אור ברסלב
שות גליא מסכת ליקוטים - פרשת פנחס

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

ליקוטים - פרשת פנחס

ליקוטים - פרשת קדושים

מדרש שיר הובא גם בילקוט שאל רשב"י את ר"א ב"ר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו א"ל הן משל לשר שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כך הקב"ה מחבב הישרים וקראן בתי דכתיב שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר פתחי לי אחותי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הקשיבה לי עמי ולאמי אלי האזינה ולאמי חסר כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו כו':

ידוע ומפורסם שענייני אגדות ומדרשות הן הן העומדים ברומו של עולם רזין וסודין על כן ראיתי לבאר ענין זה על פי הצעות הללו שראיתי בספרים קדושים קצת התעוררות מענינים הללו:

ולבוא לענין זה אביא עוד תורת כהנים בפרשה קדושים הובא בילקוט קדושים תהיו כי קדוש אני אם מקדשים אתם את עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו כביכול קידשתם אותי או איני אומר אלא אם קידשתם אותי הריני מקודש ואם לאו אינני מקודש ת"ל כי קדוש אני בקדושתי אני בין מקדשין ובין שאינו מקדשין אבא שאול אומר פמליא של שר מה עליה להיות מחיקה של השר ע"כ. וכפי הנראה בהשקפה ראשונה הוא פלא שהיה עולה על הדעת לומר שאם המאמינים מקדשים הוא מקודש ובאם לאו ח"ו אינו מקודש עד שהיה מהצורך ללמוד זאת מקרא יתירה דבין כך ובין כך הרי הוא מקודש וביותר דברי אבא שאול אינו מובן כלל ואם לחלוק על ת"ק או לפרש קשה מאוד להבין דעתו. וראיתי איזה ילקוט נדפס עם איזה פירוש רק שהיה לו גירסא אחרת וזה נוסחו פמליא של שר מה עליה להיות מחכה את השר וכותב ע"ז פירוש אבל אין פותר שלו לפני לנכון כי רחוק מהמשך סדורן של הדברים מה שהוא מפרש על פשטן ע"ש: ואמרתי שעניינים הללו יתפרשו על פי שמביא השל"ה בהקדמתו הנקרא שער הגדול שנחלקו המקובלים קדמונים שדעת הרבה הוא שעבודה תורה ומצות המה כביכול צורך כבוד ה' ויש להם ראיות מתנ"ך ומדרשים ומאריך שם מאוד בעיקר הזה שאמר במדרש איכה וילכו בלא כח בזמן שהישרים עושין רצונו של מקום כביכול מוסיפין כבוד בגבורה של מעלה לפי דעת המקובלים דכתיב באלהים נעשה חיל ובזמן שאין עושין כו' דכתיב צור ילדך תשי ר' יודא אומר דכתיב ועתה יגדל נא כח כו'. ומביא דברי זוהר פרשה אם בחוקותי תלכו כו' ועשיתם מאן דאזיל בפקודא דאורייתא כביכול כאילו עביד ליה לעילא אמר הקב"ה כאילו עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אתם חסר כתיב. וכן יש ביאור ענין זה בזוהר פרשה בהר ע"ש ומביא שם דברי רמב"ן שכתב סוף פרשה תצוה לשכני בתוכם יש בזה דבר גדול שההוצאה ממצרים היתה על מנת לשכני בתוכם וזה יורה השראת שכינה בישרים כביכול צורך כבודו גם כן לא צורך הדיוט לבד לפי דעת המקובלים כו' עוד מביא שם בשם זוהר גדול ה' ומהולל מאוד אימתי איקרי קוב"ה גדול מאוד כד איהו בין אנשים ישרים מכל אומה ולשון וכו' הדא הוא דכתיב בעיר אלקינו כו' מכאן שאם הוא בעיר שהוא אלהינו כלומר שהוא ביחוד גמור בה הוא גדול והסיבה והגורם ליחוד הוא שלימות רוח השכל בתורה ובמצות וזהו רמז במ"ש אלקינו שאנחנו מקבלים אלהותו ועושים מצותו ומביא עוד דברי הספרי אליך נשאתי עיני היושבי בשמים אלמלא אני לא היית יושב בירושלים וכן הוא אומר הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה ויש לי להסמיך לדברי רמב"ן וסיפרי הנ"ל מה דאיתא בפ"ק דתענית דף ה' דמקשה מאי הא דכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ומסיק דהקב"ה אומר לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה משום דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ועין בעין יעקב שמביא לשון רשב"א שכתב יש בזה סוד שירושלים של מטה וציון ובית המקדש כולם ציורים לעניינים שכלים ע"ש:

אם כן מכל זה מבואר שעבודה כביכול צורך כבוד גבוה גם כן הוא ועל ידי קדושת תורה ומצות מעובדא דלתתא מתערא תוספת כבוד קדושה למעלה ואמרתי לבאר בזה מאי דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם עיין ברש"י דדייק לפרש תיבות לי ובשפתי חכמים שם דקשה ליה דהא כבר נאמר תחילת פרשה ויקחו לי תרומה ע"ש אבל על פי הערה הנ"ל ניחא ומדוקדק מאוד דהקב"ה אומר ועשו לי מקדש כלומר לי דייקא שתעשה לי קדושה על ידי מעשה משכן דלתתא ובזה מדוייק מאוד לפרש לנכון מאי דמסיים ושכנתי בתוכם ודרשו במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם מלמד שלא קאי על המשכן כפשטיה אלא קאי על ישרים. אבל לפי דברי אגדא דפ"ק דתענית ניחא כפשוטו וה"ק קרא שאין לי שכינה וקדושה למעלה עד שתעשו לי שכינה וקדושה למטה ואז אשכון למעלה גם כן ביחד עם שכינה למטה וכנ"ל דאין הקב"ה בא לירושלים ומקדש שלמעלה עד שהוא בא לירושלים ומקדש שלמטה וכדמפרש רש"י שם עד שיהיה בקרבך למטה קדוש דהיינו ירושלים לא אבוא בעיר שלמעלה ע"ש לפיכך מדוייק שפיר הקרא כשתעשו לי מקדש למטה אזי אשכון בתוכם גם במעלה שמכוון כנגד שלמטה ולפי"ד המקובלים הללו מבואר שם בשל"ה בסיומא דדברי רמב"ן הנ"ל וז"ל כביכול יש כח לנביאים הקדושים להיות מחלישים או מוסיפים כבוד כביכול בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב צור ילדך תשי ואחר זה מביא שם של"ה דברי זוהר ותיקונים האינם מאמינים באלהים עבדין כביכול פגימותא בכבודו לעילא דכתיב שיחת לו לא בניו ובהטיבה מעשיהם כביכול הם מוסיפים כבוד בקוב"ה בהתקדש איבריו אז אדם בדמות אדם עליון שראה יחזקאל ענין אבר מרכבה עליונה עיין שם שמאריך מאוד בעיקר הזה בדברי הקדמונים:

ויש לבאר בזה מה דכתוב בפ' אמור ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וכו' אני ה' מקדישכם הכל על פי הקדמות המבואר כלומר ועשיתם אתם כביכול אתם תעשו שעל ידי מעשיכם כביכול תוסף כבוד קדושה למעלה ואמר עוד ולא תחללו כלומר שכשלא תקיימו המצות תחללו כביכול שיש פגם בכבודי אבל בעבודתכם הטוב ונקדשתי כו' כביכול שתעלו מעשיכם אלי תוספת קדושה לפי דעת המקובלים ועל ידי זה על פי כבוד קדושה שתבוא כביכול אלי ממילא יבוא קדושה מאתי אליכם הכל כאמור בזוהר בהר ופ' בחוקותי מאיתערותא דלתתא נעשה איתערותא למעלה לעורר טובה וקדושה למטה על כלל אנשים ישרים:

ובזה מבואר לנכון מדרש שהבאתי לעיל שמחבבה עד שקורא בתי כו' כך הקב"ה מחבב ישרים וקורא אותן בתי ואחותי וביותר תכלית חיבה יתירה שקורא אמו וראיתי למפרשים שדקדקו הלא אהבת בת היא יתירה מאהבת אחות. אולם לדרכינו הענין הוא שהיה קשה לרשב"י במקרא הנ"ל אחרי שידוע שכל שלמה האמור בשיר הוא כינוי להקב"ה הוא מלך שהשלו' שלו אם כן איך שייך עליו לומר שיש לו משפיע כמו שהאם משפיע על בנו על זה השיב לו ר"א ב"ר יוסי ששמע מאביו שאמת כך הוא שיש השפעה ותוספת כבוד קדושה מכל ישרים בכלל מעבודות תורה ומצות של ישרים להוסיף כבוד וגבורה בקדושות מרכבה העליונה וכמו שנתבאר לכן הקב"ה מחבב את ישרים וקורא להן בת כידוע שמסוג האב להשפיע טובה וברכה לבתו ועוד מחבב אותנו ביותר שיש לנו סוג אחות עם הקב"ה וכמאמר חז"ל ויקרא ליעקב אל הקב"ה קרא ליעקב אל ואיתא במדרש אין כאל ישורון אין כאל רק הנאים והמשובחים במעשיהם המה כביכול דומין לאלהים מה הקב"ה מחיה מתים אף אליהו ואלישע כך כו' וכו' כו' ומביא שם משל ארוך לאיש עשיר שגידל אחד להיות עמו בהשתוות כך אומר הקב"ה לנביאים הקדושים המה כיוצא בי מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אליהו ואלישע כביכול כיוצא בו. ובפרק ו' דסנהדרין אמר רבא אי בעי נביאים הקדושים הוו ברא עלמא כו' דכתיב כי אם עונותיכם כו' כו'. וכבר הזכרתי ענין אגדא זאת בדרוש וביארתי איך דייק זאת רבא מקרא לנכון על כל פנים מבואר שהקב"ה אומר שנביאים הקדושים המה בגדר וסוג אחות בהשתוות וכמו שאמרו במדרש שהנביאים גדולים בזה שמדמין הצורה ליוצרה המה הדברים המבוארים למעלה שהקב"ה אומר לנביאים הרי אתם כיוצא בי:

ואמר שביותר הקב"ה היה מחבב הנביאים הקדושים עד שקורא אותם בגדר וסוג אם כמו שאם משפעת לבנים כך עבודה ומצות הוא שבזה משפיעין תוספת כבוד למעלה לפי דעת המקובלים וכאמור למעלה כל הענין ובפרט מה שמבואר בזוהר פ' בחוקותי דכתיב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם כו' מאן דעביד פקודא דאורייתא כביכול כאילו עביד ליה לעילא ובפרשה בהר מאריך יותר בזוהר על מה דכתיב ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח ומביא שם קרא דכתיב בטח בה' ועשה טוב הכי תנ נן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמא ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון להון ועל דרך ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק כיון דאתון עבדין ודאי האי טוב איתער כו':

ודוגמא לענין זוהר הנ"ל מבואר במדרש איכה שהזכרתי למעלה והוא על פסוק ויצא מן בת ציון כו' ר"י ב"ר סימון אומר בזמן שישרים עושין רצונו של מקום מוסיפין כבוד בגבורה של מעלה כמו דאת אמר באלהים נעשה חיל ואז הוא יבוס צרינו עיין במפרש למדרש שם דמפרש דבעל המדרש דייק מדלא כתיב ונבוס צרינו ואז היה משמע שקאי על ישרים שאנחנו נתחזקה בהקב"ה ועל ידיזה אנחנו נבוס צרינו אבל השתא דכתיב והוא יבוס צרינו ממילא מוכח דהכל קאי ואיירי על הקב"ה שאנחנו במעשינו הטוב נעשה חיל באלהים ואז יתוסף כבוד והוא יבוס צרינו על כל פנים מבואר במדרש הנ"ל עיקרי הדברים המבוארים בזוהר הנ"ל והדברים ארוכים בתכלית האריכות מדעת מקובלים אשר ביארן שם של"ה בשער גדול איך שמעשינו הט בים כביכול צורך גבוה להוסיף כבוד גבורה וקדושה למעלה ואז מתעורר טובה מלמעלה להטיב לנו למטה אם כן שפיר אמר במדרש שהקב"ה מחבב אותנו עד שקורא לנביאים בגדר וסוג אם שבאמת הנביאים הקדושים כביכול היו מוסיפין גבורה וקדושה לעשות עטרה למעלה ולכך אמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה הוא הקב"ה בעטרה שעיטרה לו הנביאים וכו' כביכול שהנביאים היו מוסיפין תוספת כבוד וקדושה כמו אם ומסיים המדרש עוד ראיה מקרא דכתיב הקשיבה לי עמי ולאחי אלי האזיני ולאמי חסר כתיב ועמד רשב"י ונשקו על ראשו מחמת שגילה לו סוד הזה. ועפ"י הערה זאת יש לנו לבאר כוונות תורת כהנים שהבאתי לעיל קדושים תהיו כי קדוש אני אם קדשתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי או אומר אלא קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו אינני מקודש ת"ל כי קדוש אני כו' ונקדים דהנה שם בשל"ה בשער הגדול הנ"ל מאריך עוד ומביא דעת מקובלים אחרים החולקים על ענין הנ"ל מה שאמרו שעבודה צורך גבוה ודעתם שאינו עולה שום תוספת למעלה מקיום המצות ולא להיפך שום פגם וחיסרון על ידי מה שעוברים על המצות וסמכו על המקראות האמורים באיוב אליפז אמר החפץ לשדי אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך עוד כתוב אם חטאת מה תפעל בו אם צדקת מה תתן לו ומביא שם דברי הפרדס בזה באריכות וז"ל לא יצדק למעלה באצילות לומר תוספת או גירעון מצד האצילות בבחינות קיומם באין סוף שהוא נשמה להם והם דבקים בו אמנם מצד ההשפעה להשפיע בתחתונים יש בהשפעה זו ענין חסיר ויתיר והכל לפי התעוררת התחתונים והגם שנמצא בדברי רשב"י בזוהר שביחוד קריאת שמע יוסיף שפע הוא אינו שפע קדושה באצילות עצמו אלא להשפיע אלינו שאם לא כן יהיה ח"ו השתנות באצילות פעם בריבוי השפע ופעם לא כל כך ומסיים שם שאל יעלה בדעתך שמה שאמרו צורך גבוה שהספירות בעצמם מתרבים שפעם והוא צורך עצמותם שהרי כבר אמרנו שעצמות הספירות לא יחסיר ולא יעדיף שהן בשלימות שאין שלימות למעלה הימנו אך השפע שמתרבה הוא לצורך עולמות התחתונים והנהגותם להשפיע להם רב טוב כמו החלב שמתרבה במניקת שאינה לצורך עצמה אבל הוא לצורך הוולד ואמרו יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק שידוע טבע השלם והטוב מצד שלימות טבעו להשפיע מצד שלימותו לזולתו הרי מבואר שצורך גבוה הוא אינו אלא שנחת רוח לפניו כביכול שנעשה רצונו כדי להשפיע טוב ונוטה לזה קצת מה שאמרו פרק היה קורא אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רות ליוצרו שנעשה רצונו אמנם בספר עבודת הקודש שדעתו שעבודת הנביאים פועלים תוספת קדושה מפרש מה שאמור בפרק היה קורא עושה נחת רוח ליוצרו כי וירד מתרגמינן ונחת והוא סוד הורדת הרצון כו' עכ"ל השל"ה ע"ש:

ואחשוב לדעת ולומר דיש להמציא פלוגתא זאת בתלמודא דאמוראי פליגי בזה והוא בפרק ב' דתענית דאיתא שם ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר ר"י בן פזי כו' ולכאורה יש לדקדק במאי פליגי ומאי נפקא מנה במשמעות הדרוש מהאי קרא או מהאי קרא ועוד יש לדייק בלישנא דמי אמוראי מה דהאי דיליף מקרא דעמו אנכי אמר כלומר עמו אנכי והוא כמו כביכול האמור בכל מקום ור"ל דמביא קרא בכל כו' לא אמר כלומר בפתיחות דבריו אלא אמר סתמא ולכאורה טעמא בעי:

לכן אפשר דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דביארנו בשם המקובלים אי עבודה ומצות צורך גבוה ולהיפך עבירות וחטאים פוגמין למעלה או כמו שחולקים על סברא זו ואסמכוהו אקרא אם תצדק מה תתן לו ואם תרשע מה תפעל בו וכמו שהארכנו לעיל דסברי דלמעלה אינו מקבל שום תוספת וגירעין רק שרצונו וטבעו להיטיב ממילא יש לו נחת רוח כשמטיב לצדיקים ולהיפוך י"ל שאן נחת כשמוכרח למנוע הטוב ממילא מצטער על זה על מניעת נחת רצונו אבל אין בא ח"ו שום חיסרון ופגם בעצמות הספירות או האצילות ובמקום אחר הארכתי דרוש על זה למשל מי שמעניש את בנו על שאינו הולך כשורה בוודאי יבוא לאביו מזה העדר רצון ונחת ומצטער על שהוא צריך לזה ולהיפוך יש לו נחת רוח כשבנו הולך כשורה ויכול למלאות רצונו להיטיב לו כמו שקביעות טבע של אב להיטיב לבנו כל האפשרי והבאתי דרוש בענין זה מכמה מקראות ומדרשי' יש לפרש דזהו עיקר פלוגתתן דמאן דמפרש נתינות אפר על תיבה טעמו מקרא דעמו אנכי סובר דעבירות וחטאים גורמין חיסרון ופגם למעלה ח"ו וכמו שהחטאים המה גורמים את העונש למטה וכאשר נבאר עוד בדרוש על עיקר הזה כי עבירות עצמותן מביאין את העונש כן המה בעצמם עושין עם למעלה וממילא מזה הפגם מתעורר העונש למטה. ולכן אמר מקרא דעמו אני דהוא סובר דכמו שחטאים פוגמים למטה לעורר עונש גורם נמי ח"ו כביכול פגם למעלה ויש שיתוף למעלה עם מטה בהאי פגם הבא מהחטא וניחא מאוד דאמר כלומר שהוא כמו כביכול האמור בכל מקום על כונא בזה אבל מאן דאמר דיליף לה מקרא דבכל כו' סובר כסברא שניה דסברי דחטאים אינן גורמין שום פגם למעלה משום דלמעלה אינו מתקבל שום תוספת ותיסרון וכנ"ל רק שיש נחת רוח כשיכול להיטיב כפי שטבעו רק להיטיב ולהיפוך מצטער על העדר נחת רוח מלפניו וכמו שהביא משל ממניקת שאינה באה למניקת שום העדר לעצמותה מה שלא תנוק רק עיקר ההעדר הוא לעצמותו של וולד וכן בענין המשל מן האב שמעניש את בנו החוטא עיקר הפגם והצער מעונש הוא קבוע על בנו רק דאביו יש לו גם כן צער על שהיה צריך לזה אבל אין קביעות שיתוף בעצמותו של העונש והפגם שבא מעונש ההוא על הבן:

ולפיכך קבע ענין טעם הזה על נתינות אפר מקלה על התיבה מקרא דבכל כו' על העדר טוב מאתנו ואין יכול למלאות נחת רוח כפי רצונו וטבעו שהוא רק להיטיב כמשל המניקת ומשל האב עם הבן כנ"ל. אבל לעצמות הספירות והאצילות אינו שייך שום פגם וחיסרון ואין למעלה שום שיתוף כלל עם פגם ועונש הצער שנעשה לחטה ועיקר הצער אשר אנו נן למעלה הוא על העדר נחת רוח שיש לו ממה אשר טבעו הוא להיטיב וכנ"ל וענין הזה יש לדרוש ולחקור מקרא דבכל שאינו מבואר בו שיתוף בעצמות העונש והפגם אלא מצטער על עונש והצער הבא על ישרים וניחא דהאי מאן ואמר לא הקדים בדבריו לשון כביכול כמו מאן דאמר קמא משום דהאי מאן דאמר סבר דבאמת אינו בא קביעות פגם ח"ו למעלה כלל ולא שום העדר וחיסרון רק מניעות נחת רוח ורצון של קביעות טבעו להטיב ובזה יש לבאר הקרי והכתיב נמצא בקרא דבכל כו' דהכתיב הוא לא באל"ף והקרי הוא לו בוא"ו. ועל פי הנ"ל תרווייהו ניחא דעל עצמותן של ספירות ואצילות אינו נוגע שום העדר ועם על זה מרמז הכתיב ומכל מקום קרינן בוא"ו לבאר שעל כל פנים מצטער על העדר נחת רוח שלא נעשה רצונו שהוא רק להטיב וכמשל מניקת עם וולד ואב עם בנו כנ"ל:

יסוד שני סברות שנחלקו המקובלים המבואר לעיל יש להסביר הדבר כרי לשבר האוזן במה שיכולין לשמוע ע"פ מה שידוע שבנו אנשים ישרים נקראים עדר בנים למקום ובגדר עבדים כמו שנתבאר זאת מפורש בכמה מקראות והנה זה ידוע שעיקר ענין אשר קבוע אצל מין אנושי השתדלות רב להוליד בנים אינו הוא בכדי שיקבל מולידם מאתם איזה פעולה או איזה השפעות טובה הוולדות עליהם אלא אדרבא קביעות טבע כל מין אנושי להשפיע מטובו לבניו ואדם לעמל יולד עמלינו אנו הבנים וכל מה שאדם עמל תחת השמש הוא רק להשפיע טוב לבניו כל ימי חייו ואף להניח חוק לבניו אחריו ואין יתרון לאדם מבניו ני אם ראות עיניו ונחת רוח שיש לו במה שמשפיע רב טוב לבניו ונאמר והדרת זקנים בנים וגם כל התאמצות להיישיר דרכי בניו לדרך הישר הוא לקבל נחת ממה שיטיב להם מאתו ומכלל ישרים כשילכו בדרך הישר ולהיפוך מצטער האב אם בניו הולכים בדרך לא טוב שעי"ז יבוא עליהם עונש ומצער מעונש צערם הבא עליהם אף שאינו נוגע לעצמות גופו מ"מ יש לו צער על אשר לא נתמלא רצונו לקבל נחת כו':

אולם נחזי אנן איך הוא קביעות ענין גדר עבדים אצל כלל מין אנושי מן בני אדם גדול וקטן שם שלוקח איזה עבד קביעות עניינו שיקבל האדון ממנו ועבודתו איזה תוספת בעצמות גוף האדון או לממונו ד"מ מלך יש לו כמה אשי חיילות לעבודות המלך ולעשות מלחמותיו וכשמקיימין מצות המלך להתחזק במלחמתן באמונה איש על עבודתו ועל פקודתו ממילא נוצחין בוודאי נתחזק עי"ז כח ועוז אדר המלוכה על המלך עצמו ובגופו ובממונו ולהיפוך כשאינן מקיימין מצוותו ופקודתו בעסק חיזוק המלחמה ממילא מתישין כח של המלך מחמת מצעות עבודתם ויש העדר חיסרון פגם בקביעות עצמות המלוכה וכן כל אדון ובני אדם שקונה לו עבדים לעבודת גופו או לעבודת ממונו או לעבודת שדיהו כרמו הוא בלי ספק לקבל האדון תוספת ברכה מעבודת העבד לכלל גופו או ממונו וכשלא ימלא העבד עבודתו כפי חק הקבוע עליו ממילא גורם חיסרון וגם לאדון בענין שיעבור על מצות אשר הושם עליו הן שממונה על עבודות גופו של אדון לשרתו ולסוכו ולרחצו יבוא לגופו של אדון וכשממונה לעבודת ממונו או שדיהו וכרמו ומונע עבודתו ועובר עליהם גורם בוודאי פגם לענין ממונו של האדון: ואחרי אשר נתבאר כל זה יש לנו להמציא מקום ששני הסברות אמת וניחא מה שישרים מכונים בשתי בחינות הללו היינו בנים ועבדים. ונקדים עוד מה שראיתי בשל"ה בשער הגדול הנ"ל שבא לפשר בין שני הדעות המקובלים האמור למעלה וז"ל שם עוד נראה לי ביאור הענין עפ"י מה שנתבאר כי אין רשות להאדם להתבונן אלא בעולמו ובבניינו לבד והוא מספירות חסד ולמטה דכתיב עולם חסד יבנה והיא ספירה שביעית אבל מעולמו של אדם ולמעלה דהיינו ג' ראשונות כח"וב החשובות כאחד ושם נאמר אין לך עסק בנסתרות והם אינם עולמו של אדם כי משם אין נמשכין הפעולות רק הם עולם הנעלם עולמו חברך מח"שבתו וחכמ"תו ובינ"תו והם הם ביותר עצמותו ממש מאילו שנתגלו להיות מהם נמשכים הפעולות לפי דרכי בני אדם ובעולמו יתברך דהיינו בג' ראשונות שהוא הנעלם אם יצדק או ירשע מה יפעל אמנם בעולמו ש"א דהיינו הבנין מחסד ולמטה בהם יצדק לומר כח החסד וכח השלם כפי התעוררת של האדם ומעשיו כי מהם נמשכין הפעולות וכפי הפעולות מהתעוררת ב"א בהם שאז מקבלים הם שפע רב והוד והדר עוז וחדוה כו' עכ"ל:

ולפי"ז יש לקיים שפיר שני הסברות על מכונם שמספירת חסד ולמטה אנחנו מכונים בגדר בחינות עבדי' וכמו שביארנו שעבדי המלך וחיילותיו מוסיפין כח ועוז על אדר המלוכה ועי"ז מקבלים השפעות טוב מן המלך כן הענין בשבעה ספירות ולמטה אבל בג' ראשונות שידוע שאין יכולת למעשה האדם להשפיע שם כלל וכנ"ל שהמה בתכלית עולמות הנעלם ועל ערך מקום הנעלם ההוא אינו מהראוי לכנות התקשרות ש"י רק בגדר בחינות עבד אחרי שאין כח עבודתם עולה כלל להוסיף שם תוס' כח קדושה ע"כ אנחנו שם בבחינות בנים שממעשינו הן לטב או למוטב אינו בא שם לעצמותן של ג"ס הללו שום תוס' וחיסרון ופגם כלל רק כמו שאינו בא לעצמותו של אב מיישרות של בנו שום תוספת או גירעון רק שזהו נ"ר של האב בזה כמו שהארכנו בזה כמו כן אנחנו ערכינו בעסק ג"ס הראשונות רק נחת רוח שעושין רצונו:

ואמרתי לבאר דרך דרוש ע"פ הקדמות הללו פייט דהיום הרת עולם כו' דאמר שם אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות כו' דמשמע קצת דעל בחינות בנים בקשתינו לרחם אותנו לאלתר בלי תלי' כלל אבל על בחינות עבדים בקשתינו שהדבר צריך מתינות קצת ואומרים שעינינו עכ"פ תלויות ומצפים לחנונו והענין הוא כמו שהקדמנו ששני הבחינות יש להם מוצא ומקום רק על בחינות בנים שאינו נוגע מחטאתינו שום פגם למעלה כלל רק מניעות העדר נחת רוח ורצון על בחינה זאת בקשתינו לרחם עלינו לאלתר כמו שטבע להעביר על עסק ענין בניו מה שאינם הולכים כשורה אולם על בחינות עבד עלינו שנעשה ח"ו איזה פגם למעלה מחטאתינו על בחינה זאת מבקשי' שעכ"פ אף שנעשה פגם יהיה עדיין מחילתינו תלוי' ועומד עד שיתוקן הפגם גם לגמרי ותסלח לנו:

עוד מאריך השל"ה ומביא סברות הבית יוסף בזה כפי שאמר לו המגיד דכל י"ס יחודא חדא איהו ואינון עלם אלהות דהא אינון באין סוף כשלהבת הקשורה בגחלת והוא דוגמא נשמה בגוף האדם עם אברים שהכל א' כו' ומשם ואילך התחלות עולם הפירוד כלומר שהעולמות כולם תלוים במאמרו של הקב"ה מ"מ אינם עצמותו כמו הי"ס ובין עולם היחוד הגמור לעולם הפירוד הגמור יש עולם א' שיש בו צד יחוד והוא כלול מכל הי"ס ויש בו צד פירוד כו' והוא העולם שהוא מט"ט ובו טעה אלישע לפי שראה שהוא מנהיג עולם הנפרדים כו' והעונות שם מגיעים להפירוד בין עולם היחוד הגמור לבינו אבל בי"ס עליונות אין שם פגם ח"ו כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו כו' ע"ש וע"פ סברא זאת יש ג"כ לבאר כל הנאמר חקירתינו למעלה שאנחנו בבחינות בנים ובחינות עבדים היינו בערך ענין י"ס שהמה תמיד מקושרים ביחודא עם הא"ס שא"א לגרום שם ח"ו שום פגם ופירוד על אותו מקום אנחנו בבחינות בנים כנ"ל ולמטה הימנו שיש כח בעוונותינו לגרום פגם ופירוד ח"ו ובמע"ט יש כח לעורר יחוד שלם לעולם הפירוד למעלה למעלה בערך זה מכונים אנחנו בשם עבדים וכמו שהארכנו בזה:

ובזה מבואר לנכון תורת כהנים דמפרש קדושים תהיו כי קדוש אני דאין קדושות שלמעלה תלויה במה שמקדשים מלמטה וכמו שהקדמנו דבעצמותן של י"ס ואצילותן אינו מתקבל שום תוס' וגירעון פגם ח"ו אלא ע"כ הכי פירושו דאני מעלה עליכם כאילו קדשתם אותי אף שזה דבר שא"א מ"מ ה' חפץ למען צדקו מעלה עליכם שכר הרבה כאילו מעלה קדושה לעילא ולעילא ומסיק או אינו דאפשר דבאמת נימא הכי דעבודה שלמטה כביכול צורך גבוה ופועלים שלימות ופגם אף בי"ס כמו שעולה ע"ד שארי המקובלים שע"י מע"ט מוסיפים תוס' כבוד וקדושה למעלה וכמו שאסמכוה אקרא במדרש דיליף מדכתיב באלקים נעשה חיל ומקרא דעתה יגדל נא כח לכן יליף לה התו"כ ממאי דכתיב כי קדוש אני בקדושתי אני בין מקדשין ובין כו'. וע"פ הערה של דברי תו"כ הנ"ל באמת יש לפרש ולסתור כל הנהו ראיות שהביאו בעלי סברא דעבודות שלמטה צורך גבוה ופועלים למעלה וכמו דפתח של"ה בתחילת שער גדול הנ"ל וז"ל ודבר זה שעבודה כביכול צורך גבוה מבואר במקרא כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים ובמשנה ובתלמוד ומדרש ואחרון חביב בזוהר ע"ש דלפי הערה הנ"ל שהעיר תו"כ דאם מקדשים עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי אף שבאמת אין קדושת הקב"ה תלויה כלל על ידי מה שמקדשין אנחנו וכמו שמסיק רק הקב"ה מעלה עלינו יקר הערך שיקר הוא בעיני ה' כאילו קדשתם אותו א"כ כל הנהו מקראות שהביא בעלי סברא שצורך גבוה אפשר לפרש על דרך זה היינו שהקב"ה מעלה עלינו כאילו אנחנו מוסיפים כבוד למעלה ובאמת לישנא דזוהר דייקו הכי דאיתא שם ועשיתם אתם חסר כתיב כביכול כאילו עשאני אם כן מתפריש הכל על פי דרך הזה שהוא כאילו מוסיפים כבוד קדושה למעלה אבל לפי האמת אינו מתקבל למעלה שום תוספת וגירעון ח"ו:

ולפי"ז יש לפרש דברי אבא שאול המבואר בתו"כ הנ"ל ובא לבאר ולומר אף שהאמת הוא כדברי הת"ק דעצמותן של העשר ספירות שהמה קשורין כשלהבת בגחלת עם האין סוף והוא רוח השכל להם ואינו עולה מעבודת בני אדם שום תוספת שלימות או פגם ח"ו אבל בעולם שלמטה הימנו בעולם הפירוד שם כבוד גבוה כביכול שמעבודת מאמיני' ישרי לב הטובי' גורמים להם יחוד עם עולמו' עשר ספירות ותוספת קדושה ולהיפוך ח"ו עונותיהם גורמים כביכול פסיקות קדושה מאתם כאמור במגיד הנ"ל לפי דעת הנ"ל ודבר זה המליץ אבא שאול במליצה נאה ולומר הלא ידוע שפמליא מה עליה להיות בודאי מקובלת הכל מחיקה של המלך ואם כן כשגורמים פירוד בין המלך ובין הפמליא פגם והעדר גדול הוא להפמליא. וכן לפי גירסא שניה שראיתי שהפמליא מחכה את המלך גם כן מתפרש על דרך זה שהיא מחכה על המלך לקבל טוב מאתו וכשגורם פירוד ביניהם ממילא בא פגם להפמליא על ידי זה שאי אפשר לקבל טובה אשר מחכים לקבל ממנו. כן הדבר שעבודת המאמינים גורם על כל פנים שלימות או פגם בעולם של מט"ט ובעולמות הפירוד וכמו שהארכנו מלשון המגיד הנ"ל ועיקר דברי של אבא שאול שבא להוסיף על דבריו של ת"ק איך שעל כל פנים עבודה צורך כבוד ה' הוא אף שאינו נוגע להמלך נוגע להפמליא כנ"ל:

ומענין לענין באותו ענין אמרתי לחקור דברי דרוש על פי מה שראיתי עוד בשל"ה שם בהקדמתו הנקרא בית חכמה וז"ל ואתם בני דעו כי אין השכר והעונש של התורה הסכמיי רק הוא טבעיי וזהו האמור שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ואחר כך מביא דברי הרקנטי שכתב בפרשה בחוקותי בזה הלשון דע כי הברכות והקללות אינם על צד הגמול והעונש לבד רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקוצר וכו' עוד מביא דברי רקנטי פרשה תצוה שכתב גם כן בזה הלשון אל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובים בתורה הוא כמו המעניש האדם על עברו על מצות המלך לא כן רק הם טבעי ממש כי המבטל ממצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסיבות עשייתה הוא נמנע כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר וכמו שטבע האש לחמם וטבע המים להרטיב וטבע הלחם להשביע כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותן הטובות שנאמרו בה או אותן העונשים שנאמר בביטולן כו' ומאריך בזה ואתר זה מעתיק דברי עבודת הקודש בזה הלשון כבר הודענו במה שקדם והוא האמת כי מטבע העבודה שהוא היחוד לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה ביחדם כו' והוא כי עסק התורה וקיום מצותיה ימשכו האור ושפע הברכה ממקור הויה אל העליונים ותחתונים וזה סיבת כל הטובות באלה החיים כי טבעם יחייב זה כי התורה הוא השם הגדול ממש. והשם הגדול הוא מקור כל הטובות והצלחות כי הוא הטוב הגמור בעצמו וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנה שימשך אליה כל הטוב כו' וכן יסד בטבעה כי כן חייב לה כפי המקור אשר חוצבה ממנו כי טבע המקור ראוי שימצא במה שנתצב ממנו ובזה נעמוד בנקל על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת ה' והסוד הנעלם בזה כי כל הטובות ההם אינם בדרך ייעוד כמי שמייעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם לתת להם כך וכך חלף עבודתם לפי שהטוב הבא על דרך ייעוד יורה שאינו נמשך אל העבודה ואינו מחוייב בטבעה וזה פגם ותיסרון גדול בחק העבודה זה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה זה יורה על שבת וכבוד במעלות עבודה ההיא והנעבד בה כו' ולזה כל הטובות וההצלחות הבאות בתורה לשומריה אינן אלא דרך הגדה וסיפור כלומר כי מעשיית התורה הזאת וקיום מצותיה ימשכו ויתחייבו כל הטובות ההם בהכרח וזה כי אתר שהם המפתח האמיתי והנכון לפתות מהם מקור כל הטובות לפי שנתקקה מהמקור ההוא והושם זה בטבעם ובפתיחות המקור ההיא בהכרח יאצל וימשך שפע האור והברכה מראש מחשבה עד סופה ובהגיע שם הנה בהכרת תתפשט משם אל התחתונים העובדים כי טבע העבודה יחייב כן כו' אם בחוקותי תלכו הוא עסק התורה ואת מצותי תשמרו הוא קיום מצותיה ועשיתם אתם תיקון העליון תיקון הכבוד שניתקן בעסק התורה וקיום המצות שהוא דרך לתיקון ההוא ואחר ביאר הנמשך והמתחייב מזה אמר ונתתי גשמיכם בעתם ושארי הטובות מהשלום וניצחון הכנענים והפרות והרבות אותנו כו' עכ"ל השל"ה: ואל יהי עמוס על עין הקורא כי הארכתי בהעתקות הדברים כי עדיין לא הוגד החצי וחצי חצי מה שהאריך השל"ה בהעתקת דברי בעל עבודת הקודש כפלי כפליים מזה יותר ממה שכתוב כאן בהעתקה והשל"ה מסיים והעתקתי כל הפרק כי הרבה תועליות יוצאת מזה הפרק ע"ש ואף אני העתקתי בקיצור דברים עיקר יסוד הזה כי הרבה פסוקים מתפרשים לפני עפ"י שורש הזה. בפרשה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם כו' עיין ברש"י וכן דיקדקו כל המפרשים מהו לשון אשר היה לו לומר את הברכה אם תשמעו כמו דמסיים גבי קללה אם לא תשמעו וגם מהו לשון היום דקאמר דלכאורה ענין הברכה והקללה הוא עתיד ועל תנאי אם ישמעו או לא. אבל לפי הקדמה הנ"ל מדוייק האי לישנא בדווקא והכתוב מודיע לנו עיקר הזה כי הטיב והברכה הבאה עבור קיום התורה אינם באים כמו שכר פעולה שמשלם השר לעבדיו חלף עבודתם כך וכך. וזה ודאי שתשלום שכר השר אינו נמשך אל העבודה ואינו קבוע בטבע העבודה שכר ההוא אלא הוא דבר נפרד ממנו והוא על צד הגמול והעונש אבל בעבודת תורה ומעשים טובים לא כן הוא כי השכר ועונש אינם הסכמיי אלא טבעית נמשך מעצם עצמות עסק התורה והמצות. ולשלימות הדבר אעתיק עוד מספר של"ה הנ"ל איזה דברים וז"ל כי הטובות המבואר בתורה אין זה הטוב בא דרך ייעוד כי הדבר הנמשך מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקים וצורך לייעוד אליו אלא לגלות דרך הגדה וסיפור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא כן בטבע כי תורה ומעשים טובים מפתח העצמי על מקור הטובות ובהכרח ימשכו בפתחיה ההיא כו' נמצא כל הטובות הבא בתורה עניינים הוא הגדה וסיפור כי מה שמדרכו להמשך ולבוא בטבע זה וודאי הייעוד בו מיותר ואין צורך בו עכ"ל ע"ש. א"כ מדוייק לישנא דקרא דאמר את הברכה אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו כי לשון אם משמע שהענין חלף העבודה מצד הגמול אבל השתא דאמר אשר תשמעו משמע דהכי קאמר שהברכה היא עצמות המקור נמשך ממה שתשמעו למצות כי טבעה הוא להמשיך כך ומדוקדק לפי זה על הנכון מה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ודייק לומר היום כלומר שהברכה והקללה היינו שכר ועונש אינו כמו שמשלמין שכר לאיזה פועל שהשכירות אינו תלויה ונמשך מעיקר העבודה והשכירות היא משתלמת אחר זמן לסוף אבל כאן תדעו שמה שאני נותן לפניכם תורה ומצות היא עצמות הברכה וקללה מפני שנמשכין ממקור עצמותה ועיקר ענין האמור טובות על קיום המצות אינו דרך ייעוד ופסיקות שכר אלא דרך הגדה וסיפור כנ"ל ואמר את הברכה אשר תשמעו כלומר אני מגיד ומספר לכם שהדבר כן הוא וניחא דלא אמר אם תשמעו שאז היה משמע שהוא פסיקות גמול:

וזהו ענין האמור סוף פרשה נצבים ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה כו' ולשמור מצותיו וחיית ורבית וברכך ה' אלהיך כו' ואם יפנה לבבך כו'. הנה שם גם כן לא נאמר לשון אם אלא לשון אשר. והכי דייקי קרא ראה שבמה שנתתי לכם התורה ממילא נתתי לפניך היום ההוא את הטוב והרע כי מה אשר אנכי מצוך לשמור מצותי מזה נכלל ונמשך בטבע מה שאומר וחיית ורבית וברכך וניחא דלא אמר לשון המורה בקביעות על העתיד והיה לו לומר ותחיה ותרבה ויברכך אבל השתא יש מקום לפרש כמו לשעבר כי חיית רבית ברכך כולן לשון עבר המה רק לפעמים הוא"ו מהפכו על העתיד ועיין בספר חיקור דין חלק ד' פרקי' י' דכתב דבכל מקום שהלשון הוא עבר רק הוא"ו מהפכו יש לדרוש שניהם ע"ש ויש כמה פעמים שהוא"ו הוא דבוק לענין שלמעלה וממילא אינו מהפכו על עתיד דהא תיבת היה הוא עבר והוא"ו מהפכו על עתיד דכל מקום שנאמר והיה הוא עתיד ומכל מקום כשהוא דבוק עומד על עבר כמו דכתיב והיה כאשר ירים משה ועוד גבי ער ואונן כתיב והיה אם בא אל אשת אתיו דקאי על ענין שעבר משום שהוא"ו הוא דבוק ממילא אינו מהפכו ואמרו בגמרא נשאת ונתתה באמונה איירי על שעבר ששואלין ביום הדין והוא"ו הוא דבוק:

כמו כן מה שנאמר כאן וחיית ורבית וברכך הכל דבוק לשלמעלה ויסודו לשעבר כלומר מה שאנכי מצוך שתשמור המצות נמשך בציווי הזה בטבע מה שתיית ורבית וברכך כי המצות הנה עצמותן של הטוב ההוא ולא בא הענין בדרך ייעוד כלל אלא דרך הגדה וסיפורי דברים להודיע שזהו טבע נמשך ממקורן של קיומן של המצות שהמה פותחין מקור הטובות וזהו שנאמר בפרשה אחרי ושמרתם את חוקותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכאורה תיבות בהם מיותר אבל הענין הוא דהכתוב הודיע לנו ענין הזה ואמר וחי בהם כלומר שאין השכר דבר נפרד ממנו כמו שכר הניתן מהשר לעבדיו אלא שכר הזה מן המצות הוא מעצמותן של עשיית המצות ונמשך ממקורן בטבע הקבוע בהם ומדוייק תיבות בהם וניחא דלא אמר לשון עתיד ויחיה בהן אלא וחי בהם לשון הווה מפני שמודיע לנו עיקר הנ"ל ששכרן ממילא נעשה על ידי שנפתח מקורן כו':

ולדעתי כמה מקראות ופרשיות התורה יעידון ויגידון אשר מתפרשין ומתבארין על פי יסוד ושורש עיקר הנ"ל והוא בפרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך כו' ונתתי עשב כו'. הנה לא אמר ואתן מטר ארצכם ותאסוף דגנך ואתן עשב הכל בלשון עתיד משום שאז היו מורין הדברים שנאמרין על דרך ייעוד שכר כמו שמייעדין שכר לאיזה פועל חלף עבודתו שהוא דבר נפרד ואינו נמשך מחק טבע עבודתו אבל גבי קיום המצות ענין השכר נמשך מטבע עצמות העבודה אשר קבוע בטבעה להמשיך מקור הטובות וכל הכתובים אינן המה על דרך ייעוד אלא על דרך הודעה וסיפור הגדה שהוא כך וכנ"ל כי מה שנמשך מטבע הדבר הייעוד בו מיותר רק שדרך הגדה וסיפור אומרין הדברים לכן אמר ונתתי שהוא לשון עבר דרך הגדה איך שהקב"ה מודיע כי זה בטבעה של העבודה שיהיה כך ומדוייק כל לשון עבר הנאמר בזה כי הכל הוא על דרך הגדה וסיפור איך שהקב"ה כבר נתן ענין השכר בקביעות טבע שלקיום המצות שמביא על ידי קיומן פתיחת מקור הטובות וכאמור לעיל. ובפרשה בהר כתיב ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה כו' וכי תאמר מה נאכל כו' וצויתי את ברכתי כו' ועשתה את התבואה לג' שנים יש לדייק כמו שדייקנו לעיל דכל לשון המקראות מורין על לשעבר והיה לו לומר תשבו על הארץ בלשון להבא וייעוד הדבר והיה לו לומר ויתן הארץ פריה וכי תאמרו מה נאכל כו' אצוה את ברכתי ותעשה התבואה לג' שנים והענין הוא הכל כאשר אמור למעלה שאין הדברים אמורים על דרך ייעוד אלא דרך הגדה וסיפור שברכות הללו קבוע בטבע קיום המצות וכמו שאמר וצויתי את ברכתי ולא אמר ואצוה ברכתי אלא כבר מצווה ועומד הדבר בהכרת להיות נמשך מהם וכאמור וחי בהם. וכן הוא בפרשת תבוא והיה אם שמוע תשמע כו' לשמור את כל המצוה כו' ונתנך ה' עליון כו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כו' הנה לא אמר יתן ה' אותך עליון כו' ויבואו עליך הברכות וישיגוך הכל בלשון עתיד אלא הכל אמור בלשון עבר ונתנך ובאו והשיגוך הכל מורה על ענין מקור הנ"ל להורות שאין הטובות אמורין בדרך ייעוד שכר כמו שמייעד בעל הבית לפועליו שאין השכר נמשך מעצמות עבודה אלא דבר נפרד ממנו אולם בענין תורה ומצות נמשך שכרן הטוב מעצמות העבודה ונמצא כל שכר הנאמר על קיום מצות אינם בדרך ייעוד אלא דרך הגדה וסיפור שכך הוא הדבר וכמו שנאמר כל ייעוד שכרן הכל בלשון עבר ואמר וצויתי את ברכתי ובאו עליך כלומר שהכתוב מגיד ומספר איך שהקב"ה כבר ציוה את ברכתו נכלל בכלל צוואות שצווה על המצות. ואף כל המשך הפרשה בחוקותי דייקי כל האי לישנא שאמר אם בחוקותי כו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ לא אמר לשון עתיד היינו ואתן גשמיכם ותתן הארץ כו' וכן בפסוק שני אומר והשיג לכם כו' ואכלתם כו' וישבתם והיה לו לומר וישיג לכם ותאכלו לשובע ותשבו על הארץ לבטח וכן פסוק ג' אמר ונתתי שלום ושכבתם ואין מחריד והשבתי ולא אמר ואתן ותשכבו ואשבית וכן אמר שם עוד ורדפתם את אויביכם ונפלו כו' ואמר עוד ורדפו מכם כו' ונפלו כו' ופניתי אליכם והפריתי והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם כל המשך הדברים מורין אלשעבר הכל להורות עיקר הנ"ל שכל עסק השכר הזה קבוע ונמשך ממילא מעצמות עבודה ולא דרך ייעוד נאמר רק דרך הגדה וסיפור שכך הוא הדבר שנעשה ממילא שקיומן של המצות פותחין להשפיע ברכה וטובה ממקור העליון כנ"ל:

ועפ"י הקדמה הנ"ל דשכר ועונש המה טבעים על ידי קיום התורה או העוברים עליה יובן מה שאמור בפרשה תבוא והיה אם שמוע תשמע בקול כו' ונתנך עליון כו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול כו' ברוך אתה כו'. ולכאורה האי קרא כולו מיותר דלענין מה אמר ובאו עליך כו' כי תשמע הא כבר פתח בזה לומר אם שמוע כו' וגם יש לדקדק על מה דקאמר והשיגוך אחרי ואמר ובאו עליך מסתמא השיגו וכהאי גוונא קשה גבי קללות דמסיים גם כן בהאי לישנא ואמר ובאו עליך כל הקללות והשיגוך כי לא שמעת תיבות כי לא שמעת מיותר אחרי דפתח הפרשה בזה ואמר והיה אם לא תשמע כו' וגם תיבת והשיגוך מיותר כנ"ל אבל לפי הערה הכל הנ"ל ניחא דהכתוב משמיענו דהשכר והעונש המה טבעים להיות נעשים ממילא על ידי קיום התורה ומצות או על ידי שעובר עליהן וזהו דמסיים קרא ואומר ובאו עליך כל הברכות והשיגוך כי תשמע כו' כלומר הודיע שאין עסק שכר המצות כמו שנותן מלך בשר ודם שכר לעבדיו חלף עבודתו שענין העבודה עסק בפני עצמו והשכר הוא ענין בפני עצמו ואינו קבוע מטבע העבודה אבל כאן כבר באו עליך כל הברכות והשיגוך כלומר תשיג אותם בהשגה קבוע תיכף בשעת מעשה המצות שהמה פותחים מקור הברכות להשפיע טובה לעושיהן ומדוקדק מאוד לישנא דוהשיגוך. וכן זהו ענין עצמו דמסיים גבי קללות דדייק לומר לשון והשיגוך גם מה דחוזר ואומר ובאו עליך כי לא שמעת ניחא הכל על פי זה:

והנה בפרשה ראה אמר והקללה אם לא תשמעו אל מצות כו' לא אמר אשר לא תשמעו כמו גבי ברכות אפשר לפרש בשני אופנים על פי המבואר בשל"ה בענין הנ"ל וז"ל רקנטי כי הברכות והקללות של תורה אינם על צד גמול ועונש רק הם טבעיות כדמיון הזורע שקוצר שנאמר עובד אדמתו ישבע לחם כו' והעונש גם כן הוא טבעי כי המבטל מצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסיבתו הוא נמנע כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר ומי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר כו' עיין שם לסוף שמאריך בזה ומסיק סמוכין על מקרא עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים וגו' עיין שם אם כן לפי הדמיון שעושה מעובד שדה ש"ך שפיר לומר ששכר מצות נמשך ונעשה מעשיית המצוה ממש ושפיר אמר גבי ברכה אשר תשמעו וכנ"ל אבל עונש שהוא מביטול המצוה שדמיונו שמונע זריעה משדיהו שייך שפיר לומר בזה אם לא תשמעו שעל זה אינו שייך לומר שהיא נמשך מעצמות עבודה כמו שאמרו שמעצמות זריעה נמשך שיקצור ופשוט. אולם יותר נכון על פי אופן שני שעלה על רעיוני משום דבאמת נראה שם גופיה בדברי של"ה בשם רקנטי וכן הוא מבואר בכל הספרים ולשון של"ה שם כשבני אדם חוטאים אז מתמעטין צינורות החסד ומתרבין צינורות הדין ונמשכין מצינורות החיצוניות כוחות רעות עיין שם עוד באריכות בזה אם כן משמע שמעצמות החטא נעשה הרע על דרך ענין הברכות כנ"ל:

ולבאר אופן ההוא נראה על פי שהובא בשל"ה בהקדמות שלו הנקרא בית אחרון והתכלית הבריאה היה מאתו יתברך בנדבה בטובו הגדול להיטיב לזולתו שיכירו אלהותו ואז יהיו דבקים בו בהנצחיות כי זהו תכלית שכר המקווה והעונש שברא השי"ת לא היה עצם הכוונה העונש רק בעבור השכר כי אלהים עשה שייראו מלפניו ואז לפום צערא אגרא ועשה סמיכה לזה לפרש מה שכתב רש"י תחילת פרשה וארא בשם רבי ברוך ב"ר אליעזר שאפילו כשהקב"ה מאמן את דבריו לפורעניות מודיע ששמו ה'. ומפרש השל"ה כי הלא ידוע ששם הוי"ה הוא רחמים ואיך שייך על שם הוי"ה שנאמן לפרוע כשהוא, אמור אצל עונש אלא הענין שהעונש בשביל השכר כי הרע הוא סיבה לטוב כו' ומאריך עוד שם ועיין עוד מה שכתב בהקדמה שניה אשר קראו עשרה מאמרות מאמר חמישי בענין יסורים גם יחשוב כי אין רע יורד מלמעלה ומה דעביד הקב"ה לטב הוא כדי להיטיב באחריתו ומייתי שם שאמר רבי עקיבא בפרק חלק דף ק"א חביבין יסורין שכל עמל וכל טורח שהיה לו לחזקיה על מנשה בנו לא הועילו להעלהו למוטב אלא יסורין ואיתא עוד בפרק הנ"ל הובא גם בילקוט בראשית והנה טוב זו מדות טוב מאד זו מדות יסורין שעל ידיהם בריות באת לעולם הבא ומייתי עוד בענין זה לשון נחמד מדרשות הר"ן בדרוש עשירי וז"ל כי כשהאדם הוא בימי שלוה אינו מכיר ובוחן הדברים על אמיתתן מפני הדמיון הנטוע באדם כו' שהוא טורדו ומראה לו תמיד העולם הזה ותאוותיו אבל כאשר צר לו אינו יכול לפתותו על דרך זה ולפיכך מכיר האמת על בוריה ומבקש ה' לא מהצרה אלא בכל לבבו ובכל נפשו שהשכל נוטה למה שבטבעו לנטות כשאין לו מנע כו' וזהו סוד יסורין של אהבה כי אי אפשר לאיזה צדיק שעם היות שאיננו חוטא כו' שלא יטרידוהו מעט תאוות העולם מהתדבק בבוראו ומפני זה מביא השי"ת יסורין לפעמים כדי שיוסיפו להתרחק מענייני עולם הזה ושלא יתפתו אליו כו' ולפיכך מברכין על רעה כמו על טובה כי הרע הוא סיבה לטוב להעליהו לטובה כדברי רבי עקיבא בפרק חלק הנ"ל עכ"ל:

נחזור על עיקר קיצור יסוד הנ"ל כי השי"ת תכלית כוונת בריאתו היה שיכירו אלהותו ואז יטיב שכר עמהם כטבעו רק להיטיב והעונש לא היה עצם אתו בבריאתו בשביל לענוש רק בעבור שעל ידי זה יטיבו הבריות לתת להם שכר וכאמור מפי עליון לא תצא הרעות:

ומבואר לנכון מאוד מה דאמר גבי ברכה אשר תשמעו כו' כי זהו היה תכלית כוונת הבורא ואמר עוד והקללה לא היתה תכלית הבריאה עבור העונש רק שאם לא תשמעו אל מצות ה' בלעדי הקללה והעונש ואז יבוא בהכרח העונש להחזירך על ידי זה למוטב לשמוע ולעשות המצות שיבוא השכר ואם כן אם לא משמעו הכי פירושו שאם לא תשמעו בלא הקללות אזי יבואו הקללות בכדי שעל ידם יבוא הדבר שתשמע אל המצות וכן בפרשה נצבים גבי טוב אמר לשון אשר אנכי מצוך היום כו' לשמור מצותי וחיות ורבית וברכך ואם יפנה לבבך כו' כלומר ואם לא תשמע לשמור המצות בלא עונש אזי ההכרח להעונש בכדי שיקום דבר שתשמור המצות ותקבל השכר הטוב ויתקיים מחשבות הקב"ה לטוב:

והאי דרשא דהנה טוב מאוד דאתא לידן נבאר בה מילתא דפרישנא בה וז"ל הילקוט והנה טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע וכי יצר הרע טוב מאוד אלא אלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן כו' והנה טוב חזות הטוב מאוד זו יסורין שעל ידיהן הבריו' באין לחיי העולם הבא ע"כ וכן הוא בפרק חלק אגדה הנ"ל והענין הוא שידוע שהנשמה היא חלק אלהי ממעל חצובה מתחת כסא הכבוד ונהנית מזיו השכינה רק מחמת שאז הוה נהמא דכסופא על כן באה אל עולם הזה שיהיה לה שכר עמלה ופעולתה וזה מעלות בני אדם על המלאכים שמלאכים אינן בעל בחירה לרע רק לטוב והאדם בעל בחירי להרע ואם אף על פי כן מואס ברע לבחור בטוב אזי הטוב ההוא מובחר מאוד יותר מהטוב הקבוע אצל המלאכים ובפרק קמא דקדושין דף ל' ע"ב איתא שם דהקב"ה אומר בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין והמשל הוא שתבלין כמו פילפלין כמות שהן עצמן בממשן אינו עולין בשום אופן להיות מאכל לבני אדם כי טעמו רע ומר. אולם אם מתקנין בו כמה מאכלים טובים ומתוקים כמו מרקחת שעושין מדבש כשאין בו תבלין פילפלין ודומה לו עליו נאמר דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאותו אך אם יש בו תבלין מתקן בעילוי רב את מתיקות הדבש כפלי כפלים נעימות טעמו מכמות שהיה נעשה המרקחת מדבש עצמו בלעדי עירוב את תבלין כן דבר זה ביצר הטוב אף שהוא בעצמו טוב אבל עדיין אין נעימות טובו במתיקות ושלימות כמו שנעשה טובו כשהוא מתפתה מעצת יצר הרע והיצר טוב מהפכו כל עסקו ומעשיו רק לטוב אזי הטוב ההוא טוב מאוד ומובחר כפלי כפלים ממה אשר היה נעשה ביצר טוב בעצמו בלא יצר הרע ונביא דוגמא לדבר זה מה דאיתא בפרק ד' נדרים על ר' אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד הענין שהיה מקיים עונה משום מצות בוראו ואין לנו ערב רב מתערובות יצר הרע בעסק המצות עשה כמו מצות עשה של פריה ורביה וקיום עונה אולם כמו שעשינו דמיון התבלין עם המרקחת בזמן שהפילפלין המה מרובין ממילא מתגבר טעם מרירות שלו כל כך עד שטעם הדבש עזב מתקו וטעמו בטל ולא עמד וריחו נמר אך אם הדבש מתגבר עליו אז מהפך את הפילפלין והתבלין מר למתוק ואף במצות עשה הנ"ל הצדיק ר' אליעזר ודומיהן התגבר מאוד בעסק קיום המצוה לשמה וכמו שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד שעסק יצר הרע נתבטל מעיקרו ומשורשו ונמצא שמעשה ידי יצר הרע שיש במעשה זה נעשה אצלו כמו שכפאו שד שהיצר הטוב היה קבוע עליו בעסק הזה בכח התגברות כל כך עד שמעשה יצר הרע שתקוע בעסק הזה לא היה נח עליו כלל וכלל ולמשא כבד נחשב לו כמו שכפאו שד וזהו ענין מה שאמרו רז"ל טובה עבירה לשמה ויליף לה ממעשה יעל עיין יבמות דף ק"ג דמקשה והא קמתהני מעבירה ומשני אמר ר"י משום רשב"י טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים עיין שם. והוא על דרך שאמור אצל ר' אליעזר שדומה לפניו כמו שכפאו שד כך היה בוודאי אצל יעל שהיה סר אצלה הנאות תענוג ממעשה תשמיש טובת של רשע ורעה גדולה הי' אצלה גוף המעשה כמו שכפאה שד לאדם באיזה דבר בוודאי אין לו שום הנאה מן המעשה שעושה על פי כפיות השד כן היה אצלה זאת:

וכן כל עסק מצוה שיש בה צירוף הנאות גופניות מהראוי שיהיה אצל האדם עיקר המעשה משום המצוה והנאות הגופניות יהיה עליו למשא כאמור צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר יש לפרש על דרך זה כל אכילות של מצוה ואפילו כל אכילתו של אדם העלו כל ספרי מוסר שיכוין רק בכדי לגמול חסד עם נפשו בכדי שיכול לקיים נפשו וגופו לעבודת בוראו עיין ילקוט שהילל היה אומר לתלמידיו כשהיה נפטר מבית המדרש אלך לגמול חסד עם אכסנאי שיש לי הוא הנפש עיין שם אם כן עיקר היה עושה משום קיום נפשו אבל מה שנעשה בזה קיום גופו היה עליו למשא וכמי שכפאו שד וכנ"ל בר' אליעזר בשעת תשמיש שעסק מעשה יצר הרע שמעורב בזה היה אצלו בלא נחת רק ככפיה. וזהו שנאמר באהבתה תשגה תמיד באהבת תורה ומצות תשגה בעסק יצר הרע שמעורב בזה שדומה עליו ככפאו שד. ולכן אמר צדיק אוכל לשובע נפשו בשביל עיקר קיום הנפש שלא יתקיים בלעדי האכילה אך מה שמלא בטנו על ידי אכילה הזאת ליצר הרע הנקרא רשע זה אינו נוח לו רק שחיסרון נחשב לפניו כמו אצל ר' אליעזר עסק תשמיש שעל ידי המצוה שיש בזה עיקר חשקה נפשו ומעשה יצר הרע שיש בה דומה שכפאו שד כן אמר בטן רשעים שנתמלא מאכילתו תחסר כלומר חיסרון הוא אצל הצדיק. ואף זאת שאפשר לפרש צדיק אוכל כו' כל המקרא הזה על עסק תשמיש כמו דכתיב אכלה ומחתה פיה כו' וכעובדא דר' אליעזר הנ"ל שעושה הענין משום קיום המצוה אבל ענין יצר הרע שיש בזה דומה עליו כמו שכפאו שד ובזה הענין יש לפרש ולבי חלל בקרבי כלומר שכל עסק מעשה ידי יצר הרע שיש לפניו מעורב באיזה מצוה דומה עלי כמו חלל היינו כמו שכפאו שד:

וזהו אמרם טובה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה הכל על פי דרך הנ"ל כמו גבי יעל שעיקר כוונתה היה לשם שמים המצוה שיש בה והנאות יצר הרע רעה היא אצלה וכמו דמשנינן טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שדומה עליו ככפאו שד וכמו שהערנו במשל התבלין המעורב במרקחת כשהתבלין לא נתרבו בו יותר מכדי צרכן בוודאי הדבש מהפכו לעמוד טעמו בו לתקן מתיקות הדבש אבל אם ניתן במרקחת פילפלין וכדומה תבלין יותר מכדי צרכן אז מקלקלין את טעמו של דבש ומתהפך המתוק למר כן הוא כשעושה מצוה שלא לשמה כדומה מצות פריה ורביה ודומה לו כשמתגבר עליו בשעת מעשה יצר הרע אז בעוונותינו הרבים נתבטל טעם מתיקות המצוה הקבוע שם והרבה האריכו ספרי מוסר בדברי מוסר לקדש אדם את עצמו בשעת מעשה זאת בכדי שעל ידי זה יתוקן העסק המצוה הטוב שיש בזה בתכלית המובחר וכמו שמתקנין מתיקות הדבש על ידי תבלין החריפים וזהו כוונות דרש רז"ל והנה טוב זה יצר הטוב. אולם יותר הוא טוב מאוד על ידי יצר הרע אשר נעשה חלל בקרבו ונדמה לפניו לכפיית שד מעשה ידי יצר הרע שיש מעורב במעשה טוב ואם כן מה דאיתא במדרש טוב מאוד זה יצר הרע לא קאי על יצ"הר רק על יצר הטוב דאיתא שם מקודם ואמר והנה טוב זה יצר טוב והיינו כשהוא בעצמו בלא יצר הרע כמו המלאכים שאין יצר הרע בינהם אבל בני אדם יש להם יותר עילוי ומעלה בזה על המלאכים היינו שיצר טוב שלנו כשגמר לטוב הוא טוב מאוד ע"י היצר הרע שיש בינינו ואנחנו מגבירין את יצר הטוב עליו ועל ידי זה ממתקין הטוב בתכלית הנעימות כתבלין הנ"ל: על אופן הזה יש לבאר מה דאיתא שם עוד והנה טוב זו מידות טוב מאוד זו מידות יסורין שעל ידן הבריות באין לחיי העולם הבא. דהנה ידוע מה שחקרו ראשונים אי מלאכים עדיפי מצדיקים או איפכא וביאר כל הסברות השל"ה ובהקדמה הנקרא עשרה מאמרות מאמר שני עיין שם ומביא שם מדרשים בענין זה שיש איזה עניינים שצדיקי מעלי ממלאך ויש עניינים להיפוך ומייתי מדרש דברים איך שלעתיד מחיצתן של צדיקים לפנים ממלאכים עיין שם:

ומהראוי היה להביא לענין זה האמור במדרש הובא בילקוט בענין פרשתא דאליהו שהחיה בן אלמנה איתא שם אין כאל ישורון אין אל אחר דוגמא לו רק ישורון אלו הנאים והמשובחים שבישרים המה מתדמין לו מה הוא מחיה מתים כו' עיין שם וכן בתהלים בפרשה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו איתא שם על קרא דכתיב אם חשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה דהקב"ה אומר לישרים הרי אתם מוכנים להיות כמוני עיין שם שמביא משל על זה ועוד איתא בפרק קמא דמגילה הביא רש"י בחומש ויקרא לו יעקב אל הקב"ה קרא ליעקב אל עיין שם. וכפי הנראה לא נמצא זה המעלה על המלאכים עוד יש להביא מדרש אשר הביא ילקוט ריש פרש' קדושים בענין מלאכים וישרים וז"ל משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בה שומרין מהן נזירין ומהם שכורים לערב נתן לשיכור שני חלקים ולנזירין חלק אחד אמרו לו לא שמרנו בשוה עמהם אמר המלך אתם נזירין ואין דרכיכם לשתות אבל אלו שיכורין ודרכן לשתות לכן מגיע להם שני חלקים כך העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם קדושה אחת להם אבל תחתונים שיצר הרע מצוי ביניהם שתי קדושות עיין שם:

והענין הכל כמו שהערנו למעלה בזה דכשהצדיקים מתגברין על יצר הרע וכפוי לפניהם הכל לטוב נעשה ממנו כמו מתבלין חריפין למרקחת שהחריפות ממתק לטוב את מתיקות הדבש מה שאי אפשר זאת אצל מלאכים שאין להם תבלין מיצר הרע ועיין בשל"ה שמאריך בשם הפרדס איך שבריאות עצם יסודם של מלאכים המה נבראים יותר דקים מבני אדם אבל נשמות ישרים יותר גבוהים עיין שם. ואפשר להמשיל כל העניינים לאיזה משל אף שאינו יהיה דומה לעצם הנמשל והוא דרך משל כל מלך יש לו סביביו רואי פני המלך בחדריו משרים רבים ונכבדים וביניהם האמונים עלי תולע אשר לא ניסתו כף רגלים מה על הארץ כאמור והיו שרים אומנייך אולם מהללו אין איש בהם ראוי להיות מתגבר ומתחזק ללחום נגד המתגרים במלחמה על גבולי וארצות המלך ולהנקם מאויבי המלך ושונאיו אבל על זה מהצורך לבחור אנשים גבורי כח אשר יש בהם גבורה להתגבר נגד הבאים ללחום עם המלך ועם ארצו כן הענין המלאכים אשר אינם מוכנים להתגבר עם יצר הרע והמה יסודם מתכלית הדקות כדרך שאמרנו שהרואים פני המלך המה מהאמונים עלי תולע אבל אין להם כח וגבורה נגד המתגרים אבל הצדיקים עליהם נאמר איזהו גיבור הכובש את יצרו ומתגברים נגד היצר הרע אם כן נתבאר מדריגות ועילוי שיש למלאכים מם ישרים זה על זה וכעין זה ראוי שאף מאנשי המלחמה אשר נקרה איזה מקרה וסיבה שנכבשו ובאו בשבי אל הגוי וממלכה אשר לחמו עם המלך וכאשר המה בתוך השבי התגברו והתאזרו חיל נגד שוביהם והכו בהם עד שיצאו לחירות מהם ניצחון הזה יותר נראה ונכר לגבורה כדוגמא שיציאת מצרים עומד לנס עמים להוציא עם שבוי כן אפשר דמיון שבי של הנפש עד אשר אמרו שבמקום שבעל תשובה עומד אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד הכל על דרך הנ"ל כי זהו על ידי סיבה נתפס כבר במלחמות היצר הרע ומבית האסורים יצא למלוך לניצחון וגבורה גדולה נחשב ויש לכוין זה במדרש הנ"ל והנה טוב זה מידות טוב שהוא צדיק מעיקרו שעמד במלחמתו מאוד זה מידות יסורין שמביאו לעולם הבא כמו שאמרו בפרק חלק שרבי עקיבא אמר שחביבין יסורין שכל עמל ויגיעה שהיה לו לחזקיה על מנשה לא הועילו לחזור למוטב רק יסורין החזירו למוטב וא"כ יסורין שמעלין האדם מרעה לטובה לחיי העולם הבא זה טוב מאוד בתכלית מחמת שהתגבר אחרי שכבר היה שבוי ביד יצר הרע והטיב דרכו: קהלת מסיים דבריו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ודרשו רז"ל פ"ק דברכות כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וחד אמר שקול זה כנגד כל העולם כולי ר' שמעון בן עזאי אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה ע"כ. וכן המה דברי בן זומא בפ"ט כשראה אוכלסא בני אדם עומדים אמר ברוך שברח כל אלו לשמשני והענין הוא שכל עסק המשך דברי קהלת הוא שהצדיק הוא יסוד כל תכלית הבריאה מכל העולם ומלואו וכבר הארכנו מדברי של"ה בשם המקובלים כי האדם בבחירת מעשיו לטוב נוגע למעלה ולמעלה בגבהי מרומים ובפרט לפי דעת מקובלים רמב"ן וסיעתו שעבודת האדם הוא נמי כביכול לרצונו ומוסיפין כבוד וקדושה למרכבה עליונה שראה יחזקאל הנביא כי האדם התחתון נעשה בדמות וצלם שכל העליון עיין שם באריכות רב ואעתיק עוד מה שמביא של"ה שם וז"ל ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה תאנא עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר ואם לאו מתחלש והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יכול להתקיים העולם הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם ע"כ ומסיים של"ה על זה שזהו עמוד האמור בחגיגה פרק שני עיין שם באריכו' דרך משל מי שרואה אומן אחד עושה כלי אומנות רבים גדולי' ועצומי' רב הכמות ורב האיכות עד שלפי ערך גדלם ולפי ערך ריבוי הכלי אומנות שנעשו ונתרבה מאוד מאוד בגדלם וריבויים שהיה מקום כל החצרות הקרפיפות שבעיר ההוא קטן מהכיל כולם ואחר זה אנחנו רואים שעל ידי צירוף כל כלי אומנות הללו עושה האומן ההוא איזה דבר אשר למראה עיני הרואים עושה דבר כלי הנעשה בצרוף מאחת לאחת כל ריבוי הכלי אומנות הרבים והגדולים המה ראו כן תמהו מחמת שדבר ההוא הנעשה היה בעיניהם קטן הכמות וקטן האיכות עד למאוד ואף שראו שהאומן הזה העושה איזה עסקי תנועות עם הכלי ההיא לא היה נחשב תנועות עסקים ההם בעיניהם למאומה שיהיה כדאי עבור זה הכל. ויהי שם בתוך העם הרואים איש חכם ונבון ויאמר להם אחיי הלא תדעו הלא תבינו הלא לכם לדעת שאומן הזה הוא חכם מפורסם עד מאוד בלתי ספק שדבר כלי קטן מעט כחות ואיכות בעיניכם לא כן הוא בלעדי שיקר ערכה עד למעלה למעלה לראש אחרי שעיניכם הרואות שכל ריבויי הגדולים והעצומים הכלי אומנות לתשמיש זה הכלי קטן נעשים מתחילתן וכל עיקר כוונות כלי אומנות הרבים ההם הנעשים לא נבראו ולא נעשו רק בכדי שיהיה כל צרכי עשיות כלי קטן ההיא על מכוניה ועל תילה בתכליתה מוכח ומוכרח הדבר שערכה של הכלי קטן יקרה היא וכל חפצי כלי אומנות הרבים ההם לא נחשבו למאומה נגדה. אף שלפי מראה עיניכם אשר האדם יראה לעינים כל ריבויי הכלי אומנות ההם גדולים וספונים המה בערכן וגדלן אף על פי כן הבל הבלים המה נגד יקר ערך כלי הקטן הנעשה אחרי אשר אנחנו רואים שכולן לא נבראו ולא נעשו רק לתשמיש יסוד קיום כלי קטן הזאת ועל כרחך יש להאומן ההוא דבר סתר וענין כמוס ומעשה נעלם בינו ובין תועלת כלי קטן אף שלפנינו לא נתגלה העילה והסיבה ואנחנו לא ידענו ואין אתנו יודע עד מה יש התקשרות עסק האומן עם כלי ההיא ותדעו שתנועות ועסקים שעושה אומן עם הכני ע"כ ענין יקר למאוד:

וליתר ביאור דבר נקדים מה דמביא של"ה בהקדמה הנקרא אצלו בית אחרון בשם בעל עבודת הקודש פירוש על פסוק קהלת את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף וז"ל את הכל סוד יסודו של עולם עשה ותיקן יפה בעתו עתו ודאי עתו של צדיק והוא ענין היחוד השלם מצד כוונות העבודות והוא אמרו גם את העלם נתן בלבם הוא כוונות הלב ליחד צדיק בצדיק ואף על פי שזהו עני הקרבנות והעבודות והתפילות שעושין פעולה גדולה להמשיך הרצון העליון וליחד ראש המחשבה בסופה אמר כי אם מכל זה לא תדע סיבה זה איך ימשך זה היחוד בהתעוררות העבודות אין סכלות הסיבה מעכב בזה והוא אמרו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף כלומר לא ידע האדם ולא ימצא איזה סיבה היא שיבוא על ידי כוונות הלב בעבור יעוד השם הגדול בכבודו אבל אין ספק שהעבודות ומעשה המצות יסבבו זה היחוד כו' עין שם עוד באריכות שמפרש בהמשך הזה גם פסוק השני שכתוב אחר זה ידעתי כי אין טוב כו' עיין שם:

נחזור לעסק ענין דרש המקרא הנאמר סוף דבר הכל נשמע כו' וכל המשך דברי קהלת בכל המגילה הוא סובב והולך על עיקר הזה ופתח בתחילת המגילה הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל ואמרו במדרש הביאו רש"י שאמר שבעה הבלים על כל הנברא בז' ימי בראשית ובכל העולמות ובכל שבעה רקיעים ואמר עוד שם במגילה ההיא שעשה כרמים ועשה בתים כו' ולפי הנראה אצל ההמון שכל העניינים שיש מהנעשה בשבעה ימי בראשית המה עניינים גדולים ונכבדים הודיע לנו שלמה שהכל הבל המה כל הנעשה וקבוע בעולם הזה רק עיקר תכלית כל שורש ומקור הוא מעשה עבודת האדם מתורה ומעשים טובים שהמה יסודה עד הררי קודש למעלה למעלה בגבהי מרומים ובא להוכיח הדבר שכך הוא שאם באנו לומר שאין התקשרות וסיבה מן האדם אל המרכבה העליונה אם כן האדם בעצם ערך קטן כנגד כל הנבראים בז' ימי בראשית שהם כלים גדולים ועצומה רבים בכמות ואיכות ונקדים דוגמא לדברינו אלה האמור בפרק אין עומדין על מאי דכתיב התשכח אשה עולה אמר הקב"ה לישרים בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל שלשים לגיון ועל כל לגיון שלשים רהטון ועל כל רהטון שלשים קרטין ועל כל קרטין שלשים גיסטרא ועל כל גיסטרא וגיסטרא חליתי בה שס"ה אלפי ריבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולן לא בראתי אלא בשבילך ע"כ והמה ממש דברי קהלת שהוכיח שעסק האדם ומעשיו הטובים מקושרים בענין עמוק ונעלם עם המרכבה העליונה אף שמאתנו נעלם סיבה ומהות הדבר, על כרחך יש בזה ענין נסתר ונעלם עד שבלתי מן שכל ענייני שבעת ימי בראשית לאין ולהבל ואפס נחשב נגד יסוד התקשרות שיש בין האדם ועבודתו עם הבורא ית"ש והא ראיה שסוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור ומעבודתך הטובים יהיה נעשה למעלה כל פעולות הטוב וכבוד יחוד העליון דהא כי זה כל האדם כל הנבראים בשבעת ימי בראשית וכל הנזכרים בפרק אין עומדין לא נבראים אלא בשביל זה הצדיק או לצוות לזה כמו דאיתא בפרק הרואה שכולם נבראים לשמשני וכמו דמסיק שם שכמה יגיעות היה לאדם הראשון עד שיגע וטרח למצוא לאכול וללבוש כפי צרכו והצדיק מוצא הכל מזומן כי הקב"ה ברא הכל בכדי שיהיה פנאי לצדיק לעבוד עבודתו במעשים טובים בלי שום טרדא אם כן נראה בעליל שכל הנברא בשבעת ימי בראשית הבל המה אחרי שאנו רואין שהכל נברא בשביל הצדיק מוכרח מאד שעבודות ועסק הצדיק עם הבורא יש קישור יקר עד מאוד עד אשר כדאי וראוי להברא כל עסקי הבריאות בשביל קיום צדיק יסוד עולם כמו שהקדמנו במשל שהאומן יש לו הרבה כלי אומנות גדולים ועצומים רבים ונכבדים בכדי להשתמש בהמה למעשה כלי קטן אשר נעשו כולם לשמש כלי קטן ההיא. מזה נראה ין ערך דבר הכלי להעסק האומן ההוא עד אשר היה כדאי לעשות כלי אומנות רבים וזהו ענין דאיתא בירושלמי פרק מי שמתו כד דמיך ר' לוי איפטר עליה אבוה דשמואל מקרא דסוף דבר כו' למה היה לוי דומה למלך שהיה לו כרם היה לו מאה גפנים והיו עושות מאה חביות עמד על ארבעים גפנים והיו עושות מאה חביות אחר זה עמד על שלשים אחר זה עמד על עשרים על עשרה אחר זה עמד על אחת והיה עושה מאה חביות והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כך היה לוי חביב להקב"ה ככל האדם הדא דכתיב כי זה כל האדם ע"כ הוא הדבר אשר הערנו לעיל דצדיק אחד יסוד תכלית כל הנבראים. בפ"ק דאבות אנטיגנוס איש סוכו אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם ואמרתי לבאר דברים הללו על פי עיקר מעיקרי דברים שהערנו עליהם בדרוש האמור בקונטרס למעלה מהדברים שעומדין ברומו של העולם ויתבאר לנו עוד איזה מקראות ומדרשים וחוץ לדרכינו יש לבאר בדרך דרוש על פי מה שמפרש רש"י סוף פרשה נצבים על קרא דהעדותי בכם השמים והארץ אמר להם הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות כך אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו עונש על אחת כמה וכמה עכ"ל ולכן אמר אנטיגנוס שגם אתם תשמשו שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם כלומר כמו מורא ושימוש שמשמש השמש להקב"ה וששים ושמחים לעשות רצון קונם הוא בוודאי שלא על מנת לקבל שכר וכאמור ברש"י שם שאם זוכין אין מקבלין שכר כו' אף אתם תעבדו את השי"ת מאהבה שיהיה עיקר הענין שראוי להיות ששים ושמחים על אשר זכינו לעשות רצון הקונה הוא הקב"ה והבדילנו מכל העובדי כוכבים להיות בוחר בעמו באהבה: ועתה נחזור לעיקר הדרוש ונקדים אשר אמרתי לבאר מה שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ובשו"ע אורח חיים סימן א' מביא דברי בעל מורה נבוכים שמעורר על פי קרא זה את לב ישראל להקב"ה וכתב שמקרא הזה הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני אלהים כי אין ישיבות אדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו כישיבתו לפני מלך גדול כו' וכל שכן כשישים אל לבו שהמלך גדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו כו' הנה על כל פנים נראה שרצונו לפרש האי קרא דשויתי ה' לנגדי כפשוטו כלומר לשון שימה שמשים את הקב"ה לנגדו תמיד. ואמרתי לחקור על פירוש זה מהאמור בשו"ע סימן צ"ז דנזדמן לו רוק בתפילתו אסור לרוק לא לימינו ולא לפניו אלא לשמאלו או לאחוריו ודבר זה מפורש בירושלמי ומביאו המג"א ס"ק ו' ויליף לה ממה דכתיב ה' צילך על יד ימינך משום הכי לימין אסור לשמאל מותר עכ"ל ירושלמי [ועיין בד"מ ס"ק ב' בשם או"ז והאי טעמא לאו דווקא בתפילה אלא בכל פעם שצריך לרוק זורק דווקא לשמאל ולימין אסור עיין שם ועיין במג"א שם לחלק בין האמור בסימן קכ"ג דלאחר התפיל' נודע תחילה לשמאל דכשפוסע מהשכינה ממילא נשארת השכינה כנגדו אבל בכל פעם משמע שהשכינה היא מימין מקרא ה' צלך על יד ימינך עיין שם]. וגבי אבות נמי כתיב והנה ה' נצב עליו ויעל ה' מעל אברהם ועוד אמרו בפרק קמא דשבת על מבקר חולה ישב לפניו ולא מראשותיו של חולה משום דהשכינה היא מראשותיו של חולה ויליף ממה דכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי על כל פנים לא מצינו בשום מקום ששכינה עומדת נגד האדם:

ונקדים מה דאיתא בפרק קמא דברכות דף ו' ע"ב אמר ליה ההוא מדרבנן לרב ביבי בר אביי מאי דכתיב כרום זולת לבני אדם אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם ר"י ור"א אמרו כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנית ככרום ורש"י מפרש על הא דאמר אלו דברים שעומדים ברומו של עולם היינו תפילה עיין שם. באמת תפילה עומדת ברומו של עולם אבל בגמרא סתמא קאמ' ולא מפורש כל כך דווקא דקאי על תפילה דהא ר"י ור"א מפרשי לקרא גם כן שלא איירי בתפילה לכן נראה דבדרך כלל עוררו בעלי התלמוד את בני אדם לאביהם שבשמים על ידי דברים הללו כי בוודאי כל זמן שאין האדם קובע בקביעו' גמור שהאד' עצמו עם כל מעשיו ותנועותיו בכל ענייניו הוא כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה וכל מעשיו שעושה כאן בארץ הן לטב או למוטב נתעורר למעלה פעולות רבות נוראות ונפלאות עד אין חקר בעולמות העליוני' אי אפשר כלל להאדם להיות תמים ושלם בעבודת הבורא וכאשר עולה אל לבו שכל עסקי תורה ומצות הבורא ית"ש כמו מצות ואזהרות מלך בשר ודם שגוזר ומזהיר לעמו לקיים מצותיו ונותן שכר למקיימי מצותיו ועונש להעוברים אבל באמת אין שום דביקות והתחברות להעם עם המלך ולא עם מצותיו ואף אין מצות המלך בשר ודם דביקות להמלך עצמו ולא נעשה שום התעוררות על עצמות המלך על ידי מקיימים ואינו בא אליו שום העדר מהעוברים כל זמן אשר אינו יודע ולא מודיעים לפניו עסק המקיימים והעוברים אף שכר ועונש הנעשה מן המלך בשר וזה אין להם חיבור ודביקות לענין קיום והעברות המצות אלא הוא ענין נפרד בפני עצמו. לא כן הקב"ה הבוחר בעמו ונתן להם התורה והמצות ויש להם התחברות ודביקות עם הקב"ה ועיקר ענין החיבור והדיבוק הוא נעשה עלידי קיום התורה והמצות ולפיכך אמרו בזוהר והאריך הרבה בזה בשל"ה בהקדמות שלו עיין שם ובישעיה נ"א אמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ כלומר על ידי שהשים הקב"ה התורה להם על ידי זה חלק ה' עמו אחרי שאורייתא וקוב"ה חד ממילא הם שקיבלו התורה נאמר שם אני אמרתי אלהים אתם וזהו בצלם אלהים עשה כנאמר על בצלאל בצל אל היית ונתיב ה' צלך על יד ימינך כלומר צלם ה' עליך על ידי התורה שניתנה בימין על ידי זה בצל אל אתה וזהו שאמר מחמת ששמתי דברי בפיך לכן בצל ידי כסיתיך כלומר צל וצלם אלהים עליך וידי הוא לשון כח כאמור יש לאל ידי כלומר כח צל אלהים תקוע וקבוע בך על ידי התורה ואמר עוד לנטוע שמים וליסוד ארץ כלומר על ידי התורה נעשה התחברות מכל עסקי הגשמיים היסודים בארץ שינטעו ויפעלו תנועות רבות ונוראות למעלה בשמים עד אין חקרה וזהו ענין מאמר רז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית כלומר מה שאמור אחר כך ברא אלהים את השמים ואת הארץ היינו שעשה הקב"ה שיהיה התחברות ודביקות בשמים ממעל מן הארץ כמו שהאריכו ספרי מקובלים הרבה בזה ובהקדמות של"ה מעתיק הרבה מלשונם איך שעסקי' ופעולות האדם מלמטה עושים רושם נכר ונפלא למעלה במרכבה עליונה כמו שהזכרנו לעיל בקונטרס מזה מה דאמרו במדרש ועתה יגדל נא כח וכו' כשהישרים עושים רצונו של מקום כביכול מוסיפים כבוד בעולם העליון ולהיפוך כו' כנאמר צור ילדך תשי. ומה שעשה הקב"ה בריאות שמים תלוי ומחוברת לעסקי גשמיי הנעשה בארץ הוא הכל על ידי המאמינים והתורה שעל ידי קיום שמקיימין את התורה נעשה כל עסק ההוכאמור אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי כלומר שענין הזה שיהיה קבוע לעסקי השמים עם הארץ הוא רק על ידי התורה שמחברם יחד להיות ניתוסף כח בשמים מחמל על ידי עסקי גשמיי הנעשים בארץ. כי התורה וכל עניני השמים כל הספירות והמרכבה המה רוחנים והארץ וכל עסקיה גשמיים והאדם ממוצע נברא מהעליונים ותחתונים כמבואר ברש"י פרשה בראשית שבראו גוף מתחתונים ונשמה מעליונים לפיכך עיקר עסק קיום שיהיה באפשרי לבוא לעליונים מהתחתונים נעשה הכל על ידי האדם שיש בו משניהם יחד ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף שהמה כולם מבריאות עליונים לבד. ולכן אין רשות למלאכים לומר שירה וקדושה עד שיאמרו ישראל מקודם כידוע שעיקר קדושה לעליונים הוא בא מהם ואח"כ הורשו שנאנים וכבר האריך השל"ה בהקדמות שלו באריכות מדמות וצלם של אדם איך שנעשה הכל בדמות וצלם דמות אדם היושב על כסא המרכבה שראה יחזקאל כדכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. ואמרתי לפרש מה דלכאורה תיבת מלמעלה מיותר ודי באמרו ועל דמות הכסא כמראה אדם וסתמא הוא למעלה על הכסא. ונראה לבאר זה על פי מה דמביא של"ה שם בהקדמה הנקרא אצלו בית נאמן מביא שם דברי הפרדס שכל שמות שאנו קוראין יד או עין או אוזן או רגל הכל שמות הללו המה בעצמיים שמות מעצם הקדושה והמרכבה למעלה ואחר כך בהשתלשלות כל העולמות מענין לענין ומענין לענין רבבות מדריגות בכל מדריגה נקרא ידך אמנם בהשאלה ויד זו תחת זו וזו תחת זו עד מקור הקדושה הכלל העולה לשונינו הוא לשון קודש רצונו לומר אלו העניינים שאנו קורין כל אחד בשמו זה אינו שמו בעצם רק מושאל. ועצם שם הזה הוא דווקא למעלה בקדושה כו' והאדם בראו הקב"ה סימנים לאדם העליון להיותו מרכבה במציאת אמיתתו כו' ואמנם נתקן בדמות הזה שאם יזכה לטהר אחד מאיבריו ולהשלימו במצות התלויות בו יהיה אבר ההוא כדמיון מרכבה כו' אם עין עין אם יד יד אם רגל רגל וכן שארי איברים ויש לחכמי האמת סימן לזה אמרו אבר מחזיק אבר כו' עיין שם באריכות ונראה שזהו כוונות מה שאמר בקרא הנ"ל דמות כמראה אדם מלמעלה כלומר ששמה אינו כמו כאן שנקרא הכל בדרך שאלה אבל שם הוא עצם שמו של האדם שלמעלה עצם הקדושה וזהו מאמר התנא באבות דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים כלומר עיקר שם העצם עין רואה ואוזן השומעת הוא למעלה ממך וכל מעשיך כלומר מה שאנו מכנים על מעשה האדם מלמטה עין ואוזן הוא הכל על דרך השאלה והוא כמו שכותבין בספר איזה דבר והוא כמו שמציירין איזה דמות חיה או עוף או כמו שאנו כותבין בספר מהלך צבא השמים אבל באמת אף שכתוב ומבואר מכל מקום אין אתנו יודע עד מה עיקר עניינם על מקורם רק שאנו מדמין מדמיון לדמיון ומענין לענין כדי להתבונן בזה אוז' מקצת ממקצות ברעיונינו כן הוא הענין מה שאנו מכנין איזה ערך ודמות מאיברי האדם בהשתלשלות רובא רבבות מדריגות עד למעלה עוד נראה לבאר מאמר הנ"ל על פי דמביא השל"ה בשם מקובלים דכמו שיש להגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידים כמו כן יש לכח רוחנית שבגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידים ואין מי שיקשרם איברי גוף עם כוחות הנפש רק התורה שיש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה ומביא האמור בזוהר פרשה האזינו הוא עשך ויכוננך הקב"ה ובית דינו נימנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו והענין כי נעשה כביכול בצלם ודמות עיין שם בהקדמה הנקרא בית עיר חומה באריכות בהג"ה שם וליתר ביאור אעתיק עוד מה שמביא שם עוד דברי ראשית חכמה סוף פרק ד' משער היראה שענין הנשמה באדם וענין מצות התורה שנתגשמו דרך אחד להם כי הנשמה בגוף האדם מצומצמת כעין מה שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין בדי ארון אף כי למעלה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו מכל מקום לאהבת הישרים צימצם שכינתו שם כן כח הנשמ' אף שלמעלה קודם התלבשה בגוף בעול' הזה היא מאירה לאין תכלית וגדולה מהמלאכים שאצולה וחצובה מתחת כסא הכבוד שהכסא מדריגה העליונה מכל מה שלמטה הימנו וכבר אמרו רז"ל שהנשמה נמשלה להקב"ה מה הקב"ה רואה ואינה נראה אף הנשמה כן נמצא הנשמה בגוף העכור מצומצמת שלא כדרכה כדרך זה קרה לתורה ולמצות כי כל מצוה ומצוה למעלה היא אור עליון דבוק בעץ החיים ובחטא אדם ועון העגל נתגשמה התורו והמצות ואדם עושה עתה מצות גשמיות כלבישת טלית ותפילין של עור כו' ונמצא בעשות אדם המצוה הגשמיות ונראה בעיניו שהוא דבר מועט ובעיני השי"ת הוא רב מאוד כי בעשיית המצות הגשמיות מעורר שורשה הרוחני למעלה אשר שם אין לה שיעור וקץ ובזה נבין המבואר דברי הרשב"י בהיכל הקדושה היכל ו' שהקב"ה נותן שכר לאדם שיהיו ממונים על כל מצוה ומצוה כמה אלף אלפים מלאכים ולא די במלאך אחד כי אי אפשר לאור העליון שיתעבד במלאך אחד ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצוה ותחתיו כמה אלפים מקבלים שארי ניצוצי האור וכמו כן בעבירה וכיוצא בהן הרי הדבר הזה למטה גשמיי ונראה לעובר עליו דבר מועט אמנם לא כן למעלה ועל פי הקדמה זו המבואר שמכל מצוה ומצוה נבראו מלאכים אמרתי לעשו' סמך לזה מכתוב כי מלאכיו יצוה לך כלי' כל הציווים מהמצות שציווה הקב"ה לנו הכל מלאכים המה ונחזור לעיקרי הדברי' המבוארים שרמ"ח איברים יש לגוף ואף לרוח השכל יש מנין הזה רמ"ח איברים ועיקרי הקשר שנעשה בין גוף ונשמה הוא על ידי המצות רמ"ח מצות ובזה מתפרש לנכון מה דאמר ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ ידוע ששמים נקרא הנשמה וארץ הוא הגוף כמו שדרשו רז"ל על קרא דויקרא אל השמים מעל כו' והכי נמי פירושו דקרא הכי דעל ידי דברים של התורה ומצות אשר שמתי בפיך יש חיבור נטיעה ויסוד לכח השכל עם הגוף היינו נטיעת שמים ויסוד ארץ וכמו כן יש לבאר מאמר התנא דע מה למעלה ממך עין רואה כו' כלומר האדם נעשה בדמות האדם היושב על כסא שראה יחזקאל ועיקר החיבור והקשר שנעשה במה שלמעלה ממך עם כל מעשיך הם איברי הגשמיים הוא רק על ידי האמונה מה שבספר נכתבים היא התורה הכתובה בספר היא המקשרת מה שלמעלה עם הגשמי שיהיה קיום לשכל רוחני עם הגוף כנ"ל:

ולבאר כל ענין דרוש הזה נבאר דברי ילקוט בראשית על קרא ויפל ה' תרדימה על האדם בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש משל למה הדבר דומה למלך ואיפרכוס שבאו למדינה בקרון אחת והיו בני המדינה מבקשין לומר קילוסין למלך ולא היו יודעין מי הוא מה עשה המלך נטל ודחף את האיפרכוס חוץ לדון וידעו הכל שהוא איפרכוס כך עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם כמו שנא' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו ע"כ עוד בפירקי ר"א פרק י"א איתא וז"ל כשברא הקב"ה את האדם עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן עכ"ל והענין הוא שקודם שחטא אדם הראשון ונברא בצלם אלהים והיה בו הרבה השגות רוחניות רב עד מאוד ואורו גדול עד מאוד כמו שאמרו שאור שנברא היה אדם רואה בו עד סוף העולם ואמרו שעקבו של אדם הראשון היה מכהה לגלגל חמה ובפרק חזקת הבתים אמרו על ר' בנאה בשעה שציין מערות ראה את אברהם ורצה לראות לאדם הראשון אמר לו בדמות דיוקני נסתכלת בדיוקני עצמה אל תסתכל עיין שם והדבר מובן על פי מה שאמרו כי לא יראני האדם וחי שאפילו מלאך שהוא חי אינו ביכולתו לראות עצם כבוד השכינה וכמו שאמרו כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו משום שלא יודעים היכן הוא ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו כלומר ממקום שהוא אבל מקום עצמו אינן יודעין ואם כן עיקר השגת המלאכים הוא מחמת שהמה רוחנים משיגים עסק כח הרוחנית מכבוד השכינה אולם אין בהם כח להשיג רק אפס חלק אחד מריבוא רבבות עד כמה פעמים ככה אין מספר מכבוד השי"ת בעצמותו ובוודאי אין להם כח להשיג רק כפי אשר האציל הקב"ה מרוחו עליהם ואפשר יש להם מדריגות מדריגות בכח אצילות הללו ולכן האדם קודם החטא שנברא בדמות וצלם אלהים וכמו שאמרו כי חלק ה' עמו ואמרו בפרק קמא דעבודת כוכבים דעל הר סיני פסקה זוהמתן נאמר עליהם אני אמרתי אלהים אתם והרמב"ן ז"ל כתב על קרא ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מן דיליה נפח עיין שם כוונתו שחלק מן השי"ת מנפיחתו נכנס ואיקבע אל תוך האדם ומשום זה יש עילוי גדול ונורא להאדם על המלאכים בזה וכמו שכתב ראשית חכמה בפרק ד' מיראה כי הנשמה שהיא אצולה וחצובה מכסא הכבוד עצמה יש לה מעלה רבה עד מאוד כי הרבה מדריגות יש למטה הימנה עיין שם וכמו שהזכרנו כי המלאכים שואלים איה מקום כבודן והנשמה היא חצובה משם כמו שכתב רמב"ן מדיליה נפח וזהו הענין אשר אמרו בדמותו וצלמו כלומר שחלק ה' כח רוחני בתוך האדם מכבודו ומעצמו וכמו שאמרו שהיו מברכים על חכמי ישרים שחלק מכבודו ועל חכמי עובדי כוכבים שנתן [עיין סימן רכ"ד בט"ז] הטעם הנ"ל דאנשים המאמינים בבורא חלק אלהות בהם לפי דעת המקובלים ויש דביקות בחלק עם הגוף שנחלק ממנו מה שאין כן גבי עובדי כוכבים ובילקוט מלכים בענין אליהו שהחיה את המת מביא שם דרש דאין כאל ישורון דהנאים והמשובחים מוכנים לדמות במעשיהם לאל וללכת בדרכיו וכן אמרו חז"ל ויקרא לו אל אלהי ישראל כביכול שהקב"ה קרא ליעקב אל אחרי אשר גבר על תלאות הזמן וילך בדרכיו משום דבאמת הטובים במעשיהם שמזדככים את הגוף לטובה נתגבר עליהם כביכול כח אלהות ממש אשר חלק באדם מנשימות ונפיחות של הקב"ה ועיין עוד בילקוט תשלום על קרא יקר בעיני ה' באריכות איך שלעתיד יאמר הקב"ה לישרים הרי אתם מוכנים לדמות במעשיהם וכנ"ל עיין שם שדרש כך מקרא דכתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה עיין שם ואם כן מצאו המלאכים מקום לטעות על האדם אחרי שאינן יודעים עיקר עצם כבודו יתברך רק על ידי השגות רוחניים שמשיגים ושואלים זה לזה איה מקום כבודו וכשהשיגו בהאדם כח חלק אלהות התקוע בו אשר רוחניית ההיא גדולה ויתירה עד מאוד על אצילות רוחנית הקבוע עליהם וסברו שהוא כבוד הבורא בעצמו ורצו לומר לפניו שירה משום שהיה מתואר בדמות אלהים קודם החטא שראוי לומר עליו אלהים אתם:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה