אור ברסלב
שות גם אני אודך - א אורח חיים › חנוכה

שות גם אני אודך - א

אורח חיים · חנוכה

ארבעה מינים

סימן קו - לחמם עצמו ולהנות מריח של נרות חנוכה

שאלה: האם מותר לישב כנגד הנרות כשעל ידי זה מחמם עצמו, דמה דקיי"ל (תרעג, א) שאסור להשתמש לאור נר חנוכה הוא דוקא בשימוש ראיה שזה עיקר התשמיש, או שמא גם לחמם עצמו נגד הנרות אסור, משום שהוקצו למצותן וכל הנאות אסרו. – והאם מותר להשתמש בנרות שמפיקים ריח טוב בשעה שדולקים, או שמא דכל ההנאות נאסרו ואסור גם ליהנות מהריח של נרות חנוכה.

תשובה: תלוי מה כוונתו בישיבה נגד הנרות, אם כוונתו להתחמם אסור, אבל לישב כנגד נרות חנוכה ואגב זה מתחמם שרי כשעיקר ישיבתו הוא ההנאה מקדושת הנרות ולא החימום.

דהאיסור "ואין לנו רשות להשתמש בהם" היינו השתמשות ולא הנאה ממילא. וכן נראה ממה שהביא בשערי תשובה (סימן תרעג סק"ב), פסק הפרי חדש דלילך לאור נרות חנוכה שלא יכשל שרי, דלא מחוייב להעצים עיניו דלא מיקרי תשמיש. וכן הביא משו"ת פני אריה (סימן מז) שלא אסרו אלא להשתמש, אבל כל שאינו משתמש כלום, רשאי לישב בביתו בשעה שנרות חנוכה דולקים. – הרי דללכת לאור נרות חנוכה מותר אפילו כשנהנה מאורם, ובלעדם יכול להכשל בעץ ואבן. ודוקא לעמוד כנגדם בכוונה לקרות לאורם הוא דאסור, שזהו כבר בגדר השתמשות, ולא הנאה גרידא.

והטעם דשרי לילך לאור הנרות, אעפ"י שנהנה מהנר שאינו הולך בחושך והאור גורם לשמחה, בכל זאת מותר, משום שאין הנר חנוכה איסור הנאה כערלה וכלאי הכרם, אלא מותר להנות ממנו, ורק לעשות מעשה הוא דאסור, כי המעשה הוא השתמשות, משא"כ ללכת ולהנות מהאור מותר, כיון שאין בזה מעשה.

וכן כתב המשנ"ב (תרעג סקי"א) וז"ל: ודוקא בזה [כגון לבדוק מעות, או למנותן לאורה אסור] שהוא עכ"פ תשמיש עראי, אבל כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו, בשעה שנר חנוכה דולקת. ובשעה"צ (סקי"א) דזהו אפילו לא הדליק השמש אצלו. ושיותר מזה כתב הפרי חדש והובא בשע"ת, דלילך לאור נר חנוכה לראות שלא יכשל שרי, דלא מחוייב להעצים עיניו דלא מקרי תשמיש.

אבל כשכוונת ישיבתו כנגד הנרות הוא רק להתחמם, אסור, דזהו כבר בגדר השתמשות, שהאיסור להשתמש לאור נר חנוכה כולל כל הנאות, וכ"כ מו"ר מרן בעל שבט הלוי שליט"א בתשובה כת"י שנדפסה בשבט הלוי (חנוכה, פסקי הלכה פי"א הערה ו), דאין שום ספק שכל הנאות אסורין, לא זו בלבד לדעת בעל המאור (ריש פ"ב דשבת) דטעם איסור תשמיש, משום דהוי דומיא דמנורת המקדש וחל איסור חמור דהקדש דאסור בהנאה, אלא אפילו לדעת הרמב"ן במלחמות (שם) החולק על בעל המאור בפירושו, מכל מקום כתב מפורש, דאיסור תשמיש נ"ח הוא כל תשמישים שבעולם, עש"ה.

וכמו שמותר ללכת לאור נרות חנוכה, או לשבת כנגדם אעפ"י שמתחמם על ידם כשכוונתו עצם הנר, כך מותר גם להנות מריח טוב שמפיקים הנרות בשעה שדולקים, דעיקר כוונתו הוא הנר. וכ"כ בשבט הלוי (שם הערה ח), דכיון שאין הנר עצמו עומד לשייכות ריח, לא נכלל באיסור להשתמש לאורה, ועיין בש"ך (יו"ד סימן קח סקכ"ז) דכל דבר שאינו עומד לריח אין איסור בריח, ואפילו מה שדחה הש"ך שם, מכל מקום הא מסיק דכל דבר שנאסר מטעם דאקציה מדעתו, אינו נאסר אלא ממה דאקציה, ופשיטא דנ"ח לא אקציה אלא מהנר הדולק לא מריח שהוא דבר זר בתוכו. – וזהו דווקא כשיושב שם סתם, אבל כשיושב ומתכוין להריח אה"נ דאסור, וכנ"ל.

סימן קז - לישן בבית יחידי עם נר חנוכה

שאלה: איתא בגמרא (שבת קנא:) דהישן בבית יחידי בלילה אוחזתו לילית, ונהגו העולם להשאיר אור דלוק כמו שכתב בכף החיים (סימן רלט אות יז), האם מותר לישן בבית יחידי עם נר חנוכה, או שחשיב משתמש לאורו ואסור.

תשובה: לענ"ד דבר זה לא מיקרי השתמשות בנרות, דהשתמשות האסורה בנר חנוכה הוא להסתכל ולעיין לאור הנרות, כמו שנתבאר (בתשו' הקודמת) עפ"י הפר"ח ושו"ת פני אריה שהובא בשע"ת (סימן תרעג סק"ב) ובמשנ"ב ושעה"צ (שם סקי"א), דלשבת בביתו ואפילו ללכת לאור הנרות מותר.

ולכן הוצרך בשו"ע (סימן תרפא) ליתן טעם שאין מבדילין לאור נר חנוכה שאין נהנין לאורו, ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, וכמבואר (בסי' רחצ, ד) שיהא סמוך לנר בכדי שיוכל להכיר בין מטבע למטבע. ולכן אסור להבדיל בנר חנוכה שזו הנאה לעיין ולהכיר מטבע, ורק מטעם זה אסור שהוא תשמיש ממש, ולא משום סתם הנאת מצוה. אבל הנאה מכללות האור שיש בחדר לאו הנאה האסורה היא. וכבר העיר מזה בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן קכז אותו ד).

ובלא"ה הרי מדינא מותר להשתמש לאורה לאחר חצי שעה (שו"ע תרעב, ב). – ובר מן דין, הלא מנהג העולם להקל לישן יחידי אפילו בבית, ועיין אשל אברהם (בוטשאטש, סימן רלט) דאין קפידא אלא בבית שאין בו מזוזה, או כשרואין אור הלבנה בבית. ובשעה"צ (שם סקי"ז) כתב, דאם אין הפתח נעול רק פתוח לבית אין חשש, וכתב בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סימן יז, ובמהדו"ת חאו"ח סימן נז) דאף אם הפתח סגור ואינו נעול אין להקפיד, עיי"ש באריכות בענין שינה בחדר יחידי לכתחילה.

והנה בכף החיים (רלט, יז) מבואר מזוה"ק (ח"ג מה.), דבבית יחידי שלא גרים בו דיורים אחרים, לא מועיל נר, ורק בבית שיש בו גם דירות אחרות נר מועיל דהרי זה כיום, וביום אין סכנה כשיש דיורים אחרים. – ויש להסתפק בדירה עם כניסה מהרחוב, ומצדה יש קיר משותף עם דירה אחרת, אם נחשב כיש בו דיורים אחרים כיון שמחוברים, וא"כ אין סכנה ביום, ומועיל נר בלילה. ועיין בשו"ת משנת יוסף (שם אות ה) שכתב דנהגו להקל בזה. – ומ"מ לא מיקרי הנאה מנר חנוכה כלל וכנ"ל, דהנאה האסורה היא השתמשות, ולא הנאה מכללות האור שיש בבית.

סימן קח - חתן הנושא אשה בחנוכה היכן מדליק נ"ח

שאלה: בחתן הנושא אשה בחנוכה, והחופה מתקיימת קודם השקיעה ואין באפשרותו להדליק בבית הוריו, היכן ידליק נר חנוכה, האם צריך להדר לילך אחר החופה להדליק בדירתו החדשה, או יכול להדליק במקום החתונה.

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, א): מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד, עכ"ל. – ומבואר מדבריו, שבמהדרין לא אנשי הבית מדליקים כל אחד ואחד, אלא בעה"ב מדליק כל הנרות כמנין אנשי הבית. וכן במהדרין מן המהדרין בעה"ב מדליק כולן.

ושיטת הרמ"א (תרעא, ג): וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם) וכן המנהג פשוט, ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין עכ"ל. – דהיינו שהרמ"א אזיל כשיטת הרמב"ם, דהמהדרין מן המהדרין הוא לכל אחד מבני הבית, ולא דוקא לבעל הבית וכשיטת התוס'. אלא שבזה חלוק הרמ"א מהרמב"ם, דלהרמב"ם בעל הבית מדליק בשביל כולם, ולהרמ"א כל אחד מדליק לעצמו, שלמהדרין לא בעה"ב לבדו מדליק עבור כולם, אלא כל אחד מבני הבית מדליק לעצמו.

ואאמו"ר שליט"א בספרו משנת יוסף (חאו"ח ח"ב סימן לו אות ב) תלה את מחלוקת הרמב"ם והרמ"א, בהחקירה הידועה אם נר חנוכה הוא חובת גברא כמו כל המצוות, שהחיוב על האיש להדליק, ומקום ההדלקה הוא על פתח ביתו, וכן הוא בשפת אמת (שבת כא:). – או שהוא חובת הבית, כלומר שהחיוב על האיש שבביתו ידלק נר חנוכה, וכן משמע בפני יהושע (שם). דהרמב"ם כתב מצותה שיהיה "כל בית ובית" מדליק נר וכו', דהיינו שהיא חובת בית. וא"כ שפיר כתב שבעה"ב מדליק עבור כל אחד מב"ב, דזו עיקר המצוה שבבית ידלק נר, ולמהדרין המצוה שידלק בבית נר לכל אחד מב"ב. ואם עיקרה חובת בית, ממילא חיובה על בעה"ב שידליק. ואה"נ אם יתן בעה"ב רשות לאחד מב"ב להדליק, יצאו כולם בזה, שהרי העיקר רק שידלק נר בבית, אלא כיון שהוא בעל הבית לכן החיוב עליו, ושייכת המצוה לו. – והרמ"א דס"ל שכל אחד מבני ביתו ידליק, על כרחך ס"ל שהדלקת נר חנוכה היא אגברא, עיי"ש באריכות.

ולכאורה שאלתנו תלויה בחקירה זו, דאי ננקוט כהצד דהחיוב הוא על האיש שבביתו ידלק נר חנוכה והיינו שחובת הבית היא, א"כ צריך להדר להדליק בבית דוקא. משא"כ להצד דחיוב הדלקת נ"ח רמיא אגברא, אין ההדלקה צריכה להיות בביתו דוקא ויכול להדליק בכל מקום שנמצא, א"כ אינו צריך להדר אחר הדלקה בביתו דוקא ורשאי להדליק גם במקום החתונה.

אלא שלמעשה מבואר מדברי הפוסקים, דנקטו ששני ענינים יש בהדלקת נ"ח חובת הבית וחובת אגברא. וכמבואר בשפת אמת (הנ"ל) דאיכא ב' חיובים, חובת האיש להדליק, ומקום ההדלקה בביתו. וא"כ עדיין יש להסתפק היכן ידליק.

והנה, בפוסקים מצינו עוד, דאף אם נאמר דחובת "ההדלקה" היא על הבית, מ"מ יש חובה על הגברא "להודות" על הניסים. דהנה המג"א (תרעו סק"ב) כתב בשם הב"ח, שאם אשתו הדליקה עליו בראשון [והיא בירכה כל הברכות, אז כשהבעל מדליק בליל ב'] צריך לברך שהחיינו, דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו. וכתב ע"ז המג"א וז"ל: ול"נ פשוט, דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו א"צ לברך על הראייה, א"כ הה"ד דא"צ לברך שהחיינו כשמדליק [דמדא"צ לברך על הראייה, ש"מ דגם גופו נפטר, ומחשב ליה כאלו הדליק בעצמו, א"כ גם שהחיינו א"צ לברך, לבושי שרד]. וכן משמע בר' זירא דסמך על אשתו, ואי ס"ד לא לפטר גופו, א"כ הו"ל להשתתף ליפטור גופו, אלא עכ"ח נפטר לגמרי, עכ"ל.

והנה דברי הב"ח הנ"ל הם (בסימן תרעו, ד"ה ומ"ש ואין מדליקין עליו) לתמוה על סמ"ג שכתב, דנשוי ההולך בדרך א"צ לברך על הראיה כיון שאשתו מדלקת עליו, ותימה דמה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו וכו', אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו, ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו וכו' עכ"ל. – הרי שס"ל להב"ח, שיש חיוב הדלקת נר על ממונו [וי"ל דהיינו על ביתו] וחיוב הודאה על גופו. וא"כ לכאורה לא קשה על הב"ח קושיית המג"א מר' זירא, שלא השתתף בפרוטה, מפני שסמך על אשתו, דלעולם י"ל כהב"ח דיוצא "בהדלקת" אשתו לגמרי, אלא שמ"מ חל עדיין עליו חיוב "הודאה" לברך בעצמו שהחיינו, ועל זה לא מהני להשתתף בפרוטה, שהרי גם אז מברך הבעל הבית ולא ר' זירא בעצמו.

וכתב אאמו"ר שליט"א (שם אות ו) ליישב, דכפי הנראה הבין המג"א בדעת הב"ח, שאין כאן חיוב גופו רק להודות על הנס, אלא חיוב גופו הוא להדליק נ"ח, ובזה עצמו מודה על הנס. – ועל זה חולק המג"א, וס"ל שלא רק בחיוב ביתו יכול שליח לפוטרו, אלא גם בחיוב גופו יכול שליח לפוטרו, דכשהדליק השליח נחשב למשלח כאילו הדליק הוא עצמו, וכאילו בירך הוא עצמו שהחיינו ושעשה נסים, ולכן לא השתתף ר' זירא שעי"ז יהא כהוא עצמו מדליק ויו"ח בברכת בעה"ב, כיון שאשתו שהיא שלוחו הוציאתו לגמרי מחיוב ההדלקה שעל גופו, אבל באמת יש ליישב דברי הב"ח כנ"ל דיש חיוב הודאה על גופו, עיי"ש באריכות.

עכ"פ מדברי המג"א חזינן שישנן על האדם ב' חיובי הדלקת נ"ח. חיוב גופו, וחיוב ביתו. אלא שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח. – ולפי זה ששני חיובים הם חובת הגוף וחובת הבית, עדיין יש לדון מצד חובת הבית, האם יכול להדליק באולם שהרי אינו בעה"ב שם.

והנה ברש"י (שבת כג. ד"ה הרואה) כתב, העובר בשוק ורואה באחד החלונות דולק, ומצאתי בשם ר"י וכו' דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו "או ליושב בספינה" עכ"ל. משמע לכאורה דכיון דספינה אינה בית, לכן אינו חייב. – וכן נקט בפשיטות בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן קמו), שחובת נר חנוכה שייכת רק בבית, כי נשאל אם להדליק נר חנוכה ברכבת, והשיב שלא מצא הדבר מבואר, אבל מי ששילם בעד כל הלילה הוי כשכר לו בית דירה לאכול ולישן שם וחייב בנר חנוכה. ומה שכתב רש"י ביושב בספינה, יש לומר שאז היו הספינות פתוחות בלא קירוי, והרוח מנשב ולא היה בגדר בית כלל. ומה שהרכבת אינה קבועה אלא נוסעת, ורכוב כמהלך, לא מצאנו שיהא צריך בית קבוע למצוה דפרסומי ניסא, עכ"ד.

אלא שבמשנת יוסף (שם אות ד) דחה הראיה מדברי רש"י, דיש לומר דסתם ספינה פתוחה למעלה, ואי אפשר להדליק בה מפני הרוח. ולא שהוא פטור, אלא אנוס מלקיימה. ואה"נ אם אפשר להדליק שם במציאות חייב. – ולענ"ד פירוש זה מדוייק בלשון רש"י, דהרי אם כוונתו בסתם שהספינה איננה חשובה כבית, א"כ מפני מה הוצרך לכתבו, הרי כתב כבר דתקנו ברכה זו למי שלא הדליק בביתו, אלא על כרחך דשפיר חשיב כבית, וכוונתו דכיון שיושב בספינה ואינו יכול להדליק מפני הרוח ואינו יכול לכסותם, או שאין לו נרות להדליק, אבל לא נתכוין רש"י ללמדנו שצריך בית דוקא.

ובתוס' (סוכה מו. ד"ה הרואה) כתבו, דבשאר מצוות כגון אלולב וסוכה לא תיקנו לברך לרואה, אלא בנ"ח משום חביבות הנס, "וגם משום כמה בני אדם שאין להם בתים" ואין בידם לקיים המצוה, וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה, עכ"ל. ולכאורה מפורש דנ"ח חובת בית. – אבל גם בזה י"ל, דאותן בני אדם שאין להם בתים אנוסים הם, כי במציאות אין להם היכן להדליק. אבל בודאי חייב אדם בכל יכלתו להשתדל להדליק בכל מקום שאפשר, ואם אי אפשר בשדה, חייב לשכור לו בית להדלקת נ"ח, כמו שמחוייב למכור כסותו לקנות נר (כשו"ע תרעא, א). ודוקא כשאינו יכול או אינו מוצא בית והוא אנוס, תקנו לברך על הראיה.

ובשו"ת אז נדברו (ח"ו סימן עה) תמה עוד על המהרש"ם, דהלא דין הדלקה הוא בחוץ אע"פ שהרוח מנשבת, הרי שאין הקירוי קובעת. ותו, דהרי כל מי שנמצא בדרך ויכול להדליק אפילו כשאין לו בית חייב להדליק. ומה שדנו לענין ברכה על הראיה בספינה אין לדייק מזה שאין להדליק בספינה, דמסתמא אין לו אפשרות להדליק שם, עיי"ש.

עכ"פ חזינן, דאפילו להצד דהדלקת נר חנוכה היא דוקא בבית, מ"מ באופן שמשלם על מקום הוי כשכר לו דירה לאכול ולישן שם וחייב בהדלקת נר חנוכה, ואשר מטעם זה כתב המהרש"ם דיכול להדליק נ"ח ברכבת, דמאחר שמשלם עבור הנסיעה ברכבת מיקרי כאילו שכר את הקרון, וחייב להדליק כאילו ביתו שם.

וא"כ פשוט דיכול להדליק נר חנוכה באולם, לא מבעיא להצד שחיוב ההדלקה לאו דוקא בבית, אלא אפילו להצד דבבית דוקא, מ"מ מאחר שהאולם נשכר לזמן החתונה, הוי כדין רכבת ומלון שהורה המהרש"ם דיכול להדליק דכביתו הוא. – אלא שיש לעיין בזה, דהמהרש"ם כתב ששילם בעד "כל הלילה", וכאן אינו משלם עבור כל הלילה, ושמא לא חשיב ביתו. וגם אין דרך לישן באולם, משא"כ ברכבת, וצ"ע בזה.

עד כה היה דברינו על עצם ההדלקה, האם יכול להדליק באולם מצד בעלות, וביארנו דיתכן שיכול לצאת ידי חובת הדלקה באולם. ומעתה עלינו לדון היכן עדיף להדליק באולם שהוא מקום אכילה, או בבית שהוא מקום שינה. – דכתב הטור (סימן תרעז): כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות, בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק בו, שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר. ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר, אפילו הכי שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק, עכ"ל.

וכתב הב"ח: נראה דהרא"ש כתב כך לזמנו שהיו מדליקין על כל פתח מפתחי הבתים שבחצר, וכדמשמע מפירוש רש"י (כא: ד"ה מבחוץ) וכדלעיל בסימן תרע"א ולכן צריך להדליק בפתח הבית שבחצר המיוחד לשינה, דאיכא חשדא דעוברים ושבים לפני פתח הבית כשאינן מבני חצר.

כדבריו אלו דהרא"ש כתב כך לזמנו בלבד, מסיק הרמ"א בדרכי משה שם (סק"א) וזה לשונו: ובתשובת הרשב"א (ח"א סימן תקמב) כתב, דבזמן הזה ידליק במקום שאוכל ולא במקום ששוכב, וכבר כתבתי למעלה סימן תרע"א (סק"ט), דבזמן הזה דאנו מדליקין בפנים לגמרי, ליכא למיחש כלל לעוברים ושבים, אם כן אפשר דגם הרא"ש מודה דמדליק במקום שאוכל, ולא במקום ששוכב. – וכן הסיק הרמ"א לדינא גם בהג"ה בשו"ע (תרעז, א) וזה לשונו: וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל וכן נהגו (תשובת רשב"א סימן תקמ"ג).

ועיין באריכות בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סימן מח) ובשו"ת משנת יוסף (ח"ד סימן מז) בענין מקום הדלקת נר חנוכה לבחורי ישיבה פרטי ההלכות בזה, והכלל היוצא דאם לומדים ואוכלים במקום אחד וישינים במקום שני, עדיף שידליקו בחדר האוכל, דהעיקר להדליק במקום שיש יותר פרסומי ניסא, וא"כ הדלקה בחדר האוכל שמתאספים כל הבחורים ומדליקים ביחד, ואח"כ מזמרים מהללים ומודים להשי"ת על הנסים והנפלאות, הרי זה פרסומי ניסא גדול. ובפרט שי"א שבזמנינו לא חיישינן לחשד מאחר ויש הרבה המדליקים בפנים ממש, ויש המאחרים. א"כ הרואה שלא מודלק יתלה שהוא אחד מאלה, עיי"ש.

ואם כן ה"ה בשאילתא דידן, דלכאורה עדיף שידליק במקום פרסומי ניסא דרבים, מאשר בביתו שאינו בו פרסום אפילו לבני הבית, שמיד אחר ההדלקה יחזור לאולם.

ואולם ההוראה למעשה דאם אפשר ידליק בביתו, והיינו שחדר היחוד אחר החופה יהיה בדירתם החדשה, ויאכלו שם מעט כך שההדלקה היא גם במקום אכילה. והטעם בזה, משום דחיישינן שמא נר חנוכה הוא גם חובת הבית, והאולם אינו ביתו, כיון שלא שכרו לכל הלילה, וכנ"ל. – ומ"מ אם אין אפשרות לעשות כן, כבר ביארנו דיש לסמוך ולהדליק באולם שיש שם פרסום גדול, ואין הדבר מוכרח שנר חנוכה הוא חובת הבית, וכנ"ל.

סימן קט - טעה בעל הניסים והזכיר מענין פורים

שאלה: טעה בעל הניסים ואמר בימי מרדכי ואסתר במקום בימי מתתיהו, האם צריך לחזור.

תשובה: יש מדמין שאלה זו לדין טעה ביעלה ויבא בתפלת יו"ט והזכיר יו"ט אחר, וממילא להפוסקים שצריך לחזור, ה"ה בטעה באמירת על הניסים, עיין מקור חיים (סימן קח, יב) שהסתפק בזה.

והאמת דיש לחלק, דשאני בהזכרת יו"ט דדובר שקר שמזכיר יום אחר, משא"כ באמירת על הניסים שמזכיר ניסים שעשה הקב"ה לאבותינו, דבזה אפילו אם טעה אינו דובר שקרים שלא הזכיר שהיום הוא פורים, אלא הזכרת מעשה נס פורים, וזה לא גרע משח באמצע התפלה עיין שו"ע (או"ח סימן קד, ו) ובביה"ל (שם ד"ה דינו).

ושוב מצאתי כעין דברינו בשו"ת שלמת חיים (סימן שצא), שנשאל במי שאמר בליל פורים בימי מתתיהו וכו' אם צריך לחזור, והשיב: נראה, כיון דהוא שוגג שסבור שזה הנוסח הנצרך ליום, עכ"פ לא הוי יותר מאם שח בשוגג דאין צריך לחזור, ואם לא הזכיר כלל על הניסים אין צריך לחזור, והנה תחילת על הניסים וכו' כבר יצא קצת מהזכרה בעל הניסים והשאר לא יחשב כי אם כשח בשוגג מענין שלא שייך, עכ"ל. וה"ה לענין חנוכה, וכ"ה גם לפי מה שהעלה הדרך החיים בענין הזכרה בתפלה שלא כהוגן, ראה לעיל (סימן נב).

סימן קי - למה אין מברכין על "נרות" חנוכה

שאלה: למה מברכין להדליק "נר" חנוכה, ולא נרות, הלא ההידור להוסיף נר בכל יום נזכר בגמרא, ואם כן היה מן הראוי לברך מיום השני להדליק "נרות" חנוכה.

תשובה: כבר עמד בזה הפמ"ג (סי' רסג א"א סקי"א) לענין ברכת להדליק נר של שבת, למה כשמדליקין יותר אין מברכין נרות, וז"ל: עיין א"ר אות י', מברכת נר או נרות כשמדליק שתים, עיין יו"ד סימן ק"כ, עכ"ל, והנה נר חנוכה אף שמצוה להיות מוסיף והולך, אפ"ה נר חנוכה. וי"ל משום ליל א' לא חלקו, עיי"ש.

וכעין זה כתב הפרי חדש, דכיון דמעיקר הדין סגי בנר אחד לכן מברך בלשון "נר". – וע"ע כף החיים (רסג, לח) לענין נר שבת, דגם אם מדליק יותר מנר אחד, מברך להדליק "נר" משום דלפום דינא סגי בנר אחד. ועוד דתיבת נר יש לו טעם בסוד, עיי"ש.

עוד טעם יש לומר, על פי מה שכתב רש"י (בראשית לב, ו) על הפסוק "ויהי לי שור וחמור", וז"ל: דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול ואינו אומר קראו התרנגולים (ב"ר עה, ו), עכ"ל. – ולכן שפיר אומרים נר אע"פ שיש נרות הרבה.

סימן קיא - הדלקת נ"ח לאשה שמתגוררת לבד

שאלה: זוג שגרים בנפרד מחמת מריבה רח"ל, ועדיין לא נתגרשה האשה, האם צריכה גם האשה להדליק בנפרד נר חנוכה בברכה.

תשובה: אם היא בבית בנפרד צריכה להדליק, דהא קיי"ל בשו"ע (תרעה, ג) דאשה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה. ובמשנ"ב (סק"ט) כתב בשם שו"ת עולת שמואל (סימן קה), דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו, מ"מ אשה אינה צריכה להדליק, דהויין רק טפילות לאנשים. ואם רוצים להדליק מברכות, דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך. וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה, עכ"ד. וא"כ בכהאי גוונא שהאשה דרה בנפרד, פשיטא דצריכה לברך.

ועיין מה שכתבנו (בסימן קח) דשני דברים יש בנר חנוכה, חובת בית וחובת הגוף, ובנדון זה תרוויהו איתנהו, וצריכה להדליק.

סימן קיב - ביהמ"ד שיש בו ב' מנינים

האם צריכים להדליק בשניהם ואם יש בו כמה חדרים אם צריך להדליק בכולם

שאלה: בית הכנסת שיש שם שני מנינים זה שלא בפני זה, האם צריך להדליק בשניהם בברכה. – והאם צריך להדליק בכל החדרים שבבית הכנסת, או סגי בחדר אחד.

תשובה: נראה פשוט שאין לברך בכל פעם, אלא יניחו נרות גדולות שידלקו עד אחר כל המנינים. שהרי ההדלקה בבית הכנסת אינו חובה כלל, ואין שום אדם חייב בה, והוא רק משום מנהגא כדי לפרסם הנס ברבים, וכיון שיש כבר נרות דלוקים, הרי כבר נתפרסם הנס. – ושוב ראיתי שנשאל בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קמג) וגם כן מסיק שלא להדליק פעם שנית, ואם רוצים ידליקו עוד פעם בלי ברכה.

אלא שיש לעיין בבית הכנסת שמתפללים בכמה חדרים (שטיבלא'ך), אם סגי להדליק בבית הכנסת המרכזי, ושאר החדרים נגררים אחריו. או שמא יש לפרסם הנס בכל חדר וחדר, מכיון שאין המתפללים בשאר חדרים רואים את הנרות שבבית הכנסת המרכזי. – ומסתבר שצריך להדליק בכל חדר וחדר, לפרסם הנס לרבים.

סימן קיג - אם יוצא ידי הידור בנרות הדולקים כמה ימים

שאלה: הדליק ביום ראשון דחנוכה נר גדול הדולק כל החנוכה, וכך ביום השני הדליק נר גדול נוסף הדולק כל החנוכה, וכן הלאה, שנמצא שצריך להוסיף בכל יום רק נר אחד. - האם יוצא בזה ידי ההידור, שהרי נמצא שבכל לילה דולק נרות כמנין הימים. או דילמא, שצריך דוקא להדליק בכל יום כמנין הימים, ולא סגי במה שכבר דולק מאתמול.

תשובה: נראה פשוט דצריך דוקא להדליק בכל לילה נרות כמנין הימים, ולא סגי להוסיף על הנר הדולק מאתמול, וכן משמע ברוקח (סימן רכה) שכתב לענין מספר הנרות של המהדרין מן המהדרין: "שהם ל"ו נרות", ובאופן שאינו מדליק בכל לילה רק נר אחד, אין מספר הנרות ל"ו. וכן משמע קצת ברמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"ב) שכתב: בליל שני מדליק עשרים, ובשלישי שלשים. ולא כתב דיכול להוסיף על של אתמול. – ובפרט לפי פנימיות הענין של נרות חנוכה שהם ל"ו נרות, ומספר התיבות של "הנרות הללו" הם ל"ו כנגד מספר הנרות, ובודאי שצריך דוקא מספר זה.

וביותר לדעת הגר"א (תרעו, ה) שכתב לחלוק על המחבר, וס"ל דמברך על הנר העיקר, וא"כ בכה"ג שיוסיף על הנר של אתמול, נמצא מברך על נר ההידור, שהרי הנר הראשון שהוא העיקר דלוק כבר.

וגם דעת הפמ"ג (סימן תרעו א"א סק"ג, ומשבצ"ז סק"ה. וסי' תרע"ב א"א סק"ג) שאין להפסיק בין הדלקת הנרות אפילו לאמירת הנרות הללו, ודלא כהמג"א (תרעו סק"ג). – ואם הפסיק בדיבור בין הנרות, דעת הפמ"ג (סימן תרעא משבצ"ז סק"א) דראוי לברך שנית [ועיין שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן סד) שחולק על דבריו]. – א"כ לדעת הפמ"ג, ודאי שאין נכון להוסיף על של אתמול, דא"כ הוי הפסק מרובה, וגם איך יחול הברכה דעכשיו על מה שהדליק אתמול. ובפמ"ג משמע דהברכה קאי על כל הנרות, ולכן אסור להפסיק בדיבור עד שיגמור להדליק כולם, וכאן שדולק כבר מאתמול אי אפשר שיחול הברכה אף עליהם.

ומלשון השו"ע (תרעה, א) ג"כ משמע כן, שכתב: עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה. והטעם מבואר במשנ"ב (סק"ג), שאין מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה, דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא.

ובאמת יש לדייק גם מדברי הגמרא שאינו יוצא בכהאי גוונא, דהנה בגמרא (שבת כא:) איתא: תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיך והולך, עכ"ד הגמרא.

והנה, אי נימא דב"ה שאמרו מוסיף והולך מיירי גם בכה"ג שמוסיף על הנרות דאתמול, וזה נכלל בכלל המהדרין, וא"צ דוקא "שידליק" יותר, א"כ פוחת והולך דקאמרי ב"ש ג"כ מיירי באופן זה, שביום ראשון מדליק ח' נרות גדולים הדולקים עד למחרת בשעת חיוב ההדלקה, ואז בליל שני יכבה נר אחד, וכן בכל לילה ולילה. וזהו דבר שלא יתכן לומר, דלב"ש יהא נקרא באופן כזה קיום מצות נר חנוכה, ע"י כיבוי הנרות, ולא ע"י הדלקתם.

וגם לפי זה איך יברך לב"ש להדליק נר חנוכה כמבואר בגמרא (שם כג.), והלא אינו מדליק כלום [ובשלמא לב"ה בכה"ג עכ"פ מדליק נר אחד, אבל לב"ש אינו מדליק כלום], וכי יברך לכבות נר חנוכה. – אלא על כרחך, דב"ש וב"ה לא מיירי כלל בזה, ובכה"ג ס"ל דאינו יוצא, רק פליגי כמה צריך "להדליק" בכל יום. וכן מורה גם פשטות הלשון ב"ש אומרים ביום ראשון "מדליק" שמונה נרות, ודו"ק.

ועוד, דבגמרא נאמרו שני טעמים אליבא דב"ה, כנגד ימים היוצאין, או משום דמעלין בקודש ואין מורידין. - ובשלמא למ"ד כנגד ימים היוצאין, היה מקום לומר דגם כשמוסיף נר ניכר הימים היוצאים. אבל לטעמא דמעלין בקודש ואין מורידין, אי אפשר לומר כן, דאילו מיירי כשמוסיף נר אחד על הנרות שהדליק אמש, א"כ נמצא שהוריד בקודש, וכגון בליל רביעי דחנוכה, שמוסיף נר אחד על השלושה שכבר דלקו מימים הראשונים, נמצא דעכשיו בשעת ההדלקה הוריד בקודש, דמקודם דלקו כבר שלושה ועכשיו מדליק רק אחד. ואף שהרואה יראה הוספה, מ"מ בשעת ההדלקה הוריד בקודש, ועכ"פ לא העלה כלום בקודש, דבכל לילה הדליק רק אחד. – ועל כרחך דלא מיירי בכה"ג, רק צריך "להדליק" ממש.

סימן קיד - הדלקת נר שמקצתו למעלה מכ' אמה

שאלה: הדליק נר מקצתו למעלה מעשרים אמה, ומקצתו למטה מעשרים אמה, האם יוצא בזה נר חנוכה, וכמו בערב שבת חנוכה שמדליקין הנרות קודם הזמן ואח"כ דולק כשיעור בלילה, ה"נ כאן אע"פ שעכשיו אינו בתוך השיעור, מ"מ אח"כ יהיה בתוך עשרים אמה. - או דילמא שאינו יוצא, כיון דבעינן שבשעת ההדלקה שיהיה בתוך עשרים אמה.

תשובה: נראה דכיון דקיימא לן הדלקה עושה מצוה (תרעה, א), ובשעת ההדלקה היה למעלה מעשרים אמה, לא יצא ידי חובתו. וכן מפורש בפמ"ג (תרעא משבצ"ז סק"ה) וז"ל: והוי יודע למעלה מכ' אמה היינו אף בנרות שעוה ארוכים, כל שמקום הלהב הם למעלה מכ' אמה פסולה, עכ"ל. ובזמן ההדלקה הנר למעלה מכ' אמה. וע"ע הגהות חכמת שלמה (לשו"ע תרעא סעיף ו) שהאריך בזה, וצידד דאולי כיון שמקצת הנר תוך עשרים מהני.

ויש לחלק בין הדלקה בערב שבת שמהני כשדולק כשיעור בלילה, ובין הדלקה למעלה מכ' אמה, דשאני הדלקה בערב שבת דכיון שאי אפשר בענין אחר מועיל, דזה היתה תקנת חז"ל שבערב שבת ידליק קודם הזמן, אבל כאן שאפשר בענין אחר, אין יוצא יד"ח.

סימן קטו - לא הדליק נר חנוכה בערב שבת

אם יכול לצאת כשמדליק בשבת לחולה

שאלה: שכח להדליק בערב שבת, ובליל שבת קודש צריך להדליק נר בשביל חולה שיש בו סכנה, האם יכול לצאת בזה מצות הדלקת נר חנוכה.

תשובה: נראה פשוט שאינו יוצא בזה מצות הדלקת נר חנוכה, דכיון דמדליק נר זה לצורך החולה להשתמש בו, אם כן אין זה נר חנוכה שאסור להשתמש בו, ואינו יוצא. – ועוד כיון שמדליקה בשבת, א"כ הרואה אומר שלצורכו הוא מדליק ואינו יוצא, וכדאיתא בגמרא (שבת כג:) ונפסק בשו"ע (תרעה, א) דבכה"ג שהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה לא עשה ולא כלום.

ושוב מצאתי שכן מסיק בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ב סימן ג) שאינו יוצא, שלא נראה כלל כהדלקה לצורך קיום מצות נר חנוכה, שהרי בשבת אסור להדליק, יעויי"ש.

ועיין שו"ת קנין תורה (ח"ג סימן צח אות ב) שנשאל ג"כ בזה, ושם העיר השואל דבשבת לא שייך לומר וצונו להדליק נר חנוכה דאטו נצטוינו להדליק נ"ח בשבת. ודחה את דבריו, דהרי לדעת המג"א (רסג סקי"א) אם שכחה האשה להדליק נר שבת עד שחשכה, יש לסמוך אמהר"ש שתאמר לעכו"ם וידליק והיא תברך. ובחידושי הגרעק"א ז"ל תמה ע"ס, דכיון דאין שליחות לנכרי היא אינה מדלקת והאיך תברך, עיי"ש. ומזה לא הקשה כלל דהאיך תברך אק"ב וצונו להדליק נר של שבת על הדלקה בעצם השבת ע"י גוי. אלא על כרחך דזה לא הוי קשיא ליה, ושפיר יכולה לברך גם בכהאי גוונא כיון שהוא בהיתר. א"כ ה"ה בנר חנוכה אם שכח ולא הדליק ונזדמן לו עכשיו שמדליק בשבת בהיתר, היה יכול לברך.

ועכ"פ בעיקר השאלה מסיק גם כן שלא יצא, לפי מה שהטעימו הפוסקים האיסור שימוש לאור נר חנוכה, דיאמרו לצורכו הוא דאדלקה ואין כאן פירסום הנס, א"כ אם ישתמשו באור זה לצורך החולה שבעיקר הותר רק משום פיקוח נפש שלו להדליק, והאיך יצא יד"ח מצות נר חנוכה ואנן סהדי שלא הדליק לנ"ח רק להחולה, עיי"ש.

סימן קטז - בירך על נ"ח ונזכר שעדיין לא הבדיל

שאלה: במוצ"ש חנוכה טעה ובירך על הדלקת נר חנוכה לפני שהבדיל על הכוס ובתפלה, האם מותר לו לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ולהדליק, או דהוי הפסק בין הברכה להדלקה.

תשובה: הרמ"א (רעא, ה) כתב: "אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואחר כך יאכל, אבל בהבדלה יאכל תחלה, דהרי אין מבדילין על הפת. ובמג"א (סקי"ב) הביא משו"ת מהר"מ בשם הריצב"א שיבדיל לפני הטעימה, ואח"כ יברך שנית המוציא. וכתב שם, דלא דמי לגביל לתורי [דהיינו שאמר ליתן מאכל לבהמתו] דא"צ לברך, דהתם אסור מדאורייתא, עיי"ש.

וביאר המחצית השקל דבריו, דלא דמי להא דנפסק בשו"ע (קסז, ז) שאם אמר ליתן מאכל לבהמתו לא הוי הפסק, והיינו משום דהוי צרכי סעודה, דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. וכיון שהוא איסור דאורייתא לא הוי הפסק דחשיב כצרכי סעודה ממש, כמו להביא מלח וכדומה דלא הוי הפסק. אבל מה שאינו צורכי סעודה, אלא להסיר האיסור לא מיקרי צרכי סעודה, כי אם מה שהוא איסור תורה.

חזינן מהכא, דכל הפסק שאין לו שייכות עם המעשה, ואין העשייה צריכה להפסק זה, חשיב הדבר הפסק בין הברכה להעשייה. ולכן סבר הריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא, כי ההבדלה חשובה הפסק.

ולענין הלכה, עיין בערוך השלחן (רעא, כ) שדחה את שיטת הריצב"א ופסק דלא כוותיה, שכן פסק רבינו הרמ"א לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכ"ה בכף החיים (רעא, לט) דאנן קיי"ל כהרמ"א, ושכ"כ הא"ר (סקי"ד) עיי"ש.

ועכ"פ נראה, דגם הרמ"א החולק על הריצב"א וסובר דיאכל תחילה, דאל"כ הוי הפסק, גם הוא ס"ל דלא דמי לגביל לתורי, ולכן אסור להבדיל. דאי דמי לגביל לתורי, א"כ לא הוי הפסק ויכול להבדיל ולאכול. – ועל כרחך דבזה לא פליגי הרמ"א והריצב"א, וגם הרמ"א סבר יסוד זה דכל הפסק שאין לו שייכות עם המעשה הוי הפסק, ושאני גביל לתורי דהוי איסור דאורייתא, ולכן אינו הפסק, משא"כ הבדלה שהוא דרבנן. ורק פליגי, מה עדיף כעת לעשות, אם לאכול כדי שלא תהא הברכה לבטלה, או להבדיל קודם ואח"כ לברך שוב ולאכול.

ואם כן יש להוכיח, דבנידון דידן ג"כ ידליק ואח"כ יבדיל, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, כי להבדיל לפני ההדלקה אינו יכול משום הפסק, שהרי לא דמי לגביל לתורי שהוא דאורייתא, משא"כ הבדלה הוא דרבנן. - ולפי"ז נמצא, דגם אמירת המבדיל אינו יכול לומר קודם ההדלקה, דזה ג"כ הוי הפסק בין הברכה להדלקה, כיון שהבדלה מדרבנן וא"כ אין ההדלקה צריכה להפסק זה.

ואין לומר, דיסוד זה דהיכא דלא דמי לגביל לתורא הוי הפסק, נאמר רק לענין הבדלה על הכוס, ולא על אמירת המבדיל, ומה שלא כתב הרמ"א שיאמר המבדיל ויאכל, הוא משום דלאכילה לא מהני אמירת המבדיל, כמ"ש המג"א (סימן רצט סקי"ג, הובא במשנ"ב שם סקל"ה). וא"כ בנידו"ד יאמר המבדיל וידליק. – זה אינו, דמ"ש הבדלה על הכוס מאמירת המבדיל לענין הפסק, דתרוייהו הבדלה הוו שאינו אלא מדרבנן, ולשניהם ליכא שייכות להדלקה שלאחריו, וא"כ הוי הפסק בין הברכה לההדלקה גם כשיאמר המבדיל גרידא, ופשוט הוא. ולכן שפיר יכול להדליק ואח"כ יבדיל על הכוס.

ובפרט לשיטת רבינו ירוחם שהובא בבית יוסף (סימן רצט), דדוקא העושה מלאכה גמורה ככותב ואורג, צריך לומר קודם המבדיל בין קודש לחול, אבל בהדלקת נר או הוצאה מרשות לרשות אין צריך לזה. – אלא שלמעשה נקטינן שאין לחלק בין המלאכות, וגם קודם הדלקת הנר צריך לומר המבדיל, כמבואר ברמ"א (רצט, י) דאעפ"י שהזכיר דעת רבינו ירוחם, כתב דהעיקר כסברא ראשונה, וכן פסק שם המג"א (סקי"ז) ובמשנ"ב (סקל"ט) עיי"ש.

וכ"ה במג"א (תרפא סק"א), דכשמדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם ההבדלה, אם שכח אתה חוננתנו, יאמר קודם המבדיל בין קודש לחול ואח"כ ידליק. – וגם בדעת תורה (רצט, י) ציין להתוס' (מגילה ד: ד"ה ויעבירנה) שהקשו, האיך תוקעין במוצאי יו"כ נגזור שמא יעבירנו, ואסור לעשות מלאכה עד שיבדיל. ומוכח מקושייתם, דגם מלאכת הוצאה אסורה לפני אמירת המבדיל, דאל"כ לא קשה מידי. ועיין כף החיים (רצט, נב) שהעלה ג"כ דצריך לומר המבדיל קודם עשיית כל המלאכות.

ומ"מ אף אם לא נצרף דעת רבינו ירוחם, נראה דיכול להדליק ואח"כ יבדיל, וגם לא יאמר ברוך המבדיל שלא יהא הפסק בין הברכה להדלקה, וכנ"ל.

אלא דאכתי יש לעיין בזה, דהנה בשו"ע (רצד, א) נתבאר דאם שכח הבדלה בחונן הדעת, וטעם קודם שהבדיל על הכוס, קנסינן ליה לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה. ועיין בא"ר (הובא בביה"ל שם), דה"ה אם עשה שאר מלאכות, ג"כ חוזר ומתפלל. – וא"כ בנידון דידן אם ידליק קודם הבדלה, יצטרך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה, והוי ברכה לבטלה יותר מאם לא ידליק כלל ויבדיל, וא"כ אפשר שעדיף להבדיל קודם, ואז יהא רק ברכה אחת לבטלה, ולא כל הי"ח ברכות דשמו"ע.

ברם הא לא קשיא, די"ל דמה שחוזר ומתפלל שמו"ע, לא מקרי ברכות לבטלה, דגם מה שהתפלל מקודם חשיב תפלה ואינם חוזרות ריקם, וכמו שהבאנו לעיל (עיין סימן יט) שלא מצינו שאחר שמו"ע ששכח להזכיר המאורע שאומר בשכמל"ו, כיון שאין זה לבטלה, עיי"ש. משא"כ באופן שמברך להדליק נר חנוכה ואינו מדליק, זה מקרי לבטלה, ולכן עדיף שידליק ויבדיל ויתפלל שמו"ע שנית, ממה שלא ידליק ויברך הברכה זו לבטלה.

ובאמת אמרו, דא"צ לחילוק זה כלל, דהנה בביה"ל (שם) מסיק, דלענין שאר מלאכות אין להחמיר לחזור ולהתפלל, וסמכינן ארמב"ם דלא ס"ל קנס זה, עיי"ש. וא"כ ה"ה כאן שלא יצטרך לחזור ולהתפלל, וא"כ לא יברך סתם ח"י ברכות לבטלה. ובפרט שלענין זה ודאי שאפשר לצרף דעת רבינו ירוחם (הנ"ל) הסובר דלענין הדלקת נר אין צריך הבדלה כלל, ולא מיקרי מלאכה, וא"כ ודאי שלא יצטרך לחזור ולהתפלל. ולכן כדי שלא יהא ברכתו "להדליק" לבטלה, ידליק, ואח"כ יבדיל, כנלענ"ד.

ונראה עוד, דכיון שכבר הותר להדליק, ידליק את כולם ולא רק את הנר הראשון שהוא העיקר, כדי שלא יפסיק בין הנרות. ובפרט לדעת הפמ"ג (תרעא משבצ"ז סק"א) דס"ל, דאם הפסיק בדיבור לאחר הדלקת הנר הראשון ראוי לברך שנית, [ועיין שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן סד) שחולק על דבריו]. וס"ל עוד (בסי' תרעא א"א סק"ג ומשבצ"ז סק"ה, ובסי' תרע"ב א"א סק"ג), דאפילו הנרות הללו לא יאמר רק לאחר שהדליק כולם [ודלא כהמג"א תרעו סק"ג]. - וא"כ בדידן דממילא הותר לו להדליק קודם הבדלה, למה יפסיק בין הנרות, ושפיר יסיים להדליק את כל הנרות, ואחר כך יבדיל.

תוכן העניינים

שות גם אני אודך - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה