אור ברסלב
שות גם אני אודך - א חושן משפט › מקח וממכר

שות גם אני אודך - א

חושן משפט · מקח וממכר

נזקי שכנים

סימן קנז - נטילת לולב או אתרוג שלא שילם עליו

שאלה: אדם לקח בערב סוכות מדוכן למכירת ד' מינים, לולב או אתרוג כדי להראותו לחכם, ועדיין לא עשה קנין בהם. וכשחזר כדי לשלם כבר לא מצא את המוכר, ואינו יודע מי הוא ולמי ישיב את הלולב או האתרוג. – מה יעשה, והאם מותר לו לברך עליו בסוכות.

תשובה: הנה ידוע מה שכתב הנתיבות המשפט (סי' עא, ובסי' קצ סק"ז), דבלוקח במזומנים כל עוד שלא שילם הלוקח את כל המעות, אכתי החפץ של המוכר. ויסודו בדברי הפוסקים בשו"ע (אבהע"ז סימן קכ) לענין גיטין, ובשיטה מקובצת (ריש פרק האומנין).

ולפי זה יוצא, דאם לקח אתרוג במזומן ועדיין לא שילם, הרי האתרוג שייך להמוכר ואינו יוצא. – וכבר כתב במטה אפרים (תרכה, יז) "צריך ליזהר כשקונה לולב ואתרוג והדס, אם קנה בהקפה אף על פי שמשך אותם לביתו, הוא מחויב לפרוע הדמים בעבורם קודם יום טוב" ועיין אלף למטה (סקכ"ח) טעם לזה. – ואם כשקנה בהקפה הזהיר לשלם קודם החג, כל שכן בנידון דידן שהסכימו על תשלום במזומן ממש.

ועיין פתחי חושן (ח"ב הל' פקדון עמ' ל אות עג), דהלוקח כמה לולבים או אתרוגים להראותם לחכם שיברור לו המהודר שבהם, ונאנס ונתקלקלו, חייב לשלם, מפני שהפסיד ממונו של המוכר. ועפ"י הפוסקים שדינו כשואל, שהרי כל הנאה שלו בכל אחד מהם שימצא חן בעיניו, ועכ"פ בכל אופן חייב בגניבה ואבידה שהנאה זו שיכול לברור איזה שירצה, הוי כשוכר ודינו כשומר שכר.

ושוב ראיתי, שכן העלה כבר מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א בתשו' שנדפסה בקובץ הבאר (חי"ז אייר תשס"ב, עמ' קה), ואלו דבריו: ומאז נתקשיתי במש"כ הגאון רבינו מטה אפרים (הנ"ל) שכתב להיזהר לשלם בעד ארבעת המינים לפני החג, אבל כתב מטעם אחר, ולדעתי מעיקר הדין אם המוכר היה מצפה שיקיים הלוקח מה שדיברו לשלם לו במזומנים, ועובדא היה אצלי לפני הרבה שנים, שאיזה יהודי אינו מוכר היה מוכר אתרוגים בערב סוכות, ומי שהוא לקח ממנו ואין המוכר מכיר את הלוקח ולא הלוקח את המוכר, והלה אמר שילך לביתו מהר להביא כסף, ובינתיים הגיע סוף היום והמוכר ארז חפציו ונסע מכאן והלוקח רץ ולא מצא אותו ולא הכירו, ואמרתי דלהנ"ל (כוונתו להנתה"מ שהזכרנו) ובמציאות כזה דודאי מכר רק על מנת כסף מזומן, לא יברך עליו ביום ראשון.

אלא שבספר חוט שני (הל' שבת ח"ב, קובץ ענינים עמ' שי) נשאל ג"כ בזה מה יעשה כשאינו מוצא את המוכר, והשיב שדין לוקח הלולב כשומר אבידה, שהרי שומר הוא על החפץ של חבירו עד שישיבנו, ודין שומר אבידה שמוטל עליו לדאוג שהאבידה לא תאבד את ערכה הממוני, כמבואר במסכת בבא מציעא (דף כט:), מצא ספרים קורא בהן אחת לשלושים יום. וכן בלולב הרי הוא מחויב באחריות הלולב לשמור על ערכו, והרי אחרי חג הסוכות הלולב יורד מערכו, וא"כ מוטל עליו לדאוג למוכרו קודם חג הסוכות כדי לקבל את שוויו ולשמור את הכסף עד שיבוא בעליו או שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. – ומותר לו למכור את הלולב לעצמו, דהיינו שהוא ישלם לבעל הלולב תמורתו, ועד שימצאנו ישמור את הכסף מדין שומר אבידה, וממילא יש לו לולב כשר שהוא שלו.

ואם תאמר היאך מותר לו למכור את הלולב לעצמו, והא גרסינן במסכת פסחים (דף יג.) שאסור למי שהפקידו אצלו למכור לעצמו את החפץ הנפקד אף אם הוא הולך ונפסד, משום חשדא שיחשדוהו שלקח לעצמו בזול, וכדתניא גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, משום והייתם נקיים מה' ומישראל, ופרש"י, ואין מוכרין לעצמם שמא יחשדום שלקחום בזול, עיי"ש. – וי"ל דהיכא שהקונה קבע עם המוכר את מחיר הלולב, לא שייך חשדא שיוזיל לעצמו, אבל בגמרא הבעל דבר עצמו קובע לעצמו את המחיר, ובזה חיישינן שיוזיל לעצמו, עכ"ד החוט שני.

ומה שצידד שדין לוקח לולב כשומר אבידה, אין זה סותר דברי הפתחי חושן (הנ"ל) שכתב דחשיב כשוכר או כשואל, דשאני התם שלקח כמה לולבים להראות לחכם, ויודע מיהו הבעלים. משא"כ כאן שלקח להראות לחכם ואינו יודע מיהו הבעלים.

ואולם יש לעיין בדבריו, כי גם בפקדון או בגבאי צדקה מיירי באופן שידוע שווי החפץ כמה הוא שווה, ואעפ"כ חושדין שמא נתן בזול, א"כ ה"ה כאן יש לחשוד שאין זה המחיר שנקבע בינו לבין המוכר, רק נתן בזול.

ברם, אליבא דהאמת נראה דבשומר אבידה יכול המוצא למכור לעצמו, דאפשר דהחשד שייך רק בפקדון או בגבאי צדקה, דכיון שידוע של מי החפץ רק הוא הולך ונפסד, התירו לו למכור אבל לא לעצמו משום החשד. אבל בשומר אבידה שאין ידוע מי הוא בעל האבידה, ובאמת היה המוצא יכול לקחת הכסף לעצמו בלא ידיעת שום אדם, א"כ למה נחשוד המוצא שיקח בזול, והלא אם בדעתו לגזול הבעלים וליתן להם פחות משוויים, היה יכול לגנוב לגמרי את החפץ לעצמו ולא להחזירו, דאף אחד ממילא לא ידרשנו ממנו, וכיון שרואים שרוצה להשיב האבידה ומחפש את האובד, למה נחשדו שלוקח בזול. - שוב מצאתי שכך כתב בסמ"ע (בחו"מ סימן רסז סקל"ז), דמוצא אבידה הוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותו, עיי"ש. ומסתמא כוונתו כטעם הנ"ל.

וא"כ ה"ה כאן בלולב אם היה רוצה לגנוב, לא היה מחפש כלל את המוכר ולא היה משלם כלום. ולכן שפיר יכול להניח ממעותיו בצד וישמרנו עד שיבוא בעליו, ויכול לברך על האתרוג אף ביום ראשון (ודלא כדברי השבה"ל).

אלא שיתכן שצריך ליתן המעות לאדם אחר בכדי שיזכה המעות לבעל האבידה דהיינו להמוכר, ואז יניחנו אצלו, דהרי צריך שיזכו המעות להמוכר.

סימן קנח - מכירת כרטיסי נסיעה בתשלום רגיל כשנקנו במבצע

שאלה: חברת נסיעות הכריזה על שלושה ימי מכירת כרטיסים זולים לציון התנא האלקי רשב"י באתרא קדישא מירון לפני ל"ג בעומר, כדי למשוך לקוחות. וביום ל"ג בעומר מתקיימת המכירה במחיר יקר יותר. האם מותר לאדם לקנות כמות כרטיסים זולים לפני ל"ג בעומר, וביום ל"ג בעומר יעמוד בתחנת האוטובוסים ולהציע לאנשים לקנות ממנו כרטיסים, ועל ידי זה מרויח כסף שמוכר במחיר יקר והוא עצמו קנה במחיר מבצע. – או שמא יש בזה חשש השגת גבול ואסור לעשות כן.

תשובה: הנה, כעין שאלה זו דנו מכבר אודות הנסיעה ברכבי שירות המעלים נוסעים בתחנות האוטובוס (חאפרים בלשון בני אדם), האם יש חשש משום משיג גבול על הנהג, ועל הנוסעים האם יש להם לחוש משום מסייע לעוברי עבירה. ונתווכחו בזה מורי הוראה ודיינים בפעמי יעקב (קובץ מו ניסן תשס"א עמ' קב – וקובץ מח אב תשס"א עמ' קלט), האם אפשר לדמותו למה דשנינו בגמרא (ב"ב כא:), מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג עד פרסה, כלומר דייג הפורש מצודה אסור לחבירו לדוג באותו שטח.

ויש שחילקו דלא דמי, דשאני נהר שהוא הפקר וכשקרוב למצודה כזכה בו ואסור לחטוף ממנו, משא"כ בתחנת אוטובוס שנקבע יותר לתועלת הנוסעים שידעו היכן עוצר, ואינו מוכרח שיסע באוטובוס דאולי יעצור טרמפ וכדומה.

אבל בנידון דידן נראה דשפיר דמי לפריסת מצודות דגים אחד ליד השני, דאף שבעצם הנסיעה עם חאפר הרבה מקילים, הני מילי התם שיכול לעמוד בתחנה ולהגיע למחוז חפצו גם בלי האוטובוס ע"י עצירת טרמפ וכיו"ב, אבל להגיע למירון בל"ג בעומר אפשר להגיע רק ע"י התחבורה הציבורית כידוע, ולכן כאשר מגיע אדם לתחנה מסויימת הוא בכדי לנסוע דוקא עם חברה זו, והרי זה כדייג שפרס מצודה וזכה בהדג. ונמצא שמפסיד כסף להחברה, שהם מכרו את הכרטיס בזול והנוסע למעשה היה קונה אותו מהם במחיר רגיל.

ואולם יש לעיין אם דמי ממש לצד דגים, דשאני התם דכשהוא תופס דג מפסיד לגמרי לחבירו, וכן בחאפע"ר שמפסיד לחברת הנסיעות. משא"כ כאן אינו לוקח את הנוסעים מהחברה, רק קנה בזול ממה שהחברה מכרה, וכיון שיש להם כמות כרטיסים מסויימת שאותם הם מוכרים בזול, מה איכפת להם מי קנאם, ואין כאן השגת גבול, דהרי באמת הכרטיס מנוצל והאנשים נוסעים עם החברה, וממילא היה כרטיס זה נמכר בזול. – ואף כי אין זה מוכרח שכל הכרטיסים שהוקצו לימכר בזול, היו נמכרים בזול, מ"מ כיון שהחברה הקציבה מספר כרטיסים זה, הרי הוא כמחילה על סכום זה שיסעו בזול, ולכן יתכן שאין כאן השגת גבול.

ולכאורה זה דומה לכרטיסיה רגילה שקנה אדם שהוא זול בכעשרה אחוז, האם אסור לו להעבירו לאחר להשתמש או למכור לו נסיעה אחת במחיר השוה. – ואפשר לומר דלא דמי לכרטיסיה, דבכרטיסיה יכול להשתמש בלי זמן מוגבל וגם אפשר לנצלו באותו יום, דמהאי טעמא כתבו הפוסקים שאין בו איסור רבית שהלוה לחברה בכסף שקנה מוקדם. – ומאידך אפשר גם לומר שאינו אסור למכור כרטיס שקנה בזול, דמטרת החברה שלא יצטרכו להתעסק כל הזמן בכסף וקל להם יותר ע"י זה. ובנידו"ד גם זה הוא מטרת החברה, ובודאי לוקחים החברה בחשבון שמיעוט הכרטיסים ילכו בצורה כזאת ומוחלים, ויל"ע.

ומכל מקום יש לומר, דגם אם אינו דומה לגמרי לצד דגים, הני מילי כשהקציבו כמות כרטיסים מסויים, דבכהאי גוונא אפשר לטעון שלא איכפת להם מה נעשה עם הכרטיס לבסוף, והעיקר שישתמשו בו לנסיעה. – אבל כאשר הכריזה החברה על מכירה מוזלת למספר ימים בלבד, ולא הקציבו סכום כרטיסים, בזה לכאורה יש כן איסור השגת גבול, דאלו הבאים לרכוש את הכרטיס ביום הנסיעה משלמים יותר, וזה שקנה סכום כרטיסים כדי להרויח, מפסיד להחברה את הרווח שהיו יכולים לקבל כאשר הנוסע ישלם להם מחיר מלא. ואין בזה הסברא דממילא היו כרטיסים אלו נמכרים בזול, כיון דלא הקציבו סכום כרטיסים רק ימים מסוימים, ואין בהכרח שכרטיס זה ימכר בזול.

ואמנם דין זה דמרחיקים מצודת הדג מן הדג, לא נזכר בטושו"ע, וכתב בשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"ג סימן כא) דמזה שהשמיטוהו הרי"ף הרא"ש והרמב"ם ונמשכו אחריהם הטור והשו"ע, מוכח דס"ל דלא קיי"ל הכי לדינא. ובהמשך דבריו הביא מהתוס' (קידושין נט) שס"ל דמימרא זו הלכה פסוקה. ושכן דעת הרשב"א והמרדכי ורוב גדולי האחרונים, - ומסיק, דכיון שהרי"ף וסייעתו לא כתבו בפירוש שאין הלכה כן אלא שהשמיטו דין זה, ומתוך כך באנו לומר דלא ס"ל כן, ראיה זו אינה אלא ספק, ואין ספק הרי"ף מוציא מידי ודאי התוס' וסייעתו. אלא דמ"מ כיון דמידי גמגום וספק לא יצאנו, י"ל דהבו דלא לוסיף עלה ולא גמרינן מיניה לענין אחר.

ועיין בפתחי חושן (גניבה והונאה עמ' רסג) שכתב ג"כ בשם שו"ת חת"ס (חו"מ סימן עט), דמה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה משום דס"ל שאינו להלכה. ושכן כתב בצמח צדק (חו"מ סימן כג), וכן המאירי כתב דלא קיי"ל כמימרא זו. אלא שגם הוא כתב שמשמעות כל הפוסקים שזו הלכה פסוקה, עיי"ש.

ולכן למעשה נראה שאין לעשות כן, ובפרט כשלא הקציבו סכום כרטיסים אלא הוזילו את המחיר למספר ימים בלבד, וכנ"ל. – ואף שלדעת החקרי לב גם אם הלכה "דמרחיקין מצודת הדג" היא הלכה פסוקה, אין למדין ממנה למקום אחר, ואם כן יתכן שיש להקל בנידו"ד. מ"מ למעשה נראה דלא אריך למיעבד הכי.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה