אור ברסלב
שות גליא מסכת יו"ד הלכות ריבית ג

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

יו"ד הלכות ריבית ג

או"ח הלכות מגילה ב

ג שאלוני לברר הלכה לדינא בפלוגתא דרש"י ורשב"א והובא בשו"ע הלכות ריבית ריש סי' ק"ע שני דיעות בישראל שלוה מכותי וישראל אחר נעשה ערב ועיקרא דהאי סוגיא בפ' איזהו נשך דף ע"א ואמרינן דאסור אם לא שהיה מקבל עליו הכותי לדון בדיני ישראל ושיטות רש"י ואינו מותר עד שהיה מקבל הכותי את הערב לדין ערב גרידא דידן היינו שלא היה יכול לתבוע כלל הערב תחילה אלא יתבע תחילה את הלוה וכשלא ימצא אצלו אז יתבע לערב אבל אם היה קבלן אסור ושיטות הרשב"א הוא דאפילו היה קבלן מותר ואינו אוסר אלא ערב דדיניהם הוה שלוף דוץ וכמו נשא ונתן ביד דידן דלא הי' יכול לתבוע כלל את לוה רק לערב לבדו:

ולשון הרמב"ם הובא לשונו ממש בשו"ע שכ' אם היה קבל עליו כותי שלא יתבע הערב תחילה מותר וכ' המגיד שאין הכרע בדבריו אי כוונתו שלא יתבע תחילה כ"ץ הבלן או שלא יתבע אותו כשלוף דוץ. והלח"מ כ' וז"ל ויש להכריע קצת ממש"כ שלא יתבע תחילה לערב משמע דכשיתבע למי שירצה סגי ע"ש:

לשון הטור קרוב ללשון הרמב"ם וז"ל ואם כתב לו לדון כדינו שלא לתבוע הערב תחילה שרי והב"י כ' שדעת הרא"ש וטור סתומים בזה אי כרש"י או כרשב"א. וכ' הד"מ וקשה דממה שכ' הטור ואם כתב לו לדון כדיננו שלא לתבוע לערב תחילה יש להוכיח דס"ל כרש"י ע"ש והט"ז מעתיק דברי הד"מ בזה"ל והקשה בד"מ מדכתב ברישא שלא לתבוע ערב תחילה משמע כרש"י ס"ל דעיקר ההיתר שלא יתבע אותו אלא אחרי שלא ימצא נכסים אצל לוה אבל ביש רשות לתבוע שניהם אסור. אולם נראה לא העתיק הט"ז דברי הד"מ כהווייתן ולכן כ' עליו הט"ז ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כרשב"א וה"ק שלא לעשות כדיני כותי שדוחהו לערב תחילה אלא יתבע למי שירצה ע"ש. ולפום רהיטא דברי הט"ז המה ממש כדברי לח"מ הנ"ל דמפרש כך לשון הרמב"ם לדייק דסובר כרשב"א וא"כ קשה איך עלה על דעת ד"מ סברא הפוכה לדייק מלשון זה דסובר כרש"י. עוד קשה הא ודאי ראה הד"מ דברי המגיד שכ' על רמב"ם שאין הכרע לכן נראה דעיקר דיוקו של הד"מ ממה שהוסיף הטור על לשון הרמב"ם ואם כתב לו לדין כדיננו כו' מזה הוא קמדייק הד"מ דבעי' דווקא שלא היה רק ערב כדינינו דווקא ולא יותר אבל קבלן אסור וכן נראה עיקר דיוקו של הד"מ שם והט"ז לא העתיקו כמו שהוא בעין ע"ש עכ"פ מפרשי הרמב"ם והפוסקים לא מצאו הכרע בדברי הרמב"ם איך דעתו נוטה בזה ולכן הב"י לא הביא כלל דעת רמב"ם בהלכה לדינא בזה ועל הרא"ש והטור כ' ג"כ הב"י שדבריהם סתומים רק ממה שהביאו דברי הראב"ד הכריח הב"י דמטים לשיטות רשב"א ע"ש ולפנינו נחקור על ראיה והוכחה זו אם נכונה היא. ובכדי לעמוד על יסוד ושורש הלכה לדינא בענין זה נתתי לחקור ולדרוש בגוף תשובות הרשב"א וראיותיו אשר רמז הב"י על תשובה זו הלא היא כתובה בתשו' הרמב"ן המיוחסת לרשב"א סי' רך"ג ומאריך שם הרבה ועיקר יסודו הוא דהאי דינא דקבלן תליא איך נפרש את האמור בתלמוד כותי בתר ערבא אזיל ומתחילה כ' וז"ל כיון דכותי בתר ערבא אזיל כלומר שיכול לתבוע הערב תחילה דערב דידהו כקבלן דידן דמי אישתכח דישראל דקא מוזף ברביתא כלומר שהכותי ילך אם ירצה ויתבע את הערב ויגבה ממנו הריבית ואח"כ ישראל הערב חוזר וגובה מישראל חבריה והרי הוא כאילו הוא הלווהו בריבית ומשני כגון שהיה קבל עליו לדון בישראל כלומר שלא יתבע הערב תחילה וזהו הפירוש שפירשו קצת הראשונים גם רש"י ז"ל לכאורה כך הוא מפרש ובאמת דלפי פירושו שמועה זו יוצא לנו אסור בקבלן באין ספק אלא כשתדקדק בהלכה זו אדרבא תמצא היתר מבורר לפי דעתי בקבלן בלי שום ספק. ומסיק שם לדחות פירוש זה דא"א לפרש מה דאמר בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא שיכול לתבוע תחילה והוה דינא דכותי כקבלן דידן דלפי"ז תקשה איך קאמר אשתכח דישראל דקמוזיף בריביתא הא ודאי אי אזיל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ישראל לא עביד ולא מידי אלא דאי אזיל כותי בהדיא בתר ערבא ופרעי' ובתר הכי אזיל הערב בתר ישראל חבריה ההוא שעתא הוא דקעביד איסורא בההיא שעתא לא אוזיף בריבית אלא ריבית הוא דקשקיל והל"ל ישראל שקיל רביתא. ואע"ג דאי אפשר דשקיל ריביתא אלא א"כ אוזיף מכל מקום כיון דלא אתעביד איסור' עד דשקיל ע"פ דקדוק הלשון הל"ל ישראל שקיל רביתא אלא הענין כך הוא לפי דעתי דבדיני כותי ודאי בתר ערבא אזיל דווקא ולא בתר לוה כלל וא אזיל לגבי לוה הוה מצי למידחי ליה דמצי אמר כלום הלויתני אלא על הערב הא גברא דאשלימית לך וערב דידהו כנשא ונתן ביד לדידן דמי דאמרי דאיפטר לוה מיניה לגמרי דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא כו' ומשום הכי מתמיהנן כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי נמצא דישראל הוא דקמוזיף בריבתא דהערב הוא לוה מהכותי ומלוה לישראל חבירו עכ"ל ומסיק שם דקבלן מותר לגמרי כמו ערב גרידא דמותר מטעם דאמרינן דעיקר קביעות ההלואה מתחילה אינו רק על לוה לחודא ועליו הוא מתרבי' הריבית ולא על הערב ולסוף שאינו בהשג יד אצל לוה לגבות גובה מהערב הכל והשתא הוא דאוזפי דמפרש"י ד"ה בשקיבל עליו כו' בקבלן ג"כ אמרינן הכי דמלוה עיקר סמיכתו על לוה עצמו ועליו עיקר סמיכתו דהא הוא ניהו דקיוזיף ושקיל זוזי ולסוף אף שילך אצל הקבלן וגובה מאתו אינו גובה אלא מה שכבר נתרבה על לוה עצמו ע"ש היוצא מתכלית ענין דבריו דעכ"פ זה ודאי דערב סתם מותר בפשיטות דהא עיקר קביעות הלואה מתחילתו אינו הוא רק על ליה עצמו ואין הערב נחשב כלל ללוה בעסק הלואה זאת אלא לבסוף כשלא נמצא מה לגבות מן הלוה באותו שעה הוקבע עליו חייב תשלומין הקרן וריבית יחד ואותו שעה הוא דקמוזיף הערב המעות ללוה כמו שכתב רש"י בד"ה לדון בישראל וסבר רשב"א דאף גבי קבלן הכי הוא דהמלוה קובע עיקר עסק חיובא דפירעון של הלואה זו על קרקפתא דלוה משום דהא הוא קנטל וקיבל המעות וסברות רש"י דקבלן אסור דדווקא ערב גרידא שאינו יכול כלל לתבוע לערב מעיקרו עד אשר יבוא ויגיע זמ"פ ולא ימצא מה לגבות אצל לוה משו"ה שפיר אמרינן דערב אינו קבוע מתחילתו בחיובא דתשלומין ופירעון חוב זה אלא לבסוף נמצא שלא על הערב נתרבה אילו הריבית רק על לוה לבדו כמבואר ברש"י ד"ה לדין כו' אבל קבלן הואיל ועכ"פ מתחילתו הוה מצי האי מלוה לתבוע אותו כדין קבלן דקיל"ן דמאיזה שירצה גובה תחילה. א"כ נחשב גם הוא ללוה בעסק חייבא דפירעון הלואה זאת ואסור ושלוף דוץ דהוא כנשא ונתן ביד דידן ומי דלוה איפטר לגמרי ואינו יכול לתבוע רק לערב בלחוד זה אסור לד"ה ואם נפרש את האמור בתי בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו כדין קבלן משמע דקבלן ודאי אסור. רק אם נפרש דכוונת תלמודא בתר ערבא אזיל פירוש שלוף דוץ. א"כ יש לומר דקבלן מותר זהו המשך דברי רשב"א ואף זאת מתבאר בתשובה הנ"ל דאף אם נימא דקבלן ג"כ אסור ונפרש בתר ערב אזיל אף לערב יכול לתבוע מ"מ הענין חלוק ממאי דנפרש בתר ערבא כוונתו על שלוף דוץ דגבי שלוף דוץ דלו' איפטר לגמרי וכמבואר ביבמות פ' ב"ש ד' ק"ט דמפרש"י שם שלוף דוץ שלוף מן הלוה ודוץ תוקע א"ע על הערב ממילא נעשה האיסור תיכף בשעת הלואה דזה ודאי דומה כאילו הערב עצמו הוא לוה מעות רק כותי וחוזר ומלוה אותם לישראל ונראה דגבי שלוף דוץ דדומה ממש להא דאי' ריש סי' קס"ט דאימר ישראל לישראל אחר שהיה חייב לכותי תנם לי ואני אעלה לכותי כדרך שאתה מעלה לו אסור אפילו נתן הריבית לכותי מפקינן סך זה מישראל ראשון דהוה ריבית קצוצה והכ"נ דכוותיה היא דאפילו לוה מסלק עצמו קרן וריבית לכותי ראוי לומר דיש להוציא סך ריבית מן הערב ולהחזיר ליד לוה כמו ריש סי' קס"ט הנ"ל דהא הריבית שנתן לכותי לא היה חיב שלו אלא סילק (הדינים הללו היו נוהגים רק בזמן התלמוד בעת שהיו שרויין על אדמתם אבל עתה הענינים האלו נעשים ע"פ דינא דמלכותא אשר המה יסודי עולם) הריבית אשר נתחייב הערב לכותי ומה דשקיל כותי רבית הערב הוא ניהו דקשקיל דעליו נתרבה הריבית ממעות הלואה זו. אבל בקבלן אף אי נימא דקבלן אסור ומאי דאיתא כותי בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו קבלן אין כאן איסור אלא כשהולך הכותי כשיגיע הזמ"פ ויתבע ויגבה מן הערב והערב יחזור לקחת קרן וריבית מן לוה אבל אם יתבע כותי בשעת זמ"פ ללוה עצמו ויגבה ממנו קרן וריבית האי ערב לא קעביד ולא מידי ומחמת שגירסות רשב"א אשתכח דישראל קמוזיף בריבתא קדייק דאי אפשר לפרש דקאי אקבלן דהא קבלן לא עביד איסורא בתחילה בשעת ההלואה דשמא יסלק לו בלתי ערב וליכא איסורא אלא אם בשעת הפירעון מקבל כותי מהערב קרן וריבית והדר שקל ערב ריבית מן לוה ההיא שעתא דקשקיל ריבית ומדברים הללו יתבאר שהט"ז לא דיבר כהלכה בס"ק ב' שבא לתרץ דברי הר"י קרקו"זא דהביא הטור בשמו דבדיעבד שנעשה זה ערב וכותי לא היה קיבל עליו לדין ישראל מחוייב לוה לשלם לערב כל קרן וריבית שנתן הערב והקשה עליו הטור איך אפשר להתיר איסור ריבית ומתרץ הט"ז וז"ל ונראה לי דהאי איסור דערבות אם נעש' באיסור מיקרי צד אחד בריבית דבשעת הערבות אף שהוא באיסו' לא הוה האיסור בודאי דאפשר שלוה בעצמו יפרע לכות"י ולא יהיה שום איסור מן לוה לערב ויש פלוגתא בין פוסקים יש סוברים דהוה קצוצה כשיבוא צד של איסור ויש סוברים דלא הוה רק אבק ריבית א"כ סובר הר"י קרקוז"א כהני פוסקים דלא הוה רק אבק ע"ש:

ומשמעות הט"ז דבא לפרש אף אי נימא דהר"י קרקוזא מתיר גבי שלוף דוץ יש לתרץ ע"פ צד אחד בריבית דאי נימא דר"י קרקוז"א איירי בקבלן בלא"ה ניחא כמה שכתב ש"ך ע"ש והשתא זה ברור דבגוונא דשלוף דוץ לא שייך בלל צד אחד דהא ליכא שום צד להיתירא דבשעת הלואה כבר איתעביד איסורא וכנ"ל דגריס הרשב"א קמתיף בריבית ואפילו שהיה קיבל כותי עצמו מן לוה אסור וכנ"ל:

והנה כפי הנראה שעיקר ראי' חזקה ומכרעת שמצא הרשב"א הוא ע"פ גירסתו דקמוזיף בריביתא. ושיהיה האיסור בשעת תחילות הלואה לא משכחת אלא בשלוף דוץ דבקבלן אין כאן איסור בתחילתו של ההלואה אלא בשעה דקשקיל כותי מהערב והערב גובה מן לוה ומעתה נחזי אנן דגירסות ספרים דילן וכן הוא ברי"ף ורא"ש אישתכח דישראל דקא שקיל ריבית מוכחא שפיר כשיטות רש"י דהאמור בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו כשורש קבלן דאי הי' הכוונה בתר ערבא דווקא ולא בתר לוה היינו שלוף דון הי' לי' להקשות אישתכח ישראל דקמוזיף. וראיתי בבעל העיטור אות ח' בדיני חוב שמאריך שם וכ' שם בספרי דוקני הגירסא קא שקיל ריביתא ורבותיו הגיהו בספרים וישראל הוא דקמוזיף בריביתא ולא נוח לו בהג"ה זו ע"ש שמאריך להוכיח מגירסא דקשקיל את שיטתו ויש לי הירהורי דברים על דבריו ואם יספיק הפנאי אבאר זה בסוף הקונ'. עכ"פ הואיל וספרי דוקני כך הוא דקשקיל רביתא א"כ מוכח כל עסק דיוקא והוכחת הרשב"א להיפך דע"כ לא איירי תלמודא משלוף דוץ אלא איירי הכל בדמות ושורש קבלן מדלא נקט להקשות קמוזיף בריביתא וגם רש"י גורס קא שקיל ע"ש: ואולם זאת אמרתי להפליא מאוד על דברי רש"י בענין זה. דראיתי להרב הב"י בד"ה ישראל מביא ראי' שאף המרדכי מפרש את האמור בתלמוד בתר ערבא אזיל שלוף דוץ. הוא דהמרדכי כתב וז"ל בתר ערבא אזיל פירוש אינו תובע אלא מן הערב ע"ש ועוד כתב הב"י שם לעיל מזה בד"ה וכתב בעל התרומו' כו' דרש"י מפרש דערב דידהו לאו שלוף דוץ הוא ע"ש. וכפי הנראה מההכרח לומר כן וכמו דמאריך הרשב"א בתשו' דאי נפרש ערב דידהו שלוף דוץ אם כן יש לומר שפיר קבלן מותר אבל אי נימא דערב דידהו לא הוה אלא קבלן פשיטא דמוכח משמועה זו דקבלן אסור. וא"כ קשה טובא דהא רש"י מפרש בד"ה בתר ערבא אזיל איני תובע אלא את הערב והוא ממש לשין המרדכי שהביא הב"י והוכיח מיני' דמפרש שלוף דוץ. אלמא דרש"י מפרש ג"כ דינייהו ערב שלוף דוץ הוא. א"כ מנ"ל לרש"י לאוקמי שיטתו דמאריך בד"ה לדון בדיני ישראל דאפילו קבלן אסור עד שיקבל עליו שלא יהיה לכותי זכות על הערב אלא בשעה שלא ימצא אצל לוה מה לגבות היינו סתם ערב ולא קבלן. ומדברי רש"י הנ"ל קבעו כל המפרשים והפוסקים דדעת רש"י לאסור קבלן. וקשה הא מדברי רש"י הנ"ל יש להוכיח להיפך. ועוד יש להוכיח דרש"י מפרש כהרשב"א דדיני כותים הוה כשלוף דוץ. דבד"ה הוא ניהו דשקיל רביתא כי' ערב זה הלוה מן הכותי וחזר והלוה לישראל עכ"ל מבואר בדבריו דבשעת ההלואה נעשה קביעות האיסור וה הענין לא שייך אלא גבי שלוף דוץ. דגבי ענין קבלן עדיין לא נעשה איסור בשעת הלואה ולא שייך בו לומר כאילו ערב הוא לוה המעות וחזר והלוה. וכמו שהארכנו דבקבלן לא הוה האיסור אלא בשעת הפירעון כשכותי גובה מהערב אבל אם בזמ"פ מקבל הכותי התשלומין מן הלוה האי ערב לא עביד ולא מידי כמבואר בתשובת רשב"א הנ"ל וזה יש לדקדק כפי מה שנראה בהשקפה מועטת דרש"י מפרש בתר ערבא אזיל בשלוף דוד ומקשה דהוה כאילו הערב לוה מן כותי היה לו להמקשה לומר אשתכח דקמוזיף בריבית ורש"י קגריס קשקיל ריביתא ואמרתי לדייק בזה דדוקא על גירסות רי"ף ורא"ש דגרסי אישתכח דשקיל ריביתא יש לדייק שפיר דע"כ על קבלן קאי ואיירי מדלא נקט קמוזיף בריבית אבל אשתכח דקשקיל משמע שפיר אקבלן וכדפירש רשב"א דאם שהיה קיבל הכותי הפירעון מן לוה עצמו לא עביד ערב איסורא ולא מידי. אבל אם שהיה מקבל הכותי הפירעון מהערב והערב יגבה אותם מן לוה נמצא היה קשקיל ריבית ישראל מישראל אבל רש"י גריס כמו שגרסינן בספרים דילן איהו ניהי דקשקיל ריבית. ולכאורה איהו ניהו תיבות מיותרין לגמרי נינהו לכן תלמודא אשמועינן דהיה כאן איסור ריבית בכל גוונא אף שלא יגבה כותי מהערב אלא מן לוה עצמו. וכמו שביארנו למעלה דגבי שלוף דוץ דנחשב כאילו ערב בעצמו נוטל הלואה זאת מהכותי וחזר והלוה אותם מידו ודומה לריש סי' קס"ט דאפילו אם היה מקבל האי כותי רבית מיד לוה מחוייב הערב לסלק ליד זה דריבית קצוצה מפקינן דחשבינן ריבית שקבל האי כותי כמו שקיבלם הערב מיד לוה. א"כ זה כוונות תלמודא דדייק וקאמר איהו ניהו דקשקיל כלומר אפי' כשכותי היה שקיל הריבית מהלוה אמרינן דהערב הוא דקשקיל. דהא הערב הוא שנתחייב בחיוב הריבית להכותי ולוה נתחייב ריבית להערב ונמצא דריבית שלוקח הכותי הוא בעצמו הריבית שנתחייב האי לוה להערב וא"כ דייק תלמודא להשמיענו האי רבותא דאפילו כשמקבל הכותי בעצמו מיד לוה אסור דחשבינן כמו דערב בעצמו הוא דקשקיל הריבית וכמבואר ריש סימן קס"ט ע"ש ושפיר מפרש"י טעמא דמילתא דחשבינן לאיסור ריבית אפילו אם היה מקבל כותי הריבית בעצמו מיד לוה משום דהרי הוא כאילו ערב לוה מעות הללו מהכותי וחזר והלוה אותם ליד לוה ע"ש. ולפום רהיטא בהשקפה זו הוחלט בדעתי דרש"י ודאי מפרש בתר ערבא אזיל כרשב"א היינו שלוף דוץ ולא כמו שעלה ע"ד הב"י דרש"י אינו מפרש כרשב"א ע"ש רק מה דדייק והוכרח רש"י לפרש בד"ה לדון בדין ישראל שקיבל עליו שלא יתבע כלל לערב אפילו בתורת קבלנות אלא כמו ערב גרידא נראה דדייק לה מלישנא דתלמודא דנקט וקאמר כגון שהיה קיבל עליו לדון בדיני ישראל ואי נימא דאינו אסור אלא בשלוף דוץ היינו שאינו יכול לתבוע את לוה כלל אלא לערב גרידא וכמו נשא ונתן ביד לדידן אבל כשיכולת ורשות לכותי לתבוע אף לוה וכקבלן שלנו מותר א"כ קשה למה לנו לקבלנותו של כותי ולבקשו על זאת ואפשר לא במהרה יתרצה לסלק אולת דינו אשר ישר בעיניו הלא אפשר לתקן הדבר בלא בקשתו ואפשר להניחו בשלו ויהיה לו את אשר לו ולהוסיף לו על אשר לו והיינו שדיניהם היא שאין לו זכות לתבוע את לוה כלל יוסיפו לו אמיץ כח ורשות שיהיה לו היכולת לתבוע אף את לוה אם ירצה דהיינו שיהא לו על הערב דין קבלן. וכפי הנראה עדיפא זכיתו של המלוה כשיש לו קבלן יותר ממה שיש לו ערב דנשא ונתן ביד דאילו קבלן כוחו ואינו לגבות את חובו הן מן לוה עצמו והן מן הערב משא"כ בנו"נ ביד הפסיד זכות גבייתו מן לוה לגמרי. כמבואר בסי' קכ"ט דאיפטר מיניה לוה ואין לו על הלוה כלום וטובים השנים מן האחד ועוד לפי"ז לא הוה קשה לן מה שמקשינן שם אי קיבל עליו ריבית נמי לא לישקול הואיל והאי כותי לא היה קיבל עליו שום גירעון זכות כלל ואדרבא הוסיפו לו יותר מאשר יש לו מזה הוכרח רש"י דקבלן שפיר אסור וא"כ צריכין אנו לבקש הכותי שיקבל עליו גרעון כוחו מקביעות דינו מהיפוך להיפוך דהא בדיניהם יש לו כח על ערב כשלוף דוץ וכנשא ונתן ביד לדידן והוא יגרע כוחו כ"כ עד שאין לו לתבוע כלל את הערב אלא ללוה עצמו ונמצא מעילא כל עיקר קביעות חובו רק על לוה לבדו רק אחרי זמ"פ ויתבע ללוה ולא ימצא אז יהיה לו רשות לקבוע תביעתו על ערב ולכן אף דלישנא דבתר ערבא אזיל ניחא ליה לרש"י לפרש בשלוף דוץ וכמו דאסמכה לה הרשב"א קצת מסוגיא דפ' ג"פ דף קע"ג ודף קע"ד ע"ש וגם אפשר מדקאמר בתר ערבא אזיל ולא קאמר אף בתר ערבא משמע דבתר ערב לחודא אזיל היינו שלוף דוץ משמע דבאמת בזמן התלמוד הוה דין דכותי בשלוף דודי והמקשה קמכוין לאלומי מילתא דקושייתו כל האפשרי אבל באמת אפינו לא הוה דיני כותי על ערב רק כקבלן הוה שפיר האי קושיא: ועתה אבאר דעת הרמב"ם בקבלן הנה הב"י לא הביא בב"י כלל דעת הרמב"ם בזה וכפי הנראה שדעתו כדעת המגיד שאין הכרע בדבריו אבל לדעתי ברור מלתו ולשונו לאסור קבלן ותמהתי על אשר נתחבטו המפרשים בדעת הרמב"ם דיש לדייק דהא מפרש בתר ערבא אזיל פירש אף בתר ערבא והיינו קבלן. דהא כתב שלדיניהם תובע הערב תחילה ולא כתב שבדיניהם אינו תובע אלא את הערב כמו שדייק רש"י וכתב אינו תובע אלא את הערב אע"כ מבואר הטיב שדעתו שבדיניהם תובע הערב כדין קבלן היינו שיש לו רשות לקבוע תביעתו תחילה על הערב ואסר בכה"ג עד שקיבל הכותי שלא יהא יכולת בידו לתבוע ערב תחילה אלא עד שלא ימצא מה לגבות מן לוה אז יתבע ערב ולא מתחילה דלשון הרמב"ם הוא ממש כלשון הרשב"א בתשובתו שכתב שם מעיקרא שיש לאסור קבלן על פי מה שפירשו הראשונים בתר ערבא אזיל שיכול לתבוע הערב תחילה וערב דידהו כקבלן דמי והעתקתי לשון התשובה לעיל: ובאמת ראיתי בתשובה שם דבזמן הרשב"א נהגו כותים לדון ערב כקבלן שיכול לתבוע אף לערב וגם ללוה רק דדעתו דאישתני מנהגא דבזמן התלמוד היה מנהג דיניהם על שלוף דוץ ע"ש:

אבל שיטות הרמב"ם שלא אישתני כלל דיניהם האידנא מזמן תלמוד אלא כמו שהיה המנהג האידנא בזמן הרשב"א כן היה בזמן התלמוד דהיינו כדין קבלן ויכול לתבוע רק לערב תחילה כקבלן שלנו. כי קשה לומר שהיה להם משפט מעוקל כ"כ עד דנפטר לוה לגמרי ולא יהא יכול לתבוע רק לערב לבדו. ודי לנו לומר. שהיו דנין לערב בשוה עם לוה. וכפי הנראה יש לחקור על פירוש ושיטות רשב"א טובא דהנה ביבמות פ' בית שמאי (דף קט ע"ב) הרחק מן הערבות בערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ ע"ש ומפרש"י בד"ה של ציון שם מקום שמניחין את הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא של ציון קוראין שם הערבות על שם נוטריקן שלוף דוץ שליף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב עכ"ל:

ומעתה לשיטות רשב"א דמה דאי' בגמ' כיון דדיני דכותי בתר ערבא אזיל פירושו דעבדי שלוף דוץ קשה למה הזכיר שם של ציון דהוא שם מקום ידוע הלא כל דיני כותים הכי הוה בזמן התלמוד ואף לפי' שני שהביא שם רש"י דשם הערבות נקרא של ציון על נוטריקון. קשה ג"כ למה לא תפש תלמודא הכא האי לישנא הואיל ולערבות זו יש לה שם מיוחד וזה שמו אשר יקראו לו של ציון או שלוף דוץ אלא ע"כ מוכח דשם מקום אחת היה אשר היה להם משפט מעוקל על דרך זה והיה מפורסם אבל לא היה בנמצא לדון כך בכל מנהגי כותים רק באותו מקום היה משפט מעוקל והיה להם שם מיוחד לקרוא אותו ערבות של ציון אבל כאן גבי ריבית לא איירי כפי שנהגו בזמן הרשב"א שיש רשות למלוה לתבוע תחילה מהערב כמו מן לוה עצמו דסברתם דכל ערב נכנס בחיובא דפירעון בשוה ממש כמו הלוה וכל ערב שיכנס להם בערבות יודע מנהגם ושבר וקיבל על זה וזהו כוונת תלמודא דקאמר כיון דדיני כותי בתר מרבא אזיל פירוש שיכול לתבוע הערב תחילה כמו הלוה עצמו כה"ג אסור. ולדעתי סוגיא דיבמות מכרעא טובא נגד פירוש הרשב"א בזה: ולדעתי מבואר ומפורש ברמב"ם באר הטיב דדיניהם הוא ערב כקבלן ולא כשלוף דוץ. דנחזי אנן דהרשב"א בתשובתו שם דהיה גירסתו כאשר הגיהו רבותיו של בעל העיטור וגרסו אישתכח דישראל דקמוזיף בריבתא הכריח מזה דע"כ בשלוף דוץ מיירי דשפיר איתעביד והוקבע האיסור בשעת תחילתו של ההלואה וכדמסיק הרשב"א שם וז"ל דהערב הוא לוה אלו מעות מהכותי ומלוה אותם לישראל חבירו הבאתי לעיל לשונו וכן מבואר ברש"י לפי מה דמפרש בלישנא דהמקשה בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא מן הערב ע"ז מסיק טעמא דאיסורא משום דערב זה לוה מן הכותי וחזר והלוה לישראל עכ"ל וכן הוא לשון הטור ממש כלשון רש"י כיון דבדיניה' בתר ערבא אזיל הוי כאילו כותי מלוה לישראל הערב והערב הוא חוזר ומלוה אותם לישראל עכ"ל וזהו דיוקו והוכחתו של רשב"א מהאי גירסא דלא שייכי לומר קמוזיף בריבתא אלא בשלוף דוץ דבשעת הלואה הוקבע האיסור דהואיל ואין לכותי המלוה אל לוה כלום רק לערב לבדו א"כ דומה ממש לענין דריש סי' קמט דהוה ריבית קצוצה אפילו אם שהיה קיבל כותי ריבית מיד ישראל שני אסור ומפקינן מיניה דישראל ראשון אבל אי נימא דאיירינן בקבלן לא שייך לומר קמוזיף דבשעת הלואה עדיין לא נראה איסורא ואי אזיל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ערבא ישראל לא עביד ולא מידי הואיל ומתחילה הוקבע האי חוב על שניהם אלא אי אזיל כותי בהדיא בתר ערבא ופרעי' ובתר הכא אזיל ערבא לישראל הלוה ההיא שעתא הוא דקעביד איסורא ובההיא שעתא לא אוזיף רבית אלא ריבית הוא דקשקיל א"כ הוה ליה למקשה למימר אשתכח דקשקיל ריבית ע"ש:

והנה הרמב"ם לא כתב טעמא דאיסורא כמו שאסברא רש"י והטור והרשב"א שכתבו כולם דהוי כאילו לוה מעות מכותי וחוזר ומלוה כו' אלא שיכל את לשונו כאשר הובא לשונו ממש בשו"ע בזה"ל כיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ריבית שהערב חייב בה לכותי עכ"ל הוא הדבר אשר דיברנו דהוא מפרש דסוגיא איירי דדיניה הוה כקבלן לתבוע איזה שירצה תחיל' וגירסתו כספרי דווקנא שכתב בעל העיטור והוא כגירסת ספרים דידן וכן הוא ברי"ף ורא"ש אישתכח ישראל קשקיל ריבתא משום דבאמת גבי קבלן לא שייך לומר קמוזיף דעדיין בשעה קמוזיף ליכא איסור' הואיל ויש כח והרשאה לכותי לתבוע תחיל' למי שירצה אולי יגבה הכל מן לוה עצמו ולא משתכחי איסורא אלא כד אזיל כיתי ויפרע מן ערב הריבית ואח"כ ילך ערב ויגבה הריבית הללו מישראל חברי' וזהו דכתב הרמב"ם כיון דבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ריבית שהערב חייב בה לכותי נראה ברור דבקבלן איירי ולא הוה איסורא מתחילה בשעת הלואה ועיקר איסורא אשתכח כשילך הכותי ויתבע תחילה מן ערב ואז ילך ערב לתבוע את לוה וכבר הבאתי דברי ט"ז שכתב לתרץ דענין דערב לכותי הוה צד א' בריבית והשגתי עליו על מה דמשמעות מיניה הוא דאפילו בשלוף דוץ הוא כך דבשלוף דוץ נעשה האיסור בשעת דקמוזיף אבל בקבלן שייך לומר דנקרא רק צד א' בריבית דכשילך הכותי המלוה ויתפרע מן לוה האי ערב לאו מידי דאיסורא עביד. ועיקר חששא היא דמ"מ משכחת לה שיבוא צד האיסור כשיגבה הכותי מן ערב כנ"ל. ומה דמסיים הרמב"ם וקאמר שהערב חייב בה. הענין דבזה הוא חלוק ענין ערב סתם לקבלן. דערב סתם אין חיובא דפירעון חוב זה קבוע כלל על ערב מתחילתו של ההלואה דהא עד שיגיע זמ"פ ויתבע את לוה וישביעו שבועות אין לי אין למלוה שום תביעה על האי ערב וממילא הואיל ואין ערב קבוע בחיובא דפירעון חוב זה בשעת ההלואה ממילא כל הריבית מתרבים הכל על לוה לחודא ולא נתרבה על ערב מידי דהא אפילו בגוף הקרן לא איקבע עניו מתחילתו חיובא דפירעון כנ"ל. ולכן כשיגיע זמ"פ ובאמת שאין יד לוה משגת לסלק באותו שעה איקבע חיובא התשלומין חוב זה על הערב הקרן והריבית ביחד ועיין ברש"י ד"ה לדון בדיני ישראל דכתב שם וז"ל דערב סתם אין הערב לוה מתחילה וכשלא ימצא אצל לוה ויפרע מערב ההוא שעתא דאוזפיה לחבריה ומה דמוזיף קשקיל מיניה ע"ש וכן כתב הרשב"א דבערב סתם שאין יכולת לכותי לתבוע אותו תחילה נמצא שאין הריבית מתרבה על הערב רק על הלוה לבדו ובשלוף דוץ ודאי עיקר הריבית מתרבה להכותי על הערב לבדו הואיל ואין לו רשות לתבוע כלל את לוה ולכן לית מאן דפליג דאסיר מתחילתו ונקרא מיזיף בריבתא דעל הערב חל הריבית והוא חוזר וגובה אותם מן לוה וכמו שהארכנו:

ועיקר פלוגתייהו של הפוסקים הוא בקבלן דהוה דינא שיש רשות למלוה לתבוע איזה מהן שירצה. ותקוע וקבוע ערב זה בחיובא של פירעון דחוב הזה מתחילתו דהא רשות אצל מלוה לתבוע קודם לוה אף שיש לו נכסי הרבה אצל לוה יכול לתבוע את הקבלן והואיל דחיובא דתשלומין עליו מתחילתו ממילא אף הריבית נתרבו על הקבלן וכשכותי אזיל וגובה מהקבלן גובה ריבית אשר קבלן עצמו נתחייב בו מתחילתו להכותי ונמצא כשערב גובה אח"כ ריבית הללו מן לוה אינו גובה ריבית שנתרבה על לוה אלא מה שנתרבה עליו ואינו דומה לערב סתם שעיקר ריבית לא נתרבה רק על לוה לבדו ולא על ערב ונמצא כשכותו גובה מהערב אחרי זמ"פ שלא ימצא אצל לוה מה לגבות גובה מהערב ריבית שנתרבה על לוה עצמו וכבר נתחייב לוה בקרן וריבית וערב פרע עבורו כל ממון קרן וריבית ביחד שמגיע לכותי ולכן מותר לערב לחזור ולגבות אף בריבית שסילק לכותי עבור ליה ולא עבור עצמו משא"כ קבלן אסר גם עליו חיובא דתשלומין מתחילתו ממילא גם עליו נתרבה פירעון רבית כמו הקרן ונמצא כשמשלם לכותי ריבית עבור עצמו מסלק לכותי ואח"כ ערב תובע את ליה ישראל בריבית שהערב חייב בה לכותי כן הוא לשון רמב"ם ושו"ע שם כלומר אלו ריבית הואיל והוא בעצמו נתחייב בהם מתחילתו לכותי אינו רשאי לתבוע ולקבל אותם מיד לוה דווקא בערב סתם דלא נתחייב בה מתחילתו ואם יבוא הדבר שכותי גובה ממנו קרן וריבית לא בשביל עצמו משלם אלא עבור לוה דעל ערב לא נתרבה מעיקרו משא"כ בקבלן כנ"ל ומדקדקין מאוד כל המשך לישנא דהרמב"ם בזה הכל על קבלן דכ' הואיל ובדיניהם תובע הערב תחילה ולא כתב אינו תובע אלא את הערב משום דאיירי בקבלן ומ"מ אסור דנמצא אם גובה כותי מהקבלן גובה ריבית אשר נתרבה על קבלן עצמו וכשחוזר וגובה האי קבלן מן לוה גובה ריבית אשר נתחייב הוא לכותי מכבר וא"כ קשקיל ריבתא האי קבלן מיד ישראל הלוה ומסיים הרמב"ם דאם קיבל עליו לדון בישראל היינו שקיבל עליו שלא יתבע ערב תחילה מותר ע"כ מפני דלפי"ז ודאי לא מתרבי אלו חוב ריבית מעיקרא על ערב כלל וכלל אלא על לוה לבדו ולכן אפילו אם יקבל כותי הריבית מן הערב אינו משלם ריבית אשר הוא נתחייב אלא מה שנתחייב הלוה בהם וממילא רשאי לחזור ולקבלם מיד לוה כל מה שפרע עבורו והשתא הוא דאוזפיה קרן וריבית ביחד:

ועתה ברור כשמש בלי שום פיקפוק אשר דעת הרמב"ם הוא לאסור קבלן ומפרש האמור בסוגיא בתר ערבא אזיל כוונתו שדיניהם לדון ערב כקבלן וכמו שאף בזמן הרשב"א היה דנין כותים כך. וכמו שהוכחתי מדלא נזכר בהאי סוגיא כלל לישנא דשלוף דוץ וגם ממה דגריס בגמרא אישתכח ישראל דקשקיל ריבתא ולא קאמר אישתכח דקמוזיף בריבתא מוכח דלא איירינן בשלוף דוץ אלא בקבלן ולכן קאמר אישתכח כלומר שיכול להיות שיבוא הדבר בענין איסור ריבית וקרא דאתי להתיר להיות נעשה ערב מסתמא כוונות הקרא הוא אפילו כשיבוא הדבר שיגבה כותי מן הערב והערב יקבל אח"כ הריבית מיד לוה וקמקשה דהא יש כאן איסור ריבית וכמו שאסברא לה הרמב"ם דהואיל ומקבל הריבית מה שערב עצמו נתחייב בהם ומשני כגון שקיבל עליו כו' ממילא מותר שאין כאן ריבית של עצמו אלא ריבית של לוה גופיה והרי"ף והרא"ש דגרסי ג"כ אישתכח דקשקיל רביתא סברי ג"כ כהרמב"ם על כרחך וכנ"ל. והלא תראה דהב"י בספרו ב"י להטור הכריע נטיות דעתו יותר לדעת רשב"א מלדעת רש"י וז"ל שם וראיתי חכמי הדור פוסקים בדין זה להחמיר כדברי רש"י ולא ידענא אמאי כו' ומסיים והנכון בעיני דלכתחילה יש להחמיר אבל בדיעבד היכא דקיימו זוזי שבקינן כדין הספיקות עכ"ל ודעת הרמב"ם לא הביא כלל מפני שסמך על דברי המגיד שאין הכרע בדבריו להיכן דעתו נוטה. ובלי ספק דבשו"ע שוויה נפשיה הדרנא והוסכם בדעתו דהרמב"ם סובר להחמיר בקבלן והא ראיה שהביא בתחילה ממש לשון הרמב"ם אות באות והוא בסעיף א' ובסעיף אחר כ' וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ כו' ע"ש. א"כ משמע שהוחלט בדעתו שדעת הרמב"ם לאסור בפשיטות גבי קבלן והוא כשיטות רש"י ולכן הביא אח"ז דעת הרשב"א דמתיר בקבלן ואינו אסור אלא בשלוף דון. ונראה ודאי שנוטה דעתו לעיקר הלכה לאסור קבלן דהא זה הכלל מסור דכל היכא דמביא דעה אחת סתם והשניה בשם י"א דעתו נוטה להלכה כסתם ולא כי"א והיינו משום שעמד על שורש עומק דעת הרמב"ם דסובר כרש"י לאסור קבלן וגם רי"ף ורא"ש סברי כך ע"פ גירסא דקשקיל ריבתא לכן נטה לעיקר הלכה להחמיר כרש"י ושיטות רשב"א הביא לי"א דיחידאי הוא:

ואמרתי להפסיק מענין לענין באותו ענין בפרפרת נאה בדבר המתקבל להאריך העריך דברים בשורש פלוגתת דרש"י ורשב"א דראיתי טעמו ונימוק"י של סברות רשב"א על היתרא דקבלן שם בתשובה וז"ל שם דבין בערב ובין בקבלן אין כאן חשש איסור משום דכיון דאפילו בקבלן עכ"פ הלוה מתחייב בתשלומי הריבית ממילא עיקר סמיכות המלוה עליו הוא דהוא ניהו דקמוזיף ושקיל זוזי ולכן אף שילך כותי אח"כ לערב או לקבלן ויגבה אינו גובה אלא מה שכבר נתחייב לו לוה וכשחוזר הקבלן וגובה מן הלוה מה שפרע עבורו הוא גובה והיאך יקרא זה מלוה בריבית והלא פרע עליו כל ממון זה אחרי שנתחייב לוה הכל להכותי עיין שם ונראה ברור דזהו יסוד ושורש פלוגתא הנמצא גבי קבלן דסברות רשב"א דקבלן דומה לערב סתם וכמו גבי ערב סתם דאמרינן בו דמתחילתו אינו קובע הכותי חיובא דהלואה זאת רק על לוה גרידא ואין הערב תקוע בחיובא דפורע לא קרן ולא ריבית עד שיגיע הזמ"פ ולא ימצא השגת יד של לוה לסלק ונמצא שודאי כל הריבית על לוה לבדו איתרבי כמו כן בקבלן אמרינן הכי דהמלוה מסתמא תוקע קביעות חיובא דפירעון חוב זה רק על לוה לבדו הואיל והוא יזיף ושקיל וקיבל לידו מעות הלואה ודווקא גבי שלוף דוץ שאינו יכול לגבות מן לוה כלל התם ודאי תוקע וקבוע חיובא דפירעון על ערב לבדו אבל גבי קבלן הואיל ועכ"פ מצי לתבוע ולגבות חובו מן לוה קובע עיקר הלואה וחיובא דפירעון על לוה עצמו וממילא על לוה נתרבו ריבית הללו עד זמן פירעון כמו בערב סתמא וסברות שיטות האוסרים בקבלן הוא דמאן מפיס דהמלוה קובע עיקר קביעות חיובא דפירעון זה על לוה לבדו הא פשיטא אפשר ויכול להיות הואיל והיכולת בידו מתחילה לתבוע לזמ"פ את קבלן בשוה ממש עם לוה א"כ ממילא קובע המלוה א"ע חיובא דהלואה זאת על הערב כמו על לוה עצמו וממילא גם הריבית נתרבו עליו כמו על לוה עצמו. ולכן כשתובע הכותי להערב תחילה בזמ"פ ונותן ריבית שנתחייב הוא עצמו ואסור לחזור ולקבל הריבית מיד לוה כמו שביארתי זה בדיוק לשון הרמב"ם. ואמרתי דהרשב"א לשיטתו קאי דהנה ראיתי בה' ערבות סימן קכ"ט סעיף ך"א הביא הב"י דדעת נימק"י הוא דכל שיש לקבלן בינונית אף שאצל לוה רק זיבוריית מ"מ יכול לגבות מהקבלן בינונית והרשב"א חולק וסובר דאינו יכול לקבל מהקבלן אלא זיבוריות הואיל ואצל לוה ליכא אלא זיבוריות וא"א לו להתפרע מהקבלן אלא לפי הערך שיכול להפרע מן לוה ואם רצה לוה לפרעו א"א לו לתבוע מהקבלן תחילה עכ"ל הב"י ע"ש וכפי הנראה דסברות רשב"א בסימן קכ"ט דפליג אנימוק"י בענין בינונית דקבלן הנ"ל מישך שייכי לענין היתרא דריבית דמתיר בקבלן דסובר בין ערב בין קבלן עיקר סמיכות המלוה בהלואה זאת תקוע וקבוע מתחילתו רק אקרקפתא של לוה לבדו וכמו דיהיב טעמו בתשובה דהוא ניהו דקיוזיף ושקיל זוזי. וערב גרידא אינו הוקבע בחיובא דתשלומין חוב הזה אלא אחרי שיגיע הזמ"פ וישביעו את הלוה שאין לו והקבלן אינו צורך לטרחא זו לנגוש ולגבות מן לוה אלא תיכף כשיגיע הזמ"פ אזי חיובא של לוה לפרוע בעצמו ליד המלוה ואם רוצה מלוה בעצמו לשלם לו לזמ"פ אין לו זכות ורשות כלל לתבוע מהקבלן תחילה כמבואר ברשב"א בסימן קכ"ט הנ"ל רק כשאין לוה מסלק לו בעצמו אז חל קביעות חיובא של פירעון חוב הזה על הקבלן א"כ קביעות חיובו של קבלן אינו דומה כלל לקביעות חיובו של לוה דהוא קשקיל זוזי מהלוא' זאת ונמצא דקבלן דומה לשורש ערב סתם אלא דבזה הוא חלוק דחיובא דערב סתם אינו חל רק אחרי שלח ישיג מה לגבות מן לוה וחיובא דקבלן חל תיכף שיעבור זמ"פ ואינו מסלק לוה בעצמו אבל קודם זמ"פ אינו חל אפילו בקבלן קביעות חיובא חוב הזה דאולי תיכף בהגיע הזמ"פ יסלק לו לוה בעצמו. ומבואר לעיל בשם רשב"א דכשרוצה לוה לפורעו א"א לו לתבוע מהקבלן תחילה ומש"ה סובר רשב"א דאף דכשנפרע מקבלן צריך לקבל ממנו זיבורית הואיל ואין ללוה רק זיבורית הואיל ויסוד חיובו הוא רק על לוה לבדו אינו יכול להעלות זכותו על קבלן יותר ממה שיש לו על לוה וכמו דסובר הרשב"א מה"ט להתיר ריבית גבי קבלן דעיקר יסוד קביעות של מלוה רק על לוה לבדו אפילו בקבלן ואין חיובא דפירעון עליו מתחילתו ואין ריבי' מתרבה על קבלן כמו שלא נתרבה על ערב גריד' הואיל ואינו הוקבע בחיוב' דפירעון אלא כשיגיע זמ"פ ולא יסלק לוה בעצמו ואולי סלק לוה בעצמו ולא הוקבע מעולם הקבלן בחיובא דפירעון דהא כשרוצה לוה בעצמו לסלק אינו רשאי לתבוע כלל תחילה להקבלן וכנ"ל א"כ יסודו דומה לערב סתם ונראה להסמיך בזה עוד ב' ענינים דמצינו פלוגתא בענין קבלן בין הפוסקים בסימן ק"י ביתומים קטנים אף שיש כאן ערב פטור הערב כמו דא"א לגבות מהיתומים ודעת רשב"א הביא שם הב"י דאפילו מקבלן אין גובין ודעת רא"ש לחלק ולומר דבקבלן שפיר גובין עיין שם בב"י סעיף ז' ודברי הרא"ש בפ' ג"פ סימן מ' ע"ש ונראה דהכל הולך אל יסוד אחד דהואיל וסברות רשב"א דאפילו קבלן עיקר קביעות ההלואה הוא רק על לוה עצמו והקבלן אינו נחשב ללוה בהלואה זו לקן יש לפטור קבלן כמו ערב סתם אבל שיטות הרא"ש לאסור ריבית בקבלן משום דקבלן קבוע בהלואה מתחילתו כמו לוה עצמו משו"ה סובר דאפילו ביתומים קטנים מחוייב שלם הואיל ועליו קביעות ההלואה מתחילתו בשוה ממש עם הלוה ונראה דגם מה מצינו דפליגי פוסקים בהלכות ערבות סי' קכ"ט סעיף ט"ו בקבלן ולוה טוען פרעתי דמבואר בסעיף ח' דערב סתם נפטר אבל קבלן פסק רמ"א בסעיף ט"ו דאינו נפטר. והש"ך ס"ק ל"ב מביא שם דהמגיד ובעה"ת חולקים בזה וסברי דאף קבלן נפטר כמו ערב סתם ומסיים הש"ך דהב"ח חולק אמגיד וסובר כדעת רמ"א ואילו ראה כל הני פוסקים לא הוה כתב כך עכ"ל ש"ך וראיתי בב"ח שכ' בזה"ל דדווקא בערב סתם דאין חיובא דפירעון חל על הערב אלא היכא דלא פרע לוה הוה שפיר כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ופטור אבל בקבלן חל עליו חיובו מיד ולא נפטר מחיובו אא"כ דפרע כבר לוה וכיון שאינו יודע אם פרע לוה ה"ל כאומר א"י אם פרעתיך וחייב לשלם וכנ"ל עיקר ודלא כהמגיד עכ"ל ב"ח ע"ש. ומסוגיא דריבית ראיה ברורה להאי סברא דעיקר קביעות חיובא של הערב הוא אינו נעשה אלא אחרי זמ"פ שיתבע ללוה ולא ימצא מה לגבות. כמו שביאר רש"י בד"ה לדון בדיני ישראל דמה"ט בסתם ערב מותר דאמרינן ההיא שעתא הוא דאוזפיה ע"ש דזהו עיקר היתרא דריבית דהואיל ולא הוקבע ערב בחיובא דתשלומין עד איתה שעה. ממילא כל הריבית נתרבה על ליה לבד וממילא לשיטת רש"י והרמב"ם שאוסרין קבלן הוא ע"כ דאמרינן קבלן הוקבע בחיובא דהלואה זאת מתחילת הלואה ועליו איתרבי הריבית א"כ ראוי לומר כדעת הב"ח דגבי קבלן לא מהני טענות פרעתיך של לוה דהו"ל א"י אם פרעתיך אבל לשיטות רשב"א דסברתו דקבלן בחד סיג הוא עם ערב סתם וכמו שביארנו סברתו דסובר דאף קבלן אינו קבוע מתחילת הלואה בפירעון חוב הלואה זאת רק הלוה עצמו הוא דקשקיל זוזי ומשו"ה מתיר גבי ריבית משום שכל הריבית על לוה לבדו איתרבי ממילא יש לומר כהני פוסקים דאפילו קבלן נפטר בטענות פרעתי של לוה דהא קבלן ג"כ יש לו דין איני יודע אם הלויתני הואיל ואין החוב קבוע עליו ולכן בנשא ונתן ביד מודו הכל דא"י לפשו' עצמו בטענות פרעתי של לוה דהתם ודאי הוה א"י אם פרעתיך:

ובהערה זאת אמרתי ראיה ברורה ודברי ש"ך סי' קכ"ט ס"ק כ"ג שכ' לבאר מה דמבואר בשו"ע בשם רמב"ם בסעיף ט' דאחרי שלא ימצא מה לגבות מן לוה והולך לגבות מן ערב יש הרחבה לערב מאותו שעה זמן שלשים יום ונדחק המגיד והב"ח ליתן טעם לדבר והש"ך העלה הטעם דהוה כהלואה חדשה ע"ש וכ' תומים דפירוש הש"ך מתקבל בלשון רמב"ם יותר משארי פירושים רק הוקשה לתומים אנה נמצא מקור לרמב"ם להחשיבו לערב כהלואה חדשה ע"ש ולדעתי ראיה גמורה מסוגיא דריבית דמתירין מה"ט לישראל להיות ערב סתם לכותי וכדמפרש"י הטעם דאמרינן ההיא שעתא שלא ימצא כותי אצל לוה אותו שעה הוקבע חיובא דפירעון על ערב הקרן וריבית ביחד ומתחילה ליכא כלל קביעות חיובא דתשלומין על ערב. א"כ מוכח דנחשב להלואה חדשה וזה ראיה ברורה לדברי ש"ך והנה בנשא ונתן ביד ודאי לא שייך כלל ליתן הרחבה חדשה וגבי קבלן תליא בפלוגתא דרש"י ורשב"א דפליגי גבי ריבית דלרש"י דקבלן דימה לשלוף דוץ ואסור גבי ריבית א"כ קבלן קבוע מתחילה בהלואה זו ולא צריך הרחבה ולרשב"א דקבלן דומה לסתם ערב בענין ריבית משום שאיני קבוע מתחילה בהלואה זו מגיע הרחבה שפיר. וראיתי בש"ך ס"ק ל"ט שהביא בשם ב"ח דערב עבור כותי במקום שדיניהם הוא שלוה יכיל לדחות אצל ערב יש לערב דין קבלן והקשה הש"ך הא בסעיף ח' מביא בשם בעה"ת דאפי' כשכותי לוה וטוען פרעתי נפשר ערב ולשיטות ב"ח היכי משכחת לה האי דינא דסעיף ח' הא הב"ח ס"ל דקבלן לא נפטר בטענת פרעתי של לוה ומסיק דבעה"ת לשיטתו ניחא דסובר דאפי' קבלן נפטר ע"פ טענות פרעתי ע"ש ולא ידעתי מה הועיל הש"ך בזה דהא ב"ח איירי במקום שלוה דוחק לערב והיינו שלוף דוץ. ובזה אפילו המגיד ובעה"ת סברי דלא נפטר בטענות פרעון של לוה כמו שהביא ש"ך בס"ק ל"ב בנו"נ ביד הכל מודים ע"ש וא"כ וודאי איירי בסעי' ח' במקום שאין דנין בשלוף דוץ וראיתי בתומים שתמה על הש"ך מפני מה פיקפק בזה הא מבואר בפשיטות בסי' ק"ע דכותי לוה מישראל אסור לישראל להיות ערב בלא קיבל עליו לדין ישראל א"כ מוכח דיש לערב דין שלוף דוץ ע"ש. ויש לעיין עדיין הא דעת תוס' הובא בד"מ ס"ק ג' ושיטות ראב"ן דמותר אפילו גבי ריבית וא"כ בריבית מחמירין כראב"ד ובממונא יש להסתפק ע"פ דעת תוס' וראב"ן הנ"ל ולפנינו נאריך בדעת תוס' וראב"ן:

ועתה נחזור לעסק הלכה לדינא דריבית אשר אנחנו עסוקים בו ודעת הרמב"ם כבר נתברר דאוסר קבלן דסובר דקבלן קבוע ותקוע בחיובא דהלואה זו מתחילתו ועליו נתרבה הריבית כו' ואמרתי לחקור ולדרוש על דעת שאר פוסקים בזה. והנה דעת הטור הכריע הב"י ממאי דהביא דברי ראב"ד והד"מ בגמר דבריו תפס דטור ס"ל לאסור והבאתי דבריו לעיל אולם תחילות לשין הטור ראוי לשים העיון עליו שכ' דבדיניהם כותי בתר ערבא אזיל הרי זה כאילו ערב לוה מהכותי וחזר והלוה אותם לישראל ע"כ ולשון זה לכאורה מורה דבפלוף דוץ קאי ואיירי וכמו שביארנו לעיל מדיוק תשי' הרשב"א דבכה"ג קחוזיף בריבתא ותיכף איתעביד איסורא אך כפי הנראה שכל המשך לשון הטור מרישא לסיפא הכל הוא המשך לשון רש"י ממש שכתב ג"כ מתחילה על ענין שלוף דוץ היינו שכ' איני תובע אנא את הערב ועוד כתב ג"כ ערב זה לוה מכותי וחזר והלוה ע"ש ולבסוף בד"ה לדון בדיני ישראל דייק דווקא דאיירי בערב סתם ולא בקבלן כך הטור נמי בתחילה ובסופו תופס המשך רש"י:

אמנם אף על דברי רש"י פקחתי עיני והעמקתי עיוני אמיתי עד שת"ל עמדתי על אמיתות דבריו ודעתו בזה כי תחילת דברי רש"י שפירש בתר ערבא אזיל אינו אלא מן הערב וגם מה שכתב אח"כ בד"ה קשקיל ריבתא ערב זה לוה מכותי כו' משמע ודאי שמפרש דאיירינן בשליף דוץ ולבסוף מסיק לפרש שם בד"ה לדין על ערב סתם וקבלן אסיר אף שמצאתי ליישבו דרש"י מפרש לעיל כך דקושטא דמילתא דדיניהם הוא. עדיין לא הונח דעתי ורצוני בזה ועלה אצלי כוונה אחר בדעת רש"י בזה בעסק דין קבלן והוא שיש לרש"י שיטה אחרת בדין קבלן שלא כשיטות הרמב"ם בזה:

דהנה לבד הפלוגתא הנמצא בין רש"י ורשב"א בענין קבלן לעסק ריבית עוד יש נפקא מיניה בענין איסורי לאווין אשר מבואר סוף פרקין מה אשר עבר לוה ומה אשר עובר מלוה וראיתי בתשובת רשב"א הנ"ל דדייק מסוגיא דסו"פ דקבלן מותר דאי נימא דקבלן אסור ממילא יש לו איסורי לאוין דלא תשיך ולא תישוך היינו שנמצא עליו איסורין של מלוה ואיסורין של לוה א"כ היה לו לחשוב שם דקבלן עובר בכולן ומזה הוכיח דקבלן אין עליו איסור ריבית אלא כמו ערב סתם וערב סתם קחשיב התם וממילא אף קבלן בכלל מ"ש באריכות מזה. אף דמצאתי לחקור עליו דאף דנימא דקבלן אינו עובר עכ"פ ה"ל למיחשב הא דמבואר בהלכות ערבות סעיף כ' דאם לא דיבר לוה עם מלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי מעות ואני פורע אפילו נתן שמעון המעות ליד לוי ולא ליד שמעון אין לשמעון על לוי כלום אלא על ראובן שבשליחותו נתנם לו ע"ש. וא"כ נראה דבכה"ג יש לו דין דשלוף דוץ וראוי לומר דראובן עובר כאן בכולן בין לאוין דלוה ובין לאווין דמלוה ומ"מ לא חשיב התם זאת א"כ אין ראיה ג"כ על קבלן דא"צ התנא רק להודיע הלאוין שנראה ונמצא בעסק זה וממילא זה ודאי בנשא ונתן ביד בודאי כולהו איתנייהו בו וה"ה בגוונא דסעיף ך' הנ"ל וה"ה בקבלן עכ"פ זאת מוכח דלהאי שיטה דאסור קבלן לערב לכותי ממילא כשהוא ערב מישראל לישראל עובר בכל הלאוין ועוד מבואר מזה דכל הסוגיא בין לשיט' דאיירי בשלוף דוץ ובין להאי שיטה דמפרש דאיירי בקבלן ריבית קצוצה מדאוריית' איתנהו דאי נימא דרק מדרבנן איירי הסוגיא לא היה מקים לרשב"א להקשות על האי שיטה דמפרש על קבלן למה לא חשיב קבלן בהעברות לאוין דאורייתא והואיל ומדאורייתא איירינן בהאי סוגיא א"כ פשיטא דלשיטות הרמב"ם דאוסר קבלן ממילא בקבלן מישראל לישראל עובר בכולן:

אולם לרש"י יש שיטה אחרת בזה והוא אף דרש"י אוסר בקבלן בישראל לוה מכותי כדמפורש בד"ה לדין בדין ישראל מכל מקום כשישראל לוה מעות מישראל אינו עובר קבלן יותר משארי ערב דהנה כבר דקדקנו על שיטות רש"י דאוסר קבלן א"כ למאי דייק בלשון המקשה נפרש בתר ערבא אזיל אינו תובע אנא את הערב ובהשקפה ראשונה מוכח דמפרש על שלוף דיד ועלה בידי לפרשו בדוחק משום דקושטא הכי הוא ואחרי העיון מצאתי דרך כוונה אמיתית בשיטות רש"י דגם על פי' הרשב"א דמפרש בהדי' על שליף דוץ הקשיתי הובא מפני מה לא תפס תלמודא בהדיא לישנא דשליף דוץ כמבואר האי לשין ביבמות פ' בית שמאי ועוד יש לחקור אם היה שיטות רש"י לפרש לשון המקשה כרשב"א היה לו לומר אינו תובע את לוה אי היה לו לומר אינו יכול לתבוע אלא את הערב. וכמו שמאריך רשב"א דדיני כותי הוה שלוף דוץ והוא כמו נו"נ ביד לדידן דאפטר ליה מיניה לגמרי עכ"ל ע"ש חבל רש"י קיצר בלשונו ולא ביאר שאינו יכול לתבוע את לוה רק לערב משמע דאינו מפרש אף בהמקשה דדיני כותי דייני בשלוף דוץ. וכמו שהארכנו להקשות על פירוש זה דקשה לומר דאישתני דינא בזמן תלמיד שהעיד הרשב"א דבימיו אין דנין אלא כקבלן גם שארי קושיות שהקשינו איך נא זכר בסוגיא דיבמות ערבות כותי משמע שנא מצאו אלא מקום א' כמו של ציין ע"ש:

אך אף כשנפרש דדיני כיתי הוא כקבלן וכמו דמפרש רשב"א מעיקרא שראשונים פירשו כך עדיין תקשה נני דהיה לו לתלמודא לתפוס האי לישנא ולומר האי דיני כותי הוה כקבלן אשר נכון זה מורגל בכל מקום בתלמיד וכאן שינה לומר בתר ערבא אזיל וכוונתו על קבלן אטו כעורה לימר בהדיא קבלן גם ראיתי דבגמרא גרים והא כיין דדיני כיתי בתר ערבא אזיל ורש"י השמיט תיבות דדיני וגרים והא כיון דכותי בתר ערבא אזיל ע"ש אשר מכל זה נראה דרש"י מפרש דדיני כיתי היה בזמן התלמוד כמו שהוא בזמן הרשב"א שדנו כקבלן ודי בזה שעשהו בשוה עם לוה אבל לעשות משפט מעיקל ולומר שכל עיקר החוב היקבע על ערב לבדי זה אין הדעת סובלתו. ולא רצאי מנין זה אנא בפרק ב"ש במקום כל ציין דעבדי שלוף דיץ. והיה זה לפלא ולחידוש ופירסמו התלמיד. רק דסברות שיטות רשב"א להתיר פסק ריביה בקבלן דדווקא שלוף דון דהוה כמ"ר ביד דאיפט' לוה לגמרי התם וודאי תיקע וקובע המליה עיקר גביות חוב זה דערב הואיל ואין לו על לוה כלום אבל בקבלן הואיל ועכ"פ יכיל לתבוע את לוה וממילא דומה קבלן לערב סתם כמו ערב סתם דמותר מה"ט דכל ריבית איתרבו על לוה לבדו כמו כן בקבלן אינו קובע המלוה עיקר קביעות גביות ופירעון חוב רק על לוה לבדו דהא איהו ניהו קמוזיף ושקיל הני זוזי וממילא על לוה לבדו איתרבו הני ריבית. וערב פורע מה שאיתרבו על לוה בין קבלן ובין ערב סתם ע"ש ברשב"א והעתקתי לעיל דבריו והנה מצד הדין והיושר דברי סברות רשב"א נכוחים וישרים לאיש הולך בטוב ובישר והיינו כשישראל הוא מלוה המעות אבל בכותי המלוה אשר אצלו העקוב למישור ומסתמא הערב אמוד ובטוח אשר בלעדו אינו רוצה לעשות ההלואה וניתן עיניו בבעלי כיס ואינו מקיים ועשית הטוב והישר וממילא קובע עיקר ההלואה מתחילתו למיזל ולגבות מעות הללו מן הערב ומסתמא לוה זה אינו אמיד ובטיח והא ראיה שאינו רוצה להלות לו בלא ערב ומכל מקים כשמלוה היא ישראל אשר מקיים שמר תם וראה יושר ודאי מצד היושר לקבוע עיקר תשלומי החוב על לוה דהוא קמוזיף ושקיל הזוזי כמש"כ הרשב"א בתשובה וזהו נמי סברות הרשב"א שהבאתיו בה' ערבות מהב"י סימן קכ"ט דבהגיע זמן ורוצה לוה לסלקו אינו רשאי לתבוע כלל הערב הקבלן. ואף זאת כשאין ללוה רק זיבורית מחוייב לקבל מהקבלן ג"כ זיבורית:

אך כותי שלא היה ישר הולך ועקוב למישור אצלו ודאי נותן מתחילה עיניו בבעלי כיסין וקובע כל עיקר גביות החוב על קבלן לבדו וזה ודאי שכותי לא הי' נוהג בדינים הללו שהזכרנו בשם רשב"א מה' ערבות הנ"ל ומדוייק מאוד כפי שגורס רש"י וכיון דעובד כוכבים ומזלות בתר ערבא אזיל והשמיט מה דאיתא בתלמוד וכיון דדיני דעובד כוכבים דאזיל בתר ערבא משום דסברות רש"י הוא דבאמת דינו כותי הוה רק כקבלן וכן יש לדייק בפרק ג"פ (ד' קע"ג ע"ב) בד"ה בתר ערבא אזיל אף כשיש נכסים נלוה כו' משמע דכקבלן דינייהו ולא ממעט רק דינא דידן דכל זמן שיש נכסים נלוה לא מצי תבעי לערב דאי היה כוונתו על שליף דוץ היה לו לומר בתר ערב' אזיל ולא יכול לתבוע ללוה א"כ זהו נמי כונת רש"י דגרם כיון דעובד כוכבי' ומזלות בתר ערבא אזיל כלומר אף דדינייהו דיכול לתבוע את מי שירצ' מכל מקים טבעו ורצונו למיזל טפי בגביו' חוב בתר ערב וזהו דכתב איני תובע אלא את הערב ולא כתב אינו יכול לתבוע אלא את ערב. משמע שיכול לתבוע אף את לוה אבל אינו רוצה משום דמהערב שהוא בעל כיס ואמור קריבי גוביינא טובא א"כ לפי"ז שיטות וסברות רש"י דבמלוה ישראל ליכא על קבלן איסור ריבית ולא קשיא על רש"י מה שהקשה רשב"א מסו"פ דאמאי לא חשיב דקבלן עובר על כולהו לאוי דלוה ומלוה משום דבאמת כשמלוה ישראל וקבלן ישראל קובע המלוה עיקר החוב וגבייתו על לוה לחודא ולכן אינו עובר קבלן ודווקא במלו' כותי עליו נאמר דכותי בתר ערב' קובע תביעתו ומשו"ה אסור:

ובחקירה זו ראוי לפרש כוונות הר"ת שהביאו התוספות סוף (ד' ע"א) ד"ה כגון דכתב שם בשם ר"ת ומותר לישראל להיות ערב בשביל כותי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה ואי לא יפרע הכותי יפרע הערב הקרן והריבית דהשתא הוא דמוזיף לה להכותי. ולפום רהיטא משמע דהתוספת מתירין בכל גוונא אפילו כשדיניהם הוא שלוף דוץ ועיין בב"י שהביא דברי המרדכי דהראב"ן מתיר בכל גוונא וראבי"ה חילק עליו דפטור מרובי' דכיון דכותי בתר ערבא אזיל א"כ יאמר הכותי להמלוה תבע מערב שלך ע"ש. הד"מ בס"ק ג' מביא דדעת ר"ת והתוספות כדעת ראב"ן ע"ש ובאמת מן התימא רבתא לומר שר"ת וראב"ן הורו אף בשלוף דוץ כמו שכתב ראבי"ה דהואיל ומעיקרא שלוף מן לוה ודוץ ותקוע לערב ואינו יכול לתבוע כלל את הלוה דיאמר לך לערב והרי היא ממש כאילו ליה מכותי וחוזר ומלוה לישראל כדמסיים ראבי' ע"ש והלא בפעל העיטור שהביאו הב"י בקיצור דמתיר האי גוונא שמפרש"י בכותי מלוה וטעמו משים דעכ"פ כותי הוא שניטל הריבית אבל בישראל מלוה אוסר ע"ש באריכות וא"כ איך מתיר הר"ת וראב"ן איסורא דריבית קצוצה. וגם צריך לדייק דישראל מלוה לא בתר ערבא אזיל אנא בתר לוה ואי איירי בשלוף דוץ איך שייך לומר דנא ילך בתר ערב אלא בתר לוה הואיל ואין למלוה על לוה כלים וכמו שכתב רשב"א דהיה כנשא ונתן ביד דידן דאיפשר מיניה ליה לגמרי ע"ש:

לכן נראה ברור דר"ת וראב"ן איירי מדיני כותי בזמן שדנוהו כקבלן וכמו שביארנו שזהו שיטות רש"י שלא אישתנא מנהגא מזמן תלמיד אלא הוה ושיטות ר"ת וראב"ן הוא ממש כמו שביארנו שישית רש"י דדווקא בכותי מלוה אסור לקבלן משום דטבעו למיזיל בתר ערבא אבל כשישראל הוא המלוה שייך בו לומר סברות רשב"א מסתמא קובע עיקר גביית תשלומין חוב הזה מן לוה ולא ילך אל הערב אף שהוא קבלן ובפרט מסתמא חושש ישראל המלוה לאיסור ריבית ומרחיק א"ע מלקבוע מתחילה עיקר ההלואה על הקבלן שהוא ישראל אלא קובע עיקר הלואה בתר לוה שהוא כותי והלא תראה שהתוס' לא כתבו אבל דיני ישראל לאו בתר ערבא אזיל אלא כתבו סתם דישראל לאו בתר ערבא אזיל כלומר דישראל הוא ישר הולך ולא ילך רק בתר לוה והואיל וקובע עיקר הלואה על לוה עצמו ממילא יש לקבלן דינא כערב סתם דאמרינן השתא דקמוזיף ולא מתחילתו. ונמצא אף ריבית על כותי איתרבי: ונכון מאוד לפרש כך דעת ר"ת וראב"ן דאיירי וקאי על קבלן וראבי"ה איירי במקום שדיניהם שלוף דוץ ושפיר אוסר משום דאין לו על לוה דאומר תבע מערב שלך והמרדכי הוא דהעלה לומר דראבי"ה פליגא עם ראב"ן אבל נראה דלא פליגי כלל דר"ת וראב"ן איירי בודאי בקבלן ולא בשלוף דוץ כדאיירי ראבי"ה. וכנראה דראבי"ה עצמו אינו מזכיר את דעת ראב"ן רק המרדכי הוא דקבע פלוגתא ביניהם וכפי הנראה דראבי"ה בשיטות רשב"א אמר למילתיה דמפרש דכל הסוגיא איירי דווקא בשלוף דוץ. אבל ר"ת וראב"ן בשיטות רש"י סבירא להו ולשון הטור יש לנטות הכל כמו שפירשנו שיטתו אף שכ' דבדיניהם בתר ערבא אזיל מ"מ אין לדייק שדינהם כך אלא כמו שפירשנו דברי רש"י היינו מחמת שבדיניהם ערב קבלן א"כ קובעים עצמם עיקר תשלומין גביות חוב זה מן הערב שהוא בעל כיס ואמור כנ"ל: ואחקור אחרי סברות הראב"ד שהביאו הרא"ש והטור ומה הב"י רצה לנטות דעת הרא"ש והטור לשיטות הרשב"א ע"פ מה שהביאו דברי ראב"ד והוא ממה שכ' הראב"ד דה"ה נמי כותי לוה מישראל אין ישראל רשאי להיות ערב אא"כ התנה עם כותי שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע שאל"כ ה"ל כמלוה לישראל הערב ואם קיבל עניו כו' ודייק הב"י מדאמר שלא ידחנו מסתמא בשלוף דוץ מפרש דהכי הוה דיניהם ע"ש ולדעתי סוף דברי ראב"ד מוכיחין איפכא דקמסיים כל זמן שיש בידו לפרוט וברא"ש מסיים שם בזה"ל שלא ידחנו אצל ערב אא"כ אין בידו לפרוע ע"ש א"כ נראה ברור דאינו מתיר הראב"ד אא"כ מעמידו על ערב סתם והיינו התנאי שאין לו זכות גביות חוב זה מהערב אא"כ אין לו ללוה כלל וכמו שדייקו רש"י לפרש כך בד"ה לדון בדין ישראל ע"ש דמשם הוכיח דרש"י אוסר בקבלן. א"כ דברי ראב"ד בסיומן נמי מוכיחין כך דאם יהי' זכות למלוה לתבוע הערב אף שיש נכסים ללוה היינו כדין קבלן עדיין אסור אא"כ שהיה ק בל עליו כותי שלא יהיה צריך מלוה לתבוע לערב רק כשלא מצא אצלו:

אולם הרבה דברים הירהורי ופיטפוטי דאורייתא מצאתי לדרוש ולחקור בזה ולעמוד על סברות ר"ת וראב"ן דמתירין כשישראל הוא המלוה מותר להיות ערב ישראל והראב"ד אוסר בין כותי מלוה ובין ישראל מלוה והבאתי לחקור אם נימא דר"ת וראב"ן מתירין אפילו בשלוף דון קשה מאוד הואיל וא"א לתבוע כלל מן לוה הוה כאילו ערב לוה בעצמו וזהו שיטות בעל העיטור שאינו אוסר אלא בגוונא דישראל המלוה:

אך עלה אצלי לחקור ולומר בשלמא כפי שמפרש"י דסוגיא איירי בכות' מלוה וישראל הוא ערב א"כ שפיר דכשדיניהם הוא שלוף דוץ בפשיטות אסור שהכותי ודאי יתבע בדיניהם ויזכה שיסלק הערב ולהאי דעה שאוסר אם דיניהם כקבלן ג"כ ניחא משום דכותי ילך ויתבע לערב בדיניהם ולכן כשהיה קיבל לדון בדינינו ניחא דמותר דבדינינו לא יזכה על ערב תביעתו אלא כשלא ימצא אצל לוה כלום כדפירש"י ע"ש:

וכל זה כשהמלוה הוא הכותי. אבל כשמלוה הוא ישראל וישראל נעשה ערב בשביל כותי והנה האי ערב לא נעשה אלא ערב סתם ואפילו קבלן לא קיבל עליו. וכל שכן דין נשא ונתן ביד דהיינו ענין שליף דוץ לא קיבל עליו וממילא כשיגיע זמ"פ ע"כ יתבע המלוה ישראל את ישראל ערב לב"ד ויזכה הערב שאין להמלוה עליו שום זכות כל זמן שיש נכסים אצל כותי דטעון ויאמר הלא לא קבלתי עלי אלא סתם ערבות וערבות סתם הוא דכל שיש נכסים אצל לוה עצמו אין שום חיוב פירעון חל על ערב:

אך מכל מקום דשפיר יזכה המלוה על הערב שישלם לו אף שיש נכסי' לכותי משום דהא קיל"ן בה' ערבית קכ"ט סעיף י' דבין שאין לו נכסים או שיש לו רק שהיא גברא אלמא מחוייב הערב לשלם א"כ הכ"נ עכ"פ כותי אלמא הוא מלשלם חוב זה א"כ ממילא יפסקו ב"ד עליו לשלם אף שכתב הב"י ומביאו הש"ך ס"ק שם לפרש מה דכתב רש"י שקיבל עליו שלא יתבע לערב עד כשיתבע את לוה ולא ימצא נכסים דלאו דווקא שלא ימצא נכסים אלא דה"ה אם נעשה אלם ואין ב"ד יכולין להוציא ממנו או שאינו בא לדין כגון שברח וכיוצא בזה כל שהיא כעין ערב סתם סגי עכ"ל. וא"כ הכ"נ נימא הואיל וזה לא קיבל עליו אלא ערבות סתם רק עתה צריך לשלם מחמת שכותי אלם אין כחן איסור והיה מקום לומר לכאורה דזהו טעם ר"ת וראב"ן דמתירין כשישראל הוא המלוה וישראל ערב שיגמרו את דינם ע"פ פסק ב"ד:

אמנם כאן מ"מ ראוי להיות אסור דהנה הב"י דייק בלשונו ונקט שנעשה אלם. ואז שפיר מותר דבשעת הלואה נא היה אלם ולא היה קביעות הפירעון מתחילה על ערב אלא על לוה אבל כאן הוא אלם מתחילתו כשדיניהם שלוף דוץ א"כ ממילא תחילות הלואה היא על ערב ואף הב"י אינו מתיר אלא כשנעשה אחרי הלואה אלם אבל כשהיא אלם בשעת הלואה יש לאסור: ועדיין מצאתי לחקור הרבה בזה ע"פ המבואר פלוגתא בין רשב"א ור' ירוחם הובא בב"י סימן קכ"ט ובסמ"ע ס"ק ל"א באם היה לוה אלם בשעת ההלואה דדעת רבינו ירוחם דפטור הערב לגמרי דאדעתא דהכי הלווהו והרשב"א סובר דערב חייב משום דלוה טוען שמתחילה לא לויתי אלא על סמך הערב. והסמ"ע מכרע כרי"ו עיקר משים דערב טוען ואומר הואיל וידעת אלמותי לא היה לקבל ערב סתם אלא ערב קבלן ע"ש ולהענין הלכה ודינא דריבית דאוסר הראב"ד להיות ערב ישראל אף כשישראל הוא המלוה וזה ערב נעשה רק ערב סתם א"כ משמע בפשיטות כשמלוה יתבע לערב בב"ד יתחייב האי ערב לשלם עכ"פ בשלוף דוץ בדיניהם אף שערב טוען ואומר הלא לא קבלתי עלי אלא ערבות סתם והיינו כשאין לו ללוה אבל לא כשיש לו מ"מ אמרינן הכא אף שיש לו לכותי והיא אלם מתחילתו אמרינן דהאי מלוה לא רצה להנות מעיקרא בלא ערב כדעת רשב"א. וליתא לסברות הסמ"ע דהאי טענה לערב לטעון היה לו ניקח ערב קבלן ולא ערב סתם דא"כ אף כאן יטעון הערב כך למה לא התנתה עמו דווקא על קבלן ואז לא הייתי מקבל עלי כלל עיקר ערבות זה:

ונראה עוד דמישוך שייכי מזה דוגמת ראיה למה שהובא בסימן קכ"ט סעיף ח' בשם רשב"א בערב עבור קנס שנתחייב השואל חפץ כשלא יחזיר לזמן פלוני אף שהשואל פטור דהוה אסמכתא מ"מ הערב חייב והביא סמ"ע דברי רשב"א שם ס"ק כ"ה וז"ל אף דאין הערב משועבד בדאיכא ללוה והכא איכא לוה לא היא דכל שהיכא שלוה מתחייב אין נפרעין מערב כשיש ללוה אבל כאן הרי ערב זה חייב א"ע במאי שלא היה השואל חייב עכ"ל א"כ יש לומר דעיקר סמיכות רשב"א מדינא דריבית דאסרינן בשלוף דוץ להיות לישראל ערב סתם לישראל מלוה משום דאף בדין ב"ד יזכה המלוה תשלומין על ערב מפני שהתחייב א"ע על ענין שאינו אפשרי לגבות הפירעון מן לוה ואחשוב לדעת לפרש בזה דברי בעה"ת שהביא הב"י קכ"ט סעיף יו"ד דבערב עבור כותי כשכותי טוען פרעתי פטור הערב מאחר שלא התנה עם ערב שיהא נאמן אבל אם כופר עיקר הלואה וטוען להד"ם דבר זה צ"ע אם פטור הערב וכתב הב"י ואיני יודע מה נסתפק לו כיון שטוע להד"ם הרי מודה שלא הרע ע"ש ועיין בש"ך סי' לתרץ ספיקא דבעה"ת דשמא לא נשתעבד אלא לענין שאם לא יהיה לו במה לשלם ולא יפרע לו אזי יפרע הוא אבל אם יכפור כותי שמא לא נעשה ערב ע"ז ע"ש:

וכפי הנראה הואיל וכותים היו מוחזקים לשקר אם כן דומה ממש לאלם מעיקרא לסברות ר"יו דהואיל וידוע היה מעיקרא זאת למלוה פטור ערב וכמו דמסיק הסמ"ע דהיה לו להתנות שיהיה קבלן הכ"נ ראוי לומר גבי כותי אשר ידוע שאין לו חזקה אין אדם מעיז ויעיז ויכפור א"כ היה לו להמלוה להזהר ולעשות עניינים שלא יבוא לידי כך היינו לקבל שטר או להתנות בפירוש עם ערב להשתעבד אף אם יכפור אבל אם לא התנה ראוי לומר שיטעון ערב לא השתעבדתי אני א"ע אלא כשיתחייב לשלם רק שלא ישיג ידו אבל כשיעקור א"ע מעיקר חיובא דתשלומין וא"כ קרוב מאוד לדמות כופר בהלואה לאלם מעיקרא דלרי"ו פטור כופר מעיקרא כאלם מעיקרא ולרשב"א דמחייב אף באלם מעיקרא מפני שטוען לכך לא נתתי לו בלא סמך הערב כמו כן אומר כאן ידעתי שבנקל יכפור מעיקרא לכן סמכתי עיקר ההלואה מעיקרא על הערב ובפרט שבעה"ת מביא בשם ראב"ד שחולק על הרמב"ם אף בנעש' אלם כמו שהעתיק הב"י בסעי' י"א ע"ש א"כ ניחא מאוד שנפל צ"ע אצל בעה"ת בכופר מעיקרו. והן עד עתה חקרתי כשישראל הוא המלוה ודיניהם הוה שלוף דוץ שפיר ראוי לומר שאפי' לא נעשה האי ערב אלא ערב סתם מ"מ הואיל וידוע לערב דא"א לו למלוה לתבוע כלל אצל כותי שהוא לוה ממילא מתחייב ומשתעבד הערב וזה עדיף מאלם מעיקרא להרשב"א ומקנס דשואל חפץ דמחייב רשב"א לערב מטעם שהשתעבד א"ע במה שלא חייב השואל רק לשיטו' ר' ירוחם ולהסמ"ע שחיזק שיטתו דהערב יכול לטעון הואיל וידעת שהוא אלם לא היה לך ליקח ערב סתם אלא קבלן יש כאן ג"כ מקום לומר דערב יכול לטעון כך למה לא התניתה עמי על קבלן וכל זה כשדיניהם על שלוף דוץ:

אך במקום שדיניהם הוה כקבלן והוא שיטות רש"י נראה פשוט דאין מקום כלל לאסור כשישראל מלוה וישראל ערב בשביל כותי הואיל ועכ"פ זה הערב לא קיבל עליו אלא ערבות סתם א"כ פשיטא כשיתבע האי מלוה לערב צריך לתבוע אותו לב"ד והב"ד לא יפסקו עליו עסק קבלנות רק ערבות סתם. שמחוייב לתבוע את לוה וכל זמן שיש נכסים ללוה אינו רשאי לתבוע לערב: ולכאורה היה מקום לבאר בזה שיטות ר"ת וראב"ן דמה"ט מותר לישראל להיות ערב בשביל כותי דהא פרשינא דאיירי כפירש"י דדיניהם דכותי הוה כקבלן א"כ ממילא זה שנעשה ערב סתם אין עליו שום חיובא אלא כערבות סתם היינו שמחוייב המלוה לתבוע מקודם את לוה כותי וכשלא ימצא אצלו אז יהיה יכול לתבוע את הערב ומשו"ה בודאי מותר דהא אין דינו אלא כערב סתם דמותר לד"ה אך סיומא דלשון ר"ת דמסיים ואי לא יפרע הלוה הכותי יפרע הערב קרן וריבית משאייטות לשונו משמע דלא בעינן דווקא שלא יהיה לכותי מה לשלם אלא אפילו כשיש לו רק שאינו משלם יכול לתבוע הערב והיינו כדין קבלנות המבואר בב"י סימן קכ"ט בשם רשב"א והבאתיו למעלה דאפילו קבלן כשרוצה לוה לסלקו אין יכול לתבוע לערב ולכן נראה אפשר דר"ת אשמועי' דאפילו כשקיבל הערב הישראל בפירוש להיות קבלן מ"מ מותר וכמו דהארכנו למעלה דזהו שיטות רש"י דאינו אסור קבלן אלא בכותי מלוה דניתן עיניו בממון אבל לא בישראל מלוה דמסתמא קובע ההלואה על לוה דשקיל זוזי וגם הר"ן שהביאו הב"י דאוסר בישראל מלוה וישראל קבלן עבור כותי איירי ע"כ דמפרש בהדיא שמקבל עליו להיות ערב קבלן אבל אם לא נעשה אלא ערב סתם רק שבדיניהם הוה כקבלן אין מזה שום איסור כמו שביארנו ולא מצינו לאסור כשישראל הוא מלוה מחמת דיניהם אלא בשלוף דוץ כנ"ל:

עתה בא עת ועונה לקיים אשר הזכרתי בריש קו"נ זה אשנה את פרקו ושיטתו של בעל העיטור לדרוש ולחקור אם יתכנו שיטתו או שיטות רבותיו אשר הובא שחולקים עליו ועמדתי על תוכן דבריו באות ח' בדיני חוב. והנה סברתו היא דגרסינן ערב דעובד כוכבי' וכך מצא בספרי דווקנא והיינו שכותי לוה מעות מישראל ובזה אסור עד שהיה קיבל עליו כותי לדין בישראל ובלא"ה אסור משום דבדיניהם כל אחריות על ערב א"כ ישראל המלוה קשקיל מישראל הערב אבל כשכותי הוא מלוה וישראל ערב בשביל ישראל מותר אפילו לא קיבל עליו משום דבין בדיניהם ובין בדינינו הכותי הוא דניטל הריבית ואף שהכותי הולך ונוטל ריבית מן הערב לא איכפת לן מה שהערב לוקח אח"כ מה שפרע עבורו לכותי ואין זה ריבית אצלו אלא ידוע דריבית אצל כותי נשארים ולא איצטריכא ברייתא לאשמועינן התירא זה ועיקר צריכותא במלוה ישראל דישראל קשקיל רביתא והואיל ובדיניהם עיקר אחריות על ערב ולא על לוה נמצא שישראל מלוה קשקיל ריבית מן ערב ישראל אבל כשקיבל לדון בישראל ממילא עיקר אחריות על לוה הכותי ומסיים העיטור דרבותיו הגיהו בספריהם אילימא ערב לכותי ע"ש עוד באורך מזה:

ולפי הנתבאר אצלינו בזה בלי ספק שבעל העיטור מפרש שדיניהם בפליף דוץ כשיטות סברות רשב"א ובזה שפיר כשלא היה קיבל כותי עליו לדין בישראל ממילא אף שערב נעשה ערב סתם מחוייב לשלם. אבל אי הוה סבר העיטור דדיניהם לא הוה רק כקבלן בפשיטות לא היה צריך הכותי לקבל עליו לדין ישראל כי בלא"ה המלוה לא יזכה על ערב בב"ד רק ערבות סתם וכמו שהארכנו בזה. לכן נראה ברור דזהו טעמא דרבותיו שהגיהו בספרים ערב לעובד כוכבי' ומזלות ומפרשים כולם דהסוגיא איירי בכותי הוא המלוה משום דכולם מפרשים כרש"י דקבלן אסור ודיניהם דכותי לא הוה רק כקבלן וכמו שביארתי דרמב"ם כך ס"ל ולא איתפריש להו הסוגיא בשום אופן דבישראל מלוה איירי דא"כ לא הוה קשה לן כלל מדיניהם ולא צריך כלל לקבל דין ישראל והוכיחו דע"כ במלוה כותי איירי הסוגיא וניחא דצריך כותי המלוה לקבל עליו דין ישראל דאל"כ יתבע הוא את ישראל בדיניהם ויזכה מהערב לשלם לו אף שיש נכסי ללוה ואיתרבו עליה הריבית. וראיתי עוד בבעל העיטור שכתב דנוסחי דווקנא היא אילימא ערב דעובד כוכבים כיון דבדיניהם בתר ערבא אזל אשתכח ישראל הוא דקשקיל ריבתא ולא גרסי ערב לכותי ולא גרסי אישתכח ישראל דקמוזיף בריביתא. אבל רבותי הגיהו אלימא ערב לכותי וישראל הוא דקמוזיף בריבתא עכ"ל והענין הוא לפי סברתו דדיני כותי הוה שלוף דוץ א"כ אי נימא דסוגיא איירי בכותי הוא המלוה ואוסר להיות ערב ישראל בשביל ישראל א"כ הוה האיסור בשעה דקמוזיף דהא חשבינן כאילו הערב הוא בעצמו לקח ההלואה זאת וחזר והלוה אותן לישראל הלוה והארכנו בזה למעלה לדמותו ממש לריש סימן קס"ט דנעשה האיסור בשעת ההלואה ואפילו ישראל שני נותן הריבית ליד כותי הוה קצוצה וחוזר וגובה מישראל ראשון הכ"נ אף שלוה היה נותן בעצמו ריבית לכותי היה יכול לגבות זה מן הערב ולפיכך שפיר הוכיח מהגירסא שהיה מספרי דווקנא אשתכח דקשקיל ריבתא משמע דבשעת ההלואה עדיין לא הוקבע האיסור עד שעת נתינות הריבית ע"כ איירינן בישראל מלוה וישראל ערב בשביל כותי. א"כ אף לפי דיניהם דדנין ערב לשלוף דוץ ואחריות הוא על הערב מכל מקום לבסוף אי אזיל הישראל המלוה ושקיל ליה תשלומין הריבית מהכותי ממילא האי ערב לאו מידי קעביד וכן מפורש בהג"א והביא הב"י בשם תה"ד והראב"יה דרשאי הישראל המלוה לקבל הריבית מהכותי א"כ שפיר לא אשתכח איסורא אלא כשמקבל המלוה פירעון הריבית מיד הערב ואז הוה שפיר ריבית מישראל לישראל ולזה מתרבה ולזה מתחסר וזהו ריבית האמורה בתורה אף שאפשר אח"כ יקבל האי ערב את חיסרון שלו מכותי מכל מקום מתחילה כי שקיל הוה ריבית גמורה ולפיכך רבותיו של העיטור הוא הגירסא אשר מצא הרשב"א הגיהו בספריהם באמת אישתכח דישראל קמוזיף בריבתא ואז שפיר איירי הסוגיא בכותי המלוה ולפיכך הוכיח הרשב"א מגירסא זו דסוגיא איירי בשלוף דוץ דאי בקבלן א"כ ליכא איסורא בשעה דקמוזיף וכבר ביארנוהו אך באמת הרי"ף והרא"ש דגרסי אשתכח דקשקיל ריבתא וכן הגירסא בילקוט פ' בהר ומ"מ מפרשי כל הסוגיא דאיירי בכותי הוא המלוה א"כ ממילא ע"כ איירי הסוגיא בקבלן ולא בשלוף דוץ כמו שביארנו זאת באריכות:

ועתה אבאר מה שנראה דיוקא דהתלמוד דווקא לפרש כל הסוגיא כפירש"י וכל הפוסקים והמפרשים דקאי ואיירי בכותי המלוה ועיקר הגירסא הוא כגירסא דילן ערב לכותי דבזה ניחא דנקט תלמודא על קרא דאל תקח מאתו נשך אבל אתה נעשה לו ערב כלומר אף שאסור ליקח נשך מן לוה אבל אתה נעשה ערב ללוה ויכול להיות שאתה תקח ריבית מן לוה והיינו כמסקנא דתלמודא שכותי קיבל עליו לדין ישראל אבל להעיטור דהסוגיא איירי שישראל הוא המלוה ומסקנא הוא שאתה נעשה לו ערב מה שישראל מלוה מעות לכותי ויכול להיות שתקח ריבית מהערב שיכנס בערבות בשביל כותי א"כ כך היה לו לומר אל תקח מאתו נשך אבל אתה לוקח מן הערבי הואיל ובהכי קאיירינן היתירא דקרא שישראל המלוה אסור ליקח מן לוה ואין לו היתר אבל מהערב יש היתר לקבל ריבית והיינו כמסקנא כשכותי היה קיבל לדין ישראל רשאי המלוה ישראל לקבל ריבית מישראל הערב. ועוד בשלמא לפי' כל המפרשים כשכותי הוא המלוה שייך שפיר לישנא דמקשה דדייק וקאמר דלפי דיניהם דאזיל בתר ערבא אישתכח דישראל קשקיל ריבתא. דדווקא לפי דיננו דעיקר הלואה קבוע מתחילה רק על לוה לבדו ממילא הכותי קשקיל ריביתא דעלי' איתרבו מן לוה אבל לפי דיניהם דעיקר הלואה על ערב א"כ לאו לכותי איתרבו אלא לישראל הערבאבל לפי' העיטור דכל הסוגי' בישראל מלוה ובין לפי דיניהם ובין לפי דינינו ישראל המלוה קא שקיל רבית רק לפי דינינו איתרבו הריבית על כותי ומותר דקא שקיל הריבית מהכותי אבל לפי דיניהם דאחריות פירעון עיקר על ערב א"כ קשקיל הריבית מה דאיתרבו על ישראל א"כ כך היה לו לדייק בקושייתו כיון דבתר ערבא אזיל אישתכח דישראל קא שקיל ריבתא. אבל מה דדייק אישתכח דישראל קא שקיל אין זה דיוק כלל ועיקר הו"ל לדייק ולומר אישתכח דישראל מישראל קא שקיל ריבתא ולא מכותי ולכן בעי שיקבל דין ישראל ואז עיקר הלואה קבוע על לוה ממילא עיקר ריבית על הכותי הוא דאיתרבו מה דאיתרבו על הכותי כל משך ההלוא' אם אין לו לכותי אז לוקח בהיתר מהערב ישראל ריבית שאיתרבו על כותי. עוד ראיתי בעיטור שם דדייק דע"כ כפירושו דישראל הוא המלוה דאי כפירוש המפרשים דכותי הוא מלוה והוא קשקיל ריבתא היכי מקשה אי קביל עליו ריבית נמי לא לשקול אטו משים דקביל שלא יתבע הערב לא יטול ריבית אלא ודאי בישראל עסקינן שהוא נוטל הריבית ע"ש והנה קושייתו קושיא נכונה ובסוף קו"נ זה נאריך עוד בזה ונבאר סברא נכונה לתרץ זאת דלבד קושייתו יותר הא אפילו ילך לב"ד יזכה ריבית דזה ודאי אף בדיננו מותר לכותי ליטול ריבית, אולם לא ידעתי לכוון כוונות העיטור איך לא קשיא עיקר האי קושיא לפי שיטתו וכפי הנראה הקושיא אלימא וחזקה על שיטתו טפי דאילו משום דהאי כותי שלוה מעות ובדיניהם לא היה צריך לשלם המלוה רק עיקר פירעון קבוע על ערב וזה קיבל עליו שיהיה הוא קבוע בעיקר תשלומין הפירעון זה כל זמן שיהיה לו מעות משום הכי אסור לישראל המלוה לקבל ממנו ריבית אתמהה:

ואחרי אשר נתבאר אשר עיקר כשיטות כל הפוסקים המפרשים דסוגיא איירי בכותי הוא המלוה אשר כל שאייטית הסוגיא דייקו הכי נשאר לפנינו לחקור ענין א' אשר תקשה על שיטה זו דהנה העיטור אשר דעתו דבכותי המלוה הואיל וידוע שהוא הוא נוטל הריבית שרי בכל ענין אפילו לא קיבל עליו לדין ישראל והוקשה לו לפי"ז למה לא אוקמי תלמודא קרא בכהא"ג ולא איצטרך לדחוקי בקיבל עליו. מתרץ זאת לשיטתו דע"ז לא איצטרך קרא וברייתא להשמיענו הא מילתא דמילתא דפשיטא הוא ומעתה לפי שיטות הני מפרשים דבכותי איירינן קשה איפכא למה לא אוקי תלמודא האי קרא והדרשא על ישראל המלוה ורשאי ליקח ריבית מן הערב וראיתי בתשובת רשב"א הנ"ל שהקשה לו שואל זאת שכתב שם וז"ל ומה שהוקשה דנוקמי בלוה כו תי וישראל נעשה ערב בשביל הכותי ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקיבל עליו לדין ישראל ומתרץ זאת רשב"א לשיטתו דדיניהם היה בזמן תלמוד לשלוף דוץ א"כ אפילו כשנוקמי שערב בשביל כותי לישראל המלוה מ"מ הוא דווקא שהיה קיבל עליו כותי לדין ישראל שלא ידחה הכותי להערב עכ"ל מדויק לשון השואל להרשב"א ומתשובת רשב"א נתברר כל מה שביארנו למעלה לאמיתה של תורה דדווקא כשדיניהם הוה שלוף דוץ יש סברא לומר דכשנעשה ישראל ערב בשביל כותי אפילו שנעשה ערב סתם מכל מקום יכול מלוה לגבות אצלו אף שיש נכסים ללוה הכותי אבל כשדיניהם הוא כקבלן וזה נעשה ערב סתם לא נתחייב הערב כדין קבלן אף שלא היה קיבל הכותי לדין ישראל וזה היה קושיית השואל אשר כנראה דדעתו היה לפרש הסוגיא כשיטות רש"י אשר ביארנו דזהו שיטות רמב"ם ורי"ף ורא"ש דאיירינן בקבלן היה דיניהם ולכן מקשה תלמודא כשכותי המלוה אסור דהא יזכה על הערב בדיניהם אף שלא נעשה אלא ערב סתם והוצרך לאוקמי שהיה קיבל עליו הכותי להערב כדין ישראל היינו שלא לתובעו עד שיתבע ללוה ולא ימצא וא"כ שפיר מקשה דהיה לתלמודא לאוקמי הדרשא בישראל מלוה וערב ישראל בשביל כותי וממילא לא נצרך לדחוקי שהיה קיבל בלא"ה ע"כ נצרך ישראל המלוה לתבוע את הערב בדינינו לב"ד ולא יזכה עליו אלא כסתם ערב. עכ"פ הרשב"א מתרץ שפיר לשיטתו דדיני כותי היה בשלוף דוץ. אבל לשיטות רש"י אשר ביארנו דזהו עיקר להלכה ע"פ דעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור נשאר קושיא הנ"ל בתקפו למה לא אוקמי תלמודא הדרשא בכה"ג ולא צריך לאוקמי כשהיה קיבל עליו ולא תקשה נמי הקושיא דריבית נמי לא לישקול וכפי הנראה דיקדוק גדול על האי שיטה דמפרשים הסוגיא לאסור קבלן לכן נראה לדון בדבר החדש בזה דיש לומר דכשכותי הוא לוה אסור לישראל להיות ערב בשבילו בכל אופן אף במקום שדיניהם לדין כדיננו שלא לתבוע הערב תחילה. והוא ע"פ מה שביארנו לעיל דברי הב"י שכתב שהיה קיבל עליו כותי לדון בישראל ופירש"י היינו שלא יתבע הערב אלא כשלא ימצא אצל לוה. לאו דווקא שלא ימצא אלא ה"ה שנעשה אלם כו' עכ"ל ודקדקתי דכוונות הב"י הוא שנעשה אלם אבל באלם מעיקרא ממילא אסור וכמו שהארכתי דהא בכה"ג עיקר ההלואה מתחילתו לא היה רק על הערב. וא"כ אף אנן נימא הואיל וידוע שסתם כותי מאלמים אלומים הם. אף דיניהם ודתיהם שונות במדינות בבל ודומיהם וקשה מאוד לקרב עליהם דין ומשפט מחמת עינוי דין ועיוות דין ולא הוו צייתי דין שר ושופט. וממילא כל עיקר פירעון תשלומין מההלואה זאת תקוע וקבוע מתחילה על הערב. כי הוא עושה כל מיני תחבולות להשמט את עצמו בלך ושוב ויש עמו ולפעמים מהצורך להוציא מנה על מאתיים עד אשר יצא מכח להפועל לפירעון ותשלומין חוב ההלואה. ולכן מתגולל הפירעון מעיקרא רק אקרקפתא דערב זה. ומה לי כשדיניהם בשלוף דוץ דאסור לד"ה לישראל להתערב בשביל עובד כוכבים מה"ט שהכותי ודאי לא ישלם שיאמר לו תבע את הערב שלך כמו שכתב ראב"יה בהג"א ובמרדכי הביאו הב"י כמו כן כל כותי בחזקת לוה ואינו משלם ויעשה כל דחיות האפשרי וגדולה מזו שם בה' ערבות סי' קל"א דאם העליל הכותי ולקח מהערב יותר ממה שהיה מגיע מחוייב לוה לפצות לערב שידוע שהיו תקיפים אם כן ידע זאת האי לוה מתחלה וקיבל עליו לפצות לערב ע' בטור שם ובתשו' הרא"ש באריכות כי רבו הר"מ רוטנבארג אמר שזה היה מתקנות והרא"ש מסיק שזהו ע"פ שורש הדין מטעם שידוע מעיקרא שידם היה תקופה ודומה למוכר שדה לעובד כוכבי' אמיצרא דחבריה שמחוייב לסלק כל הזיקו ע"ש ואם כן מאחר שאמרינן שידם היה תקיפה לקחת יותר. מכל שכן שידוע מתחילה שידם היה תקיפה להחזיק ולעכב מליתן וקשה להוציא אם כן לא ידעתי איך היה מקום להתיר להיות ערב בשביל עובד כוכבים ע"פ הצעות עיקרי דברים הללו הלא אף בעליל עיקר טעם החיוב מבואר בתשובת הרא"ש הנ"ל שידוע זאת מתחילה שמוחזקים לידם תקיפה להעליל דאל"כ אלא שזה נעשה ונולד אח"כ לא היה מהראוי לחייבו עיין ברמ"א קל"א סעיף ז' דאם בא לערב מכותי איזה אונם דלא שכיח פטור לוה לפצותו והוא מדברי מהרי"ק שהביא דאם הכריח הכותי שיתן ערב ריבית יותר מהנהוג פטור לוה שזה לא שכיח ע"ש א"כ מדחייבי' בהעליל ליקח יותר חייב מחמת שזה היה שכיח שידם היה תקיפה ליקח יותר מכש"כ שידוע זאת מתחילה שידם היה תקיפה להיות לוה ואינו משלם ושלא ליתן המגיע באלמותם ודחייתם מדחי אל דחי אף שיש אתו' ולפיכך א"א כלל לאוקמי דרשא דאתה נעשה לו ערב בכיתי לוה וישראל ערב בשבילו דבכה"ג אסור בכל ענין לפי מה דקי"ל בסי' קס"ט סעיף יו"ד בלוה אלם מחוייב ערב לשלם והבאתי לעיל דעת רשב"א בזה דאפילו באלם מעיקרא חייב ערב ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"א בזה א"כ ממילא כל עיקר ההלואה תקוע וקבוע אקרקפתא דערב מתחילתו:

אף באמת שבתוספות כתבו בשם ר"ת להתיר להיות ישראל ערב בשביל כותי כמו שהבאתי לעיל ע"כ צריך לומר בזמן ר"ת היה דין ומשפט משופטי ארץ לשבר מלתעות אלומים ולהציל עשוק מיד עושקו בנקל להשיג פירעון ותשלומין ושלא להיות לוה רשע ולא ישלם א"כ לא היה לכותי דין חזקת אלם וכפי הנראה שהיה כך בזמן ר"ת לא היה דן כתשובת הרא"ש בענין שמעליל על הערב שפסק שמחוייב לוה לפצותו משום שידוע מתחילה שידם היה תקיפה להעליל דידוע כל זמן שיש שופטים ודין למטה השרים והשופטים מונעין מעלילות שקר ולא לאמונה ואפשר זהו טעמו של הר"מ מרוטנבארג רבו של הרא"ש שכתב הרח"ש שם בתשובתו בשמו שמטעם תקנות הקהילות הוא מנהג שמחוייב לוה לפצות ולסלק לערב עבור עלילות ע"ש ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים אם אמת היה בזמן הר"מ מרוטנברג שרים ושופטים בארץ לסלק מלתעות עול ומעליל עלילות אם כן ממילא לא היה כותי מוחזקים להיות ידם תקיפה לקחת כל אשר יחפצו ואם יזדמן אחד שמעליל עלילות ברשע הוה לא שכיחא והיה ראוי לפטור ליה לפצותו משו"ה תלה הר"מ מרטונברג בתקנות הקהילות אבל הרא"ש מדבר בזמן שלא היה דין ומשפט משופטי ארץ על מכונם ויד אלומים תקיפה שפיר דן הרא"ש שע"פ תוקף הדין היה מחוייב לוה לפצות לערב שהיה ידוע מתחילה שדרכם להעליל וא"כ בזמן התלמוד במלכות בבל ג"כ נראה שלא היה משפטים קבועים משופטי ארץ למנוע עינוי דין ועיוות דין ממילא כל דאלים גבר להיות לוה ואינו משלם ולפי"ז בפשיטות לא מתוקמא דרשה דאתה רשאי להיות ערב בכותי לוה אלא בכותי מלוה והיה קיבל שלא לתבוע את הערב תחילה כדין ישראל ובאמת לאו דווקא כוונות תלמודא דכותי קיבל עליו בקשר לזה אלא כשערב כתב לו כתב ערבות על השט"ח שלו פירש זה הדבר שאינו מקבל עליו הערבות אלא באופן שיתבע מתחילה ללוה ולא ימצא ובלתי זה לא רצה להכניס א"ע בערבות עבור חוב זה. והכותי ראה שא"א זולת זה הוכרח לקבל הערב רק על אופן ותנאי זה:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה