שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה יג
מכתבו קבלתי שנית בעסק שנתן א' מעי' לבעל עגלה שיקנה עבורו מלח בפינסק ונגנבו בדרך והשבתי מכבר דעתי נוטה לחייב וכעת האריך רומע"ל לכתוב בזה ובמה דמסיים אפתח וז"ל רומע"ל עוד זאת אדרוש בנ"ד שאין לו על המעות דין כ"ש אלא דין ש"ח כי לא נתן לו שכירות יתירה עבור זה כי גם (פורן) אחרים שלא לקחו אתם מעות לקחו ג"כ מאנשים אחרים שכירתן שוה כמוהו ואינו דומה לכל האומנין דכבר קיבל דמי שכירות קודם שנסע עכ"ל הנה נראה דפשיטא לרומע"ל באומן אם קיבל תשלום פעולתו מקודם לא הוה ש"ש ולא כן עמדי דבא מת לכאורה לפי מאי דמסיק תלמודא פ' האומנין דף פ' ע"ב טעם דתפיס ליה אאגרא ע"ש שפיר היה נראה לומר כך דאם קיבל תשלומין מקודם דלא הוה ש"ש אולם קושטא דמילתא לאו הכי דמאי דמסקינן התם האי טעמא דתפיס כו' הוא למ"ד דשוכר הוה כש"ח אבל לעיקר הלכה דשוכר כש"ש א"כ עיקר הטעם גבי אומן כמו גבי שוכר בההיא הנאה דשביק לאחרינא ואוגיר לדידיה אף דאינו מוסיף לו שום יתרון על שארי אומנים כמו גבי שוכר אף דאינו מוזיל להאי שוכר טפי מאחרינא וכן מבואר בטור סימן ש"ו פעם זה ע"ש וראיתי בחידושי הגהות שמביא בשם הב"ח דנ"מ באם עושין בחינם ע"ש. וז"ל וכתב רבינו כן להורות דהא דתנן האומנין ש"ש דווקא בעושין בשכר אבל בחינם הוה ש"ח דהא אינו נהנין עכ"ל ולי נראה דאין זה שום חידוש דבחינם לא הוה ש"ש ועוד דאפילו להאי טעמא דמסיק בתלמוד דתפיס ליה אאגרי' מכש"כ שאם עושין בחינם דלא הוה ש"ש אלא עיקר הוא דהטור דייק לבאר האי טעמא דזהו שכרו דמשתכרין במה שנותנין להם הוא נ"מ דאפילו קיבל תשלומין מקודם מ"מ הוה ש"ש לאפוקי מטעמא דתפיס כו' לא היה ש"ש בקיבל תשלומין מקודם ועיין ש"ך ס"ק א' דכתב ג"כ דלעיקר הלכה לא צריכא לטעמא דתפיס אאגרא אלא הטעם הוא בהנאה שמשתכר עיין שם וא"כ בנ"ד יש לו דין שומר שכר אפילו אם היה מסולק עבור שכירתו מקודם:
אמנם בר מן דין פליא דעת מני נשגב"על על רומע"ל אשר נכנס כלל לבית הספק להסתפק בהאי עובדא אם נידון כש"ש אשר יש מקום להסתפק להאי גיסא דקרוב לדון אותו לחייב אפילו באונסין דהא קיל"ן המפקיד מעות אצל שולחני יש לו דין ש"ש משום דמותר להשתמש אפילו עדיין לא השתמש בהן כדאיתא סימן רצ"ב סעיף ו' ועיין שם סמ"ע ס"ק י"ח וש"ך ס"ק י"ב דהאידנא דכל עסקינו בריבית וקניית סחורה כולנו יש לנו דין שולחני ע"ש וכן מבואר ברא"ש פ' הזהב סימן י"ג ע"ש באריכות וא"כ פשיטא דיש לו דין ש"ש בנ"ד שהיה לו רשות להשתמש במעות הללו ולהחליפם או לקנות איזה סחורה שיהי' נאות לו להרויח בק"ק פינסק:
ואדרבא יש לנו לחייבו משום זה אפילו באונסין דזה עדיפא טובא מפיקדון דהנה הסמ"ע ס"ק ט"ז הקשה מהא דאיתא סי' רס"ז שם גבי דמי אבידה דמשום דמותר להשתמש חייב אפילו באונסין ומתרץ בשם הראב"ד דתשמיש בדמי פקדון גריע דירא לקנות בהם סחורה שמא יבוא המפקיד פתאום ויתבע דמי פקדונו משא"כ בדמי אבידה שבטוח שיתעכב אצלו זמן מרובה ע"ש באורך ונראה לי אף במסר פקדון על איזה זמן מ"מ אינו חייב באונסין משום דלדעתו אף המפקיד לזמן יכול לתבוע פיקדונו קודם זמן עיין סי' רצ"ג דאין הנפקד יכול להכריח שיקבל הפקדון קודם זמנו דהא קיבל עליו שמירה עד הזמן אבל המפקיד יכול שפיר לתבוע פקדונו ומשו"ה אף שנמסר לו מעות פקדון על זמן ירא לקנות סחורה שמא יבוא פתאום לתבוע מעותיו משא"כ בנ"ד דמסר לו המעות שיביא לו מלח מק"ק פינסק שאינו יכול לתבוע ממנו עוד מעותיו רק המלח שהתחייב לו להביא ואינו ירא לקנות עבור המעות איזה סחורה או לעשות איזה חליפין במעות כמו שנוהגים אצלינו מוליכים איזה סחורה להתם או מחליפין על אסי"ג אשר בא להם עי"ז איזה הרווחה ואף בנסיעתו בדרך אם היה מזדמן לפניו איזה עסק שיכול להרויח היה לו רשות לקנות א"כ מטין ונראין לומר מה"ט לדין בנ"ד לחייבו אפילו באונסין ואולם ראיתי למהרי"ק שם סי' קל"א לא קבע עליו חיוב רק מש"ש ואפשר דעובדא דידיה היו מעות צרורין וחתומין וחיובא דש"ש קבע עליו מטעם ראשון שהארכנו בהאי הנאה דמשתכר בקבלות שכר הילוכו. ועתה באתי להשכילו בשארי ענינים אשר ראיתי אשר נבוך בשיטה זו כי ראיתי שלא עמד רומע"כ על יסוד מקור פלוגתא דפליגי התוספות עם המרדכי ולפיכך חקר איזה חקירות וכשאפרש שורש הדבר לתכליתן יותרו לפניו כל ספקותיו בענין הזה:
הנה רומע"ל הקשה על מהרי"ק סי' ק"ד הביאו הב"י סי' ש"ג דאבידה באונס חייב מדלא מצא רבה לתרץ בפ' הזהב (דף נ"ח) רק בטבע ספינתו בים ע"ז הקשה מע"ל דלפי"ז יהיה דברי רבה סותרין לסוף פ' הפועלים דסובר שם דגניבה ואבידה באונס פטור ומע"ל מאריך בזה ומסיים דאפשר דמהרי"ק גריס רבא בפרק הפועלים ולא רבה עכ"ל מבלי עיון בסוגיא כ' כך דהא איתא שם בסוגיא דהפועלים בדברי אביי בהאי לישנא דהא מר הוא דאמר ש"ח שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות כו' וא"כ מוכח ע"כ דעיקר הגירסא שם רבה דקרי ליה אביי מר בכל מקום אבל לרבא לא היה אומר שם מר (וכדאמרינן בעלמא מי קבדיל מר) ועוד דמסקינן שם דרב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירי להו הא דרבה ע"ש וא"כ ע"כ גרסי' שם רבה ור"ח הוא בר פלוגתיה אבל על רבא לא היה שייך לומר דר"ח פליג עליו:
וגם זאת שאין לומר דבפרק הזהב (ד' נ"ח) הגירסא רבא דענין הזה הוא בג' מקומות במסכת זאת בדף כ"ט ובדף מ"ג וקשה לשבש כולהו ועוד דמהרי"ק בעצמו מביא הגירסא רבה בדף נ"ח עיין שם:
אולם בהערה אשר העירותיו מכבר בסתירות דברי יש"ש אשר רמזן הש"ך בסי' ש"ג ס"ק ד' שחולק על שיטות התוספות והרא"ש דסברי בגניבה אפילו באונס גדול חייב וברא"ש פ' הכונס מבואר בשם השאלתות דאף באבידה הדין כך שחייב אפילו באונס גדול ורומע"ל חקר מניין להם זאת דבשלמא על גניבה מפורש בתו' סברתם דהואיל וכל עיקר ענין גניבה קרובה לאונס וחייבו רחמנא ממילא אין לחלק ע"ש אבל אבידה שקרובה לפשיעה מנ"ל לחייב באונס גדול ומע"ל כ' ע"ז ואפשר מחמת שפוסקין כאביי דפרק הפועלים דסובר עד הייתי ביום אכלני חורב כו' איברא דאפילו נימא דמבואר כן בתלמוד הכל טעמא בעי מנ"ל לומר כן בלא טעם וסברא דדווקא גבי גניבה יש טעם וסברא לומר דגז"הכ דהואיל וגניבה קרובה לאונס הוא ובאמת ראיתי בס' קצות החושן סי' ש"ג דמבואר שם דדוקא גבי גניבה חייב באונס גדול אבל לא באבידה איברא לא עיין יפה ברא"ש שמבואר בשם שאלתות וירושלמי לחייב אפילו באבידה ועוד באמת כמו שהוכיח התו' ממאי דלא משכחת לה לפטור אונס בגניבה אלא בליסטין מזויין משמע דשארי אונסי כולהו חייבין כמו כן יש לנו להוכיח מסוגיא דפרק הזהב דף נ"ח דלא משכח לה רב לפטור אונסא דאבידה אלא בטבע ספינתו והיא היא הוכחת מהרי"ק שם בסי' ק"ד שהביאו הב"י וטעמא דמילתא נראה לי אלו היה מפורש חיובא דאבידה בקרא היה מקום לדקדק כנ"ל אך מבואר ריש פ' השואל דחיוב דאבידה גבי ש"ש אינו מפורש בקרא ומיתורא דגנוב יגנב או בק"ו מגניבה ילפינן לה לעסק חיובא דאבידה ומשו"ה ממילא בחד דינא מיתדנא אבידה עם גניבה ואמרי' כמו בגניבה הוה גזיה"כ לחייב אפילו באונס כמו כן באבידה ומילתא דמסתביר הוא ונבאר עתה מה שאינו נראין בעיני דברי יש"ש וראיותיו ויתבאר לנכון שאין דברי רבה דפ' הזהב סותרין לדברי רבה דפרק הפועלים דהנה יש"ש בא לחלוק על שיטות תוספות ומפרש דע"כ לית לן להניח כלל מהא דנקיט ליסטי' מזויין משום דאפשר חדא מינייהו נקיט ומסיים ותדע דהרי רבה בפרק הזהב מוקי הא דשלחו שקליהן שנגנבו בליסטים מזויין ולמה לא אוקמי כפשטיה כגון דעל בעידנא דעיילי אינשי או נם כד ניימי אינשי וס"ל לרבה בפ' הפועלים דפטור וחשיב אונס. עוד כ' יש"ש דע"כ רבה דפ' הפועלים דפוטר התם מטעם דמאי ה"ל למעבד דבאמת אביי מקשה לו אלא מעתה עאל השומר בעידנא וכו' או נם כד ניימי אינשי ה"נ דפטור אם נגנבה או נאבדה משום דמצי לומר מאי הוה לי למעבד והשיב רבה ה"נ דפטור וממילא מוכח עכ"פ דרבה לית ליה שיטות דחייב בגניבה אפילו באונס גדול דהקיפוה חומה של ברזל ואפילו דבהא הלכה כאביי דנם כדניימי אינשי אבל באונס גדול ליתא להירושלמי ע"ש וע"ז סמך הש"ך להחזיק שיטת החולקים על התוספות והרא"ש:
איברא בעיני שיטות התוספות ברורין והיש"ש לא דק בזה ולא היה לפניו ספר שיטה מקובצת על ב"ק דמבואר שם לדחות כל דבריו דהא התוספות ריש הכונס דיקדקו הטיב בדבריהם ומפרשים דדווקא בגניבה י"ל דהוה גזה"כ לחייב אפילו באונס גמור אבל בלסטים מזויין אע"פ שאין אונסו גדול כ"כ פטור בש"ש דגזה"כ דשבויה פטור ע"ש. וראיתי בשיטה מקובצת שכ' וז"ל ולשיטת התו' לא קשה מרבה דסוף פרק הפועלים דלאו בגניבה איירי התם אלא דבא ארי ודרס ורבה פוטר בעל בעידנא דעיילי אינשי דחשיב אונס וגבי שבויה בודאי פטר קרא אונס ע"ש ואילו היה רואה היש"ש דברי שיטה מקובצת לא היה כותב כל דבריו דהיש"ש מפרש מאי דאיתא שם בדברי אביי אלא מעתה על בעידנא כו' ונגנבה או נאבדה באותו שעה כמו שמבואר בלשון וש"ש שם וכנ"ל איברא שם בסוגיא איתא סתם אמר ליה אביי אלא מעתה עאל בעידנא כו' הכי נמי דפטור וכוונת אביי אם בא זאב באותו שעה והוא שבויה דקרא וכמבואר בתוספות לחלק בין גניבה לשבויה כנ"ל:
ומעתה נדחין דברי היש"ש מעיקרן דבאמת סוגיא דסוף הפועלים לא פליג על ירושלמי וגם סוגיא דפ' הזהב באבדו שקליהן הוכרח רבה לאוקמי בליסטי' מזויין דבגניבה יש לחייב כל עסק אונס ואין סתירה כלל מדברי רבה דהפועלים להסוגיא דהכונס ופ' הזהב הנ"ל ופסק של דברים הוא לשיטת התו' דגבי גניבה ואבידה הוה גזה"כ לחייב אפילו באונס גדול וכמו שמבואר ברא"ש דפ' המפקיד דאפילו הקיפוה חומה של ברזל חייב ע"ש וכן הובא בשו"ע ריש סי' ש"ג ושבויה גזה"כ לפטור בה אונס ופליגי אביי עם רבה בזה סוף הפועלים דאם על בעידנא דעיילי אינשי או גני בעידנא דגני אינשי דרבה חשיב ליה אונס ומיפטר גבי עיקרא דשבויה דכל אונס דשבויה פטרי רחמנא ואביי סובר דזה לא מיקרי אונס וחייב אפילו בשבויה ולא מיקרי אונס אלא כעין ותפול שבא ותקחם דבאו בתורת ליסטים ולא הוו מטמרי מאינשי כלל אפילו למ"ד דליסטים מזויין הוה גנב עכ"פ לענין כופל הוא דווקא כשמטמין את עצמו בחורשין כדאיתא בסוגיא אבל ותפול שבא הוי ליסטים לכל דבר ודין שבויה הוא דאמר רחמנא ומסקנת הפוסקים בפלוגתא דרבה ואביי דהלכה כאביי לחייב בעאל כדעיילי אינשי או ניים כדניימי אינשי וכל זהו בעיקר דין שבויה דכתב רחמנא לפטור וכן הוא בשבורה ומתה דגזה"כ הוא לפטור גבייהו ענין אונס. ומשו"ה בהפועלים בעובדא דשריג חדא מנייהו ונפלה למיא דרבה דחשיב לה אונס משום דמאי הוה מצי למעבד שפיר פוטר שם רבה דענין נפל למיא לא הוה משורש גניבה ואבידה אלא משורש שבורה ומתה דגזה"כ הוא לפטור באונס כנ"ל: אבל בשורש גניבה ואבידה דגזה"כ לחייב גבייהו אונס יש לחייב בהו כל ענין אונס שבעולם אפילו הקיפו חומה של ברזל או חטפתו שינה או שיגעון כמבואר ריש סי' ש"ג וברא"ש פ' המפקיד ולפיכך לא מצא לפרש עסק גניבה לפטור גבי ש"ש אלא בליסטין מזויין דאין לו דין גנב רק לענין כפל ועיקר שרשו דין שבויה יש לו ומשו"ה פטור ש"ש וכן אבידה לא מצא רבה לפרש בסוגיא דאבדו שיקליהן שם בפרק הזהב אלא בטבע את ספינתו בים דיוצא משורש אבידה ונקרא בשורש שבורה ומתה ומשו"ה מיפטר בה ש"ש אבל בכל עניני עיקרי דגניבה ואבידה אפילו אונסא גדול בתכלית הקצה עד אין סוף גזה"כ לחייב בהו אינם בכל גוונא וראיתי בשיטה מקובצת דמפרש מאי דמסיים התוספות שם בפרק הכונס ודוחק הוא דהואיל וליסטים מזויין גנב הוא אלמא יש חילוק בגניבה עכ"ל ועיין בתו' פ' המפקיד דף מ"ב ע"ש ובאמת אינו קשה כ"כ דליסטים מזויין לא הוה גנב רק לענין כפל ועיקר שרשו דין שבויה יש לו ונראה לי לומר ע"פ האמור ריש פרק השואל דף צ"ה לחלק בין גניבה לאבידה לשבורה ומתה דבגניבה ואבידה אפשר למיטרח ואתויי ובשבורה ומתה א"א למיטרח ואתויי וכן שבוייה מיקרי לא אפשר למיטרח עיין בתוספות ד"ה דאיפשר ע"ש וא"כ לפי"ז ליסטים מזויין בודאי דין שבויה יש לו וכן טבע ספינתו דמסיק רבה בסוגיא דאבדו שקליהן שפיר מפטר בהו אונס דמקורו ושורשו מעיקרא דשבורה ומתה וכן שריג חד מינייהו דהפועלים הוא מהאי עיקרא ושפיר מיפטר בהו אונס אבל בעיקר דגניבה ואבידה בענין דמצי למיטרח ואתויי גזירת הכתוב לחייב בהו אונס אפי' באונס גדול עד מאוד:
והנה הפוסקים האחרונים לא קבעו ענין דחיובא דאונס רק בגניבה ולא הזכירו אבידה ונראה משום דנקטו לומר אפילו טמן ק' אמה בקרקע ועוד נקטו אפילו הקיפו חומה של ברזל ובגוונא זאת רחוק מאוד מציאות דאבידה משו"ה תפסו לומר ענין גניבה אבל באמת בחד דינא מתדנא אבידה עם גניבה וכמו שהארכנו ושפיר חקר בתשובת מהרי"ק דבאבידה חייב באונס ממאי דנקיט רבה דוקא טבע ספינתו וכמו דדייק התוספות ממאי דנקט ליסטין מזויין על גניבה עכ"פ נתבאר הטיב שלא כדברי יש"ש ולא מצינו בתלמוד דילן חולק אירושלמי ושאלתות שהביא הרא"ש. ולפיכך אין לנו לזוז מפסק השו"ע בזה:
ומה שמצא רומע"ל הירהורי דברים על מהרי"ק סי' קל"א דמחייב בעובדא שלו משום שלא הניח מראשותיו ומסיק דאף בש"ח היה חייב וע"ז הקשה מע"ל הא מעשה שלו היה בחדר ובתים שלנו הוה כקרקע להם ומע"ל מתרץ משום דתחילתו בפשיעה שמא יגנוב א' מבע"ב שלנו עמו עכ"ל ולי לא קשה מידי כי כך מפורש בהגהות אשר"י פרק המפקיד סי' כ"א דאף לדידן דלא בעינן קרקע עכ"פ בעינן שמירה בחדר סגור ובתיבה ע"ש משמע דבחדר לחוד עדיין אינו מספיק בענין כספים דלהוטים אחריו וכמו שאמרו אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה והכל כמנהג העת והזמן ואין אדם עשוי ליתן מעות שלו בחדר לבדו אם לא בתוך תיבה סגור ומה שכ' רומע"ל דהוה פשיעה נגד בני אדם שלנו עמו ליתא דהא הקדים בתחילת השאלה שאנשים שלנו עמו היו אנשים מכובדים ע"ש ועיין בד"מ ס"ק ו':
ועתה אשוב למאי דעסיקן בה לפי פסק השו"ע לית דין ולית דייני דחייב בעל עגלה לשלם במיטב ומה שהניח בתוך חאלאט והניח החאלאט מראשותיו בודאי אינו פוטרו להאי שיטה ובאמת הסמ"ע שהביא דברי מהרי"ק בסי' רצ"א ס"ק ל"א דמבואר שם דהיה לו להטמין תחת מראשותיו דמשמע דהיה פטור בכה"ג נתן מקום לטעות להמעיין דהא דברי מהרי"ק קאי ואיירי שם להאי שיטה דפליגי על ר"י בעל התוספות והוא דעת המרדכי בפ' המפקיד שם כמו שמבואר במהרי"ק באורך. אבל לדעת התו' והרא"ש והוא פסק השו"ע סי' ש"ג בודאי אפילו הניח מראשותיו חייב בפשיטות ויש לתמוה לענין מאי הביא הד"מ והסמ"ע כלל דברי מהרי"ק אלו אחרי שהד"מ והסמ"ע בסי' ש"ג הסכימו לפסק התוספות והרא"ש ולא הזכירו כלל דעת החולקים וגם הרמ"א לא הביא דעת חולקים כמו שלא הזכיר' בד"מ. וא"כ למאי הביאו לדברי מהרי"ק אם לא שהביאו להורות דאף ש"ח יש לחייבו ולאפוקי ממאי שעלה על דעת רומע"ל להרהר בזה על פי המבואר דבתים שלנו הוה כקרקע אצלם וכמו שהארכתי לעיל בזה:
אמנם בנ"ד שעשה לו מלון בשדה ושם המעות בתוך חאלאט והניח חאלאט עם המעות מראשותיו נראה פשוט דאפילו לדעת המרדכי שחולק על התוספות והרא"ש וכן הגמיי' פרק א' משכירות ס"ק ג' מבואר שם לחלוק על דעת תוס' ורא"ש הנ"ל מ"מ בנ"ד חייב אפילו לדידהו כי עסק דנ"ד הוא דהלך לישן עם כל השיירא וזהו הדין המבואר בפוסקים דעאל בעידנא דעיילי אינשי או ניים כדניימי אינשי וראיתי במכתב רומע"ל דהואיל ובשו"ע סימן ש"ג סעיף ב' חשיב גם ניים בעידנא דניימי אינשי לאונס מסתמא החולקים על שיטה זו פוטרים בכל אנפי דחשיב שם והש"ך הסכים לחולקים עכ"ל מע"ל לא עיין יפה במה שעלה על דעתו דיש איזה חולקין על ענין ניים כדניימי אינשי דהא פלוגתא דאביי ורבה היא בסוף הפועלי' וגם ר"ח ורבה בר"ה פליגי התם על סברות רבה בזה ופסקו כולם דאין הלכה כרבה בזה בלי שום פיקפוק דאף המרדכי דחולק בפ' המפקיד על שיטות בעלי התוס' מ"מ פסק בפשיטות סוף הפועלים דלא כרבה ומחייב בניים בעידנא דניימי אינשי ע"ש ועיקר פלוגתא דהמרדכי בהמפקיד והגמ"יי בפרק א' משכירות הוא על מאי דהעלו התוספות והרא"ש דאפילו בחפר מאה אמה וישב שם לשמור והגנב עשה מחילות תחת הקרקע או שקפצה עליו שינה או רוח שיגעון עד שלא היה יכול לשמור ע"ז חולק הגמ"יי ומרדכי בפ' המפקיד דאונס גדול כזה דומה לליסטים מזויין דפטרי' מטעם דהוה אונס דא"א להנצל הימנו כמו כן גבי גניבה שעשה כל מה דמצי למעבד היינו שחפר בקרקע ק' אמה וישב שם לשמור או שקפצה עליו שינה מעצמו או שיגעון ואין בידו בשום אופן להשמר מזה יש לנו לפוטרו ועיין בדברי הנימוק"י שהביא הב"י ריש סי' ש"ג ע"ש וא"כ בנ"ד דיש לו דין ניים כדניימי אינשי ולא חטפתו שינה דמבואר בנימוק"י דבזה לד"ה חייב ע"ש ומהרי"ק שכ' דהיה לו להניח תחת מראשותיו קאי ואיירי שם לפי דעת המרדכי דפוטר באונס גדול וראיתי בד"מ ריש סי' ש"ו שהביא שם דברי מרדכי מפ' האומנין דפסק דאומן שקיבל ספר לכתוב ונגנב מאתו אף דהוא ש"ש מ"מ אם בביתו באו הגנבים וגנבוהו פטור דהא שמר כדרך השומרין ואנוס הוא עכ"ל מרדכי וכ' הד"מ ע"ז וצ"ע דהא ש"ש חייב בגניבת אונסין כמו שנתבאר סי' ש"ג וא"כ למה פטור בגניבה אע"פ ששמר כדרך השומרין ואפשר שזהו התשובה ס"ל כמאן דפוטר לעיל ולדעת המחייבים גם כאן חייב עכ"ל ד"מ ולא ידעתי מאי מסתפק ד"מ כלל בזה הלא מבואר דהמרדכי חלק על שיטת התוספות כמבואר בפרק המפקיד שם במרדכי באריכות ואם כן המרדכי לשיטתו קאי: איברא זאת יש לחקור על ענין המבואר במרדכי הנ"ל דכשנגנב מביתו פוטרו מטעם גניבות אונס א"כ חיוב דגניבה בש"ש היכי משכחת דזה וודאי אם הניחה מבחוץ אפילו ש"ח חיובי מחייבי וע"כ ש"ש חייב אפילו נגנב מביתו וכבר אמרו דענין גניבה קרובה לאונס ועוד דהא מהרי"ק סי' קל"א מחייב השומר אפילו בהניח בחדר הואיל ולא הניח מראשותיו ואפילו להחולקי' על תוספו' מחייב שם כנ"ל אולם מהצורך לנו לבאר הדבר דהאי שיטה החולקים על דעת תוספות והרא"ש ופוטרים באונס גדול גבי גניבה סברי כמו שחקרו התוספות סוף פרק האומנין ד"ה וסבר ר"מ ע"ש ויש לנו לומר דש"ח די לו בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכול לעמוד עכ"פ ברוח מצויה ור"ש בעי שמירה מעולה ובעי שיכול לעמוד אפילו ברוח שאינו מצויה ודווקא דלת שאינה יכולה לעמוד אלא במצויה ואינו יכולה לעמוד באינו מצויה דומה לגניבה ואבידה לחייב בה ש"ש ולפטור בה ש"ח אבל ביכולה לעמוד אפי' באינה מצויה אפשר שיש לה דין אונס והרבה יש לחקור בזה ובפרט ע"פ שמבואר בפ' ד' וה' דף מ"ה דש"ח וש"ש נידונין כדין שמירות תם ושמירות מועד אך אקצר בזה כי אין הזמן מספיק עמדי להאריך ולפי"ז שפיר פסק מרדכי דהוא הוא החולק על תוספות והרא"ש ודעתו לפטור גניבת אונס ומשום הכי אם הניח הספר שנתנו לו לכתוב בביתו הוה גניבת אונס ופטור דהא בביתו עדיפא טובא אפי' מדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינו מצויה: אך כל זה בכולהו חפצים ומטלטלין או כשמקבל בהמות לשמור אבל כספים דמבואר מעיקר הדין בתלמוד דצריכין נטירותא יתירתא טובא עד שאמר בפ' המפקיד (ד' מ"ב) דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וזה וודאי דאפי' בתים שלהם שהיו רעועים כמו שכתב הר"ת במרדכי שם והעתיקו הסמ"ע עכ"פ בפשיטות מסתמא היו יכולין לעמוד ברוח שאינו מצויה ומ"מ בכספים שמדרך הגנבים ורמאים לשום עין עליהם וקרא קאמר אם תחפשנה ככסף כו' ואפילו בש"ח מצריכין שמירה בקרקע וא"כ אף לדידן שאין לנו בתים רעועים דכולהו חפצים ומטלטלי בפשיטות די בשמירות בתים שלנו לשיטת המרדכי החולקים על תוספות והרא"ש. מ"מ בכספים מעיילינן על כל פנים לה נטירותא יתירתא מכולן כל מה דאפשר משום שרמאים להוטים אחריהם וכמו דאיתא בתלמוד שם בפ' המפקיד והאידנא דשכיחי טפוחאי כו' והאידנא דשכיחי גשושאי כו' ע"ש. ואתי שפיר דפסק המרדכי גבי ספר דדי בשמירה אשר הניח בתוך הבית. ומ"מ מחייב מהרי"ק אפילו להמרדכי להניח המעות מראשותיו אפילו בש"ח וכו' דמעות לד"ה מעלינן לה בשמירתן טובא לעשות להם שמירה על גבי שמירה כמו חותם בתוך חותם דאמרי' בעלמא:
נהדר לדינא בנ"ד דהלך לישן בעידנא דניימי אינשי ולא חטפתו שינה לאונסו לא מיקרי אונס וחייב אפילו להחולקים על דעת התוספות והרא"ש דהלכה כאביי בסוף הפועלים וכמבואר בנימוק"י שהביא הב"י שם. ומה שהניח בתוך החלאט והניח אותו מראשותיו לאו שמירה היא כלל לגבי כספים דדווקא בעובדא דמהרי"ק שהיה ישן בתוך חדר ועם אנשים מכובדים כמבואר שם דמשמע שאותן אנשים שהיו עמו לא היו חשודים בשום אופן רק שבאו שודדי לילה וזה וודאי בשביל גנבים אחרים הוה שמירה כפולה מה שהיה בתוך חדר והיה מניח מראשותיו שקרוב הדבר שגנבים לא היו מעלין על הדעת שזה האיש יש לו מעות תחת מראשותיו וכמו שמסיי' שם מהרי"ק שהי' לו להניח אחת מראשותיו או להצניע במקום המוצנע שלא ימצאנו הגנב עכ"ל משמע דאפילו לדעת המרדכי צריך להעלות עסק שמירה כל האפשרי שיכול להיות גבי כספים ואפילו בש"ח ואז אם היה נגנב היינו פוטרין לדעת המרדכי והיו מחייבין לדעת התו' והרא"ש אבל כל זמן שאין עסק ענין השמירה היא בתכלית כל האפשרי חייב אפילו להמרדכי ועיקר פלוגתא דהמרדכי הוא כששמר בתכלית השמירה באופן שאין למעלה הימני בקצה האחרון כמו בקרקע מאה אמה וישב שם או הקיפו חומה של ברזל ואעפ"כ נעשה איזה סיבה מגניבה בזה פוטר המרדכי והגמיי' החולקים על התוספות ורא"ש אבל בנ"ד שלן בשדה שאין תכלית השמירה בשלימות כמו בחדר כנ"ל ועוד נראה ברור דדווקא בעובדא דמהרי"ק שהיה לו להניח המעות עצמן תחת מראשותיו היה שמור טובא כי אין רואה ואין יודע שמונחים שם מעות או איזה דבר אבל בנ"ד דהמעות היה בתוך חאלאט ואת החלאט שם מראשותיו ובוודאי מן החלאט היה מורשו לבר והיה נראה קצותיו לחוץ מראשותיו וא"כ החלאט עצמו אינו שמור כלל ואף שישן עליו הלא בדרך ובשדה שכיחי עוברים ושבים ושכיחי גנבי ורמאי ועבר ורמס וחטף ואין מציל ובפרט בלילה אשר בין לילה היה ובין לילה אבד ויעבור. והנה איננו ויבקשהו ולא ימצאהו וכמו שהבאתי במרדכי הקודם דברי מהרי"ט דאף שמבואר בח"מ סי' רצ"א סעיף ד' דשומר כספים בדרך להוליכם לבית צריך להניחם צרורין בידו כמבואר בפ' המפקיד מ"מ במקום ששכיחי אנשי חיילות אם חטפו מידו חייב השומר אלא מחוייב להצניע אותן בכיס בתי ידים שיש לו בבגדיו ומע"ל חקר על דברי מהרי"ט מחמת שאין לפניו גוף התשובה דמשמע דדווקא מחפצים אשר רואה א"ח בפרהסיא עושין לגזול ולחטוף ולברוח אבל אין היכולת בידם לגזול דבר הסמוי מן העין ואין לבם חומד אלא מה שעיניהם רואות ולפיכך חייב להשומר בתשלומין אף שקיים וצרת כסף בידך עדיין היה לו להטמין במקום המוצנע בבגדו ושפיר יש לנו ללמוד מזה לעסק נ"ד ובפרט נגד אנשי השיירא שהיו עמו וראו וידעו מטמנותיו אין זה שמירה כלל וכלל אף שאינן חשודין לגנבים מ"מ הוה פשיעה [עיין בד"מ רצ"א ס"ק י"ג מזה] ושאני עובדא דמהרי"ק שהיו אנשים נכבדים טובא ע"ש ומה שישן על החלאט אינו שמור וכמבואר בסי' תכ"א והוא מהירושלמי שהביאו התוס' סוף פרק האומנין ע"ש. וגם כדניימי אינשי לא הוה אנוס כלל ואינו דומה למה שחקר המרדכי בפ' המפקיד על שיטות ר"י דמחייב אפילו הטמין בקרקע מאה אמה ע"ז מקשה וכי אפשר לו שלא יישן לעולם ע"ש באורך אבל בנ"ד היה אפשר לו להיות ניעור באותו שעה שהלכו לישן אנשי השיירא ואח"כ היה ישן ביום בדרך בעגלה כדרך בעלי עגלות מכל הנתבאר לא מצאתי מקום לפטור לבעל עגלה לשום א' מהפוסקים אפילו לדעת החולקים על שיטות תו' והרא"ש ואיזה קצת הירהורי דברים יש לי על סברות התוספות לחייב אפילו בהטמין בקרקע או הקיפו חומה ברזל עד שאונסו גדול עד מאוד קשה אטו עדיפא מאדם המזיק דפטרינן בסי' תכ"א באונס גדול ע"ש בשו"ע ובסמ"ע ס"ק ח' ואין הפנאי מספיק להאריך עוד ואקצר:
איברא כל זה ע"פ קוטב ועיקר הדין אך קשה מאוד בעיני אשר נשמע שמץ דבר לאזני איך שהמשלח מתעקש בדבר ואומר דונו לי דינא ואטו משבט דן קאתי הלא בזה ובכיוצא בזה מצינו שחז"ל חידלו בזה מעומק הדין ולא העמידו דבריהם על דין תורה וסוף פ' האומנין אמרו שע"פ קוטב עיקר הדין חייב נתקל כשמעביר חביות ממקום למקום ומ"מ פטרו משום דלפי"ז אין לך אדם שמעביר ע"ש ועוד אמרי' שם עובדא בהנהו שקולאי דתברי חביתא דחמרא לרבה בר חנן אתו לקמיה דרב ושפט להחזיר להם גלימייהו שתפס אצלם וגם לשלם להם שכרם בשלימות יאמרו ליה אטו דינא הכי והשיב ליה מקרא דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור. והביא זה הטור ריש סימן ד"ש ע"ש א"כ חזינן דבעסק כזה אין להעמיד הדבר על עומק הדין. דהנה מבואר בתורה ודל לא תהדר בריבו ומ"מ בהנהו שקולאי לא עשה פסק חתוך ע"פ קוטב דין דאפשר דדווקא על מעות הניתן מיד ליד נאמר מקרא דדל לא תהדר בריבו. אבל לא בפשיעתו ע"כ שפיר פסק הטור בדבר הזה דמ"מ מצוה נעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו ואם כן בודאי לא איש עשיר שנסע בשכרו להיות בעל עגלה בהולכת מלח ואליו נשא את נפשו ונפש אנשי ביתו לפרנסם בזה בודאי ראוי והגון מאוד לכנוס בזה לפנים משורת הדין ובזה לא יהיה דין לא למטה ולא למעלה רק בצדק וחסד ורחמים יוציא לאור צדקינו ביום הדין הגדול והנורא הבא עלינו לטובה ומאפס הפנאי אקצר ואומר שלום מאדה"ש מנאי הדורש בלונ"ח באהבת איתן כאהבת דוד ליהונתן:
הק' דוד חופ"ק נאווהרדאק יצ"ו: