יורה דעה · בשר וחלב, יין נסך, התרת נדרים
סימן קכ - אכילת בשר עם חטיף פרווה שיש לו טעם גבינה
שאלה: האם מותר לאכול חטיפים פרווה שיש להם טעם גבינה אבל אין להם מראה חלבי [לדוגמא צ'יטוס – חטיף תירס בטעם גבינה], יחד עם בשר, או אסור משום מראית עין.
תשובה: הנה מקור חשש מראית עין בדינים אלו, כתב הרמ"א (יו"ד פז, ג) וז"ל: "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין". וכ"כ הרמ"א (שם סעיף ד) ודוקא בשר בהמה, אבל בעוף דרבנן אין לחוש. והיינו דדעת הרמ"א דבבשר עוף כיון דאינו אסור רק מדרבנן ליכא מראית עין, ורק בבשר בהמה דהוי מן התורה יש לחוש לה. והכי ס"ל גם להט"ז (סק"ד), ולכן מסיק דבדיעבד שאין לו שקדים מותר. – אמנם הש"ך (סק"ו) חולק דאף בעוף אסור, ואפילו בדיעבד אוסר, עיי"ש.
ואם כן בשאלה דידן היה נראה לפום ריהטא, דלאכלם עם עוף, להרמ"א והט"ז מותר, ולהש"ך יש לדון בזה. – ולאוכלו עם בשר בהמה, לכו"ע יש לדון אי איכא מראית עין.
ברם נראה דלא שייך כאן מראית עין כלל, כיון דלא דמי כלל לחלב או גבינה במראהו. ובפרט לפי מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קנז) בענין אכילת שניצל פרווה עם גבינה אם יש בזה משום דין מראית עין, או לא, דכהיום מפורסם מאד שיש נקניק ושניצל שאינו בשר כלל, ולא שייך כ"כ מראית עין. והשיב: "הרי איכא סברת הכרתי ופלתי, דלא גזרו רק בדבר שהוא חלב באמת אלא דהתורה לא אסרה, אבל חלב שקדים נקרא רק כן בשם מושאל, וכיו"ב כאן דאינו לא בשר ולא נקרא בשם בשר והוא ק"ו משקדים, ואם גזרו שם בבשר בהמה עכ"פ, אין הכרח לחדש גם כאן גזרה, זה הנלענ"ד דרך לימוד זכות עכ"פ על אלו שעושין כן", עכ"ד.
וה"ה בזה אין לחדש גזירות, ובפרט שאין להחטיפים מראה גבינה כלל, ואולי קצת דמיון לגבינה בטעם גרידא, ולא יותר, ועדיף מחלב שקדים שיש לו מראה חלב והרואה יכול לטעות, וגם עדיף משניצל פרווה, שדומה לשניצל בשרי, ויש מקום לחוש למראית עין. אבל זה החטיף אין לו מראה חלב כלל.
סימן קכא - חפץ שהיה מונח כבר על השולחן
אם מהני להיכר בין בשר וחלב
שאלה: בשו"ע (ריש סימן פח) כתב, דע"י היכר מותר להעלות בשר על שולחן שאוכל עליו גבינה. האם כשהניחו דבר מה על השולחן מסיבה אחרת, ועכשיו מכוונים שיהיה להיכר, מועיל או לא.
תשובה: הנה הרמ"א (שם) כתב, דאם נתנו מנורה על השולחן הוי היכר. ועיין ט"ז (סק"ד) וש"ך (סק"ז) שכתבו, דהיינו דוקא באופן שאין דרכה להיות שם, דאל"כ לא הוי היכר דבכל שולחן צריכה המנורה להיות עומדת שם. [ועיין פמ"ג שביאר דברי הט"ז, דמיירי שתמיד מונחת בסוף השולחן ועכשיו העמידוהו באמצע, דאז מהני].
עכ"פ משמע מדברי הט"ז והש"ך, דדוקא דבר ש"דרכה" להיות שם לא מהני להיכר, אבל דבר שאין דרכו לעמוד שם, רק הניחוהו בסתם, אע"פ שלא הניחוהו למטרה זו של היכר, מ"מ מהני. ובפרט שעכשיו מכוונים להיכר.
ועיין עוד בכף החיים (פח סקי"ט) שמביא משיורי ברכה (סק"ו) בשם הכנסת הגדולה בהגהות ב"י (סק"כ), דחילוקי מפות מהני אפילו היו כבר מחולקים כן קודם שהביאו בשר לפני זה וגבינה לפני חבירו, כיון שמ"מ יש בזה שינוי, עכ"ד. – וכמו"כ בשו"ע (קצה, ג) לענין היכר שבינו לאשתו נדה, כתב שיהיה שום דבר מפסיק ולא התנה שיתנהו לשם כך, רק באופן שמכוונים לכך סגי, והרי עיקר דינא דהתם נלמד מהכא. ולכן נראה דשפיר מהני.
סימן קכב - המוצא בשר בין שיניו ובלעו
אם צריך להמתין שש שעות משעת הבליעה
שאלה: המוצא בשר בין השיניים, האם צריך להמתין שש שעות אם יבלענו.
תשובה: הנה, דין בשר שבין השיניים כתבם רבינו הרמ"א (פט, א), "ואם מצא אחר כך בשר בין השינים ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה". – ומיירי הרמ"א באופן שהסיר הבשר, דבזה סגי בהדחת הפה בלבד. והשתא יש לדון, מה הדין באופן שבלע הבשר, אי בכה"ג נמי סגי בהדחה, או שצריך להמתין ו' שעות משעת בליעתו.
ולפום ריהטא היה נראה לתלות שאלה זו בהטעמים שמצאנו לאיסור אכילת חלב לאחר בשר. דלדברי רש"י (חולין קה.) שכתב הטעם, דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, ושיערו חכמים שבעבור שש שעות נעכל לגמרי השומן שבפה ומותר אז לאכול גבינה. – בכה"ג שבלעו, לכאורה איכא נמי משיכת טעם לאחר הבליעה וצריך להמתין מכאן ואילך שש שעות.
אמנם להטעם השני שהביא הטור מהרמב"ם (פ"ט הכ"ח), דזמן ההמנתנה הוא משום דחיישינן שנשאר ממשות של בשר בין השיניים, ולאחר שעבר שש שעות נחשב הבשר כמעוכל ולאו שם בשר עלה. – לפי"ז נראה, דגם בנידו"ד א"צ להמתין יותר, כיון דהבשר שבלע עכשיו כבר מעוכל הוא ולא חשיב בשר.
ובאמת כבר העיר מזה בחידושי ההפלאה (שנדפס בסוף השו"ע שם) וז"ל: ומסירו, משמע אם בלעו צריך להמתין, לדעת האומרים משום מושך טעם. והעולם אינם נזהרים בזה. ואפשר ומסירו לאו דוקא, דאין במעט חשש המשכת טעם. מיהו הא אחז"ל באוכל או טועם ולא חילקו ברב או במעט, וכן משמע מהא דכתב רמ"א צריך להדיח ולא בעי קינוח. ויש לומר משום דקינוח אינו אלא בדבר מאכל ולבלעו דאין לבזות אוכלין, וס"ל דקינוח מחשש דנשאר בעין וא"כ יצטרך להמתין מגרע גרע, משא"כ הדחה י"ל מחשש טעם, גם אפשר במים ולפלטו, מיהו בר"ן כתב קינוח כמו שכתב ש"ך ומשמע איפכא, עכ"ד.
ולענ"ד נראה, דמה שאין העולם נזהרים בזה, היינו משום דכו"ע ס"ל דבכה"ג לא בעינן להמתין ו' שעות, רק סגי בהדחה. – ואבאר הדברים בהקדם ביאור שני הטעמים הנ"ל לענין המתנה.
דהנה בגמרא (חולין קה.) איתא, גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה [משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, רש"י], גבינה מותר לאכול בשר. א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השיניים מהו [מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו, רש"י], קרי עליה (במדבר יא) הבשר עודנו בין שיניהם [אלמא מיקרי בשר, רש"י] עכ"ד הגמרא. – וס"ל לרש"י, דטעם ההמתנה בין בשר לגבינה הוא, משום דלאחר שאכלו הבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו.
אמנם הרמב"ם (שם) כתב טעם אחר, וז"ל: מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח, עכ"ל. – והיינו, דעיקר המתנת ו' שעות הוא מפני הבשר שבין השינים, ולאחר שעברו שש שעות, הוי בשר זה כמעוכל ולא חשיב בשר יותר.
והנה מן הראוי לבאר לדברי שניהם דברי הגמרא הנזכר. דלכאורה יקשה לפי דברי הרמב"ם דכל טעם ההמתנה הוא משום הבשר שבין השינים, א"כ מאי שאל רב אחא לרב חסדא בשר שבין השינים מהו, והלא הא גופא הוי דברי ר"ח, דכיון דאיכא בשר בין השינים אסור לאכול גבינה וצריך להמתין, ומה הוצרך לשאול עוד.
וצריך לומר, דלפי דברי הרמב"ם לא שאל רב אחא מהו דין בשר שבין השינים, רק הקשה לו ע"ד שאמר דאסור לאכול אחריו גבינה, ע"ז פריך בשר שבין השינים מהו, כלומר, למה חשוב כלל בשר, שמפני כך צריך להמתין שש שעות, במה נחשב הוא, וענה לו ר"ח, הבשר עודנו בין שיניהם, דהיינו דחזינן דהכתוב חושבו עדיין לבשר, ולכן צריך להמתין.
ועדיין נשאר בידינו לבאר הגמרא לפי דברי רש"י. דלכאורה גם לפי דבריו יש להבין, מה שאל רב אחא לר"ח בשר שבין השינים מהו, והלא זה עצמו היה דברי ר"ח דכשאוכלין בשר אסור לאכול אחריו גבינה, כיון דהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, וא"כ פשוט דגם באופן כזה שיש לו בשר בין השיניים, ג"כ ברור דצריך להמתין אחריו. [ולדבריו אין לומר, דלא שאל על דין בשר שבין השינים רק שאל מה חשיבותו, וכנ"ל בהרמב"ם, דהרי לרש"י לא דיבר ר"ח עדיין מבשר שבין השינים, ופשוט].
ועל כרחך צריך לומר, דשאלת רב אחא היתה באופן שמצא בשר בין השינים לאחר שכבר המתין כשיעור הראוי וכבר נתעכל הבשר, אם בכה"ג חשיב עדיין בשר ואסור לאכלו עם גבינה או לאו (שוב ראיתי בב"ח שביאר הכי, וברוך שכיוונתי לדבריו). – כלומר, דשאלת רב אחא לא היתה לענין ההמתנה כלל, דזה ברור לו שהבשר שמצא בין שיניו מעוכל הוא ואינו מוציא שומן, וגם אינו מאריך בטעמו, וא"צ להמתין עוד המתנה נוספת לאחר בליעתו. רק שאלתו היתה לענין אם מותר לאכול בשר זה שבין השיניים עם גבינה יחד, כיון דכבר לא חשיב בשר כלל, או לאו. ועל זה השיב ר"ח הבשר עודנו בין שיניהם, וכיון דהקרא קראתו בשר, א"כ אסור לאכלו עם גבינה.
ומדוייק ג"כ לפי זה לשון רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דהיינו שלא היתה השאלה לענין משיכת הטעם מכאן ואילך, דזה ודאי שכבר אינו מושך טעם. רק שאל אם יש עליו דין בשר שאסור לאכול עם גבינה או לאו. והשיב ר"ח דיש לו דין בשר ואסור לאכלו עם גבינה.
עוד יש לדייק בדברי רש"י שכתב: "מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו", דשאלת רב אחא היתה רק עם מותר לאכול גבינה בשעה שהבשר עדיין בתוך פיו, כיון דלא חשיב בשר כלל, או לא. – אבל לאחר שיטלנו משם, הוי פשיטא ליה דמותר, כיון דאינו מושך טעם כלל.
נמצא לפי זה, דבין לרש"י ובין להרמב"ם חשיב הבשר שבין השינים כמעוכל ואינו מוציא טעם. – והנפק"מ ביניהם, דרש"י ס"ל דמ"מ דין בשר יש לו לעולם, ולכן גם לאחר ההמתנה צריך להסירו [ולא משום שמושך טעם, רק מחמת שנקרא עדיין בשר]. והרמב"ם סבר, דלאחר שיעור ההמתנה אינו חשיב יותר בשר כלל, וא"צ אפילו להסירו. ודין זה יצא לשניהם לפי דרכם בפשט דברי הגמרא בשאלת רב אחא ותשובת ר"ח אליו.
אלא שמדברי הטור גבי לועס לתינוק שכתב, וז"ל: "ולפי זה הטעם [דרש"י], אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק אין צריך להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם", עכ"ל. – משמע, דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל ואינו מוציא טעם, וא"כ י"ל דאם בלעו עכשיו יש לו להמתין מחדש, כיון דמכאן ואילך יתעכל ויאריך בטעמו, ודלא כמו שהסקנו בדברינו.
זה אינו קושיא, דהדבר ברור דאין כוונת הטור לומר דבשר שבין השינים אינו מתעכל כלל, דזה פשוט דאם מונח בין השינים זמן מרובה, הרי הוא מאבד מטעמו ומתעכל ממילא. רק כוונת הטור, דבשר בין השינים אינו מושך טעם בפיו זמן ארוך [כלשון הב"ח], רק הטעם נמשך לאדם לאחר שנבלע במעיים, ולכן כתב הטור 'דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם', וסגי בהסרתו מבין השינים. – וא"כ לפי זה, אף אם יבלענו אח"כ ג"כ לא ימשוך טעם יותר כ"כ שיצטרך להמתין מחדש כל שיעור ההמתנה, רק יספיק לו ההמתנה מאותו הזמן שלעסו ונכנס בין השינים, דמאותו הזמן מתחיל העיכול.
והיוצא לנו מכל האמור, דגם לטעמיה דרש"י דשיעור ההמתנה הוא מפני שהבשר מושך טעם בשיעור זה, מ"מ באופן שיבלע הבשר שמצא בין השינים לאחר שיעור ההמתנה, א"צ להמתין מחדש עוד ו' שעות, - דכבר נתבאר דאף לטעם זה, אין הבשר מושך טעם רק כמו שיעור ההמתנה [שהוא לכל היותר ו' שעות], ומה שצריך להסיר הבשר לאחר שיעור זה, הוא משום דדין בשר יש עליו ואסור לאכלו עם גבינה יחד, אבל ודאי דאין מושך טעם יותר, וכשבלעו ואינו אוכלו עם גבינה מותר מיד לאחריו גבינה, וכפי שאכן הוא מנהג העולם, כנלענ"ד ברור. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ואם נהגו נהגו.
סימן קכג - הגדיל בתוך השש שעות אם צריך להמתין
שאלה: נעשה בר מצוה בתוך השש שעות, האם גם להסוברים שקודם י"ג שנה אין צריך להמתין שש שעות בשעת הדחק, יהיה צריך להמתין.
תשובה: הדבר פשוט דצריך להמתין, לא מבעיא להסוברים דקטן צריך להחמיר להמתין שש שעות. אלא אפילו להמקילין בקטן, בנידו"ד צריך להמתין. – דהנה בטעם ההמתנה שש שעות בין בשר וחלב הביא הטור (סימן פט) שני טעמים, רש"י (חולין קה.) כתב הטעם מפני שאחר אכילת בשר נשארת שכבה דקה של שמנונית דבוקה לתוכו של הפה ונמשך מזה טעם הבשר בפה זמן ארוך, והאוכל גבינה וטעם זה עדיין בפיו נראה כאוכל בשר וחלב ביחד, ואסרוהו חכמים שמא יבוא לאוכלם ביחד ממש, ושיערו חכמים שבעבור שש שעות נעכל לגמרי השומן שבפה ומותר אז לאכול גבינה [עיין בדי השולחן (סימן פט, ציונים ב) שכן ביארו הפוסקים כוונת רש"י]. וטעם שני הביא הטור מהרמב"ם (פ"ט הכ"ח) דחיישינן שנשאר ממשות של בשר בין השיניים שכן דרך הבשר להיות נאחז שם ואפילו ינקה ויחצוץ בין שיניו להוציאו אין סומכין על זה שמא לא ניקר יפה, אבל אחר שש שעות נחשב הבשר כמעוכל ולאו שם בשר עלה.
ואם כן עכשיו כשהגדיל אם יאכל גבינה, הרי עובר על איסור דרבנן שגזרו משום איסור בשר בחלב, ובפרט שכבר כתבו הפוסקים דקטן שהגיע כבר לי"ב שנים לכו"ע צריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב, עיין שו"ת באר משה (ח"ח סימן לו) דהמנהג לדקדק מאד אחר ט' שנים, ודלא כשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סימן פח, ובמהדו"ת יו"ד סימן טז) שמיקל עד י"ב שנים, ולא היה המנהג כן, וגם עתה אין המנהג כן. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תלה) כתב דכשמגיע הקטן לגיל תשע או עשר ראוי כבר לחנכו שימתין שש שעות דוקא. וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן פד) ושו"ת משנה הלכות (ח"י סימן צו) כמה צריך קטן לשהות בין אכילת בשר לחלב. – וכל שכן בנכנס כבר לי"ג שנים דצריך להמתין שש שעות, וגם שסוף סוף עכשיו בשר בפיו ומצריך המתנה.
סימן קכד - בצל שחתכוהו בסכין בשרי ושוב נחתך בסכין פרווה מה דין הסכין
שאלה: בצל שחתכוהו בסכין בשרי, ואחר כך חתכו את הבצל לחתיכות קטנות בסכין פרווה, האם הסכין נשאר פרווה או נעשה בשרי.
תשובה: הפמ"ג (סימן תמז משבצ"ז סקי"ג) הסתפק בשאלה זו, גבי חתך בסכין חמץ חריף ואח"כ חתך בו צנון אם נאסר הסכין, וצדדי הספק הם, האם נימא דכיון דבלוע באוכל אינו יוצא בלא רוטב, א"כ לא נאסר הסכין. או דילמא דוחקא וחריף מפליט את הבלוע גם בלא רוטב, והניח בצריך עיון. – וע"ע באשל אברהם (סימן תנא סקל"א) שכתב הפמ"ג, דאף אם נימא דבדבר חריף עם דוחקא אין יוצא בלא רוטב, הני מילי כשהחיתוך השני נעשה ע"י סכין באופן שנחתך רק לחתיכות דקות, ולא נידוך חזק, אז נשאר הסכין השני כדינו "פרווה". אבל כשהחיתוך השני נעשה על ידי מדוכה שנידוך היטב ונעשה כקמח, דינו שהוא "בשרי".
ולמעשה נחלקו בזה כבר גדולי הפוסקים, יש הסוברים דאף שבצל שנחתך בסכין בשרי בולע טעם בשר, אבל אין הטעם הבלוע נבלע אל הסכין השני. ועוד דאפילו אם נבלע, מ"מ הוי נותן טעם בר נותן טעם, ואף דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בר נ"ט כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן צו), היינו דווקא לענין שהטעם הנבלע מן הסכין לבצל לא חשיב טעם שני רק שוה להטעם הבלוע בסכין הבשרי, שהדבר חריף אינו מניחו להיות נקלש, אבל כשנבלע מן הבצל לסכין השני, אז שפיר נעשה נותן טעם שני דהתירא, ונשאר הסכין פרווה. וכן דעת הרבה מגדולי הפוסקים, הלא הם: הגרעק"א, אבן העוזר, חכמת שלמה, ישועות יעקב ועוד. ובדרכי תשובה (יו"ד סימן צו סק"ה) ציין עוד ליד יהודה, שו"ת כנף רננה (חיו"ד סימן מ), שו"ת בית שלמה (או"ח סימן נה וחיו"ד ח"א סימן קסח), ושו"ת בית ישראל (סימן מה) עיי"ש באריכות.
אמנם מדברי הפמ"ג (יו"ד סימן צו א"א סק"ב) משמע דס"ל, דבדבר חריף נעשה כמו הבעין ממש. שכתב דבחורפא אפילו אלף טעמים לא מהני, והטעם בזה שע"י החריפות חוזר הטעם להיות חזק כמו שהוא ממש בעין, (ועיי"ש בהגהות הגרעק"א מה שחולק עליו בזה). – וא"כ בנידו"ד הסכין ייחשב רק נותן טעם ראשון, ואסור לחתוך בו פרווה לאוכלו עם חלב, כיון דהפרווה הוא נותן טעם שני, ודעת הרמ"א (סימן צה סעיף ב) להחמיר בב' נ"ט לאכלו עם חלב, ורק בג' נ"ט מותר להרמ"א כמ"ש הש"ך (סימן צב סקט"ו).
ברם, כבר נתבאר דכל הפוסקים הנ"ל חלקו וס"ל דחשיב רק נ"ט ראשון, וא"כ הסכין הוא נ"ט שני, והדבר הנחתך נ"ט שלישי ומותר בחלב.
ועיין במשנ"ב (סימן תנא סק"צ) שכתב לחומרא, וז"ל: כתב המג"א, יש ליזהר שלא לחתוך הזנגוויל רק בסכין חדש, ואותן שאינם זהירים בזה יוצא קלקול, שחותכין זנגוויל [שהוא דבר חריף] בסכין של בשר, ודכין אותה במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר, ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלים בחלב, עכ"ל. – ונראה שהוא החמיר רק באופן שדכין אח"כ במדוכה ונעשה כקמח, וכדברי הפמ"ג (בסימן תנ"א, הנ"ל).
ולענין הלכה נראה דלכתחילה יחמיר כדעת הפמ"ג (ביו"ד, הנ"ל) ויגעיל הסכין, ובפרט במקום שדכין אח"כ המאכל, אבל אם נזכר רק לאחר שכבר חתך עם הסכין הזה, אין להחמיר, בצירוף הטעמים הנ"ל וחילוק הפמ"ג בין סכין ומדוכה.