אור ברסלב
שות גם אני אודך - א אורח חיים › עניני תפלה

שות גם אני אודך - א

אורח חיים · עניני תפלה

תפילין

סימן כג - קביעות מקום למתפלל בבית ולאמירת תהלים

שאלה: המתפלל ביחידות בבית, האם יש ענין שיקבע מקום לתפלתו. - וכמו כן הרגיל באמירת תהלים, האם יש ענין שיקבע מקום מיוחד כשאומר תהלים.

תשובה: בגמרא (ברכות ו:) א"ר חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו. וכתב רבינו יונה (ברכות שם) וז"ל: לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו, אלא רצה לומר שקובע מקום לתפלתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לביהכ"נ מתפלל בביתו ומייחד מקום מיוחד לכך, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם, כל הקובע מקום לתפלתו בביתו להתפלל, כאילו הקיפה מחיצות של ברזל, עכ"ל. ומדבריו למדנו, דאדרבה ענין זה נאמר רק על המתפלל בביתו וקובע מקום.

אמנם בשו"ע (צ, יט) נפסקה הלכה זו למתפלל בביהכ"נ, וז"ל: יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך, ואין די במה שיקבע לו ב"ה להתפלל, אלא גם בב"ה שקבוע בה צריך שיהיה לו מקום קבוע. - וכתב המג"א (שם סקל"ג), דגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית, והעתיקו את דבריו שוע"ה (צ, יח) ומשנ"ב (סקנ"ט). וראה כף החיים (שם, קיח) שציין להרבה פוסקים שכתבו כן, שגם כשמתפלל בבית יקבע מקום.

וטעם המג"א [דענין קביעות מקום הוא כדי שלא יבלבלוהו] צריך ביאור, דאם משום זה, הלא יכול להתפלל גם באופן שאין בני הבית נמצאים בחדר, או אדם מבוגר שאין מי שיפריע לו בביתו לא יצטרך לקבוע מקום בביתו, אלא יתפלל בכל פעם במקום שירצה.

וכתב אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנ"י (ח"ט סימן כג אות ו), דצ"ל דהנה בטעם הלכה זו שיקבע לו מקום, כתב הכף החיים (צ, קיז) בשם יפה ללב, דתפלה דומיא דקרבן היא (כשו"ע צח, ד), ובקרבן היתה העבודה בו תמיד במקום אחד בבית המקדש, שחיטתן בצפון וכו', ואפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה, מ"מ זריקת דמן ע"ג המזבח הקבוע. ולפי טעם זה צריך ביכ"נ קבוע ומקום קבוע בו, כדהיה בבית המקדש, ושם במקום הקבוע. – וזה שייך במתפלל בביהכ"נ מקדש מעט שמדמין אנו אותו לביהמ"ק, משא"כ בביתו. – ולכן לא כתב המג"א טעם זה לקביעות מקום בבית, רק הטעם שלא יבלבלוהו, עיי"ש.

ואולם אין זה מוכרח בכה"ח, דאולי ר"ל דהיות שהתפלה דומה לקרבן, וכמו שהקרבן היה במקום קבוע, כך התפלה צריכה להיות במקום קבוע, וזה שייך גם בבית, ולא לדמותו לגמרי שגם המקום צריך להיות כדוגמת ביהמ"ק. – אבל מילתא דמסתברא היא, דבביהכ"נ שמדמין לביהמ"ק, אזי כשקובע מקום לתפלתו דמי יותר לקרבן, מאשר בתפלה בבית. ועכ"פ להבנה זו בכה"ח אתי שפיר למה לא כתב המג"א טעם זה לקביעות מקום בבית, רק הטעם שלא יבלבלוהו.

אבל כאמור טעם זה לבד לא סגי, דאם משום הפרעות, שייך להתפלל גם באופן שאין בני הבית נמצאים בחדר, או אדם מבוגר שאין מי שיפריע בביתו. וכבר העירו בזה תורת חיים (סקכ"ה) ובן איש חי (שנה ראשונה פ' מקץ אות ד) שיש להקפיד לקבוע מקום לתפלה אפילו אין לו הפרעות מבני הבית.

ולמעשה נראה, דכשיש בבית מי שיכול להפריעו באמצע התפלה, לכו"ע צריך לקבוע מקום, ואפילו כשאין בבית מי שיפריע דמפשטות דברי המג"א היה נראה דבכה"ג אינו צריך לקבוע מקום לתפלתו, מ"מ דעת האחרונים (הנ"ל) דגם בכהאי גוונא יקבע מקום לתפלתו.

וראה בשפת אמת (ברכות ו:) שכתב על הגמרא כל הקובע מקום לתפלתו וכו', לפי ששבח מקודם תפלה בצבור בבית הכנסת, אמרו כאן דגם המתפלל בביתו כשקובע מקום מיוחד לתפלה יש שם הכנה, כמו שיש זכות הצטרפות הרבים, כן יש הצטרפות הרבה זמנים מה שמתפלל בכל יום ויום במקום זה המיוחד חל הארת הקדושה שם. ולכן אסור לשנות המקום, כענין שבא הקב"ה בבית הכנסת ואינו מוצא עשרה דכועס. לכן אמר אלקי אברהם בעזרו, שהיה יחיד כי לא היה שם עובד ה' כמותו לצרף אתו, וכמו כן כשאדם יודע ומבין תועלת עצום בהתפללו בפני עצמו, כשקובע מקום הוא בעזרו כנ"ל, עכ"ל.

והגאון בעל נתיבות המשפט כתב בספרו אמת ליעקב בזה"ל: כל שמזמין מקום לתפלה ומתפלל שם, נתקדש אותו מקום כמו בית הכנסת, וכיון שנתקדש, שורה קדושה במקום ההוא, עכ"ל.

ולאור זאת יתכן, דגם הרגיל הרבה באמירת תהלים, ראוי שיקבע מקום מיוחד לאמירתו, שעל ידי ריבוי התפלות במקום זה חל הארת קדושה שם.

סימן כד - קביעות מקום לאילם ששומע מאחר

או שמתפלל בהרהור, ולתפלות ימים נוראים

שאלה: האם אילם ששומע מאחר או שמתפלל בהרהור, צריך גם כן לקבוע מקום לתפלתו. – והאם מי שמתפלל בימים נוראים בבית כנסת קבוע, צריך לקבוע מקום קבוע, אעפ"י שאינו מתפלל שם בשאר ימות השנה.

תשובה: כפי שנתבאר לעיל, שני ענינים לקביעות מקום יש, האחד שהתפלה דוגמת הקרבן שצריך קביעות מקום, והשני שלא יופרע מהסובבים אותו, וטעמים אלו שייכים גם במי שאינו שומע ומדבר רח"ל. ואעפ"י שאינו שומע קול הסובבים אותו, מ"מ גם ראיית דברים שאינו רגיל להם בתפלה, יש בהם כדי הפרעה שמצריכה קביעות מקום, וכדכתב בשיטה מקובצת (החדש, ברכות שם) בשם דרשות הראנ"ח, דגם שינוי מקום יסובב טירדא לאדם לכל מראה עיניו אשר יראה מחדש, ויופרע כוונת תפלתו.

ובפרט לפי מה שכתב הצל"ח (ברכות ו:) לפרש כל הקובע מקום לתפלתו וכו' ואומרים עליו הי חסיד והי עניו וכו'. דלכאורה מה ענוה שייכת בזה, והו"ל לקרותו צדיק או חסיד אם מטריח עצמו ללכת למקום קביעותו [דאם יש לו סיבות משלו, הרי לטובת עצמו הוא עושה]. אלא שעיקר טעם קביעת מקום הוא, לפי שהמקום שהתפלל שם קנה קדושה, וכאשר מתפלל שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו. והנה אחז"ל (תענית כא:) לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד מקומו. וא"כ המתגאה אומר שהוא אינו צריך שמקומו יכבדו ויסייעו להשרות עליו קדושה, אלא חושב שהוא מכבד מקומו, ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו, ולא שהוא יתקדש ממקומו, וזו גאוה. אבל הקובע מקום הוא מורה שצריך סיוע קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ ומסייעו שתעלה תפלתו, ולכן הוא חסיד ועניו, עכתו"ד. והביאו אאמו"ר שליט"א במשנת יוסף (הל' ביהכ"נ סימן כא הערה א). – ולפירוש זה דקדושת המקום מסייע שתקובל תפלתו, ודאי שצריך לקבוע מקום לתפלתו.

ולענין השאלה אם צריך לקבוע מקום לתפלות ימים נוראים, הנה בפמ"ג (סימן צ א"א סקל"ג) כתב, דרשאי לקבוע ביהכ"נ מסויים או מקום מסויים בביהכ"נ לימות החורף, ומקום מסויים לימות הקיץ. ובספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ה אות ב) מובא משמיה דהגרשז"א זצ"ל, דקביעות מקום לתפלה נחשבת אף אם קובע עצמו בכל אחת משלש תפלות היום בבית הכנסת אחר, או בבית הכנסת אחד לחול ובאחר לשבת.

ודבריהם יובנו היטב לפי מש"כ בשיטה מקובצת (הנ"ל) בשם דרשות הראנ"ח, דגם שינוי מקום יסובב טירדא לאדם לכל מראה עיניו אשר יראה מחדש, ויופרע כוונת תפלתו עיי"ש, ולכן גם בתפלות ימים נוראים שייך ענין קביעות מקום, אעפ"י שזה לפעם אחת בשנה בלבד, דכשמתרגל למקום שוב לא יטרד מהסובב אותו.

סימן כה - נישוק וחיבוק בניו באמצע התפלה בבית

שאלה: הרמ"א (או"ח צח, א) כתב שאין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת. האם נאמר רק כשמתפלל בבית הכנסת, או גם כשמתפלל בבית ביחידות. – והאם גם חיבוק או נתינת מתנה בכלל זה.

תשובה: הרמ"א נימק את הענין שלא לנשק בבית הכנסת בזה"ל: "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ב"ה", והוסיף על זה הכף החיים (צח, יג) בשם ראשית חכמה: "ולכן ראוי לאדם שכאשר ירצה להתפלל שלא יסתכל בפני שום אדם ואפילו תינוק, כדי שלא יבא לחשוב בעניני אותו האדם, אלא בשעה שהוא מתפלל יתקדש ויחשב שאין לו ייחס וקורבה עם שום אדם אלא עם הבורא נשמתו לבדו, וזה יהיה סיוע גדול לכוונה, ע"כ. ומשמע מזה דהענין לאו דוקא בביהכ"נ, אלא דין הוא על האדם המתפלל לפני הקב"ה שיוכל להתפלל בכונה.

וכעין זה הביא בפסקי תשובות (סימן צח הערה 73) מספר ברכת חנוך (בסופו תשובה ג) בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שדייק מסידור דברי הלכה זו בהלכות תפלה ולא בהלכות קדושת בית הכנסת (לקמן בסימן קנא), כי האיסור הוא דוקא בעת התפלה, וכפי המבואר כדי שיקבע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. ושכן משמע מציון ביאור הגר"א לזוה"ק (ח"א קלב:) שכתב "בשעת צלותא לא ישוי ההיא מורא לקמיה אלא מורא דקוב"ה", ושכן מצדד בשו"ת בית ישראל (ח"א סימן ט) עיי"ש. וזהו כדברינו, שהענין הוא שלא לנשק באמצע התפלה, ואם כן אין חילוק אם מתפלל בבית הכנסת או מתפלל בבית.

וכן העלה גם אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן לא), שאין לנשק בניו באמצע התפלה אפילו כשמתפלל בביתו. והוסיף דלהשקיט ילד מבכייתו, מותר לנשק וללטף, דאינו במיוחד לאהבתו, אלא שהילד ירגע, עיי"ש באריכות.

ומזה יש ללמוד דבשעת התפלה יש למנוע גם מחיבוק או נתינת מתנה, ומ"מ כשעושה כן להשקיט ילד מבכייתו שרי.

סימן כו - תפלה מתוך סידור שנדפס בשבת

או ע"י אינשי דלא מעלי

שאלה: האם צריך להקפיד שלא להתפלל בסידורים או ללמוד בספרים שנדפסו בשבת, או שהדפיסוהו אינשי דלא מעלי.

תשובה: כתב בספר חסידים (סימן רמט): אחד היה רגיל להתפלל בכילה שהיתה מיוחדת לו בטהרה והיה נענה. אחר זמן היה מתפלל ולא נענה, והיה מתענה ולא הועיל, שאל לחכם, א"ל מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתבו, א"ל אני נתתי לכתוב לפלוני הסופר ושכרתי אותו לכתוב על קלף שלו יפה, השיב לו החכם כשהיה כותב לך היה לבו מלא טינא ועוולה, ואין קטיגור נעשה סניגור, לכך אין ראוי שישמע לך בעוד שאתה מתפלל בו, עכ"ל.

למדנו מהספר חסידים, דתפלה מתוך סידור שכתב רשע אינה נשמעת, דאין קטיגור נעשה סניגור. – ויש לעיין אם ענין זה נאמר דוקא בסידור שכתבו הרשע בידיו, אבל כהיום שהכל נעשה ע"י מכונות הדפסה, אולי אין צריך להקפיד על זה.

וכבר דנו גדולי הדורות אם דפוס דין כתיבה מעליא אית ליה או לא. והאריך בזה מאד בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיג) בדין תנ"ך שכתבו מין על דעת למכרו לישראל כדי להשתכר בו או כדי שעל ידי כך תתפשט אמונתו ושיטתו, ושם (אות כא) כתב דאף שדפוס דין כתיבה מעליא אית ליה, כמבואר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן טו) שו"ת זקן אהרן (סימן קע) ושו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן סו). מ"מ מבואר בשו"ת מהר"ם שיק (שם ד"ה ועתה) דהוי ככח כוחו, שהרי על ידי מעשיו שמהדק כלי הדפוס מתהדק הנייר ונחקק בו, וכח כחו ספק אם חשיב כמעשה דידיה.

וזה אמור בדפוס שהיה בימי מרן המהר"ם שיק, ומכל שכן בדפוס שבימינו, שכדי להפעיל את מכונת הדפוס אין אדם נוגע במכונה כלל, וגם את הנייר אינו מכניס לתוך המכונה במו ידיו, כי הוא רק לוחץ על כפתור ועל ידי כך מפעיל כח החשמל את מכונת הדפוס על גלגליו, טסיו וכל חלקיו שאחד מהם מיוחד גם לשאוב את הנייר ולהכניסו לתוך המכונה והכל בצורה אוטומטית, באופן שעצם ההדפסה הוי רק כח חמישי או ששי או יותר של הלוחץ על הכפתור דלא חשיבא מעשה דידיה. עיין תבואות שור (סימן ג סק"ד) שציין עליו במהר"ם שיק הנ"ל. ועיין שו"ת יד אליהו (ח"א סימן נג ד"ה וזה) מה שכתב לענין גרמא דגרמא.

ומ"מ כבר נתפשט המנהג שלא ללמוד מספרים שנדפסו ע"י מינין, ואין אחר המנהג כלום. ובפרט אם מדפיסים את הספרים במוסד הנקרא על שמו של אפיקורס ידוע שעובר על מצוות התורה בפרהסיא, וגם אינו בוש מלהכריז על עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל ר"ל, בודאי מכוער הדבר ללמוד בספר שנדפס במוסד כזה, גם אם כוונתם רק להרווחת ממון. ובעל נפש ירחיק עצמו מזה ומכיוצא בזה, עיי"ש באריכות נפלאה. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ג) שהאריך ג"כ בזה.

וכל שכן שאין להתפלל מתוך סידור שנדפס בשבת, וכמו שכתב בשו"ת ויען יוסף (ח"א סימן קנב), דמלבד איסור מסייע ידי עוברי עבירה והנאה ממלאכת שבת, פשיטא דדבר שנעבדה בו עבירה מאוס למצוה, ואין קטיגור נעשה סניגור, על כן יש לאסור סידורים וחומשים וספרים הנדפסים ע"י מחללי שבתות, ומחוייבים אנו למחות בעוברי עבירה בכל מה שביכולת בידינו, ואם כי בעוה"ר אין ידינו תקיפה עליהם, עכ"פ מחאה זו שבודאי הוא בידינו דהיינו שלא להשתמש בהסידורים שנעבדה בהם איסור, אנחנו מחוייבים לעשות.

ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ח סימן עב) אחרי שנו"נ לאסור לימוד בספר שנדפס ע"י מחללי שבת מצד איסור הנאה ממלאכת שבת, מוסיף דחוץ מזה צריך ליזהר שלא ללמוד בספר כזה שנדפס בשבת ולא להתפלל בסידור שנדפס בשבת, שכן מדברי ספר חסידים (הנ"ל) מבואר שאין להתפלל מתוך סידור שכתבו רשע, וכל שכן כשכל הספר נדפס בעבירה ועבר המדפיס על איסור חמור של חילול שבת שחייב סקילה, בודאי אין כדאי ללמוד או להתפלל בספר כזה.

ומבואר, דאף שמצד הסברא יש לדון בזה להיתר דלא נחשב ככוחו ממש, וכל שכן שאין לשרוף הספר כדי ספר תורה שכתבו מין, מ"מ אנשים מפורסמים לעושי עוול ורשע, וכל שכן שמחללים שבתות בפרהסיא, ראוי להמנע מכל מגע ושייכות עמהם ולא ללמוד ולהתפלל אפילו בדברים שנדפסו על ידיהם, וכנ"ל. – ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קכו) כתב, דהגר"ח מוולאזין זצ"ל גילה דעתו שאין הצלחה לתפלה או תורה כשמתפללים או לומדים בסידור או ספר הנדפס ע"י אינשי דלא מעלי. ומסתבר דאף שדפוס בזמנינו לא נקרא מעשה האדם, מ"מ כיון שיש לעובר עבירה חלק בסידור שעל ידו מתפללין אינו ראוי שיתפללו בזה.

גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן יז) דן בשאלה זו אם מותר להתפלל בסידור שנדפס בשבת, וכתב, דפשוט שכיון שנעשה בהם עבירה חמורה כזו דחילול שבת, ואף בנעשה ע"י פועלים נכרים, מ"מ הא איכא בזה חילול שבת בפרהסיא, שהוא ככופר בבריאת עולם וחילול שם שמים, הם מאוסים לדבר מצוה, וכל שכן לתפלה שצריכים שהשי"ת ישמע ויקבל התפלות שצריכים לזה סניגורים ופרקליטים טובים, ואיך יתפלל ע"י דבר שיהיה קטיגור ח"ו ולא יניח שיתקבלו התפלות.

והוסיף האגרות משה, דיש מקום לומר דגם בדיעבד לא יצא בתפלה כזו שהוא קטיגור בשבילו וגורם שלא תתקבל תפלתו, דתפלה שיודע שלא תתקבל בפשיעתו הוא כלא התפלל, דהא חזינן (בברכות כב) בהתפלל ומצא צואה במקומו שמסיק רבא דהואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. וכתבו התוס' והרא"ש, שהוא דוקא בחטא כלשון רבא הואיל וחטא, שהיינו שהוא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה, דאז הוי פושע וצריך לחזור ולהתפלל להר"י והרא"ש. אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק בו לא מקרי שחטא, משום שלא היה לו לאסוקי אדעתיה שהיה שם צואה תפלתו תפלה. - אלמא דלא מצד הצואה אין תפלתו תפלה, אלא מצד חטאו בעת התפלה, שעשה קטיגור לעצמו שלא תתקבל התפלה, ותפלה שידוע שלא תתקבל אינה תפלה. וא"כ יש ללמוד מזה לכל חטא שעושה בשעת התפלה, שהוא קטיגור שלא תתקבל אינה תפלה.

אבל למעשה אין לו לחזור ולהתפלל, דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, והוי מעוות לא יוכל לתקן. – וממילא יש ללמוד, דגם בשאר ספרים שנדפסו בשבת לא ילמוד, דהמצוה של לימוד התורה צריך להיות גם כן בלא קטרוג. וגם הא צריך סייעתא דשמיא להבין דברי תוה"ק, כאשר תיקנו להתפלל על זה בכל יום בברכת אהבה רבה, ואם יהיה קטרוג ח"ו במצות הלימוד גופה, הרי יהיה עיכוב מלהתברך בסייעתא דשמיא. – ולכן ודאי, יש לכל אדם ליזהר מלקנות סידורים וספרים שיש לחוש שנדפסו בשבת באיסור, עכתו"ד.

וכן העלה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קמה) אודות ספרים הנדפסים בזמן הזה על ידי מינין או חשודים במינות, דאף שיש לצדד, דכהיום שנעשה הכל בדפוס על ידי המכונות שעובדים כמעט בעצמן ובכל אופן על ידי כח שני ושלישי, לא שייך כלל זה דיהיה כספר תורה שכתבו מין. אבל מאד צריך להתרחק מללמוד בספרים כאלה. בא וראה מה שכתב רבינו המהרש"א (ב"מ פה: ד"ה א"ל ר"ח), דלהכי הקפיד ר"ח לצוד הצביים לעשות העורות לכתוב עליו תורה ומשנה לתינוקות, ולא קנה זה בכסף, כדי שלא יתערב בזה מחשבת המוכר שהיה לו מחשבה צדדית לכסף וזה לא יפעול טוב על התינוקות שילמדו בהספרים, א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בכגון הנ"ל, וכמו דאז"ל דאסור ללמוד תורה מרב שאינו הגון, כך אסור ללמוד תורה שנכתב או נדפס ממי שאינו הגון שבלי ספק פוגם.

סימן כז - התחיל קדיש בט' אם צריך לחזור לראש

שאלה: ש"ץ שהתחיל קדיש כאשר עדיין היו רק תשעה וסבר שיש כבר מנין, ורק באמצע הקדיש בא העשירי, האם צריך להתחיל שוב הקדיש מתחילה.

תשובה: הנה בגמרא (ברכות כא:) למדו חז"ל מהפסוק (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל" דכל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, ולכן אין אומרים קדיש בפחות מעשרה, כמבואר בשו"ע (נה, א). ומ"מ נפסק בשו"ע (שם, ב) דאם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן באמצע, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל והוא שנשתיירו רובן.

והוכיח מהלכה זו בשו"ת נודע ביהודה (אבהע"ז קמא סימן נו), דמה שלמדו חז"ל דאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה היינו דין לכתחילה, אבל בדיעבד גם אם לא היו עשרה יצאו ידי חובה ואין צריך לחזור, שהרי חזינן דאע"ג שיצאו מקצתן וליכא עשרה להשראת השכינה אעפי"כ גומרים אותו, עיי"ש.

והשיג על ראיה זו בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן יד), דמה שגומרים בפחות מעשרה אינו משום דבדיעבד אהני גם בפחות, אלא הטעם הוא כיון שאתיא שכינתא כבר בעשרה שהיה בתחלת התפלה, א"כ שוב אין סלוק השכינה עד שיגמרו דבר שבקדושה שהתחילו, ונהי דחסר להם מספר עשרה, מכל מקום ההשראה לא עברה עד גמר הענין, משא"כ אם מעיקרא אין עשרה אנשים, עיי"ש.

ולחילוק זה נראה שצריך לחזור היות והעשרה לעיכובא, ולא דמי לדין התחיל קדיש בעשרה ויצאו מקצתן דגומרים הקדיש מפני שאתיא שכינתא כבר בתחלת הקדיש. אבל כאן עדיין לא שריא שכינתא.

סימן כח - אמירת "עלינו לשבח" באמצע קדיש

שאלה: לא סיים עדיין "עלינו לשבח" והתחילו קדיש, כיצד ינהג.

תשובה: לענות אמן באמצע עלינו פשוט שצריך, שהרי מבואר במשנ"ב (סימן נא סק"ח), דמותר לענות אמן על כל ברכה ששומע, אפילו באמצע פסוק של פסוקי דזמרה, אם הוא במקום דסליק ענינא, וכמו כן מותר לענות מודים דרבנן באמצע פסוקי דזמרה, ומכל שכן דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו, עיי"ש. ולעומת זאת, אין להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לומר עלינו עם הצבור, כאשר העלה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן ח אות ד) עיי"ש.

ואם במודים דרבנן כתב האדר"ת בקונטרס עובר אורח [נדפס בסוף ספר ארחות חיים ספינקא (סימן קכז)], דמותר להפסיק לעניית אמן, וז"ל: בדין מודים. נראה לי פשוט, שלדידן שאין אנו חותמים בשם ומלכות במודים דרבנן, מותר לענות כל אמן כמו בפסוקי דזמרה, עכ"ל. וכ"כ גם בשו"ת שלמת חיים (סימן קלה), דמותר לענות אמן באמצע מודים דרבנן, עיי"ש. כל שכן דמותר לענות אמן באמצע עלינו, שהרי חזינן דמודים עדיפא מעלינו, שמותר להפסיק למודים באמצע פסוקי דזמרה, ומשא"כ לעלינו אין להפסיק.

וכל שכן שמותר להפסיק לעניית איש"ר, שהרי מבואר בפוסקים (מג"א סימן נו סק"א, שוע"ה שם ס"א, משנ"ב שם סק"ו), דאיש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים, ולכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים, כששומע שתיהם כאחד, יענה איש"ר. ומ"מ, אם יש לפניו שתי בתי כנסיות, באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע, ובאחד מגיעים לקדושה, ילך ויענה קדושה, כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע, עיי"ש.

ולענין אם רשאי להמשיך באמירת עלינו ולהפסיק לעניית אמן, או שמא יפסיק באמירת עלינו עד סיום הקדיש. – נראה שיפסיק באמירת עלינו, והוא על פי מה שכתב בפרי חדש, דאפילו להרהר בדברי תורה אסור בשעה שהחזן אומר קדיש, מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש. והביאו במשנ"ב (סימן נו סק"א). וא"כ ה"ה שאין לומר עלינו באמצע, כדי שלא תטרד כוונתו.

אלא שדברים אלו אמורים רק לענין עיקר הקדיש, וכעין שמצאנו בפוסקים (מג"א סימן קד סק"ז, שוע"ה שם ס"ה, משנ"ב שם סקכ"ז), דאם באמצע שמו"ע שומע קדיש מהש"ץ, ישתוק בעת אמירת איש"ר עד יתברך. – ועיין ארחות חיים לרבינו אהרן הכהן מלוניל (דין קדיש או' ה-ו) שכתב: ויש בעניית הקדיש כ"ח תיבות, לקיים מה שכתוב כח מעשיו הגיד לעמו, על כן אמרו כל העונה איש"ר בכל כחו, פירוש שיכוין בכ"ח אותיות שבו, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. – ואלה הכ"ח תיבות הן מאמן יהא, עד דאמירן בעלמא, על כן אין מפסיקין לעולם עד שיאמרו כולו וכו', עיי"ש. [ועיין שוע"ה (נו, ז) וכף החיים (סימן נה אות ט), שאין להפסיק עד דאמירן בעלמא]. וא"כ פשוט שיפסיק באמירת עלינו עד סיום עיקר הקדיש, ואח"כ יכול להמשיך.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה