אור ברסלב
שות גליא מסכת או"ח הלכות מגילה א

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

או"ח הלכות מגילה א

או"ח תשובה ו

בסימן תרצ"א סעיף ד' צריך לכתוב איש בריש דפא ואת בסופה והוא מירושלמי דמגילה ומס' סופרים פ' י"ג. וראיתי בביאורי הגאון בס"ק כ"ה וז"ל ירושלמי שם אמר רבי יוסי בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שחיץ ונחוץ כהדין קנטורא ר"ל כמין ב' שנצין של כים ושוה מב' צדדים כמו משקולת הבנאים ועיין במ' סופרים ומ"ש בריש דפא ר"ל בריש שיטה ובסוף שיטה ודלא כי"מ בריש העמוד ודיוקם דאל"כ מה בא ריב"ב להוסיף על ר"י בשם רב דאמר שם מקודם עשרת בני המן ומלכי כנען אריח על גבי אריח ומזה נמשך מה שכותבין עשרת בני המן בעמוד בפני עצמו ובאותיות רבתות ושיבוש הוא דהא לא נמסר לכתוב עשרת בנ"ה באותיות דאלף בית רבתא אלא העיקר מה דאמר בריש דפא ר"ל בריש שיטה כנ"ל ור"י בר בון הא גופיה קמ"ל דאי מדר"י בשם רב ה"א כיון דנחלקה יו"ד בר"ה מכל השירות והושוו לשירות מלכי כנען לענין שנכתבים שתיהן לבד אריח ע"ג אריח וכו' וכנ"ל וכמ"ש בגמ' א"כ לגמרי נשוינהו שלא לכתוב בתוך עשרת בנ"ה התיבות שלפניו כמו בשירות מלכי כנען שמתחילות מלך וז"ש ר"י ב"ב צריך שיהיה איש בריש וכו' וכנ"ל בריש שיטה וסוף שיטה עכ"ל והנה דברי הגאון הנ"ל הובא ג"כ בהגמ' ובב"י והטור וסברות הגאון טענה חזקה הוא במה שלא נמסר לנו ע"ז אותיות רבתות אך פירוש הנ"ל ג"כ דחוק והנה הירושלמי מסדר מועד אינו לפני ובמס' סופרים פ' י"ג ראיתי שהביא שם מקודם מימרא דשירות בניה ומלכי כנען אריח ע"ג אריח וכו' ושאלינן בשם לב לעיכוב וכו' ואח"ז הביא שם בהלכה ו' אמר ר"י ב"ב בכתבן צריך שתהא איש בריש דפא ואת בסופה ביו"ד שיטין עשרת בסיף דפא שחיץ ונחיץ כהדין קנטירא (וכתוב שם בו' שיטין אך ראיתי בנחלת אריאל כתב דזה ט"ס וצ"ל בי' שיטין והסופר עשה מיו"ד רבתי וא"ו זעירא ע"ש) ולפי פי' הגאון שר"י ב"ב בא לחדש ולהוסיף לכתוב תיבות איש ואת בתוך השירה הלשון דחוק מאוד דהי' לר"י ב"ב לומר שצריך לכתוב איש ואת בתוך השירה ועדיין לא השמיענו שצריך לכתבו בתוך השירה ואמר שצריך לכתוב בריש דפא והלשון דקאמר צריך שיהא בריש הדף משמע דכבר ידוע שצריך להיות בתוך השירה. ועוד קשה מאי דקאמר בי' שיטין ולפי מנהגינו כותבין י"א שיטין ובאמת נחלת אריאל מפרש י' שיטין ואת ועשרת שיטה י"א וזה דוחק וראיתי בהגהות הג"רא ז"ל על מסכתא סופרים שהגיה י"א שיטין אבל רחוק להגיה כל כך ועוד קשה דר"י ב"ב בא להוסיף לכתוב תיבת איש ואת בריש שיטה וסוף שיטה נוסף על השירה קשה לישנא דריש דפא הואיל ולא איירי ר"י ב"ב אלא משורה אחת היה לו לומר ריש שיטה או ריש שגרה:

עוד קשה מאי דקאמר ר"י ב"ב בכתבן צריך שיהיה וכו' תיבות בכתבן אמאי קאי ואין לו שחר כלל לפי פירושם וגם הלשון צריך שיהא קשה והכי הל"ל צריך לכתוב איש וכנ"ל:

ועוד קשה לפי פירוש הגאון דר"י ב"ב בא לחלק שירות בנ"ה מכל השירות ולכתוב בתוך השירה תיבות איש ואת שלפני השירה בתוך השירה. ובאמת אם קבלה היא נקבל אבל קשה דהכל טעמא בעי וטעמא מאי שכותבין בתוך השירה תיבות לפניו ותיבות איש היא מענין ופסוק בפני עצמו ובגמרא דילן אמרינן עשרת בנ"ה ועשרת צריך לומר בנשימה אחת משמע דתיבות עשרת שייכי שפיר להשירה אבל תיבות איש לא נזכר כלל להמשיכו בנשימה אחת לשירותי' בנ"ה ובאמת ראיתי בב"י להטור שהביא בשם אורחת חיים שיש לומר ג"כ תיב' איש בנשימה אחת ומאין יצא לו דבר זה מה שלא נזכר בראשונים ע"כ מחמת שראה שכותבין תיב' איש בתוך השירה ומזה נשתרבב המנהג לומר גם חמש מאות בנשימה אחת ועיין בד"מ שתמה באמת על זה ולדעתי הכל משורש אחד אחרי שכותבין איש בתוך השירה לכן ראוי להמשיכו בנשימה וקשה לחלקו מחמש מאות כי תיבות איש לחוד אין לו שחר ע"כ המשיכו גם חמש מאות עמו בנשימה אחת אבל אין לכל זה שורש ועיקר בש"ס ופוסקים:

עוד קשה לפי המפרשים דר"י ב"ב בא להוסיף תיבות איש ואת להוסיף על השירה קשה לי סיום דבריו מאי דאיתא בירושלמי ומסכתא סופרי' שחוץ ונחוץ וכו' ועיין פירוש הדבר בב"י בחידושיו להטור והגאון מביאו בקיצור שיהי' כעין משקולות הבנאים שוה משני הצדדים ונחוץ ופי' הב"י שיהיה נחצה לשניים על שני חלקים ע"ש באריכות ועכ"פ קאי זה על עשרת בנ"ה ולפי פירושם לא איירי עדיין ר"י ב"ב מי' בנ"ה רק מתיבות איש ואת לכותבו בתוך השירה וקשה דעל מאי קאמר שחוץ ונחוץ:

עוד קשה על הוספות הלשון שיש במס' סופרים בדברי ר"י ב"ב בי' שיטין ובירושלמי שהובא בב"י ובחידושי הגאון ליתא דבר זה די' שיטין: עוד קשה לי עפ"י מנהגינו לפי פרושם הנ"ל דכותבין איש בריש הדף או לפי פירוש הגאון בריש שיטה עכ"פ כותבין תיבות איש למעלה משמות דבני המן והנה אמרינן בגמרא דשירות בנ"ה כותבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה ומפר' ר"ח אריח חצי לבינה ותיבות ואת ואת היא חצי משמות האנשים וכותבין לאת ואת זה על זה ושמות האנשים ג"כ זה על זה היינו אריח עג אריח וכנ"ל ועיין ברא"ש ובמ"י ובב"י באריכות מזה ולפי מנהגינו דכותבין תיבות איש כנ"ל על שמות האנשים נעשה אריח על לבינה: אשר מכל זה עלה בדעתי פירוש חדש בכוונות הירושלמי ובמסכת סופרים במה שלא עמדו בו כל האחרונים וכל דברי ר"י ב"ב דמס' סופרים הנ"ל הוא ענין אחד וכוונה אחת והוא מה שבא להוסיף ולחדש אמימרא דלעיל המבואר שם דשירות בנ"ה נכתבין אריח על גבי אריח וכנ"ל והיה הסברא לכתוב תיבת ואת בריש העמוד ובריש השיטה ותיבות פרשנדתא בסופה וכן כולם ואת זה ע"ג זה בריש העמוד ושמות האנשים דבני המן בסוף העמוד ג"כ זה ע"ג זה והיה נעשה אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה והיה נעשה השירה מי' שיטין עוד היה אפשר לעשות הכל מחמשה שיטין ולכתוב תיבות ואת ולהניח ריוח ולכתוב תיבות פרשנדתא ולהניח עוד ריוח באותו שיטה עצמה ולכתוב תי' ואת ולהניח עוד ריוח ולכתוב תי' דלפון וכן בשיטה שניה וכן בשלישית עד כולן והיה נעשה הכל תיבת ואת זה על זה היינו אריח על גבי אריח ולבינה ע"ג לבינה:

אבל לא היה שמות האנשים בריש העמוד אלא או בסופו או באמצעיתו: וזהו דבא ר"י ב"ב להשמיענו לאמר בכתבן פי' סדר כתבן דעשרת בנ"ה צריך שתהא איש בריש דפא פי' כל איש ואיש מהן בריש דפא היינו בריש העמוד ואת בסופא בסוף העמוד. וכמו שאמרו בגמרא שם עשרת בני המן צריך לומר בנשימה אחת בודאי לא קאי על תיבות הללו רק דקאי על הזכרות שמותן כמו שפירש"י כמו כן הכא קאי על שמותן ומעולם לא עלה על דעת ר"י ב"ב להכניס תיבת איש ואת שלפני השירה בתוך השירה רק דשירות בנ"ה שוה לשארי השירות שאין כותבין תיבה שלפניהם כן בזה השירה מתחיל מש האיש שתהא בריש דפא היינו פרשנדתא בריש השיט' ואת בסופה וכן דלפון וכן כולם באופן שיהיה כל שמות אנשים בריש עמוד ותיבת ואת בסופה והיה נעשה ביו"ד שיטין כל השירה לפי סדר הזה ולכן מסיים ר"י ב"ב ואומר עשרת בסוף דפא פי' בריש העמוד דלא איירי משורה אחת רק מכל השורו' ועל זה קאי שפיר שחוץ ונחוץ שהיה שוה במשקלות הבנאים ויהיה נחלק חצי לכאן וקאי אמאי דקאמר לעיל מסדר כתיבתן שיהיה כל שמות אנשים ברישא ואת בסופה ובזה ניחא ומדוייק תיבת בכתבן דקאי על כל עשרת בני המן ועוד דקאי אדלעיל דאיתא שם במ"ס באמירה צריך להיות בנשימה א' ע"ז קאי ריב"ב דבכתבן יש עוד הדין כנ"ל. וביו"ד שיטין אפשר לגמר לפי זה אף דליתא זה בדברי ר"י ב"ב בירושלמי תיקון סופרים הוא כי דבר זה ממילא נשמע אחרי שאומר ר"י ב"ש שצריך שתהא כל איש מאנשי דבנ"ה בריש דפא ועשרת יהיה בסופה וא"כ נעשה השירה מי' שיטין וא"א לכתוב בחמשה שיטין כמו סדר שכתבתי לעיל דהא צריך שתהא האיש מאנשי דבנ"ה בריש העמוד אבל מעולם לח עלה על דעת ר"י ב"ב לשנות שירה זו מכל השירות לכתוב תיבות איש ואת שלפני השורה בתוך השורה ועולה לפי זה שפיר פירוש ר"ח דאין כאן אריח מתיבות איש על לבינה שמות האנשים (וקצת ראיה לדבר מהפייטין שיסד בסליחות מתענית אסתר איש בשלוש אמות והרביעית אויר מגולה ובוודאי כוונתו בתיבות איש על שרת בנ"ה והאי תנא נמי ירושלמי היא ותנא לישנא קלילא) ועיקר הכוונה מה שאמרו צריך לכתוב איש בריש שיטה פירושו שמו של כל איש ואיש ולא קאי כוונתו כלל על תיבות איש וכך אמרו בגיטין הכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום האיש ולא קאמר שם האיש וזה הפירוש קרוב מאוד לשמוע במאמר ר"י ב"ב ואם פירוש זה אמיתי יש גמגום פסול במנהגינו בסדר כתיבות שלנו שכותבין גם תיבות איש ואת ועושין מזה שירה דהא קיל"ן דצריך לזהר במגילה בכל הדברים הפוסל בס"ת ואיתא ברמב"ם פ"י מה' ס"ת שירה שכתבה כתורה או תורה של כשירה פסולה ועוד איתא בכ"מ פ"ח שם בשם הריב"ש דכתב סתומה במקום שאינו צריך דפסולה ע"ש באורך וא"כ הכא נמי אם אין לכתוב כנ"ל איש ואת לתוך השירה רק כמו שארי הכתב וכותב כשירה יש נדנוד פסול מחמת זה ועוד שעושה סתומה במקום שאינו צריכה:

ובספר אמונה והבטחון לרמב"ם פרק י"ט ראיתי וז"ל כל דבר נרמז בשם שלו זהו שכתב כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו ובהגדה אית' מנ"ל דשמו גופו הוא דכתיב ושם רשעים ירקב אטו שמו ירקב אלא גופו ירקב עכ"ל רמב"ן ז"ל כל זה ראיה לדברינו דיש לפרש איש בריש דפא קאי על שמותן דהיינו גופו:

בחגיגה (דף י"ז ע"א) אמר רבי אליעזר אמר רבי אושעיא מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג שבועות למצות כו' תניא רבה בר שמואל מנה ימים וקדש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה חודש למנוייו אף עצרת למנוייו דמצוה למנות ימים ושבועות כו' דבי ר"א בן יעקב תני אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה תג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה חג עצרת ובי"ט אסר קצירה וקאי אתשלומין. ואע"ג דאיתמר דר"א אמר ר' אושעיא איצטריך דבי ר"א בן יעקב דאי מדר"א אמר ר' אושעיא כו' ד"ה ואיצטרך דר"א ואיצטרך דרבי אושעיא בתו' הקשה הרב רבי אלחנן מברייתא דלעיל לעבוד צריכותא דתנא דרבה בר שמואל כו'. וי"ל דההיא ברייתא אתיא לסתור דרש הצדוקין במנחות עד כאן לשונו. ולכאורה אין תירוצם מספיק כל כך דמכל מקום היה לתלמוד לפרש הצריכותא כמו דעביד תלמודא צריכותא על רבי אליעזר ורבי אושעיא. ואמרתי לבאר ע"פ מה דנראה בהשקפה ראשונה לשין הצריכותא דאיתא כאן משינה מכולהו לישנא דצריכותא דמייתי התלמוד בכל מקום דאמר אע"ג דאיתמר כו' וקשה דהיה לו לומר ואיצטרך דר"א כו' כמו דאיתא בכל מקום בהאי לישנא ועוד קשה דהנה ר"א בן יעקב הוא תנא ור"א בר' אושעיא אמורא וראוי היה לו להקדים תנא לאמורא וכך היה לו לומר אע"ג דאתמר דר"א בן יעקב אצטריך דרבי אושעיא באמת בתוספות מתקן שני הדיקדוקים הללו ולא גרם ואף על גב אלא גרם ואיצטרך ואף זאת דהקדים דרבי אליעזר לדרבי אושעיא עיין שם לכן נראה ברור שלגירסא דילן קשה טובא כו': ואמרתי דכולה לישנא דייקי הוא כגירסא דילן וממילא לא קשה מעיקרא קו' התוספות ונקדים עוד דהנה יש לחקור כמו שכתבו התוספות דמצאו במנחות דרש אחר על דברי רבה בר שמואל לסתור סברות נדוקין כמו על דרשא דר"א אמר רבי אושעיא נמצא נמי דרשא אחרת בפרק קמא דר"ה (דף ד' ע"ב) על דרשא דבל תאחר דילפינן מהאי קרא ופליגי שם תנאי אי בעי דווקא כסדרן אי לא, והכל מהאי קרא ילפינן שם לכן נראה דענין צריכותא דעביד תלמודא כאן הוא ע"ד אחר משום דהתם בסוגיא דר"ה סברי רבנן דהאי קרא על ב"ת ובעינן ג' רגלים ורבי שמעון סבר ג"כ דבעי ג' רגלים ודווקא כסדרן וג"כ יליף מהאי קרא ור"א ברבי שמעון סבר חג סוכות לבד ויליף ג"כ מהאי קרא, אבל ר"א בן יעקב סובר דעובר ב"ת בשני רגלים ויליף מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים ומקשינן שם ור"א בן יעקב האי קרא דחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות מאי דרש ביה ומתרץ מיבעי ליה על דר"א אמר רבי אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' ע"ש ולשיכך הוקשה לבעלי התלמוד כאן הואיל והיה ידוע שע"כ ר"א בן יעקב דרשא דר"א אמר ר' אושעיא סבירא ליה דהא על בל תאחר יש לוקרא אחר וא"כ למאי הביא כאן ר"א בן יעקב דרשא אחרת על תשלומין היינו קרא דקראתם ובקוצרכם על זה בא תלמודא כמתרץ ואומר ואע"ג דאתמר דרשא דר"א אמר רבי אושעיא ור"א בן יעקב ע"כ ס"ל דרשא זאת כנ"ל דמוכח כך מסוגיא דר"ה מ"מ שפיר הוצרך רבי אליעזר בן יעקב להביא על תשלומין עוד דרשא דמייתי הכא מקרא דוקראתם ובקיצרכם כדמסיק דאי מקרא חד מינייהו יש מקום לטעות:

וניחא דלא נחית תלמודא לעשות צריכותא על דרשא דרבה בר שמואל משום דדווקא על ראב"י דייקא תלמודא על פי דידוע מסוגיא דר"ה דע"כ סבר להאי קרא לתשלומין ולא על בל תאחר אבל דרשא דרבה בר שמואל היה ידוע להש"ס דיש למשכח על זה דרש אחר ולא לתשלומין וניחא דמקדים דר' אושעיא קודם דראב"י משום דעל דראב"י קאי ואיירי על שמביא שם קודם דבי ר"א בן יעקב תנא וקראתם כו' והוקשה לבעל התלמוד למה לו האי דרשא הא ע"כ סובר דרשא דרבי אושעיא ולכן מסיק ואף על גב דאתמר דרבי אושעיא וראב"י סובר כך כו':

אבל התוספות דשינו גירסות התלמוד וגרסי ואיצטריך ומפרשים האי צריכות כפשוטו וכשארי צריכות הנמצא בתלמוד דקאי לעשות צריכות על גוף המקראות ולפי"ז שפיר ראוי להקדים דראב"י שהוא תנא קודם לרבי אושעיא שהוא אמורא ושפיר הוקשה להם דלעביד צריכותא עוד ע"פ דרשא דרבה בר שמואל. אבל לדברינו ניחא ולא קשה מעיקרא. יורה דעה א לבאר דין גגו של זפק המבואר בגמ' (ד' לו) דגגו נידון כוושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמי ופירש"י מקים שהוא מתחיל לימשך לצד הוושט להיות מיצר והולך עמו עם הוושט נמתח נמשך דהיינו מן המיצר ולמעלה כמו עבי מוח שבקדרה נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט אלמא מקום מיצר קרוי משיכה עכ"ל והטור סימן ל"ג כתב בזה כלשון רשב"א בתוה"ב וז"ל ואיזהו גגו כל שנמתח עמו פירש ממקום שמתחיל לשפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככיסוי ע"פ הקדרה עכ"ל ופירוש זה הוא מיסודו של פירש"י והשו"ע הביא לשון הרמב"ם וז"ל איזהו גגו זה שימתח עם הוושט כשיאריך העוף צווארו אבל שאר הזפק שניקב מותר והב"י כ' על הטור זהו לשין הרשב"א וכ"נ מדברי רש"י וכ"נ מדברי הפוסקים ואח"כ הביא לשין המרדכי שהביא בשם ריב"א פירוש אחר כאשר נעתיק לפנינו ומסיים ולענין הלכה נראה שפירוש זה דריב"א דברי יחיד ולא קיי"ל כוותי' עכ"ל וכ"כ הב"ח דהרמב"ם והרי"ף והסמ"ג נוטים כולם לפירוש הטור בשם רשב"א ורש"י:

ולדעתי לא חקר הב"י והב"ח על תוכן פירוש הריב"א וכוונתו בזה ואף שום א' מהאחרונים לא ביאר זה הדבר על מקורו כי ראיתי באחרונים שסמכו להביא לשון הטור על לשון השו"ע שהוא לשון הרמב"ם ואני כאשר התבוננתי על תוכן דעת הריב"א ופירושו בזה נתגלה לפני שהוא פירוש נכון ואמיתי בדיוק לשון בסוגיא. ונתבאר לפני שבלי ספק שהרמב"ם והרי"ף והסמ"ג כוונתם לפרש פירוש הסוגיא בזה כריב"א וא"כ אין פירוש ריב"א יחידאי אלא חבל גדולי הפוסקים המה וכך ראוי לפסיק להלכה ולמעשה דכל הפוסקים המה ביחד ראויים להכריע דעת רש"י בזה ונשאר יחידאי לגבי לגבייהו ובפרט שדיוקא דלישנא דתלמודא ודאי הכי הוא דהנה תוכן פירש"י הוא לפרש הכא כמו (בדף מה ע"א) לענין מוח שבקדרה דאמרינן שם התחיל למשוך מהקדרה נידון כחוט ע"ש דפירושו מקום דמתחיל להיות נמשך ומיצר והולך כמו כן פירש שם מקום שמתחיל הזפק למשוך להיות מיצר והולך וז"ל המרדכי וקשה לפירושו דהל"ל הנמתח מעמו דהא אזפק קאי הילכך מסתבר כמו שקבלתי ממורי אבי בשם ריב"א כשמשך בידו אחת הוושט ובידו השניה את המעי היוצא לצד הקורקבן כל שימתח מן הזפק עמו של הוושט וכן הדקין נידונין כוושט וכמעי לטרוף במשהו והיינו מה שכנגדו למעלה אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח ולא התחתון עכ"ל:

ובאמת לבד מה שדיקדק המרדכי עוד נראה לי לדקדק לפרש"י היה לו לתלמודא לומר כאן כל שנמשך בשי"ן כמו דאמור לעיל בסוגיא דמיח דהתם בודאי פירושו על מקים שהתחיל להיות נמשך מהקדרה ומתקצר והולך מעט מעט עד שנעשה כחוט על חי כל השדר' ולפירש"י כאן נמי כוונות התלמיד על מקו' שמתקצר ומשפע והולך לצד הוושט א"כ הל"ל בשי"ן ולא נמתח בתי"ו אבל ידוע נעתק בתיו הוא כוונה אחרת וכאמור (בישעי' מ) וימתחם כאוהל לשבת ובעירובין (נח ע"א) שאין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ולא בפחות מזה מפרש"י שם כשהחבל קצר יכול למותחו הטיב ע"ש וכן אמרו ימתח על העמוד להלקותו ותוכן כוונתו של הריב"א הוא דריב"ל אמר נגו של זפק נידין כוושט. וכוונת ריב"ל הוא דידוע דוושט הוא לצד הראש ואח"כ הזפק ואחרי הזפק הוא המעי שהולך להקורקבן והוושט נקובתו במשהו וגם המעי כנ"ל במשהו כמבואר סו' סי' ל"ג רק הזפק אימר במשנה שכשר בניקב ומפרש ריב"ל דהוושט נמשך והולך דרך זפק למעי הנמשך לקורקבן ולכן קאמר ריב"ל דמשנה אינו מכשיר אלא הזפק שהוא תולה למטה כמו כים אבל למעל' הוא גגו של זפק שנמשך והולך מן הוושט עד המעי הנ"ל והוא כמו גג על הכיס שתולה למטה ההוא נקרא זפק גג הזה יש לו דין וושט לאסור במשהו ונמצא שאותו צד של הזפק שהוא למעלה לצד הצוואר הוא גג על הזפק שהוא כיס התלוי למטה וממילא שיש איסור בכל העור שהולך מוושט למעי הנ"ל מהצד שנוטה להצוואר כילו יש לו דין גג ויש לו דין וושט רק צד השני של הצוואר שתלוי למטה ישלו דין זפק ומחמת שלא מפורש שיעורו של רוחב גג הזה כי ארכו ידוע שכל אורך העור למעל' לצד הצואר. הוא ידוע אבל אינו כמה הוא תופס שיעור רחבו ע"ז קאמר תלמודא היכא כלומר כמה שיעור תופס ברחבו אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ומפרש ריב"א כשהעוף שחוט לפנינו ואתה נוטל ביד אחת את הוושט וביד שנית המעי נמצא העור שלמעלה שהוא לצד הצוואר הוא נמתח כמו מתיחות אוהל אבל למטה נשאר הזפק הוא אינו מתוח אלא נשאר רפוי ועומר וכמו דמסיים ריב"א משל מהכיס שיש לו שנצים כשפותח הכיס ע"י אחיזות השנצים צד העליון נמתח והתחתון אינו מתוח אלא תולה ברפיון כן הענין כאן כשאתה רוצה לידע ולעמוד כמה הוא תופס ברחבו הוא כל שנמתח עמו כלומר עם הוושט על ידי מה שאתה אוחז בידך הוושט ומעי בידך שני' או המעי הוא עדיין מונחת מחוברת בפנים אל קורקבן ממילא כשאתה אוחז וושט בידך בחזקה ממילא כל העור שהוא למעלה מצד הצוואר הוא נמתח ופרוס ועומד והכיס הזפק תלוי ואין בו פריסה נמצא כל העור שהוא במתיחה ובפריסה כל מהרוחב העור הגג הכל יש לו דין גג ודין וושט שזהו וושט עצמו שנמשך והולך על גבי הזפק עד המעין הנ"ל:

ולדעתי ברור שזהו כוונות הסמ"ג שכ' וז"ל ואיזהו גגו של צווארו אבל שאר הזפק התלוי מלמטה שניקב מיתר עכ"ל וגם לשון הרמב"ם שהוא לשין השו"ע כך משמעות כוונתו שלשונו כלשון סמ"ג הנ"ל בפשיטות נראה דמפרשים כשיטות ופירוש ריב"א הנ"ל רק הריב"א הסביר הדבר לידע כשהעוף שחוט וא"כ א"א לעשות חת חה על העיר שהולך למעלה מהוושט אל המעי אם לא שתקח ביד אחת הוושט ובשני המעי אבל הרמב"ם והסקרו הדבר כמו שהוא נעשה בעוף בחיים חיותו כשמאריך העוף ציוארו ממילא העור שהוא למעלה על חוושם לצד הצוואר הוא נמתח כאוהל פרוס ונמתח בחוזק מן הוושט עד המעי אבל שאר הזפק הוא תלוי ואין בו מתיחה ופריסה אלא תלוי ועומד וממילא מה שהולך מהעור הזפק למעלה שהוא גגו בשוה מוושט למעי בפשיטות לא גרע מכלל כל הוושט והמעי דאסור בו נקב במשהו רק מה שתלוי למטה ברפיון זהו קורא דווקא תנא דמתניתין זפק. ובזה ניחא מה שדקדק הט"ז ס"ק כ"ף על מה דאמר גגו של זפק נידון כוושט. ולמה לא אמר סתמא ניקב אסור ולמה תולה אותו בוושט ע"ש שרוצה לדייק מזה חידוש דין אבל לפי דברינו ניחא מאוד דלכאורה קשה מנ"ל לריב"ל נחדש דבר מעצמו נגד סתמא דמשנה דקתני סתמא ניקב זפק מותר ולא מחלק בין מעלה למטה וגגו ותחתיתו. אבל לדברינו ניחא דריב"ל פירושי קמפרש כוונתו. ודיוקא של מלת זפק דמלת זפק עיקר פירושו הוא מה שתלוי למטה כעין כיס ואינו הולך בשוה עם הוושט אלא בולט הרבה ותלוי. אבל הגג מה שהולך בשוה מהוושט להמעי לא גרע מוושט עצמו ויש לו דין וושט והמשנה לא כיון להתיר שם רק בזפק ולפיכך דייק ריב"ל בלשונו ואמר גגו של זפק נידון כוושט ולא אמר לא שנו אלא זפק אבל גגו כו' אלא סתמא קאמר דזה פשוט דמלת זפק אינו סובל אלא מה שתלוי ברפיון למטה אבל גגו הוא עור שהולך בשוה מוושט למעי נידון כוושט דלא גרע מכל הוושט ועל זה שאיל תלמודא כמה תופס גגו עור העליון ברחבו דכל זמן שהעור למעלה עומד ברפיון בלא מתיחה א"א להפריש בין גגו שהוא עור שלמעלה ובין העור השייך למטה שראוי לכוללו בכלל זפק להכשר והשיב רב ביבי בר אביי שכל שהוא נמשך עמו כמו שפיר' ריב"א לאחר שחיטה או הסמ"ג והרמב"ם שאיירי בחיי העוף ואמרו זה שימתח בשוה עם הוושט כשיאריך העוף פי' כשעוף מאריך צווארו ולא איירי שמאריך העוף צווארו להגביה למעלה כמו שצריכין אנו לדייק כך לשיטות ופירוש רשב"א שהסמ"ג ורמב"ם כיוונו שיאריך העוף בהגבהה למעלה ואז נעשה למעלה ככיסוי על קדירה דלפ"ז היה להו לדייק בלשונם שיאריך העוף צוארו למעלה ועוד עכ"פ היה להם לומר זה שימשך בשי"ן וכ"ף אבל השתא דדייק הסמ"ג והרמב"ם ונקט שימתח בתי"ו וחי"ת שידוע שהוא ענין פריסה כאוהל הנמתח וגם לא הזכירו בדבריהם שיאריך העוף צווארו דוקא למעלה. נראה ברור שכוונתם להסביר עסק מתיחה האמור בדברי רב ביבי בר אביי והסבירו הענין כשמאריך העוף צווארו. ולאו דוקא למעלה אלא אפילו שמאריך הארכה זאת לארכה לפניה. עכ"פ נעשה עי"ז על העור שלמעלה מהזפק פריסה ומתיחה מהוושט עד המעי ושאר הזפק תלוי בלא מתיחה ברפיון וזהו דדייק בסמ"ג ואמר שימתח בשוה עם הוושט כו' כלומר שמתיחה הזאת נעשה על העור למעלה בשוה מהוושט ועקרו של זפק הוא תלוי בבליטה גדולה למטה ואינו שוה עם הוושט זהו נקרא זפק ומותר וזהו בעצמו מדוייק בלשון הרי"ף שכת' והוא הנמתח עם הוושט באורך הצואר והוא כמו שהארכנו בזה שהעור שלמעלה שעושה מתיחה ופריסה בהארכות הצוואר יש לו דין גג וכנ"ל:

עכ"פ נתבאר הטיב דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג דייקו כולם לשון מתיחה ולא לשון משיכה ולשון הסמ"ג שאמר שימתח בשוה עם הוושט ומה שאמרו כשמאריך העוף צווארו ולא דייקו לומר דוקא למעלה. כולם כיוונו לפירוש ריב"א מהדמיון שעשה מכים של שנצים דלמעלה נמתח ולמטה הוא רפוי ותלוי וא"כ ממילא כל העור שהוא למעלה על זפק והולך מוושט בשוה עד המעי כולו נידון כוושט לאסור במשהו ולפי פירש"י ורשב"א והטור שהולך בשיטתם אין עסק טריפות בכל עור זה למעלה אלא מה שיש משיכה מהזפק אל הוושט והוא ככיסוי על קדרה ואחרי הכיסוי כולו מותר בנקב וליכא שם דין גג אבל לשיטות ריב"א שדקדקנו דזהו שיטות כל הפוסקי' הראשונים בוודאי הגג הולך ומושך על כל הזפק למעלה מן הוושט עד המעי בלי שום הפסק וזהו פירוש אמיתי ומתקבל ולא כמ"ש הב"י דריב"א יחידאה הוא וכן מהרש"ל והב"ח דעתם לומר שהרי"ף והרמב"ם וסמ"ג נמשכו לשיטת רש"י ורשב"א דלדעתי פי' ריב"א עיקר וכל הפוסקי' גדולים פירשו כך ונפקא מיני' גדולה להלכ' לדינא והדבר מצוי ושכיח ומהראוי לבעלי הוראות לשום לב לזה כי האחרונים לא יצאו ידי חובת ביאור בדבר זה כל צרכו:

ובקרא (דישעי' מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת ומתרגם דמתח כזעיר שמיא ופרסיני' כמשכן יקרא ובכלאים פ"ו איתא שם המותח זמורה מאילן לאילן פי' הרמב"ם הנוטה אותה ע"ש מבואר דלשון מתיחה הוא נטיה ופריסה ולא לשון משיכה כדרך שעושה אהלים או כלי שקירין (פאראשניק) שעושין להגן לפני החמה פנוטין אותו במתיחה חזקה וכפי הנראה שרש"י עשה סמיכה מענין גג זפק למוח מוכח דדעתו שהוושט נמשך ויוצא מאמצעות הזפק כמו שחיט השדרה מושך ויוצא מאמצעית הקדירה של המוח ולפיכך פירש"י כאן וכאן מקום שמיצר והולך. אבל עסקתי בדברים ועיני ראו וידי משמשו בו שוושט אינו יוצא מאמצעיתו של זפק אלא הילך ויוצא בשוה למעלה על הזפק בצד הצוואר עד המעי ע"כ לא ידעתי לפרש מה שפירשו שהיא ככיסוי על פי הקדירה וקשה לי לומר בזה כמו שאמרו על חזקיה חולין (נז) מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולים:

בשו"ע י"ד סי' א' סעי' י"ב הביא שם דאפי' ב' עדים אומרים ששחט והשוחט אומר לא שחטתי מותר לכל אדם ולהשוחט אסור דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא והוא מתשו' הרשב"א הובא בב"י דאפי' במקום שעדי' מכחיש מ"מ אסור היכא דשויא אנפשיה חד"א ע"ש עיין במל"מ פ' ט' מאישות הלכה ט"ו הביא שם דהרי ב"ל נסתפק בכה"ג דעדים הכחישו את האשה שאומרת נתקדשתי בפניהם והעדים אומרים לא ומסיק המל"מ לתמוה איך נעלם מן הריב"ל דברי רשב"א אשר לא נמצא חולק ע"ז וראיתי בשעה"מ פ' הנ"ל שהביא תשוב' תשב"ץ על אשה שאמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדי' מכחישים אותה דהיא מותרת בקרוביו דלא שויא אנפש' חתיכא דאסור' אלא באותן עדים והרי המה מכחישין אותה אשר לכאור' משמע שחולק על רשב"א אולם יפה מחלק בעל שעה"מ בין זה לטבח דבקדושין דבלא עדים לאו מידי הוא וא"כ דל עדים מכאן לא נשאר בדיבורה אף שנתקדשה ולא כלום משא"כ בטבח והדומה לו ובזה נדחי כל דברי מל"מ מה שחקר על מהריב"ל ע"ש ודברי טעם המה:

אמנם עיקרא דמילתא מצאתי שורש דבר דפליגי בזה והרשב"א לשיטתו קאי והריטב"א פליג בזה על הרשב"א ותליא בפירוש הסוגיא דיסוד דהאי מילתא הוא בפ"ק דכתובית (דף ט') דאיתא שם אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומקשה מאי קמל"ן תנינא האומר לאשה קדשתיך אסור בקרובותיה ומשני מהו דתימא התם ודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה ומפרש רש"י מתוך שפנוי הוא ואינו בקי מוקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פ"פ ואינו כן ולא תאסר קמל"ן ובשיטה מקובצת מאריך בזה ומביא שם דברי רשב"א דדייק לפרש כרש"י דאיירי בבחור דודאי לא קיים ליה וקמ"ל דמ"מ אסור דהא שוויא אנפשיה חד"א וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א מכאן דאף כשעדים מכחישים אותו נקרא שוי' אנפשיה חד"א לאסור דהא הואיל ואיירי בבחור א"כ אנן סהדי דלא קים ליה בודאי מ"מ יכול לאסור על עצמו אפי' נגד עדים אבל שיטה מקובצת שם מביא דברי הריטב"א דדייק לפרש שלא כרשב"א וז"ל הריטב"א אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל כיון דטוען כן בבריא מיקם קים ליה עכ"ל וא"כ משמע דעיקר רבותא דר"א דקמל"ן אמר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו משום דהוי בחור ומסתמא ברי וע"כ קים ליה וכוונות הקמ"ל דקים ליה וברי אף שפנוי הוא אבל אי היה אפשר לומר דודאי לא קים ליה פשיטא שהיה מותר ולא נקרא שוי' אנפשי' חד"א הואיל ואנן סהדי שאינו בקי ולא נאסר עליו אבל להרשב"א פירוש דהאי קמ"ל הוא דמשמיענו האי סברא אף דאנן סהדי דודאי לא קים ליה מ"מ נאסר אף שהדבר הוא נגד עדים ועיין עוד ענין זה שם (בד' י') בסוגיא דמברכתא פשיטא ליה שם בפירש"י ותוס' דמבואר האי סברא אם אפשר לומר שפנוי קים ליה או א"א לומר זאת כלל ע"ש ועכ"פ נראה דהרשב"א דאוסר בטבת אף נגד עדים לשיטתו דזהו עיקר פירושו דקמ"ל האמור שם בגמ' קמ"ל דיכול לאסור ע"ע אף עד עדים דהא אנן סהדי דלא קים ליה אבל לפי פירוש הריטב"א דלא מפרש כרשב"א ודייק לפרש קמ"ל דודאי ע"כ מקים קים ליה א"כ ע"כ ליתא לדינא דהרשב"א וזה ברור:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה