יורה דעה · עין הרע
סימן קמה - האם יש לחוש לעין הרע
שאלה: האם יש לחוש לעין הרע.
תשובה: הנה בחז"ל מצאנו הרבה מקורות שבהם אנו רואים שיש מושג עין הרע, כגון: אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקומותיה (ב"מ קז.), פירש"י שלא יפסידנה בעה"ר. ושם (עמוד ב) והסיר ה' ממך כל חולי, זו עין, דאמר רב, צ"ט אנשים מתוך ק' מתים מעה"ר, וא' בדרך ארץ. וראה בדברי החזו"א דלהלן (בסוף הסימן) עוד מקורות בש"ס. – ובמדרש (ב"ר נג, יז) איתא, ואת הילד שם על שכמה, מלמד שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו (מובא ברש"י פ' וירא כא, יד).
וחששו לזה הרבה מגדולי הדורות, כאשר אנו רואים בספרים שתקנו לחשים לעין הרע, ראה בספר עבודת הקודש שתיקן לחש לעין הרע, וכן בהרבה ספרים. – וז"ל הרה"ק רמ"מ מרימנוב זי"ע בספר ילקוט מנחם (פ' מסעי): ודבר זה הנני רואה בעיני, בכל יום שבאים אלי בני אדם רבים ושופכים שיחתם לפני במר נפשם, וגם כותבים אלי ממקומות רחוקים כמה חלאים וצרות רבות ורעים עוברים עליהם, ואנכי רואה כי רובא דרובא בא מעין הרע רח"ל, ולפעמים אני חוקר על התחלת הדבר בכוון השעות שעין הרע שולט בהם, והם מודים לדבר. עיי"ש באריכות.
וכק"ז בזרע קודש (פ' ויצא עה"פ ויחלום והנה סולם מוצב וגו') כתב: שמעתי בילדותי סגולה מפי האומרים שמי שרוצה שלא ליתן עין הרע לתינוק, יסתכל למעלה, ולדעתי אפשר אמר זאת איזה צדיק בחכמתו, כי עין הרע בא מזה כאשר אדם רואה איזו דבר נאה או איזה גדולה בממון או בבנים או בגבורה או בכל מעלה, והוא מתמיה מאוד על מעלתו של זה, אע"פ שמתמיה באהבה זה לזה, אעפ"כ גורם רעה בזה שמתמיה, שהוא מפריד הדבר משורשו, כי אילו היה הרואה חכם ודבוק בהש"י לא היה מתמיה כלל, כי מה שייך לתמוה על מדת תפארתו של הקב"ה כביכול, כי זה שהוא רואה הוא לתפארת ה', או דמיון לחכמתו יתברך מה שהאציל בצלמו ודמותו, רק צריך לישא למרום עיניו, ובזה מקשר הדברים לשורשו, וזהו עין טובה ולא עין הרע, עכ"ל. וכן מוצאים בהרבה ספה"ק ואכהמ"ל.
ובשו"ת ויען יוסף (ח"א סימן קלד) הביא סגולה בדוקה ומנוסה נגד עין הרע, ליקח מים פשוטים ולמדוד בכף שלושה כפות מים בצמצום, ואח"כ חוזרים ומודדים מים הנמדד, ואם יש יותר מים, היינו שנשאר יותר משלשה כפות מים, זהו הוכחה שזו עין הרע, והסגולה להרטיב מן המים הנשאר את פני החולה וזהו רפואתו, עיי"ש דמותר לעשות כן אף בשבת.
וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ח סימן לו אות ג), דנהגו לקשור חוט שני על עגלת או מטת התינוק נגד עין הרע, וכל אלו המנהגים בכלל מנהג נשים זקנות שכתב הרשב"א שלא יזלזלו בדבריהן ובמנהגיהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש גם אם נעלם הטעם ממנו. – ועיין גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן פד) שציין לתשובת מהר"ם מרוטנבורג (סימן נה) בשם רבינו יחיאל, דלוחשין על העין בשבת, היינו עין הרע, דסכנה גדולה היא משום שהתלמוד מביא ענינים הרבה משום עין הרע.
לעומת זה, ידוע מהרבה צדיקים שסברו דאין לחשוש יותר מדי לזה, ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. וראה אריכות דברים בענין זה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב סימן קמו) אהא דאיתא בשו"ע (קמא, ו), דשני אחים לא יעלו זה אחר זה משום עין הרע, ורבים נתקשו למה לא נימא בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובא"ר שם כתב: ואם כבר קראוהו לא ירד כיון שאין הטעם אלא משום עין הרע. ומשמע דטעם עין הרע טעם גרוע הוא, וכדמשמע נמי מלשון המחבר שכתב: יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה כו' ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. וקשה אמאי טעם קלוש הוא עד דמחמת זה מקילין בקראוהו כבר, הרי חמירא סכנתא. וציין בשם ספר נוהג כצאן יוסף שכתב, שראה בק"ק אחת שהיו קורין ד' אחים זה אחר זה והרב לא מיחה, ואמרתי מאן דלא קפיד לא קפדינן וליכא חשש בזה, ומובא בספר לשון חכמים (הל' קרה"ת).
עוד העתיק דברי הזוה"ק (פ' אחרי דף סג: עם תרגום מתוק מדבש) דכתב: וכהנא הוה אשתמודע ביה [והכהן היה מכיר בו], חד עינא יתיר מאחרא פורתא [כי עינו אחת היתה קצת גדולה מהאחרת], סורטא דעל עינא אתחפיא בשערין סגיאין [וגבות עיניו היו מכוסות בשערות רבות, ועוד], מכחלא עינא [עיניו היו נראות כאילו צבע אותם בכחול] ולא מסתכל במישר [ולא היה מסתכל בדרך הישר, אלא שהיה מהפך את עיניו להסתכל בעקמימות], ההיא הוא בר נש זמין להאי [זה האיש היה מזומן להוליך את השעיר לעזאזל], וכדקא חזי ליה [והוא היה כראוי לו], יעויי"ש. ועוד (בפ' אמור דף צ: ד"ה איש מזרעך). ומוכח דרוב בני אדם אין עינם מזקת, ולאו כל אפין שוין בזה. ואף גם זאת דלא כל המקומות שוין. ומה דאיתא בגמרא (ב"מ קז:) דתשעים ותשע מתים מעין הרע, היינו שהיה רב שוכן בבבל דעין הרע שכיח שם מפני שהם שחצנים. וגם באדם המקבל הדבר תלוי, דיש מי שבסגולת טבעו שאינו מקבל פעולת עין הרע, וכדמצינו בבני יוסף דלא שלטה בהו עין הרע, כברכת יעקב (עיין ברכות כ.), ובגמרא (שם נה:) משמע דלאו דוקא בני יוסף, כמו שכתב מהרש"א (בח"א שם ד"ה אנא) וז"ל: ועוי"ל דכל ישראל נקראו על שם יוסף, דכתיב נוהג כצאן יוסף. עיי"ש באריכות נפלאה. ועיין שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ג סימן כו) דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה.
ומן הראוי להעתיק דברים נפלאים שכתב החזו"א זצ"ל בענין עין הרע, ונדפסו בחזו"א (ליקוטים למס' ב"ב ריש סימן כא) וז"ל: יהבו ביה רבנן ונח נפשיה. מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים, וכדאמר (פסחים נ:) כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא, ובגמרא (ב"מ פד.) לא מסתפי מר מעינא בישא, ושם (פד:) פרידה אחת יש לי ביניכם כו', ושם (קז.) לא תזבין ארעא דסמיכא למתא, ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה, ומ"מ הכל בידי שמים וכל שלא נגזר עליה בדין שמים לאבדן הדבר ניצל, אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע"י שימת עין תמהון על הדבר, וע"י זה הוא כלה, וכדאמר (ב"מ קז:) דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין הרע, והיינו כשנגזר עליהן מיתה ביוה"כ הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן, וכעין דאמרו (מגילה כב:) הא והא גרמא ליה, וכן ראב"י כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם ונגזר עליו זמנו, גלגלו מן השמים סיבת מותו ע"י הערת תמהון בלב רבנן, וכן הוא עובדא דר"ח בריה דר"א (ברכות נח:). ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה, כל סגולותיו ובחינותיו יתירות ועינו יותר פועלת, והיינו דאמר יהבו ביה רבנן עינייהו, והא דאמר רשב"ג פרידה אחת כו' אע"ג דבלא דינא לא מיית אינש, משום דשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואדם נידון בכל יום, וגם בדין יוה"כ קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס (סנהדרין קח:), עכ"ל. וע"ע בקהלות יעקב (ב"ק סימן מה) שמבאר דיש שני סוגים במזיק דרך סגולית.
ולכן נראה, דבודאי שייך לחוש לעין הרע, ומכל מקום מאן דלא קפיד לא קפדינן ביה, וטוב עין הוא יבורך.
סימן קמו - אם יש חשש בהדפסת חידו"ת של שני אחים בקובץ אחד זה אחר זה, או לכבד אחים לברך בשבע ברכות בזה אחר זה
שאלה: האם ראוי לאחים לפרסם חידושי תורה בקובץ אחד זה אחר זה, או לא, וכדמצינו גבי קריאת התורה שלא לקרות שני אחים זה אחר זה משום עין הרע. – וכן אם אפשר לכבד שני אחים לברך בשבע ברכות אחד אחר השני, או יש לחוש לעין הרע.
תשובה: הנה לשון השו"ע (קמא, ו) הוא: "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. הגה, ואפילו אם א' הוא השביעי וא' הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע (מהרי"ל)". ובמשנ"ב (סקכ"א) "לאפוקי מקום שנוהגים שלא לקרות המפטיר בשמו, רק סתם יעמוד מפטיר, כיון שאין פורטין את שמו מותר אפילו שני אחים זה אחר זה או אב ובנו, ודוקא במקום שנוהגין כן, אבל לעשות כן במקום שנוהגין לקרות בשם לא, דעי"ז גופא הוי היכר טפי. וכן אם המנהג שלא לקרות בשם הוא בשביעי, מותר לקרותן בשישי ושביעי", עכ"ד.
הרי דבמקום שאין קורין בשם, מותר לעלות זה אחר זה. וכ"כ בדעת תורה (סימן קמא) בשם שו"ת אמונת שמואל (סימן מז) והובא גם בכף החיים (סקל"ב). והביא שם הכף החיים (שם) מספר כסא אליהו, שגם אם אין קורין לעלות לס"ת בשם לא יקראו לשני אחים זה אחר זה, כיון דאחר הקריאה עושה הש"ץ מי שבירך ומזכיר את שמם הו"ל כקורא בשמו, יעויי"ש. – ועל פי זה כתב בשו"ת אבני חפץ (סימן טז) הובא בשערים המצויינים בהלכה (סימן כג סק"י), דמותר לכבד ב' אחים או אב ובן בהגבהה וגלילה, כיון שאין קורין להם בשם [ועיין שו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן כ) דמחמיר בזה שלא לכבד ב' אחים בהגבהה וגלילה].
ולפי זה בנידו"ד שכותבים חידושי תורה ומזכירים רק את שמם, ולא מינכר אצל בני אדם שהם אחים, לכו"ע אין כאן בית מיחוש דעין הרע, ולא דמי לס"ת דמזכירין שם האב כשקורין לעלות, או במי שבירך שאחר העליה, דאיכא חשש טפי.
ואמנם במשנ"ב (סקי"ט) כתב בשם האחרונים, דשני אחים שאסרו לקרות זה אחר זה, הוא אפילו הם אחים מן האם ולא מהאב. ומשמע דאפילו אין קורין שם אבותיהם איכא חשש דעין הרע, דמסתמא שם אבותיהם אינם שוין, ואפ"ה אין לקרותן בזה אחר זה. – ובפשוטו יש לומר, דכיון דהיא מילתא דלא שכיחא כל כך, לא פלוג רבנן ואסרו אפילו כשאינם מאב אחד, ולכן אפילו בלא קריאת השמות לא יעלו בזה אחר זה. משא"כ בנידו"ד שאין קורין בשם אבותיהם לא שייך לא פלוג, ומותר.
עוד נראה לומר, דאף במקום שמזכירים שמותם לא חששו חז"ל לעין הרע, דחששת חז"ל לעין הרע היה דוקא בעניני כבוד בספר תורה, וכעין מה דאמרו חכמינו ז"ל "אין כבוד אלא תורה" (אבות ו, ג – כלה ח – זהר ג פא: - ועוד), דמעלת כבוד שייך רק בעליה לספר תורה או הגבהה וגלילה, ולא בשאר דברים הנמדדים בעיני בני אדם כל חד לפום דרגא דיליה, יש המחשיבים כיבוד בברית מילה ויש בברכות שבע ברכות, ויש להבדיל בעניני חול לגמרי במילי דעסקנות וכיוצ"ב, ובודאי חששו רק בכבוד דעליה לס"ת ולא בשאר עניני כבוד, דאל"כ אין לדבר סוף, ולא יוכל אדם לעשות מי שבירך לבניו, או לישב עם בנו על שולחן אחד כשבני אדם רואים, ולא שמענו להקפיד שלא יתפללו אחים לפני העמוד זה אחר זה.
והטעם שחששו בקריאת התורה מעין הרע, לפי שיש שמיעה וראיה, שהכל יושבים ובוחנים מי הם "השבעה קרואים" שזכו לעלות לתורה שהוא כבוד כמבואר דאין כבוד אלא תורה, וכשקוראים שמותיהם ושם אביהם ועולים לבימה רואים אותם עומדים ביחד והעין שולט בהם, יש לחוש טפי. וכן לענין הגבהה וגלילה, אף שאין בו הזכרת שמותם, מ"מ כיון שנעשה בבת אחת, והוא כיבוד בס"ת ונראה לעין כל, לכן חששו בזה לעין הרע. - משא"כ בנידו"ד שאין הכיבוד בעניני ס"ת, וגם אין העין שולטת עליהם. ומלבד זאת גם לא ניכר כל כך שבני איש אחד הם.
ועל כרחך צריך לומר כן, דהנה בבאר היטב (סק"ו) כתב בשם שירי כנסת הגדולה, דבמפטיר של יו"ט שאז קורין בב' ס"ת אין קפידא. – ואינו מובן כל כך, אבל לדברינו אתי שפיר, דכיון דיש הפסק קצת עד שגוללין הספר הראשון ופותחין השני, דאז כבר לא ניכר הדבר כל כך, לכן אין לחוש עוד.
ובשו"ת אבני חפץ (סימן טז) כתב, שאין לקרות שני אחים זה אחר זה להקפות בשמחת תורה, אם לא שיקראו אחד ביניהם, דומיא לקריאה לס"ת שאין קוראין שני אחים זה אחר זה לתורה. וכתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן כ) דדבריו נכונים. ובנטעי גבריאל (סוכות, פרק צד הערה כב) כתב, דיש מקפידים שלא לקרות שני אחים בהקפה אחת אפילו אין קוראין זה אחר זה, ואולם בגור קראו להאדמו"ר ואחיו בהקפה אחת. – ולהנ"ל צריך לומר דסברת המחמירין בזה הוא, דגם בהקפות שהוא ענין כבוד בספר תורה, יש לחוש לעין הרע, דגם בזה שייך הענין של אין כבוד אלא תורה, וכמו בהגבהה וגלילה, ולכן הקפידו.
ומנהג בעלזא הוא, שבכל השנה מקפידין מלכבד אב ובנו או שני אחים להגבהה וגלילה, ובשמחת תורה אין מקפידין. ולענ"ד יש לומר טעם פשוט בזה, דמה שחששו כל השנה בעליה ובהגבהה וגלילה, הוא מפני שרק מספר בני אדם זוכים להתכבד בתורה, בעליה או בהגבהה וגלילה, והעין שולטת בהם, אבל בשמחת תורה שכולם עולים לתורה ומתכבדים בה, אין העין שולטת במי שמתכבד בהגבהה וגלילה, ואין מתקנאים בהם. [ואולי לטעם זה, יהא מותר גם לעלות לתורה בזה אחר זה, ויל"ע].
[ ובשו"ת ארץ צבי (סימן צז) העלה דרשאי בן לקרוא לאביו לעלות לתורה, רק יאמר יעמוד אבי או אבי מורי פלוני בן פלוני, עיי"ש. ולא העיר משום עין הרע, דכמו שאין לקרות לבן אחר אביו אולי גם לא יעמדו יחד על הבימה. ומשמע דעיקר החשש הוא בהכרזת השמות והעליה בפומבי בזה אחר זה. - ולהמבואר אתי שפיר, דדוקא על כיבוד העליה לתורה חששו שלא לקרות אחים בזה אחר זה, שיותר משימים לב שאחים הם, וחששו על עצם ההכרזה רק כשיש בו גם כיבוד בס"ת].
ועיין נטעי גבריאל (הל' נישואין ח"א פי"ט ס"ה) שהביא מזכרון אבות [חילופי מכתבים ממשפחת בעל כסף נבחר, בני ברק תשל"א (סימן פז)], דיש שחששו שלא יקרא האב הכתובה אצל בניו משום עין הרע, ומאן דחש לזה במקום דאפשר יתן הכתובה לקרוא אותה לאיש אחר, כי קריאתה היא פרסום לעיני הרואים יותר מהברכה, אמנם מאן דלא חש לזה יעשה כרצונו. – ושם (פל"ב הערה ד) בשם ש"ב הגה"צ מהרי"י ניימאן זצ"ל, דאין קפידא לכבד בקריאת הכתובה אבי החתן או הכלה, אף שקורא בני החתן או בתי הכלה, דעיקר קריאת הכתובה ברבים ניתקן להפסיק בין ברכת אירוסין לנשואין, עיי"ש. וזהו ג"כ על דרך הנ"ל דדוקא בקריה"ת חששו לעין הרע.
שוב הראוני, שכבר העלה כעין זה בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סימן מח) אודות הנהוג בעריכות שולחנות האדמורי"ם שמכריזין שמות של אלו המעמידים יין, מדוע אין מקפידין מלקרות שמות אחים בזה אחר זה. והעיר ג"כ בסברא זו דכיון שאין מכריזין שם אבותיהם רק שמם לא מינכר שהם אחים וליכא חשש. ואע"ג דהעלו האחרונים להחמיר גם באחים מהאם, י"ל דחשש עין הרע הוא רק בקורא שמותיהן "ועולין לבימה" דהכל רואין אותן, אבל בקורא רק שמותיהן ליכא חשש דעין הרע, ועל כן אין חשש לקרות בעת עמידת היין שני אחים זה אחר זה. ומה"ט אם קראו לאח אחד ולא היה בביהמ"ד, מותר לקרות לאחיו אח"כ, כיון דלא עלו שני אחים לבימה. ומותרים שני אחים לשמש שליחי ציבור זה אחר זה, אתו"ד.
ולדברינו יש לומר עוד, דשאני בהעמדת יין, שאינו כיבוד בס"ת, ולכן אין שום חשש בזה. וזה מלבד הסברא (הנ"ל) דכשאין מזכירים אותם בשמותם ליכא למיחש לעין הרע.
ומכל זה נראה להקל בנדון דידן, להדפיס בקובץ אחד מב' אחים בזה אחר זה, וגם מן הסברא נראה להקל בזה, דאם נחמיר אין לדבר סוף, ונאסור גם לפרט שמות הילדים במי שבירך מחשש עין הרע, וניחוש גם שלא למסור צילומי תעודות זהות לעסקנים וכדומה, מחשש עין הרע. ואשר על כן נראה דעיקר החשש הוא דוקא בענין כיבוד בס"ת ויש גם ראיית העין, ולא בידיעה בלבד.
ויש לצרף בנידו"ד את מה שכתב העטרת זקנים (סימן קמא) בטעם האיסור לקרוא ב' אחין בס"ת בזה אחר זה, משום דפסולין לעדות וכתיב עדות ה' נאמנה, עיי"ש [ויש לעיין לדבריו למה אסור דוקא בזה אחר זה, הרי טעם זה איכא בכל הקריאה כולה], - ולדבריו ליכא כלל חשש עין הרע בקריאת ב' אחין לס"ת בזה אחר זה, וכל שכן בנידון דידן דאין לחוש לזה.
והגם שכאן יש לחוש טפי שיהא שיחה בפי הבריות איך שהצליח האב עם בניו שהם ת"ח, ולא דמי לסתם מנין הבנים. מ"מ מצינו כבר בש"ס כעין זה, וכגון הא דציוה רבי להסמיך את בניו אחר פטירתו, שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש (כתובות קג:), אלמא דאפילו שישמשו בבת אחת ליכא למיחש.
והיוצא לנו מכל האמור, דמסתברא מילתא דדוקא בכיבוד אצל ספר תורה מצינו חשש זה, ולכן בנידון דידן אין לחוש. וע"ע בספר ארחות חיים (ספינקא, סימן קמא) שהביא מספר נוהג כצאן יוסף שראה בק"ק אחת שהיו קורין ד' אחים זה אחר זה והרב משם לא מיחה בהם, ואמרתי מאן דלא קפיד לא קפדינן וליכא חששא בזה, ומובא בספר לשון חכמים (הל' קרה"ת סימן ו), יעויי"ש. והרואה יראה דיחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל, עכ"ד. ובעניננו נראה דשפיר אפשר לומר מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה.
ומהעולה מדברינו נראה, דאפשר לכבד שני אחים לברך בשבע ברכות אחד אחר השני, ואין לחוש לעין הרע. כיון שאין זה כיבוד בס"ת, ואין עולין לבימה, רק כל אחד יושב במקומו, ואין העין שולטת בהם. וגם בדרך כלל אין מכריזים את שמות המברכים, וא"כ ליכא למיחש לעין הרע. ואפילו אם מכריזים שם האחים אין לחוש, דאין מכריזין שמות אבותיהם ואינו מוכח שאחים הם, ודוקא בס"ת חששו לאחים מן האם, וכאמור. אבל בנידו"ד ודאי יש להקל, ושפיר יש לומר מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה.