שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
ליקוטים - מדרש שיר השירים
דרוש שאמרתי לש"ת שנת תק"צ לפ"ק:
פתיחה:
בטור ריש הלכות ראש השנה הביא דברי המדרש דבערב ראש השנה מוחל הקב"ה שליש עוונות ועשרת ימי תשובה שליש וביום הכפורים שליש והביא על זה משל מבני המדינה שנתחייבו מס עיין שם באורך והקשה הבית יוסף אם כן מאי רבותא דיום הכפורים הלא אין בו כח יותר מערב ראש השנה נמצא ערב ראש השנה כוחו מרובה ככל עשרת ימי תשובה וכמו יום הכפורים. ותירץ דשליש ראשון נקל להתכפר משני וכן שני נקל מאחרון עיין שם:
ולכאורה דבריו צריך מלח ותבלין ובפרט שאין הענין בשוה אצל כל בני אדם יש מי שעונותיו מרובין ונמצא שנקל אצל הקב"ה לכפר שליש שלו הראשון שעולה למספר מרובה ויש איזה בני אדם שעונותיו מצומצמים במספר מועט מאוד ונאמר שקשה אצל הקב"ה לכפר לו שליש האחרון שעולה למספר מועט ונראה להבין הדבר שאין הענין משל שהביא המדרש דומה ממש לנמשל כי הענין המשל שמדינה נתחייבו מס למלך וממילא המלך מוותר שליש מספר מהמס וכן חלק שני וחלק שלישי אבל גבי עבירות אין הדבר כך דלפי זה יהיה קשה מן קרא דכתיב גבי יום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. דמפורש במקרא שעיצומו של יום הכפורים יש בו כפרה על כל עונותיו של בני אדם ולפי ענין המדרש אין בו כפרה רק על שליש מעוונותיו הנשארים מערב ראש השנה ועשרת ימי תשובה לפיכך נראה לפרש חלוקות כפרות העוונות בדרך אחר על פי הידוע ומקובל אצלינו כי כל חטא וחטא מחטאי ופשעי בני אדם נעשה פגם וכתם בנשמתו אשר היא זכה וטהורה וכאמור ויהושע היה לבוש בגדים צואים והפייט אומר טינופם מחה וזאת ידוע דאיזה בגד לבן שנעשה בו כתם מאיזה רבב או דם הנופל עליו והכתם ההוא מגושם עליו מאוד כשמכבסין אותו הבגד על ידי כובס והכובס שורה את הבגד לתוך המים בוודאי כובס ההוא מעביר ראשון ראשון ומעביר חלק גדול מגשמות הכתם יותר ממחצה בכיבוס מועט ונקל אצל הכובס בטירחא מועטת בעסק שעוסק בכיבוסו להעביר ולנקות את עצמות גשמות עוביו של הכתם עד שלא נשאר בהבגד רק חלק עשירית בערך מרושם הכתם אולם על חלק מועט הנשאר שם רישומו ניכר מתייגע הכובס ביגיעה קשה ובטירחא מרובה וגדולה ומבלה הזמן בכפלי כפליים להעביר את רישומו הניכר אף שרושם הנשאר ההוא אינו אפילו חלק עשירית מערך עוביו גשמות של הכתם מכל מקום כמה יגיעות יגע הכובס על זה וחי המשרה מרובה עד מאוד עד שמעמיד הכובס את הבגד הזאת על ליבונו כמו בראשונה עד שיהיה זך ונקי ולבן כבתחילה ולא יהיה ניכר בו שום היכר רושם שהיה בו כתם כלל וכלל והענין הוא שנאמר אם תכבסי בנתר ובבורית נכתם עוונך לפני משום שעיקר רישומו קשה מאוד להעבירו ולהעמידו זך ונקי כבראשונה והטעם משום שכל כתם ורבב שנופל על איזה בגד עצמות גשמיות הכתם הוא על הבגד מלמעלה ועוד נבלע ממנו בגוף הבגד וכל זמן שאין הכובס מוציא את הבלוע בפנימיות של בגד עדיין רישומו ניכר קצת ולכן הכתם שעל הבגד נקל להעבירו במים וטירחא מועטת אך הבלוע בפנימיות הבגד קשה מאוד להוציא הבלוע ממנו:
כך הוא הענין בעסק העוונות שנעשה מהם פגם כתם וטינוף שנאמר ויהושע לבוש בגדים צואים וכתיב הסירו בגדים הצואים ואמרו על פרה אדומה משל לבן שפחה שטנפה היכל תבוא אמו ותקנח את בנה וכפרה הוא לשון קיח לכן הענין האמור בערב ראש השנה שמכפר שליש עבירות אינו כוונתו לדמיון המשל מחוב מכס שחייבים בני המדינה שמוותר להם המלך שליש מהסך האב במנין או מספר אבל ענין כפרת שליש של ערב ראש השנה אינו שליש מנין עבירות ולא במידה ומשקל אלא הואיל והחטא הוא טינוף וכתם שמהצורך לכבס כנאמר הרב כבסני מעווני וכתיב כבסי מרעה לבך וכפרה הוא קינוח ונקיון מהכתם ולכן אמר שערב ראש השנה מכפר ומקנח שליש מכל עבירה ועבירה מכבס ומטהר ומנקה גשמית עוביו של הטינוף שנעשה מכל עבירה ועבירה ומצאתי בילקוט ריש ישעיה שמביא פסיקתא רבתי על קרא דרחצו הזכו הסירו כו' תשעה מידות כתיב כאן כנגד תשעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים מה כתיב בתריה לכו נא ונווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו זהו ביום הכפורים עיין שם ואמרו שבעה סממנים מעבירין על הכתם ודווקא כסדרן (עיין סנהדרין דף נ' ברש"י] כן הענין דערב ראש השנה מכבס שליש מן כתם וטינוף של העוונות וזהו מבואר ששליש ראשון מעוביו של עצמות גשמותו נקל מאוד ובעשרת ימי תשובה מנקה ומטהר שליש השני מטינוף וכתם העבירות וידוע ששליש השני קשה מהראשון לכן מתעכב עליו כל עשרת ימי תשובה וכאמור בפסיקתא הנ"ל דאלו ימים מכבסים ומטהרים העוונות כנאמר בקרא רחצו הזכו כו':
אולם שליש האחרון וכמו שהקדמנו שאפילו חלק מועט הנשאר בלוע בתוך הבגד קשה לנקותו ולזכות את הבגד כבתחילה מכל שכן כאן שנשאר עדיין חלק שליש טינוף מהכתם ניקיון זה אין בו כח אלא יום הכפורים שהוא יום סליחה וכפרה קבוע מהקב"ה ועליו נאמר בפסיקתא הנ"ל רחצו הזכו כו' תשעה מידות אלו קאי על תשעה ימי תשובה כמו שמעבירין שבעה סממנים על הכתם דווקא כסדרן ואינו מנקה את הכתם רק האחרון. כן אלו תשעה ימים מעבירין ראשון ראשון אבל עוון עצמו עדיין אינו נמחק לגמרי ועדיין רושם הכתם ניכר ואינו נתלבן הבגד כבראשונה ומסיים הפסיקתא מה כתיב אחריו לכו נא ונווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו זה קאי איום הכפורים יום הגדול והנורא אשר אמיץ כוחו עד מאוד תוקף כפרה אשר תקוע מהקב"ה בו לטהר וללבן את הבגד מטינוף הכתמים אשר היה עליו עד אשר לא נשאר בו שום רושם כלל ונעשה לבן זך ונקי כבראשונה וזהו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו כלומר יום זה יש בו כפרה על כל כל עוונות וחטאי בני אדם כי אף שהיה עליהם כבר קצת כפרה בימים שעברו אבל עדיין לא היה זך ונקי לגמרי רק יום הזה עוצם כפרתו חזק כל כך עד אשר תטהרו על ידי כפרתו לגמרי ויש לבאר מה שאמר לפני ה' על פי מה שהקדמנו דרושם הנשאר בלוע בתוך הבגד יש בו טורח וזמן גדול אצל הכובס עד שמנקהו לגמרי שלא יהיה רישומו ניכר וזהו האמור הרהורי עבירה קשה מעבירה משום דמעשה עבירה הוא נעשה בגשמיות הגוף אבל הרהור הוא מלב ונפש שאין בו מעשה גשמי אלא רוחני וזהו רישומו הנבלע בתוך הבגד וקשה לנקותו להוציא בלועו מתוך הבגד יותר מגשמיות עצמותו של הכתם הנראה וניכר על הבגד מלמעלה. ואמרו בפרק במה אשה שבמלחמות מדין אמרו שצריכים כפרה על הרהורים שלא היה בהם מעשה עבירה וכתוב בקרא לכפר על נפשותינו דהרהור הוא בנפש. ואיתא בפרק בתרא דיומא טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה דכתיב טוב מראה עינים מהלך נפש היינו שהירהור הוא בנפש הוא קשה מגופו של מעשה כנ"ל ולכן כתיב כבסי מרעה לבך דהירהור הוא בלב ונפש וקשה מאוד לכבס ולנקות את רושם הבלוע כנ"ל וזהו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה' היינו הירהורים שאין מכיר בהם אלא יודע מחשבות והוא בלוע וקשה לנקותו. מכל מקום עוצם כפרות יום הקדוש מנקהו עד אשר תטהרו לגמרי וכשלג ילבינו: מדרש הובא בעל עקידה שער נ"ז שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מה עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו אמר יעשה תשובה ויתוודה ויתכפר דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל אלה' הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עכ"ל:
להבין במאי היו מחולקים חכמה ונבואה עם התורה וקוב"ה שזה החמירו עונשו וזה הקילו הרבה גם מאי דייק להביא דווקא האי קרא דקחו עמכם דברים ושובו דהא בתחילת פרשה נמי אמר שובה ישראל ואי משום דמפרש קחו עמכם דברי' קאי על ווידוי הא בתורה נמי מפורש והתודה את עוונותיו ועיין ברמב"ם בהלכות תשובה פ"א דיליף עסק ווידוי מקרא דאורייתא גם תשובה יליף ממאי דמפורש כך בתורה בכמה מקראות גם לדקדק אם לשון קחו עמכם דברים קאי על ווידוי איך שייך לומר קחו עמכם מהו הקיחה ומהו עמכם והיה לו לומר סתם התוודו ושובו כחו שאמור כך בתורת משה. גם אינו מובן מקרא השני דמביא הדא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים ומאי משמע מיניה לדרשא דעונשו רק תשובה עם ווידוי:
עוד יש לבאר מה דאמר תהלים ל"ז צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ובפרק בתרא דסוכה דרשינן אמר רבי יהושע בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו כו' וקשה אם הקב"ה עוזר ולא מניח ליצר הרע להתגבר על הצדיק א"כ מהו דמסיים ולא ירשיענו בהשפטו לענין מה ירשיענו ועוד קשה מה דאמרו בהשפטו היה לו לומר בשפטו ובתהלים ק"ט דוד מקלל את שונאיו אמר שם בהשפטו יצא רשע משום שדוד אמר זאת בלשון נפעל אבל כאן איירי בהקב"ה עצמו כמו שאמר ה' לא יעזבנו שפיר היה לו לומר בשפטו [ועיין במצודות שדחק לפרש זה] ובפרט לפי הדרש שקאי על יצר הרע לא שייך כלל פירוש המצודות הנ"ל עיין שם:
ולבאר כל זה נקדים לבאר ענייני דברי אגדה בכמה מקומות הצריכה ביאור בפרק קמא דראש השנה איתא שם דגבי מחצה על מחצה אמר בית הילל ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אלעזר אמר כובש ופירש כובש כף הזכיות שיכריע את עוונות ור"י בר חנינא אמר נושא היינו שנושא כף עוונות למעלה בכדי שיכריעו הזכיות ר' אלעזר יליף מדכתיב יכבוש עוונותינו ור' יוסי בר חנינא יליף מדכתיב נושא עון עיין שם והענין טעמא בעי במאי פליגי ובאיזה סברא פליגי דהא בין כך ובין כך הזכיות מכריעים את העוונות:
וביותר תמוה ענין מאמר הזה אשר הובא בפרק קמא דערכין והכי איתא שם צדקתך כהררי אל אמר ר"י אלמלא צדקתך כהררי אל מי יכול לעמוד לפני משפטיך תהום רבה רבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה במאי קמפלגי ברבי אלעזר ור' יוסי בר חנינא דאתמר ר' אלעזר אמר כובש ור' יוסי בר חנינא אמר נושא רבה כר' אלעז' ורב יהודה כר' יוסי בר חנינא ע"כ ומלבד שעצמותו של פלוגתא דרב יהודה ורבה אינו מובן כלל באיזה דרשא ומשמעות דורשין פליגו אהדדי בדרשא דהאי קרא דצדקתך כהררי כו' וביותר מה דמסיק דתליא פלוגתא הנ"ל בפלוגתא דכובש ונושא אינו מובן בשום אופן איזה חיבור וקשר יש להני דרשות זו בזו ובמפרשים רש"י ומהרש"א לא נמצא על זה פירוש כלל:
ולהבין כל זה נקדים לבאר את האמור בפרק קמא דעירובין שני שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הילל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא גברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו משנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו ע"כ וטעמא רבה בעי במאי מחולקים וביותר מה דמסיים ועכשיו שנברא וכו' אינו מובן כלל מה כיוון תלמודא בזה:
ונקדים עוד לבאר מה דאיתא בפרק קמא דקדושין תניא בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרויים בנים כו' ויליף לה מקרא עיין שם. ולכאורה יש לחקור במאי פליגי ומאי טעמייהו בזה ומצאתי לומר דר' יהודה ור' מאיר כל אחד לשיטתו קאי דהנה במדרש שיר השירים איתא והובא בילקוט הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה ר' מאיר ור' יהודה ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה אמר ר' יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים אלא לשבח של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים וקבלתים באהבה הדא דכתיב ודגלו עלי אהבה עכ"ל ונראה לפרש בזה האמור כגיבור מתרונן מיין דידוע שאמרו איזהו גיבור הכובש את יצרו ויין הוא יצר הרע כמו שאמר ר' מאיר לכן אמר שגיבור צריך להיות מתרונן מן היין ואפשר לפרש אף רישא דקרא ויקץ כישן אדני כגיבור כו' כלומר לפי ערך גבורתו של צדיק מעורר הקב"ה נגדו לשלם שכרו כאמור לפום צערא אגרא וזהו שאמרו פרק הדר כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד עכ"ל היינו כנ"ל דיין יצר הרע וכשמתגבר יין יוצא סוד תורה ומצות ולכן כשמתגבר ומתיישב על יצר הרע יש בו דעת טוב והוא דאפילו בשעה שרוצה יצר הרע להתעורר עליו מתיישב דעתו על יצר הרע וזהו שאמרו בפרק קמא דשבת בגבורה של תורה ולא בשתי של יין:
וענין פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בהאי דרשא דהביאני אל בית היין נראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים ושני הדרשות אמיתים המה וזהו האמור בפרק קמא דקדושין דף ל' ע"ב אמר הקב"ה לישראל בניי בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין עיין שם וכן הוא בפרק השותפין עיין שם באגדה דדרשינן מה דאמר איוב על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא ביקש איוב לפטור כל העולם כולו מן הדין אמר רבונו של עולם בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין ע"כ. וכוונות אגדא זו דאיוב רצה לכפור את עיקר הבחירה שלא ניתנה כלל להאדם רק על דעת הקב"ה הוא וכמו שרצה כך בראו אם להיות צדיק או רשע היפך האמור בפרק אין עומדין ובפרק כל היד דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהבחירה בזה הרשות נתונה אל האדם וכן אהדרו חברי לאיוב דהרשות נתונה דהקב"ה באמת ברא יצר הרע ולעומת זה ברא התורה שהיא תבלין לנצח בזה את יצר הרע ובמדרש בחוקותי איתא אמר ר' לוי מקום שהוא משובש בגייסות הושיב בו המלך קושטנדיינוס אחד בשביל לשומרו כך אמר הקב"ה התורה אבן ויצר הרע אבן התורה אבן דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה ויצר הרע אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ע"כ והבחירה נתונה לכל אדם לבחור איזה ניצוח משניהן או את התורה התבלין על יצר הרע או היצר הרע על התבלין ולא כמו שאמר איוב שאף יראת שמים הוא בדעתו של הקב"ה ויכולת בידי שמים לעשות לזה צדיק שיהיה לו יראת שמים ולזה רשע שלא יהיה לו יראת שמים וממילא היה נפטר כל העולם מן הדין כמו שרצה איוב לומר שאף יראה בידי שמים הוא ובזה יש לכוין יפה מה דאמרו חביריו האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ע"כ. ולכאורה אינו מובן המשך הענין אל וויכוח הזה גם סיומא דקרא ותגרע שיחה נו אינו מובן. אולם נראה לבאר על פי מה דאיתא בפרק כל היד דמלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני ואילו צדיק ורשע לא קאמר כדר' חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ע"כ וזהו כוונות המקרא הנ"ל וכך אמרו חביריו לאיוב אף אתה מההכרח לך לידע ולהודות אף שאמרת להקב"ה על דעתך וכו' שכמו שאתה רוצה אתה בורא וכמו שהקדים שם הקניה רצה לברוא שור פרסותיו סדוקות חמור פרסותיו קלוטות וכן זה אמת דבדעת הקב"ה לבראות האדם גיבור או חלש חכם או טיפש עני או עשיר אך היראה מהצורך לך להפר זאת מדעת הקב"ה כי הכל בידי שמים חוץ מיראה ולכן כשהמלאך שואל להקב"ה טיפה זו מה תהא עליה על הכל שואל ואילו צדיק או רשע לא אומר המלאך בשאלתו כנ"ל משום שיודע המלאך שאין זה בידו של הקב"ה וזהו דאמר ותגרע שיחה לפני אל כלומר שיחתו של המלאך ששואל על כל עניינה מה תהא על הטיפה מגרע בשיחתו ענין היראה מוכח שענין היראה מופרש הוא מידי הקב"ה אלא הרשות נתונה בזה להיות האדם בעל בחירה היו שנתן יצר הרע ונתן לו לעומת זה התורה התבלין ולפיכך אי אפשר לך להפטר כל העולם מהדין [ובדרך דרוש יש לבאר הדבר ביותר כי הנה המקרא ולילה אמר הורה גבר הוא מאמר איוב סימן ג' ומזה המקרא דריש תלמודא דמלאך הממונה על הריון לילה שמו ושואל להקב"ה על חכם גיבור ועשיר ונראה דשלשה דברים קבועים ברמז מילת גבר דידוע דשורש גבר הוא גבורה וגבורה וגבורות משורש אחד כן הוא בקורקעדאנצי בשורש גבר עיין שם וגם חכמה מרומז בזה כי כן הוא באיוב ל"ד וגבר חכם שומע לי ובמשלי כ"ד גבר חכם בעוז ולפיכך הוכיחו לאיוב מדברי עצמו דיראה אינו שואל דלא מרומז ולכן אמר במשנה הכל צפוי והרשות נתונה ולכן בטוב העולם נידון ולא כמו שעלה על דעת איוב שאין הרשות נתונה כלל אלא ברצון הקב"ה לעשות לזה צדיק ולזה רשע ואין מידו מציל כמו שברא לשור טהור ולחמור פרסותיו קלוטות והוא טמא כן בידו לעשות הטיפה בשעת בריאה צדיק או רשע ואם כן לא היה מהראוי כלל לדין ומשפט על העולם אלא מתחילת הבריאה הוא שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה צדיק ויקבל גן עדן ועל טיפה זו שיהיה רשע ויקבל גיהנם אבל שהאמת הוא שהרשות נתונה אם כן בטוב העולם נידון וזהו האמור בסוף קהלת שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחרותך והלך בדרכי לבך ומראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט ואמרו בפרק במה אשה עד כאן דברי היצר הרע מכאן ואילך דברי יצר הטוב. והענין הוא כנ"ל אחרי שאומר לו שהרשות נתונה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכן אותו ממילא צריך לך לידע כי על כל אלה יביאך למשפט כי אילו היה כמו שעלה על דעת איוב שלא היה הבחירה ביד האדם להוליכו לאיזה דרך שירצה לא היה כלל דין ומשפט אבל השתא שרשות להלך בדרכי לבך לכן יש דין ומשפט שנר ועונש על פי משפט:
ובסוגיא דקדושין אמר שם משל למי שהכה בנו מכה רבה ונתן לו רטיה על מכתו כן הוא היצר הרע הוא מכה גדולה והתורה היא רטיה ואמר שם אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ומפרש רש"י אם תטיב היינו התורה דכתיב כי לקח טוב שאת תתנשא על יצרך כו' וזהו האמור קהלת ומוצא אי מר ממות את האשה כו' טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה היינו האמור לעיל דטוב היינו העוסק בתור' שנקרא טוב ימלט וחוטא שאינו עוסק בתור' כאמו לפתח חטאת רובץ והנראה לחקור בפרק ב' דחגיגה במאי דאיתא שם שאמר שאל את ר' מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים ואמר ר' מאיר כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא נגדו ברא הרים ברא גבעות כו' אמר אחר ר' עקיבא רבך לא כך אמר אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם כו' כפי הנראה שאחר שיצא לתרבות רעה ר"ל כמו שאמר איוב שאין שום בחירה לבני אדם אלא הקב"ה כמו שרצה כך ברא לכל אדם לזה ברא שיהיה צדיק ולעומת זה ברא אדם שיהיה רשע כמו שנראה לשוט ממש כמאמר איוב וכנגד עצמו אמר הדבר שאין עליו עונש כלל על שהוא רשע שלא נעשה רשע על ידי בחירתו אלא על פי רצון הבורא שבראו כך וכמו שאמר איוב על דעתך כו' כמו שהקב"ה ברא לשור רגליו סימן טהרה וחמור ברא בסימן טומאה שרגליו קלוטות ואין להם בחירה להשתנות מטומאה לטהרה או מטהרה לטומאה כך המה בריאות צדיק ורשע ואף שאמור כך בשם ר' עקיבא אפשר שר' עקיבא אמר הדבר על אופן אחר היינו את זה לעומת זה כמו שאהדרו חביריו של איוב שברא יצר הרע ברא לעומת זה התורה תבלין וממילא הבחירה נתונה או אחר הוא שהיפך הענין על דרך זה לא כמו שאמר ר' עקיבא שברא יצר הרע התבלין והרשות נתונה להיות צדיק או רשע אלא אמר כך שעיקר בריאות צדיקים ורשעים הוא תלוי ועומד בדעתו של הקדוש ברוך הוא וכמו שרצה כך ברא ממש מאמר איוב:
ואפשר עוד לבאר ולהאריך הדרוש דענין הזה היה מסוגל דווקא לאיוב ולאחר לעורר על זאת כי יתכן לומר כי אלו השנים מצאו מקום להתרעם על מידותם. שמצאתי לומר שאילו השנים עשו להגביר כנגד היצר הרע כמידות כל בני אדם ומה שהועיל אצל שארי בני אדם לא הועיל אצלם כי הנה הקדמנו המבואר בקדושין שהקב"ה אומר בניי בראתי יצר הרע בראתי התורה שהיא תבלין לנצח בעסק התורה והמצות את היצה"ר ולכן כל אדם מחוייב להתאמץ ולהתגבר על היצה"ר כאמור בפ"ק דברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ואם אי אפשר לנצח יעסוק בתורה ויליף מקרא דרגזו ואל תחטאו ע"ש אולם מחמת שאצל אחר ואצל איוב הי' תכונתם משונה משארי בני אדם לכן לא היה מספיק התגברות הממוצע שהוא מועיל אצל כל אדם וגבי אחר הובא בתו' חגיגה (דף טו) בשם הירושלמי שאביו נתנו ללמוד לבית הספר שלא לש"ש רק מחמת שראה בכבודו של רבי אליעזר ורבי יהושע ונתקנא בהם לפיכך לא נתקיים תלמודו כהוגן ע"ש ונמצא שהיה אחר צריך לעשות התאמצות הרבה יותר משארי בני אדם עד שהיה מתגבר את עצמו נגד תכונתו רעה שאיקבע אצלו על ידי מעשה אביו. ולא היה מספיק לפניו כערך שארי ב"א ואותו דוגמא מצינו להיפך תכונות איוב היה ההכנתו ומזגו לטוב והדבר מפורש בעין יעקב פ"ק דברכות באגדת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וז"ל במענה צופר כתיב ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושיה כלומר שצופר אמר לאיוב אם השי"ת היה מדבר עמך הי' מגיד לך כי אינך צדיק כמו שחשבת כי כפליים לתושיה ר"ל נגלה ונסתר מכונה בכפליים וידיעת הנסתר נעלמת ממך כי יושר המעשים ראוי להבדיל בין האנשים כפי ההכנות שיש לכל אחד מהם וגם כפי מזגיהם ואיוב היה ריבוי הכנות לעשות מעשים טובים וגם מזג מוכן ומעצמו הי' איש תם וישר והיה לו להוסיף הרבה מאוד על פעולות הטובות כו' ולא עשית מעשי' טובי' כאשר היית ראוי לעשות עכ"ל ועל פי עיקרי דברים הללו אמרתי לפרש מה דאיתא ריש פרק ואלו מגלחין דאמר הקב"ה לדוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה שאול מפניו ומפר"י שאתה נולד במזלו והוא נולד במזלך שהוא צדיק יותר ממך ע"ש והענין דידוע מה שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (תילים נא) ומפורש במדרש שישי אבי דוד תבע לשפחתו והיא אמרה לגבירתה היום יבוא אדוני אלי ושכבה היא במטה של שפחתה ונתעברה מביאה זו דוד ואמר עוד ואני עבדך בן אמתך ועוד כתיב והוא אדמוני שנולד במזל שופך דמים רק הוא מעצמו התגבר על יצר הרע אשר היה תקוע וקבוע עליו ונתהפך לטוב ולכן היה יקר מאוד בעיני ה'. אבל שאול ולד במערכה טובה הכנה ומזג לטוב לפיכך אף שהיה שאול יותר צדיק מכל מקום צדקתו של דוד הכריע יותר מפני שהוא לחם מלחמות מצוה נגד יצר הרע הרבה יותר מאחר עכ"פ מבואר הדבר בענין איוב מחמת שהכנות מזגו היה לטוב ע"כ לא היה מעשיו עדיין נחשבים להיות צדיק שהיה מהצורך לו להוסיף עוד הרבה יתר על שארי ב"א שאין הכנות מזגם קבוע כל כך לטובה וגבי אחר גם כן על פי המבואר בתוס' מירושלמי שהכנות אביו היה עליו לרע שלא כיון ללמדו לש"ש היה מהצורך לו גם כן להוסיף רב טוב תורה ומעשים טובים הרבה להתגבר נגד תכונתו רעה אשר היה תקוע עליו ולא הועילה לו עסק תורה שעסק כשארי ב"א ולא נתקיימה בידו על פי תכונתו הרעה כלל וכמו שאמרו על דוד שהתגבר הרבה על תכונתו הרעה עד אשר נצח את תכונתו להיות קבוע לטובה ואם כן ניחא מאוד שאלו השנים איוב ואחר התרעמו על מידותיהם ששניהם עסקו בתורה ובמעשים טובים כערך שארי ב"א ואצל שניהם לא עלו בידם להיות צדיקים. לזה מחמת שתכונת הכנתו היה רעה וזה מחמת תכונות הכנתו היה טובה כמו שהארכנו ולפיכך אמר איוב על דעתך שאתה בראת כמו שאתה רוצה בראת שור פרסותיו סימן טהרה חמור קלוטות סימן טומאה כמו כן בראת צדיקים ורשעים הכל על פי דעתך כלומר מחמת שבראת את איוב בתכונה טובה ע"כ אין צדקתו נחשבת לכלום ואצל אדם אחר שהיה עושה כמעשים טובים של איוב היה נחשב שפיר לצדקות ישר וכן התרעם אחר שעל ידי שנברא בו תכונה רעה מאביו ע"כ לא הועילו לו מעשיו אף שהיה מועיל אצל אדם אחר אם כן אתה בראת צדיק ורשע ולזה השיבו לו חביריו של איוב שבאמת עיקר הענין הוא הבחירי וכאמור ובחרת בחיים בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין וידוע שטבע של התבלין להשתמש לתוך המאכלים אולם בזה לא כל המאכלים שוים ולא כל העיתים שוים יש מאכל שצריך הרבה תבלין ויש שמספיק במועט מזה וגם לפי העת והזמן ההוא כמו כן התורה ומע"ט לא אצל כל אדם ואדם הוא בהשתוותי ני לכלל בני אדם אשר הכנתם ומזגם שוה בלי שום נטיה לשום צד מספיק להם עסק תורה ומעשים טובים בהתגברות הקבוע אצל כל אדם אך לאלו בני אדם אשר תכונתם רעה או להיפוך תכונתם ומזגם לטובה אינו מספיק ערך תורה ומעשים טובים כערך שארי ב"א אלא מהצורך להוסיף אומץ ביתר שאת ויתר עז:
ומאוד נכון לפרש בזה מה דכתיב ישעיה אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והענין הוא כמו שאמר איוב בראת שור פרסותיו לקורות סדוקות ובראת חמור קלוטות וטמאות וכמו שהארכנו שכוונות איוב וזר שלסתם בני אדם שאין להם הכנות תולדותם לא לרע ולא לטוב אם כן בחירתם לטוב הוא בנקל ויושר מאוד אולם לאלו בני אדם שיש להם הכנה ממזגם לאיזה צד הן לרע והן לטוב. בני אדם הללו מהצורך להם להוסיף התגברות תורה ומעשים טובים היינו התבלין יותר משארי בני אדם ולכן אמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כלומר אפילו אלו בני אדם ששלהם הכנה מטבעי תולדתם הן לטוב שמכונה בשם שור לטהרה והן לרעה שמכונה בשם חמור סימן טומאה מכל מקום מוסיפין כ"כ זרועות המים היא התורה שנמשלה למים עד שמשלחים שני התכונות הללו עד שנחשבין מכל מקום וצדיקים הן מי שתכונתו רעה מוסיף מים היא התורה והן מי שתכונתו טובה מוסיף גם כן זריעה מכל מים היינו התורה עד שיהיה נחשב לצדיק גמור וכמו שאמרו חבירי דאיוב שעדיין הוא אינו נחשב לצדיק על ידי תעלומות חכמה שנגלה להקב"ה הכנות מזגו היה מהצורך לו להוסיף כפליים לתושיה כנ"ל ויש לכוין ענין הזה במאמר המשנה דאמר הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון כלומר אף שיש איזה בני אדם שיש להם הכנה בתולדות מזגם לטובה או לרעה מכל מקום אין הדבר החלט שהרשות נתונה על ידי תבלין התורה להתגבר נגד ההכנה דתולדתו וכמו שהארכנו שבני אדם כאילו צריכין להוסיף תגבורות כפליים לתושיה ולכן בטוב העולם נידון משום דתבלין מהתורה מספיק על כל אופן ואופן להכריע את האדם לטובה הן כלל בני אדם שקולין המה בוודאי רשות נתונה אלא אפילו על בני אדם שיש הכנה בתולדותם הכל צפוי כמו שאמר צופה הקב"ה יודע תעלומות חכמה וזה צריך כפליים לתושיה כנ"ל:
נחזור לעניינו בענין המדרש דהביאני אל בית היין לבאר במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה דמר דריש הכי ומר דריש הכי כי יצאתי מענין לענין באותו ענין ועתה נחזור לדרשא דאנן עסוקין בו לבאר מדרש הנ"ל וענין כובש ונושא שהתחלנו בו. ונראה דפלוגתא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה בדרשא דהביאני אל בית היין והאי פלוגתא דאיתא בפ"ק דעירובין אם נח לאדם שנברא או נח שלא נברא ופלוגתא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה אם קרויין בנים אפילו בזמן דלא מעלי או לא כולהו הנהו פלוגתות תליא חדא באידך ויסוד ושורש אחת לכולהו ומצאתי דפליגי אמוראי באגדה בהאי פלוגתא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה והוא בפרק אין עומדין דאיתא שם אמר ר' אלעזר אליהו הטית דברים כלפי מעלה שאמר במעשה דהר הכרמל ואתה הסיבות את לבם אחורנית אמר ר' שמואל ב"ר יצחק מנין שחזר הקב"ה והודה לאליהו דכתיב ואשר הרעותי ומפרש רש"י אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע. עוד שם בגמרא אילמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגלינו במשפט וחד דכתיב ואשר הרעותי ומפרש רש"י נתמוטטו רגלינו במשפט אבל עכשיו יש פתחון פה שהוא גרם שהוא ברא יצר הרע אחר זה איתא שם בגמרא ואמר ר' אלעזר משה הטית דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' דביר' ינאי אמרו מהכא ודי זהב מאי ודי זהב כך אמר משה לפני הקב"ה בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל עד שאמרו די הוא גרם להם שעשו את העגל. עוד מייתי שם אמוראי דדרשי מקרא כמרעיתם וישבעו וירם לבם על כן שכחוני עוד קרא דרם לבבך ושכחת עוד קרא וישמן ישורון ויבעט ואחר זה מביא שם אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שחזר הקב"ה והודה למשה שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל עכ"ל הגמרא שם וכפי הנראה שיש פלוגתא בין הני אמוראי היינו ר' אלעזר פליג עם ר' ינאי דהנה ר' אלעזר אומר דהטחות דברים של אליהו הוא מקרא דהסיבות את לבם והקב"ה הודה דריש מקרא דאמר מיכה ואשר הרעותי דהקב"ה אומר בעצמו שגרם הדבר מחמת שברא יצר הרע וממילא אף מה שהטיח משה דברים דדריש שם ויתפלל אל ה' אל תיקרי אל ה' אלא על ה' והאי קרא גבי מתאוננים כתיב ולא גבי עגל מוכח דהטחת משה הוא על ידי היצר הרע שברא הקב"ה ואם כן קרא דאשר הרעותי שפיר מצי קאי הודאה הן על אליהו הן על משה דשניהם מחמת סיבות יצר הרע אמרו אבל דבי רבי ינאי דיליף ממאי דכתיב ודי זהב שאמר מחמת כסף וזהב שהרבית עד שאמרו די עיין מהרש"א שמפרש בזה לנכון דדייק מתיבות ודי דהוא מיותר ולא הוה ליה למימר רק זהב לחוד כמו כל דברי תוכחה דאלה הדברים תופל ולבן וחצירות שמראה ענין התוכחה בדיבור אחד עיין שם וכן שארי אמוראי דילפי מקרא דוירם לבם על כן שכחוני או מקרא דרם לבבך ושכחת או מקרא וישמן ישורון ויבעט משמע שמענין יצר הרע שברא הקב"ה אינו מספיק טענה להטיח דברים רק עיקר הטענה מכסף וזהב שהרבה הקב"ה זאת גרם להם שבעטו בהקב"ה וכן שארי קראי הנ"ל שמביא שם וממילא איזה דור שלא השפיע להם הקב"ה רוב טובה אין להם טענה ופתחון פה על חטאם נגד הקב"ה ולפיכך מסיק שם קרא דהושע להוכיח שהקב"ה חזר והודה למשה על דבריו דכתיב וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל מוכת דאינו מספיק להני אמוראי האי קרא שמביא שם תלמודא מקודם מקרא דאשר הרעותי דהא השתא לאו מהאי סברא אתינן עלה אלא משום כסף וזהב שהרבה להם לכן מייתי האי קרא דהושע דכסף וזהב הרביתי כו' והאי קרא דאשר הרעותי אפשר דדרשי כפשטיה כמובא במהרש"א על אשר הרעותי להם בגלות כפירוש רש"י בספר מיכה עיין שם:
וסברות פלוגתתן דהני אמוראי מאי דמשמע ליה לר' אלעזר דמספיק הטחות דברים מבריאות יצר הרע ולר' ינאי אינו מספיק האי מילתא ומוכרח להביא הגמרא דכסף וזהב שהרבה להם הקב"ה נראה דר' ינאי וכל שארי אמוראי סברו דעל בריאות יצר הרע אין כאן טענה ופתחון פה להטיח דברים על הקב"ה והוא על פי אגדת דפרק קמא דבבא בתרא שהבאתי לעיל דהשיבו חברי דאיוב לאיוב דבראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין עיין שם. וכן הוא בקדושין שהבאתי לעיל וראיתי במהרש"א שם שכתב מה שפירש רש"י נתמוטטו רגלינו במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה כו' הוא מבואר דוודאי אין זה טענה אמיתית במשפט שהרי ניתנה הבחירה לאדם וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין שאם לא כן הותרה הרצועה ואין כאן שכר ועונש אלא דהכי קאמר דיש לנו פיתחון פה וטענה קצת שלא נתמוטטו לגמרי במשפט משום שברא לנו יצר הרע שגורם לנו עוונות וחטאים וראוי להיות זוכין בדין אתי שיענשו על חטאם ולא יתמוטטו לגמרי על ידי טענה זו ומכל מקום קאמר שהטיח דברים כלפי מעלה שהרי טענה זו אינה אמיתית שיהיו פטורין לגמרי דכיון דניתן להם הבחירה היה להם לכוף יצרם עכ"ל מהרש"א:
ונראה לומר דבהאי סברא פליגי ר' אלעזר ור' ינאי דר' אלעזר סובר דאף שהקב"ה אומר בראתי יצר הרע בראתי תבלין היא התורה והבחירה ניתן לאדם לכוף את יצרו על ידי התורה עדיין אין הדבר שקול את זה לעומת זה עד שיהיו שני הדרכים ישרים ושוים להטות את עצמו לימין להטיב או לשמאל להרע. מפני שהתאמצות תחבולות היצה"ר הוא תקיף וחזק למאוד כאמור בסוגיא דפרק קמא דקדושין ואליך תשוקתו מלמד שכל משאו ומתנו של יצה"ר בך שתשוקתו להחטיא אותך ועוד שנקרא זקן וכסיל שנולד לפתח חטאת ואמרינן שם שקשה הוא היצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו עיין שם ובפרק החליל איתא שהקב"ה מתחרט על שברא את יצר הרע ויליף מקרא דאשר הרעותי עיין שם מוכח מכל זה שנראה שפיר להקב"ה שתבלין של התורה אינו מספיק בדרך כלל להכריע את רוע של חוזק תחבולותיו של היצר הרע עד שבאמת מועטים המה אשר הכריע על ידי תבלין התורה לרעתו של היצר הרע אבל רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה ומשום הכו מתחרט הקב"ה על בריאות יצר הרע משום דאפילו שנתן באמת הבחירה לאדם לכוף את יצרו על ידי התורה מכל מקום אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו כנ"ל שאין תבלין הללו מספיק להיות הדבר שקול להכריע זה לעומת זה ולפיכך שפיר סובר ר' אלעזר דזו היה הטחת אליהו שטען פתחון פה שאתה הסיבות את לבם אחורנית בבריאת יצר הרע והתבלין אינו מספיק לעומת היצר הרע ויליף לדרוש מקרא דאשר הרעותי שהקב"ה הודה לזה ולא מפרש אשר הרעותי כפשטיה שקאי על הגלות כדמביא מהרש"א מפירוש רש"י כנ"ל ודרוש דאשר הרעותי קאי על יצר הרע והקב"ה מתחרט על בריאתו ואם כן לא יתמוטט רגלינו במשפט על ידי פ"פ זה שימעט עונש העבירות כל מה דאפשר וכן איתא בפרק היה קורא ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה עיין שם היינו האי פתחון פה דאשר הרעותי משמע דאין התבלין מספיקין אבל ר' ינאי דיליף מקרא דודי זהב גם כל שארי אמוראי דילפי מוורם לבם על כן שכחוני או מקרא דורם לבבך ושכחת ומקרא דוישמן ישורון ויבעט סברי דבריאת יצר הרע אין שום כלל פ"פ וטענה ודרשי קרא דאשר הרעותי דקאי על גלות כפשטיה דקרא כמובא במהרש"א ונמצא לא מצינו לפי זה כלל מקום לדרוש שהקב"ה מתחרט על בריאת היצר הרע משום דסברתם הוא דמה שאמר הקב"ה בני בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין ממילא הדבר שקול והתבלין מספיקין מאוד להכריע את רוע היצר הרע והבחירה נתונה לאדם ורוב הציבור יכולין לעמוד על זה ללחום ולעמוד נגד היצר הרע בעסק התורה והמצות וכמו שנאמר ראה נתתי לפניך את הטוב והרע החיים והמות ובחרת בחיים משמע שהדבר שקול ואין שום הכרע לשניהם רק הבחירה נתונה להאדם לכל אשר יחפוץ יטנו להיטיב או להרע ומשום הכי הוצרכו לדרוש פתחון פה של משה על העגל מחמת ודי זהב או משארי קראי שמביא שם כנ"ל וסברתם דווקא השפעות רוב טובה שהשפיע הקב"ה עליהן יותר מהראוי לכלל בני אדם זהו גרם להן אבל לאלו בני אדם שלא נמצאו עליהן השפעות טובה יתירה מהראוי לא נמצא עליהן פתחון פה להמעיט עונשן על ידי אמתלא מבריאת יצר הרע כנ"ל ואף שלמה אמר ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי בה' משמע דכשיהיה על דרך ממוצע הדבר שקול ונקל להכריע את עצמו לטובה ולהתרחק מרע:
ועפ"י הערה זאת נראה נכון מאוד לפרש ולומר דאף ר' מאיר ור' יהודה בדרשא דהביאני אל בית היין פליגי בזה דר' מאיר דריש הביאני אל בית היין דזה היה פתחון פה ואמתלא טענות כנסת ישראל להקב"ה על העגל דאמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל בי' אינשי הוא מערבב ליה והיא עצמה סברת ר' אלעזר דזהו טענות אליהו ומשה שהטיחו דברי אמתלאות על ידי זה מבריאת היצר הרע עד שהקב"ה מתחרט על בריאתו והודה לזה מפני שתבלין של תורה אינו מספיק להכריע כנגדו וקרוב להפסד יותר משכר משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד במלחמה קשה כזו ונמצא שאין אנו צריכין לדרשא ודי זהב ונמצא סובר בכל עיקר דרשא זו כר' אלעזר ור' יהודה דבא לפלוג על ר' מאיר סובר כר' ינאי ושארי אמוראי דדרשי עיקר פ"פ של משה היה על ידי אמתלא של ודי זהב וכמו שאמר שלמה עושר אל תתן לי אבל אמתלא דפתחון פה של השלטות יצר הרע אינה נחשבת כלל לשום אמתלא משום דהאי סברא דבראתי לו תורה תבלין מספיק מאוד להכריע לכוף את היצר הרע על ידי בחירתו לטוב ולכן דורש דרשא דהביאני אל בית היין על דרך זה דאמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי שם תורה ומצות ומעשים טובים כו' כלומר שלעומת יצר הרע מסר הקב"ה לנו תבלין התורה שמספקת מאוד להלחם ולנצח את רוע היצר הרע וממילא אין אמתלא ופתחון פה מהשלטות יצר הרע זו היא ממש סברות רבי ינאי כנ"ל:
ומעתה קרוב ונראה לבאר פלוגתא דב"ש וב"ה דהללו אומרים נוח לאדם שלא נברא והללו אומרים נוח שנברא תליא בפלוגתא דר"י ור"מ בדרשא דהביאני אל בית היין דלר"מ דהשלטת יצה"ר חזקה מאוד על האדם ולא כל האדם זוכה לנצח מלחמה זאת וקרוב להפסד יותר משכר משום דלסברתו אינו מספיק תבלין התורה עדיין לנצח אם לא ע"י התאמצות גדולה דהא המשל כמו יין דעייל לאינש מערבב ליה ואחד מאלף ימצא שיכול לקבל אלפי למשתי ולא יערבב ליה יינו ורובא דרובא מערבב ליה בפשיטות ראוי לומר שנוח לאדם שלא נברא מחמת שרחוק מאוד אם יכול לעמוד במלחמה נגד התגברות היצה"ר אבל לשיטות ר' יהודה דפליג על ר"מ ודורש הביאני אל בית היין קאי על התורה שהיא תבלין לשבר ע"י בנקל את רעת היצה"ר. א"כ נוח לאדם שנברא דקרוב לשכר יותר מהפסד ורוב הציבור יכולין לעמוד בניצוח מלחמה זאת ע"י תבלין התורה ואח"ז אמר שם נימנו וגמרו נוח שלא נברא והיינו כסברות ר"מ דהשלטת יצה"ר מתגבר מאוד ורחוק מאוד לנצחו ולפיכך מדוקדק מאוד מה דמסיק שם ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו כלומר אחרי שהסכמה אמיתית היא שהתגברות יצה"ר קשה וחזקה מאוד ולא היה כדאי כלל עסק הבריאה להכנס אל בית הספק שהוא רחוק לשכר וא"כ ממילא מי שכבר נברא בפשיטות שמהצורך לו זריזות והתאמצות רב עד מאוד ללחום נגד רוע היצה"ר עד שינצחו על הנכון ובלעדי זריזות והתאמצות קרוב מאוד שהיצה"ר ברוע תחבולותיו שתשוקתו על האדם כל היום בודאי יהיה מנוצח מן היצה"ר. ובזה מבואר לנכון מאוד מאי דפליגי ר"מ ור"י בפ"ק דקדושין דר"מ סבר בין כך ובין כך קרויים בנים לשיטתו קאי דסברתו דמה שהשליט הקב"ה בנו היצה"ר הוא אמתלא טובה ומספקת להיות לנו פתחון פה על חטאתינו עד שאף הקב"ה מתחרט על מה שברא אותו ואומר אשר הרעותי א"כ מהראוי שנהיה מכונים בשם בנים אף אחרי שחוטאים לפני השי"ת וראיתי בתשובות רשב"א סי' רמ"ב פסק בזה כר"מ משום דקראי מסייעי לו ע"ש ולביאורינו דקיימו ר"מ לשיטת בית הילל בעירובין בפשיטות דהלכ' כמותו ובפרט דנמנו וגמרו כן בוודאי דהלכה כמותו בזה:
אבל ר' יהודה לשיטתו קאי דסובר לדרוש הביאני אל בית היין קאי על התורה שהקב"ה נתן לנו תבלין לנצח בה ליצה"ר וסברתו שתבלין הללו מספיקין מאוד להיות בעל בחירה לטוב שע"י התורה הדבר שקול ואפשר יותר קרוב לטוב ע"י תאוות נפש כאמור לשמך ולזכרך תאוות נפש. ולכן מי שנוטה את בחירתו לרע מתחייב בנפשו ודמו בראשו. ולשיטתו שפיר אמר לדרוש ממאי דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם דוקא בזמן שאתם הגונים אתם קרוים בנים ולא בזמן שאינם מהוגנים משום דלשיטתו ליכא אמתלא משליטות יצה"ר אחרי שיש תבלין מספיק לנצחו כנ"ל:
וע"פ עיקרי הדברים הללו נתפרש לפני סוגיא דקדושין (דף ס"א ע"ב) בסוגיא דתנאי כפול דר"מ סובר דבעינן ת"כ ור' חנינא בן גמליאל פליג שם ור"מ יליף שם מבני גד ובני ראובן ורחב"ג דאי לה ובגמ' מקשה שם ממאי דכתי' אם תטיב שאת ואם לא תטיב כו' בשלמא לר"מ ניחא דבעי לכפלו אלא לרחב"ג אמאי כתיב אם לא תטיב ומתרץ דסד"א אם תטיב אגרא ואם לא תטיב לא אגרא ולא דינא וכן מקשה שם ממאי דכתיב אם בחקותי ברכה למה לי למכתב ואם בחקותי תמאסו ומתרץ איצטרך דסד"א אם בחקתי תלכו ברכה ואם בחקתי תמאסו לא ברכה ולא קללה וקשה לכאורה היכי הוה ס"ד כלל לומר כך שיהיו פקודת מורא שמים קלה יותר מפקודת בשר ודם שבודאי מי שיעבור על פקודתו נתן ת"י דין ומשפט שופטי ארץ להעניש לכל עובר ומעשה ושתי אשר לא עשתה דבר המלך יוכיח אולם לפי הצעות דברינו ניחא בפשיטות דהנה האי תירוצא דמתרץ תלמודא אליבא דרחב"ג צריכין נמי לתרוצי אליבא דר"מ דסובר שפיר סברות הני תירוצא דאל"כ קשה למה יליף ר"מ מבני גד ובני ראובן היה לו למילף מקרא דאם לא תטיב או מקרא דואם בחקתי תמאסו דהני קראי קדימי טובא לקראי דבני גד ובני ראובן ועוד דעל האי ילפותא דבני גד דחי לה רחב"ג עד דמקשה תלמודא בפשיטות שפיר קאמר לה רחב"ג ואם כן מוטב היה לו לר' מאיר למילף מקרא דאם לא תיטיב או מקרא דאם תמאסו אע"כ אף לר"מ מסתבר לה הני דחוייא דלא אגרא ולא דינא ולדברינו ניחא בפשיטות דלשיטות ר"מ דפ"פ דהשלטות יצה"ר היא אמתלא חזקה מאוד עד שאפילו הקב"ה קוראו רע ומתחרט על מה שבראו וכדמפרש"י בד"ה נתמוטטו דעכשיו יש לנו פתחון פה לעמוד במשפט שהוא גרם במה שברא את יצה"ר וא"נ שפיר הוה ס"ד דאם לא תטיב ליכא כלל דין ומשפט מחמת סברא הנ"ל קמל"ן דמ"מ יש דין ומשפט וכמו שהאריך מהרש"א שם דטענה זו אינה מספקת להיות נעי מכל דמ"מ הוה שפיר אפשר להתגבר ולעשות התאמצות ולכייף יצרו רק שפתחון פה ואמתלא זאת מהני לה להקל העונש עד שלא נתמוטטו לגמרי ולקמן נבאר דאף רחב"ג יש לנו מקום להוכיח דסובר כר"מ בסברא דאשר הרעותי לדרוש כר' מאיר ולא כר"י: ואמרתי לבאר ענין בדרך פילפול וחריף בדרוש אגדה כאשר הרגלתי לפלפל בעסק הלכה דר"מ ור"י דפלוגי בהאי מילתא בדרשא דהביאני אל בית היין ובסברא דאשר הרעותי ובסברא דטוב שלא נברא משנברא הכל ע"ש אשר הארכנו לקשר אלו הענייני' כאחד דשורש א' לכולן אם תבלין התור' מספיק ללחום ולנצח ליצה"ר או דרוע היצה"ר קשה מאוד ואין רוב הציבור יכולין לעמוד במלחמתו ונראה דר"מ ור"י לשיטתייהו קאי ובדרך פלפול וחריפות נראה לומר דתליא במה דפליגי בפ"ק דב"מ (דף ט' ע"א) דר"י סובר דמשיכה לא אלימא ועדיפא הקנאתו מהנהגה וסבר דלעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור אבל חכמים פליגי שם דבין משיכה ובין הנהגה קונה בין בחמור ובין בגמל אבל בזאת עדיפא ואלימא משיכה מקניית הנהגה דבמציאה אם מצאו שניהם וא' מושך וא' מנהיג הוה הדין בחמור דקנו שניהם אבל בגמל המושך קנה ולא המנהיג ע"ש וכן הוא פסק השו"ע סי' רע"א כחכמים ע"ש וידוע דבר פלוגתא דר"י הוא ר"מ כמבואר בפ"ק דפסחים וקהלת ב' אמרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות עד אשר אראה איזה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים ענין מקרא הזה מתפרש ע"פ הערות וכמו שכינה ר"מ ליצה"ר ליין כן אמר מקרא זה תרתי בלבי כלומר חקרתי בלבי שיין הוא יצה"ר מושך את חומרי הוא בשרי לכל עסקי תאוות עוה"ז כידוע כל בשר הוא חומרי מושך לטבעו ולמזגו ולעו יסודו ובארץ מוש"ם גזעו וכאמור הוי מושכי העון כי האדם עפר מהאדמה הוא לכן היצה"ר מושך את בשרו אולם תבלין התורה וידוע שהתורה נקרא חכמה כאמור אמור לחכמה אחותי את וכן חכמות בחוץ תרונה ולהקשיב לחכמה קנה חכמה בני לחכמתי הקשיבה ועוד הרבה פסוקים משלי ח' ע"ש ולכן אזו אף שטבע ח מרי בשרי מושך לטבעה אבל החכמה שהיא התורה בודאי אף שאין לה משיכה בטבעה עם האדם מ"מ עכ"פ מזהירה ומנהיגה לאדם להדרך טוב וישר וכמו שהרבה אזהרות והנהגות טובות בכל ספר משלי ואומר לו יש דרך ישר לפני איש להמשיך את עצמו לטבעי חומרי אבל אחריתה דרכי מות וכדומה שאומר אל תתן לנשים חילך והרבה כיוצא בזה אין מספר:
עכ"פ מעשה תאוות יצר הרע ודרכיו נקנה לאדם על ידי שטבעו נמשך לזה וכאמור שנולד עם האדם לפתח חטאת ולכן הוא זקן וכסיל ובונה על האדם מצודות וחרמים במה שמושכו לחומרו הקבוע בו אבל יצר הטוב נקרא ילד חכם והוא קונה לאדם בהנהגה שמראה לו תמיד הנהגות טובות ואיך שדרכו תאוות עולם הזה אחריתו רע ונמצא לר' יהודה שסובר שמשיכה והנהגה לא אלימא זה מזה ואדרבא בחמור עדיפא קנין הנהגה טפי ממשיכה לכן סובר שפיר דיש לנו לומר דמספיק לכלל בני אדם להכריע הנהגות התורה והתבלין את משיכות הרע לחומרו. אבל ר' מאיר לשיטתו קאי דסובר שמשיכה אלימא קניינו טפי מהנהגה ולכן אמר הואיל ויש ליצר הרע המשכה את האדם לטבעו קשה מאוד שיכריעו אותו הנהגה מתורה ותבלין שמנהיג ועומד לנגדו וזהו שאמר מקרא הנ"ל זה מושך וזה מנהיג לאחוז בסכלות, כלומר דחכמה מנהיג אותי להתאפק ולאחוז את עצמי בסכלות הזמן עד אשר אראה איזהו טוב לבני אדם או איזה אינו טוב כי אף אשר נראה בהשקפה טוב מתאוות המדומות אבל סופו אינו טוב. ובזה יש לבאר האמור בקדושין פ"ק אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש כלומר שמתחזק עליך על ידי משיכה תראה לעשות נגדו משיכה לבית המדרש וכן אמר משכני אחריך נרוצה כלומר עשה לנו משיכה אזי אליך נרוצה ואמר על זה ירמיה (ל"א) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד כלומר על ידי אהבה יש לי משיכה עליך. ובזה יש לבאר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כלומר נפשי צמאה לך עד מאוד עד שמכריע אף בשרי להיות כמה לשון חשק ותאוה לך הקב"ה וכאמור מבשרי אחזה אלוה כלומר אפילו בשרי יתאווה לאלוה ובזה יש לבאר אוב ל"ח) התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח כלומר כשתעשה לך התקשרות למעדנות שלמעלה ושם תהיה כמה לך חשקך ותאוותך אזי יתבטל ממך משיכות תאוות הכסיל תאוות עולם הזה:
ומתוכן דברים הללו מתורץ לנכון לפי מה אשר מצאתי לדקדק על ר' מאיר דאחרי שמצאנו אותו מליץ טוב ודורש טוב לישראל וסובר בסוגיא דפרק קמא דבין כך ובין בך קרויים בנים. וראיתי בילקוט ירמיה על קרא דבנים סכלים המה מביא שם כל דברי סוגיא הנ"ל פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה ומייתי שם דר' מאיר מביא עוד ראיה מקרא דיחזקאל דהקב"ה אמר ליחזקאל (ל"ג) ויבואו לפניך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושומעים את דברי ואותם לא יעשו יכול שומעים ועושים תלמוד לומר ואותם לא יעשו ומכל מקום קורא הקב"ה אותם עמי והוא מספרי עיין שם. על כל פנים ר' מאיר דורש ומהפך בזכות כלל ישראל ואם כן קשיא לן טובא איך מצאנו באיזה דרשא שבין אוהב לאויב נהפך לנו ר' מאיר והוא בהאי דרשא ודי זהב דאיתא בפרק אין עומדין וכן הוא בסוף יומא דר' ינאי דורש זה לטובה דמשה אמר להקב"ה בשביל זהב שהרבית להם עד שאמרו די כו' ומלקוט דברים ראיתי ודי זהב א זר להם הא יתירא על הכל מה שעשיתם מעשה העגל קשה עלי מן הכל היה ר' מאיר אומר משל למה הדבר דומה לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה באחרונה הוסיף לו צרה אחת אמר לו הא יתירה לכל מה שעשית זו קשה עלי יותר מהכל כך אמר המקום לישראל זו יתירא לכל מה שעשיתם מעשה העגל קשה עלי יותר מן הכל עכ"ל אם כן מבואר שמהפך דרשא דר' ינאי לשבח והוא דורש לגנאי:
אולם לדברינו ניחא בפשיטות דדווקא ר' ינאי דאינו סובר דרשא דמייתי שם לעיל מיניה ר' אלעזר מקרא דאשר הרעותי דיש מזה פתחון פה על כל ישראל הן לעניים והן לעשירים והן לבינונים וממילא סובר לפלוג בזה על ר' אלעזר ומפרש קרא דאשר הרעותי כפשטיה דקאי על גלות ישראל כמו שמביא מהרש"א משום הכי היה מוכרח ר' ינאי לדרוש קרא ודי זהב שעל כל פנים טענה חשובה הוא לעשירים וכן שארי דרשות שמביא שם וישמן ישורון או קרא דוירם לבם על כן שכחוני והכל היא שיטות ר' יהודה בדרשא דהביאני אל בית היין קאי על התורה שמספיק לעמוד להכריע את רוע יצר הרע אך ר' מאיר לשיטתו דסובר דרשא דקרא הביאני אל בית היין היא טענה ופ"פ ואמתלא מן כנסת ישראל להקב"ה על מעשה עגל דעל ידי השלטות יצר הרע שקשה מאוד להכריע אותו כמו יין דעייל ביה באינש מערבב ליה. אף שיש איזה פרטי אנשים מתי מספר לפי תוקף חוזק מוחם שבראשם לקבל אלפי שתי ואין מערבב ליה אך ראיתי בני עלייה והמה מועטים אבל רובא דרובא עולם כמנהגו נוהג דהיין מערבב לאינש כן המשיל ר' מאיר את יצר הרע שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו. וידוע שר' מאיר בעל משל הוה כדאיתא בסנהדרין פרק ד' דהוה אומר תלת מאה משלי שועלים והוה דריש תלתא משלי בכל פרקא עיין שם וזהו שיטות ר' אלעזר שם בפרק אין עומדין לדרוש מקרא דאשר הרעותי שהקב"ה מתחרט על שבראו שהוא גורם על מעשה חטאים ועוונות ויש לנו פ"פ במשפט על ידי זה וכמו שדרש ר' מאיר שכנסת ישראל אמרה זאת על חטא עגל ואם כן ממילא יש לנו מזה טענות ציבור שוה לכל בין לעניים ובין לעשירים ועל מעשה דמתאוננים אמר משה הטחת דברים הללו כמו שדרש ר' אלעזר מקרא דויתפלל משה אל ה' אל תיקרי אל אלא על והאי קרא במתאוננים איתא ומשום דר' מאיר לשיטתן דמצא טענה ופתחון פה שאמרו כנסת ישראל על מעשה עגל מקרא דהביאני אל בית היין אם כן מיותר אליבי' דרשא ודי זהב לדרוש כמו דדרש ר' ינאי דמחמת דינו זהב עשו דלשיטתו אינו מהצורך כלל לדרשא זו ובפרט דסברא זאת אינו מספיק אלא לעשירים ולפיכך עשה ר' מאיר דרשא אחרת מקרא ודי זהב כמובא בילקוט ריש דברים ועיקר טענה ופתחון פה הוא מהביאני אל בית היין שהוא יצר הרע כנ"ל באורך:
ועתה אספיק כעת משארי מאמרים העומדים בהתחלת פתח דברינו ונבאר המשך ענין מדרש שהתחלנו כי על פי הצעות שהערכנו עד כעת מבואר לנכון סברות טעמא במילתא לחכמה ולנבואה מה שהחמירו בעונשו של חוטא ושגם כן טעמא במילתא לתורה ולהקב"ה מה שהקילו בעונש החוטא ונקדים דהנה זה ברור שיש נפקא מינה גדולה בין ר' מאיר ור' יהודה בעסק עונשו של החוטא. דלר' מאיר דמפרש הביאני אל בית היין זו היא טענות כנסת ישראל להקב"ה על מעשה עגל על שהשליט הקב"ה בנו היצר הרע כהדין חמרא כדעייל לאינש מערבב ליה ואן רוב הציבור יכולין לעמוד להכניס יין בקרבו ולא יתערבב אמו ועולם כמנהגו נוהג שחמרא מערבב לכל אדם והיא סברות ר' אלעזר נפיק אין עומדין דדריש ואשר הרעותי שאלמלא מקרא זה נתמוטטו במשפט אבל עכשיו יש פתחון פה שהקב"ה הוא גרם לזה וכדמפרש רש"י ומהרש"א שם דאף שבא תבלין התורה מכל מקום יש טענה למעט עונשו של החוטא מפני שקשה יצר הרע מאוד עד שהקב"ה מתחרט על בריאתו ומה שהשליט היצר הרע הוא כהדין חמרא דעייל ביה אינש דאחד מאלף ימצא שלא יהיה מערבב יינו לו אבל רובא דרובא אין יכולין לעמוד בו ותבלין התורה עדיין אינו מספיק להכריעו ומשום הכי הקב"ה קוראו רע כדאיתא באגדה דקדושין ומתחרט על שבראו ועוד אמר ריש לקיש שם בקדושין ובפרק בתרא דסוכה דיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ויליף לה ממאי דכתיב צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו. ועל ידי זה ממילא לשיטות ר' מאיר ור' אלעזר דדריש ואשר הרעותי ראוי לפחות ולמעט בעונשו של חוטא כל מה דאפשר וכמו שביארנו שזהו שיטות ר' מאיר דסובר בין כך ובין כך אנחנו קרויים בנים וזו היא הטעם שנוח היה שלא נברא שהפסידו לחטא קרובה וקשה להנצל מרוע היצר וכפי הנראה דריש לקיש דאמר יצר הרע מתגבר על האדם בכל יום להמיתו בחד שיטה עם ר' מאיר סבירא ליה וכן משמעות דבריו בפרק בתרא דיומא ובפרק קמא ריש סוטה דאמר שם אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ויליף לה ממה דכתיב תשטה אשתו עיין שם ובילקוט מביא עוד לימוד אין לי אשה איש מניין דכתיב נואף אשה חסר לב. ואמרתי דמשום הכי מבואר בפרק ב' דסוטה דמשום הכי מביאה מנחה משעורים מאכל בהמה משום דעשתה מעשה בהמה עיין שם. הוא הכל להחזיק סמיכות דרש הנ"ל ולהורות דנכנסה בה מעיקרא רוח שטות כבהמה. ואף שבאמת האריכו כל מפרשי התורה והובא באלשיך בשם בעל עקידה ליתן טעם על שמספיק קרבן לכפר על החוטא משום שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כבהמה ומורה על זה הענין שמביא בהמה לקרבן ומתוודה ומתחרט ומודה שעשה בלא דעת וכל העניינים שעושה על הקרבן ראוי להיות נעשה עליו ומכניע את עצמו ולבו להקב"ה על שעשה כמעשה בהמה ולפיכך מתכפר בקרבן בהמה אם כן יש לדקדק למה דווקא בסוטה קרבנה שעורים מאכל בהמה ואפשר דמכל מקום הואיל ועיקר דרשא דקבעה התורה האי עניינא דבשעת עבירה נכנס לאדם רוח שטות הוא נאמרה בסוטה דכתיב בה כי תשטה לישנא דשטות משום הכי קבעה תורה שם מנחה של שעורים מאכל בהמה כדי לחזק בזה האי דרשא דשטות הנכתבת אצלה ועל כל פנים עיקר טעמא דריש לקיש דדריש דלבעל עבירה יש בו רוח שטות עיקר סברתו נראה משום דסובר כר' מאיר דיצר הרע הוא כמו חמרא דמערבב לאינש מדעתיה: ועוד מצאתי דריש לקיש בהא מילתא לשיטתו קאי דבסוף יומא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך כשלת בעווניך האי עון מזיד וקרי ליה מכשול ע"כ. ענין הדברים מטין ונראים לשיטות ר"מ שיש לנו פ"פ על כל עוונות שהשלטות יצה"ר קשה עלינו כהדין חמרא כנ"ל ובפ' בתרא דסוכה איתא שהיצה"ר נקרא מכשול כמו שקראו ישעיה דכתיב סולו דרך הרימו מכשול מדרך עמי כלומר לכל עבירות אפילו לזדונות יש פ"פ ואמתלא שהוא נעשה ע"פ השלטת היצה"ר אשר עי"ז אינו ראוי להיות נקרא אלא מכשול היינו שגגה ובזה ניחא דמסיים ואמר עמי דהא כתיב מדרך עמי ולא אמר מדרך העם להורות על שיטות ר"מ דבין כך ובין כך קרויין עמי ובנים וכמבואר לעיל מפ"ק דקדושין ומדרשא דסיפרי המובא בילקוט מקרא דיחזקאל (ל"ג) דכתיב וישבו לפניך עמי וישמעו ולא יעשו ע"ש ולכן אמר מה"ט ר' לקיש שגדולה תשובה שזדונות נחשבו לו כשגגות משום דכתיב כי כשלת בעווניך כי אמת הוא שעיקר עוון אפי' מזיד ע"י מכשול שהוא היצה"ר שמערבב ליה ומכשילו נחשב אליו רק כשוגג וכו' שיצה"ר נקרא מכשול משום זה עכ"פ לשיטות ר"מ ודסברי כוותיה יש לפחות ולמעט כל מה דאפשר בעונש החוטא ע"פ סברא הנ"ל. אולם לשיטות ר' יהודה דסובר דרשא דהביאני אל בית היין קאי על התורה שהיא תבלין נגד יצר הרע וסברתו דתבלין של התורה מספיק להכריע ולקבוע בחירות האדם לטוב נגד יצר הרע ואשר הרעותי דריש ליה כפשטיה דקאי על הגלות וכמו שהארכנו לעיל דרש"י מפרשו כך וזו היא שיטות סברא דנוח לאדם שנברא משום דמספיק להכריעו לטוב ומשום הכי סובר ר' יהודה דדווקא כשישראל מהוגנים קרויים בנים אבל כשאינם מהוגנים לא נקראים בנים וממילא לשיטות ר' יהודה יש להחמיר עונש החוטא אחרי שלשיטתו רוב הציבור יכולין לעמוד בו והדבר שקול ונקל לנטות בחירתו לטוב: ומעתה מבואר לנכון דברי מדרש הנ"ל דסברות חכמה ונבואה הוא כשיטות ר' יהודה דהבחירה שקולה וקלה היא לנטות לטובה לגבורה של תורה ולא לשתי של יין ומשום הכי החמירו בעונשו של החוטא כששאלו להם חוטא מה עונשו השיבה החכמה ואמרה חטאים תרדף רעה. ואמרתי לבאר ענין שדייק להביא מקרא הזה יתכן שכיוון לדברי רמב"ן ז"ל בשער הגמול כי הנה זאת אמת מאמר ריש לקיש בפרק קמא דסוטה דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזו היא כשמתפתה אחר תאוות היצר הרע שהוא כמו חמרא דמערבב לאדם מדעתו וממילא שעושה העבירה בלא דעת ואפילו עוונות היינו מזידין יש על ידי זה להיות שקול רק כשגגות על ידי רוח שטות הנ"ל וכמו שהארכנו לעיל מזה באריכות אולם לשיטות וסברות ר' יהודה אין זה טענה כל כך הואיל שהוא בעצמו גורס לזה שנקל היה לו לקבוע בחירתו לטוב ולא לנטות לעצת היצר הרע כלל מעיקרא ומצאתי דברים הללו ברמב"ן שער הגמול הביאו בעל עין יעקב פרק קמא דברכות באגדה דיפשפש במעשיו וז"ל לשון עון פירושו האמיתי על המזיד ואפשר שימצא צדיק שלא חטא בזדון כלל אבל בשוגג חטא כמאמר האומר על השיכור שראוי לעונש על מה שנשתכר אף על פי שאינו בר עונשין על מה שחטא בשיכרות כי לפי האמת כל בעל שכל חייב להיות עיניו ולבו פקוחות להשמר מכל דבר המביא לידי חטא עכ"ל והן הנה הדברים שראוי להחמיר עונשו לסברות ושיטות ר' יהודה אף שבשעת מעשה שעושה אפילו בזדון עושה הדבר על ידי רוח שטות כנ"ל מכל מקום חייב הוא בעצמו על מה שהביא את עצמו לרוח שטות הזה אחרי שסברות ר' יהודה הוא שתבלין התורה מספיק להכריע רוע היצר הרע כנ"ל וכל זה נכלל היטיב במה שאמרה והשיבה החכמה שהחוטא ראוי לעונש משום דחטאים תרדף רעה כלומר אף שמחמת רוח שטות שיכנס לו על ידי היצר הרע ועירבב דעתו כחמרא יש מקום קצת לדון כל עובר עבירה לשוגג שהוא נקרא חוטא אבל מכל מקום יש לענשו משום שהוא רודף את עצמו אל הרעה כמו השיכור שנענש על שהשתכר כמו כן יש להעניש את זה שנטה עצמו אחרי רעת תאוות היצר הרע ומכוון זה בהאי קרא שמביא חטאים תרדף רעה כלומר הוא עצמו חייב במה שרדף ונטה דעתו לרע ולא נטה את עצמו לטובה הואיל והבחירה ניתנה לאדם והדבר שקול לשיטות ר"י לנטות לאיזה צד שירצה והנבואה החמירה גם כן בעונש החוטא הכל על פי סברות ושיטות ר' יהודה הנ"ל דהדבר שקול להכריע את עצמו לאיזה צד מהן לטוב או לרע ולכן אמרה קרא דנפש החוטאת תמות כלומר אף שיש מקום לדון לעובר עבירה כשוגג היינו חוטא כנ"ל מכל מקום הוא חייב עבור נפשו שנפשו יודעת מאוד ולכן נפשו ראוי להיות נוטה את עצמו לטוב ולא לרע ולכן החמירה בעונשו של חוטא אבל התורה והקב"ה שהקילו בעונש של החוטא סברתם כשיטות ר' מאיר דסובר בין כך ובין כך קרויים בנים דהתגברות היצר הרע מה שהשליטו הקב"ה קשה מאוד עד שהקב"ה מתחרט על בריאתו ואם כן יש פתחון פה ואמתלא גדולה לכל עובר עבירה שלא יתמוטט במשפט כמבואר בפרק אין עומדין בדברי ר' אלעזר דדריש ואשר הרעותי וידוע שאורייתא וקוב"ה חד וידוע סברות דרשא דאשר הרעותי שהקב"ה מתחרט על בריאות יצר הרע ואומר שהוא גורם להחוטא משום הכי אמרה תורה שיביא קרבן ויתכפר וכמו שהבאתי לעיל בשם בעל עקידה שמורה שכל מה שנעשה שחיטתה והקרבתה ראוי היה לעשות לו אך הקב"ה חס עליו מפני שאף עשה בלא דעת כבהמה לכן די שמביא כפרה תחתיו בהמה לקרבן ואף הקב"ה השיב על דעתו של ר' מאיר שמהראוי להקל בעונש החוטא ודי שיעשה תשובה ויתוודה ויתחרט על עבירות לשעבר ויקבל עליו להיטיב דרכו להבא הכל על פי שיטות ר' מאיר שהקב"ה גורם בעצמו להחטאים על שברא את יצר הרע ויש פתחון פה ואמתלא טובה לכל חוטא על ידי זה ומדרך העולם כשחוטא אחד לחבירו כשבא לפייסו ולנקות את עצמו כל מה דאפשר מתקבל הפיוס ביותר כשמציע לפניו הצעות דברים ואמתלאות איך שלא עלה על דעתו מעולם לעשות לו כך או לדבר עליו כך רק שאיזה איש אחד רע בליעל הסיתו לדבר הזה וידוע כל דבר שלא נעשה מקביעות דעת האדם בעצמו אלא על ידי הסתה החרטה קרובה עליו כשנפרד המסית מאתו ולכן השיבה חוה להקב"ה ואמרה הנחש השיאני ועונש המסית קשה מאוד כמו שאמרו רז"ל שאין טוענין למסית כי אף שהיה טענה לנחש דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין וממילא על ידי שחמור עונש המסית יש להקל עונשו של הניסת על ידי כך ויש למעט עונשו ביותר הרבה מאילו היה עושה מעצמו בלי הסתה מאחרים וזהו ענין שמביא הקב"ה דווקא האי קרא דקחו עמכם דברים ושובו אל ה' משום דמפורש כך המקרא כאמור בפ' אין עומדין דדריש קרא דאשר הרעותי שיש לנו פתחון פה וטענה שלא יתמוטטו רגלינו במשפט שהקב"ה גורם שברא היצר הרע המסית וקשה להנצל ממנו וכאמור בפרק קמא דקדושין על קרא דאליך תשוקתו שכל משאו ומתנו בך עיין שם ולכן אמר קחו עמכם דברים לפייס בזה שלא נעשה עבירות מעצמיכם רק על ידי מסית המסית והמדיח שקשה להנצל מעליו. ומסיים המדרש עוד על דברי הקב"ה הדא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך אפשר הכוונה הוא על פי האמור בפרק קמא דברכות דברוריא איתתא דרי מאיר. אמרה שאין מהראוי להתפלל על חוטאים שימותו אלא שיעשו תשובה וייטיבו דרכם דכתיב יתמו חטאים ולא כתיב יתמו חוטאים עיין שם. הכא נמי דהא לא כתיב יורה חוטאים בדרך אלא יורה חטאים והוא אחרי אשר הקב"ה ברא היצר הרע שהוא גרם לחטאים ולכן אמר יורה חטאים בדרך ומנקה החוטאים אלא החטאים גרמו לבוא מעצמן כנ"ל. ובזה אמרתי לבאר קרא דצופה רשע כו' והכי פירושו דקרא צופה רשע היינו היצר הרע ולעומתו ברא הקב"ה תבלין התורה להגן בעדו וזהו שאמר ה' לא יעזבנו היינו התורה שאורייתא וקוב"ה חד הוא וכן פירש רמב"ן ז"ל על מה דאמור בפרק קמא דברכות (דף ח' ע"ב) ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה פתוח ויוצא אף דבקרא כתיב ה' דריש תלמודא על ספר תורה מפני שהכל חד ונמצא מאמר הכתוב מה שאמרו שהקב"ה ברא היצר הרע וברא לו תבלין התורה. וממילא הבחירה נתונה לכל אדם להטות לכל אשר יחפוץ והיה עולה על הדעת לומר שמעתה אין אמתלא ופתחון פה להחוטא וכדעת ר' יהודה דכשאינו מהוגנים אינם נקראים בנים מהאי טעמא שהדבר שקיל ונקל לבחור בטוב והוא בעל בחירי לכל אשר יחפוץ יטנו וכמו שאמרו דאילמלא קרא דאשר הרעותי נתמוטטו במשפט. על זה קמסיים קרא דהקב"ה יודע שמתחרט על בריאות יצר הרע וכדעת ר' מאיר דהקב"ה גורם שהשליט בנו היצר הרע ולפיכך לא ירשיענו בהשפטו ויש לפרש לשון בהשפטו דקאי על וויכוח [עיין רש"י איוב ט' דכתיב שם נבוא במשפט יחדיו מפרש רש"י משפט משמש ג' לשונות תחילתו תוכחת דברים אמצעיתו פסק דין וסופו יסורין וגיבוי חוב עכ"ל. אם כן כאן משמש לשון וויכוח כמו וידבר אתו משפטים דצדקיהו כלומר כשיהיה וויכוח להאדם באמרו אמתלא ופתחון פה שלא היה באפשרי לעמוד נגד התגברות יצר הרע לא ירשיענו הקב"ה בויכוח זה:
ואחרי כל הנתבאר אמרתי לבאר ולפרש פלוגתא דכובש ונושא וקודם שנבאר הדבר נחקור מהו הפירוש ענין כובש ונושא הנה בפרק קמא דעירכין מפרש רש"י שם וז"ל כובש הקב"ה כובש ומסתיר עוונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות נושא פירושו מגביה כף העוונות למעלה כדי שיכריעו הזכיות עכ"ל וכתב מהרש"א שם דלפירוש זה לא הוה כובש ונושא מענין אחד אבל בפרק קמא דראש השנה פירש רש"י כובש כף מאזנים של זכיות ומכריעים את העוונות יכבוש עוונותינו יכריעו בו ולפירוש זה יהי' כובש ונושא שפיר מענין אחד עכ"ל מהרש"א שם אולם אף לפי הנראה אמת הדבר דפשטות לישנא דתלמודא דעסק כובש ונושא נעשה הכל עניינם בכפות המאזנים והיינו או שהקב"ה כובש ומכביד את כף מאזנים של הזכיות וממילא נישא כף מאזנים של עוונות למעלה או שהקב"ה נושא ומגביה כף עוונות וממילא נכרעים הזכיות וזה הכל כפירוש רש"י דראש השנה אך עדיין יש לדקדק דענין נושא עסקו שמגביה כף העוונות מפורש כך בקרא דיליף מיניה סברא זו דהא כתיב נושא עון אבל ענין כובש שעסקו הוא שכובש ומכביד כף הזכיות למטה אינו מפורש כך בקרא דיליף מיניה דבקרא כתיב יכבוש עוונותינו ולפי דרש הנ"ל היה ראוי לומר יכבוש זכיותינו ובאמת רש"י דוחה את עצמו כובש כף מאזנים כדי שיכריע הזכיות ומפרש יכבוש עוונותינו יכריעו בו אבל מכל מקום לכאורה אינו עולה הדבר לפי פשטא דקרא עוד יש לדקדק בלישנא דהאי קרא דהא בגמרא איתא כובש או נושא ובקרא איתא יכבוש שהוא לשון עתיד ובנושא כתיב נושא עון שאין הוא לשון עתיר אלא לשון הוה ומעשה שעוסק הקב"ה בהגבהות כף מאזנים של חובה אבל גבי יכבוש אינו משמע שהקב"ה עוסק בכבישות כף מאזנים של הזכיות אלא משמע שעתיד להיות ממילא הדבר כך שיכבידו הזכיות את העוונות ועל כל פנים הלא תראה שבענין כבישה והכבדה של הזכיות מצטרף ומזכיר הקרא גם את העוונות ואמר בלשון עתיד משמע שממילא יהיה כך וגבי נשיאות כף מאזנים של החוב אינו מצטרף האי קרא להזכיר כלל שיהיה מוכרע הזכיות וגם אמר בלשון הוה ומעשה נושא עון משמע שהקב"ה עושה מעשה זו ולא ממילא. ולפי הצעות דברינו יתבאר הכל לנכון דהא מבואר לעיל שביארנו דיש פלוגתא בין ר' מאיר ור' יהודה אי בין כך ובין כך אנחנו קרויים בנים או לא ואם נוח שלא נברא או שנברא והכל על פי שורש דרשא דהביאני אל בית היין והדרשא אשר הרעותי אי דרשינן לה שהקב"ה מתחרט על בריאות היצר הרע מפני שעל ידי השלטות יצר הרע אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ואינו מספיק תבלין של התורה להכריעו. ולכן היה נוח שלא נברא שקרוב להפסד ורחוק לשכר ולפיכך מהראוי שנהיה נקראים בנים אפילו אחרי שחטאנו ואזכיר עוד ענין אחד שעדיין לא הזכרתי עד עתה שבתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב ויעש לאדם ולאשתו כתנות אור באל"ף היינו הכל לשיטתו שאפילו אחרי שחטאו אינו מהראוי להתמוטט לגמרי ומהראוי להקרות בנים כי עדיין חביבותיה גבן כי יודע שרצונינו להיטיב רק שאור שבעיסה מעכב כנ"ל אבל שיטות ר' יהודה הוא דרך אחרת דכשאינן מהוגנים אינם קרויים בנים דדורש הביאני אל בית היין קאי על תבלין של התורה אשר זה לעומת זה עשה אלהים ותבלין מספיקין להכריע את רוע היצר הרע ולבחור בטוב ולכל אשר יחפוץ יטנו ומי שלא הכריע את עצמו לטוב כדאי הוא לחוב בעצמו ומשום הכי נוח לאדם שנברא מפני שלסברא זאת קרוב לשכר וכנא' סוף פרשה נצבים ראה אנכי נותן לפניך את החיים ואת המות ובחרת בחיים ומפרש רש"י כאדם שאומר לבנו ברור לך מנה יפה מי פתי יסור הנה שלא לבחור ולברור בטוב ומכל הנתבאר מבואר הטיב לשיטות ר' מאיר יש לנו למעט כח העבירות על ידי פתחון פה והתנצלות הללו מה שאין כן לשיטות ר' יהודה דענין התנצלות חלוש מאוד: ונקדים עוד משל ליתר ביאור הדבר והמשל הוא מסוחרי ארץ ורוכליה אשר עוסקי' מסחורם לק"ב בסחורה ספינות או מעצי יער והנה כאשר סחר א' בכל שנה הזאת ובא בחזרה מק"ב אשר מסחרו עלה לאיזה סך מסויים מכמה אלפים עשה אחת לאחת למצוא לחשבון מכמה עסקים מסחור אשר העלה ואשר הביא בשנה הזאת ותרומם קרנו בידו ולא העדיף ולא נחסר מאומה מכל אשר היה לפניו קודם התחלת המסחר וכאשר היה שנה ההיא שנת מוצלחת למו"מ שכל סוחרים הרויחו לשליש ולרביע עודף על קרנם ממילא יתפלאו ויפול התימהון על הסוחר ההוא למה הוא עמד על קרנו כמו שהיה ולא הרויח כלום כשארי סוחרים. אבל בודאי לא יתפלאו לתמוה על הצד שלא הפסיד מאומה ואולם אם לא היה שנה ההיא שנת משא ומתן שכל סוחרים השתכרו אל צרור נקוב ובא להם הפסד להיות נחסר מהקרן לשליש ולרביע ממילא לא יפול התימהון להתפלא על סוחר ההוא על הצד שנח הרויח עודף על קרנו רק להיפוך עולה לב בני אדם להתפלא איך החריף זה בעסקיו עד שלא נחסר לו מאומה ולא הפסיד עד שחזר לביתו בשלימות קרנו בלי שום גירעון כן הוא הדבר בעצמו ע"פ דמיון משל הזה על האיש אשר נשאר שקול במאזנים לעלות יחד הזכיות ועונות בלי הכרעה אחד מהן על השני יש לנו לחקור ע"פ סברות ר' מאיר ור' יהודה הנתבאר למעלה דלשיטות ר' מאיר דמדמה עסק יצר הרע ליין שלא כל אדם זוכה לנצח ולהגביר את עצמו על חמרא דעייל באינש שלא יערבב אותו וממילא על הכף עוונות הנמצא אצל הזה שעומד עכ"פ על מחצה אין להתפלא כ"כ. אדרבא יפול הדבר להתפלא איך שעכ"פ גם הזכיות עולין בסף המאזנים להיות שקולין בשוה נגד עוונות וכמו שהערנו במשל כי אחרי דלשיטות ר"מ נתבאר שנוח לאדם שלא נברא שקרוב להפסד יותר מלשכר. לפיכך החידוש והתימהון נופל להתפלא על זה שנמצא עכ"פ הזכיות שקולין ולא מועטין שלפי השלטת היצה"ר היה מהראוי להיות נמפסין וכנ"ל וזהו כובש הנאמר שכובשין ומכבידין לכף הזכיות שמהראוי שיכריעו את כף השני ע"פ הפלאה ותימהון שיש בהם ועליהם הרבה יותר מעל כף מאזניים העבירות שאין עליהם תימהון כלל ע"פ סברא ושיטה זאת ואדרבא על כף העוונות עולה קצת התימהון איך שלא עלו רק עד מחצה ממילא כף העוונות ניקלו משקלן על ידי זה וכף הזכיות יכבדו להכריע אותם ומדוקדק בזה מאוד לפרש מה דבענין כובש כתוב יכבוש עונותינו ולא אמר כובש שיהיה משמעו שעושה הקב"ה לכבוש הכף זכיות למטה אלא אמר יכבוש לשון עתיד. משום דבאמת אינו מהצורך לעשות בזה שום מעשה ורק שע"פ הצעות סברות ושיטות ר"מ איך שכלל הציבור אין יכולין לעמוד בו והוא קרוב להפסד כנ"ל. לפיכך זה שנשאר שקול עכ"פ יש הכרעה ממילא לכף זכיות שיש תימהון והפלאה בהם. ושפיר אמר יכבוש כלומר מעצמן יכבדו לכבוש כף הזאת להכריע ועוד הזכיר הכתוב בענין כובש את העונות כאמור יכבוש עונותינו כלומר באותו ענין עצמו שיכריעו הזכיות ע"פ סברא הנ"ל ממילא על ידי סברא עצמה יקילו העונות ויסייעו להכריע הזכיות עליהם וכמו שאמר הפייטן בסליחה ורשפי כנוצה יקל הכל ע"י סברא הנ"ל שזהו חידוש ופלא שלא עלו רק למחצה ונתבאר הכל על פי שיטות ר' מאיר וכבר נתבאר לעיל דר' אליעזר בפ' אין עומדין דדריש דרש דאשר הרעותי ומזה הטית משה הדברים ולא מדרש ודי זהב. הוא הכל ע"פ שיטות ר"מ הנ"ל. ולכן לשיטתו קאי וסובר כובש שעולה ע"פ שיטה זאת אבל לשיטות ר"י דסובר לדרוש הביאני אל בית היין על התורה וסברתו דתבלין של התורה מספיק להכריע אה רוע היצר הרע ולנסות את בחירת האדם לטובה וסובר דטח לאדם שנברא דהענין קרוב לשכר ואין סובר דרש דאשר הרעותי והסתות דברים של משה היה ע"פ דרש ודי זהב כר' ינאי דסובר הכי בפרק אין עומדין וע"פ הערות דמיון המשל ראוי לומר הואיל והענין קרוב לשכר יותר א"כ זה האדם שנשאר שקול מחצה זכיות ומחצה עונות ממילא שאין כאן תמהון על הזכיות ואינו ראוי לומר שיהיה להם הכרע אדרבא יותר יפול התמהון והפלאה איך עלה עבירות שלו עד מחצה וכאן באמת מהצורך לרב חסד שיטה כלפיו חסד שיהי' עושה מעש' נשיאה והגבהה הכף מאזני' של עונות עד שיגביהם למעלה בכדי שהכף זכיות יכריעו למטה ולכן כתיב נושא כלומר שהקב"ה עושה מעשה נשיאה והגבהה ממש ולא שיהיה נעשה בזה ענין מעצמו וממילא כמו למ"ד דסובר כובש דכתיב יכבוש וכמו שהארכנו דלפי האי שיטות צריך נשיאות כף מאזנים להדיא וא"כ ר' יוסי בר' חנינא דסובר נושא בשיטת ר' יהודה ור' ינאי דסובר כמותו שם בפרק אין עומדים וכנ"ל:
ומעתה אבוא לבאר אגדה האמורה בערכין דפלוגתא דפליגי רבה ור' יהודה בדרשא דצדקתך כהררי אל תליא בפלוגתא דכובש ונושא ולבא אל המנין נקדים דראיתי פלוגתא בין ר' מאיר ור' יהודה בפרק חלק (דף ק) וכפי הנראה יש לבאר דשניהם לשיטתם קאי במאי דהארכנו וערכנו דברים לעיל בענין פלוגתא בדרשא דהביאני אל בית היין דלר"מ השלטות יצה"ר גברה מאוד על האדם כחמרא דעייל ביה אינש שאין רוב צבור יכולין לעמוד בזה שלא יערבב יין אותו וכו' ולכן יש עפי"ז אמתלא טובה ופ"פ שלא יתמוטטו אנחנו במשפט בעונש מרובה כמבואר במהרש"א שם בפ' אין עומדין שהבאתי לעיל ועכ"פ לשיטות ר' מאיר יש למעט טונד עבור העבירות כל מה דאפשר ולהיפוך שכר המצות יש להרבות במנה אפים. אחרי שמהצורך התגברות גדול וכגבור מתרונן על היין כן דבר הזה שיעייל חמרא ולא יערבב אותו אבל לדעת ר' יהודה דסובר דתבלין התורה יש בהם די כדי להספיק להכריע לטובה נגד היצה"ר ולכן נוח לאדם שנברא שקרוב לשכר כמו שהארכנו ממילא להאי שיטה יש לומר להיפוך. היינו ששכר עבור מנות אין כל כך להגדיל עד למעלה אבל עונש עבירות יש להפליא וכמו שאמר ר' יהודה על פי סברא דדוקא כשהם מהוגנים קרויים בנים אבל כשאינם מהוגנים אינן קרויין בנים כלל וכלל:
והנה הובא בשל"ה בהקדמה שחקרו הקדמונים כולם מהו שכרן של מצות לעוה"ב כי בתורה לא נתבאר אלא יעודי גשמיות כמו נתינות מטר בעתו וכדומה לזה ואך יעודי הרוחני שהמה עיקר יסודן בשמים ממעל לא נאמר עניינם כלל בתורה ובאמת על חקירה זו לבד מאשר חקרוה הרמב"ם והרמב"ן ושארי קדמונים כהובא בשל"ה ראיתי שכבר חקרוה נדיבי עם שאף תנאים עמדו על מקורה ועוד איתא בספרי פ' ברכה שנתקבצו כל ישראל אצל משה ושאלוהו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעוה"ב ע"ש וברש"י סוף ויקרא הביא מה דאיתא בילקוט ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות לצדיקים לעתיד לבא צא ולמד מאדם הראשון שלא עבר אלא על לא תעשה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות וכי איזה מידה מרובה מידה טובה או פורעניות הוי אומר מידות טובה ואם מידת פרענית כך השב מהפיגול והנותר המתענה ביום הכפורים עאכ"ו שיזכה לו ולתולדותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות ובפרק ג' דמכות איתא שם אמר ר' תנינא בן גמליאל ומה אם העובר עבירה אחת נפשו ניטלת לו עליו העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו כו' ר' שמעון ברבי אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש למען ייטב לך ולבניך ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בהם הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות ע"ש עכ"פ חזינן דכל הני חקרו לידע מתן שכרן של מצות עד כמה הוא מגיע משום שאינו מפורש בהדיא בקרא ובמדרש איתא על קרא דהראני נא את כבודך היינו שביקש לעמוד על מתן שכרן של מצות ע"ש. והנה במשנה סוף מכות הנ"ל. לכאורה נמצא פלוגתא דר' חנינא בן גמליאל יליף לה בק"ו מעונש עבירה וכן רבי יוסי יליף לה מעונש הבא על אדם הראשון אבל ר' שמעון ברבי יליף ענין זה משכר מצוה הבא מפורש גבי דם. ונראה דפליגי בסברא דר' מאיר ור' יהודה דאליבא דר"מ לפי שביארנו מהראוי להרבות יותר שכר של מצוה מערך העונש שמענישין על עבירה ולכן נראה דרבי יוסי ור' חנינא בן גמליאל סברי כשיטות ר"מ הנ"ל ושפיר ילפי מעונש המבואר על אדם הראשון לשכר מצות שמידה טובה ראוי להיו' יותר ממידת פורענות ע"פ שיטות ר' מאיר כנ"ל אולם לשיטות ר' יהודה דסובר איפכא דיש להגדיל יותר עונש עבירה משכר מצוה אין מקום ליליף שכר מעונש ור' שמעון ברבי סבר כוותיה לכן לא מצי למילף מעונש אלא עושה הלימוד משכר מצוה המבואר גבי דם שנפשו קצה בהם סכל שכן שיגיע שכר על שארי מצות שנפשו מחמדתן והוא הדבר אשר דברנו לעיל בסוגיא דתנאי כפול דיש להוכיח דר' חנינא בן גמליאל בחדא שיטה קיימי כר' מאיר:
ומצאתי מפורש פלוגתא זאת דפליגי ר"מ ור"י מהאי סברא אי ילפינן שכר מעונש או לא והוא בפ' ח"ק (דף ק') דר' מאיר מפליא ומגדיל שכר מצות עד למאוד ואיתא שם תני ר"מ במידה שאדם מודד מודדין לו ויליף מקרא דבסאסאה כו' אמר רבי יהודה וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה והקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והלא כבר נאמר שמים בזרת תיכן אמר לו ר"מ ואתה אי אומר כן איזה מדה מרובה הוי אומר מדה טובה מרובה על מדת פורעניות כו' ובמדות פורענות כתיב ו צאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תחות כו' והענין הכל ע"פי שנתבאר דשיטות ר"מ דיש להגדיל שכר של מצות יותר מעונשן של עבירות ולכן שפיר אמר מדראינו את גודל עונש של עבירו' המבואר שה בקרא דיצאו וראו באנשי' הפושעי' כו' דנידונים לדורי דורות א"כ ממילא יש לומר דמידה טובה של שכר ראוי להיות יותר הרבה ומשום הכי קרוב להאמין ולומ' שיגדל שכר של מצוה מלא עומסו של אדם עד מלא עומסו של הקב"ה אף שלפי הנראה יתפלא אזני שומע לזה לקבל שכר מלא עומסו של הקב"ה אשר הוא מרובה עד אין סוף ותכלית דהכתיב ושמים בזרת תוכן. דילפינן זאת מעונש המבואר בכתוב על פגרי אנשים הפושעים וכבר אמרתי זה בדרושים לפרש כמה מקראות על פי ענין הזה מה שדרשו בפ' הערל מה דכתיב באשר משפטו פעלו והקשו לשון מקרא זה ודרשו שם על שאול שתבע הקב"ה עלבונו שלא נספד כהלכה ותבע סרחונו שהמית את הגבעונים ומוסיף שם ר' לקיש תיבות בקרא דהכי הוא באשר משפטו שם פעלו ומפרש"י במקום שדנין את האדם שם מזכירין פעולת צדקותיו ע"ש. אבל לפי הנ"ל פירושו דקרא כמשמעו באשר משפטו כלומר אחרי שרואין שמשפטו תקפה עד כאמור בקרא דוראו באנשים הפושעים כו' שם פעלו כלומר משם יש לנו לחקור ולדרוש שכר פעלו ועוד אמרתי דבר נפלא עפ"י זה מאי דכתי' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם מקרא הזה מפורש יוצא דברי וסברות רבי מאיר דהקב"ה משלם לאדם מלא עומסו של עצמו נגד עומסו של אדם מה שנותן לעני צדקה בעוה"ז ובאמת שר' יהודה תמה על זה וכי אפשר לומר כן כו' אבל ר"מ השיב דמכל מקום הדבר כך דכתיב בסאסאה כו' ולכן אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך הרבה שכר עד מאוד ומפרש משום דפעולת השכר בעומס שלך נגד עומס בני אדם וכן בכל אבר שעושין המצוה בעינים לראות ובאזנים ובידים ורגלים הקב"ה מודד לו באותו מידה לשלם פעולת טוב באותו אבר עצמו של הקב"ה וגבי הקב"ה כתיב מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן ממילא נתרבה השכר עד מאוד וזה שאמר פעלת כלומר אתה פועל השכר באבריך נגד אברי בני אדם אם כן מה רב טוב יהיה השכר על ידי זה וכן מתפרש יפה בזה מה דאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו וזה וודאי דתיבות אתה אין לו הבנה כלל ואילו הוה כתיב משלם הוה שייך שפיר תיבות אתה להמשך הלשון. אבל השתא דכתיב תשלם אשר מדבר להקב"ה בנוכח א"כ תיבות אתה מיותר לגמרי כי לשון תשלם פירושו אתה משלם ולפי המבואר ניחא מאוד והכי פירושו ולך חסד כי אתה תשלם כלומר אתה משלם בעומס שלך כמעשיהו של האדם א"כ ממילא עולה לחשבון גדול עד שבאמת ר"י מתמה על זה ואמר וכי אפשר כו' וזהו ענין האמור בקרא דמה רב טובך ושניהם לכוונה אחד עונין שהקב"ה מודד במדה שאדם מודד כאן וניתן לעני מלא עומסו והקב"ה מודד לשלם לו בעומסו של הקב"ה לעומת מעשה האדם כאן וכעין זה יבואר מקרא באיוב (ל"ד) כי פועל אדם ושגם לו וכאורח איש ימציאנו. הוא הענין אשר ביארנו שהודיע שהקב"ה משלם בעומסו של עצמו כפועל שפועל האדם בעוה"ז הן שעושה מעשה בעומסו או ברגליו וזהו כאורח איש ימציא הקב"ה אליו שכר כפי מידה זאת. ועפ"י הקדמות המבואר בהתחלות מקובלים הענין מבואר על פשוטו ועיין של"ה בהקדמה הנקרא בית חכמה וז"ל בצלם אלהים עשה האדם שנאמר ועל דמית הכסא המרכבה דמות כמראה אדם שהוא אדם העליון הרוחני ב"ה וב"ש שראה יחזקאל וכלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחנים האורות הנעלמים כו' באותו צלם של אדם רוחני נעשה אדם שהכח השכלי כלולה מאותן רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחנים ונתלבשה כת השכלי בגוף ובשר אור וגידים ועצמות כדי שתתפשט ותתגלה כת רמ"ח אברים ושס"ה גידים הרוחנים בתוך רמ"ח אברים ושס"ה גידים הגופנים כדי לגלות כחות הרוחני הנעלמים בעולם הגשמים על ידי התורה והמצות שהם תרי"ג נחצבים מרמ"ח אברים ושס"ה גידים מאדם העליון שראה יחזקאל וע"י התקשרות ודיבוק מעשיות המצו' באברי האדם למטה כביכול מאיר ומגביר אור בשרשה ע"ש ואף בהקדמתו הנקרא שער הגדול כ' של"ה וז"ל שהמאמינים כביכול מדמי' הצורה ליוצרה שאדם תחתון כביכול נעשה בצלם ודמות אדם עליון שראה יחזקאל אז בהתקדש אבריו חיצוני אבר מחזיק אבר נגד אברי מרכבה עליונה כביכול ובסנהדרין (מ"ו) לא תלין נבלתו כי וכו' ר"מ אומר משל לשני אחים תאומים כו' ופירש"י שם כי כביכול אדם נעשה בדיוקני מאדם העליון שראה יחזקאל בנבואה ע"ש היטיב בפירש"י ועפי"ז אמרתי לפרש מה דכתיב (ישעי' נא) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. כלומר שע"י התורה והמצות שהמה דברי פיו של הקב"ה אשר שם הקב"ה לישראל ע"י זה נתחבר ונתקשר ענין הרוחנית שהמה שמים בתוך הגופנית שהוא ארץ ועי"ז בצל ידי כסיתיך היינו צלם אלהים כמו שנאמר על בצלאל בצל אל היית וכאמור באורך בדברי של"ה הנ"ל שהתורה והמצות שהמה תרי"ג מתקשרים על ידי אברי הגוף של אדם התחתון עם אברים וגידים של אדם העליון וכנ"ל ומכל הנתבאר מבואר שאינו רחוק סברות ר' מאיר שאמר במדה שאדם מודד מלא עומסו לעני בעוה"ז מודד לו הקב"ה מלא עומסו בעוה"ב אחרי שכל מצוה ומצוה כולל הרוחנית שבה אבר דאדם התחתון כביכול מכוין להחזיק אבר אדם העליון שראה יחזקאל ובפרט לפי דברי ר"מ דאמר בסוגיא דסנהדרין הנ"ל משל לשני אחים תאומים ומפרש"י אף אדם עשוי כביכול בדיוקני אדם עליון שראה יחזקאל ודברי ר"מ מחזק את רעיון ההתדמות יותר עד שקבע בלשונו לומר משל לתאומים וכן במדרש שיר השירים על קרא דיונתי תמתי דרשו לשון תאומתי ע"ש וכוונתו כמאמר של רבי מאיר במשנה: נחזור לענייננו דעכ"פ ר' מאיר לשיטתו ניחא דמגדיל עד לאחת שכרן של מצות כמו שאמר בסאסאה במידה וכו' ויליף לה מענין עונש מקרא דכתיב ויצאו וראו בפיגרי הפושעים כו' וסברתו שמידה טובה ראוי להיות מרובה יותר מן העונש ור' יוסי שהובא ברש"י וילקוט סוף ויקרא יליף לה מדחזינן שנקנסה מיתה על האדם הראשון עבור עבירה אחת לדורי דורות עד סוף כל הדורות. וכמו שהבאתי לעיל לשונו ואמרתי לפרש בזה מה דכתיב שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם. כלומר ע"י שאנחנו רואין שנים רבים הרעה הן לפי דרש ר' יוסי מעסק מיתות שנקנסה על אדם הראשון והן לדרש דר"מ מפגרי אנשים הפושעים דכתיב וראו וכו' שנידונין לדורי דורות א"כ אנו רואין שנים רבים הרעה עבור עבירה. ע"י כך מהראוי שיראה אל עבדיך פעליך היינו השכר טוב כמבואר בפרק הערל שלשון פעלו קאי על שכר והואיל ומידה טובה מרובה ראוי שיראה השכר מרובה והדרך על בניהם ופירשתי עפי"ז מה דכתיב צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה כלומר שיש לנו לעמוד על מתן שכרן של המצות שיהיה עד כהררי אל ע"י שאנחנו רואין שמשפטיך תהום רבה וכל זה מתפרש לנו שפיר על פי שיטות ר"מ שמהראוי לחקור וללמוד מתן שכר מהעונש וכמבואר בדברי ר' מאיר בפרק חלק אבל ר"י ספי הנראה בפ' חלק קמתמה על דברי ר"מ על אשר הגדיל לעשות במידה מרובה שכר של מצות וכפי שאמר שם וכי אפשר לומר כן כו' אף שר"מ עושה ילפותא על זה מעונש דכתי' בפגרי האנשי' הפושעי' ר"מ לשיטתו קאי דאפשר ויכול להיות להרבות בעונש ביותר הואיל ושיטתו שהדבר שקיל ונקל לנטות בחירתו ולכל אשר יחפוץ ישנו ואם כן זה שנטה את עצמו מבחירתו לבחור בטוב ענשו ראוי להיות גדולה עד למאד וכמו שהארכנו דברים בעיקר הזה דזהו טעם מה דפליג ר' שמעון ברבי במשנה דמכות ולא ניחא לי' ללמוד שכר מעונש עבירה אלא משכר מצוה המבואר גבי דם שנפשו קצה וכנ"ל: