אור ברסלב
שות גליא מסכת או"ח תשובה ו

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

או"ח תשובה ו

או"ח תשובה ה

שבת (כ"א ע"ב) ת"ר מצית חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל או"א והמהדרין מן המהדרין כו' בש"א יום ראשון כו' ובתוספות ד"ה ומהדרין מן מהדרין כו' נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא על נר איש וביתו כו' והרמב"ם פ' ד' מה' חנוכה אינו סובר סברות התו' אלא ס"ל דמהדרין שניים קאי וסברי אף הידור הראשון ובשו"ע סימן תרע"א סעיף ב' כמה נרות מדליק בלילה הראשון אחד ומוסיף והולך עד בלילה האחרון יהיו שמינה ואפילו רבים בני הבית לא ידליקו יותר והרמ"א כתב וי"א דכל א' מבני הבית ידליק רמב"ם עכ"ל ובביאורי הגאון ס"ק ג' ואפילו רבים תו' דלא קאי אמהדרין וכ"כ הרמב"ן דכן נהגו ובס"ק ד' וי"א כ"כ הרמב"ם להלכה כו':

ונתתי אל לבי לעיין בסוגיא הנ"ל וראיתי שדברי הרמ"א תמוהין מאוד ואין לו מקום סמיכה לדבריו מדעת הרמב"ם בזה והרמ"א סיים וכן המנהג פשוט כו'. ובאמת שעל סמיכות דברי רמ"א כן עמא דבר לנהוג כך וסמיכות רמ"א הוא על שיטות הרמב"ם אבל עיינתי על אמיתות הדבר שמעולם לא כיון הרמב"ם לזה הסברא שהעלה רמ"א בשמו:

ונקדים לבאר מה דקשה בהשקפה ראשונה על שיטות התוספות דדייקו לומר דמהדרין שניים לא קאי אמהדרין קמייתא דאי ס"ל גם הידור קמא א"כ ליכא הכירא בענין היכר שרוצין לעשות מנין הנרות כמספר לילות שכך יש בני אדם בבית אע"כ לא סבירא להו הידור קמא. ויהיה שפיר היכרא ע"כ: והקשתי לפי מה דנמצא פלוגתא בין רש"י ותוספות לקמן בד"ה מצוה להניח דסברות התוספות דאין להניח על פתח הבית אלא כל הבתים שבחצר מחוייבים להניח הנרות על פתח ושער החצר) ורש"י מפרש בד"ה מבחוץ דכל בית מניח על פתח ביתו ע"ש ומפתה לשיטות התוספות דכל עיקר מצות חנוכה שכל אנשי בתים הדרים בחצר אחד מניחים נרותיהם על פתח שער חצר וא"כ ממילא ליכא היכרא כשמוסיף או מחסר והולך בשארי לילות דלא ידעי ואינו ניכר אם יש כך בתים בחצר אי עושה זאת משום היכרא דמספר הלילות ומי הועילו התוספות בתקנתם שמפרשים דמהדרין שניים אינו סוברין הידור ראשון כדי שיהיה היכרא ניכר על מנין הלילות ולא על מנין אנשי הבית כמו כן עתה שכל הבתים הולכין על פתח חצר ג"כ ליכא היכרא על מספר לילות שמחסר או מוסיף בשלמא אילו הוה סובר תוספות כשיטות רש"י שמניחין כ"א על פתח ביתו דוקא שפיר הוה היכרא טוב אבל השתא ליכא היכרא וכנ"ל ואף זאת לכאורה יש לחקור לפי המבואר שם ברמ"א ויזהרו ליתן כאו"א נרותיהם במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין ע"ש ואטו לא ידעו התוספות להמציא תיקון מזה ומנ"ל לומר דמהדרין שניים לא סברי הידור קמא דילמא סברי רק שמהצורך ליתן כ"א במקום מיוחד:

ולבאר כל זאת אמרתי ענין חדש לפרש שיטות סברות הה שלא ראיתי עדיין לשום א' שביאר הענין על אמיתתו ונתג הפירוש הזה מלשון הרמב"ם פ"ד והוא שאין סברות מהדרין הללו שבל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו כמו שעולה על דעת הרמ"א אלא סברות מהדרין הראשונים הוא שעיקר מצות נ"ח נר אחד לכל אנשי ביתו עיין בפירש"י ואילו מהדרין סברי הואיל ועיקר נ"ח הוא משום פירסומי ניסא לפרסם הנס. ואינו דומה לפרסום שעושה אדם על אנשים מועטים לפירסום שעושין בקיבוץ המון רב הרבה אנשים ביחד ומשו"ה סברתם שלאיש שיש לו בני בית מרובים אין הפירסום נחשב למאומה מנר אחד ואינו ניכר הפירסום עד שיגדיל עסק הפירסום לפי מספר הקיבוץ של בני ביתו כן צריך להגדיל את פירסום הנס. ועיקר הפירסום החיוב מוטל על בעה"ב ולפיכך אף שעיקר המצוה די שכל בעה"ב ידליק רק נר אחד ראוי לעשות הפירסום לפי ערך מספר אנשי ביתו ואם רב תרבו נרות ואם מעט די בנרות מועטים. אך אינו הענין שכל או"א מאנשי בית ידליק בעצמו אלא כנ"ל שעיקר החיוב הוא רק בעה"ב עצמו שירבה או ימעיט:

וכך מפורש באר הטיב ברמב"ם וז"ל מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר א' בין שיהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם א' והמהדר את המצות מדליק נרות כמנין אנשי בית נר לכל או"א בין אנשים בין נשים והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר א' כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא בליל שמיני מדליק שמונים נרות עכ"ל:

נראה בעליל שמפרש עסק הידור הראשון שכל ענין מצות הדלקה חיובא מוטלת הכל על בעה"ב עצמו ומכש"כ מדליק נרות כמנין אנשי הבית ולא נקט מדליקין אלא מדליק ואמר כמנין משמע דבעה"ב הוא מחוייב להדליק כמנין אנשי ביתו. ואילו היה כוונות הרמב"ם להטיל חיובא דהדלקה על כל אנשי הבית. היה לו לומר מדליקין כל אנשי הבית אבל השתא דנקט מדליק כמנין אנשי הבית מוכח דקאי ואיירי בבעה"ב לבדו שצריך להרבות בהדלקתו את הנרות כמנין ומספר אנשי ביתו וכן מסיים שם הרמב"ם וקאמר כיצד כו' בלילה הראשון מדליק עשרה נרות כו' עד שבליל שמיני מדליק נקט הכל בלשון יחיד מדליק ולא נקט מדליקין וגם לעיל מיניה נקט כמנין אנשי ביתו נר לכל או"א ולא נקט נר כל או"א אבל קאמר לכל או"א קאי על הבעה"ב שצריך להעלות נרות לפי מנין אנשי בית שיש לו נר לכל או"א כלומר לפי חשבון אנשים מחויב להרבות נרות עד שיספיק מנין הנרות לכל או"א ואמר ג"כ בין אנשים ובין נשים שאפילו בני ביתו נשים הרבה מחוייב להעלות אפילו לפי מכסת נפשות של נשים ריבוי הנרות. כי לפרסום אנשים אשר יש הפרש בין קיבוץ מועט לקיבוץ רב אין נ"מ אם המה זכרים או נקבות. וכל שהקיבוץ מרובה מההכרח להגדיל עמק הפירסום מה שאדם רוצה לעשות איזה דבר שיהיה ניכר ומפורסם לכלל הקיבוץ הנמצא דוגמא למאי דאמרינן (ברכות מט ע"א) לפי רוב הקהל המה מברכין ע"ש: ומעתה לא קשה מה דחקרנו על סברות התוס' דלפי שיטתם שכל אנשי בתים שבחצר הולכים על פתח חצר א"כ ליכא הכירא דזה ודאי הדלקה עושה מצוה ועיקר היכרא צריכה שיהיה בשעת הדלקה א"כ בשעה שיבוא אחד מבתים שבחצר וידליק הנרות ויוסיף בכל לילה ולילה יש הכירא בשעת הדלקה מספר הנרות כמספר הימים וכן כשיביא אח"כ בעה"ב שני וידליק ג"כ נרות כמספר לילות יש היכר טוב בשעת הדלקה. ועוד בפשיטות לא רחוקה היא לעשות ענין שחידש רמ"א שם שידליק כל בית ובית נרות שלו במקום מיוחד זה למעלה מזה בפתח החצר א"כ יהיה הכירא נראה וניכר:

אבל על זה דייקו התוס' שפיר לפי מה דנימא דמהדרין שניים יעשו גם הידורא קמייתא וכבר ביארנו שהידור קמא הוא שבעה"ב בעצמו יעלה להדליק נרות כפי מנין אנשי בני ביתו שפיר מקשו דלפ"ז א"א לעשות הכירא על הידור השני מן מספר הימים הואיל ובעה"ב בעצמו הוא שבא לעשות שני הידורים כאחד להדליק נרות כמנין אנשי הבית וכמספר הימים א"כ ממילא היכר אחד מבטל את השני דלא ידוע וניכר מה שמוסיף על הנרות אם משום מספר הימים או שיש לו כ"כ אנשי ביתו בבית ועבורם הוא מדליק הרבה נרות ולא משום הימים. ומדוייק מה דקאמר והמהדרין נר לכל או"א ולא קאמר נר כל או"א משמע דבעה"ב הוא המדליק לפי מנין אנשיו וגם בתוס' ד"ה והמהדרין כו' דאיכא היכירא כשמוסיף והולך או מחסר כו' נקט כשמוסיף והולך ולא קאמר כשמוסיפין או מחסרין וכן סיימו בדבריהם אבל אם עושה נר לכל או"א אפילו יוסיף כו' נקט אבל אם עושה ולא קאמר אם עושין ועוד נקט אפילו יוסיף ולא נקט אפי' יוסיפו מוכח הכל כאשר ביארנו וכמו שמבואר ענין מהדרין קמאי ברמב"ם שבעה"ב בעצמו עליו מוטל עסק הדלקות נרות לפי מספר אנשי בית שיש לו רב או מעט:

ובזה ניחא ומדוייק מאוד לנכון מש"כ התוס' לקמן בד"ה מצוה להוכיח דע"כ הנחת נ"ח הוא על פתח החצר ממה דאמרינן לקמן (ד' כג ע"ב) נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם נפרש שמניחים על פתח בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אם מניחים על פתח חצר אתי שפיר עכ"ל:

ובאמת רש"י שם נזהר מזה ומפרש לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל או"א ע"ש ומהרש"א הביא פירש"י זה ודחק טובא איך עושה תוס' הוכחה משם דכתב משמע לשני בתים מנין להם לפרש דקאי על שני בתים דילמא באמת כפירש"י דקאי על מהדרין ע"ש במהרש"א שדבריו דחוקים מאוד:

אולם לדברינו מדוייק מאוד הוכחת התוס' דאילו הוה קתני עולה לשני נרות היה אפשר לפרש כפירש"י דקאי על מהדרין אבל השתא דקאמר עולה לשני בני אדם משמע דב' בני אדם מדליקין מאותו נר שיש בה ב' פיות והדלקות ב' בני אדם לא תמצא אלא בשני בתים דאי בבית א' רק כפירש"י שהוא מהדרין המרבין בנרות לכל או"א הא לפירושינו בעה"ב בעצמו הוא המדליק כמנין ומספר כל אנשי ביתו ואיך הוא אומר ששני בני אדם מדליקין מנר ב' פיות ומשו"ה פסיקא להו להתוס' הוכחתם דע"כ איירי לשני בתים ואז שפיר ששני בני אדם מדליקין הימנה דאי בפירש"י היה לו לומר עולה לשני נרות וזה ברור בכוונתם בלי ספק אמנם שיטות רש"י מ"מ ניחא יותר דרש"י דייק לפרש כפירושו דאי הוה נקט וקאמר נר שיש לה ב' פיות מדליקין ממנה ב' בני אדם אז ע"כ היינו מוכרחין לפרש כתוס' דקאי על ב' בתים אבל השתא דדייק וקאמר עולה לב' בני אדם. א"כ מוכח דלא איירי בהדלקה ב' בני אדם אלא ההדלקה הוא רק אחד הוא המדליק רק אלו מהדרין קמייתא עושין ההידור שבעה"ב מרבה נרות לפי מנין ומספר אנשי ביתו ולכן זה נר שיש לה ב' פיות עולה לו בחשבון עבור ב' בני אדם שיש לו וה"ה דהוה מצי למינקט זה הענין על מהדרין שניים שעולה עבור ב' לינות רק דאיירי ממהדרין ראשונים וזה יותר רבותא דאפי' נגד ב' בני אדם נחשב ועולה בחשבון ופשיטא עבור חשבון היכר לילות וכבר הקדמנו שהלילות הוה רק משום היכר אבל מהדרין ראשונים עושין לפי רוב בני אדם משום פירסום הנס הנצרך לפי ערך מספר אנשי ביתו' וא"כ דיוקו של רש"י יותר ניחא דדייק מדלא קאמר מדליקין ממנו ב' בני אדם ואז היה הוכחה ברורה כפי' תוס' מדקאמר עולה משמע דעולה לחשבון כוונתו:

עכ"פ מבואר ענין שיטות מהדרין קמאי כפי המבואר ברמב"ם וכפי שהוכחתי משאייטות דברי התוס' דמעולם לא עלה על דעתם שכל אחד ואחד מבני הבית ידליק בפני עצמו אלא עיקר דעתם הוא לעשות הידור שבעה"ב ירבה בהדלקות נרות כפי מנין ומספר מאנשי בית שנמצא בתוך ביתו. וגם זאת שהן אנשים והן נשים עולה לחשבון מספר זה:

לכן דעת הרמ"א שכתב וי"א דכ"א מבני הבית ידליק וכן נהגו אחרי דעת רמ"א שכל מי שיש לו בנו או חתנו לוקחי בנותיו שבא באנשים למנין שנים ערך ס"ו שנה מדליק בפני עצמו ומברך ג"כ ולא ידעתי אנה מצא רמ"א מקור לדין זה שכל א' ידליק בפני עצמו ועוד לפי מה שעלה על דעת רמ"א לפרש שכך הוא דעת רמב"ם למה לא הנהיג שגם נשים מבני ביתו של אדם ידליקו ומדוע בנו ידליק ולא כלתו ומדוע ידליק חתנו ולא בתו. ע"כ לא יכולתי לכוין דעת רמ"א בזה. ודעת ב"י בשו"ע באמת כפי דעת התוס' וכפי מנהג שמסיק ברמב"ם שלא ע"פ עיקר הלכה היינו שאפילו רבים בני ביתו מ"מ אינו מדליק רק בלילה ראשונה אחת ומוסיף והולך עד שמיני אבל הרמ"א אין לו מקום לא לדעת תוס' ולא על פי הרמב"ם ולפי הנתבאר יש לחוש לברכה לבטלה מה שכל א' מבני בית מברך בפני עצמו:

הלכות חנוכה:

הדרשנים חקרו על קביעות מצות חנוכה שעשו עיקר זכר והיכר על הנס מה שהיה באותו שעה על פך השמן שלא היה בו להדליק רק על לילה אחת והספיק על ח' לילות וקשה מפני מה יקרה בעיניהם עסק נם זה לקבוע עליו זכר לדורות ולמה לא קבעו זכר ימי משתה ושמחה על עסק עיקר הנם שעשה להם הקב"ה בזמן ההוא להציל אותם מעבדות לחרות ושעבוד ששעבדום מלכות אנטיוכס כנאמר בנוסח התפילה בברכות על הניסים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ואח"כ באו בניך והדליקו נרות כו'. והלא בכל עת וזמן שנעשה נם והצלה לאבותינו ציונו השי"ת לעשות זמן מועד ושמחה ימי משתה כמו פסח זכר ליציאת מצרים ובימי חנוכה לא נעשה מועד ושמחה זכרון לעיקר הצלה וישועה רק על עסק נם השמן קבעו ברכה זכרון לדורות ולא מצאתי מרגוע בכל ספרי הדרשנים להשקיט מבוכה זו ובספר בינה לעיתים מאריך בזה אבל אין פותר לפני. ואמרתי לבאר הדבר שראוי לומר שזהו ענין יקר היה באותו שעה משום שעסק ישועה והצלה שנעשה להם אז לא הוקבע להם באותה שעה להצלה וישועה חלוטה כי הלא ידוע בכל ענין מלחמה יחליפו כח זה לעומת זה פעמים מתגבר א' לנצח לפי שעה אבל עדיין אין הניצוח חלוטה וקבוע שבקרוב יתגבר שכנגדו עליו ויחלישו ובני אפרים נושקי רומי קשת שנצחו לפי שעה לצאת קידם זמנן ולא עלתה בידם ובנפילים נאמר ויעפילו לעלות ויאמרו הננו ועלינו ויאמר משה אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם הרי מפורש בכמה מקראות כאשר יש ה' בקרבנו מתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ונאמר הלא על כי אין אלוה בקרבי מצאוני כל הרעות. והנה ביצ"מ נעשה ע"פ נביא אבי הנביאים הוא מרע"ה אשר אמר להם ע"פ ה' שהשכינה שורה בתוכם כמו שנאמר על מעשה משכן שהיא משכן השכינה ושכנתי בתוכם כתיב. וכן בכל עת וזמן ישועה והצלה שנעשה לנו היה ע"פ נביא ואו"ת ונאמר לדוד כאשר תשמע קול בכאים אז תצא ואז תצליח שזה היה סימן לביאות שכינת ה' אשר יוצא ללחום עבור כלל ישראל וגם תשועה שהיה בימי המן היה ג"כ עדיין מרדכי שהיה מק"ך נביאים שהיו הנביאים האחרונים והיו הנביאים מודיעים להם שעסק תשועה והצלה היא הצלה ניצחית וחלוטית והיו בטוחים לשמוח בישועת ה':

אבל משמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל ולא נשאר עוד נביא בישראל וכמו שאמר רז"ל חמשה דברים חסרו בבית שני לכן בתשועה שנעשה להם בזמן חשמונאים לא היו יודעים אם התשועה היא נצחית או דרך מקרה אשר אפשר בזמן לא כביר יגבור יד אויב לחזק א"ע עליהם. רק כבר הקדמנו אם יש ה' עמהם ממילא הישועה נצחית ואם ח"ו אין שכינה שורה בקרבם הלא על כי אין אלוה בקרבי כו' וכמו שאמר משה לא תעלו ולא תלחמו כי אין ה' בקרבכם:

והנה בשבת (דף כ"ב ע"ב) איתא מחוץ לפרכת העדות יעריך אותו מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שהוא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עיין שם בפירש"י באורך ואם על נר אחד שנמשך אורה כפלים אמרו שעדות היה ששכינה שורה וישראל חביבין לפני המקום שבעתיים יקום עדות נאמנה מאור שבעת הימים בכל משך ימי חנוכה שדלקו כולה ע"פ נס. ואמרו שארבעים שנה קודם חורבן היה נר מערבי כבה שהיה סימן לסלוק שכינה. ומעתה ניחא מאוד שישראל באותו שעה יראו ושקטו. מתחילה יראו שמא ח"ו עסק הישועה אינה אלא עיקרית ומלחמות שבט בנימין שגברה ידם מתחילה לפי שעה אבל לא יד ה' היתה עמם בזה לגבורה ניצחית וכיבדוהו באורים ואור יקרות היה להם ששקטו ונחו לשמוח בתשועה ניצחת על ידי מה שראו ע"פ עדות מנס הדלקות נרות שחלק שמינית מפך השמן נתנו בכל שבעת הנרות (דלקו מעת לעת שלימה. ראו חיבתם לפני המקום שהשכינה שורה בתוכם וישועות ה' הוא אשר תשועת לנצח ולא יכלמו כל החוסים בו נמצא שע"י נס הנרות היה שמחתם שדימה על הישועה והניצחון שהיא ניצחית ולפיכך אף עתה כיבדו לענין חנוכה בנרות וקבעו עיקר הברכה להדליק נ"ח וגם ברכות שעשה נסים לאבותינו אף שהכוונה היא על נסים מהפורקן והצלה שהיה בעת הזאת מאויבינו מ"מ קבעו בשעת הדלקות נרות מפני שאז היה להם זמן שמחה והודאה להשי"ת על ידי שידעו והבינו על פי נס מהנרות שהשכינה שורה בתוכם וישועה ושמחת עולם היה על ראשם:

ועפ"י זה ניחא מה שיש לדקדק על סברות הב"י בסי' תר"עא שכ' להקשות הואיל והשמן היה בפך כדי להדליק לילה אחת כו' ותירץ שחילקו שמן שבכך על שמונה חלקים ונמצא שיהיה בכל שמונה לילות נסי ולכאורה זה לא יתכן דמוטב היה להם לעשות פעם אחת כמצותו ואטו גבי תמידים הצריך ב' כבשים ליום אם אין להם על מחר לא יעשו רק היום אחד ויניחו שני על מחר דהא בנרות צריך ליתן כמדתה שתהי' דולקת עד הבוקר והשתא שלא יתן רק חלק שמינית ולא ידע לסמוך על נס א"כ לא קיימו המצוה כלל אף פעם אחד עוד תירץ הב"י שלאחר שנתנו שמן במנורה כשיעורו נשאר הפך במלואו כבתחילה והיה ניכר הנס אף בלילה ראשונה אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן במנורה ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו כל הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה עכ"ל:

והנה מקודם הביא שם הב"י הטעם שהוצרכו לנס הדלקות ח' ימים מפני שהיו טמאי מתים עוד בשם הר"ן שהי' שמן טהור רחוק ד' ימים והליכה וחזרה הוצרך להתעכב ח' ימים ע"ש א"כ מוכח דאין הקב"ה עושה נם על מגן אלא לפי עת והזמן הצורך לזה וא"כ קשה לענין מאי הוצרכו שיעשה להם הקב"ה נס ביום ראשון הואיל ויום אחד היה מספיק להם בלעדי ניסא:

ולדברינו שהקדמנו ניחא שהיה תועלת גדולה במה שהיה הנס קבוע על הנרות אף ביום ראשון כי הנותן בעין יפה נותן ובחיבה יתירה נודעת תוקף מעשה הנס כדי שלא יהיו ישראל באותו דור שרויין בצער דאפשר הישועה היא רק מקרית ולא ניצחית וע"י שלא מנע מצדיקים אורם אור שבעת הימים נתגלה ונתפרסם לשניהם וראו שישועות השי"ת נעשה להם וקנאות ה' צבאות עשתה זאת להם:

שם בגמרא בטעמא דב"ש וב"ה פליגי תרי אמוראי במערבא חד אמר כנגד ימים הנכנסין והיוצאין וחד אמר כנגד פרי החג ומעלין בקדש ולא מורידין אמר רבב"ח אמר ר"י כו' הרי"ף הביא הכל גם מימרא דרבב"ח מעשה דב' זקנים כו' והגאון בביאוריו ס"ק ד' הוכיח דרי"ף סובר שיטות הרמב"ם דלא כשיטות תוספות דמהדרין שניים אינו עושים הידור ראשון בכדי שיהיה היכר ימים יוצאין ונכנסין אבל לטעמא דפרי חג ומעלין בקודש לא חיישינן להידור ולכן נ"מ בין ב' טעמים אי הלכה כשיטות תוספות או כרמב"ם ולכן מסיק הרי"ף עובדא דב' זקנים דעיקר טעמא דפרי מג ומעלין ולא חיישינן להיכר עיין שם:

אולם לדעתי יש לעיין טובא בהני טעמי שקבעו אלו אמוראים ולפום רהיטא צריכא הני טעמא להדדי ואין מספיקין חדא בלא אידך כי נחזי אנן להאי מ"ד פרי החג ומעלין בקודש עדיין מה שקבעו המספר מאחד עד שמונה הוא כנגד ימים של נכנסין ממי חנוכה או מיוצאים דאי לא"ה למאי הוקבע כלל ההוספה או החיסרון ולמה קבעו מספר דווקא עד שמונה. ואף על האי מ"ד דימים נכנסין או יוצאין ג"כ אין טעם מספיק מאי אולמא נכנסין לזה מיוצאין ולזה איפכא והכל טעמא בעי ובצירוף טעמא דפרי החג ומעלין בקודש ניחא דזה עושה נגד נכנסין וזה יוצאין:

אבל כל חדא מהני טעמי לחודא לכאורה אינו מספיק (ובדרך פילפול היה אפשר לומר דנכנסין ויוצאין פליגי בהני סברות המבואר שם בב"י ריש ה' חנוכה על דהוצרכו לעסק הנס משך שמונה ימים או משום דהיו טמאי מתים והמתינו על זריקות ז' ימים ויום אחד על עשיית שמן ועוד תירץ ר"ן ששלחו להשיג שמן טהור ולא השיגו עד רחוק ד' ימים בהליכה וחזרה היה ח' ימים נמצא לפי סברא ראשונה היו יודעים שלא יתעכבו רק שמונה ימים. אבל לסברא שניה ששלחו באשר ימצאו ואפשר היה משיגים בקרוב או ברחוק יותר מן ד' ימים נמצא לטעם ראשון יש לומר כנגד נכנסין אבל לדברי טעם הר"ן א"א לומר נגד נכנסין שלא היה ידוע לכן צריך לומר נגד היוצאין שהיה ידוע):

ולפי האמור אצלינו מכבר טעמא דמילתא שענין עסק נס מהפך שמן היה יקר בעיניהם מאוד בזמן הזאת אשר בהם עוד נביא וחוזה ואורים ותומים ומשו"ה קבעו עיקר ברכות שעשה ניסים בשעת זכר ההדלקה שעושין על זכר והיכר נס השמן ולכן סברי אלו מהדרין שמהצורך לעשות עסק היכר וזכרון למעשה נס הפך השמן על צד היותר דוגמא שהיה באותו שעה וסברות מהדרין הללו הוא שאינו מספיק לעשות היכר וזכרון במה שמדליק כל לילה רק נר א' כל משך שמונה ימים שאילו היה עסק נס שוה כל לילה ולילה היה שפיר והיינו אילו היה שמן בשמונה פכים קטנים שלא היה מספיק ללילה שלימה והיה נס שהדליק כל מעט שמן בלילה שלימה ואף לפי סברות הב"י ריש ה' חנוכה שחלקו כל סמן שבפך על שמונה חלקים ונתנו אל המנורה רק חלק שמינית משיעורו ודלק כל הלילה היה ניחא לומר שניסא דכל ימי משך שמונה ימים שוין נינהו אבל ביארנו למעלה לדחות סברות ב"י בזה כי א"א שחלקו השמן כי מוטב היה להם לקיים המצוה כתיקונה ומסתמא סברא שניה מה שביאר הב"י הוא אמת היינו שהנס היה שנתנו מהפך אל המנורה ופך השמן לא נחסר מאומה ונשאר מלא כבתחילה וכן בכל לילה עד שמונ' לילות ולפיכך ראו שלא כימים הראשוני' ימים האחרוני' דנמצא תוקף הנס מתגבר על פך ההוא כל לילה ולילה ביתר תוקף ועון וזכר דמות רמז לזה שאומרים דורשי רשומות שעולה על תשובה תענית ב' ימים רצופים לחשבון כמה עשירית ימים במספר אחד אחד ובפרט ג' ימים רצופים או יותר עולה לחשבון גדול יותר מכמה ימים אחדים במספר כמו כן יש להעריך שבכל יום ויום היה ניכר גבורות הנס ועצומו על אותו פך במה שנתמשך הנס במשך מספר שמונה ימים רצופים א"כ היה גבורות הנס בכל משך יום ויום כפליים משל אמש דיום ראשון היה נס מיום אחד אבל ביום השני שרצוף משך הנס על הפך תקוע וקבוע בו שפך השמן לא נחסר מאומה היה ניכר וגבורתו הרבה יותר בערכו משל אתמול כמו המשל מתענית ב' ימים רצופים (וכמו כן ידוע צירופי אותיות שתיבה בת שתי אותיות בונה שני בתים אבל תיבה מארבעה אותיות או חמשה בונה ק"ך בתים) ונראה לכוין זה בדברי מוהרי"ק שהביא בשו"ע סו' סי' תרע"ו שיברך בכל לילה על הנוסף שהוא מורה על הנס שהרי בתוספות הימים ניתוסף הנס עכ"ל וכן נמצא בתוספות תענית (דף ד"ח ע"ב) ד"ה ויו"ט שבכל יום ויום היה הנס מתגדל עכ"ל תוספות שם. ואפשר שכיוונו לסברתינו שזה דברי מהרי"ק שטעם שצריך להוסיף בכל יום ויום כדי להראות שבאותו זמן ג"כ הנס מתגבר בכל יום הרבה על כל אמש ע"פ רצוף הנס משך ארכו מיום ליו' עד שמינה במספר. ובזה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי שמתחילה היה יותר עוצם קבוע בפך השמן קדושה וברכה מהנס שתקן בו להדליק ממנו משך שמונה ימים. ובכל יום שעבר הדלקה ממנו ממילא נזהו מעט כת הנס וקדושתו מן הפך ההוא ונמצא שאנחנו הבאין לעשות היכר וזכרון לימים ההם וזמן ההוא ראוי לעשות ג"כ דוגמא לזה להדליק תחילה שמונה ולחסור בכל יום ויום אבל סברות ב"ה הוא איפכא מזה שעסק גבורות הנה מתגבר והולך בכל יום ויום על פך השמן ההוא היינו כשדלקו ממנו לילה אחת לא היה ניכר עליו גבורות הנס רק מלילה אחת ובכל יום ויום מתגדל עוצם תוקף הנס על הפך כמו משל תענית רצופים ועיקר גבורות תוקף הנס היה ניכר כשדלקו ממנו עד שמונה ימים במספר ולכן עד"ז יש לעשות היכר ונון עתה להדליק בליל אחד רק נר אחד ולהוסיף בכל לילה להראות בתוספת הנס שמתגבר והולך על אותו פך: ולפי"ז ראוי לפרש מה דאיתא כנגד הנכנסין וכנגד היוצאין לא קאי על ימי חנוכה דהאידנא אלא כוונתי כנגד ימים הנכנסין ויוצאין באותו וזמן השראות שכינה קדושה וברכה נס על פך הוא דמר חשיב מתחילה היה בו יותר ברכה שהיה מעותד להדליק כל ימים הנכנסין ומר חשיב איפכא כנ"ל וכמו שהקדמנו שענין הנס מהדלקה יקר היתה להם בעת ההיא וראוי לעשות זכרון על איזה זמן היה יותר תוקפו של גם ומ"ד דמפרש פרי החג ומעלין בקודש לא ס"ל כלל האי סברא דעושין זכרון היכר תוקפו של נס אשר היה תקוע בו בתחילתו או בסופו כי אין אתנו יודע עד מה איזה זמן היה השראות הנס על אותו פך ביותר עו בתחילתו או בסופו:

אורם גם זאת שאף האי מ"ד דלא ס"ל האי סברא דנכנסין ויוצאין מ"מ עדיין מהצורך ליתן טעם מספיק על שיעור ומספר שהוקבע להדליק או מאחת עד שמונה או משמונה עד אחת שענין זה לא אתיא מפרי חג ומהכרח לומר דסברתם הא שמהצורך להדליק במספר זה בכדי לידע ולהודיע בכל יום ויום מימי חנוכה את משך הנס שנמשך והלך משך שמונה ימים במספר ונמצא כשעושה בכל יום להיות סופר ומונה ממילא יש היכר וזכרון בכל יום על אורך הנס במשכו ימים שמונה ויום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת ע"ז המשך ולכן אין נפקא מיניה אם יתחיל משמונה עד אחת או מאחת לשמונה יש קביעות והני להמשך הארכות של הנס רק בית שמאי יליף מפרי חג דיש יותר ליתן יתרון מעלה לראשון ולמעט אחר זה וב"ה סברי סברות מעלין בקודש דווקא ולפי ביאורינו דעכ"פ אף להאי מ"ד דפרי החג ומעלין בקודש מההכרח שיהיה היכר למספר הימים אז אזדא לה סברות הגאון דמפרש דעיקר פלוגתיה היא דלהאי מ"ד יש לומר דמהדרין שניים סברי לה הידור קמא דלא איכפת לעשות היכר על ימי מספר זה ליתא דע"כ לא סגי בלא"ה דמההכרח ליתן אף להאי מ"ד היכר וכוונה על מספר שמונה עד אחת אך חקירות הגאון על הרי"ף נכונה לענין מאי מאריך להביא פלוגתא דהני תרי אמוראים וגם עובדא דב' זקנים:

הואיל ואין נפקא מינא לדינא דאין דרכו להביא רק מה שיוצא להלכה נ"מ לדינא. באמת ראיתי הרא"ש דדרכו להביא תמיד לשון הרי"ף כידוע כאן השמיט האי עובדא דב' זקנים שהובא ברי"ף משום דרא"ש ג"כ אין דרכו להביא רק לדינא:

ומצאתי דוגמא לזה בריש פרק ג' דמגילה (דף ד"א) בענין עשרה פסוק דב"ה דאמרן שם רבא אם קרא ראשון משובח היינו שלקח היתרון ארבעה פסוקי' וקרא וילפינן שם מתרומות הלשכה שנותנין העילוי לראשון להקרבה ואם קרא אחרון ארבעה פסוקים משובח שמצינו מעלין בקודש עיין שם. וכבר ראיתי שהקשה המג"א ריש סי' קל"ז מפני מה בנ"ח הוקבע הלכה להיות מוסיף והולך אלמא דמעלין בקודש עדיפא ממעלות ראשון ודחק לתרץ ולפי ביאורינו ניחא הכל דנראה לומר הא דמסיק רבא התם במגילה דאין הלכה פסוקה בהאי דינא אלא דעביד כמר עביד וניחא ודעביד כמר עביד וניחא משום דמוצא דלפעמים יש מעלה בראשון היינו תרומות הלישכה שם ולפעמים מוצא סברא דיש ליתן מעלה לאחרון בכדי להיות מעלין בקודש נראה לי דהאי סוגיא דמגילה והאי סוגיא דמפרשי טעמייהו דב"ש מפרי החג ומעלין בקודש מיסוד ושורש אחד נאמרו ומה שאמר כאן על טעמא דמעלות ראשון מפרי החג ובמגילה מביא מתרומות הלשכה נראה דהכל חדא רק רבא שהוא אמורא עדיפא ליה להביא ראייתו ממשנה דתרומות הלשכה ועיקר טעמא דמשנה דילפי ליתן מעלה לראשון מפרי חג קאתי להו אבל כאן בסוגיא דחנוכה דבא לפרש טעמא דבית שמאי לא שייך להביא ממשנה ותרומות לישכה אלא מביא עיקר הילפותא שהוא נובע מפרי החג:

ורבא שם במגילה יליף הא מילתא מהאי סוגיא דחנוכה דאמר רבב"ח בשם רבי יוחנן עובדא דב' זקנים היו בצדון ואחד מהן עשה כב"ש על סמך טעמא דפרי החג והוכיח מזה רבא דאף דאמרו וקבעו ע"פ בת קול הל' כב"ה נגד ב"ש מ"מ בהא מילתא לא הוקבע הלכה בקביעות כב"ה ובלא"ה הביא הרא"ש ריש סוכה בשם סדר ר' עמרם דכמה דברים נמצאים יוצאי הכלל ופסקו כב"ש בששה מקומות ע"ש א"כ מדחזינן דב' זקנים שהיו בזמן ר' יוחנן אחרי בת קול שאחד עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה מוכח שהאי עניינא יוצא מן כלל נינהו. דאף פרי החג מסתברא ליתן טעם לתת מעלה ויתרון לראשון ראשון קודם לחשיבות לכל דבר ולכן אין הכרע אי לתת מעלה לראשון כמו פרי חג או להעלות בקודש ולתת עילוי לאחרון טפי והואיל ואין הכרע בכה"ג אמרינן תמיד דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד כדמצינו בהני ב' זקנים דמר עביד הכי ומר עביד הכי:

וזהו הענין דמסיק רבא במגילה דבהני עשרה פסוקים אין הכרע למי לתת העינוי של הני ארבעה. אם לראשון או לאחרון ולכן דעביד כמר ניחא ודעביד כמר ניחא ומשובח משום שיש לו סברא על מה לסמוך לקבל המעלה לעצמו ורבא יליף לה האי מילתא מסוגי' דב' זקנים שלא הכריע בזה דוקא כב"ה וכנ"ל:

וכל זה הוא לפי האי מ"ד דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מפרי חג ומעלין בקודש ונמצא אין ענין פלוגתתן נוגע ונובע מקורו מיסוד ושורש נם של חנוכה וכמו שביארנו באריכות בזה אלא עיקר טעמייהו על פי פרי החג ומעלין בקודש ובאמת בהא מילתא כפי שנראה לחכמי הדור ששני הסברות טובות וישרות ולא מצאו להכריע אחד מהן על השני וכמו שהני ב' זקנים לא מצאו הכרע לזה וכנ"ל:

אולם להאי מ"ד דמפרש טעם פלוגתתן הוא לא מפרי חג ומעלין בקודש קאתינן עלה אלא עיקר טעמייהו נובע מיסוד ושורש של נס דחנוכה מפך השמן דמר סובר דמתחילתו הי' עליו תוקף הנס ביותר והלוך וחסור אונו וכוחו של ניסא בכל יום. ומר סובר איפכא דבכל יום ויום היה ניכר עליו כו ותוקפו של ניסא הולך וחזק עד יום השמיני שהיה בתכלית תוקפו וגבורתו וכמו שפירשנו בזה מאי דאמרו כנגד הנכנסין וכנגד היוצאין והארכנו לבאר זאת א"כ אין ענין פלוגתתן נוגע כלל לענין מה דבאנו למילף בעלמא ליתן מעלה לראשון או לאחרון דהתם קאתינן עלה מפרי החג או מטעם מעלין בקודש אבל כאן בחניכה לא משורש זה פלוגתייהו כלל ולכן אף בענין סברות דפרי החג ומעלין בקודש אין לנו הכרע להכריע אחד מהן על השני ושווין נינהו:

אבל בענין חנוכה דעיקר פלוגתייהו ע"פ מעשה הנם שהיה באותו שעה ולכן אף אי נימא דב"ה מודו בטעם דפרי חג שהוא טעם נכון וישר ליתן המעלה וחשיבות יותר לראשון מ"מ כאן בחניכה שבאנו לעשות היכר וזכרין כדוגמות עסק הנם וגבורתו של הפך שמן באותו שעה שפיר סובר ב"ה שראוי להוסיף בכל יום כמו גבורות הנס שהיה ניכר להתגבר ולהתוסף יום אחד על חבירו. ולפיכך למאן דמפרש טעמא דפלוגתייהו משום עיקר עמק הנס. ראוי לקבוע הלכה דוקא כב"ה כמו דקיי"ל בכל מקום על פי בת קול. א"כ עיקר נ"מ בין הני תרי טעמא הוא נוגע לענין קביעות דין דאי פלוגתייהו מטעמא דפרי חג ומעלין בקודש. דזהו ענין שנוגע בכמה עניינים. וידוע לחכמי התלמיד ששני הסברות שקונין נינהו באין הכרע זה על זה כלל. וכמבואר בסוגיא דמגילה דאף במשנה דתרומות הלישכה תפסו לסברות פרי החג אך למ"ד דמפרש דעיקר פלוגתייהו מיסוד ושורש עמק גבורות ותוקפו של ניסא דפך השמן ראוי לקבוע הלכה דווקא כב"ה וממילא לא קשה מה שהקשה המ"א ריש סי' קל"ז מפני מה בקריאות דעשרה פסוקים אין הכרע איזהו עדיף ובחנוכה קיי"ל להיות מוסיף והולך דבאמת ע"פ הטעם דבאנו לפרש גבי חנוכה למילף מפרי חג ומעלין בקודש לא היה הלכה פסוקה רק הוקבע הלכה כב"ה גבי חנוכה משום דמפרשי' טעמייהו ופלוגתתן מטעם נכנסין ויוצאין שמקורו מניסא שהיה באותו שעה על הפך שמן ועיין ברא"ש ריש עירובין בשם הרז"ה דכשמביא תלמודא ב' טעמים לענין פלוגתא דמיעטה קורה וכ' הרז"ה דאיתא בירושלמי דפליגי רב אחא ורבי יוסי וכיון שהזכיר רב אחא תחילה היה גדול מדרבי יוסי והלכה כוותי' ע"ש סי"ד וה"נ יש לומר מדהזכיר תלמודא תחילה ר' יוסי בר אבין קודם ר' יוסי בר זבידא מסתמא היה יותר גדול והלכה כמותו ומעתה ניחא מאוד דהרי"ף הוצרך להביא כל האי סוגיא שלימה כמי שהיא בתלמוד דראוי למילף מדהוזכר האי טעמא דימים נכנסין ויוצאין קודם האי טעמא דפרי החג. מסתמא סבר תלמודא דהלכה בטעם הראשון ומסיק עוד עובדא דב' זקינים דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. לפי מאי דמפרשינן טעם פלוגתא דב"ש וב"ה מפרי חג ומעלין בקודש ומזה ילפינן בכל מקום דנמצא עסק ענין דכה"ג כמו במגילה דעשרה פסוקים או בשארי עניינא בין כך ובין כך ניחא:

הלכות חנוכה:

בסימן תרע"ד סעיף א' ברמ"א ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפי' מנר לנר דעיקר מצוותו אינו אלא נר א' והשאר אינו למצוה כל כך לכן אין להדליק זה מזה עכ"ל והוא מהגמ"י ומרדכי ועפ"ז חולק בביאורי הגאון סי' תרע"ו על דברי השו"ע המבואר שם סעי' ה' בשם מהרי"ק שיברך על הנוסף ע"ש וז"ל הגאון שם ס"ק ו' ואין לו טעם וריח שזה אינו רק למהדרים מהמהדרים ויניח עיקר המצוה ויברך על רשות ועיין סי' תרע"ד ס"א בהג"ה בו' אלא העיקר שיתחיל בגר הסמוך לפתח ובזה מדליק ומברך תמיד על סמוך לפתח ועל עיקר מצוה עכ"ל אף דבפ' ע"פ (ד' קטו) בתוס' ד"ה מתקיף נמצא ג"כ דוגמא לזה דמסיק שם דמברך על הרשות גבי מרור ולא בשעת עיקר המצוה וכן לענין אכילות מצה דעיקר מצוה באכילות אפיקומן ומ"מ מברך מקודם שלא בשעת עיקר מצוה וע"ש ברשב"ם (ד' קיט ע"ב) ע"ש והתוס' מביאין ראייה משופר דמברך אתקיעות דמיושב אף שעיקר המצוה תקיעות דמעומד שנעשית על סדר ברכות עכ"ל אולם שם יש טעם לדבר אבל בלא טעם אין סברא שלא לקבוע הברכה על עיקר המצוה:

ואף זאת דראיות הגאון מסי' תרע"ד הנ"ל לחלוק על סברות מהרי"ק ג"כ איני מכרעת כ"כ דבשלמא בסי' תרע"ד מיירי שכבר הדליק אחת ושפיר אפשר לומר דהנשארים אינם עיקר מצוה כ"כ אבל כאן נראה דכל נר שמדליק בתחילה היא עיקר נחשבת. אף שמקום קביעותו נשתנה מ"מ נראה שכל נר שמדליק בתחילה נפטר בה ע"פ עיקר הדין:

אמנם בעיקר הסברא אשר קבע הרמ"א טעם על מה שנהגו לאסור להדליק אפילו מנר לנר משום דהשאר אינן עיקרים רק הראשונה לדעתי הדבר תמוה בעיני טובא דהנה עיקר האי דינא דנהגו איסור להדליק מנר לנר אמת כתבו התוס' (ד' כג) ד"ה ש"מ וכ"כ הג"א והגמ"י והמרדכי אבל מרדכי לא ידע טעם לזה רק כולם כתבו סתמא דמן הדין אבל מ"מ נהגו להחמיר יותר על הדין וטעם הזה הוסיף משה מדעתו ה"ה הגאון רמ"א בד"מ ובשו"ע ולדעתי אין בו טעם לשבח כי א"א לקיימו בשיטות הסוגיא כלל כי נחזי אנן שם בסוגיא דפליגי רב ושמואל אי מדליקין מנר לנר או לא ומסקנא דהדלקה עושה מצוה ולפיכך מותר ומדמה הש"ס נרות הללו לנרות המנורה דשם ג"כ עיקר המצוה הוא ההדלקה ואי נימא כסברות הרמ"א קשה איך מדמה למנורה דהא כאן מ"מ יש עיקר היינו נר אחד והשאר אינו אלא רשות לאפוקי במנורה כולן שוין והא ראי' דאי הנחה עושה מצוה אמרינן דאסור להדליק מנר לנר דעיקר מצוה הוה הנחה אף דעכ"פ הוה ההדלקה הכשר מצוה כמש"כ רש"י שם. מ"מ הואיל ואינו עיקר מצוה אסור דאינו דומה למנורה ה"ה כולהו נרות נימא דרק א' עיקר ושארי הוה כולהו רשות ואפילו הדלקה עושה מצוה יש לאסור מה"ט ואין לדחוק ולומר דבסוגיא איירי בשני בעלי בתים שרוצה להדליק אחד מחבירו נר ראשון ושפיר דומה למנורה דשניהם הוה עיקרים א"כ קשה על הרמ"א איך בא לחלוק על השו"ע מסתמא איירי השו"ע כפי סוגיא דאיירי משני בעלי בתים וא"כ הוה שניהם עיקר ועוד תינח לשיטות התוס' דסברי כל בעלי בתים מדליקין על פתח חצר ואפשר שידליק א' מחבירו אבל לשיטות רש"י דכל או"א מדליק על פתח ביתו. א"כ א"א שידליק בעל בית אחד מחבירו ועיין תוס' (כב ע"ב) ד"ה מצוה באריכות מזה וא"כ ע"כ איירי הסוגיא דמדליקין מנר לנר למהדרין. ולפי האי סברא שהעיר הרמ"א לומר דהואיל ועיקר המצוה די בנר א' איש וביתו הוה אינך רשות עיין במג"א ס"ק א' וכמו שנמשך הגאון אחרי דברי הרמ"א בסי' תרע"ו לחלוק על דברי שו"ע בשם מוהרי"ק משום דנר קמא מיקרי עיקר ואינך הוה רשות ולפי סברתם קשה טובא אף למאי דמסיק דהדלקה עושה מצוה איך מתירין להדליקן מנר לנר. ומדמינן למנורה דמקדש הא הכא שאני דליכא אלא חד עיקרית ואינך רשות:

עוד מצאתי מה דפסק הרמב"ם הובא בסי' תרנ"א הלכות לולב במג"א ס"ק כ"ה בענין שהדליק בליל ד' רק ג' נרות ואח"כ הביאו לו עוד נר אחד ובשעה שבירך על השלשה לא היה יודע שיזדמן לו עוד נרות צריך לברך שנית עכ"ל ע"ש ולסברות הרמ"א והגאון דהנוספים אינו אלא רשות יטפל מהידור מצוה בעלמא קשה מאוד איך פסק הרמב"ם שיברך שנית על הנוספים ואטו אם בירך על אתרוג ואח"כ נזדמן לו אתרוג בתכלית ההידור האם נאמר שיברך פעם שנית וכן בכל מצוה ומצוה שייך בה הידור ואף בנרות חנוכה אמרו דמצוה מהמובחר בשמן זית ואטו אם בירך תחילה על איזה שמן ואח"כ נזדמן לו שמן זית יברך שנית וזה ודאי לא נסתפק בה אדם מעולם:

לפיכך נראה לי ברור שאין שום גירעון וטפל בנרות הנוספים ולא נופל המה מהראשונים ושוין להראשונים לכל דבר ובפרט לפי מה שהארכנו בעיקר טעמו דמהדרין מוסיפין בכל לילה ולילה משום שבכל יום ויום היה נראה וניכר תוספת כח קדושה על פך השמן ולכן צריך לעשות מעשה הזיכרון דוגמת מעשה הנס שהיה בכל יום בתוספת עוצם ותגבורות בהמשך אורך ימים וכמו שהבאתי דוגמא וזכר לדבר מתענית רצופים ונתבאר שאין כאן כלל עיקר וטפל שבין גר הראשון שתיקנו חכמים הראשונים ובין הנוספים שתיקנו הבאים אחריהם כולהו בני חדא בקתא נינהו שנעשה להיכר וזכרון מעשה הנס מהפך השמן בעת וזמן הזה וחכמים האחרונים יסדו לעשות דווקא לפי דוגמתו של תוקף ועוצם הנס להתגבר מידי יום ויום על חבירו ובאמת כל עיקר ענין גרות של חנוכה הוה רק דרבנן ולפי מה דהוה ס"ד בסוכה (דף מו) דאין מברכין אלולב רק יום ראשון דהוה דאורייתא אבל שארי ימים דהוה רק מצות זקנים ומדרבנן לא מברכינן ממילא אף בנר חניכה אינו מברך. אבל למסקנא דמסקינן שם בסוכה דאף אמצות דרבנן מברכין ומברך אלולב כל שבעה והביא ראי' ממאי דאמר רב דמברך אנ"ח ע"ש גם אנרות הנוספים ראוי לברך כי ודאי הנהו רבנן דמהדרין דתיקנו לעשות עסק הזיכרון כדמות מעשה הנס בתוספת נרות קדמי טובא בזמן לריב"ש כי ריב"ז הוה בשעת חורבן ומעשה גם חנוכה ותקנות הנרות היו בערך שני מאות שנים קודם החורבן ואם על תקנות ריב"ז אמרו דמברכין ומכש"כ אתקנות קדמונים דקדמי טובא:

ומעתה יפה פסק הרמב"ם דאם הובא לו גרות הנוספים אחרי שבירך אראשונים מברך עליהן פעם שנית משום דענין הנוספים אף שקראו חז"ל מהדרין אינו דומה בשארי ענייני הידור מצות האמורין בשארי עניינים אלא נחשבים כולם לעיקרי' ואדרבא המה באים לפרסם ולעשות היכר על מעשה הנס שהיה מתגבר ומתחזק תוקף קדושות על הפך שמן באותו זמן וזכרנו שענין יקר היה להם עסק הדלקה שהיה באותו זמן ע"פ נם שהיה סימן על השראות שכינה בתוך ישראל ומה שהיה יותר מתחזק אצלם תוקף הנס. היה מתאמת אצלם השראות השכינה וניחא מאוד שיטות השו"ע שיסד ע"פ דברי מהרי שיברך דוקא אנוסף כי הוא מורה על נס אותו יום שבתוספת ימים נתוסף התגברו כח הנס של יום שעבר וא"כ יש יותר חביבות וחשיבות לקבוע הברכה עליו דוקא ועפ"י יבוא לנכון גם שיטות ה"ר יונה שהביא הב"י וז"ל שבליל ראשון יברך כל שלשה ברכות קודם ההדלקה בכדי שיהא קודם לעשייתן ובליל ב' מברך להדליק קודם ההדלקה ושעשה ניסים מברך אחרי שהדליק נר הראשון קודם שידליק השנית שהיא נס אותו יום וכן בליל ג' קודם שידליק את נר ג' וכן ברביעי וכן כולם עכ"ל:

ועל שיטות הרב ר"י קשה טפי קושיות הגאון דאחר שכבר הדליק נר א'. ממילא נפטר מעיקר הדין שדי בגר איש וביתו כנ"ל אבל לדברינו לדר קשה כל דאין כאן עיקר ורשות. אדרבא יש יותר חשיבות היכר שעושין על נר הנוסף שהוא זיכרון לתוספת עוצם הנס שהיה מתגבר בכל יום ויום באותו זמן על פך השמן. וכפי הנראה שרבי יונה לא הספיק בסברות מהרי"ק לעשות ההיכר לברך על נר הנוסף. שלדעתו לא מקרי הנר נוסף רק אחרי שכבר הדליקו אחת. לכן אמר להדליק מתחלה נר אחד וברכות שעשה נסים יברך על הנר הנוסף שהוא משום היכר תוספת הנס שהיה באותו יום:

ומה שחקר עוד הגאון בסי' תרע"ו על מהרי"ק והשו"ע שלא יברך על טפח הסמוך לפתח ג"כ לא קשה דהא רש"י מפרש הטעם דאם רחוקה מטפח לפתח אינו ניכר שבפה"ב הניחן שם עכ"ל. א"כ כאן שמדליק והולך את כולם עד טפח לפתח יש היכר ב דהא בלא"ה א"א שיהיו כל הנרות כולן בטפח הסמוך וא"כ לק"מ. וע"פ ביאור זה יש לדחות גם מש"כ המג"א סי' תרע"א ס"ק י"א דאחר שהדליק נר א' יכול לצוות לאחר להדליק הנשארים וראייתו מגמ' דיומא פ"ג דאיתא קרצו ומירק אחר ע"ש וכל זה לסברתם דרק נר א' היא עיקרית והשאר אינו למצוה כ"כ. ולדעת הגאון הוי רשות ולכן אף הגאון מסכים לדברי המג"א דיכול לצוות לאחר להדליק הנשארים מראי' דיומא הנ"ל. דהתם ודאי יש חילוק בין עיקר שחיטה למירק דאמרינן שם אם לא מירק כשר אבל כאן אין כאן עיקר ורשות וכל הנרות שווין בקביעות מצוותן ואדרבא הנוספים נעשו על היכר תוספת הנם כנ"ל ממהרי"ק ועוד דהא הרב ר' יונה קבע דעיקר ברכות הנס לא יעשה רק על הנוספים א"כ כמו שיש חיוב על בעה"ב להדליק נר ראשונה כך חיוב עליו להדליק את כולם ואין לחלק ביניהם כלל ואינו דומה לענין דשחיטה ומירק כנ"ל:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה