אורח חיים · עניני סעודה, ברהמ"ז, זימון
סימן מה - אם מועיל לכסות סכין במפת ניילון שקופה אם צריך להוריד גפרורים או מצית ואקדח מהשולחן בברכת המזון
שאלה: האם סגי לכסות הסכין בשעת ברכת המזון, במפת ניילון שקופה. – והאם צריך להוריד גפרורים מצית אש או אקדח מהשולחן בשעת ברכת המזון, כמו שאמרו גבי סכין.
תשובה: מקור דין כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון, הוא בשו"ע (קפ, ה): "נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון". – וכתב הב"י (סימן קפ) ב' טעמים למנהג זה. האחד, שהברזל מקצר ימי האדם, ואינו דין שיהיה מונח על השולחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. והטעם השני בשם רבינו שמחה, לפי שפעם אחת הגיע אחד לברכת ובנה ירושלים ונזכר בחורבן ותקע סכין בבטנו.
והכף החיים (סי' קפ סקט"ו) הביא טעם אחר מספר מטה משה (סי' ד"ש) בשם בן דינאי, לפי שברכת יעקב אבינו הוא מטל השמים ומשמני הארץ, וברכת עשו הוא ועל חרבך תחיה, לכן עתה בבהמ"ז שמזכירין ברכת הארץ שהיא ברכתו של יעקב, מכסין הסכין שהיא ברכתו של עשו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.
ומטעמא דנפשיה כתב, לפי שכל אותיות של אלף בית יש בבהמ"ז, חוץ מן ף', וכתב הרוקח (סי' שלו) ותשב"ץ (סי' שטו), שבאו להודיענו שאין מלאך המות א"ף שצ"ף קצ"ף (ראה ישעיה נד, ח "בשצף קצף" ובתרגום יונתן "חרון אף") אנ"ף זע"ף נג"ף רש"ף, שולט בכל סעודה שמברכין בהמ"ז בכוונה, לכך מכסין הסכין לרמוז לזה, דבשעת בהמ"ז אין חרבו של מלאך המות שולט, והביאו שיירי כנסת הגדולה (אות ב).
טעם נוסף מובא בכף החיים, דבבהמ"ז אנו מבקשים שתבנה ירושלים ובהמ"ק בנין עולם, וארמון על משפטו ישב, ועל זמן ההוא נאמר לא ישא גוי אל גוי חרב וכו', ולכן מכסין הסכין בבהמ"ז, לרמוז כי בעה"י תתקיים בקשתינו על בנין ירושלם ובהמ"ק, ולא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם בב"א.
וכל זה טעמים פשטיים, אמנם בשער רוה"ק (דף יו"ד) כתב בשם האר"י ז"ל, שמי שהוא משורש קין, צריך להזהר להסיר הסכין מעל השולחן בעת בהמ"ז לגמרי, ולא יספיק לכסותו בלבד, יען כי כלי הזיין הם בקין כנודע, עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל (כה"ח סי' קסז אות מא) בשם האר"י ז"ל, שאין אנו יודעים מי הוא זה משרשי קין ואי זה הוא משורש הבל, לפי שנתערבו הניצוצין, וצריכין הכל להסיר הסכין מעל השולחן בשעת בהמ"ז ולא די בכיסוי.
נפקא לן כמה טעמים לכיסוי הסכין בשעת ברכת המזון: - א) שהברזל מקצר ימי האדם, ואינו דין שיהיה מונח על השולחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם [ב"י]. – ב) שפעם אחת הגיע אחד לברכת ובנה ירושלים ונזכר בחורבן, ותקע סכין בבטנו [ב"י]. – ג) ברכת יעקב אבינו הוא מטל השמים ומשמני הארץ, וברכת עשו הוא ועל חרבך תחיה, לכן כשמזכירין ברכת הארץ שהיא ברכתו של יעקב, מכסין הסכין שהיא ברכתו של עשו [מטה משה בשם בן דינאי]. – ד) כל אותיות של אלף בית יש בבהמ"ז חוץ מן ף', לרמוז שאין חרבו של מלאך המות שולט בכל סעודה שמברכין בהמ"ז בכוונה, ולכך מכסין הסכין לרמוז לזה, דבשעת בהמ"ז אין חרבו של מלאך המות שולט [מטה משה, ושכנה"ג]. – ה) לרמוז כי בעה"י תתקיים בקשתינו על בנין ירושלם ובהמ"ק, ולא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם בב"א [כף החיים]. – ו) מי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין לגמרי ולא יספיק לכסותו בלבד, כי כלי הזיין הם בקין, וכיון שאין אנו יודעים מי הוא זה משרשי קין ואי זה הוא משורש הבל, צריכין הכל להסיר הסכין מעל השולחן בשעת בהמ"ז, ולא די בכיסוי [האר"י ז"ל].
הורדת גפרורים או מצית אש בשעת ברהמ"ז
והנפק"מ בין הטעמים, אם דוקא ברזל צריך להוריד מהשולחן, או כל כלי משחית. לטעם הא' מדינא אין צריך להקפיד בסכין של זהב כסף ונחושת או סכין של פלסטיק, כי אם בברזל דוקא. וציינו הדעת תורה ותהלה לדוד (סימן קפ) שכן משמע מדברי הרמב"ן (סו"פ יתרו), דרק ברזל פוסל במזבח, אבל כסף ונחושת שרי. ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן רה בהערות לסימן קפ) העיר מדברי התוס' (חולין יח. ד"ה וכמה), דמשמע דהכל פוסל במזבח ולא רק ברזל. ודודי הגה"צ רבי פנחס יהודה ליברמן זצ"ל בביאורו טוב ירושלם על הרמב"ן (פ' יתרו שם) ציין בשם שערי אהרן, שכהרמב"ן מבואר בתוספתא (ב"ק ה, ב) ובמס' שמחות (פ"ח). ומהתוס' (הנ"ל) והרא"ש (בפי' למדות ג, ד) משמע, שבמזבח גם שאר מתכת אסור.
ולטעם הב' כל כלי משחית צריך להוריד, כדי שלא יבוא להזיק את עצמו רח"ל. וכמו"כ לשאר הטעמים צריך להסיר כל כלי משחית מהשולחן, לרמוז שאין חרבו של מלאך המות שולט, ושלא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם. ובפרט בברכה השייכת ליעקב אבינו ע"ה.
ולמעשה הביאו המג"א (סק"ד) ושו"ע הרב (סעיף ו) רק את הטעם הראשון של הב"י, שהברזל מקצר ימי האדם, ואינו בדין שיהיה מונח על השולחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. ומשמע שהוא העיקר, ושענין כיסוי אמור רק בסכין של ברזל. וגם אם נחמיר בכל סכין ולא רק בשל ברזל, ובפרט לפי המשנ"ב (סקי"א) שהעתיק את ב' הטעמים שהביא הב"י, עכ"פ אין להוסיף להחמיר בדברים אחרים שלא הביאו הפוסקים להלכה.
ובשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן מב) האריך אאמו"ר שליט"א בטעמי מנהג כיסוי הסכין בברכת המזון, וכתב שם (אות ד) דלא ראינו שיקפידו שלא להניח מפתחות ברזל על השלחן בברכת המזון. ועל כרחך דהקפידא היא רק על סכין ברזל ומתכת, שסכין היא כחרב המקצרת חיי האדם, ולא שאר כלי ברזל ומתכת, כגון פמוטות וכדומה.
ומכל זה נראה שאין להחמיר להוריד מצית או גפרורים וכיוצ"ב מהשולחן, ועיקר הקפידא הוא על כלי משחית ממש, ולא בשאר דברים שלא הביאו הפוסקים להלכה.
הורדת אקדח מהשולחן בשעת ברהמ"ז
ולכאורה, דין אקדח תלוי גם כן בטעמים שנאמרו בטעם המנהג להסיר הסכין מהשולחן. לטעם השני שהביא הב"י יש לומר, דבאופן שאין כדורים באקדח פשוט שאין להחמיר, שכן אינו יכול להמית, ולחשוש שילך להכניס כדורים ליכא למימר, כמו שלא חיישינן שילך להביא סכין. – ואילו לשאר הטעמים שהזכיר הכף החיים, גם כשאין כדורים באקדח יש להורידו מהשולחן, שכן זהו ברכת עשו ועל חרבך תחיה וברכת הארץ היא ברכתו של יעקב. וכמו כן לרמז דבשעת בהמ"ז אין חרבו של מלאך המות שולט. גם לפי הטעם שמרמזים דכשיבנה המקדש לא תראה עוד חרב ומלחמה, יש להורידו מהשולחן.
גם לפי טעם הראשון שהביא הב"י, שהברזל מקצר ימי האדם ואינו בדין שיהיה על השולחן שדומה למזבח שמאריך ימים, יש לומר דצריך להוריד את האקדח מהשולחן, דהרי הוא מקצר ימי האדם (ואף כשאינו עם כדורים, מ"מ זהו תשמישו). – ובפרט לפי דברי השבט הלוי (הנ"ל) דלטעם זה צריך להחמיר לסלק גם שאר מיני כלים של ברזל ולאו דוקא סכין, אם כן כל שכן הוא לאקדח שעשוי מברזל.
ולמעשה, אף שהמג"א ושו"ע הרב (הנ"ל) הביאו רק את טעם הראשון של הב"י, ומשמע שהוא העיקר. מ"מ המשנ"ב הביא את ב' הטעמים. ולפי המבואר כמעט כל הטעמים שייכים גם באקדח, ואם כן יש לנהוג להוריד גם אקדח מהשולחן בשעת ברכת המזון.
ואף שיש לצדד להקל, היות וכל הענין להסיר סכין מעל השולחן הוא רק תקנה דרבנן, ואולי תיקנו רק במילתא דשכיחא שיהא על השולחן, ואין לנו להוסיף מדילן שאר כלי משחית שלא שכיח שיהיו מונחים על השולחן בשעת ברכת המזון. – מכל מקום עיין חסד לאלפים (אות ה) ובן איש חי (שנה ראשונה פ' חקת אות ו), דהמדקדקים מסירים כל כלי ברזל, כגון המזלג והמספרים של נירות.
וכן כתב אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן מב אות ז), דלדעת המקובלים צריך להסיר מהשלחן כל סוגי מתכת. ושכן נוהגים אדמור"י בית רוזי'ן שבשעת קידוש וברכת המזון, אין שום כלי מתכת על השלחן, כי אם הכוס והפמוטות. ושכן ראה אצל גיסו האדמו"ר הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע שבליל שב"ק לפני ברכת המזון, קיפל הגבאי את הסכין, הלהב לתוך הידית, והכניסו לכיסו, עיי"ש. – והם נהגו כן בשבת שלא שייך בו הטעם הב', אם כן מסתבר שבחול, כל שכן שיש להחמיר באקדח שיכול להמית רח"ל.
כיסוי הסכין במפת ניילון שקופה
ועל דבר השאלה אם סגי לכסות את הסכין במפת ניילון שקופה, או בעינן שלא תראה כלל. – הנה לפי שני הטעמים שהביא הב"י לא סגי בכיסוי ניילון שקוף, דאינו בדין שיהיה מונח על השולחן. וגם חשש תקיעת הסכין רח"ל לכאורה יש, ובפרט לפי מה שכתב הכף החיים, שלפי הקבלה לא די בכיסוי הסכין וצריך להסירו דוקא. ואם כי בחסד לאלפים (סק"ה) כתב, דנוהגים לכסות הסכין או להסירו, ובשולחן הטהור (סעיף ד) כתב, דלכתחילה יסלק הסכין, ואם אי אפשר לסלקו מכסהו במפה עיי"ש, אלמא דאין צריך להסיר את הסכין ודי בכיסוי. מיהו בניילון שקוף נראה להחמיר, דגרע טפי שנראה לעין ולא מיקרי מכוסה.
סימן מו - אם מועיל אמירת רצה בברהמ"ז לאחר סיום ברכת ובנה ירושלים
שאלה: מי ששכח להזכיר רצה ונזכר אחר ברכת בונה ירושלים, ואינו זוכר את הברכה שנתן שבתות וכו', האם יכול להזכיר שם רצה, או לא יצא וצריך לחזור.
תשובה: בביאור הלכה (סימן קפח ס"ו ד"ה שנתן) נתקשה בזה, מדוע לא מצינו שיועיל להזכיר נוסח רצה או יעלה ויבוא מיד לאחר ברכת בונה ירושלים, כשם שמצינו בתפלת שמו"ע לענין הזכרת משיב הרוח (בסימן קיד) ויעלה ויבוא (בסימן תכב), שכשנזכר קודם שהתחיל מודים אומרו שם, ונשאר בצ"ע למעשה. – ואם כן לכתחילה ודאי לא יעשה כן.
ובדיעבד, אם טעה וחשב שניתן להשלים אמירת רצה או יעלה ויבוא מיד לאחר ברכת ובנה ירושלים, נחלקו שנים מפוסקי דורנו האם יחזור לברך ברכת המזון, דעת הגרשז"א בשש"כ (פנ"ז הערה טו), דברכת בונה ירושלים בברכת המזון הוי כעין עקר רגליו דשמו"ע, ולכן אין מועיל שם מעין המאורע, ורק נוסח הברכה שתיקנו חז"ל מועיל בזה.
ולעומת זאת בשו"ת חשב האפוד (ח"ג סימן סא) מצדד דלא יחזור, עפ"י מה שכתב הב"י (סימן קיד) וז"ל: ומצאתי כתוב ולמה לא תקנו ברכה בפני עצמה במקום שנזכר, כמו בברכת המזון שאם שכח קובע ברכה אחת של שבת, אומר הר"מ מפני שיהיה הפסק אם יברך, ולא דמי לברכת המזון דהתם כבר סיים הברכה דהטוב ומטיב ביבנה תקנוה, ע"כ. והעתיק המג"א (שם סקי"ב) דברים אלו. והעולה מדבריו, כי באמת יותר טוב להוסיף ברכה להשלים החסרון, אלא דבתפלה אי אפשר כי אין להוסיף על הברכות, אבל בברכת המזון אין קפידא, משום דכבר נשלמו הברכות כי הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וכיון דחזינן דבתפלה הואיל ואין להוסיף שם ברכה, יוצא אדם ידי חובתו בהזכרה לפני תחלת הברכה השניה, מסתבר דגם בברכת המזון יוצא בהזכרה לפני ברכת הטוב והמטיב בדיעבד, ואם כי יש לדון בזה, מכל מקום מידי ספק לא יצאנו, על כן אין לברך עוד פעם ברכהמ"ז משום חשש ברכה לבטלה. ואע"ג דבספק בבהמ"ז יש לברך, משום דהוי ספיקא דאורייתא כדאיתא בשו"ע (סו"ס רט), הני מילי בספק אם בירך כי זה ספק דאורייתא, אבל בנדו"ד ודאי יצא ידי חובתו מה"ת, והספק הזה אם יצא ידי ההזכרה, ודאי אינו אלא ספק דרבנן, ויש להקל בו משום חשש ברכה לבטלה, עיי"ש באריכות.
ולכאורה מה שדימה ברכת המזון לשמונה עשרה צ"ב, דשאני בשמו"ע שעדיין עומד באמצע, לכן יוצא בהזכרה לפני תחלת הברכה השניה, אבל בברכת המזון דחשיב כבר כעקירה וכאילו כבר גמר לברך, מהיכי תיתי שיועיל שם הזכרת המאורע. ואולי זה כוונתו במה שכתב "ואם כי יש לדון בזה".
ואולם מהכרעת הפוסקים שהובא במשנ"ב (קפח סקי"ז) נראה דס"ל, דלא מהני אמירת רצה אחרי ברכת בונה ירושלים, שכתב: ואם אינו יודע נוסח ברכה זו (שנתן שבתות) חוזר לראש, ואם יודע ההתחלה והסיום, אף שאינו יודע שאר הנוסח שבאמצע כראוי, אומרה וא"צ לחזור לראש [ט"ז וש"א], עכ"ל. ולכאורה למה לא יאמר לאחר סיום ברכת בונה ירושלים רצה, אלמא ס"ל דלא מהני. וגם בביה"ל (הנ"ל) הניח בצ"ע, עיי"ש.
סימן מז - נטילת רשות מכהן כשאינו מברך עם הזימון
שאלה: האם צריך ליטול רשות מהכהן לברך, ולומר "ברשות כהן", כשאוחז באמצע סעודה ואינו מצטרף לזימון.
תשובה: הנה ענין נטילת רשות מהכהן לכאורה הוא ענין של כבוד, דלעולם היה צריך לכבד את הכהן לברך, והיות שאינו מכבדו בברכת המזון, נוטל ממנו רשות לברך. וכן מתבאר ממה שכתב החוות יאיר בספרו מקור חיים (קיצור הלכות לס' קסז סי"ד), שאין ענין ליטול רשות ממי שיושב אצלו ואינו אוכל ושותה עמו, ולפני בעל הבית א"צ ליטול רשות מהכהן, עיי"ש. משמע מזה, דענין נטילת רשות הוא מפני שהיה לו לכבדו בברכת המזון, ולכן כשסועד אצל בעל הבית שאין לו רשות לכבדו, אינו צריך להזכיר את הכהן. ולכן אין צריך להזכירו כשאינו סועד עמהם.
ואם כן בנידון דידן שלא שייך לכבדו לברך, היות ועומד באמצע סעודה ואינו רוצה עדיין לברך, אין צריכין ליטול ממנו רשות לברך. – אבל בענינים כאלו אי אפשר להורות הוראה כללית, דהכל לפי הענין, וכיון שאין חסרון בהוספת נטילת רשות גם מהכהן, למה לא לכבדו. [ועיין שו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן כט) ומנהג ישראל תורה (או"ח סי' קלה אות ג), האם יש חיוב להעלות כהן ראשון לתורה כשנקלע לבית הכנסת, או שלומד לו לעצמו שם ואינו שומע קרה"ת עם המנין].
סימן מח - קטן שאכל והגדיל קודם עיכול המזון
אם חיובו בברהמ"ז מדאורייתא ומה דינו לענין זימון כשהגדיל במוצאי שבת
שאלה: קטן שאכל והגדיל קודם עיכול המזון, האם חייב לברך ברכת המזון מן התורה, או חיובו רק מדרבנן. – ומה הדין כשהגדיל במוצאי שבת, האם רשאי לזמן על הכוס בסעודה שלישית דאזלינן בתר שעת זימון ועכשיו הוא גדול, או דילמא אזלינן בתר שעת אכילה שהיתה בשבת.
תשובה: פסק בשו"ע (קפו, ב) "קטן חייב מדרבנן (בברכת המזון) כדי לחנכו". וכתב בהגהות הגרעק"א: מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י"ג לעת ערב קודם לילה, ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון, אם מחוייב מדאורייתא לברך. ואם נדון דהוא דאורייתא יש לומר דאם בירך קודם הלילה, דכשהחשיך צריך לחזור ולברך, כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מן התורה לברך, אין יכול לפטור חיובא של דאורייתא, עיי"ש בהמשך דבריו.
ובביאור ספיקתו נראה, דיש להסתפק במה שפסק המחבר (קפד, ה), דיכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו, האם שיעור עד שיתעכל הוא זמן החיוב מדאורייתא לברך, שבתוך זמן זה הוא שבע, לכן הברכה היא על השביעה כש"כ ואכלת ושבעת. או חיוב ברכת המזון הוא מיד בגמר אכילה, ועד שיתעכל אפשר לברך, והיינו דשיעור עיכול הוא רק תשלומים דזמן החיוב.
והנפק"מ בין הצדדים הוא, דאם השיעור עד שיתעכל הוא זמן החיוב, א"כ כשנעשה בר חיובא בתוך זה השיעור, חיובו מדאורייתא, אעפ"י שעצם האכילה היה בהיותו אינו בר חיובא, מפני דהברכה הוא על השביעה, ועתה הוא שבע מהאכילה. – ואם החיוב הוא רק כתשלומים, א"כ היות דעצם האכילה היה בזמן שלא הוי בר חיובא, גם התשלומים הוא לאותו חיוב שהיה עליו בשעת האכילה, וכיון דבשעת האכילה לא היה בר חיובא, אין חיובו גם עתה רק מדרבנן, ועיין שו"ת כתב סופר (או"ח סימן לא) וחזו"א (או"ח סימן כח אות ד) שמסתפקין בכעין זה.
ונראה לענ"ד לדון בדבריו הק', בהקדם מה דאמרו חכמינו ז"ל (פסחים קב.), ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר, אוכל והולך עד שתחשך, גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום.
וכתב הרא"ש (פסחים פ"י, ז), ויש להסתפק אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אע"ג דקתני בתוספתא (ברכות פ"ד) בדברי רבי יוסי, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון, מ"מ איכא למימר, שאני התם שאכל משתחשך, הלכך דין שיזכיר של שבת, אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד יום לא. או דלמא, כיון שקידש היום, צריך לברך ברכת המזון של שבת, מידי דהוה במי שלא התפלל בערב שבת מנחה, מתפלל שתים של שבת, וכן נראה. – וכן הוא בפסקי הרא"ש (פסחים פ"י, ז), דצריך להזכיר בה בברכת המזון, של שבת, וכן פסק הטור (סימן רעא).
והבית יוסף (סו"ס קפח) הביא תשובת הרא"ש (כלל כ"ב סימן ו), דבהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו, אין לו להזכיר כלל של שבת בחול, מידי דהוי אתפילת מנחה של שבת, שאם לא התפלל אותה, מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, כי אין להזכיר של שבת בחול אעפ"י שנתחייב תפילה זו בשבת, וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, דקאמר רבי יוסי (פסחים קב.) גמרו סעודתן וכו' ומזכיר של שבת בברכת המזון אע"ג דסעודת חול היתה, כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת, הכא נמי אע"ג דסעודת שבת היתה, כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת, עכ"ל הרא"ש, וכן כתב רבינו בסימן תרצ"ה לגבי פורים, שאם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה, כתב א"א (הרא"ש) ז"ל שאין אומרים על הניסים.
מבואר, דלהרא"ש הולכים תמיד בתר זמן שמברך ברכת המזון, אם מברך בשבת מזכיר של שבת, אע"פ שהסעודה היתה בחול, ואם מברך במוצאי שבת אין מזכיר של שבת, אע"פ שהסעודה היתה בשבת.
וממשיך הב"י (שם), אבל בהגהות מיימון (פ"ב מהל' מגילה הי"ד אות א) כתב בשם הר"ם, שצריך להזכיר על הניסים [אפילו מברך ברכת המזון בלילה], וכתב בשם המהרי"ל (שו"ת סימן נו), דלסברא זו לא תיקשי מתפלת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש, דזמן תפילת מנחה עבר, ואינו מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, האיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
ולהלכה פסק בשו"ע (קפח, י) כהגהות מיימון, דאם היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, והוא הדין לראש חודש חנוכה ופורים.
וצ"ע דבשו"ע (רעא, ו) פסק, אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שבירך ברכת המזון, מברך ברכת המזון וכו' וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אע"פ שמברך קודם קידוש, וזהו הכרעת הרא"ש. ולכאורה הני תרי פסקים סתרי אהדדי, דכאן פסק דאזלינן בתר גמר הסעודה, ובסי' קפח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה.
וכבר נתקשה בזה הב"ח (סימן קפח) והניח בצ"ע. ובאמת הרמ"א (בסימן רעא שם) כתב: ויש אומרים דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחילת הסעודה, וכן עיקר, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח. – גם המג"א (רעא סקי"ד) עמד בסתירה זו, וכתב דהמחבר ספוקי מספקא ליה, ומספיקא בכל ענין צריך להזכיר, דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך, עכ"ל, פירוש, דלכן בסימן קפ"ח פסק דמזכיר של שבת אע"פ שסעד בערב שבת, וכן בסימן רע"א בסעד בשבת ומברך במוצאי שבת מזכיר של שבת, והכל משום ספיקא כמאן פסקינן כהרא"ש או כהגהות מיימון.
והברכי יוסף (קפח אות יב) תירץ סתירת המחבר, דלעולם אזלינן בתר תחלת הסעודה, וסופו בתר ראשו גריר, אבל זהו דוקא באופן שמברך מיד כשגמר סעודתו, ומברך כדינו, אז אמרינן דאזלינן בתר תחלת הסעודה. אבל אם פסק סעודתו ביום ומברך בלילה, נמצא דהברכת המזון שמברך הוי כתשלומין, וצריך לברך לפי הזמן שמברך. ולכן בסימן קפ"ח דמיירי שגמר סעודתו בלילה במוצאי שבת ואז נתחייב בברכת המזון, הלכך אזלינן בתר התחלת הסעודה ומזכיר של שבת. אבל בסימן רע"א מיירי שפסק לאכול ביום בערב שבת ומברך בלילה בשבת, דבכהאי גוונא ברכת המזון הוי כתשלומין, ולכן צריך להזכיר של שבת, כמו בשכח תפלת מנחה בערב שבת שמברך שתים של שבת. – ולפי זה, אם גמר סעודה ג' מבעוד יום ולא בירך עד ליל מוצאי שבת, אינו מזכיר של שבת, דהברכה הוי כתפילת תשלומין ודינו כתפלת מנחה כששכח, עכתו"ד.
וצריך לומר לדבריו, דהא ודאי דכל זה מיירי בתוך שיעור עיכול, דלאחמ"כ אין מברך כלל, ואעפ"כ קרי ליה תשלומין, משום דנעשה שינוי בין יום ולילה ולכן קרי ליה תשלומין. – או אפשר דס"ל, דכל שלא מברך מיד בגמר סעודתו, אלא מברך בתוך זמן שיעור עיכול מקרי תשלומין, וכל שהוא תשלומין מברך ברכת המזון כדין הזמן שמברך כמו בשכח מנחה.
ולפי זה בנדון הגרעק"א נראה להכריע, דהיות וגמר סעודתו של הקטן היה ביום כשעדיין לא היה בר חיובא, וברכת המזון שמברך בלילה לפי המבואר לעיל נקרא תשלומין, והתשלומין הוא על ברכת המזון דאינו בר חיובא, א"כ התשלומין אינה יכולה להיות יותר חיוב, מהחיוב עצמו, והיות דהחיוב עצמו היה מדרבנן גם תשלומין שלו מדרבנן, ולא שייך לומר דאם בירך ביום וכשהחשיך יחזור ויברך עוד פעם, דגם הברכה שיברך אח"כ ישאר עליו דין דרבנן, וא"כ לא תיקן כלום.
ואע"ג דלענין הזכרת המאורע אזלינן בתשלומין בתר השתא ומזכירין המאורע, אע"ג שבעת שאכל לא היתה עדיין מאורע זו. – זהו דוקא לענין הזכרה גרידא, אבל לענין עצם החיוב של הברכת המזון, ודאי שאין התשלומין עדיף מן החיוב עצמו.
וכצד זה נקט החזו"א (שם), שברכת המזון עיקרו על האכילה, ועד שיתעכל הוא רק הזמן לברך על אכילה ראשונה, ולכן קטן שאכל והגדיל קודם עיכול המזון, חיובו בברכת המזון רק מדרבנן. וע"ע שו"ת להורות נתן (חט"ו סימן ז) בנידון חקירת הגרעק"א.
ואולם הגרעק"א נשאר בצ"ע, וע"ע שדה חמד (אסיפ"ד, מערכת ברכות סימן ד אות י). – ולכן נכון הדבר שיאכל הקטן כזית בלילה, ואז יתחייב לכו"ע בברכת המזון דאורייתא.
והנה, לענין זימון אם יכול הקטן לזמן ולהוציא אחרים ידי חובה, לפי דברינו הנ"ל נמצא שיהא תלוי בפלוגתת האחרונים אם זימון הוא מן התורה או מדרבנן, דעת הטור (סימן קפח) והלבוש (קצח, ח) ועוד, דהוי דאורייתא. וא"כ אין הקטן שחיובו דרבנן יכול להוציא ידי חובה את האחרים.
ברם דעת רוב הפוסקים דזימון הוא דרבנן (עיין פמ"ג קצב משבצ"ז סק"א, ושעה"צ קצז סקט"ז), ואם כן נחתינן לספיקא אם תרי דרבנן מוציא חד דרבנן. דבשו"ע הרב (קפו, ג) ס"ל דמוציא, ודעת המשנ"ב (שם סק"ז) להחמיר. ומ"מ מסתברא מילתא דכולי האי לא נחמיר עליו שאינו מוציא אחרים, כיון דהשתא על כל פנים גדול הוא, [וגם בידו להכניס עצמו להיות חד דרבנן על ידי שיאכל כזית, ואם כן חשוב רק חד דרבנן, עיין מג"א (קפו סק"ג) ובמחצית השקל שם]. ובפרט שבזמנינו אין המזמן מוציא האחרים כל ברכת המזון, רק כל אחד מברך לעצמו, ולכן נראה דיכול לזמן.
וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן נו) דכיון שהנדון רק לענין זימון, עכשיו שהוא בר חיובא, הא מצדד הרא"ש (פ"ז דברכות סימן כא) דמן התורה יכול המזמן להוציא אפילו בלי אכילת כזית דגן, והטעם שיאכל כזית דגן הוא רק כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו, ואפילו לפי מה דאסיק הרא"ש מירושלמי שהוא משום ואכלת ושבעת וברכת, הא נוטה דהוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא. – וכאן דהקטן אין צריך להוציא דכולם מברכים לעצמם, ויכול לומר בשופי שאכלנו משלו דהא אכל באמת, ועכ"פ מדרבנן צריך לברך, פשיטא דיכול לברך על הכוס, עכ"ד. וכ"ה בקובץ תשובות (ח"ג סימן לה) דרשאי לזמן.
סימן מט - קילוף הפרי לפני הברכה או לאחריה
והאם נקרא שלם כשהוציא הגרעין מתוכו
שאלה: האם יקלף הפרי לפני הברכה או לאחריה. – ובאופן שהוציא את גרעיני הפרי לפני הברכה, האם מיקרי עדיין שלם.
תשובה: כתב באר היטב (ריש סימן רב): ואם הוא פרי שראוי לחוש שהתליע לא יברך עד שיפתח הפרי ויראה אם ראוי לאכילה, ספר חסידים. ושל"ה כתב דוקא באגוז, משא"כ בשאר פירות שאף אם התליע בתוכו לא יברך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה, ע"כ טוב יותר לברך כשהוא שלם. – מדבריו למדנו, דהענין לחתוך קודם הברכה הוא כדי שלא יהא ברכה לבטלה, ולכן במקום שאין לחוש לזה, עדיף לחתוך אחר הברכה.
אך בשערי תשובה (שם) כתב: ועיין בא"ר שכתב עוד טעם, משום שהשבירה הוי הפסקה, דומיא דחתיכת לחם בברכת המוציא, ואם רוצה לקלוף הפרי, תחלה יקלוף ואח"כ יברך. – ולדבריו, גם באופן שאין חשש ברכה לבטלה, צריך לחתוך קודם, מטעם דהקילוף הוי הפסק בין הברכה לאכילה.
למעשה העתיק בשו"ע הרב (סי' ר"ו סעיף ג) רק הטעם דחיישינן שמא לא ימצאנה יפה, ולא חשש להטעם דהוי הפסק, וז"ל: "המברך על הפרי לא יחתוך עד אחר הברכה, כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר כמ"ש בסימן קס"ח (סעיף א), ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין הברכה לאכילה, הואיל והוא צורך אכילה. ומ"מ האוכל אגוז וכיוצא בו, ישברנו ואח"כ יברך, כי שמא התליע בתוכו או נרקב, ונמצא בירך לבטלה". – לעומת זאת במשנ"ב (ר"ו סקי"ב) העתיק את שני הטעמים. ולדבריו בכל אופן יש לחתוך קודם הברכה, אף כשאין לחוש שהתליע.
ולכן העצה כמו שמצינו שנהגו כמה גדולים, שהיו קולפים מעט לפני הברכה, ומניחים שוב הקליפה במקומה על הפרי עד שנראה כעין שלם ומברכין, כדי לצאת ידי כולם. עיין פסק"ת (ח"ב סימן רו אות יג) שכן נהג מרן החת"ס ועוד גדולי הדורות. וכמו שכתב בכף החיים (רב, סק"ד) לענין הבודק פרי ופותחו לראות אם אינו מתולע, שיש לעשות זאת לפני הברכה, ולאחר הבדיקה יסגרנו שוב, שיראה לעין כשלם ויברך עליו, עיי"ש.
ועל דבר השאלה, האם כשהוציא את גרעיני הפרי לפני הברכה מיקרי עדיין שלם. – הנה מלשון השערי תשובה (שם) נראה לכאורה דתלוי אם הגרעין נאכל או לא, דאחר שמביא סברת הא"ר דיחתוך הפרי קודם הברכה משום דהקילוף הוי הפסק, כותב בזה"ל: ולענ"ד י"ל, דאפילו תימא דלאו הפסקה הוא כ"כ, אין לעשות כן לכתחלה, דגם טעם לברך קודם על השלם אין כאן, דכיון דהקליפה לא חזיא כלל, בתר פרי אזלינן "והברכה הוא על הגרעין שבתוכו שראוי לאכילה, והרי הוא בשלמותו". – מבואר מדבריו, דשלם מקרי שאוחז בידו בשלימות כל מה שהוא עתיד לאכול, ולכן אע"ג שקולף הפרי, מ"מ כיון דרק הפרי שבתוכו נאכל, והרי הוא בשלימותו, נקרא שלם.
ולפי זה נראה, דבאופן שהגרעין נאכל, צריך הגרעין להיות בשעת הברכה, אבל באופן שאין הגרעין נאכל, לכאורה לא בעינן שיהא בתוכו כדי להיחשב שלם, ויל"ע.