אור ברסלב
שות גליא מסכת או"ח הלכות מגילה ב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

או"ח הלכות מגילה ב

או"ח הלכות מגילה א

ב לבאר דין חרותא אשר נמצא פלוגתא בין רשב"א והר"ן הובא בב"י סימן ל"ו והוא בשו"ע סעיף י"ד וסעיף ט"ו דדעת הר"ן דבדיקה האמורה בזה הוא היכא דלא ידעינן אי בידי שמים או בידי אדם אבל כל היכא דידעינן דבי"ש א"צ בדיקה ובידעינן דבי"א אין בדיקה מועלת ודעת הרשב"א הביא הב"י שם דהניח הדבר בספק דאפילו בי"ש מ"מ עדיין צריכה בדיקה ע"ש. והב"י לא הביא שארי פוסקים לאיזה שיטה דעתם נוטה ואולם האחרונים הפר"ח והבאים אחריו ביארו לומר דדעת הרמב"ם בחיבורו ובפירושו למשנה נוטין לשיטת הרשב"א וכמו שהובא לשונו בשו"ע סעיף ט"ו דכתב כיצד בודקין אותה כו' וכן כתב בפירוש המשנה וכן העלו דעת רש"י שכתב במשנה ובגמרא מפרש מנא ידיע כו':

ולהלכה לדינא הכריע היש"ש סימן צ' כהר"ן הביאו הט"ז בס"ק ך"א וז"ל ביש"ש ול"נ דליכא ספיקא בדבר אטו בכדי אמור בברייתא כל שצמקה ריאה שלה בי"ש כשרה ותלמודא הוא דפריש בדיקה לידע אסתם חרותא הבא לפנינו ועוד מתניתין דקאמר אלו כשרות וקתני חרותא אם אין בה כשירות כלל אלא לעולם בספיקא עומדת עד דבדקינן א"כ אמאי תנא באלו כשרות יותר מבא"ט אי קמל"ן התנא דבכלל אלו כשרות היכא דחזינן דשמעה קול רעם כו' עכ"ל. והט"ז קלסי' ואמר שראיה נכונה היא ע"ש:

ולדעתי אין ראיה כ"כ מזה דריאה דאיגלד כאהינא סומקא (בדף מ"ו) אמר רבא דכשרה והביא רא"ש ורשב"א בשם בה"ג דצריכה נפיחה ובדיקה הביאם הב"י ריש סי' ל"ו וכתב אע"ג דכשירה משמע בלי בדיקה מ"מ יש לפסוק כבה"ג ע"ש. אך מהתם י"ל דלא דמיא להכא דשפיר נקט רבא וקאמר כשרה לאשמעינן עכ"פ הא מילתא לרבותא דמשום עסק דעלד כל קרומה העליון לא מיטרפא בכך עדיין וכשירה היא אם לא נקב אף קרום התחתון וא"כ ענין כשרה היא מילתא אחריתא וענין בדיקה דאצרוכי התם הוא מילתא אחריתא לבדוק שמא קרום תתאי ג"כ אינקבא וממילא לא קאי הבדיקה על עסק כשרה האמור מקודם. עוד יש דוגמא לזה מה דאיתא (דף נ) מחט שנמצא בביה"כ מצד א' כשרה ודעת הרשב"א הובא בב"י ושו"ע סי' מ"ח דעדיין צריכה בדיקה והוכיח זה מעובדא דאתי לקמיה דרבי ובדקה ע"ש ואף התם יש לפרש כאמור לעיל דבין לפירש"י דמפרש דדווקא נקט ביה"כ דכשרה מצד אחד אבל המסס אפי' מצד אחד אסור ולא מהני לה בדיקה ובין לפירוש תוספות שם דאף המסס דינא הכי רק לרבותא נקט דאפילו ביה"כ שיש לו ב' עורות וא"כ אפילו ניקב מצד א' כבר ניקב עור שלם מ"מ כשרה וא"כ דומה כמו שפירשנו באיגלד כאהינא דעיקר הוא דברייתא השמיענו עכ"פ משום נקיבות עור אחד היא כשירה ובדיקות עור השני צריכ' בדיקה דשמא ניקבה אף השניה וא"כ ענין כשרה האמור שם הוא ענין אחר ועסק בדיקה היא ענין אחר ולא קאי על עסק כשרה האמור שם מקודם אבל בחרותא אי נימא כרשב"א מהכרח לנו לומר דמה דנקט בי"ש כשרה עדיין צריכה בדיקה הא מילתא גופיה דנעשה לה בידי שמים:

איברא יש ראיה ודוגמא קרובה דהרשב"א לשיטתו דבמשנה (דף נ"ו) גבי עוף שדרסה שאסורה מחשש נפולה אם שהתה מעל"ע כשרה ובגמרא איתא דמ"מ צריכה בדיקה ע"ש ולכאורה יש לפרש כאן כענין שאמרנו למעלה דעיין ברש"י ריש פרקין ובר"ן מאריך לבאר יותר דמקשה הר"ן הואיל ואף לאחר מעל"ע בעי בדיקה א"כ תוך מעל"ע תתכשרה בבדיקה ותירץ שיש בנפילה ב' חששות א' משום ריסוק ופירוק אברים וחשש שני שמא נעשה איזה ריעותא באברים הפנימים והאי חששא דריעותא שיכולה להיות באברים פנימים שפיר מהני לנו בדיקה אבל על חשש ריסוק ופירוק לא אפשר בבדיקה שזהו ענין שאינו ניכר כלל בבדיקה ואיני יוצאה מחששא זאת אם לא בשהתה מעל"ע וא"כ אף הכא שייך למיתני כשרה בשהה מעל"ע על עסק ריסוק וענין בדיקה הוא מילתא אחריתא לא על עסק ריסוק האמירה מקודם אך הרשב"א בחידושיו אינו מפרש כר"שי והר"ן הנ"ל הביאו הב"י סימן נ"ח דמשו"ה מהני בדיקה אחרי מעל"ע וקודם מעל"ע לא מהני בדיקה דחיישינן שלא נתחזק עדיין טבעה להראות ולגלות שינוי הריסוק אבל אחרי מעל"ע חזר הטבע לאיתנו קצת ואם יש הפסד איברים יתגלה ונראה ונגלה תמיד בניסיון ע"ש ומביא ב"י שכן משמע ברמב"ם בעסק הבדיקה האמורה בשהה מעל"ע הוא על עסק ריסוק עצמו ע"ש הרי מפורש דכשרה האמירה שם לאו מילתא אחריתא היא אלא קאי על עסק וענין ריסוק האמור מקודם. רק דקודם מעל"ע לא מהני בדיקה ואחרי מעל"ע מתכשרה בבדיקה וא"כ כמו כן יש לפרש דבידי אדם וראיתי בחידושי הרשב"א בסוגיא דמחט בביה"כ האריך בעצמו לבאר דשייך שפיר למיתני כשרה אף במקום דבעי בדיקה ע"ש:

איברא דעדיין דיקדוקו של רש"ל נכון קצת דאינו דומה להתם דשם נקט שהה מעל"ע כשרה ועסק בדיקה בוודאי לא קאי על ענינא דשיהוי מעל"ע אלא על עסק ריסוק אבל כאן לשיטת רשב"א משמע דעסק בדיקה עצמה היא על מה דאמר בי"ש מקודם א"כ מדקדק רש"ל שפיר איך נקט התנא בי"ש כשרה הואיל ועדיין צריך בדיקה ותהיה טריפה אף שהפחידה קול רעם והנה לפי מה שיתבאר לפנינו תוכן כוונות הרשב"א בענין זה יתבאר שאין דיקדוק הרש"ל שום דקדוק על הרשב"א בזה ואף הט"ז הביא לדקדק על הרשב"א להוכיח כהר"ן וגם הפר"ח כיון לראיה זאת מדחזינן דרבב"ח לא שאל ביה מדרשא אלא על הני דיכרי דאשכח במדברא ואילו כי מטי למתניתין דחרותא בי"ש לא שאיל מידי אלא בודאי בידעינן דבי"ש לא בעי בדיקה ע"ש ולפי שיתבאר לפנינו כוונות הרשב"א בהמשך דבריו יתבאר דאין מזה ראיה אדרבא איפכא יהיה סיוע מזה לשיטת הרשב"א בזה. ובאמת בהשקפה ראשונה יש לעיין טובא אחרי שביאר הפר"ח שדברי הרמב"ם מטין לשיטות הרשב"א וממילא אף לשון הרי"ף והרא"ש המה מקורבים ללשון הרמב"ם בזה א"כ נשאר הר"ן כמעט יחיד בסברא זאת ובפרט שלשון רש"י שכתב בגמרא מפרש מנא ידיע כו' משמע באמת קצת כרשב"א בהחלט דאפילו בידוע שנפחדה בי"ש עדיין צריכה בדיקה א"כ קשה מאוד מה שהכריעו האחרונים כר"ן נגד הרשב"א. ואף שהרשב"א מסתפק דהעלה בצ"ע עכ"פ לפי מה דמשמע השקפה ראשונה להרמב"ם ורי"ף ורא"ש פשיטא להו וממילא צריך לשום לב בתכלית העיון על ראיית הרש"ל והט"ז שלא יעלה אחרי העיון שום ראיה עד דעת הרי"ף ורמב"ם הנ"ל וראיתי בפלתי שכתב לדחות ראיות הט"ז ופר"ח הנ"ל דבמשנה ידע רבב"ח שפיר דצריכה בדיקה אף דראינו שנחרדה מקול ועם מ"מ דילמא היה לה פחד אף מבן אדם דשכיחי בני אדם אבל במדבר דחיות וברק מצוים ובני אדם מה בעו התם ואינם מצויים אפשר דלא בעי בדיקה ולכן שאל ביה מדרשא והשיבו לו דמ"מ בעי בדיקה דמידי ספיקא לא נפקא עכ"ל ולא דיבר נכונה בזה לדחות ראית הט"ז דלפי דבריו דעסק הבדיקה היה ידוע לו אף במשנה דקתני בי"ש כשרה עדיין בעי בדיקה א"כ לא היה לאנשי בית מדרש להשיבו אלא דבעי בדיקה ותו לא אבל השתא דקמפרש לו ענין הבדיקה איך ומה היא מוכח דלא היה ידוע לו כלל ענין הבדיקה איך היא וא"כ מוכיח הט"ז שפיר ועוד דברי הפלתי תמוהין למעיין בחידושי הרשב"א שהביאן הב"י בקיצור דמבואר שם הטיב דבראינו רדף ארי או נחרדה מקול רעם מספק' ליה בצ"ע אי בעי בדיקה ובעובדא דרבב"ח מפשט בפשיטות שם דבעי בדיקה א"כ מוכח דברינו שנחרדה מקול רעם יש להתיר יותר מעובדא דרבב"ח ע"ש:

והואיל וראיתי שמהצורך לבאר תוכן כוונות הרשב"א בחידושיו בזה אשר לדעתי לא עמדו בזה הרש"ל והט"ז ולפיכך דקדקו אחריו ואף חקרו איך דעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש עד אשר עלה על דעתם שנוטים להרשב"א. וכאשר אבאר את עיקרן של הדברים כוונתו של הרשב"א ממילא אזדא לה כל דיקדוקים של הט"ז ורש"ל ויתבארו דעת שארי פוסקים בזה. ומוכרח אני להעתיק דברי הרשב"א בחידושיו בסוגיא דחרותא וז"ל וקיל"ן כרבנן לגבי ר' שמעון בן אלעזר דיחיד ורבים הלכה כרבים ומ"מ היכא דנמצאת שצמקה ריאה חששין לה שמא בי"א וצריכה בדיקה כאמור בסמוך כעובדא דרבב"ח אלא מיהו היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל ורעמים וזועות ושחטוה ונמצאת שצמקה ריאה שלה צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקות כשרות ובריאות עומדות והשתא הוא שיראה וצמקה מחמת חרדתה וכענין שאמרו בבא זאב ונטל בני מעיים אי נמי במשמשא ידא דטבחא דכיון דאיכא לקמן מידי למיתלי תלינן ועובדא דרבב"ח משום דלית ליה קמיה מידי למתלי ביה או דילמא דווקא בזאב וידא דטבחא דווקא הוא דתלי' משום דר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אבל זו דוודאי מחיים צמקה לה אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שארי הבריות הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואפשר מדקתני מתני' חרותה בי"ש כשירה משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבי"ש הוא כשרה דאם לא מנא ידעינן דבי"ש הוא ואינו ראיה כ"כ דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבי"ש הוה כשירה והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבי"ש הוה וצ"ע עכ"ל:

הנה כל האחרונים הבינו כמו שנראה בהשקפה ראשונה שהרשב"א מסתפק בצ"ע על המבואר במשנה בי"ש כשרה אם כוונות המשנה כשראינו שרדף ארי אחרי' או נבעתה מקול רעם דהיינו בי"ש אם צריכה עוד בדיק' האמור בתלמוד או כוונות מתני' דכשרה בלא בדיקה וע"ז העלו לומר דשיטות רש"י דצריכה בדיקה וכן משמע לשון הרמב"ם אשר הובא בשו"ע דאפילו בי"ש צריכה עדיין בדיקה וכן לשון הרי"ף הרא"ש קרוב ללשון הרמב"ם אף דהרשב"א מסתפק לרש"י ולרמב"ם ולרי"ף פשיטא להו. איברא שקשה טובא למעיין בלשון הרשב"א הנ"ל דמקודם עשה הנחה להסתלק בענין דרדף אריה וכו' ואח"ז הביא להוכיח זאת מהמשנה עד דדחי לה דאפשר דהמשנה ג"כ מצרכה בדיקה עיין שם ולכאורה בקיצור היה לו להרשב"א לבאר ספק הזה בכוונות המשנה והוה ליה למימר דצ"ע מה דאמור במשנה בי"ש כשרה אי בעי עדיין בדיקה או כשרה בלא בדיקה:

לכן נראה לי ברור דכל עסק ספיקו של הרשב"א מושרש ועומד על קוטב אחת והוא בפירוש תיבות חרותה דרש"י מפרש חרותה צמוקה ריאה שלה חרותה קשה כחריות של דקל וכן פירש"י ריש פרקין דאיתא שם והאיכא חרותה מרש"י ג"כ שנתקשה כחריות של דקל ע"ש ואף כאן בסוגיא בברייתא איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה פירש"י צמקה יבשה כמו שדים צומקים מתרגם דדין יבשין ע"כ עכ"פ רשב"א מפרש בודאי ג"כ כרש"י דחרותה כוונתו כנעשה הריאה כחריות דקל וממילא בפשיטות דהמשנה קאי ואיירי בריאה של הבהמה שנמצאה חרותה לאחרי שחיטתה היינו שנמצאה צמוקה וא"כ אחרי דמשנה איירי בבהמה שחוטה ונמצאה ריאה שלה צמוקה מסתמא היא מילתא דלא רמיא אאינשי לזכור ימות עולם שעברו על בהמה זאת ואפשר שזה מקרוב קנה בהמה זאת. ובמשנה נקט אם נעשה זה הצימוק בי"ש כשרה לכאורה מנא ידוע ממה נעשה ויש לפרש כוונת המשנה בשני אנפי או כוונת המשנה הוא כך אם אירע לפעמים שידוע לבעלים שעבר עלי' מקרה מרדיפות ארי או רעם וברק היא כשרה או דכוונות המשנה הוא כך דכשמוצא ריאה צמוקה יש לברר ע"י בדיק' אם היא בי"ש כשרה. ונמצא אם נימא דמה דאמור במשנה על ריאה שנמצאת חרותה היינו צמוקה בי"ש היינו שיש לנו לתלות שנעשה צימוק שלה בי"ש על פי מה שראינו רדיפות ארי או נבעתה מקול רעם שפיר מוכח מהמשנה דכל שרואין קודם שחיטה שרדף ארי אחריה כשרה אפילו כשימצאה אח"כ צימוק ריאה שלה ולא חיישינן שמא אף פחד אדם עברה עליה. אבל כשנפרש מה דאמור כשרואין ריאה צמוקה בי"ש כשירה כוונת המשנה כשנתברר הדבר שהוא כך דהיינו ע"י בדיקה וחזרה לבריאותה א"כ ליכא הוכחה מהמשנה דרדיפות ארי נקראת בי"ש להכשירה דחיישינן שמא אף אדם הפחידה ומה דנקט בי"ש אין פירושו רדיפות ארי אלא כוונות המשנה בדיקה ובזה היא קבוע להיות נקראת בי"ש וזולת זה אינו נקראת בבירור בי"ש וזהו המשך כל דברי הרשב"א דמסתפק מקודם אי כשראינו ארי רדף אחריה אי תלינן אחרי ארי הצימוק שימצא אח"כ בהריאה וכשרה או לא מחמת שהריעותא מחיים כו' ואח"ז ביאר דאפשר כשנפרש האמור במשנה חרותה בי"ש מנא ידעינן ע"כ כשהיה לפנינו מידי למיתלי ביה קודם שחיטה דבי"ש נעשה שפיר מוכח בראינו ארי רודף כשרה ואח"ז בא לדחות דאפשר הכי קתני חרותה כל היכא שנתברר ע"י בדיקה כשרה ממילא לא אפשטא ספיקא דרדיפות ארי אי נקראת בכך בי"ש או לא דדווקא בדיקה נקראת בי"ש והמשנה דנקט כשרה כשנמצאת חרותה על ידי בדיקה אמרה ורש"י מפרש חרותה צמוקה היינו ששחטה ונמצאת ריאה שלה חרותה היינו צמוקה בי"ש כשרה ובגמרא מפרש מנא ידיע אם בי"ש אם בי"א משמע לכאורה דסובר כרשב"א דכוונות המשנה דווקא ע"י בדיקה מתכשרה הבהמה כשנמצאת צמוקה ובדיקה נקראת בי"ס ונא מה דזכר בעל הבהמה מידי למיתלי ביה מעסק רדיפות ארי או כדומה וכל זה על פי מה שפירש"י חרותה צמוקה ונקרא חרותה שקשה כחריות של דקל:

אמנם הרבה מצאתי לחקור על פירוש זה ולדעתי נראה ברור דהרמב"ם והרי"ף והערוך אין דעתם לפרש כך דעל פירש"י קשה טובא הנה הרמב"ם מפרש הא דרפרם (דף מ"ז ע"ב) דריאה דדמי לבקעת או דנפיחא או בחזותא מפרש הרמב"ם הובא בב"י סימן ל"ז שם ובסימן ל"ו דנפוחה כחריות של דקל או דחזותא כחריות של דקל היינו בקעת דאמר רפרם ע"ש ובהני שייך שפיר לומר כחריות אבל על עסק צימוק שפירש"י קשה כחריות ידוע שעסק צימוק אינו קשה אלא יש בה קצת יבשות כמו גרוגרות וצמוקים שאין דומין לפירות רטובין אבל שורש קשה לא שייך בהו כלל עד שיהי' לזה דמיון לחריות של דקל. עוד קשה טובא לפירש"י הי' לו למשנה לומר ריאה שנחרת כמו בכל מקום דקאי ואיירי בריאה קאמר בפירוש ריאה כמו ריא' שניקבה או ריאה דאיגלדא כאהינא או ריאה שיבשה ורבים כמוה וכדאיירי בשאר איברים מפרש ואומר ג"כ כמו ניקב הלב ודומה לזה וא"כ לפירש"י דמפרש חרותה פירושו שריאה כחרויות של דקל. לבד מה שקשה מאוד למה לא נקט המשנה לישנא דקרא צמוקה כדאי' בברייתא מביא שם רש"י קרא דשדים צומקין ואף במעשה דאביניל כתי' ומאה צימוקים או לישנא דתרגומו יבישה ותפס לישנא דחרותה אשר מרומז ברמז מחריות דקל לבד זה קשה למה לא נקט ריאה שנחרתה כמו בכל מקום דקאי על הריאה אבל השתא דנקט חרותה משמע דקאי על בהמה כמו נפולה דקאי על בהמה וכמו גלודה דקאי על בהמה באמת בריש פרקין דנקט נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת משמע דקאי ואיירי בבהמה ועיין במהר"ם שיף גם שם שדיקדק על זה ע"ש אף כאן עכ"פ הוה ליה למיתניה חרותות הריאה אבל השתא דנקט סתם חרותה משמע דמאבהמה קאי וקשה למה נקרא בהמה חרותה משים שהריאה שלה נצמקה ונחרתה א"כ כשריאה שלה נקוב' יהי' הבהמה נקראת נקובה ואם הריאה יבשה תקרא הבהמה יבשה וכן אטום בריאה תקרא הבהמה אטומ' והרבה כיוצא בזה ומצורף לזה יצאתי לדקדק לפי פירש"י על מה דקבעו כל הפוסקים הראשונים בה"ג והרי"ף והרמב"ם וכמו שהובא דבריהם בשו"ע שם דבי"ש דנפתדה מרעם וברק או שאגות ארי' ובידי אדם הוא ששחטו אחרת בפני' ונפחדה ע"י כך וז"ל הרי"ף בי"ש כגון ששמעה קיל רעמים כו' ונכנס פחד וחרדה וצמקה הריאה שלה אבל אם ראתה אדם ששחט כו' ופחדה כו' ובפי' המשניות להרמב"ם ז"ל חרותה בידי שמים מהדברים הטבעים כגון שתראה ברק או ששמעה רעם או אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתתייביש ריאה שלה כשרה אבל אם הפחיד אותה אדם או ראתה ששוחטין בהמות ומפחדה עד שתגיע לפרק הזה טריפה עכ"ל הנה עכ"פ כולם קבעו עסק פחד על ענין חרותה האמורה במשנה ולפירש"י פחד מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא או בתלמודא דלפירש"י תיבות חרותה הונח בזה הענין משום שריאה צמיקה היא כחריות לפיכך נקראת צמיקה חרותה שהיא קשה כחריות אבל עסק פחד היכא מצאו כל הפוסקים רמיזא בתלמיד ואף שנימא דהפוסקים היו חכמים בחכמות הטבע וידעי שעסק צימוק שנעשה כחריות בא ודאי ע"י שנפחדה בהמה מ"מ ליכא מידי דלא רמיזא בתלמודא וביותר בלשון הרמב"ם בפי' למשנה דפתח ואמר חרותה המפחדת כו' ולא פתח ואמר חרותה צמוקה ע"י פחד ואף זאת דכ' שם לפרש דאף ע"י חולי נקרא ג"כ בי"ש דיקדק בלשונו ואמר אם אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתייבש הריאה ע"ש וקשה למה באף חולי שם פחדו פחד ובפשיטות היה לו לומר סתמא או שאירע לה חולי שצמקה הריאה כמו כל ענייני ריעותות שנולדו בריאה הכל ע"י חולי הם באים מסתמא למאי דיקדק להאריך שעסק החולי הוליד לה פחד ומהפחד נעשה הצימוק וכן בארוך ז"ל בי"ש שראתה ברק או שמעה רעם ופחדה ונתייבשה הריאה כו' וביש"ש דיקדק וכתב דחזינן דשמעה קיל רעם כו' וראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך הבהמות שנבהלין ע"ש הביאו התב"שא ס"ק ס"ט ע"ש וקשה היכי מצאו רמז לעסק פחד בתלמוד ובאמת לשון הרי"ף שכ' ופחדה וחרדה כו' משמע כדיוקו של הרש"ל שבעינן שראינו שנבהלה ונרתעה ועוד בגמ' בברייתא איזהו חרותה כל הרש"ל ריאה שלה ולפי פירש"י שתיבות חרותה הונח על עסק צימוק שהוא קשה כחריות של דקל ובס' בית אפרים ראיתי שמבאר הענין בארוכה בס"ק רכ"ה שענין צימוק נתכווץ ונעשה קמטים ובזה יש ליתן פתרון למילת חרותה הנאמר על צימוק הריאה שהוא נגזר מלשון חרות על הלוחות היינו לשון חקק וחריצה כן ריאה זו חרותה כמו חרוצה עכ"ל וא"כ קשה דהיה לו לברייתא לומר בקיצור מאי חרותה צמוקה. חבל השתא דקאמר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה משמע מפורש שמילת חרותה הוא ענין אחר ולא שורש צימוק דאי כפירש"י שחרותה הוא שורש צימוק היל"ל איזהו חרותה שצמקה ריאה אבל תיבות שלה שמסיים הוא אך למותר הואיל ולפירש"י איירי וקאי חרותה על הריאה שנעשה כחריות קשה בפשיטות היה לו לומר שצמקה ריאה:

מכל זה נרא' ברור דהרי"ף והרמב"ם והערוך לא פירשוכפרש"י אלא דשורש חרותה יש לומר משורש פחד ואימה והוא נגזר מהאמור (בתהלים קכה) אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וכתיב (איוב לט) הוד נחרו אימה. והענין כמו שנאמר (בישעי' ח) מרעיש הארץ מרגיז ממלכות ועלן המלכים נאמר שמעו עמים ירגזון. כן הענין מי שחרה אפו על אדם אחר עושה רושם בו כנאמ' ישלח בם חרון אפו ונאמר חרון אפך ישיגם וכן ענין הנאמר בחרות אפם בנו לא אמר בחרות אפם עלינו אלא אמר בנו שהחרון שלהם נחקק ונרשם בנו שעוש' רושם כאמור הוד נחרו אימה אם כן המחריד והמפחיד נקרא מחרות ממילא הנפחד והנחרד עליו נאמר נחרת. (ובתהלים פח) נאמר עלי עברו חרוניך בעותיך צמתותוני כלומר מחרון נעשה בעיתותא ומשורש זה אמור במשנה בהמה שהיא חרותה דהיינו שנבהלה ונפחדה וזהו שפירש הרמב"ם במשניות חרותה המפחדת בידי שמים כגון מראיות ברק או קיל רעם או היא חרותה ע"י איזה חולי כלומר שעסק החרות שהוא פחד וחרדה נולד לה ע"י איזה חולי שאירע לה. נמצא המשנה איירי מבהמה שנפחדה ונחרדה. והמשנה קפסיק ונקט שאם אנו רואין שעבר עלי' ענין הפחד מענייני שהוא בי"ש כמו רעם וברק היא כשרה בודאי ואין עלינו לחוש לה לשום דבר. אבל אם עברה עליה הפחד בידי אדם דהיינו שראינו ששחטו אחרת לפניה ונבהלה ונרתעה מחמת זה טרפה אם יגיע לה הפחד חזק כ"כ עד צמוק ריאה אולם במשנה דלא נקט רק בי"ש לא הזכירה כלל ענין צימוק. אולם בברייתא דבא להורות דבי"א טריפה לכן מקדים וקאמר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה. כלומר עיקר ענין חרותה שבא בקבלה אצל חז"ל תדע שענין פחד שעבר על הבהמה שנבהלה ונרתעה אין זה עצמות האיסור אלא ענין האיסו' הוא אם יעלה החרות ופחד החרד' כ"כ שיצמק הריא' שלה (ובתהלים פח) עלי עברו חרוניך בעיתיך צמתתוני היינו צימוק ומדוקדק מאי דאמר ריאה שלה כלומר חרותה איירי מהבהמה קא מסיים ואמר שיעלה החרדה שצמקה הריאה שלה עי"ז ונקט וקאמר אם בי"א עבר עלה החרות והפחד טריפה ואם בי"ש עברו עליה הפחד כשרה:

ומעתה מבואר לשון הרמב"ם פ"ח הלכה ט' וז"ל הבהמה שפחדה ויראה עד שצמקה הריאה שלה וקריבה להיות יבשה אם פחדה בי"ש מקול רעם וברקים מותרת כו' פתח ואמר הבהמה שפחדה מפני שמפרש חרותה קאי על הבהמה שהופחדה וכך המה דבריו בפירוש המשניות וכן הוא לשון רי"ף הנ"ל וערוך ומסיים הרמב"ם בה שאם אנו רואין האי פחדה בי"ש כשרה וכך הוא כוונות המשנה וזה אמת אחרי דהמשנה דקפסיק ונקט כשרה בפשיטות לא בעי בדיקה הואיל ועיקרא דמלתא היא דמשנה איירי מעסק הפחד שראינו שנעשה ע"י קול רעם ממילא אין חוששין בה ולצימוק שנעשה ע"י זה ובהלכה י' כתב הרמב"ם כיצד בודקין אותה הוא מילתא אחריתא וקאי על ריאה הבא צמוקה לפנינו כיצד בודקין איתה ריאה לעמוד על בורי' ובהאי בבא איירי הרמב"ם באופן שלא ראינו בה בחייה שום מקרה פחד באיזה ענין עבר עליה כידוע דדרך הרמב"ם הוא תמיד לתפוס עסק וענין המבואר בתלמוד. לכן ביאר בהלכה ט' ענין המבואר במשנה דאיירי שראה בעיניו עסק, הפחד שעבר עליה ולא שייכא וצריכא כלל שם עסק בדיקה ואחר זה ביאר ענין המבואר בתלמוד בעובדא דרבב"ח שמצא הני דכרי בצמוקת ריאה דידהו ולא נודע מאיזה מקרה שעבר עליהם והשיבו בי' מדרשא עסק הבדיקה ענין הזה ביאר הרמב"ם ומפרש ואמר שאם לא נדע לנו המקרה שעבר עלי' בחייה ומצאו צמוקות אחרי שחיטתן כיצד בודקים אותה כלומר הריאה זאת ויפה הגיה הרמ"א בשו"ע סעיף ט"ו שהוא לשון הרמב"ם ממש כיצד בודקין הוסיף הרמ"א אם הדבר ספק מאיזה דבר בא לה ע"ש. וכמו שפירשנו דמקודם איירי הרמב"ם שיודעין הסיבה ולא צריכה בדיקה ואח"כ איירי כשהדבר ספק כעובדא דרבב"ח בודקין אותה:

אחרי כל הנתבאר מתבאר לנכון שמה שהקשה היש"ש והט"ז על שיטות הרשב"א מעיקרא ליתא וליכא שום ראיה מתלמוד לשיטות הר"ן ושעיקר הוא דהרשב"א מפרש שורש פי' חרותה כפירש"י מחריות דקל וא"כ המשנה דינא דצמוקה נקט ואתאי ובהכי איירי המשנה בהמה ששחטה ונמצאת הריאה צמוקה. ע"ז קפסיק המשנה דאם נעשה הדבר בי"ש כשרה. ורש"י מסיק ובגמ' מפרש מנא ידוע כלומר ומשנה איירי מענין שמצאו ריאה חרותה כלומר צמוקה וממילא מילת דלא רמיא אאינש להיו' זוכר מעתה מקרות והרפתקאו' דעדו עלה על בהמה זאת משו"ה מפרש רש"י דכוונות המשנה קבוע על עסק בדיקה המבואר בגמ' ובזה יוודע שהצימוק נעשה בידי שמים וממילא אזדא לה קושיות הרש"ל והט"ז והפר"ח מעיקרא. דבשלמא אם נפרש דכוונות המשנה חרותה משורש פחודה במצא דהמשנה איירי מעסק הפחד שרואין שנעשה בי"ש כשרה משמע שכשרה בלא בדיקה אבל לרש"י דמפרש דחרותה דמשנה משורש צימוק קאי ואיירי ולא ידיע לנו מקרה הזה מאיזה ענין באלה שפיר קאמרה המשנה דפ"י בדיקה תוכל לעמוד על זה וכשיתברר לך ע"י הבדיקה שבי"ש כשרה ואף קושיות הט"ז והפר"ח שהקשו להוכיח מתלמודא דמשמע דבמשנה לא היו צריכי לשאול בי' מדרשא משים דאינו הוצרך שם לבדיקה זה דבאמת לפי פירש"י דאף המשנה איירי בריאה הנמצאת צמוקה ומתברר ע"י בדיקה שבי"ש היה ידוע לו שבדיקה יש לה בענין הזה ע"כ הואיל והמשנה קאמרה לברר זה ע"י בדיקה רק אופן הבדיקה באמת לא הוה ידוע לרבב"ח. ובשעת מעשה שנזדמן לו מציאות הני דיכרי צמוקי הריאה דידהו ראה מעשה ונזכר הלכה זאת לשאול ביה מדרשא איך היא אופן הבדיקה המבואר במשנה שמתברר הדבר ע"י בדיקה והלא תראה דבגמ' איתא שאל בי' מדרשא אמרו ליה בקייטא כו' לכאורה אי נימא כשיטות הר"ן דבמשנה לא הוה ידע כלל עסק בדיקה רק כאן שמצא הני דכרי בריאה צמוקות הי' לו לבי' מדרשא להשיב בזה הל' הני צריך בדיקה כיצד הבדיק' כו' אבל השתא דלא הקדימו דבר רק אמרו לו בקייטא כו' משמע כפירש"י דאף המשנה בבדיקה קאי ואיירי רק לא פורש במשנה אופן הבדיקה זאת היה שאלות חכם בבי מדרשא לכן לא השיבו לו אלא אופן הבדיקה ולא עיקר הצרכות הבדיקה. ובאמת רש"י פשיטא ליה וקמפרש דחרותה כלומר צמוקה ששחט ומצא הריאה צמוקה ומה שאומר בי"ש כשרה ע"י בדיקה תתברר לך אבל הרשב"א שעשה מקודם הנחה להיות מסתפק כשאנו רואין הבהמה בחיי' שרדף ארי אחריה ופחדה וחרדה בזה אם יש לנו לתלות אם נמצאו צמוקין אח"כ או לא ומאריך באופני הספק משום דמפרש המשנה דאיירי ששחט בהמה ונמצא צמוקה א"כ עסק זה לא נתבאר בתוך המשנה ומסיים עוד דאם נפרש במשנה דקאמר בשחט בהמה ומצאה צמוקה אם בי"ש כשרה וקשה מנא ידיע זאת לשעבר איך הוא הדבר ונימא דכוונת המשנה כשנזכר האדם שיש לו איזה דבר לתלות ענין החרותה והצימוק שנעשה לה מפחד שעבר עליה בי"ש ממילא נפשט ספק הנ"ל דכשיש לך דבר לתלות תלינן ואח"ז קדחי ואומר דאפשר כוונות מה דמתיר במצא צמוקות הוא דוקא שמתברר לך הדבר ע"י בדיקה וא"כ ספיקא של הרשב"א איך נפרש כוונת המשנה דמתיר במצא ריאה צמוקה באופן כשידענו שהדבר נעשה בי"ש אם הידיעה היא ע"י שזכר שיש לו במה לתלות או פירוש הידיעה ע"י הבדיקה דוקא אבל ע"פ מה שיש לו לתלות לא מהני ומתורץ דיקדוקי הרש"ל הט"ז והפר"ח אולם מש"כ הפר"ח דמשמע דאף הרמב"ם סובר כרשב"א וממילא אף הרי"ף סובר כך דקרוב לשונו ללשון הרמב"ם ועיין בתבו"ש שחקר הואיל וכולהו סברי כרשב"א איך הכריע הט"ז והפר"ח ורש"ל כר"ן לפי הנתבאר זה ליתא דלפי המבואר שהרי"ף והרמב"ם והערוך כולם פירשו חרותה משורש פחודה. ממילא שייאטות המשנה כך הוא אם רואין חרותה כלומר הפחד והחרדה מידי שמים כשרה בפשיטות ליכא להסתפק מידי דמהיכי תיתי לפרש ולקבוע בכוונו' המשנה דנקט סתמא כשרה ע"פ שאנו רואין שהפחד עברה עליה מי"ש. ולומר שעדיין צריך בדיקה. ע"ז היה שפיר קושיות הרש"ל א"כ לא פסיקא ליה לתנא עדיין אם היא כשירה ולמה קבע אותה באלו כשרות דוקא ובדיקה היכא רמיזא אלא ודאי דהמשנה דקאי ואיירי שאנו רואין הפחד נעשה לה בי"ש אינו צריכין לידע כלל עסק בדיקה רק בעובדא דרבב"ח שלא נודע מקרה שלה שאל בי מדרשא והשיבו לו הבדיקה מה דבמשנה לא היה צריכה לו לידע זאת כלל והואיל וביארנו דהרי"ף והרמב"ם והערוך כולם פירשו שורש ויסוד מלת חרותה הוא על ענין פחד וכמו שביארנו הרבה לדקדק על פירש"י ממיל' הוה הלכה לדינא כהר"ן דדי כשראינו עסק פחד שעברה על הבהמה מיתורן אותה בזה וניחא מאוד דקבעו כל הפוסקים ענין פחד גבי חרותה אפילו אופן חולי שזכר פירוש המשניות להרמב"ם קבע הדבר על ענין פחד שאירע לה אבל לפירש"י קשה עסק ויסוד פחד היכן הוזכר בתלמוד הלא גם בפצוע דכה וכרות שפכה ביבמות (ד' עו) איתא שם ג"כ הפרש בין בידי אדם ובין בי"ש אטו נימא שם שעסק פחד מרעם וברק גרם לו זאת ה"נ נימא שגרם צימוק לריאה ע"י הכאות אדם או ע"י הכאות רעם או אולי שאירע לה אבל לפי הקדמתינו מילת חרותה הונח על שורש פחד וחרדה נמצא מפורש זאת בתלמוד. ובפי' המשניות להרמב"ם חרותה המפחדת כי' עד שתייבש ריאה שלה והוא מה שאמר בברייתא כל שצמקה ריאה שלה והוא כמו דקתני במשנה ריש פירקין גבי אילו טרפות דרוסות זאב ובגמ' (ד' נג ע"ב) מפרש דרוסה שאמרו הוא דוקא שיאדים הבשר ובסימנים צריך דוקא להאדים סימנים עצמן ולא מהני אפילו האדימת בשר וע"ש תוס' ד"ה דרוסה דמש"ה אפילו גבי ודאי דרוסה מהני לה בדיקה משו' דאם לא נמצא האדמות בשר אינה נאסרת בדריסה ע"ש כמו כן שורש מלת חרותה הונח על עסק פחד ובי"ש כשרה אף שהמפחד נתייבש הריאה אבל פחד אדם שנוגע לפרק הזה טריפה. וזהו לשון הר"מ בפירושו שם שכתב על ענין צימוק האמור בתלמוד לשון יובש והוא ע"פ התרגום שמביא רש"י על ושדים צומקין דדין יבשין כידוע שזהו עיקר ההפרש בין פירות רטיבין ובין צמוקין שנתייבש קצת רטיבתן ונקראו צמוקין וכן הוא בערוך. ועיין ברמב"ם ובטוש"ע שם דעיקר ההפרש הוא בזה בין ענין שאמר רבא (ד' מו ע"ב) ריאה שיבשה מקצתה טריפה ובין ענין צימוק. דאמר רבא הוא יבש כ"כ כדי שתפרך בצפורן ומשו"ה נאסרת בכל שהו. אבל ענין צימוק אינו עולה לחוזק היבשות פריכית ציפורן ואינה נקראת יבשה רק נגד פירות רטובין נקראין פירות צמוקין שאינן רטובין כ"כ כמו כן ריאה זאת אינה רטובה כשארי ריאות אלא נתייבש קצת רטיבתה ונצטמקה. לפיכך אינה נאסרת בכל שהו אלא עד שיצמק כולה:

ואין לחקור על שיטות הרשב"א דרוצה לפרש האמור במשנה בי"ש כשירה כוונות המשנה ע"י בדיקה וכדמשמע שאף מפרש כך א"כ קשה למאי זכר כלל להמשנה ענין בי"ש אחרי שאין תועלת יוצא לנו כלל מזה הואיל ואף שראינו בה שנבהלה מקול רעם צריכה בדיקה האמורה בתלמוד א"כ בפשיטות לא היה לו להמשנה רק לומר עסק הבדיקה כי זהו עיקר ענין המכשירה אפשר לומר דלא קשה מידי דלפירש"י ורשב"א דמשנה איירי כששוחט בהמה ומצא בה ריאה צמוקה. וא"כ אם לא היה זכור במשנה רק עסק הבדיקה לבדה היינו להניח אותה במים מעל"ע אי הדרא בריא או לא היה הענין הזה כחוק בלי משפט טעם סברא לזה דממ"נ אם באמת עסק צימוק יסוד טריפות. מה יועיל מה שחזינן שהיא הדרא ולא מצינו שעסק טריפות יהיה חוזר על הכשירו וכדאמרינן (בדף מח) דלא מצינו פסול כחוזר להתכשר ואי נימא דמדחזינן דריאה צמיקה זו חוזר לבריאתה מוכח מזה דעסק צמוק לא יסוד טריפות מעיקרו הוא א"כ אין לנו לחלק בין ריאה החוזרת לאיתנה ובין אינה חוזרת וכולהו ראוי להיות כשרים ע"י ריאה אחת דחזינן דחזרה לאיתנה משו"ה הוכרח המשנה להשמיענו הנחה דיש ענייני צימוק חלוקים היינו יש שנעשים בי"ש ואלו כשרים מעיקרו המה ויש הנעשים ע"י ב"א ואילי טריפות בקביעות ולפיכך שפיר ראוי לומר דע"י בדיקה שיהיה נעשה עליו ותהיה חוזר להכשירה אז תדע דע"י שמים בא לה וא"ל בידי אדם וטריפה: וכעניין הזה דעתי לפרש סוגיא דמחט שנמצא בביה"כ (בד' נ' ע"ב) דאיתא שם מצד א' כשרה מב' צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה כו'. ודעת הרשב"א כאשר הובא בב"י ושו"ע סימן מ"ח דאפילו בצד א' בעי בדיקה ואם לא בדק טריפה ע"ש. וע"ז הקשה הב"י א"כ אין שום חילוק דין בין מצד א' ובין מב' צדדין דבכל גוונא אם יש ק"ד מבחוץ טריפה ואי ליכא קורט דם מבחוץ כשרה בשלמא להני פוסקים דאומרים דגבי מצד א' לא בעי בדיקה שפיר שיש הפרש דגבי ב' צדדים בעי בדיקה אבל להרשב"א קשה ומפני זה נכנסו לעשות חילוקי דינים אשר אין להם יסוד בתלמוד וקבעו כך לפסק הלכה בשו"ע חילוקי דינים שהוכרחו מתוך קושי' זאת והאחרונים ה"ה הט"ז והפר"ח קבעו חילוקי דינים אחרים בכדי לתרץ זאת ע"ש:

ולדעתי נראה פשוט דדעת הרשב"א דבאמת שאין שום הפרש בין נקב מצד א' או מב' ומה שאמר בברייתא נמצא עליה קורט דם כו' קאי בין אניקב מצד א' או מב' צדדים כמבואר בהג"א ע"ש ובדיקה בעי להרשב"א בין כך ובין כך ואי לא נבדק אסורה ועיקר עניינא לברר הדבר אם הרקב הוא רק מצד אחד או עברה המחט ב' הצדדים. לא מתברר הדבר אם לא ע"י בדיקה שעושין מבחוץ אם יש שם קורט דם א"כ מסתמא עברה הנקב מב' צדדים ואי ליכא שם ק"ד אז נתברר שלא ניקב רק צד א' ועכ"פ הוכרח האי ברייתא לומר מקודם הנחה דביה"כ מצד א' כשרה בין לפירש"י דממעט להמסס אף מצד א' טריפה ובין לפי' ר"ת והוא שיטות רשב"א בחידושיו ע"ש דלרבותא השמיענו הברייתא ונקט ביה"כ אף דניקב עור שלם מ"מ מותר ואחרי שהודיענו הברייתא זאת שמצד אחד כשרה שפיר נקט ואזיל דאי ליכא ק"ד מבחוץ מותרת אף דאיכא ק"ד מבפנים לית לן מידי הואיל והק"ד שבפנים אינו מעיד רק שעור א' ניקב מחיים והשני ע"כ לאחר שחיטה הואיל ואינו נמצא הק"ד מבחוץ ועיין ברשב"א בחידושיו שעיקר רבותא דברייתא במה דאפילו ביה"כ ניקב עכ"פ עור שלם מ"מ כשר ומה דמסיים ברייתא משני צדדים טריפה אגב גררא נסבה עיין בתוס' שכתבו ג"כ כך ע"ש:

א"כ נראה ברור דדעת הרשב"א שבאמת אין שום הפרש וחילוק דין בין צד א' לב' ולא הוה צריך לברייתא למינקט רק האי בבא לחוד דמצד א' כשרה ולסיים בה דוקא שלא נמצא ק"ד מבחוץ אבל נמצא ק"ד מבחוץ אז עיקר איסורא דע"כ ב' צדדים נקבו וטריפה ונמצא שלא הי' מצי למיתני עסק הבדיקה לחודא אם לא שהוכרח להקדים דמצד א' כשרה וסיומא דב' צדדים באמת למותר ואגב גררא אתנייא כדמפורש שם וא"כ לפי הנתבאר ברור דדעת הרשב"א דבאמת אין שום הפרש לדינא ועי"ז מפוקפקים כל עיקר כמה עניני דינים המבוארי' בפוסקים בשו"ע ובאחרונים שהוכיחו הכל ע"י קושיא שהקשו על הרשב"א בזה ואין להאריך בזה:

ועתה אמרתי לעיין בגוף הדבר אשר הביאו לרשב"א להסתפק בענין זה דאפילו כשראינו רדיפות ארי' אחרי' ונבהלה אעפ"כ לא תלינן אף שמבואר שם בחידושי הרשב"א דמשו"ה מספקא ליה הואיל והספק נולד לה מחיים ע"ש. ע"ז קשה מהמבואר בש"ך סי' נ' ס"ק ג' דהרשב"א והר"ן בשיטות רבי יונה קיימו דהכל תלוי אי איכא מידי למיתלי קמן או לא וזהו טעמא דתלינן בזאב וידא דטבחא ע"ש ובהשקפה ראשונה נראה קצת מדיוקו של דברי הרשב"א שהוכיח להחמיר בענין צימוק יותר משארי מקומות דזהו לשון הרשב"א שם וקי"ל כדרבנן ולא כר"ש בן אלעזר דהלכה כרבים ומ"מ בנמצאת צמוקה חוששין שמא בידי אדם וצריכו בדיקה כדאמר בסמוך בעובדא של רבב"ח ע"ש והב"י הביאו א"כ אפשר הוכחת הרשב"א מהאי עובדא דרבב"ח דהנה הפר"ח הביא דהברטנורה פסק כר"ש בן אליעזר דשארי הבריות הוה כבידי אדם ואסור וכתב הפר"ח דטעמו מדאצרכו בדיקה גבי רבב"ח דאשכח דיכרי במדברא והתם שכיחי טובא שארי בריות או ברקים ובני אדם מה בעו במדברא אע"כ מוכרח מזה דשארי בריות אסורין ע"ש א"כ אפשר זהו המשך לשון הרשב"א דמקדים ואומר דע"כ הלכה כת"ק ומותר שארי בריות ומ"מ חזינן דאצרכי בדיקה עובדא דרבב"ח דאשכח במדברא וידוע שדעת הרשב"א הובא בשו"ע סימן נ"ז סעיף י"ג דאפילו גבי דריסה דהסכימו כל הפוסקי' לאסור בספיקא ומ"מ תילין במצוי בין להקל בין להחמיר ע"ש ואנן חזינן דכאן לא נטו להקל בעובדא דרבב"ח אלא מוכח מזה דענין צימוק חמירא לחז"ל טפי שאינו מועיל אפילו ענין מצוי ושכיחא:

אולם ראיתי בתבו"ש ס"ק ע"ד דחה ראיות הפר"ח ממלת במדברא ואמר אטו מפורש שמצא במדבר ציה ושממה סתמא אמר במדברא א"כ אפשר לפרש במדברא פירושו מקים מרעה לבהמות כמו שוחטין המדבריות דנאמר על מקום מרעה עכ"ל ובאמת אם נפרש מקום מרעה ממילא שכיחי שם רועים טפי משארי בריות וכבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו א"כ שמורים המה מחיות רעות ופחד ושבט אדם עליהם תמיד מן הרועה אך מיפלג אחד מק"ק סלאנימא הקשה על סברות התבו"ש דלפ"ד דאין יוצא מזה שים חידוש דין למה השמיענו תלמודא שמצאן במדברא במקום מרעה ויפה הקשה:

ואני אמרתי לתרץ ולפרש דהכל בדיוק נאמרה האי עובדא והכל ע"פ שיטות הר"ן ולפי פירושו שמולת חרותה הנח על שירש פחד ובאמת כשרואין ענין החרדה מידי שמים לא צריכה בדיקה וא"כ במשנה לא הי' עסק נצרך כלל לבדיקה ותלמודא רצה להודיענו שאם נסתפק ולא ידוע מאין באה הפחד צריכה הבדיקה לאכשורי ומסתמא יודע בעלים נפש בהמתו וידוע לו או לרועה שהיא מסורה לשומרה ידוע להם כל מקראות וסיבות שעברו עליה מאיזה פחד וחרדה אם מקול רעם וכדומה או מידי אדם ששחטו אחרת לפניה והדומה לזה. ואף אם קינה בהמה אצל אחרים ג"כ יכול לשאול אל המוכר דאיתא קמן דלישייליה וא"א למשכחת לה אם לא במוצא מציאה איזה בהמה דליתא קמן דלשייליה ונפרש עוד מה שיש לדקדק לענין ה דייק ונקט תלמודא דוקא שמצא הני דיכרי היינו אילים זכרים ומה לי אם היה נקבות או זכרים והי' לו לומר סתמא מצא בהמות או צאן לכן נראה שהכל בדיקדוק נקט ואזיל לפי מה שהקדמנו דעסק הבדיקה לא משכחת אלא בבהמה הנמצא אבודין ולפיכך שפיר דנקט שמצא במדברא דזה ודאי בישוב אסור ליגע בהן דאינו אבודות הנה אלא רבב"ח מצא אותן במדבר בישימון ציה ושממה שחטו שם כצאן במדבר עיר מושב לא מצאו ותעו כשה אובד ולכן היה רשאי רבב"ח לקבל אותן בתורת אבידה ומציאה ודייק תלמודא שהיו דיכרי משום דאיתא בפ' אלו מציאות (דף כח ע"ב) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן עד י"ב חודש ולכן אם היה מוצא בהמה שור לעול וחמור למשאו ואבוה דשמואל שם (ד' כד ע"ב) אשכח חמרא במדבר' אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא ע"ש. משום דמצא במדבר היה רשאי לקבלן בתורת אבידה והיה מוכרח לטפל בהן כדינא עד יב"ח דחמור עושה ואוכל וא"כ אף רבב"ח אם היה מוצא רח לות נקבות מן הצאן היו עומדות לוולדות ולא היה רשאי לשוחטן אך משכח דיכרי זכרי' ומפורש שם דכל דבר שטפולו מרובה משכרו מותר לשוחטן אחרי שלשה ימים ע"ש ברש"י ד"ה ברברבי דמחלק שם בתרנגולים בין בזכרים לנקבות דנקבות מגדלות ביצים מטפל בהן שלשים יום ובזכר רק ג' ימים וכן בשו"ע סימן רס"ז סעיף כ"ד וא"כ רבב"ח שמצא דיכרי היינו אלים זכרים שאינן עושין ואוכלין כידוע ממנחה אשר שלח יעקב לעשו רחלים מאתים ואילים עשרים וממילא היה רשאי לשוחטן מפני שטיפולו יותר משכרו ומצאן צמוקין ומחמת שלא היה יודע מאיזה עת וזמן אשר תעו אילים הללו מהישוב אל המדבר הזה ואפשר שזה זמן לא כביר אשר נפרדו מן הישוב ושפיר היה מסתפק עליהן רבב"ח מאיזה ענין בא להם דבר הזה ושאל בי מדרשא. נמצא כל מעין המאורע המסופר בעובדא דרבה בר בר חנה הכל מדוייק בדוקא דאם לא היו דיכרי שהיה צריך לטפל י"ב חודש וממילא לא היה עליהן ספיקות שקדמו כידוע די"ב חודש מוציא מידי ספק טריפות ומה שהיה נעשה אצלו היה ידוע כנ"ל ומה שאמור במדברא הוא דווקא במדברא כי אם היה במקום מרעה כדברי התבו"ש לא היה רשאי לקבלן בתורת אבידה. וממילא אזדא לה ראיות הפר"ח להוכיח מזה דאין הלכה כת"ק. ועכ"פ לפי הנתבאר לא נמצא לרשב"א להוכיח להחמיר בעסק צימוק דלא תלי' במצוי להקל מהאי עוברא דרבב"ח ויהיה איך שיהיה יש לעיין טובא במה שהערותי לעיל למה מסתפק שם הרשב"א כשראינו רדף ארי אחריה בודאי ע"פ המבואר דעת הרשב"א והר"ן כשיטות רבי יונה דטעמא דתלינן בזאב וידא דטבחא משום דאיתא קמן מידי למיתני ע"ש בש"ך סימן נ' ופר"ח סימן ך"ט ותבו"ש סימן ל' שהאריכו בזה. וביותר יש לחקור ולדקדק טובא לפי מה שהאריכו הפוסקים הנ"ל במקומות הנ"ל דדעת תוספות והרא"ש שלא לחלק כלל בין ריעותא דנולד מחיים או נולד לאחרי שחיטה דבשניהם אמרינן נשחטה הותרה ולפיכך מתירין בכל ספק השקול רק דהיכא דשכיחא ומצוי לאיסורא טפי אז אסרי' וזהו טעם דאוסרין בס' דרוסה הואיל ושכיחי ומצוי והאריכו הפוסקים הללו במקומותם שזכרתי כל עסק ענייני ספיקות השקולים הנמצאים בכולה מכילתא דחולין ולא ראיתי מי שחקר על עסק סוגיא דנמצאו צמוקות בעובדא דרבב"ח ואצרכו בדיקה ולדעת התוספות והרא"ש משמע דבכל ספק השקול מתירין בלא בדיקה כמבואר בפר"ח באורך רק גבי דרוסה דאצרכו בדיקה הוצרכו לומר בה טעמא משום דשכיחי כמבואר בתוספת ר"פ ארבעה אחין ובתוספות דחולין (מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר א"כ קשה עלייהו למאי אצרכי בדיקה לרבב"ח ואף גם זאת דמשמע פשטא דשמעתתא דאסר בספקן מדהשיבו בי מדרשא בקייטא כו' אי הדרא בריא בידי שמים ואם לא טריפה ע"ש הנה לא ביארו בדבריהם ואם לא הדרא בריא בידי אדם וטריפה אלא דייקו ואמרו סתמא ואם לא טריפה להשמיענו דאם לא בדקוה ממילא טריפה ואפשר באמת מאי דלא בריין במשך מעל"ע עדיין אין קובע זאת להנחה ברורה דוודאי בידי אדם דעדיין אפשר בי"ש רק דאפשר לא כיוונו הבדיקה על מכונה או אפשר דריאה זו הוקבע בה צימוק ביותר מהכרח להמתין ולשהות אותה בתוך המים יותר מעל"ע. אך עכ"פ הואיל ועכ"פ ספיקא הוה ולא נתבררה עלה שודאי בי"ש נעשה אסורה עכ"פ מספק. וכעין זה מפורש עיקר ספיקא דהאי עניינא בחידושי הרשב"א שהעתקתיו לעיל דמסתפק בכוונות המשנה דמצא ריאה צמוקה אם בי"ש כשרה אי כוונית המשנה דתלינן ע"פ מה שחזו עלה מקודם שנבעתה מארי או מרעם או דכוונות המשנה דווקא ע"י בדיקה דאז מתבררת בבירור גמור דחזינן דהיא הדרא בריא ובודאי בי"ש הוה ובלא בדיקה אין בה בירור גמור עכ"פ במצאו צמוקות אסורין בלא בדיקה. ואם כן איך יתפרש ענין סוגיא זאת לדעת תוספות ורא"ש דמתירין בספק השקול ולא ידעתי מפני מה לא הביאו הנהו פוסקים אחרונים שהזכרתי לעיל שהביא כל עסקי ספיקות המבואר במכילתא זאת ולא הביאו זה:

ובכדי להתיר ספק זה מהכרח לנו לפרש ולומר דעסק צימוק יותר שכיחא ומצוי להיות נעשה ע"י פחד אדם יותר מפחדות שמים ומשו"ה שפיר דיש לנו לאסור כשמצאו צמוקות כל זמן שלא נתברר דבי"ש נעשה אבל בספקן אסורות דאין תילין במצוי ושכיחא כמו דאוסרין ספק דרוסה מה"ט ואפילו להני דמתירין בס' שקיל ואמרו משום דדרוסה שכיחא וכן הביא דברי רשב"א בסי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי ע"ש וטעמא דמילתא לזה שהדעת נוטה לומר להסתפק במצאו צמוקות דמפחד אדם נפשה משום דהואיל ואנן חזינן דחז"ל קבעו בדיקה בתוך המים מעל"ע ואמרו אי בי"ש הדרי בריין במשך זה וממילא נראה לומר דאף בתוך הבהמה בחיותה קרובה להיות הדרא בריא דאפשר מעלי לה טפי מן המים אשר קבע בדיקה בהן ואף שאפשר דעסק המים מעלי טפי להדרא לבריאותה מ"מ חזינן דעסק צימוק הנעשה ע"י שמים הוא המה אינו קבועי אלא עוברין באיזה משך להיות חוזרין מצימוקן וע"י בדיקה חוזרין במשך מעל"ע נימא דבחיותה נמשך קצת יותר עכ"פ עומדין להיות חוזרין וא"כ במצאו בבהמה שחוטה ריאה צמוקה שכיחי טפי לומר שנעשה ע"י פחד אדם ועומדין קבועין אף שנעשה הפחד זה מכבר איזה ימים או עשור או חודש וחדשים משא"כ אם באנו לומר שזהו מפחד שמים מהכרח לנו לומר שבאה לה זה מקרוב ימים לא כביר לפיכך שכיחא יותר לתלות במשך ימים רבים ולא בימים מועטים והלא תראה שגבי חימור בני מעיים המבואר בסימן נ"ב סעיף ג' דשיטות רשב"א לאסור אם מצאו חמורין ולא נודעו מנפילתן לאור והרא"ש והר"ן חולקין דתולין בחולי הואיל ולא נודע נפילות אור ע"ש בש"ך ס"ק י"ד דהביא טעם הרא"ש והר"ן דנפילות לאור לא שכיחא. וטעם הרשב"א מבואר בחידושיו ובתוה"ב באורך דעסק חימור יותר מצוי ושכיח להיות נעשה ע"י אור מע"י חילי ומשו"ה אוסרין ותולין במצוי והוכיח להכריח סברא זאת דאם לא נאמר כן ראוי להתיר אפילו בנפילות לאור ולומר דאפשר דנעשה על ידי חולי אע"ג דאיכא קמן מידי למיתלי אינו דומה לנקב דהוה ריעותא וטריפות גמורה ע"ש באריכות וא"כ אפשר אף עסק צימוק אינו נחשב לריעותא גמורה רק כמו חימור בני מעיים א"כ ממילא היה מוכרח הדבר דצימוק ע"י אדם שכיח טפי דאל"כ אף במקום דחזינן פחד אדם היה ראוי להתיר ובאמת כתב התבו"ש בסימן ל' שהרבה צריך לחקור איזה דבר מיקרי ריעותא גמורה ואיזה דבר לא נקרא ריעותא גמורה אבל הסברא שכתבתי להוכיח דע"כ עסק צימוק פחד אדם מצוי ושכיחא טפי סברא נכונה הוא עד מאוד ודי בזה וזהו טעמו של הרשב"א ונוטה לזה שיטות רש"י דאף בראינו רדיפות ארי עדיין אין מתירין אותה בלא בדיקה דחיישינן עדיין לתלות בשכיח ומצוי להיות מפחד אדם משום דאי הוה נעשה מפחד ארי היה חוזר לבריאותה ובפרט לפי מה שהעלה הרשב"א שם בחידושיו הביאו הב"י דאי שמעה שאגות ארי ושחטוה לאלת' ודאי אין תולין דא"א דלשעה כ"כ צמקה הריאה שלה א"ו למפרע נפסלה ע"ש וא"כ ממ"נ אם שחטה בזמן קרוב אחרי פחד ארי' דעת הרשב"א שאין תולין לשעה קלה ואם שחטה בהמשך כמה ימים יש סברא איפכא דאילולי לא היה קבוע בה פחד אדם כבר היה חזרה לבריאותה הואיל ופחד שמים הוא מום עובר א"כ א"א לצמצם בה ושכיח ומצוי יותר לומר מפחד ידי אדם:

עכ"פ זאת ברור ומוכח ממאי דאצרכו בדיקה בעובדא דרבב"ח ומה דקמסיימו בי מדרשא ואם לאו טריפה נראה דבמצא ריאה צמוקה ונאבדה בלי בדיקה בפשיטות שהיא אסורה ואפילו להרא"ש והר"ן דפליגי ארשב"א במוצא בני מעיים חמורין מודו הכא ואפילו לדעת תוספות ורא"ש דמתירין בספק השקול משום דנשחטה הותרה מודו כאן כדאמרן בהא טעם מספיק ואפשר דזהו כוונות ה דקתפיס ונקט חרותה בי"ש כשירה ולא נקט בין הטריפות דבידי אדם טריפה כדי לפרש ולומר דדוקא בידוע שהיא בי"ש הן דנפרש כרשב"א שנתברר ע"י בדיקה או כהר"ן דחזו בה פחד וחרדה ע"י קול רעם וכדומה לזה הא לא ידוע עלה עסק פחד מי"ש ממילא טריפה אף דפחד אדם נמי אינו ידוע עלה אסורה מספיקא ומשים הכי לא קתני בידי אדם טריפה ובפרט לרש"י ורשב"א דחרותה פירושו צמוקה אם כן ממילא כל שלא נודע בי"ש אסורה כנ"ל: אולם זאת מהראוי לחקור אם חזינן עלה פחד בידי אדם וריאה נאבדה בלי בדיקה היאך דיינינן לה וגבי נפלה לאור פסק הר"ן הובא דבריו בשו"ע סימן י"ב דאי ליתא ריאה קמן למבדקה אסורה ע"ש סעיף ה'. והנה הרש"ל ביש"ש חולק על הר"ן שם הביאו הט"ז ס"ק י' ע"ש שהט"ז דוחה דברי הרש"ל ע"ש. אך אני רואה שדברי היש"ש תמוהים מעיקרו דהנה הקשה לשיטות הר"ן הוה ליה למיתני נפלה לאור לחוד כמו שתני בריש פרקין דרוסה לחוד ולא נקט נדרסה והאדים הבשר אלא ודאי לא שייך למיתני משום שמיד שנדרסת טריפה מספק שמא האדים הבשר עד שתבדק להוציא אותה מספק איסור משא"כ בנפלה לאור שאינה נאסרת אפילו מספק אם לא כשראינו שנחמרו עד כאן לשונו:

ולא ידעתי איך חשב להקשות מזה על הר"ן הלא דעת הר"ן הביא היש"ש בעצמו וכן כתב הב"י סימן נ"ז דדעת הר"ן כהרא"ה דגבי ודאי דרוסה לא מהני בדיקה ומה שאמרו בגמרא בדרוסה עד שיאדים הבשר משמע דמהני בדיקה אם בדקו וראו שאין שם אדמומית הוא דווקא גבי ספק דרוסה אבל בודאי דרוסה אסורה שהרי דרוסה לפנינו והכי מוכח מתניתין דקתני סתמא דרוסת הזאב ודרוסת הנץ ואילו בדיקה לא קתני עכ"ל הר"ן ע"ש:

א"כ התם מילתא אחריתא דלא מהני לה בדיקה ואפילו בדקו ולא מצאו האדמות בשר אסורה משו"ה נקט סתמא דרוסה כנ"ל משא"כ גבי נפילה זה ברור דאי בדקו ולא מצאו חימור מותרת והר' לא בא לאסור אלא בספק וא"כ שפיר דקתני נפלה לאור ונחמרו כו' להורות דאי בדקו מותרין אבל אי לא הוה נקט רק נפלה לאור לחוד אז ה"א כמו גבי דרוסה דבנפלה לאור לחודה מיתסרא ולא מהני בדיקה כמי דדייק הר"ן בדרוסה מדנקט סתמא משמע דלא מהני בדיקה ובהאי דיוקא דדייק הר"ן מהא דנקט דריסה סתמא מוכח דלא מהני בדיקה מתורץ מה דקשה לכאורה על רס"י דמפר' (בד' נ"ג ע"ב) ד"ה צריכה כתב דדרוסה מטעם נקב קאתינן עלה ע"ש. והתוס' ריש פרקין דחי זה דא"כ אמאי נקט כלל הואיל והוה בכלל נקובה כמו דמיא כדיותא דלא נקט מה"ט ומסיק איסו' דרוסה מטעם אחר וא"כ על רש"י קשה. אבל לפי הנ"ל ניחא דרבותא דדרוסה הוא אף דלא חזינן עלה אדמימות בשר ולא מהניא לה בדיקה. וגבי ריאה כדיותא שאני דעכ"פ חזינן עלה רעותא ברורה על כל פנים דיוקו של הרש"ל לשיטות הר"ן ליתא מעיקרא:

ועוד גם זאת נראה פשוט דאפי' להני פוסקי' דסברי דאפי' ודאי דרוסה מהני בדיק' מ"מ לא קשה למה לא נקט שם גבי דרוסה האדים הבשר דזה ברור דמלת דריסה הונח על אלו בריות ששורטין שריטות ומטילין זיהרא וארס עד שמאדים בשר ועל כלב אמרו אין לו דריסה כלומר אף ששורט שריטות בידו על הבהמה אבל אינו מטיל בה זיהרא ומשו"ה לא קשה להני פוסקים דיוקו של הר"ן ממאי דנקט סתמא דרוסת זאב ולא נקט בדיקה משום דעיקר פירושו של מלת דרוסה הוא האדמות בשר מזיהרא וארס ואם בדקו ולא מצאו סימן זה מוכח מילתא דלא היה כאן דריסה מעיקרו ואף גבי שדרה כ' בה"ג נשברה השדרה ולא ידעינן אי איפסק החוט או נא כיון דצריכה בדיקה אי שחיט להו אסורין עכ"ל:

ומכל מקים פשיטא דלא מצי למינקט נשברה השדרה לחוד דאז ה"א דבהכי לחודא מטרפא אפילו בדקו החוט ומצאו שלם עיין תוספות ריש פרקין מה שכתבו בזה:

נחזור לענייננו דבנחרדה בידי אדם והריאה ליתא קמן צ"ע אי חיישינן או לא ולכאורה יש לדייק זאת בק"ו דהא גבי מצוי חמירין דדעת הר"ן להתיר דתלינן תנעשה ע"י חולי עיין סימן נ"ב סעיף י"ג א"כ חזינן דחימור אינו מצוי שיהי' נעשה ע"י אור ומ"מ איסר הר"ן בנפל' לאור לחודא מכש"כ כאן גבי צימוק דאוסרין אם נמצאו צמוקין מוכח דצימוק מפחד אדם שכיחי טפי א"כ יש לאסור בפשיטות בראו שנבהלה מאדם ולא איבדקה ריאה ועיין ביש"ש דיליף כה"ג לסתור דעת הר"ן מהא דמתירין במצאן חימורין אולם הביא שם טעם הרא"ש אבל הר"ן קבע טעם אחר בזה והנה לפי מה שמפרשים מלת חרותה צמוקה ונגזר משורש חריות של דקל אפשר דאין לחוש בזה דלא מצינו לחז"ל שקבעו עסק פחד בהא מילתא כמו שקבעו עסק חימור נפילת אור על חימור ושבירות שדרה על פיסוק חוט. אבל לפי מה שביררנו דעת הרי"ף והרמב"ם וערוך פירשו כולם מלת חרות' על שורש פחד א"כ חזינן דקבעו עסק פחד לענין צימוק כמו נפילת אור ושבירות שדרה וכמו שחיישינן בהני בנאבדו בלא בדיקה כמו כן יש לחוש בנפחדה ע"י אדם לפנינו:

איברא שזה ודאי אף שקבעו הפוסקים עסק פחד אדם כגון ששחטו אחרת לפניה מ"מ נראין הדברים כמו שכתב היש"ש ותבו"ש בס"ק ס"ט דבעינן שראינו שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך בהמות נבהלים ומסיים התבו"ש דהכי מסתברא דאל"כ אין לך בהמה שלא שמעה קול רעם עכ"ל ואני מצאתי הוכחה לזה דיוק מלשון הרי"ף שכתב איזהו חרותה כל שצמקה ריאה בי"ש כגון ששמעה קול רעם ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה הריאה עכ"ל דייק לומר וחרדה היינו שנבהלה ונרתעה (ותיבות וחרדה ראוי להיות בקמ"ץ תחת החי"ת) ואפשר דעיקר מלת חרותה הונח על עסק פחד שחזקה על המתפחד כ"כ בחוזק עד שקרוב להגיע מזה צימוק ריאה וכן זה מביא הט"ז בשם מרדכי לפרש מלת ונחמרו ע"ש הטיב וא"כ אי חזינן כששחט אחרת לפניה וראינו שנחרדה ונרתעת בבהלה ע"י שנכנס בה פחד יש לחוש בנאבדה הריאה וביותר יש לעיין לסברות הרשב"א שהביא הב"י בשמו דעסק צימוק לא נעשה תיכף אחרי הפחד אם כן אף שראו שאין בה צימוק אם שחטוה תיכף עדיין יש לחוש שהצימוק עדיין לא איגלי בהתייהו כמי דאמרי' בחימור וכן מפרש הרשב"א בעסק ריסוק דלא מהני אם שחטי' תוך מעל"ע משום דאפש' דעדיין לא נתגלה ריעות' דריסוק ע' בב"י סי' נ"ח שהעתיק שם דבריו בזה וכן גבי קורט של חלתית בסימן נ"א שאפילו שחטוה תיכף אסור. ועיין בהג"א בסוגיא דחימור ד"ה ושיעור אח"ז ראיתי בספר בית אפרים ס"ק ר"י שחקר ספק הזה אבל לא ביאר בו כל הצורך כמו שבארנו צדדי הענין בזה. ועוד אמרתי שיש בירור לחזק עסק ספק הזה ע"פ מה שראיתי שהביאו בשם בה"ג וז"ל הוה עובדא ונכים טבחא כמה חיוויא באנפיי הדדי ואשתכח כולהו דצמוק ריאה דידהו עכ"ל. ומעשה רב ובתלת הוה חזקה מכש"כ דטובא הוה. ומהא עובדא דבה"ג אני נבוך מאוד בהאי עניינא דלפי"ז איך בית מטבחיי דכן שאינן נזהרי' מלשחוט זה לפני אידך האמנם אף שביארנו למעלה שאין לחוש אם לא ראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה אך בהאי עובדא לא הוזכר זאת ואי נימא דע"כ שהי' שם על כולהו הני חיווי בהלה והרתעה א"כ אף אנו נימא שאיתחזק דבר הזה שכל ששוחטין אחרת בפניה מסתמא נבהלת ונחרדת להיות נרתעת לאחוריה וממילא אסורין גם זאת ראיתי בתבו"ש שחקר שמשמע דבה"ג חולק על הרשב"א שכתב דלא נעשה עסק הצימוק תיכף אחרי הפחד ובעובדא דבה"ג משמע שנעשה צימוק בלי איחור כלל ובאמת קשה מאוד איך יפלגו במציאות ובפרט שבה"ג עובדא חזי ובתבו"ש דחק לומר דבאמת לא שחטו כולם מיד אלא בהמשך כמה ימים ע"ש:

אשר מכל זה נראה ברור שדבר ה' אמת בפי הב"ח אשר העלה ואשר הביא לבאר ולומר דבה"ג אוסר צימוק אפילו במשהו כמבואר בב"ח הביאו הש"ך בקיצור אשר עפי"ז שקטה ונחה כל הערות הללו וממילא ליכא פלוגתא כלל בין רשב"א לבה"ג במציאות דהרשב"א לשיטתו דצימוק דוקא כילו בעינן ושפיר אמר שענין כזה שיהיה נאחז החולי בפתאום על פני כל הריאה הוא רחוק מהטבע כי מסתמא נעשה הדבר לאט לאט בתחילה יאחוז על מקצתה ובהמשך זמן יתמעט הצימוק על כולה משא"כ בה"ג לשיטתו לאסור אפילו בצימוק כל שהי דבר זה שכיחי למאוד דתיכף אחרי הפחד מתחיל הצימוק לתפוס מקצת מהריאה ושפיר היה עסקן בדברים לעמוד על המחקר ימצא צימוק בכולהו חיותא שנשחשו אהדדי היינו צימוק בכל שהוא לפיכך אפשר לומר דבאמת בה"ג היה נזהר מלשחוט אחת באנפי חברתה ואף פרה היה אוסר חלבה ומ"מ ניחא שלא קבעו הפוסקים דבר זה להלכה להזהיר הדבר משום דכל הפוסקים לא הודו לו על עיקר פיסקא זאת ולא אסרו צימוק במקצה אח"כ עלתה הצימוק על כולה כמו שהביא הב"י מרשב"א ורא"ש ור"ן בפשיטות ראוי נימר דהא מילתא לא שכיח להחליט הדבר שיביא צימוק לבהמה כששוחטין אחרת בפניה דאפשר טבעה חזק שאינה מתפעלת מקול אימות ופחדים עד שיצטמק הריאה שלה בכילה אם לא כששוחטין אותה ומצאנו צימוק בכולה אז נתברר שקיבלה פחד וחרדה ותולין בין על אדם ובין על ענין שמים אבל לעולם מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה כל זמן דלא חזינן בה צימוק. ובה"ג דמצאו דשכיחי צימוק הוא על שיעורא דידיה קא חזי כנ"ל:

אמנם בגוף הדבר בה"ג יחיד הוא בדבר זה ולא נמצא לו חבר בכל הפוסקים כי כולם הסכימו דגבי צימוק בעינן כולו והלא דעת הראב"ד בפ' ז' משחיטה הוא דאפילו מראה שחור שהוא כדיותא וכל המראות הפוסלת לפסק הרמב"ם דאוסר במשהו וראב"ד חילק ואימר דדווקא גבי יבש כמפורש בתלמוד בדברי רבא דפוסל במקצתו אשר במקצת אבל בכל מקום דלא נזכר בתלמיד בפירוש מקצת מסתמא אינו אוסר אלא בכולו וראיתי שהרא"ש בסוגיא (דף מרו) ובתוה"ב הביאו שם דברי ראב"ד הנ"ל וחלקו עליו והוכיחו בדבריהם משאי דאמרו בגמרא על האדימה דמאי שנא מקצתו מכולו ולהראב"ד קשה הא בכל מראית הדין דדווקא כילו אסיר ומקצתו מיתר ע"ש: והנה הרואה בספר תמים דעים דשם ביאר הראב"ד סברתו באריכות דאדרבא עיקר ראייתו מהתם דדווקא בהאדימה דע"כ או דמדמית לשמונה שרצים או לשארי שקצי' משום הכי קא מקשי רבינא לרבא אבל בשארי חזותא לא קשה ליה ע"ש והלח"מ לא ראה ספר תמים דעים לפיכך הוקשה לו דברי הראב"ד ע"ש אבל למעיין בגוף דברי הראב"ד בס' תמים דעים מבוארים דבריו לנכון מאוד דאפילו גבי מראות מהראוי שלא לאסור אלא בכולו ולא במקצת וניחא דרבינא דייק בקושייתו להקשות למאי קא מדמית לה ולא הקשה סתמא והארכתי לבאר זה וראיתי שכבר קדמוני בזה בס' בית אפרים בקו"נ הראיות שלו (דף קי"ג ע"ב) ביאר שם כל אשר עלה על רעיוני וראיתי בפר"ח כתב לדחות שיטות הב"ח דכ' דבה"ג אסר צימוק במקצת א"כ למאי אמר רבא יבשה במקצתה ע"ש ואף הרא"ש והרשב"א כתבו על הא דאמר רבא (דף מו ע"ב) יבשה מקצתה טריפה משום דבכולה קודם יבשות איטרפה משעה שנצמקה ע"ש א"כ מזה יש הוכחה דצמקה כולה בעי. אבל ראיתי בב"ח דייק דזה לא קשה דצימוק נמי מקצתה הוא. רק גבי צימוק אינו טריפה אלא עושין בדיקה ואי בי"ש כשרה אבל ביבש טריפה בהחלט אך מ"מ נראה קצת ראיה דלדברי ב"ח דיבשות עם צימוק בחד דינא מתדיינא לאסור במקצת רק דהתם עושין בדיקה וביובש טריפה בהחלט מהראוי היה לרבא לקבוע למילתיה על סוגיא ומתניתין חרותה דמפורש שם בדיק' והיה לו לומר לא שנו אלא שאינה נפרכת בציפורן היינו יבשות דשורש צימוק. אבל יבשה עד שנפרכת בציפורן טריפה אלא מוכח מזה דשורש צימוק ועסק יבשות תרתי מילי נינהו ואינן יוצאין משורש אחד ומהר"ם שי"ף (בדף מג) כתב חרותה בכלל חסרה או נטולה או לקותא ע"ש וענין יובש עיין בכ"מ שהוא משורש נקובה וניחא דלא קבע רבא למילתא על סוגיא דחרותה דתרי עניינא נינהו:

ראיתי בספר בית אפרים שהעיר הערה נכונה אבל לא מצא פותר להשקיט הערה הזאת ואני מצאתי על זה מקרא מלא ע"כ אמרתי להציע הדבר הנה בה"ג והרי"ף והרמב"ם והערוך כולם דייקו לפרש בידי אדם כגון ששחטו אחרת לפניה ורש"י פירש שהבעיתה אדם בקולו והביא את האמור בסוטה (דף כ' ע"ב) וענין מקור דם נדה דפחדא צמית וחרדה מסלקת הדמים ביעתותא מרפיא ורש"י פי' שם בעיתותא הבא פתאומית על האדם פותח המקור להוציא דם אבל פחדא דאגה שאינה באה פתאום צמית ומסלקת הדמים ע"ש וא"כ שפיר דבה"ג והערוך והרי"ף ורמב"ם דייקו ששחטו אחרת בפניה זה עסק דאגה שגם עליה יעבור כוס כוס זהו דווקא צמית הריאה להצמיקה. אבל הבעית אדם אותה בקול פיתאום זהו אינו ראוי להצמית אלא אדרבא מרפים עיין שם וכתב עוד ואע"פ שאין זה ראיה גמורה דאפשר לחלק דדווקא לענין צימוק דם נדה אמרינן הכי אבל לא לענין צימוק ויובש הריאה מ"מ זכר לדבר מיהא איכא דפחדא צמית ולא בעיתותא ומשום הכי נקט בה"ג וערוך ורי"ף ורמב"ם עסק פחד ולא בעיתותא שאין כאן צימות וצימוק עכ"ל בקיצור ע"ש בס"ק ר"ז: ולדעתי נעלם מעיניו ורעיונו מקרא מלא (בתהלים פח) אשר מפורש שם על עברו חרונתך ביעותך צמתיתוני אלמא דקרא מפורש נאמר אף על עסק ביעתותא ענין צימות מוכח דע"כ אין תוכן האמור בתלמוד לחלק בין פחד לביעותא דזה צמית וזה מרפיא הוא רק לענין דם נדה היוצא מהמקור שביעתותא פתאומית פותח המקור ודאגה שאינה פתאומית מסלקת הדמים מהמקור אבל על שארי אברים לא נאמר ענין הזה כלל דבין כך ובין כך צמית וצומק ומכווצת הריאה ועוד כתיב סמר מפחדך בשרי:

ואסיים קו"נ הזה מענין דרוש (תהלים כ"ד) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו. וידוע דתיבות אדם האמור בקרא הזה הוא אך למותר וסתמא הל"ל מהקמים עלינו:

ועיין ביבמות (דף ס"א) דתוספות דייק שם אהאי קרא מהא דאתם קרוים אדם ע"ש. ובאמת בגמרא מגילה (דף י"א) דריש תלמודא ממה דדייק קרא לומר אדם היינו אדם ולא מלך וקאי על המן. והוא דרך דרוש עכ"פ חזינן דתלמודא היה קשה ליה מילתא אדם. ולפרש ע"פ פשוטו נראה ע"פ האמור בהאי סוגיא דחרותה דאם נעשה הפחד והחרות בידי שמים הדרא בריא אבל חרות' הנעשה בידי אדם טריפה שלא הדרא בריא ולכך על חרון אפו של הקב"ה שהוא בידי שמים כתיב (ד"ה כ"ט) וישוב ממנו חרון אפו ועוד (שם ל) וישוב מכם חרון אפו. ואנו מתפללין שוב מחרון אפך כו'. אך חרון שנעשה ע"י אדם קשה להשיב דלא הדרא בריא. ולכן אמר קרא לולי אשר ה' היה לנו בעזר שלא יעבור עלינו חרונו של אדם ח"ו לא היה לנו תקומה בקום עלינו אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו כאמו דחרות שנעשה על ידי אדם אינו שב לבריאתו לעולם:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה