יורה דעה · כבוד ספרים ותשמישי קדושה
סימן קלא - הנחת ספר תחת תינוק לסגולה
שאלה: האם מותר להניח ספר תחת תינוק לסגולה.
תשובה: הנה מה שיש לדון בזה הוא מצד ריפוי בדברי תורה, ובזיון ספרים שמונח שלא בדרך כבוד. וכבר נשאל כעין זה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן קסו) בענין הנחת ספר רזיאל המלאך תחת הכר של יולדת, וזה לשונו: ועל דבר שנוהגים לתת ספר רזיאל המלאך תחת הכר של יולדת שחושבים זה לתועלת, וחפץ לדעת דעתי אם מותר לעשות כן. הנה מפורש בש"ס (ברכות כד.), שמותר להניח תפילין שלא כנגד הראש, ומשום ריפוי בדברי תורה אין חשש, שיש לומר שזה בא רק לאגוני ולשמירה כדאיתא בשבועות (טו:), וגם בנדון דידן הוא להגין שתלד כראוי בלי פגע, ולזה נראה שאין למחות ביד העושים כן. ורק יזהירום שלא יניחום כנגד הראש, עכ"ל. ועיין שו"ת אבני צדק (סימן יג) שדן ג"כ במנהג זה להניח ספרים לסגולה, וכתב שצריך לכסות הספר כיס בתוך כיס, עיי"ש.
ובספר נטעי גבריאל (הל' נדה ח"ג פרק סב הערה א) הביא מהלכה למשה (לבעל שלחן מלכים, הל' יולדת ס"ו וסק"ז) סגולה למקשה לילד, להניח אצלה ספר אור החכמה להרה"ק רבי אורי מקרסנפאלי. ובהקדמת המו"ל כתב כפי המסורה לנו על כל צרה שלא תבוא, בפרט עת האשה יושבת על המשבר עכ"ד. ובספר נפש שמואל (עמ' קמב) בשם הרה"ח רבי נחמיה הורוויץ ז"ל, שחסידי ויזניץ נהגו לשום ספר תורת חיים עה"ת להרה"ק רבי חיים מקוסוב, כי ראו הרבה ישועות בענינים אלו, עיי"ש. ומנהג חסידים לשים את ספר נועם אלימלך ליד מטת התינוק.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קסב אות ב) נשאל מאחד שקבל מהגה"צ רבי יוסף נפתלי שטערן זצל"ה, כי בעת צרה רח"ל להניח דף מחידושי חת"ס זי"ע תחת מראשותיו של החולה, ושאל מגמרא (שבועות טו:) דמתרץ להגן שאני, וכאן הרי המקרה של חולה ממש או מקשה לילד. והשיב: לא ידעתי מה קשיא ליה לכבוד מעלתו, דהא מבואר בתוס' (שבועות שם ד"ה אסור) ובטור וב"י (יו"ד סימן קעט) דבמקום סכנה מותר להתרפאות בד"ת, וכן מבואר שם בפוסקים לענין הקמיעות.
ומובא במנהג ישראל תורה (או"ח סימן קי אות ב) בשם ספר פקודת אלעזר (ירושלים תרמ"ז, ח"א בסוף הספר), דמנהג שנוטל אדם איזה ספר עמו ובפרט ספר תהלים כשרוצה לצאת במקום שיש חשש מזיקין או שמניחו למעלה מראשותיו. ויש מקור על זה בדברי חז"ל (ברכות כג.) אמר רבה בר בר חנה כי אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבה"כ, כי הוה נקיט תפילין לא הוה יהיב לן, אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן, פרש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין.
ומכל זה מוכח שאין לחוש בזה, ושפיר יכול להניח.
סימן קלב -ישיבה ע"ג ספסל שמונח עליו ספר ודף המושב נפרדים לכמה חלקים
שאלה: האם מותר לשבת על גבי ספסל המחולק לכמה מקומות ישיבה וכל אחד יושב על מושב נפרד שאפשר להרימו, כשמונח ספר על אחד מהמושבים.
תשובה: מקור האיסור לשבת ליד ספרים הוא בשו"ע (יו"ד סימן רפב סעיף ז), דאסור לישב על מטה שספר תורה עליה. – והובא בב"י דפליגי בה הראשונים, התוס' (מנחות לב: ד"ה דאמר) והמרדכי (מנחות תתקסא, ז ע"ד) פסקו דמותר, דהלכה כרבי יוחנן (מנחות שם) דמתיר. והרמב"ם (פ"י מהל' ס"ת) הראב"ד סמ"ק (סימן קנה) והטור מסכימים לאסור. ולכן פסק הב"י כמותם.
ומביא שם הב"י בשם ה"ר מנוח, וז"ל: אית דאמרי דוקא ספר תורה, אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו, וטוב להחמיר, ודוקא שלא בשעת בית המדרש, אבל בזמן ביהמ"ד והמקום צר לתלמידים, מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך נוהג ה"ר משולם מבדרש"י, אך כשלא היה במקום ביהמ"ד, היה מדקדק שיהיה הספר נתון על גבי דבר אחר כל שהוא, עכ"ל [ה"ר מנוח]. וכתב בעל ספר ארחות חיים בספרו, ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים, עכ"ל הב"י. וכן פסק הדרישה.
ושמעינן מדברי רבינו מנוח, דדוקא בספר תורה בעינן שיהיה גבוה ג' טפחים, אבל בשאר ספרים כתב שיהיה מונח על גבי דבר אחר כל שהוא. והערוך השלחן (סימן רפב סעיף יב) כתב, דממדת חסידות שיהיה הס"ת גבוה י' טפחים ולא פחות מג', ומדינא סגי בטפח [וכן הביא הש"ך (שם) בשם הב"י], ולאו דוקא ס"ת, דה"ה כל כתבי הקודש אין לישב עמהם בשוה, אך בגובה טפח ודאי שרי. – ומבואר, דשאר ספרים קיל מספר תורה, ומכל מקום לישב בשוה אסור אפילו בשאר ספרים, רק צריך שיהא גבוה לכל הפחות טפח.
ואם כן נראה שאין להקל בזה, מאחר דבעצם הוא ספסל אחד עם משענת אחת, ורק במקום המושב מתחלק הדף לכמה חלקים, וזה נראה בודאי כאילו מונח הספר באותו ספסל שיושב.
ולא דמי להנדון שבשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן יא אות ג), שהכסאות נפרדות ולא חשיב כזלזול כלפי הספרים שיושב על כסא האחר, ולכן הקיל לשבת על הספסל אפילו כשיש עליו ספרים, ומטעם דמה שמבואר בשו"ע דאסור לישב ע"ג מטה וספסל שס"ת עליה, מבואר שם בב"י ובש"ך דאיסור ישיבה בשאר ספרי קודש מלבד ס"ת הוא רק מצד חומרא, ובנדו"ד באמת כסאות נפרדות הם רק למטה חברם לצורך השתמשות הרבים, אבל כיון שלמעלה כל אחד כסא בפני עצמו, היכר גמור יש בזה וקרוב דגם בס"ת מותר, עכ"ד עיי"ש. – אבל בנידו"ד ספסל אחד הוא, וליכא היכר גמור, ונראה כיושב על ספסל אחד בשווה עם הספרים, ולכן אסור.
ומתוך כך יש להעיר, דאסור להניח ספרים על פרנצ'ס, דכיון שעשוי לעמוד עליו חשיב כקרקע והוי בזיון לספרים להניחם על זה, וכבר הזהיר על זה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן כא אות ג), דאעפ"י שהמדרגות הוא רק באופן זמני, מכל מקום זהו פעולתם לעמוד עליהם ברגליהם, ויראה דהוא בכלל חומרת הרמ"א (יו"ד סימן רפב ס"ז) לענין מדרגות ארון הקודש.
סימן קלג - לימוד דרך שכיבה
שאלה: האם רשאי ללמוד כששוכב על צידו או על גבו ומעקם את הספר בשיפוע אליו, או אין זה דרך כבוד וצריך הוא להתכופף אצל הספר.
תשובה: עיין מג"א (סימן קנד סקי"ב) ומשנ"ב (שם סקל"א), דכל שעושה כדי להקל על הלומד, ולא להנאתו, שרי. ולכן כתב שם, דמותר להניח ספר על גבי ספר להגביהו שיוכל ללמוד בו, ואם כן כל שכן כאן שמותר כיון שלומד בספר זה עצמו.
ואף להט"ז (או"ח סימן שטו סק"ו – יו"ד סימן רפב סקי"ג) שאסר לקחת ספר ולהניחו תחת הספר שלומד בו כדי להגביהו, דהשתמשות זו בספר התחתון היא בזיון גדול, כל שהוא מביאו ממקום למקום אפילו בשלחן אחד, אלא יגביה ספרו ע"י עץ. אם לא שהספר התחתונה מונח כבר, אז מותר להניח השני עליו. – מ"מ הרי כתב שם הט"ז, דבאופן שלומד בכל הספרים מותר, עיי"ש. וכאן הרי לומד בספר.
והמעיין במשנ"ב יראה שמביא (בסימן קנד סקל"א) רק את דברי המג"א להקל. ולעומת זאת במשנ"ב (סימן שטו סק"ל) כותב: דוקא כשצריך ללמוד משניהם או שהספר התחתון מונח שם כבר, דאל"ה אף שהוא רוצה כדי להגביה הספר העליון ללמוד בו, יש בזיון לספר התחתון, ואף בחול אסור [ט"ז] אבל במ"א סימן קנ"ד מצדד להתיר וכן בחיי אדם (כלל לא, מח) כתב דיש להתיר, עכ"ד. – ומ"מ כאן שלומד בו לכו"ע שרי.
וע"ע שו"ת תורה לשמה (סימן שסז) שנשאל בזה, והשיב: איתא בגמרא (זבחים ה.), רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשה אם כשרים הם וכו' ע"ש, ופירש רש"י ז"ל, שוכב על בטנו פניו כלפי קרקע, ע"ש. ולכן גם זה הלומד שטרח בישיבה ועושה כן לנוח, אה"נ דשרי, אך לא יתמיד הרבה בזה אלא מעט עד שינוח, עכ"ד.
אלא שיש להקשות מהא דאיתא ברמ"א (יו"ד רפב, ז), דאסור להניח ספרים על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו, דהוי בזיון. ולכאורה לפי זה כאן הוי בזיון טפי. – וצריך לומר, דשם מיירי שאין לומד בה וכדמשמע התם, ולכן אסור. משא"כ בנידון דידן שלומד בספר.
סימן קלד - הכנסת קלטת של ד"ת לבית הכסא
שאלה: האם מותר להכניס קלטת של דברי תורה לבית הכסא.
תשובה: לכאורה תלוי בהשאלה האם יש כלל ענין כתיבה ומחיקה בקלטת או לא, ונושא זה רחב מאד וכבר דנו בזה פוסקי זמנינו, עיין שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קעג – ויו"ד ח"ב סימן קמב) באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סימן קח) חלקת יעקב (ח"ג סימן צח – ובמהדו"ת חאו"ח סימן קכד) מנחת יצחק (ח"ג סימן קב) משנה הלכות (ח"ה סימן קנט) ציץ אליעזר (חי"ג סימן א) קנין תורה (ח"א סימן לד) שבט הלוי (ח"ב סימן קמה – ח"ו סימן קנד) ועוד, ולפי הכרעת רוב הפוסקים שאין דין כתיבה ומחיקה שייך בזה, נראה דאין מקום לחוש כלל. ואפילו להפוסקים החולקים ג"כ מסתבר שאין לחוש בזה, שהרי סרט ההקלטה סגורה תוך פלסטיק וא"כ הרי זה כמונח בכיס, ויש להקל.
ואכן יעויין שו"ת באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סימן קיא) שמתיר להכנס עם קלטת לבית הכסא, וז"ל: לית מאן דחש לו ומותר, כי אין ניכר על הטייפ שום אות שבעולם, והכל נעשה ע"י כח עלעקטראניק המפליא פלאות ה' ולית דין צריך בושש, שמותר. אבל חלילה לפתחו ולשמוע מה שנרשם עליהם התפלות וחידושי תורה וכל כיוצא בזה, עכ"ל. וכ"ה בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קסה), דכיון שאין כאן כתיבה כלל, מותר ליכנס בה לבית הכסא.
ויותר מזה מצינו בשו"ת אבן יקרה (ח"ב סימן לג), שנשאל אם מותר להכנס לבית הכסא עם תנ"ך שנעשה ע"י צילום פוטוגראפי באותיות קטנות מאד, עד שאי אפשר לקרות בו אלא בעזרת זכוכית מגדלת. והעלה שאין שום קדושה בתנ"ך בזה, מכיון שאין האותיות ניכרות לעין רואה רק ע"י זכוכית מגדלת פי כמה פעמים מהכתב, לכן אין לזה דין כתב כלל. שאנו אין לנו בכל מקום אלא מה שעינינו רואות במראה ולא בחידות. ומ"מ אע"פ שמן הדין אין בתנ"ך כזה דין קדושה כלל. למעשה כיון שיש שמות קדושים בתנ"ך, חלילה לנהוג מנהג בזיון בתנ"ך הזה.
גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שנז) נשאל בזה, וצידד להתיר מטעם שענין הצילום גרוע יותר מדפוס [שדנו הפוסקים אם דין כתיבה מעליא אית ליה, ראה לעיל סימן כו]. וסיים, שאע"פ שאין להכניס התנ"ך בגלוי לבית הכסא משום בזיון כתבי הקודש, מ"מ כל שמונח בתוך התיק שנקרא מעדיליאן, אע"פ שמצד אחד נראה דרך הזכוכית, יש מקום להקל. ומ"מ אין להקל למעשה אא"כ מניחו בתוך כיס הבגד, עיי"ש.
ובשו"ת בית דוד (סימן ח) דן ג"כ בתנ"ך שצולם ע"י פוטוגרפיא באותיות מוקטנות שאינן ניכרות לעין אלא ע"י זכוכית מגדלת. והעיר מגמרא (גיטין יט:), אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו. ומסקינן, כי אמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לא פליט לאו כלום הוא. ופריך, וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט, ומשני שמואל נמי חיישינן קאמר. [פירש"י, השתא הוא דפליט, וכשהיו בלועות לא היה כתב. ומשני, דחיישינן שמא לא נבלעו יפה, ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואסורה לכהן, דספק גרושה היא]. וכתב הבית שמואל (סימן קלה סק"ו) בשם הלבוש, שאפילו עמדו העדים מקרוב וראו שהנייר חלק ג"כ חיישינן, דמכיון דפליט לבסוף, איגלאי מילתא למפרע שהיה שם כתב גמור ומה בכך שנבלע לפי שעה, עיי"ש. הרי דאע"ג דלא ניכר אח"כ אלא ע"י מעשה חשיב כתב, וה"נ שפיר חשיב כתב, ועיי"ש עוד.
ולענ"ד יש מקום לדחות, דשאני התם דהוי ספק אשת איש ולכן החמירו בזה, משא"כ הכא. וגם התם כתב הלבוש הטעם, דשמא לא הקפידה התורה אם ניכרת הכתב או לאו, אלא הקפידה על הכתב עצמו אע"פ שאינו ניכר. ואף שהבית שמואל דחה שם דבריו, מ"מ אף לטעם הב"ש, שאני התם דחיישינן שמא היה קצת ניכר האותיות ולכן היא ספק מגורשת, עיי"ש. אבל הכא בנידו"ד, אין הכתב ניכר כלל ואין שום חשש בזה.
וע"ע שו"ת אהל יששכר (סימן עה) ושו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן קנז), אם מותר ליכנס לבית הכסא עם שטרות כסף שיש עליהם דברי תורה או שמות שאפשר לקרוא רק בזכוכית מגדלת. – ויש ללמוד במכל שכן לנידון דידן דקיל טפי, שאין ניכר על הקלטת שום אותיות ושמות. [וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן ס) בנדון בתי כסאות שבזמננו].
שוב העירוני לשו"ת יביע אומר (ח"ד חיו"ד סימן כ) שכתב, דנכון להזהר שלא להכניס סרט כזה שהוקלטו עליו דברי קדושה אל מקומות המטונפים, ואינו תחת ידי לעיין בו, והנלענ"ד כתבתי.
סימן קלה - הנחת ספרים על חומשים בשעת סידור הספרים
שאלה: האם מותר להניח ספרים על חומשים בשעת סידור הספרים.
תשובה: הנה בשו"ע (יו"ד סימן רפב, יט) נפסק שאין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים, ופשוטו של הלכה נראה דבכל אופן אין להניח ספרים על גבי חומשים דבזיון הוא. ולכן מסתבר שלכתחילה אם אפשר לאסוף את הספרים באופן אחר לא יעשה כן.
ואמנם בדאי אפשר לסדר הספרים, או שקשה מאד להשגיח שלא להניח ספרים על חומשים, יש להקל. ועפ"י מה שכתב הערוך השלחן (שם סעיף כב) וז"ל: כשלא נכתבו לשם קדושת ספר תורה, וכל שכן כשכתובין על נייר, וקל וחומר בחומשין הנדפסין, קדושתן שוה עם נביאים ועם כל כתבי הקודש, עכ"ל. וספרים שלנו אינן נכתבין לשם קדושת ספר תורה, וא"כ קל יותר להניח עליהם שאר ספרים.
וגם יש לצרף סברא, שכל האיסור להניח ספרים על גבי חומשים הוא מפני בזיון כתבי הקודש, וכאן אינו מכוין לבזיון, אלא לסדר הספרים, ובאמת סידור הספרים הוא גם ענין כבוד ספרים שלא להניחן בבית המדרש על השולחנות פזורים אחד על השני, אלא מסדרם יפה על מקומן, וכיון שכוונתו לכבד את הספרים ולא לבזיון הספרים, אפשר להקל בדאי אפשר באופן אחר.
סימן קלו - הנחת משקפיים על ספר לסימן
שאלה: האם מותר להניח את המשקפיים על ספר לסימן היכן אוחז.
תשובה: מפורש כבר בשו"ת תורה לשמה (סימן שו) להתיר בכהאי גוונא, וז"ל: ועוד יש להזהירם בעבור בתי עינים שלהם שדרכם להניחם תוך הספר כדי שיהיו נשמרים שם עד שיקומו באמצע לימודם ויעשו צרכים שלהם, והרי נמצא אלו משתמשים בספרי הקודש לצורך ממונם לשמור אותו שם, מיהו אם מניחים אותם שם לסימן כדי שידע המקום שפסק שם ויחזור ללימודו שרי, כי רק מניחם לצרכם כדי לשמרם הוא דאסור.
וכן משמע משו"ת שלמת חיים (סימן תקסח), שנשאל האם מה שיש מניחים חפץ קטן על הספר ויוצאין מהני, דיתכן דבעינן לכסות את כל הספר ולא די בהנחת חפץ להכירא. והשיב, דאפשר ללמד זכות דהוא לשעה קלה ויש היכר, שוב לא נקרא בזיון, ובכל זאת היותר טוב לסגור הספר, עיי"ש. חזינן מדבריו, דשפיר יכול להניח חפץ קטן על הספר כשאין זה לצורך שמירתו, ואין בזה בזיון.
ואגב אזכיר, כי בספר ידות נדרים להגאון בעל שואל ומשיב (יו"ד סימן רעז) כתוב, דהגאון בעל אורים ותומים כשהגיע עת האוכל והיה הולך לו, היה פורס מפה על הספרים וכן נכון לעשות.
סימן קלז - הנחת דפי נייר וכדומה בין דפי ספר
שאלה: האם מותר להניח טישו בתוך התהלים שיקנח דמעותיו.
תשובה: עיין מג"א (סימן קנד סקי"ד) בשם ספר חסידים, דלא יניח קונטריסים בתוך הספר, והובא במשנ"ב (שם סקל"א). - וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן שו), דפשיטא דאסור להצניע נייר וכיוצא תוך ספרי הקודש, הן שהם בכ"י הן שהם בדפוס, הן בסידורים של תפלה הן בספרי משנה וגמרא והלכות ושאר כת"י, שכולם יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם לצרכו משום בזיון. וגם נייר חלק שרוצה לכתוב בו דברי תורה יש להחמיר שלא להצניעו בתוך ספרי הקודש, דיש לחוש פן אח"כ לא ירצה לכתוב ד"ת בנייר זה ויעשהו לצרכו לכתוב בו דברי חול, ונמצא שנשתמש בספרי הקודש לצורך חול, עיי"ש דמייתי ראיה לזה מגמרא (שבת כב:).
וכן העלה גם בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן עג, ב), דאפילו בספרים שלנו הנדפסים אין ראוי לקבוע ולייחד כתבי קודש שיהיו כמו בסיס לדברי חול, דזה הוי כמו בזיון לכתבי הקודש, ולכן אין להניח בספר אגרת של חול או נייר בעלמא, ורק בהניח דרך עראי ומקרה יש ללמד זכות, ובעל נפש המדקדק במעשיו צריך ליזהר בכל ענין, עיי"ש.
[ ומ"מ אפשר דבשעת התפלה עצמה יש להקל, כיון שהוא לצורך תפילתו, וא"כ דמי למה שכתב המג"א (סימן קנד) המובא לעיל (בסימן קלה), דאם עושה לצורך הלימוד ולא לצורך שמירת החפץ מותר. – וי"ל דהכי נמי, כיון שמקיל על האדם להתפלל מותר, ויל"ע בזה].
סימן קלח - סימן לספר עם נייר שהוזמן לקינוח
שאלה: האם מותר להניח נייר שהוזמן לקינוח בתוך הספר לסימן.
תשובה: ראוי להחמיר, ועפ"י מה שהביא הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (או"ח סימן ד סעיף יח) מהא"ר בשם ספר חסידים, שאם לקח בידו קנוח לקנח וראה שאינו צריך לבית הכסא ולא עשה צרכיו, אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו, עיי"ש. – וא"כ ה"ה נמי לעשותו סימן בתוך הספר אינו ראוי.
ואמנם בכף החיים (ד, סז) כתב, שנראה דהספר חסידים מיירי דוקא אם יש בזה הקנוח שום צואה או דבר מגונה, אבל אם הוא נקי אינו צריך נטילה. ולפי דבריו, יש להקל גם לקנח ידים בנייר המיוחד לבית הכסא אם הם נקיים. אבל כבר העיר בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן ע אות ד), דמלשון הספר חסידים לא משמע שיש עליו צואה דוקא, ועל כן יש מקום להחמיר באם אפשר, להצריך נטילה אחר נגיעה בנייר המיוחד לבית הכסא, וכל שכן שלא לקנח הידים לכתחילה בהם, עיי"ש.
וידוע דכ"ק דודי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע נהג להחמיר ליטול הידים אחר הנגיעה בנייר המיוחד לקינוח. וכן מובא בספר ארחות רבינו (ח"א עמוד טז) דהקהלות יעקב זצ"ל הקפיד שלא לכתוב חידושי תורה על נייר שהוזמן לקנוח בבית הכסא. והקפיד גם שלא לעשות סימן לספר בנייר שהוזמן לקינוח.
סימן קלט - תלישת דפים מספרים
שאלה: אדם שאין לו כח לסחוב גמרא שלימה בדרך, ולכן רוצה לקנות גמרא ולתלוש מהגמרא כל יום דף גמרא וללמוד בדרך, ואח"כ להניח הדף בגניזה, האם מותר לו לעשות כך.
תשובה: ברמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ח) כתב, "וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו". ובפירוש המשניות (שבת קטז:) הוסיף "כשנקרעו", וכ"כ המאירי (במשנה ר"פ כל כתבי). ובשו"ת חות יאיר (סימן טז) כתב "אם בלו ונקרעו באופן שאי אפשר להשתמש בהם בקודש". ועיין משנ"ב (קנד, יג) שכתב, שיש לגנוז אחרי שנתבלו ואינם עומדים לתשמישן עוד.
ומלשונות אלו משמע שרק בבלו או נקרעו שרי, אבל לגנוז ספרים שלמים שלפי מצבם עתידים ללמוד בהם, אין לגונזם. וכל שכן לקנות ספר כדי לתלוש דפים ממנו דלא אריך למיעבד הכי. – ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן טו) כתב, שאף אם חלק מדפי הספר נקרעו, אם יש אפשרות להוציא ולגנוז הדפים שנקרעו ועדיין הנשאר ראוי ללמוד בו לכתחילה, יעשו כן, עיי"ש. הרי דלגנוז ספר אפילו כשכבר כמה דפים קרועים בו, לא אריך למיעבד הכי, כל שכן שאין לקנות גמרא כדי לקורעה.
ורק בכהאי גוונא שיש לו גמרא ישן מאד, ורוצה להחליפו בחדש, יש מקום להתיר לתלוש ממנו כדי ללמוד בו לפחות, ואח"כ לגנזו, וכמו שכתב בספר גנזי הקודש (פ"ח הערה ט) משמיה דהגריש"א, דבעבר כל דף היה יקר המציאות ולכן אף כשהתחיל ליקרע לא גנזו הספר, אך כהיום, כשכמה דפים בתחילת הגמרא קרועים, כבר נמנעים מלהשתמש בספר, אף שנותרו עוד הרבה דפים טובים, ולכן כיום ספר שלפי מצבו לא ילמדו בו, מותר לגונזו [וזהו דלא כשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן מ) עיי"ש], ולכן אין לגנוז ספרי קודש שלמים, שלפי מצבם עתידים ללמוד בהם, אא"כ מחליף לספר חדש ונאה, שאז מותר לגנוז הישן. - ושם (הערה י) בשם הגריש"א לגבי מקומות שמחוסר ספרים מצלמים דפים מספרי קודש, שאין חיוב לשמור דפים אלו לזמן ארוך שישתמש בהם בעתיד, אלא מותר לגונזם מיד כשגמרו ללמוד בהם, עכ"ד. וראה אריכות דברים בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן לט) אודות גניזת ספרי קודש, ומדבריו מוכח ג"כ דכשרוצה להחליף בחדש שרי, עיי"ש.
ולפי זה גם באופן שלא ילמוד יותר בגמרא זו ורוצה להחליף בחדש, יש מקום להתיר קריעת הדפים ולגונזם אחר הלימוד.
ולמעשה נלענ"ד, דאף שיש לצדד דכשהגמרא עומדת ממילא לגניזה, יש מקום להתיר אם בצורה כזו ילמוד מתוך דפי הגמרא, מ"מ נראה דהוי בזיון לקרוע גמרא כדי ללמוד בו, ומשא"כ כשגונזם זהו כבוד הספר. וכל שכן שלא לקנות גמרא למטרה זו, שאינה לכבוד הספר אלא לנוחיות עצמו. ובלא"ה יש כהיום אפשרות לקנות גמרות שלא נכרכו הדפים יחד, אלא מונחים בקלסר, ויכול להוציא איזה דף שרוצה לקחת עמו על הדרך, ואין צריכים לקנות גמרא שלימה לקורעה.
סימן קמ - זריקת כתבי קודש מחלון למנוע שריפתן רח"ל
שאלה: האם מותר לזרוק ספר תורה או תפילין מחלון כשדליקה משתוללת רח"ל, כדי שלא ישרפו.
תשובה: מצינו בגמרא דבזיון ס"ת כדי להצילו שרי, וכן איתא (ברכות כד.) דמותר להניח תפילין מתחת למראשותיו אף שאשתו עמו, מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף. וברש"י דכל לנטורינהו טפי עדיף להו מבזיוני, כיון שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני.
וכן בגמרא (שם יח.) בהמוליך ספר תורה ממקום למקום, לא ירכב עליהן מפני בזיון, ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים, מותר לו ליתן הס"ת בדסקיא וירכב עליהם, והובא להלכה בשו"ע (יו"ד רפב, ג). הרי דמשום ספק ש"מתירא" התירו לו בזיון גדול כזה לרכוב על גבי הכתבי קודש, וכל שכן במקום ודאי שמותר.
ונפסק בשו"ע (או"ח סימן שא סעיף מג) שהמוצא ספר תורה בשדה, אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו, ובסכנה מניחו והולך לו, ואם היו גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו. וביאר במשנ"ב (ס"ק קס) דבגשמים יורדים והספר תורה יכול להתקלקל התירו לו להתעטף, וחוזר ומתעטף בבגדים מלמעלה ונכנס, שזהו כבודה שלא תתקלקל בגשמים.
ומוכח מכל זה, דבזיון ספר תורה הנעשה כדי להצילו מהיזק גשמים או מגנבים ועכברים שרי, ונלמד מזה במכל שכן להציל ספר תורה משריפה, דמה התם רשאי להניח כדי שלא יגנבו כשעדיין אינו במצב של בזיון, כל שכן דמותר להציל ספר תורה אפילו דרך בזיון כשהשריפה שולטת כבר וההיזק נראה בעינים רח"ל.
והעירוני, דאולי יש לחלק בין השלכת ספר תורה דרך חלון שהוא בזיון גדול הנעשה בפרהסיא לעין כל, ובין התעטפות בגווילין בשבת או שינה עם התפילין, שבהם הבזיון בהסתר וצנעא. דשמא דוקא בזיון שבצנעא התירו, ולא בזיון בפרהסיא.
ואולם בירושלמי (שבת טז, ב) מפורש, דאם אי אפשר להציל הספר תורה או שאר כתבי קודש מהדליקה, רק ע"י מה שיזרקו אותן למקום אחר ממקום הדליקה, אז זורקין כדי להצילן. והטעם, כי אין זה בזיון כתבי הקודש, דאדרבה כוונת הזריקה להצילן וזהו כבודן.
ובשו"ת באר משה (ח"ד סימן פו אות טו) דן בעובדא דהוי, באחד שעמד סמוך לבית המדרש וראה ששריפה משתוללת וכילתה כבר כמה בתים שסביבות בית המדרש רח"ל, ומפני בהילות ופחד רץ לבית המדרש בחשכת ליל להציל הב' ספרי תורה שהיו בארון הקודש, ומתוך המהירות והחשכות שהיה כעיור הממשש בצהרים כבאפילה, נפל רח"ל ס"ת אחד מן הארון הקודש לארץ. והעלה שאינו צריך להתענות, מפני שהאי גברא לכבודן של ספרי תורה הלך, ודמי להמבואר בתלמוד בבלי וירושלמי (הנ"ל), ומה שנפל מידו או מהארון הקודש מחמת החשיכה ואפילה היה באונס, ואם נטיל עליו תענית אתה מכשילן לעתיד רח"ל. ודלא כשו"ת צבי תפארת (סימן כז) שחייב האי גברא להתענות בה"ב ככל איש שנפל מידו ס"ת, דחשיב כטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, כי הדליקה בסוף לא הגיעה כלל לבית המדרש, עיי"ש באריכות. ועיין עוד בספר חשוקי חמד (עמ"ס פסחים ע' קסד) שדן בענין שריפת ס"ת כדי להצילו מבזיון חמור כשיפול ביד אויב רח"ל.
סימן קמא - נפל ס"ת בארון הקודש האם צריך לצום
שאלה: נפל ס"ת בארון הקודש, או שלא נפל לגמרי, האם צריך להתענות.
תשובה: עיין שו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סימן נג) שנשאל בדבר מקרה שאירע, כאשר החזירו את הס"ת לארון הקודש, דנפל ס"ת אחד מאה"ק לחוץ ולא לגמרי רק נהפך, וראשו אחד הגיע לארץ על גבי המדרגה של הארון וראשו שלמטה נסמך לתיבה של האה"ק, האם מחוייב המניח להתענות או אפשר גם הרואים.
ונסתפק המהרש"ג, האם יש לדמות שאלה זו לענין שנים אוחזין בטלית (בפ"ק דב"מ), דמוכח דהגבהה שהוא קנין לא הוי אלא במוגבה לגמרי כולו מעל הארץ, הא כל שראשו אחד מונח על הארץ אף שראשו השני מוגבה, מ"מ לא חשיב קנין הגבהה והוי כמונח כולו על הארץ. וכן נפסק בשו"ע (חו"מ רסט, ה). וכיון שכן, לכאורה משמע קצת דמה שראשו וקצה האחד מונח ע"ג הקרקע חשיב כאלו מונח כולו ע"ג הקרקע. - אלא שיש לדחות קצת, דשאני התם דהבגד היה מתחילה כולו ע"ג הקרקע, לכן לא חשיב הגבהה אלא באם הגביה אותו כולו מן הקרקע עד שלא תשאר נוגע בארץ אפילו ראשו אחת, אבל בנדון הס"ת שהיה מתחילה במקום גבוה מן הארץ באה"ק, שפיר י"ל דלא חשיב נפילה זולת באם נפלה כולה, אבל לא בנפלה מקצתה. ומסיים, דמ"מ הענין צריך הכרע, ומשום חומר כבוד הס"ת יש לצדד להחמיר.
יתר על זה מצאנו באגרות הרמ"ז להגה"ק מהר"ם זכות ז"ל (סימן לז), שכתב על פי סוד טעם להתענות פ"א תעניות כשנפלה ס"ת לארץ, רק די בג' הפסקות של ב' ימים במקום הפ"א תעניות, ועיי"ש שכתב צדדים להקל קצת בענין זה אם נפל רק על המדרגות, וגם אם לא היה בכנופיא כל כך.
ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן נב) עורר שאין להקל בנפל על המדרגות, שהרי כתב הרמ"א (יו"ד סימן רפב) שאסור להניח שם כתבי קודש, וא"כ הוי בזיון. והגם שכתב באגרות הרמ"ז לחשוב קולא ע"י שנפלה על המדרגות, היינו מתוך חומר שהחמיר שם בתחלתו בריבוי התעניות שאין בכחנו לגזור כזה, הקיל קצת עכ"פ כנראה מריבוי התעניות עי"ז שנפל על המדרגות, אבל לא לפטור לגמרי מתענית אחד בלבד שנהוג בדורותנו, וכתב שכ"ה גם בשו"ת שם שלמה כת"י, ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קסה), עיי"ש.
ומזה יש ללמוד צד קולא בנידון דידן, דאם בנפל על המדרגות צידד באגרות הרמ"ז צדדי קולא, וצד קולא במהרש"ג כאשר נפל מקצתה על גבי קרקע, כל שכן בנפל תוך הארון הקודש עצמו.