אורח חיים · זכר לחורבן, ימים נוראים
סימן צז - זמרה על פסוקים ומאמרי חז"ל
שאלה: האם אסור לזמר פסוקים בשמחת חתן וכלה, דעל זה אמר דוד המלך זמירות היו לי חוקיך ועשאוני בני ככלי שיר.
תשובה: תחילה יש לציין שמוזכר כבר בדברי הראשונים היתר לזמר פסוקים בשמחת חתן וכלה, וזה לשון המאירי (גיטין ו: ד"ה כל): כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה, אסור לשמעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכו'. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים, מותר אף בבית חתנים ומשתאות, וכן הדין לשמח חתן וכלה, שכל שאין בו צד פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם, עכ"ל.
ומקור הדברים הוא בגמרא (סנהדרין קא.), תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים, אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו, רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות חג בחג, העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו) ודבר בעתו מה טוב.
ובביאור דברי הגמרא כתב רש"י (ד"ה הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו) וזה לשונו: במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה, אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם. – גירסא אחרת ברש"י מוצאים אנו בעין יעקב, וז"ל: במיסב על יינו ועושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בבית המשתה ע"כ.
מתוך פירושו של רש"י עולה, דמה שאסרו לזמר היינו רק כאשר כוונתו לשחק, אבל כשמזמר פסוקים בדרך תפלה ונתינת שבח להקב"ה על חסדיו, הוי בגדר קורא פסוק בזמנו שמביא טובה לעולם.
ומבואר כן להדיא בליקוטי מהרי"ל שכתב: אמר שלא כדין הוא ששוררים במשתאות אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ומתאוננת לפני הקב"ה לומר בני עשאוני כמין זמר, אך בבתי כנסיות לרגלים ולמועדים מצוה לשיר ולנגן שירות ותשבחות לכבוד המלך גדול ונורא יתברך. – ופשטות אין כוונתו דדוקא בבית הכנסת מצוה לשיר ולנגן, אלא בכל מקום שמתאספין ומזמרין לשם שמים ולא דרך שחוק, וכך מתבאר מדברי המג"א (סימן תקס סק"י) שהעתיק את דברי המהרי"ל ומסיים בזה הלשון: ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור, ועיין בספר חסידים סימן קע"ו [קמ"ז], עכ"ל. ומשמע שהבין דבית הכנסת שנקט המהרי"ל לאו דוקא, דא"כ מה מסיים דרק השירים שנתקנו על הסעודה שרי.
גם מדברי הט"ז (סימן תקס סק"ה) משמע כיסוד זה, שכתב: ובהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל, וזהו ודאי חטא גדול, דלא התירו אלא זכרון חסדי ה', וכל שכן שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים, אשרי אנוש לא יעשה זאת, ועל זה אמרו עשאוני בניך ככנור. – הרי דכל שמזמר לחסדי ה' שרי גם בסעודות.
כמהלך זה הביא השדה חמד (אסיפ"ד מערכת ז אות יב) מספר שמן המשחה שהוכיח מהראשונים, דמותר לנגן פסוקים דרך שבח והודיה להשי"ת, ורק דרך שחוק והיתול אסור, ודרך שבח גם המהרי"ל מודה דשרי, עיי"ש. והביא את דבריו גם בספר ארחות חיים [ספינקא (סימן תקס אות ו)] יעויי"ש.
נמצא לפי זה, דדוקא באופן שמנגן דרך ליצנות איכא איסורא, אבל באופן שהשירה היא בבית הכנסת או בסעודת מצוה שהזמרה היא לשם שמים ולא דרך שחוק, ליכא איסורא.
והאמת שמפורש כיסוד זה בספר חסידים (סימן קמז) שציין עליו המג"א, וז"ל: זמירות היו לי חוקיך, דוד מניח כל זמירות ושירות שבעולם לעסוק בתורה, היה קורא את הטעמים בנעימותיו ובטעמותיו ובזמירותיו, אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים והם בפיהם כשיר של עגבים, עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבוש"ע בניך עשאוני ככנור, ע"כ. ומפורש בדבריו דרק בקורא דרך ליצנות איכא איסורא.
המורם מכל זה, דמותר לזמר פסוקים בשמחת חתן וכלה וכמפורש בדברי המאירי, היות שיש בו שבח ותהלה ואין בו צד פריצות, וכדחזינן בדברי הפוסקים, דמה שאסרו לזמר מזמורים, הוא רק כאשר הזמרה הוא דרך ליצנות. – וע"ע שו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן קכה) שדן, האם צריך להמנע מללכת לחתונות ששרים פסוקים.
ומדאיירינן בענין שירה בשמחת חתן וכלה, אבוא העיר"ה על מה שיש נוהגים לזמר ברכה אחריתא "ברכת אשר ברא", או בברכת "שמח תשמח", אם נכון לעשות כן. – בספר שובע שמחות (עמ' פא) כתב, שראוי לבטל המנהג שמפסיקים הקהל את המברך בשירת התיבות אשר ברא וכו', דאם ימשיך לומר אז לא ישמעו הקהל, ואם יפסיק בשתיקה, הרי לכתחלה אין להפסיק באמצע ברכה בשתיקה, ע"כ. ובספר נטעי גבריאל (הל' נשואין ח"ב פצ"ה הערה יח) הביא מנהג רבו הגה"צ מפאפא זצ"ל להמתין עד שגמרו המסובים הנגינה ואח"כ המשיך הברכה, וליכא חשש הפסק ע"י שתיקה כיון דהוי לצורך שמחת חו"כ והוא מעין המאורע, עכ"ד.
ויש לציין, דשאלה זו אמורה רק לענין לכתחילה, דבדיעבד ודאי לא הוי הפסק, כיון דאינו הפסק ע"י אונס, דאם רוצה יכול להשתיק את הקהל ולהמשיך לברך. ודוקא הפסק ע"י אונס חשיב הפסק לדעת הרמ"א (סימן סה סעיף א) עיי"ש.
ומשמיה דהגרשז"א זצ"ל מובא בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ט דבר הלכה אות יג), דבשבע ברכות כשמאריכין בנגונים באמצע הברכה, כיון שהכוונה ליפות הברכה אין זה הפסק. אבל בין ברכה לברכה אין לנגן, ועובדא הוי בחופת אחד מצאצאיו שכבדו לרב אחד בברכה אחריתא, ולא שמע שקראוהו ונשתהו זמן ארוך מלהודיעו, ובתוך כך נטל את הכוס ובירך את הברכה בעצמו.
ולמותר להדגיש, דכל זה כשהניגון אכן לצורך שמחת חתן וכלה בלבד, אבל להפוך דבר זה להוללות וליצנות פשיטא שאסור. גם ישתדל המברך לברך בקול רם כך שישמעו את הברכה, ויש נוהגים שהקהל מנגנים ואחר כך אומר המברך, ויפה עושים.
סימן צח - הקלטת ניגונים בפלאפון שישמעו בעת הצלצול
שאלה: אם מותר להקליט בפלאפון ניגוני קודש שישמע בעת הצלצול.
תשובה: אם אינו ניגון בלבד ונשמע גם פסוקים יש לצדד בזה לאיסור, עפ"י הנפסק בשו"ע (או"ח סי' תקס, ג) שלא לנגן בכלי שיר לשמוח בהם, וכתב הט"ז (סק"ה): ובהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל, וזהו ודאי חטא גדול, דלא התירו אלא זכרון חסדי ה', וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן א' ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים, אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו (סנהדרין קא) בניך עשאוני ככנור וכו', עכ"ל. ובמג"א (סק"י) עורר ג"כ בענין הניגונים, וז"ל: כתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר, אך בב"ה לרגלים מצוה לזמר וכו' עכ"ל, ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור, עכ"ל המג"א.
ומזה נלמד עד כמה יש להזהר מלשיר ניגונים של פסוקים או קדיש וכיוצא בזה, ועיין שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קמב) דאפשר שהאיסור לזמר פסוקים הוא גם על ברכות דג"כ הם דברי תורה, כמפורש בגמרא (שבת קטו) דברכות הם ד"ת שבעל פה, ואף על ד"ת שבע"פ נמי מסתבר שהוא כמו פסוקי תורה שבכתב לענין איסור זה דעשאוני ככנור דמאי שנא. ולכן נבוך שם במה שמקילין העולם בזה בעשיית קלטות וכדומה. ואולי מפרשים בגמרא, דדוקא פסוק של שיר השירים אין לזמר שלא יבואו לזלזל בשיר השירים לומר שאינו קדוש אלא הם דברי שיר בעלמא, עיי"ש באריכות.
וא"כ ברור דלא אריך למיעבד הכי להקליט ד"ת לקול צלצול. – ויש להוסיף עוד חשש בזה, דלפעמים הטלפון מצלצל במקומות המטונפים, ומשמיע שם את הניגון עם תיבות הפסוקים, וזהו ממש איסור.
אבל באופן שלא משמיע פסוקים וכדומה אינני רואה מקום בהלכה לאסור. – דאף שכידוע דעת מו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן נז, ב – וח"ו סימן סט) להחמיר בכל משמיעי קול, ודייק כן מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' תענית הי"ד) שכתב "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין וכו'". ויש לעמוד על מה שכתב וכל משמיעי קול אסור, דא"כ מה זה שמוסיף עוד ואסור לשומען מפני החורבן. ויראה מזה דיש איסור על הכלי ואיסור על השמיעה, ויהיה נפק"מ בענין הרדיו, דגם מי שטועה ומתיר לעצמו להחזיקו בביתו עבור עניני מסחר וחדשות, מכל מקום חלק השירה בודאי אסור לשמוע. – ומה שכתב בשערים מצוינים בהלכה (סימן קכו) דהרדיו ששומעין חדשות ודברי מסחר, ובין דבר לדבר משמיע גם שירים ואי אפשר לצמצם י"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, והעיקר הרוב הנעשה למסחר. דברים תמוהים הם דאין הכלי קובע, אלא השמיעה קובעת דאסור לשמוע, ומה לי אם הכלי אין רובו לכך, עיי"ש באריכות.
מ"מ יתכן לחלק בין רדיו שמלבד הפרסומים והחדשות משמיעים בכוונה גם שירים, וזהו חלק משירות התקשורת שלהם, ובכהאי גוונא יתכן להכלילו בגדר כלי שיר. אבל טלפון שכל הזמר הוא רק רגע כמימריה צלצול קט, לא מסתבר להחמיר וליתן עליו שם כלי שיר. וע"ע פסק"ת (ח"ה תצג, ד – וח"ו תקס, יא) שנחלקו פוסקי זמנינו בענין שמיעת נגינה מטייפ, ולהמתירים בזה כל שכן בדידן שנראה דקיל טפי.
ואף כי לענין שמיעת נגינה מטייפ, סברת המתירים ומקילים בזה, הוא בין השאר משום להרגיע את ה"עצבים" והנפש, וסברא זו אין בפלאפון. מ"מ נראה כנ"ל, דאין זה בכלל האיסור דכלי שיר, משום דלא חשיב כלי שיר, וגם לא נשמע בו כל הניגון בדרך כלל, וא"כ קיל טפי.