ץ בשמו"ע, כשהולך ליטול ידי הכהנים.

זה ברור שישתדל לשמוע חזרת הש"ץ, שלא להפסיד שום ברכה, ורק באופן שהמים רחוקים [ואי אפשר לקרבם], יש לצדד לכאן ולכאן. — יש סברא לומר שלא יטול ידי הכהנים וישמע חזרת הש"ץ, ע"פ שו"ע (קכד, ד) כשש"ץ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן, ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן עכ"ל. וכיון שהחיוב על כל א' לשמוע כל ברכה מחזרת הש"ץ, אם אין יכול מפני הנט"י, הו"ל כאילו אין לוי שהכהן נוטל ידיו בעצמו, דדי לו לכהן מה שהוא מפסיד מלשמוע ולענות על כמה ברכות, ולא יגרום זאת גם ללוי. בפרט שנט"י ע"י לוי הוא רק מנהג (שו"ע הרב קכח:) ולא מעיקר דינא דגמ'.

לעומת זאת יש סברא לומר שיטול ידי הכהנים, כיון ששלימות נשיאת כפיים הוא שהלוי יטול ידי הכהן וכהזוה"ק (נשא קמו: הנ"ל), ואם יש ט' עונים בלעדו, הרי כמה פעמים אדם מפסיד לכתחילה עניית אמן על חזרת הש"ץ, כגון שמאריך בתפלתו. — ולמעשה נראה, שאם יש כמה לויים ומעט כהנים, ויכול כל א' רק לסייע מעט לנט"י, אז יכולים לויים יחידים להשתמט מנט"י. אבל אם הוא לוי יחידי או מעט לויים והרבה כהנים, ויש בריוח ט' עונים, אז יטול ידי הכהנים, וכיון שאדם צריך לענות צ' אמנים בכל יום, ישמע ברכות אחרות ויענה עליהן אמן.

יא - נשיאת כפיים בתשעה באב

אשר שאל לענין נ"כ בתשעה באב. — אין בו נשיאת כפיים בשחרית, ובלא"ה לא מתעטפים בטלית בט"ב בבוקר, ואין אומרים או"א ברכנו וכו' (וכ"כ בלוח א"י להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל). והטעם מבואר בכף החיים (תקנט, ל) שבט"ב הכהן הוא כמו אבל שאינו נו"כ שאינו בשמחה (קכח, מג ומשנ"ב ס"ק קנז), ועוד דכתיב (ישעיה א, טו) ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. אכן הביא שבביהכ"נ בית אל של המקובלים בירושלם העתיקה היו נו"כ בט"ב בבוקר מפני הכונות השייכות גם בט"ב. — ובמנחה לכו"ע נו"כ. ובשחרית אם טעה הש"ץ וקרא לכהנים, צריך לעלות (כמשנ"ב שם באבל, והה"ד בט"ב), אא"כ לא עקר הכהן רגליו ברצה (כמג"א עי' משנ"ב סק"ט).

יב - אם צריך תשעה מקשיבים לברכת הכהן

כאשר יש בבית הכנסת ט' אנשים יחד עם הכהן, ומצרפים למנין אחד שדרכו להשיח ולא לשמוע היטב חזרת הש"ץ, אם זה נקרא מנין עשרה לנשיאת כפיים, כדקיי"ל בשו"ע (קכח, א) שאין נ"כ בפחות מעשרה. והשאלה לפ"ד המשנ"ב (סי' קכד סקי"ט) שאמנם נוהגים העולם לצרף למנין מי שיודעים בו שמשיח, אבל עדיף שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפלה, שאם לא יענו תשעה אחריו ויכוונו לברכותיו, תהא תפלתו נדבה. וא"כ מה דינו לנ"כ.

הנה מצאנו אמנם דשתי ההלכות, החזרת הש"ץ (קכד, ד), ובנשיאת כפיים (קכח, כג), שהצבור צריכים לכוין ולשמוע. בכל זאת אין שתי הכונות דומות זל"ז. דכונה בחזרת הש"ץ מעכבת, ואם אין תשעה עונים אי אפשר לש"ץ לחזור התפלה, וקרוב שברכותיו הן לבטלה (בשו"ע קכד, ד הנ"ל). וכתב בשו"ע הרב (נה, ז) שלא די בט' עונים, אלא צריך ט' המכוונים לברכות הש"ץ מתחילתן עד סופן, והביא זאת המשנ"ב (קכד סקי"ט הנ"ל) שצריך לענות ולכוין עיי"ש, והארכנו בזה בס"ד במק"א (לעיל סי' יז).

אבל בנ"כ אה"נ שלכתחילה צריך לכוין להתברך בכל מלה ומלה של בר"כ [עי' כה"ח (קכח, קלח) מזוה"ק], ואסור להסיח דעתו מהברכה, כמבואר ברמב"ם (הל' תפלה יד, ז) ובב"י (קכח, כג ד"ה ובשעה שהכהנים מברכים), אבל אינו לעיכובא ואם נמצא בביהכ"נ, בפרט אם עומד מול הכהנים, גם אם אינו מכוין ואינו עונה אמן, ה"ז מתברך מהכהן, והכהן ודאי קיים מצותו לברך [וגם הישראל להתברך, לפי החרדים (פ"ד ובחדש יב אות יח) שיש מצוה להתברך ולמ"ד מצוות אצ"כ]. — והא ראיה ממה דקיי"ל (קכח, כה) בית כנסת שכולה כהנים הרי כולם עולים לדוכן, וברכתם היא לאחיהם שבשדות (סוטה לח:). ואלה שבשדות הרי עסוקים במלאכתם, ואינם יודעים בכלל שמברכים אותם, ובכל זאת מקיימים הכהנים מצותם. וא"כ כש"כ למי שנמצא בבהכ"נ, אפילו אם אינו מכוין להתברך, ואפי' אינו עונה אמן, שהכהן עולה לדוכן. אא"כ האיש הלזה ממאן להתברך, יתכן שאז לא שייך לקיים בו מצות כה תברכו, ואם הוא העשירי למנין אין הכהן נושא כפיו [ובכהאי גונא אולי גם למנין אין לצרפו, שהוא עבריין הממאן להתברך, ופונה עורף לברכת ה'].

והגם שכתבו תוס' (סוטה לח: ד"ה מחיצה) דעם שאחורי הכהנים מראין בעצמן כאילו אין הברכה חשובה בעיניהם וכו' והן עומדים אחורי עורף", ומשמע מדבריהם שאין מתברכים (וכ"פ בשו"ע קכח, כד ובמשנ"ב סקצ"ה), כיון שממאנים להתברך, וכנ"ל שהממאן אינו מתברך. — אבל מי שמתוך קלות דעתו לא מקשיב אלא משוחח, עדיין אין להוציאו מכלל ברכה, דאכתי אינו פונה עורף לברכה. — ולא דמי למש"כ הבה"ל (קכח, כד ד"ה אם הם אנוסים) דמי שביתו במערב בהכ"נ, ואינו מטריח עצמו לבא לשמוע נ"כ, אינו בכלל ברכה, מדאין הברכה חשובה לו. דכאן הרי בא לביהכ"נ ועומד לפני הכהנים.

יג - בתעניות כשאין עשרה מתענים, ומצרפים למנין, אם נושאים כפיהם

בד' צומות כשאין עשרה מתענים, אם יש נשיאת כפיים. דמבואר בשע"ת ומשנ"ב (סי' תקסו, ג) שאם אין עשרה מתענים דעת הא"ר ופמ"ג שאין קוראין ויחל [אא"כ בימים ב' וה' די בששה מתענים]. ודעת השע"ת בשם מחז"ב בשם מהר"ם בן חביב, דביש שבעה מתענים קוראין ויחל (עי' משנ"ב סקי"ד). [ועי' בספר רבי עקיבא ותורתו (ילקוט אגרות סי' ל) ונדפס גם בהוספות לשו"ת דעת סופר (או"ח סי' ו) שבביהמ"ד הגדול דישיבת פרשבורג נהגו (מקדמת דנא בפ"ב) בתענית שובבי"ם כשחסר א' או שנים למנין, לצרף מי שכבר שמע קרה"ת עיי"ש]. — מה הדין לנשיאת כפיים.

לענ"ד שיכול הכהן המתענה לישא כפיו לשיטת השע"ת בשם מחז"ב, דכשם שקורין ויחל כן נושאים כפיים. שהרי הא דאין נ"כ במנחה (קכט, א) הוא שמא יהא הכהן שיכור שאסור בנ"כ (קכח, לח) דומיא דעבודה. וגזרו בכל מנחה, אפילו בתענית, ורק במנחה הסמוכה לשקיעה, דומיא דנעילה, יש נ"כ. — וא"כ במנחה לעתותי ערב, שע"פ הלכה מותר בנ"כ, כל שיש עשרה המתברכים [עם הכהן] יכול לברך את ישראל, כיון שהכהן מתענה ולא בא לכלל שיכרות, ורוב הצבור מתענים וקורין ויחל, א"כ מה איכפת לן בשלשה חלשים שאנוסים מלהתענות, למה יעכבו הם את ברכת הכהן המתענה.

ואפילו לשיטת הא"ר והפמ"ג שאין קורין ויחל, י"ל דהני מילי בקריאת התורה שצריך מנין מתענים החייבים בקרה"ת, שעבורם יקרא [ועי' בפמ"ג (סי' נה א"א ח) שנסתפק אם ישן מצטרף, ובבה"ל (סי' קמו ד"ה ולקרות) כתב בשם בה"ג והרי"ף דלא מצטרף עיי"ש. ואם רוב הקהל חייבים בקרה"ת, ומיעוטם כבר שמעו קרה"ת, נסתפק החיי אדם (לא, יא) דאפשר דלא תקנו אלא כשכל העשרה חייבים בקריאה. ובבה"ל (בסי' קמג) כתב בשם הר"ן דברובן שלא קראו סגי. ויל"ע מה דעתם לענין ויחל כבנדון דידן, ואכמ"ל]. — אבל לנשיאת כפיים גם אלה האנוסים מלהתענות הם בכלל ברכה, וכיון שהכהן מתענה יכול לברכם. — שוב ראית בספר פסקי תשובות (סי' תקסו, ח) שהבין בפמ"ג (א"א סקי"א) שבאין עשרה מתענים בביהכ"נ, אין הכהן נושא כפיו אף שהוא מתענה. ושבשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' סה) דן דאפשר דסגי בששה מתענים, כשם שהתירו לענין קריאת ויחל ועננו.

והנה כק"ז בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנז ד"ה והשתא) פשיטא ליה דחולה האוכל בט"ב עולה לתורה במנחה, ונוטה לומר שאפי' מנין של עשרה חולים קורין ועולים לתורה (ועי' בספר לקוטי הערות). — ולפ"ד יש לצדד לגבי נ"כ, די"ל דה"מ קרה"ת שחיוב היום הוא, אבל נ"כ האסור משום שכרות, ה"ז אסור במי שאינו מתענה. — אבל י"ל עפמש"כ החת"ס (שם ד"ה ועדיין) שאפילו החולה האוכל בט"ב לא הותר לו אלא כדי צרכו, ואם די לו פעם א' לא יאכל ב' פעמים עיי"ש, ולפ"ז י"ל בכל תענית צבור אפי' החולה שהותר לו לאכול, אבל לא לשתות יין כלל (וכ"כ המשנ"ב תקנ סק"ה), דאינו יום שמחה ושכרות, וא"כ אין חשש לישא כפיו. — ולהלכה יש להתיר אולי רק ברוב מתענים.

יד - לעמוד מול הכהנים ולכוין לברכתם

אם יש הידור ללכת ממקומו שבצדי הכהנים, אל מול פני הכהנים. דקיי"ל (קכח, כג) שפני העם יהיו כנגד פני הכהנים. ושם (סעי' כד) שהעם שאחורי הכהנים [וגם העומדים במזרח בהכ"נ, כשארוה"ק בולט והכהנים עומדים על הדוכן שלפניו, ועי"ז אלה שבמזרח הם בצדדים שאחורי הכהנים (כ"כ האחרונים ראה משנ"ב סקצ"ה)] אינם בכלל ברכה. אבל שבצדי הכהנים הם בכלל ברכה. — אם יש להדר לעמוד מול הכהנים ממש.

מקור הלכה זו בגמ' (סוטה לח.) דילפינן מאמור להם, פנים כנגד פנים, כאדם האומר לחבירו. וכמבואר בשו"ע (קכח, כד ובנושאי כלים). — ומחדש הבה"ל (ד"ה אבל מלפניהם) דהיושבים בצדדים שלפני הכהנים, צריך להיות פניהם למזרח, ואלה שבצדדים ממש, אם יפנו למזרח, לא הוי "כאדם האומר לחבירו", דלא שכיח ששני אנשים ישבו בשוה ממש [אחד ע"י השני] ומדברים, וזה יפנה למזרח, וזה למערב, אלא יפנה לדרום או צפון אל הכהנים. ואפשר דאפילו אם פניו למערב מהני, דמצוי שבני אדם יושבים זה ע"י זה ומדברים, והוי "כאדם האומר לחבירו", עכ"ד.

ונראה לפ"ז דאשה שבעז"נ, שעומדת בצדי הכהנים ממש, בשוה להם. היא יכולה לעמוד כשפניה למזרח [ולא נכנס עכשיו לענין אם נשים מקיימות מצוה להתברך, אבל עכ"פ מתברכות מהכהנים (ועי' כה"ח אות קנב)]. שכן מנהג הצנועים כשמדברים אל אשה זרה, פשיטא שאינם מסתכלים בפניה, שאסור ע"פ הלכה, אלא לפעמים אפילו מצדדים עצמם לצדדים. וא"כ הכהן כן דרכו לומר לאשה כשהוא פניו למערב, והיא פניה למזרח. — למעשה טוב שתפנה אל מול הכהנים לצפון או דרום.

ואעתיק פה מספר "אלף כתב" מהג"ר יצחק ווייס הי"ד ראב"ד ווערבוי שכתב (בסי' תכב): בספר "והזהיר" (פרשת נשא), וז"ל, והכהנים כשמברכין את ישראל צריכין כל העם לנוד ממקומן ולהתקרב לברכה, עיי"ש. בוודאי זה מקור המנהג שראיתי בילדותי בהיותי בעיר מולדתי בק"ק פרשבורג, שכל בני הכנסת עלו ועמדו על הבימה, בוודאי לא לבד משום שרצו להיות מכוון נגד פני הכהנים, אלא לקיים דברי ס' "והזהיר" הנ"ל, לנוד איש איש ממקומו ולהתקרב אל הכהנים, כדי להראות כמה חביבה להם מצות ברכת כהנים].

ובבה"ל (ד"ה אם הם אנוסים) כתב דמי שגר במערב בית הכנסת ואינו בא לביהכ"נ אינו בכלל הברכה, כיון שאינו רוצה לילך לשמוע נ"כ, משא"כ העומדים בצדי ביהכ"נ בחוץ הגם שאינם נכנסים, ואינם אנוסים בכך, בכ"ז כיון ששומעים הברכה וחפצים להתברך, הם בכלל ברכה, עיי"ש. — ומשמע מדבריו שאם אינו בא לבהכ"נ לשמוע נ"כ מפני סיבה, אפילו אינה אונס, כגון מפני הקור, או שאינו רוצה להפסיק לימודו, אם שומע מביתו וחפץ להתברך יי"ח, דלא גרע זה שבמערב, מאלה שבצדדים.

ומכלל הדברים יש ללמוד לנדו"ד, שהעומדים בצדדים לפני הכהנים, ואפילו בצדיהם ממש, שפיר מתברכים לכתחילה, ואם טרחה להם ללכת אל מול הכהנים, או שדחוק המקום שם, אינם צריכים. אבל כל מה שהאדם מראה חשיבות ברכת הכהנים עדיף טפי, ואם בקלות יכול לעמוד מולם ממש, אשר בזה מראה חפצו הגדול בברכה, טפי עדיף.

ויש להעיר, שאם יש שולחנות ממזרח למערב, ויושבים משני הצדדים מצפון ודרום, דהיינו שבצד אחד יושבים אחוריהם לבימה, צריכים הם בנ"כ להתהפך אל מול הכהנים, בכדי שלא תהא ברכת הכהנים פנים מול עורף (עי' סוטה לח.). וכ"כ בשו"ע הרב (קכח, לז) דמצדדים בכלל ברכה "רק שיחזירו פניהם כלפי הכהנים".

עוד יש להעיר במש"כ המג"א (סקט"ו) והמשנ"ב (קכח סקל"ז) בשם כנה"ג שבבהכ"נ שארוה"ק הוא בצפון, ומתפללים למזרח, הכהנים עומדים לפני ארוה"ק ופניהם לדרום כלפי העם. והפר"ח כתב שיותר טוב שיעמדו הכהנים במזרח אע"פ שארוה"ק בצפון.

ויש להתבונן במנהג שהביא הכנה"ג, שהרי עי"ז יצטרכו הכהנים לעמוד כשאחוריהם לארוה"ק, וזה אמנם מותר, כמש"כ הט"ז (יו"ד רפב סק"א) כיון שהס"ת שהוא בארון הוא כברשות אחרת, או כמש"כ הפמ"ג (או"ח סי' קנ משב"ז ב) משום דהוא רשות אחרת וגם לפי שעה ולא בקבע (וראה בשו"ת משנ"י ח"ד או"ח סי' יג). — אבל למה לעשות כן לכתחילה, כשיש אפשרות טובה הימנה לעמוד במזרח. וגם אם הכהנים בצפון, יצטרכו הקהל להפוך פניהם לצפון, משא"כ כשהכהנים במזרח יעמדו הקהל ישר למולם כמו שעומדים בתפלת שמו"ע. — ואולי איירי בשיש דוכן ומדרגות לפני ארוה"ק שבצפון, אשר הכהנים יעמדו שם בריוח ובגובה על גבי המדרגות והדוכן לברך, ועי"ז ישמעו קולם היטב.

טו - היושבים במזרח אחורי הכהנים בצדדים שאינם מתברכים

בנוגע להיושבים במזרח, כשארוה"ק בולט, שהם בצדדים שאחורי הכהנים, שנתלבטו האחרונים אם הם בכלל ברכה, והב"ח והט"ז (סק"כ) למדו עליהם זכות עיי' בדבריהם, ולמעשה הביא המשנ"ב (בסקצ"ה) דעת המג"א והפוסקים שאחריו, שאינם בכלל ברכה. — וחשבתי לכאורה למצא להם זכות ולהכלילם בברכה, שהרי כל המקור הוא מ"אמור להם" כאדם האומר לחבירו (סוטה לח. כנ"ל). וא"כ כאשר דרשן עומד על הדוכן וביהכ"נ הוא מלא, היושבים במזרח נשארים על מקומותיהם, ולשם מדבר אליהם הדרשן, וגם מסתובב הוא לצדדים, ואפילו לצדדים שבאחוריו, ובצבור זהו ה"אמור להם", וכן מדבר הדרשן אל העם. וא"כ כמו"כ הכהנים, ובפרט לפמש"כ בשו"ע (קכח, מה) שבסוף כל פסוק מסתובבים הכהנים לצפון ולדרום, א"כ כשעומדים על דוכן הבולט פנימה, מסתובבים גם לאחורי הצדדים.

וכיון שלא ראיתי מי שהעיר בזה, צ"ל דדרשן הגם שמדבר כן אל הצבור, אבל לא נקרא כאדם "האומר לחבירו". שהכהן צריך יותר מדרשן לדבר ממש מול העם. והא ראיה שיש מקומות שמי שאינו רב המקום, הוא דורש על הבימה שבאמצע ביהכ"נ (עי' שו"ת משנ"י ח"ד או"ח סי' יג), הגם שיש יושבים אחוריו ממש, במערב הבימה, אשר זה לא מהני בנ"כ. וא"כ אינו דומה דרשן לכהן, שברכת הכהן צריכה יותר להיות פנים מול פנים, ומרבינן רק צדדים בשוה לו, ולא צדדים שלאחוריו.

אבל האנוס, כגון מי שמובא על כסא גלגלים ל"ע ויושב במזרח, ומדוחק המקום והטרחה קשה לסובבו למול הכהנים, ה"ז בגדר אנוס, ומתברך כן, כמו אחיהם שבשדות.

טז - אם מותר לעקור רגליו לפני האל הקדוש לצורך נשיאת כפיים

אודות מש"כ הא"ר (צה, ז) ומובא בכה"ח (צה, טז) שיש לכוין רגליו עד אחרי הא-ל הקדוש. — איך יעשה כהן שבכדי שיוכל ליטול ידיו ולישא כפיו צריך לעקור רגליו מיד אחרי קדושה, שאל"כ יאחר. האם יכול לעקור לפני סיום ברכת הא-ל הקדוש.

לכאורה פשוט שיכול לעקור רגליו לפני סיום הא-ל הקדוש, שעל זה כתב הא"ר רק "טוב" לכוין רגליו עד אחרי הא-ל הקדוש, ואינו חיוב גמור, משא"כ נט"י לנשיאת כפיים הוא חיוב (בשו"ע קכח, ו), ורק בשעת הדחק סומך על נט"י שחרית אם לא הסיח דעתו מהנטילה ושמר ידיו בנקיות.

יז - העומד מחוץ לביהכ"נ ועונה קדוש אם צריך להמתין עד אחרי האל הקדוש

נסתפקתי במי שעובר ע"י בית כנסת ואומרים קדושה, ועונה עמהם, אבל אינו שומע את הש"ץ, אם ימתין עד שהצבור יעקרו רגליהם אחרי הא-ל הקדוש, או אינו צריך. — והשאלה היא אם הלכה זו היא דין בקדושה שנמשכת עד הא-ל הקדוש, וא"כ כל זמן שלא אמר הש"ץ הא-ל הקדוש הוי כעומדים עדיין בקדושה וצריך לעמוד עם הצבור בכיוון רגליו. או שזה דין בשמיעת הא-ל הקדוש, ואם אינו שומע אינו צריך. — וסברא ראשונה נראית, ואני משתדל להטות אזני וגם לעקור ולקרב עצמי לפתח ביהכ"נ כדי שאשמע ברכת הא-ל הקדוש מהש"ץ ואענה אמן עליה.

עוד נסתפקתי במי שעומד שמו"ע, והש"ץ מתחיל החזרה, ובקדושה המתפלל שותק, בתורת שומע כעונה, אם ישתוק עד גמר הקדושה או עד גמר הא-ל הקדוש. ולהנ"ל שזה דין בקדושה ישתוק עד גמר הא-ל הקדוש. וכן משמע קצת מהרמ"א (קט, ב בהגה) שכתב שלכתחילה לא יתחיל יחיד להתפלל עם הש"ץ יחד, אלא אחר שאמר "קדושה והאל הקדוש" משמע דשייכי אהדדי.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה