אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה יב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה יב

חו"מ תשובה יא

יב סימן קע"ד מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיה לו מעות תחזיר לי לא קנה וכל הפירות שאכל ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים זהו לשון רמב"ם פ"ו ממלוה ובשו"ע ח"מ ר"ז העתיק לשון רמב"ם פ' י"א ממכירה ובסעיף ה' העתיק לשון רמב"ם ממש ובסעיף ו' שינה קצת לשון הרמב"ם ובסעי' ז' העתיק ג"כ לשונו ממש וראיתי שכל הבאים אחרי הרמב"ם לא עמדו על סודו ויסודו ומשו"ה נתקשה להם מאוד לתמוה על דבריו וראה ראיתי וחקרתי על נעימות דיוק לשונו הדיק הטיב נתגלה לפני ת"ל אשר באמת הרמב"ם ירד לעומק תמצית אמיתות שורש ומקור הדברים מסוגיא עד אשר שארי קדמונים לא עמדו לפרש באמיתות מקורה לכן קבעו בה הרבה דינים אשר יש הרבה לדקדק עליהם ולכלהו אית להו פירכא וטבא חדא פילפולא חריפתא יסוד פירוש הרמב"ם דלית ליה פירכא כלל וכלל ומה שהתעוררו הבאים אחריו לדקדק עליו הוא הכל מחמת שנעדר מאתם כוונת שורש טעמו של הסוגיא על מכונה וכאשר נפרש ונבאר טעמו של הסוגיא לא ישאר שום עירעור ופקפוק על קביעות הלכה לדינא שקבע הרמב"ם בזה:

הנה שם סעיף ז' העתיק לשון הרמב"ם וז"ל מכר לו סתם וא"ל לוקח מדעתו כשיהיה לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך המקח הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק ריבית שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה והטור שם תמה על זה וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שמחשב אותו תנאי וצריך לוקח לקיימו א"כ איך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל טור והענין דדע' הטור לפסק הלכה כרש"י והרא"ש שפירשו שם כל הסוגיא דדווקא כשאין התנאי מוכרח על לוקח לקיימו מותר לו לאכול פירות אבל היכא שמחוייב בע"כ לקיימו אסור עיין רש"י ד"ה דאמר ליה מדעתיה אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל ברישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עוד ברש"י ס"ו ע"א ד"ה הא לא אמר כו' אלמא ע"כ יקיים תנאה לפיכך אינו כמכר והוה כריבית עיין שם ועיין עוד שם ד"ה אמר ליה נעשה וכו' עיין שם:

והדבר הזה מבואר ומפורש בסוגיא ס"ו ע"א דרב אשי אקשי לאמימר הואיל ומוכח דהאי תנאה דלכשיהי' לך מעות אחזירם לך אם אמרה לוקח אין קביעות חיובא להאי תנאה הואיל וטובתו של מוכר הוא ולוקח קמתני הוה פיטומי מילי ומסקינן שם לפרש מה דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתו אין פירושו דמפרש ואומר על דעתי ורצוני אלא כל שאומר' לוקח נעשה כמו שמפרש על דעתי ורצוני אם ארצה ועיין עוד ברא"ש שמפרש מדעתיה היינו שאם לא תשתנה דעתי עלי וארצה להחזיר לך. ונמצא מסקנא דסוגיא שם דאם הלוקח קובע האי תנאה הוה פיטומי מילי וליכא בו חיוב הכרחי אבל אם המוכר קובע האי תנאה בזה אם הלוקח שותק ממילא איקבע בחיובא ואסור לאכול פירות הואיל וע"כ מוכרה לא הוה מכר מעיקרא רק כשמשיב לו הלוקח שאין מתרצה לתנאי הזה בהכרח רק שיהיה הדבר עומד על דעתו אם ירצה יחזיר ואם לא ירצה לא יחזיר ממילא ליכא חיוב הכרחי לתנאה ומותר לאכול פירות אבל כשקובע לוקח האי תנאה לא צריך לפרש ולומר שיהיה עומד הדבר אם ירצה או לאו ואם ישתנה דעתי עלי אלא אפילו כשאומר סתמא כאילו אמר מדעתו ע"ש וכן ביאר הטור שם סעיף ט' ע"פ יסוד ועיקרן של דברים הללו דאם לוקח קבע תנאי הזה מעצמו אין שם קביעות חיוב רק פיטומי מילי או אפילו כשמוכר קובע התנאי רק שהלוקח השיב על דעתי יהיה אם ארצה ולא תשתנה דעתי עלי א"כ מותר לוקח לאכול הפירות הואיל ואינו מוכרח להחזירו ולכן אף שמתרצה ומחזיר אחרי זמן הוה כמכירה חדשה ועד עכשיו שלו היה משא"כ כשמחוייב בע"כ להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא וא"כ שפיר הקשה הטור על הרמב"ם שאין דעתו לחלק בין אם קבע המוכר התנאי הזה או הלוקח וכמו שכתב הטור בשם רמב"ם ריש סימן ר"ז דבין שהתנה המקנה או הקונה איזה תנאי הכל מתקיים כל שנעשה בשעת מכירה ע"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר כ' דאף אם התנה הלוקח ואמר כשיהיה לך מעות אחזירם מחוייב לקיים התנאי ולכן תמה עליו הטור לפי שיטתו שמחוייב לקיים תנאו איך מותר לאכול פירות הואיל ומחוייב להחזיר לו בע"כ א"כ מעיקרא לאו מכר היא. והכ"מ בפ' י"א ממכירה האריך דברים לתרץ זאת הביאו הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"ג ומפרש שדווקא כשקובע המוכר התנאי נראה שמשום ריבית קובע כל עיקר הענין של מקח אבל כשמתנה לוקח אינו נראה שמשום ריבית עושה ענין המקח והא ראיה שידו של לוקח על התחתונה שבאם יוזל ישאר אצלו ואם יתייקר יסלק לו מעות ע"ש ולא מצאתי בדבריהם טעם וריח וכלפי לייא אפשר דכשמתנה מוכר א"כ נראה שאין הלוקח עושה הענין משום ריבית אלא חפצו ורצונו יותר לקיים דבר המקח בקביעות רק הוא מוכרח למלאות רצון המוכר שאינו רוצה לגמור המקח בלעדי על תנאי הזה אבל כשקובע הלוקח תנאי הזה נראה בעליל שכל מגמתו משום ריבית ויותר דעתו נוטה שיחזיר לו מעות אחרי זמן יאכל וחדי בפירות שיאכל בריבית ע"כ. גם לדבריו לא ידעתי מה קשה לתלמודא מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא החילוק ידוע ע"פ סברתו ועוד קשה איך יעמיס דבריו וכוונתו בלישנא דרבא דמשני שם סיפא דאמר מדעתיה ומהו ענין מדעתיה לענין דברי הכ"מ וסמ"ע הנ"ל:

עוד הענין תמוה על שיטות הרמב"ם כמבואר בטור ריש סי' ר"ז דאפילו כשמתנה הלוקח איזה תנאי ג"כ מחוייב לקיימו ומשו"ה כ' כאן דהלוקח התנה אוכל פירות ומחוייב לקיים התנאי מה יענה רמב"ם לסוגיא ס"ו ע"א דמפורש דאם מתנה לוקח הוה פיטומי מילי ואיך יפרש מה דאסיק שם בסוגיא דאם מתנה לוקח נעשה כמו דאמר מדעתיה הואיל ושיטתו דאפילו אמר לוקח כשיהיה לך מעות מחוייב לקיים א"כ מהו שאומר התלמוד דנעשה כאומר מדעתי' ואיזהו ענין מדעתיה שייך התם והרבה יגע הכ"מ והב"י והט"ז לבאר שיטות רמב"ם בזה אבל נלאו כל חכמי לב למצוא מענה אמיתית אשר יתקבלו הדברים על אוזן שומעת כי כל הדחוקים אשר יש בתרוצם לא יכילם הספר לבארם:

ובהשקפה ראשונה הענין תמוה מאוד דלפי הנראה הענין פשוט לשיטות הרמב"ם בין התנה מוכר או לוקח מחוייבים שניה' לקיים התנאי ואין הפרש ביניהם רק בעסק היתר אכילות פירות דבהתנה מוכר אסור ובלוקח מותר ובסוגיא שם מפורש באר הטיב בעליל לעין כל רואה שיש הפרש בגוף קביעות חיובא של התנאי בין התנה המוכר ובין התנה הלוקח דמסקינן דבלוק' נעשה כמו שאמר בפירוש בלא חיובא אלא מדעתיה ובב"י הביא שם עוד אופן לתרץ שיטות דברי הרמב"ם דמה שכ' הרמב"ם דבהתנה הלוקח התנאי מתקיי' בחיובא ומ"מ מותר לאכול פירות איירי שהתנה לוקח זה אחרי גמר המקח והוא כדברי הג"א שהובא בשם ר"ח לפרש כך ומה דמסיים הר"ח והוא דקנו מיני' כוונתו שקנו אחרי המקח על קיום התנאי וכבר הבאתי לשון ביאורי הגאון בסי' קע"ד ס"ק ב' בזה וכך כתב הב"י שם מקודם בשם בעה"ת לפרש כך הסוגיא דמחלק בין התנה מוכר או לוקח דבאמת אין חילוק בין מוכר או לוקח רק דעיקר ההפרש הוא אם התנה מוכר או לוקח קודם גמר המקח ממילא חל התנאי ואסור לאכול פירות אבל אם קבעו התנאי הזה אחרי גמר המקח בין שקבעו המוכר או לוקח הואיל ונעשה אחרי גמר המקח אין קביעות חיובא אז בענין תנאי הזה. אלא הוא רק דברים בעלמא וממילא מותר לאכול פירות ע"ש דכ' דמה שמחלק תלמוד' בין מוכר ללוקח הוא משום דאורחא דמילתא דמוכ' קמתני קודם גמר המקח ולוקח מתנה אחרי גמר מקח ובאמת פירו' בעה"ת הנ"ל הוא דחוק מאוד דלפי דבריו מאי קמ"ל כלל האי בריית' דכל הדברי' שנדברו והותנו אחרי גמרו של המקח לא מורידין ולא מעלין לא שרירין ולא קיימין לא יבוא מהם תועלת ולא יצא בהם נזק ואיך שייכי לקבוע דינא דהאי מילתא בברייתא דעסקו באיסור ריבית והיתרן וגם לא ידעתי איך מפרש מה דאיתא שם בסוגיא דנעשה כמו שאמר מדעתיה. ובפשיטות היה לו לרבא לתרץ דסיפא איירי שאמרו זאת אחרי גמר המקח. ואף לדברי הר"ח שהביא הג"א וכפי שפירשו הב"י שאיירי שעשו קנין אחרי גמר המקח לקיים דבר זה שיחזור וימכור לו כשיביא מעות. עדיין אף שיש באמת עליו חיובא מילתא דפשיטא הוא דמה שנעשה אחרי גמר מקח א"א לחול בענין זה איסורא דריבית גם על פירש"י והרא"ש שפירשו מדעתיה שאומר אם יהיה רצוני אחזיר ואמכור לך אם תשתנה דעתי עלי ג"כ קשה הא מילתא דפשיטא טובא ולית בה שום צורך ורבותא כלל לא לענין מקח וממכר ולא לעסק ריבית ומאיזה צד יתגולל בזה איסור ריבית ע"י שיש ברירה ללוקח הזה למכור בחזרה להמוכר אפשר לפי מה דמסקינן שם דנעשה כמו שאומר מדעתיה יש קצת רבותא שתנאי שמתנה הלוקח הוה פטומי מילי ויש קצת רבותא לענין מו"מ ולא לענין ריבית אבל רב אשי שהבין מילתא דרבא כפשוטו היינו אם ארצה קשה איך לא הקשה מאי רבותא יש בזה לא לענין מו"מ ולא לענין ריבית עכ"פ סתמו של לישנא דהרמב"ם רחוק מאוד להעמיס בלשונו דמיירי שהתנה לוקח תנאי הזה אחרי גמר המקח ודבר זה לא היה ניתן לסתום אלא לפרש כמו שפירשו וביארו הבע"ת והר"ח הנ"ל דבריהם באר הטיב: עוד ראיתי מילתא דתמיה על דברי הרמב"ם בזה ותמהתי שלא התעורר שום מהאחרוני' בזה דהנה לשון הרמב"ם הוא פ' ו' ממלוה כמו שהובא בשו"ע קע"ד סעיף א' דבזה כל הפירות שאכל יוצאה בדיינים דהוה ריבית קצוצה וראיתי בש"ך ס"ק א' שכ' וז"ל ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא לא הוה רק א"ר לעיל קע"ב ה"ה הכא כדמוכח בתו' ורא"ש וכ"כ הב"י ורמ"א סו' סימן קס"ד ומה שלא הגיה הרמ"א כאן שסמך עצמו אמש"כ לעיל והעט"ז שסתם הדברים לא כיון יפה עכ"ל ש"ך ולכאורה דבריו נכונים בזה: ומעתה תקשה לן טובא על הרמב"ם דפתח ואמר שם בהלכה ה' המוכר בית או שדה ואמר לכשיהיה כו' הרי זה ריבית קצוצה קשה דתינח גבי בית דקבעה הרמב"ם ר"ק אבל גבי שדה שמבואר שם הלכה ז' באריכות דדעתו לחלק ולומר דדווקא גבי בית הוה משכנתא ר"ק משום דפירותיו מצויין אבל בשדה אפילו בלא נכייתא לא הוה רק אבק ריבית משום שיכול להיות שלא יהי' שם פירות והוכיח האי חילוקא מהסוגיא דסתרי אהדדי ע"ש א"כ איך כתב דבין בבית ובין בשדה הוה ריבית קצוצה. והדבר תמוה איך לא עמד הש"ך על דיוקא דהרמב"ם בזה ובאמת בלשון הש"ע ליכא אלא מוכר שדה תקשה טפי אמאי קאי רבית קצוצה אך השו"ע לא סבר כהרמב"ם בהאי חילוקא דבית ושדה כמבואר בסי' קע"ב סעיף א' ברמ"א ע"ש אך קשה איך יפרנס הש"ך יסודו של הרמב"ם בזה:

עוד דברי השו"ע סי' ר"ז סעי' ה' שהעתיק שם לשון הרמב"ם ממש תמוהין מאוד וז"ל מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע"מ שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם קיים התנאי קנה ואם לא קיים ומכר לאחר או לא מכרו לפלוני או לא נתנה בזמן שקבע לו לא קנה וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות הרי המקח קיים ויחזיר כמו שהתנה וכפי הנראה פשוט פשטות דבריו שהמכר קיים ומותר ללוקח לאכול פירות רק שיש עליו לקיים כמו שהתנה בין בריש דבריו שהתנה עליו לחזור ולמכור מקח הזה לאיש פלוני מחוייב לקיים התנאי בזמן שקבע עליו תנאי הזה ועד אותו זמן מותר בודאי לאכול פירות דהשתא המקח שלו הוא ואחר כך כשימכור לאחר מכירה חדשה היא ועד שעה שמוכר דידיה הוה וכמו בסיפא שהתנה להחזיר לו המקח באיזה זמן או כשיתן מעות שמסיים שמחוייב להחזיר כמו שהתנה והמקח קיים משמע בפשיטות דעד זמן שקבע להחזיר לו או עד שישיג מוכר להחזיר המעות אוכל לוקח פירות שהרי כ' המקח קיים ואם כן לפום רהיטא תמוה וקשה מאוד דהוא ממש סותר את האמור מפורש בסוגיא ומה שהביא בשו"ע שם סעיף ו' דהתנה המוכר שיחזירנה כשיהי' לו מעות אסור ללוקח לאכול פירות ע"ש:

וכבר עמד ע"ז הב"ח וסמ"ע וט"ז וש"ך הביא תירוץ ב"ח ולדעתי אין פותר לי בכל דבריהם הב"ח כמו שהביאו ש"ך ס"ק ו' תמוה מאוד שדעתו לתרץ דהא דסעי"ה איירי שהתנו אחרי גמר המקח וכמו דמפר' הב"י את האמור בסעיף ז' מפרש כאן כך ואף בסעיף ז' מפרש כך דאיירי אחרי גמר המקח ע"ש וא"כ קשה תרתי למה לי להרמב"ם להשמיענו וגם אין רמז ומשמעות על אופן זה בלשונו עוד קשה למה בסעיף ז' דייק רק לוקח שהתנה וכאן בסעי' ה' דייק ואמר הן מוכר והן לוקח ועוד דזה וודאי האי בבא דרישא האמור בסעיף ה' שהתנה שיתן הלוקח או שימכור לאחר מחוייב לקיים כמו שהתנה איירי בודאי אף שקבע תנאי בתחילת המכירה כמו כן בבא שניה שהתנה לחזור לו המקח איירי ג"כ בתחילת המכירה לכן דברי הב"ח אין להם פותר לזאת ודברי הט"ז בזה מה שרצה לתרץ אינן מובנין כלל וכלל דכ' דלא איירי כאן באכילת פירות אלא בקיום עיקר המקח דאם אין ביד המוכר מזומנים ורוצה ליתן שומא ע"כ אינו מחזיר לו לפי תנאי הוה המקח מקח גמור ואינו יכול להוציא ממנו ע"ש ואינו ידוע מה כיון בזה דהא בסעיף ה' מבואר דהמקח קיים ובסעיף ו' מבואר ומפורש הלשון ברמב"ם דמוכר אוכל פירות וביותר בפ' ו' ממלוה מפורש שם לא קנה ע"ש ובשו"ע יו"ד קע"ד סעיף א' העתיק לשון רמב"ם ממש ע"ש משמע דדעת הרמב"ם דליכא התם כלל קיום המכר ולא הזכיר כלל חיובא דקיום התנאי ע"ש ובאמת השו"ע בסי' כ"ז סעיף ו' שינה לשון הרמב"ם ולא תפס לשון הרמב"ם לא כפי המבואר בה' מכירה דכ' וז"ל מכר קרקע והתנה המוכר כשיהיה לי מעות תחזיר לי הפירות של מוכר עכ"ל ובה' מלוה כ' שם בהאי לישנא לא קנה וכל הפירות שאכל הוה ריבית קצוצה עכ"ל ולא הזכיר שם כלל ענין מקיום התנאי כלל ולשון השו"ע כאן בסימן ר"ז סעיף ו' יסודו מלשון הטור ע"ש דמשמע שצריך להחזיר כשיביא מעות משו"ה אסור לאכול פירות שעי"ז נעשה זוזי הלואה אבל לשון הרמב"ם לאו הכי הוא אלא קפסיק וקאמר סתמא לא קנה. ולא משום חיובא דמחוייב להחזיר אדרבא משמע שאינו צריך לקיים כלל התנאי הואיל ועיקר המקח אינו קבוע כלל והט"ז לא עיין בכל זה לעומקה אשר בסעיף ה' דייק וקאמר קיום מקח ותנאי ובסעיף ו' קאמר לא קנה ולא דייק כלל לקיום התנאי ומשמע פשוט דבמעי' ה' מתיר אכילות פירות כמו בתנאי דנקט שם ברישא שהתנה עמו למכור לפלוני דמותר ודאי הפירות כמו כן בסיפא שהתנה שיחזיר לעצמו מותר הפירות רק שחיובא לקיים התנאי: והסמ"ע ס"ק י"א ביאר לתרץ דבסעיף ה' איירי שקבע זמן וכמו שאומר שם שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות קאי נמי אזמן פלוני כלומר או שיתן לו בחינם בזמן פלוני או עבור מעות כשיתן לו בזמן פלוני ועד אותו זמן יהיה שדה אצלו במכירה גמורה ומשו"ה מותר לאכול פירות דאם מחזירנה בחינם הוה ממש כמשכנתא דבמשלם שנין תיפוק בלא כסף ואם מחזיר כשיתן המעו' הואיל ויש זמן ה"ל כאתרא דלא מסלקי דלהרא"ש מותר בלא נכייתא ואפילו להאוסרים כאן הואיל ולא בתורת הלואה באו אלא בתורת קנין ע"ש באורך:

הנה מלבד שדבריו דחוקים מאוד דידוע דדעת הרמב"ם שאין הפרש כלל בין אתרא דמסלקי ללא מסלקי כמבואר בפ' ו' ממלוה והראב"ד חולק שם ומביא האי סבר' ע"ש א"כ אין הפרש בין קביעת זמן או לא. ומה שמחלק הסמ"ע בין משכנתא דבתורת הלואה אתו לידו ובין זה דבמכר אתו. מניין לו להרמב"ם לעשות חילוק שלא הוזכר בתלמוד וכבר חקרנו ומצאנו שהרמב"ם החמיר כאן יותר ממשכנתא דאילו במשכנתא פסק דבשדה ליתא אלא אבק ריבית. וכאן כתב בפרק ו' כהובא סימן קע"ד דאפילו גבי שדה הוה קצוצה: ועוד נראה ברור דמה דקאמר שם בסעיף ה' או לכשיתן המעות לא קאי כלל על קביעות זמן דאי קאי על זמן הי' לו לומר שיחזיר לו המקח או כשיתן המעות בזמן פלוני דאז בפשיטות הוה קאי זמן אתרווייהו ועוד מאי דמפרש הסמ"ע מה דאמור שיחזיר לו המקח פירושו שיחזור לו במתנה נמי אינו נראה לי כלל דאם כוונתו על מתנה הל"ל שתתן לי המקח בזמן פלוני כמו בבא דרישא דפתח ואמר מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שיתן מקח זה לפלוני או שימכרנה לו משמע דבמתנה קאמר לה וראוי לדקדק עוד דברישא קדייק הרמב"ם דהמוכר הוא שקובע התנאי על הלוקח ואינו רוצה למכור בלעדי על אופן זה דכ' מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת וכו' אבל בסיפא נקט וקאמר וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות קדייק למנקט קביעו' התנאי הן אם נעשה קביעתו מן המוכר או מן לוקח אבל הענין באמת דתנאים דסיפא אינו ידוע בסופו לטובת מי הוקבע שלפעמי' יכול להיות שנעש' יותר טובה להלוקח מן המוכר משום דבאמת בסיפ' אינו מיירי כלל שיחזיר לו במתנה בחנם דזה בוודאי ענין כזה לא היה קובע הלוקח ברצונו ובאות נפשו ולפיכך ברישא דקאי ואיירי שיתן המקח לאיש פלוני במתנה בחנם ואפילו האי תנאה שימכרנה אח"כ לאיש פלוני א"א שיהיה מזה שום צד האפשרי טובת לוקח דהא ליתן בחנם ודאי אין טובה זאת לפניו ואף תנאה דלמכור לו אם לא ירצה השני לקנות על מקח הזה שקנה א"א לכופו שיקנה ואם יוזלו קרקעות אחר זה לא יקנה אותו פלוני ואם יתייקרו אזי יהיה מוכרח למכור וידו על התחתונה ולכן בלתי אפשרי שיהיה לוקח קובע תנאים הללו מרצונו אם לא כאמור שם שהמוכר אינו מתרצה לעשות המכר בלעדי על אופנים הללו והלוקח בע"כ יענה אמן על זה אולם בסיפא דנקט הרמב"ם קביעות תנאי בין על מוכר או על לוקח הוא דשם הלוקח אפשר דחפץ בקביעות של התנאי יותר מן המוכר ואפשר שהוא לטובת הלוקח יותר מן המוכר לפעמים דהא אינו אמור שם שיתן לו המקח דהוה משמע במתנה אבל השתא דנקט שיחזיר לו המקח פירש שמתנה לוקח או המוכר דבזמן פלוני ערך שלשה שנים יחזור ויקנה בק"ס שדה זו בחזרה להמוכר באותו מקח שקונה ממנו כעת עיין בסי' רל"ח דמבוא' שם דמחמת שהדין הוא דכותבין שטר למוכר אף בלא ידיעת הלוקח ולפיכך אם מביא המוכר שטר מכירה בק"ס איך שמכר שדהו לשמעון ורוצה לכופו שיסלק לו דמי המכר ויקבל השדה משום שכבר נעשה ק"ס וקיל"ן כיון שמשך זה נתחייב זה בדמיו ולפיכך אם יש עדים שנעשה הק"ס והשטר ברצון וידיעות הלוקח מחוייב לשלם המעו' אף אם השתא הוזלו קרקעו' אבל כל זמן שאין מביא המוכר ראיה שנעשה השטר בידיעות לוקח יכול לטעון שבלא ידיעתו נעשה משום דכותבין שטר למוכר לבדו ע"ש ולפיכך כאן אם נעשה בתחילת המכר תנאי קבוע שבמשך שלשה שנים יעשה זה הלוקח שטר קנין וק"ס בחזרה על שדה זאת על שם של המכר ממילא יעשה קנין על שמו ויכוף אותו שיסלק לו דמיו דהא קנין זה נעשה בהסכמתו שמתחילה קיבל עליו בקביעות תנאי הזה וא"כ מה דאמור שיחזיר לו המקח בזמן פלוני פי' שיעשה לו מכירה בחזרה בשטר וקנין והמעות ממילא יהיה להלוקח עליו זקיפת מלוה ויכוף אותו לסלק לו בכל עת וזמן כי מסתמא נראה לו לאיש בטוח ויכול להחזיר לו הקנין ולהשיג מעותיו ואמר עוד או שהיה תנאי בלא זמן כלל משום דאפשר לא היה מתרצה הלוקח לזה לעשות הקנאה בשטר וקנין שיהיה מוחזק זה בקרקע וזה יתבע מעותיו אלא לא מתרצה לעשות הקנאה בחזרה עד שיביאו לו מעותיו וניחא מאוד מה דנקט שיחזיר לו המקח ולא אמר שיתן לו המקח משום דלא איירי כאן ממתנות חינם אלא שיחזור וימכור לו במקח שמוכר לו כעת ואפשר עוד לפרש דהכי קאמר שהתנו שיחזיר המקח בזמן פלוני היינו שקובע איזה זמן דרך משל שמוכר כעת בר"ח ניסן קובעים זמן משך ג' שנים לזמן ר"ח ניסן שזה יביא לחזור מעות כפי המקח שנותן לו כעת וזה ימסור לו המקח בחזרה וממילא כ"א יכול לכוף את חבירו לזמן הקבוע לקיים תנאו ואם יוזל קרקעות מסתמא יכוף לוקח למוכר לקיים התנאי כי יכול להיות שאפי' נצטרף כל הפירו' מג' שנים עדיין לא יעלה על ערך שיוזל קרקעו' ואם יתייקרו אזי בהיפוך שיכוף המוכר ללוקח לקיים התנאי שיקבל המעות ויחזור הקרקע שקנה. ואמר עוד או שלא קבעו שום זמן אלא בכל עת וזמן שיתן המעות יחזיר לו המקח הקרקע שקנה מאתו עכ"פ נתבאר שמה שאמר או כשיתן המעות איירי בלא זמן ומ"מ כ' הרמב"ם שהמקח קיים רק שיקויים התנאי שיחזיר או בזמן שקבעו או בשעה שנותן המעות וממילא מותר ללוקח לאכול הפירות אחרי שהמקח קיים וא"כ קשה טובא אמאי אמר הרמב"ם בסעיף ו' שלא קנה כלל ולא תליא כלל הענין בקיום התנאי ואסרו לאכול ללוקח הפירות ולפי הצעה הנ"ל מדוקדק לנכון שם בסעיף ה' שהוא לשון הרמב"ם ממש שברישא דייק ואמר שממוכר הוא שקבע התנאי משום דלא שייך שם טובה ללוקח כנ"ל משא"כ בסיפא נקט מוכר או לוקח דהתם אפשר שיבוא מהתנאי טובה ללוקח יותר מלמוכר:

וכמו כן אני מפרש ואומר דהאי עניינא דאיתא בגמרא לכשיהיה לי מעות שהתנה כך המוכר ואח"ז קאמר לכשיהיה לך מעות אחזיר לך שהתנה כך הלוקח משום דבאמת אפשר להיות שיהיה טובת המוכר או טובת הלוקח דאפשר הלוקח קובע את התנאי ואומר שעל מנת כן אני קונה שכעת אתה דחוק למעות אני עושה לך בטובה ונותן אני לך המעות עבור המקח אבל בזמן שתשיג אתה מעות אחזיר לך המקח בהקנאה ואתה תהיה מחוייב להחזיר לי המעות שיהיו נמצאים אצלך וברוב ימים יכול להיות שהקרקעות יוזלו מאוד וזה המוכר יורחב גבולו ויכוף הלוקח את המוכר לקיים תנאו ולסלק המעות ולקבל את המקח בחזרה ולפעמים יתייקרו קרקעות ויבוא מזה התנאי טובה למוכר ובשעת קביעת התנאי אינו ידוע לאיזה מהן יטיב בעבורו ואין אדם יודע במה משתכר ולכן מאוד ראו להתפלא כל רואה על שינוי דקדוק ודיוק לשונו של הרמב"ם דבסעיף ה' נקט קביעות התנאי על מוכר או לוקח והתיר ללוקח לאכול הפירות שהמקח קיים רק שהזהיר על קיום התנאי שאם לא יקיים התנאי יתבטל המקח מעיקרו ואח"ז שם בסעיף ו' קבע התנאי על המוכר ואסור ללוקח לאכול פירות ואח"ז שם בסעיף ז' קבע התנאי בלוקח והתירו לאכול פירות רק שיקיים התנאי ומי שיש לו מוח בקדקדו ראוי לשית לב שלא לחנם החליף הרמב"ם את דיוקים הללו בלשונו:

ולבאר כל זאת נקדים מה שיש כאן לחקור חקירה גדולה ועמוקה בסוגיא זו על שיטת רש"י וכל שארי מפרשים הקדמונים אשר קבעו יסודם לומר דמשו"ה כשאמר מוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור לאכול פירות עיין ברש"י ד"ה אסור דכ' דנמצא שאין זה מכר ועוד בד"ה דא"ל מדעתיה כו' אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע"ש ודווקא כשאומ' אם ארצה אחזור ואם לא ארצה לא אחזור התם אמרי' דמותר משום דא"נ חוזר לו ומקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו עכ"ל וכן נמשכו כל הקדמונים כמבואר בבעה"ת שהביא הב"י בשם קדמון א' ע"ש וכן מבואר ברא"ש ובהג"א בשם ר"ח וכן לשון הטור סי' קע"ד דכ' וז"ל דמשו"ה אסור שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזירן לכשירצה ונמצא שאוכל פירות בשכר המתנות המעות עכ"ל וכן לשון הטור סי' ר"ז ע"ש ואף השו"ע סי' ר"ז נאדי מלשון הרמב"ם שם בסעי' ו' דהרמב"ם סתם דבריו שם וכ' בזה הרי הפירות של מוכר. והשו"ע שם תפס לשון הטור הנ"ל בנתינת טעם משום דצריך להחזיר כשיביא לו מעות הוה ליה הנך זוזי הלואה ע"ש: וקשה טובא הא קי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומסקינן פ"ק דקדושין (ו' ע"ב) דמועיל בכל מקום במכר קנה ובפדיון הבן בנו פדוי. עיין ביאורי הגאון סימן ש"ה ס"ק ט"ו דהטעם דעל מנת תנאה הוה כדאיתא בקדושין ס' ע"ב והוא יתן ולכן במתנה ע"מ להחזיר הוא נותן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוה כמתנה שיאכל או יעשה איזה דבר ע"ש ודעת הרא"ש פ"ג דסוכה סי' ל' דצריך ליתנו במתנה גמורה וחלוטה כי מתנה ע"מ להחזיר היא כ"כ גמורה עד שהמקבל צריך להקנות לו במתנה בחזרה אחרי שיצא בו אבל אם אמר יהא לך במתנה עד שתצא בו ואח"כ היה שלי כבתחילה לא נקרא כלל מתנה ולא יצא בו המקבל כלל ודייק כך מהא דאמרינן לא ליקני לינוקא ע"ש וא"כ מאי איכפת לן למה שהלוקח מחוייב להחזיר המקח בע"כ להמוכר הואיל ועכ"פ מסתמא מכירה ע"מ להחזיר הוה כמתנה ע"מ להחזיר דהשתא הוה מכירה גמורה וחלוטה רק שעל הלוקח לקיים תנאו והתנאי הוא דבר אחר וא"כ היה ראוי לומר שמותר ללוקח לאכול פירות דהא כל זמן שלא מחזיר הקרקע חלוטה לו היא ומה שמחזיר אח"כ עושה מכירה מחדש מאתו להמוכר הראשון ומה שמחוייב להחזיר למכור לו בע"כ בפשיטות אינו ראוי להעלות מזה איסורא דריבית דנחזי אנן דאיתא (ס"ה ע"א) שם דכשקיבל מקצת מעות יש שם ד' חילוקי דינין דאם אמר שלא יקנה רק כדי מעות שניהם אוכלין ואם אמר קני מעכשיו לכי מייתי זוזי שניהם אסורים ואם אמר לכי מייתית תקני מוכר אוכל ולא לוקח ואם זקף המותר במלוה לוקח אוכל ע"ש דענין קנין דכסף הוא שבפרוטה אחת קונה שדה מאלף זוז כי מסתמא מותר המעות נזקף במלוה רק אי פריש דלא מקני ליה עבור מקצת המעות רק עד שיסלק כולו הוה כמו תנאי עכ"פ אם אומר לכי מייתית קני נראה פשוט כשמביא הלוקח מותר המעות נקנה לו השדה בע"כ של מוכר דהא כבר קנה בקנין כסף לשדה זו רק שעליו לקיים תנאו להביא לו מותר המעות ומ"מ אמרינן שמוכר אוכל פירות הואיל ולא אמר מעכשיו ומתחיל עיקר המכירה משעה שמביא ואף שיש לפקפק קצת ולומר דאפשר דבאמת כשאומר המוכר לכי מייתית אינו מוכרח לקיים המקח ויכול לחזור קודם שמביא לוקח המעות אולם דעתי נוטה ממשמעות הסוגיא שהמקח נתקיים בהכרח ע"פ מקצת המעות שקיבל המוכר דמבואר בריש סי' קצ"א דבפרוטה אחת נקנה כל השדה ומוכרח לקיים המכר דהא על דעת קני' קיבל מקצת המעות להקנות כלוהשדה רק שתנאי היה שיביא המותר מעות ואז יקבל המקח [עיין נדרים ד"ט בר"ן ובא"ע סי' ל"ח ע"ש]. ומסוגיא דקדושין דף ס' ע"א וע"ב דאיתא שם פלוגתא אי כשיתן או והוא יתן משמע אי לכשיתן יכול לחזור אין ראיה מהתם דשאני דלא עשה עדיין שום קיום על הדבר רק כשיתן משא"כ הכא שכבר קנה במקצת מעות רק תנאה שיביא שאר המעות קודם קבלת מקח וגם יש לעיין בסימן קצ"א בסופו בהקנה בכסף אחרי שלשים יום בלא מעכשיו ע"ש דחליפין ומשיכה לא מהני וכסף ושטר מהני ע"ש. ואפשר דהתם עדין יכול לחזור קודם שלשים אבל כאן בנתן מקצת כסף שקונה כל השדה במקצת כסף אפשר שאינו יכול המוכר לחזור כשמקיים הלוקח תנאו וצ"ע בזה נחזור לענין דעסוקי' בו דנימא מכירה ע"מ להחזיר כמו מתנה ע"מ להחזיר דלשעתה מכירה גמורה וחלוטה ואח"כ צריך לחזור ולמכור מחדש ולמה יהיה אסור לאכול פירות כל זמן שלא יקנה בחזרה ועוד עכ"פ הדין מבואר ריש קע"ד סעיף ב' דאם עושה הלוקח אחרי גמר המקח שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים שמחוייב להחזיר לו המקח כשיביא מעות וממילא הוא מוכרח לקיים דבר זה למסור לו זה השדה בע"כ בזמן שיביא מעות מ"מ הסכימו כל הפוסקי' שעד זמן שמביא לו המעות אוכל פירות בהיתר וא"כ מאי מזיק לענין איסור ריבית מה שנעשה החיוב וההכרח על הלוקח בתחילת קנייתו או שנעשה חיוב והכרח הזה לאחר שקנה או למי שעושה קשר וחיובא כזה על שדה של עצמו. ולענין עיקר הקניה ג"כ אינו ראוי להזיק כלל קבלת החיוב חזרת המקח כמו דאינו מזיק למקבל מתנה האי חיובא שהוא צריך להחזיר להנותן והא ראיה שיוצא באתרוג מה"ט דנחשב הוא שלו לגמרי קודם החזרה ומה"ט בנו פדוי בזה ופסק בשו"ע קצ"א סעיף ב' דנחשב לקנין כסף כשנותן כסף ע"מ להחזיר משום דכל זמן שלא מחזיר נחשב לקבלה גמורה אף שמוכרח להחזיר ובספר קצות החושן סימן רמ"א סעיף ד' ראיתי שיצא לחלוק על שיטות הרא"ש הנ"ל דמתנה ע"מ להחזיר אינו צריך לעשות קנין בחזרה אלא שנותן לו האתרוג במתנה גמורה וחלוטה עד זמן שיצא ואח"כ חוזרת ממילא בלי הקנאה ומ"מ לזמן שקובע הנותן הוה מתנה גמורה ואינו דומה לאתרוג שאול שכ' הרא"ש עי"ש באורך ומביא שמצא כך בשם קדמון הר"ר אביגדור הובא דבריו בתשו' הרא"ש סימן ל"ה ע"ש שהאריך בענין זה עכ"פ לדברי הכל עד שעה שקבע התנאי להחזיר היא שלו ממש לכל דבר ויוצא באתרוג ופדיון הבן וקונה בזה מכר וכל דבר א"כ אמאי אסור לוקח לאכול פירות:

והנה בספר חות דעת ושינה את דבריו שנית בספרו נתיבות משפט סימן ר"ז עמד על מחקר הנ"ל ועלה בידו לתרץ בזה מאי דקשה בדברי הרמב"ם מסעיף ה' לסעיף ו' ע"פ שיטת הרא"ש דדווקא באומר ע"מ שתחזיר מהני משום דחוזר ומקנה לו בחזרה אבל אם אומר הא לך במתנה עד שתצא בו ואח"ז תהיה שלי כבתחילה אינו יוצא באתרוג וכן פסק רמ"א גבי פדיון הבן סי' ש"ה לחלק בין ע"מ שתחזיר לי ובין שאומר ותחזיר לי ע"ש ובביאורי הגאון שם ולכן מפרש חות דעת בסי' קע"ד ובסי' ר"ז דבסעיף ה' מיירי הרמב"ם שאומר ע"מ שתחזיר לו וכ"ז שלא החזיר קנויה השדה לו אבל בסעיף ו' מיירי שאמר ותחזיר לי ולא אמר על מנת וכמו שמחלק רמ"א בסי' ש"ה והאריך בזה וכ' שאחרי כותבי זאת מצא כך בספר מחנה אפרים וששתי כעל כל הון עכ"ל ולא ידעתי שמחה זה מה זו עושה כי לדעתי רחוק מאוד לקבוע דבר הזה בדברי הרמב"ם דהא אין שום הפרש בדיוק לישנא דהרמב"ם בין סעיף ה' לסעיף ו' ובשניהם בלשון א' נאמר שנקט התנה שיחזיר לו המקח וכו' ואנה מצא שום רמז או דיוק להעמיס חילוק והפרש זה בין העניינים ועוד לדבריו צריכין אנו לפרש דגם האמור בתלמוד דכשאומר מוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור איירי דווקא שלא אמר על מנת הא לא"ה בפשיטות מותר א"כ קשה בסיפא דקאמר דאם אמר לוקח כשיהיה לך מעות איך מיירי אם אומר ע"מ א"כ הוה ליה לחלק במוכר עצמו בין אומר ע"מ ללא אמר ע"מ ועיין ברש"י ד"ה ואמר לו מוכר על מנת כן אני מוכר לך ע"ש וזה ודאי אלו היה אמת כדבריו שעיקר הריעותא והאיסור אכילות פירות ללוקח הוא מחמת שלא אמר. המוכר שמוכר על מנת אלא אמר סתמא שתחזיר לי דבר כזה לא היה ניתן לסתום אפילו בלישנא דתלמוד ומכל שכן בלשון הרמב"ם שלא היה לו לסתום אלא לפרשו לא לעשות מענין זה שני סעיפים רק בקיצור היה לו לבאר זה אם התנה מוכר לכשיהיה לי מעות אם אמר ע"מ מותר ואם לא אמר ע"מ אסור אבל עתה מהצורך להיות נביא ובן נביא ואין אלו אלא דברי נביאות להבין יסוד הזה בתלמוד וברמב"ם שאין על עיקר זה שום רמז ורמיזה לחקור ולעמוד על זאת שהתלמוד כיון לזה ובפרט דאי בהכי איירי ע"כ שאמת אין כאן עסק מכר וכמו דאמרינן במתנה שאין כאן מתנה כלל הואיל ואמר שתחזיר ותלמודא קאמר מכר משמע שעסק מכר עכ"פ נעשה בזה ועוד זאת לא ידעתי איך יפרש הא דמסיק תלמודא לתרץ סיפא דאמר מדעתיה משמע שזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דרישא הוה שלא מדעתיה וסיפא מדעתיה ע"כ ברור הדבר שלא כיון תלמודא כלל לומר דמש"ה אסור כשאומר מוכר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי שאיירי שלא אמר ע"מ ופשיטא דשייטות הרמב"ם וכל הני דיוקא דלישנא שהעירותי בכל סעיפי' הללו לא דייקו על ענין ריעותא שלא אמר ע"מ ע"כ אין בדברים הללו לא נתיבות משפט ולא חות דעת מעיקרא:

ובערכין ד' ל"א אמרינן גבי בתי ערי חומה דהוה ריבי' אלא דהתורה התירה ואוקמה כרבנן ולר"י מותר מחמת צד א' וענין ריבית התם משום שיכול המוכר לגאול בשנה ראשונה. וקשה דהתם לא עשה המוכר עס לוקח שום תנאי לא ע"מ ולא בלא ע"מ רק שהתורה נתנה רשות לסלק המעות בתוך שנה ולקבל ביתו בחזרה ואפשר שכוונת התורה היא על דרך מכר ע"מ להחזיר היינו שהתור' צותה לכל קונה בית בערי חומה שמחוייב להחזיר ולהקנו' להמוכר כשיביא לו מעות בתוך משך שנה וכסף מכניס וכסף מוציא וכדאיתא בפ"ק דקדושין דעבד ואמה עבריה קונה א"ע בגירעון כסף נמצא שזה מיקרי קניה מה שחוזר נתינות מעות לאדון ובפרק השולח איתא נמי מוכר שדה בשנת היובל או אינה מכור' כלל או מכורה ויוצאה ע"ש משמע דכשמוכר בשארי שנים הוא מכירה גמורה רק שיוצאת ונקני' אח"כ להמוכר א"כ מנ"ל לתלמודא לדמות ענין מוכר בתי ערי חומה למוכר שאומר כשיהי' לי מעות תחזיר לי בלא ע"מ דילמא יש לנו לדמותו למוכר שאומר ע"מ כשיהיה לי מעות תחזיר דהתם לא שייך איסור ריבית כלל ולמה לנו לדחוק ולומר שיש שם ריבית אלא דהתורה התירה דהא המוכר אינו עושה שום תנאי עם לוקח בבתי חומה רק שהתורה קבעה ענין הזה א"כ יותר ראוי לומר שתורה קבע' בדרך היתר היינו שהלוקח יעשה הקנאה חדשה כשיביא המעות אליו בשנה ראשונה ומנ"ל לומר שרבית הותר מכללו:

אשר מכל זה מצאתי לחקור חקירה חדשה בסוגיא זה ע"פ מה שיש לדקדק לכאורה בדיוק לישנא דתלמודא דנקט מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיה לי מעות החזירם לי למאי דייק ונקט לכשיהיה לי מעות הל"ל סתמא כשאחזיר לך מעות וכן הוא בשו"ע סעיף ה' לשון הרמב"ם שם דנקט התנה שיחזיר המקח כשיתן המעות. ושביק לישנא דתלמודא דנקט לכשיהיו לי מעות ושם בסעיף ו' דייק וקאמר דווקא לישנא דתלמודא לכשיהיו לי מעות וכן בפ' ו' ממכירה דייק ונקט דווקא האי לישנא דכשיהיו לי מעות ע"ש והלא דבר הוא וידוע דחז"ל דייקו בלישנא טובא בתכלית הדיוק: ונקדים לבאר כל זאת ע"פ דאית' בסימן ר"ה בענין מודעה על מוכר באונס דמבטל המקח אבל בלא מודעה אמרינן בפ' חזקת (דף מ"ז ע"ב) תלוהו וזבין זביני זביני מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ומפרש רשב"ם כל דמזבין רוב חפצים שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ופריך שם דילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחרינא ומפרש רשב"ם אונס דנפשיה שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו וגמר ומקני משא"כ אונס אחרינא שמכריחין התם לא גמר ומקני ומסקי' שם אלא סברא הוא אגב אונסו גמר ומקני ולפיכך אפי' תלוהו כל זמן דלא מסר מודעא גמר ומקני ע"ש ובטור שו"ע דדווקא אונס אחרינא מבטל מודעא למכר אבל אונס דאתו ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא מהני מודעא עכ"ל טור סעיף ו' וכ' הב"י שם שכך כתב בעה"ע ואף שכ' כך לפי פירושו במעשה דפרדיסא ואחרים פירשו מעשה פרדיסא בענין אחר מ"מ לא נאמר שמחולקים עליו בזה דהא מילתא דסברא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהיה צריך למעות וימסור מודעא ולכשיהיה לו מעות יבטל המכר ולעיטור כתובה סברא זאת בתלמוד ולשארי אינו כתובה בתלמוד לרוב פשיטות עכ"ל ועוד מבואר בפ' חזקת דף מ' ע"ב דבמתנה לא צריכי עדים למכתב אנן ידעינן באונסיה אבל בזביני צריכי לפרש שידוע להם אונסו ע"ש ברשב"ם ד"ה ואי דזביני שמוסר מודעא שנאנס ולפיכך לא הוה מודעא עד שיעידו העדים שמכירין באונסו משום דאיכא למימר דלא אניס אלא דחוק למעות והיום ולמחר ליבעי למיחרט בההיא מכירה כשיזדמנו לו מעות ולפיכך מסר מודעא לבטל מכירתו וע"ש עוד בד"ה גילוי מילתא כו' דדווקא זבינא דסתם מוכר לא ברצונו מוכר אלא משום חיסרון מעות כו' אבל מתנה לא צריכין עדים לידע אונסו דהתם ליכא אונס דמעות ואי לאו דאניס הוא לא יתן מתנה ולא יעשה מודעא אע"כ האמת אתו דאנוס הוא ע"ש. עכ"פ נתבאר בב"י שם סעיף ו' שזהו מילתא דסברא פשוטה שעל אונסו דנפשי' לא יועיל מודעה דלוקח עניא מה הוה ליה למעבד ואין ראוי להיות מדות הדין לוקה על לוקח שמוכר חושב עליו רעה לבטל מקחו והוא יושב ומוציא מעותיו מכיסו לבטח ואף שזוזי אנסו ללוקח בהכרח סברא הוא דמחמת אנסו דדחיק ליה למעות הוא גמר ומקני כדמסקינן בפ' חזקת (דף מ"ח ע"א) ואם לא יהא גמר ומקני את אונס הזה לא יוציא לוקח מעות אליו:

אולם אם הוא מפרש ואומר עסק האונס וענין המודעה ללוקח ואומר בפירוש בשעת המכירה שאינו עושה זאת רק שדחוק למעות לאכלה ולא לסחור' ומודיע ואומר שכשירוח גבולו ויהיה לו מעות אינו רוצה במכירה זו ולא גמר ומקני כלל מחמת אונס דנפשי' לעולם. בפשיטות ראוי לומר דמודעה גמורה וברורה היא ובודאי אפילו אונס אחרינא אם יאמר המוכר ללוקח בעצמו שאנוס הוא ולא גמר ומקני ועושה המכיר' מחמת אונס וכשיעבור האונס רוצה שיוחזר המכר אליו פשיטא שראוי להועיל יותר מענין מודעה הנעשה שלא בפני לוקח המאנס אך זאת א"א שיודיע זאת להקונה שלא גמר ומקני דא"כ יחזיר לגולל עליו את האונס כבתחילה. אבל באונס דנפשי' אף שלא מהני מודעה שלא בידיעו' הלוקח כנ"ל אך כשמודיע זאת ללוקח בשעת מכר שאינו גמר ומקני המקח רק שעושה המכר בשביל דוחק ואונס למעות וכשישיג הרחבות גבולו במעות ויוסר מעליו אונס הזה אינו רוצה בהאי מכירה ואז לא לקתה הדין מידי על לוקח דהא הברירה נתונה ללוקח ליתן מעות למוכר על אופן זה או לא. ולמה הדבר דומה להמבואר בשו"ע סי' ר"ז סעיף ג' מי שמוכר שדה ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או כדי לקנות חיטים בדמיו ונמנע הדרך לאותו מקום או נמנע לקנות חיטים ה"ז מחזיר לו הדמים ותחזיר לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה עכ"ל ושם סעיף ד' אבל מוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך הוא מוכר ואף שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ע"ש:

וכפי הנראה פשוט דאפילו היה מפרש דבריו לפני עדים ומודיע להם שאינו מוכר אלא מפני כך לא מהני מידי כל שלא פירש הודעה זאת לוקח עצמו. והוא כמבואר בפוסקים דלא מהני מודעא על אונסי דנפשיה ומה"ט נמי לא מהני הודעה זאת שלא בפני לוקח עצמו משום שהלוקח בודאי אינו מרוצה להמציא מעותיו ליד המוכר כל זמן שאין המכירה גמורה וחלוטה אליו (וכעין זה כתבו התוספות ב"ק ק"י ע"ב שהקשו שם דנימא לוקח פרה ונטרפה אדעתא דהכי לא קני ותירצו דמוכר אינו מוכר כך) רק כשפירש ומודיע ענין הזה לאזנו של לוקח בפירוש בשעת מכירה וממילא הברירה ללוקח למסור ולהמציא מעותיו להמוכר או לא וכשאנו רואין שאע"פ כן לא נמנע הלוקח מלהמציא מעותיו ליד המוכר מסתמא מתרצה לאופן זה לקבוע את עצמו מספיקא במכירה הזאת שהוא יודע שהמוכר לא גמר ומקני את המקח אלא על אופן שיהיה נעשה מבוקשו בעליות א"י או בקניות חיטים וכשלא יעלה מבוקשו מכח אל הפועל יתבטל המכירה מעיקרו כדוגמא ממש ענין הזה יש לנו לבאר גבי אונסא דנפשיה היינו שמוכר מחמת דוחקא דמעות ואינו מועיל בזה ענין מודעא שלא בפני לוקח ומודעה בטלה בזה ממילא אמרינן בה אגב אונסיה דמעות הנצרכין לו גמר ומקני כמו בתלוהו וזבין ולא מסר מודעא דאמרינן דגמר ומקני:

אך אם הודיע ואומר זאת לאזנו של לוקח איך שאינו גמר ומקני ע"פ אונס הזה לעולם ולכן כשיעבור האונס מעליו היינו שישיג מעות בהרחבת גבולו אזי יוחזר לו המקח והלוקח יודע את כל זאת איך שהמוכר לא גמר ומקני המקח ברצונו מחמת אונסו דזוזי על לעולם כמו כל מוכר משום אונס דזוזי שגמר ומקני את המקח לעולם ע"פ אונס הזה ואף שישיג מעות מחליט דעתו מלבטל עוד שיוחזר לידו המכר אבל זה מודיע להקונה שאין אונסא דמעות מכריע את דעתו שיוגמר ומקני בדעתו את המקח לעולם וכשיעבור מעליו אונס זה שיושג לו מעותיו יחזיר המקח אליו והקונה אינו מונע מלהמציא מעותיו ליד המוכר חזינן דסבר וקיבל על זה ומחית א"ע לספיקא אולי לא יורחב גבולו עד שכסף וזהב ירבה לו לסלק לו מכיסו עבור המקח הזה: ומה מאוד מתקו דיוק לשון התלמוד ולשון חכמים מחכים דנקטו בלשונם דמוכר אמר לכשיהיה לי מעות ולא נקטו סתמא כשאחזיר לך מעותיך משום דהאי לישנא הוה משמע שיקח מעות הלואה מאחרים או שימתין על איזה זמן שיתייקרו קרקעות וימציא לו איזה קונה אחר שיעלה ויוסיף לו דמים על המקח הזה וימכור הקרקע לאחרים ויסלק מעות של לוקח הראשון ויקח המותר לעצמו וענין כזה לא היה נראה שעושה המכר מחמת אונסא דמעות וכשיעבור האונס רוצה לבטל מעשה המכירה הואיל ומראה בדעתו ורצונו דאפילו כשיהיה אונסא דחיקא דמעות עליו כהשתא מ"מ בדעתו להשיג אף איזה הלואות או להקנות קרקע זאת לאחרים ולקבל מאתו מכר הזה בחזרה אבל השתא דקדייק בלישניה וקאמר דווקא לכשיהיה לי מעות תחזיר לי המקח משמע ומפורש סתמא ופירושו שאינו עושה מכר הזה משום אונסא ודוחקא שלו למעות ולא גמר ומקני מקח הזה כלל וכשיעבור אונס הזה שיורחב גבולו בהשגו' מעות לעצמו אזי יחזיר לו המקח ותדע שאינו מזכיר בלשונו כשיהיה לי מעות אחזיר לך מעותיך אלא סתמא קאמר כשיהיה לי מעות תחזיר לי קרקע זו כלומר מחמת אונסא דמעות אני מוכר ואין אני גמר ומקני לעולם רק תיכף כשיהי' לי מעות צרורין ומונחים אצלי ממילא עבר מעלי האונס ואין דעתי במכירה זו ורוצה אני שיוחזר המקח לידי כמו כל אנוס במכירה שמוסר מודעה בפני עדים אומר ומודיע שאין גמר ומקני מחמת אונם את המקח הזה לעולם אלא תיכף כשיעבור האונס מעליו רוצה שיחזיר המקח אליו ואינו מקנה אלא מחמת האונס שעליו והקונה יודע כל זאת ומחית עצמו להמציא מעות להמוכר מספיקא מחמת שלא מתרצה לעשות המקח בלעדי זה כמו לוקח מן המוכר שמודיע לו שבכדי לעלות לא"י או לקנות חיטין אף שיודע שאם לא יצא מחשבתו של המוכר מכח אל הפועל יתבטל המקח ויוכרח לקבל מעותיו בחזרה מ"מ כשיודע זאת מסתמ' נחית לספיקא וחושב בדעתו אלו יעלה מחשבתו למעשה ויתקיים המכר כמו כן זה הלוקח שיודע שהמוכר לא גמר ומקני זה המקח בהחלט לעולם ואינו מקנה אלא דוחקא דמעות עליו וכשיעבור אונם הזה בהרחבות גבולו רוצה לבטל המקח כמו דאמרינן דרצון המוכר לעלות לא"י רצונו לבטל המקח כשלא יעלה מ"מ אינו מונע הלוקח כמו כן קונה הזה חושב בדעתו שלא בקרוב יורחב גבולו ובגיטין ל' איתא חברך מית אשיר חברך התעשר אל תתאשר ע"ש ומחית לספיקא. ואציע עוד חקירה אמיתית מה שחקרתי לומר לתרץ בזה קושית התוספות בקדושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים כו' ובכתובות צ"ז בהני עניינא דאית' שם כשפירש בשעת מכירה אדעתא דמסיק לא"י או בכתובות שם בזבין לקנות חיטי ולא איצטרכי ליה זוזי מסקינן דהדרי זבינא והקשו הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח ע"ש שהעלו להוכיח מזה דלא בעיין תנאי כפול אלא בענין איסורא כגיטין וקדושין אבל לא בממון ע"ש: אולם לדעתי לק"מ ולא ידעתי דקארי ליה מאי קארי ליה להקשות זה דנראה לי דהני עניינא דאדעתא למיסק לא"י וזבין ולא איצטריכי זוזי לא מיסוד דתנאי קאתינא עלה אלא משורש אונס קאתינא עלה ויש הפרש גדול בין ענין תנאי ובין ענין אנוס אף שבאמת אף בתנאי אם לא נתקיים נתבטל המקח מעיקרו מכל מקום הלא ידוע מאי דאיתא בא"ע סימן ל"ח גבי תנאי דקדושין ובסי' קמ"ג וקמ"ד גבי תנאה דגיטין דאם מחלו להתנאי חלין קדושין למפרע בתקפו עיין בב"ש ל"ח ס"ק נ"ט ובשארי מקומות שם אבל עסק ענין מודעא דנעשה על מכר באונס דאמרינן דמודעה מבטל המכר בפשיטות דלא מהני אף שבהמשך הזמן ימחול המוכר על האונס ומודעה שעש' ויעלה ברצונו לקיים להיות גמר ומקני ללוקח בפשיטות דאינו מועיל שיתקייים המקח ע"י קניינים שנעשו על מכר זה בתחילה הן שנעשה קנין סודר או כסף או שטר וחזקה אם לא שיעשה השתא קנין חדש ברצון בלי מודעא וטעמא דמילתא הוא פשוט דבשלמא תנאי היא מילתא אחריתא ועיקר הקניה מהמקח הוא גמר ומקני המוכר אל הלוקח רק שרוצה שיקיים הלוקח האי תנאה ולכן כשמוחל ענין זה מה שיש להכלחר לקיים התנאי ממילא מתחזק עסק הקניה שנעשה ע"ז המכר בתקפו משא"כ אונס שיש על איזה מכירה וזה מוסר מודעא איך שאינו גומר ומקני המקח הזה ברצון נפשו רק ע"י ענין האונס שאנסו לזאת א"כ ממילא כל ענייני קניות שנעשה על המקח זה המה בטלין מעיקרו לא שרירין כלל ושפיר ראוי לומר דלא מהני מה דמתרצה המוכר אח"כ לקיים המקח ברצון ולבטל המודעא וא"א להתקיים ע"פ קנינים הראשונים הואיל ולא גמר ומקנה המוכר על ידיהם המקח משא"כ תנאי הא מילתא אחריתא עיין דוגמא לזה בסימן ס"ג בש"ך ס"ק כ"ז וס"ק ל"ד גבי עדים דבשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין לומר מידי דמעקר ומבטל השטר אבל תנאי נאמנין לומר משום דתנאי הוא מילתא אחריתא ולא למיעקר סהדותא מיקרי ע"ש: והאי עניינא דאדעתא למיסק לא"י ולא איצטרך לזוזי דאמרינ' שם דהדרי זביני לענין מכירות אונסא דמיין וראוי לומר גבייהו דאפילו נתרצה המוכר אח"כ לקיים המכר אפילו בלא עלייתו לא"י או אפילו דלא איצטרכי לו זוזי לא מהני לקיים את המקח ע"פ קניות הראשונים שנעשה על מקח הזה אלא מהצורך לעשות בהן קנין חדש משום דהואיל וגילה דעתו בפירוש המוכר שלא גמר ומקנה מעיקרו בקנין הזה רק משום עליות א"י או משום דאיצטריך לזוזי וממילא בלעדי זה נעתר ונתבטל ענייני הקניות מן המקח הזה מעיקרן ונמצא שיסוד דברי' הללו משורש ויסוד מכירות אונס קאתינא עלה ולא משורש תנאי' א"כ ממילא לא קשה מעיקר' קושיות התוספות דליבעי תנאי כפול בהני עניינא דעליות א"י הואיל ולא משורש תנאי אתינן התם כלל. ובזה נראה מה דהביא הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק ח' בשם הב"י שם דגבי זבין לעלות לא"י או לקנות חיטים דכל כה"ג אסור ללוקח לאכול פירות עד שידע שיקיים זביני ע"ש וכן בשו"ע יו"ד סי' קע"ד ע"ש הכל מטעם הנ"ל דעניינים הללו אינו דומה למכירה הנעשה על תנאי דהתם עכ"פ המכירה חלוטה והתנאי הוא מילתא אחריתא ושייכא מחילה על התנאי והמקח מתקיים מה שאין כן בהני עניינא דדמי למכירה שנעשה באונס דמודעה מוכיח דלא גמר ומקני והתם ודאי אסור להלוקח באונס לאכול הפירות דקיימא לן הדרא ארעא והדרי פירא כמו כן בהני עניינא לא גמר ומקני כשלא יעלה לא"י וכיוצא בו:

ואחרי כל עיקרי דברי' אשר יסדנו בזה ליסוד ומקור נאמן אבוא לבאר דברי' אשר נתקשו כולם שם סי' ר"ז בשלשה סעיפים המבוארים שם בשם הרמב"ם הנה בסעיף ה' קבע הרמב"ם יסוד מונח דכמו דפסיקא לן בכולה תלמודא דמתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה כמבואר בפ"ק דקדושין דבכל מקום הויא מתנה ואפילו בפדיון הבן יוצא בו ע"ש כמו כן במכירה ע"מ להחזיר הוי מכירה גמורה וביאר שם מקודם לחזק דבר זה דהא זה ודאי מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ליתן או למכור את המקח לפלוני נחשבת למכירה גמורה רק שעליו לקיים התנאי על איזה זמן שקבע עליו לקיים התנאי אבל כל זמן שהמקח עדיין ביד הלוקח שלא הגיע זמן למיסרה לפלוני ע"פ התנאי נחשבת למכירה גמורה ביד הקונה ומותר לו לאכול פירות ולא נחשבת לענין ריבית ולא לשום דבר וענין קניה ע"מ להקנות דמועיל מבואר בנדרים (מ"ח ע"ב) דפומבדיתא הוה אמרי דלא מהני ור"נ פליג עלייה וסובר דמהני כך מבוא' במגיד ועוד ראיה נ"ל מסוגיא דסוכה מ"א ע"ב שהיה לר"ג אתרוג לאחר שיצא עצמו נתנה לר"י במתנה ור"י אחרי שיצא נתנה לראב"ע וראב"ע נתן במתנה לר"ע ואח"ז החזירו ר"ע לר"ג ע"ש וע"ש בתו' ד"ה ואם כו' מה שלא החזיר ר' יהושע לר"ג ונתנו לראב"ע אף דאמרינן דכל מתנה ע"מ להחזיר אם לא החזיר לא יצא שאני התם דמתחלה היה דעת ר"ג כשמסרו לר"י שיתנהו במתנה אח"כ לראב"ע ע"ש וברא"ש שם. א"כ מוכח דמי שמקנה לחבירו ע"מ להקנות לפלוני קני ומסיק אח"כ דכמו שע"מ להקנות לאחרים הוה הקנאה גמור' כמו בן דאם מתנה התנאי שיחזיר המקח אליו נמי קני דמה לי להקנות לאחרים או לעצמו ומבואר בביאורי הגאון סי' ש"ה ס"ק ט"ו דמשו"ה מהני לענין פדיון הבן ובכל מקום משום דתנאה הוה והוא נותן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוה כמתנה עמו על דבר אחר שיאכל או שיעשה דבר או יתן לו דבר אחר ע"ש וכבר הערתי לעיל דדעת הרא"ש שצריך להקנות בחזרה להנותן כי כך היה התנאי מעיקרו וסברות ר' אביגדור כ"ץ שהובא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה שאינו צריך לעשות הקנאה אח"כ רק להחזיר ממילא הוה קיום התנאי אבל עכ"פ עד שיחזיר בחזרה הוה מתנה גמורה וחלוטה ביד המקבל עד שלענין אתרוג נקרא שלו ומהני בפדיון. וכמו שביארנו למעלה דתנאי מילתא אחריתא ואינו מגרע את עיקר הקנאה כלל כנ"ל ואף שהוא מוכרח להחזיר בע"כ את המקח בחזרה ליד המוכר דבר זה אינו מגרע את כח המכירה דאנו אומרים דע"מ מכירה גמורה היא לכל דבר ועסק ההכרח שיש עליו להחזיר המקח בע"כ הוה כמו שארי ענייני תנאים שמוכרח הקונה לקיימו ומ"מ המכירה היא בתוקפו עיין סי' קמ"ג בא"ע בענין תנאי שהוקבע גבי גט מתירין את האשה להנשא ומסתמא תקיים התנאי כמו כן בענין מקח אף שיש תנאי קבוע לקיימו מ"מ ענין מכירה היא מכירה גמורה קודם זמן שקבוע עליו להחזיר משום קיום תנאו ומשו"ה ביאר הרמב"ם שאם נעשה איזה תנאי הן מהמוכר או מלוקח להחזיר המקח באיזה זמן אפילו קודם הבאות מעות ומעות יתבע אותו לסלק או באמת הזמן קביע על סילוק המעות וחזרת מקח כאחד כאשר ביארנוהו למעלה ואמר עוד שלא קבע שום זמן רק שהיה מדובר בכל עת שיתן מעות בחזרה יוחזר המקח בחזרה ואפשר דתנאי קמא שיחזיר לו המקח בזמן פלוני קובע זאת רצון הלוקח כי עולה בדעתו שהיום נתייקרו קרקעות למאוד ובהמשך הזמן מצפה שיזלו ע"פ איזה ענין שעתיד להיות בזמן ההוא לפיכך קובע התנאי שבזמן ההוא יחזיר המקח אליו ועל המוכר חיוב בהכרח לסלק מעות עבור המקח וכמו דאמרינן כיון שמשך זה קנה ונתחייב זה בדמיו לסלק ותנאי בבא שניה שהיה תנאי שיחזיר המקח כשיתן המעות המוכר קובע זאת בכדי שיהיה ידו על העליונה אם יתייקר קרקעות יחזיר הקרקע וישיג באיזה מקום מעות או בהלואה או שימכור קרקע זו לאחרים ביוקר ומשו"ה כתב שם מתחילה וכן המוכר או הלוקח שהתנה וכו' ובתחילת הסעיף לא נקט רק קביעות תנאי רק על המוכר לבדו משום דהתם לא משכחת לה שיהיה צד רצין לוקח בקביעות תנאי למסור ולמכור המקח לפלוני כי בודאי אותו הפלוני לא ישמע לו לקבל אם לא שיבוא לו טובה שיתייקרו ולא כשיוזלו ואח"כ נקט התנאי בין על לוקח ובין על מוכר כנ"ל:

והלא תראה דבסעיף הזה דהוא ממש לשון רמב"ם לא נזכר האי לישנא דנקט תלמודא לכשיהיה לי מעות אלא נקט שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או שלא קבעו זמן כלל אלא סתמא כשיתן המעות ולא נקט כשיהיה לי מעות משום דלא איירינן כאן מענייני אונסא דמעות אלא מענייני קביעות תנאי ואפשר דמוכר הזה לא מכר שדה זו משום אונסא ודוחקא למעות ועושה מכר הזה לסחורה ולא לאכלה ומשום הרווחה בעלמא עושה זאת ואף דנימא דמוכר משום אונסא ודוחקא דזוזי מ"מ מחמת אונסא גמר ומקני בקנין גמור רק דתנאה בעלמא קובע המוכר או הלוקח שיחזיר המקח בזמן פלוני הלוקח וממילא יהיה מוכרח המוכר לסלק מעות בכל מה דאפשר ואם לא יעלה בזמן ההיא מקח משדה זו לסך המעות על ידי שיוזלו קרקעות יהיה מחוייב למכור אפילו גלימא דעל כתפיה וליתן מעות או אופן השני שהתנה שבכל זמן שיתן מעות לאו דווקא מעות שלו אלא יכול אף להשיג הלואה אצל אחרים ולהחזיר לו מעות ולקבל המכר בחזרה ולכן ענין הזה מסוג תנאי אבל גוף המכירה היא מכירה גמורה וחלוטה רק שבהכרח מחוייבים שניהם או הקונה או המוכר לקיים התנאי והתנאי הוא מילתא אחריתא ואינו מגרע את כח המכירה ואף זאת שיש ביד מוכר ולוקח למחול את התנאי נשאר תחילת הקנין בתקפו משו"ה פסק בסעיף ה' דהמכר קיים וממילא היתר גמור ללוקח לאכול הפירות רק שעליו לקיים להחזיר כמו שהתנה ועד זמן הקבוע מהתנאי להחזיר היא שדה גמורה וחלוטה לכל דבר אליו כמו כל שדותיו וגדולה מזו ביאר לנו הרמב"ם פ' כ"ג ממכירה הובא לשונו בטוש"ע סימן רי"ב סעיף ד' וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכורה ומשתמש הלוקח בגוף קרקע כחפצו ואוכל פירות כל זמן המכירה ולבסוף תחזור לבעליו ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירו' שהקונה לפירו' אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעוש' הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל וע' שהראב"ד השיגו ואמר שאינו מוצא מוכר לזמן שיבנה ויהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ע"ש והמ"מ כתב שהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שיובל נוהג שבונה והורס ועל מש"כ ראב"ד בגוונא דאחריך לפלוני כ' עליו מ"מ שדבריו אינו ברורין ופירש המל"מ הטעם שאינן ברורין דשאני התם דיש כח בראשון להפקיע לגמרי מהשני עיין שם:

והאי ענינא דכתב המ"מ דהרמב"ם מדמה למוכר בזמן שיובל נוהג אף הראב"ד זכר שם בהשגה ודייק דווקא שימכור לזמן מרובה ערך ס' או נ' שנה ולהתנות עמו שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר ואז יהיה דומה למוכר בזמן שנוהג יובל עכ"ל:

אבל מהמ"מ וכן הביא הסמ"ע שם ס"ק י"ב דאפילו לזמן קצר בלי שום תנאי לעשות כל צו דומה לזמן יובל כפי הנראה הדין עם הראב"ד דנחזי אנן המוכר לזמן ערך שנה או שנתיים ואח"ז יחזור קרקע למוכרו בלי דמים. דומה ממש למשכנתא דסורא דמבואר דמותר ללוקח לאכול פירות משום שעיקר קניינו הוה קנין פירות ועבור זה נותן דמים דכתוב במישלם שנין אילין תיפוק ארעא בלי דמי וא"כ די לנו שמתירין לו אכילות פירות אבל לבנות ולהרוס ראוי לומר שאינו רשאי דכל מקום שלוקח קרקע להחזיר אותה לזמן קצוב בלא דמי' בפשיטות שאינו קונה גופה של קרקע רק קנין פירות וממילא מיקרי קונה שדה לפירות שכתב הרמב"ם דאסור לבנו ולהרוס אף דבזמן שיובל נוהג אפשר שהקונה רשאי לבנות ולהרוס שאני התם דמ"מ הקינה בזמן יובל קונה גופה של קרקע כמבואר בפ' השולח דף מ"ח ע"א לחלק בין קונה קרקע לפירותיה דאדעתא דפירי קנחית משא"כ מוכר בזמן יובל דאדעתא דגופה קנחית והקונה בזמן יובל קונה בלא שום זמן אלא קונה סתמא ורחמנא אפקעינהו להאי מכירה ע"ש אבל מי שקונה בזה"ז קרקע על איזה זמן שנים באופן שתיפוק לאותה זמן לבעליה בלא דמי. ענין כזה מיקרי משכנתא דסורא ולכן דייק הראב"ד אם לא שמפורש שיעשה בגוף הקרקע כחפצו ורצונו ובזמן שיובל נוהג שהיה מנהג שהקונה בונה והורס התם שאני שממילא לא היה צריך לפרש ומסתמא ע"פ מנהגא קונה אבל השתא ליכא מנהגא. וזה ודאי דקונה בזמן יובל קונה סתמא בלא זמן דמשמע לעולם אבל מהרמב"ם משמע דמשכחת לה שימכור שדה לזמן ולא פירש כך לכן שפיר הוקשה להשיג משום דבלא פרוש מיקרי מכירת שדה לפירות ועדיין אינו רשאי לשנות גופה של קרקע ומיובל לא מצינן למילף כנ"ל ועמדתי על תוכן וויכוח מה דפליג ראב"ד בזה על הרמב"ם וכ"א לשיטתו קאי:

והנה ראיתי במגדול עוז שם דמפרש דעת הרמב"ם בפשיטות מאוד עד אשר לפום רהיטא יש לתמוה על הראב"ד אשר בכאן לא בא לחלוק אלא לפרש ודחק א"ע למצוא איזה ענין להספיק בו אופן נאות על קיום דברי רמב"ם ואיך לא ראה דרך סלולה מהדרך הזה שמצא מגדול עוז שם וז"ל שם ובתחילה בא לדחות מה שמדמה לה הראב"ד לאחריך לפלוני ואח"כ מסיים ואם יש לנו לדמות מדמינא לה לההיא דסוף פ' יש נוחלין דאסקינא המוכר או הנותן ע"מ להחזיר קנה והוא יחזיר והא ודאי לזמן קצוב הוא דהא הדרא עכ"ל ולפום רהיטא בהשקפה ראשונה תמוה איך לא עמד ע"ז הראב"ד והמ"מ. דזה ודאי זה ענין אמיתי דרך מרווח מאוד דדווקא בשמוכר על כמה שנים בתנאי שתחזור לבעליה בלא כסף כלל נראה דמעיקרא לא מסר הקונה זוזי רק כפי שווין של הפירות של זמן משך הקצוב ומיקרי קנין פירות ואילו הן משכנתא דסוריא דתיפוק בלא כסף כנ"ל. משא"כ כשמסלק כל דמי המכר ומקח שווייו של שדה זו לבעליה שהוא המוכר ומקבל השדה לחזקתו ממילא היא קנין גמורה ביד הקונה ואף שיש ביניהם תנאי קבוע על איזה זמן שיחזיר זה המעות ליד הלוקח וזה יחזיר לידו השדה מ"מ נראה פשוט שעד זמן הקצוב לוקח גמור נחשב זה על שדה ההיא וכבעלים גמורים הוא. אחרי שסילק כל דמיה לבעליו ולכן פשוט שכל זמן שהיא ת"י בונה והורס ועושה כאדם העושה בתוך שלו:

איברא דבעל מגדול עוז הוסיף בלשונו מה שלא נזכר בתלמוד דהנה הביא האמור בפ' יש נוחלין מתנה ע"מ להחזי' שמיה מתנה והוסיף מדיליה גם המוכר ע"מ להחזיר ע"ש אך באמת מתנה ע"מ להחזיר לית מאן דפליג דהמקבל אוכל את הפירות עד זמן החזרה אף שענין החזרה הכרחי עליו מ"מ אינו מגרע את כח המתנה קודם זמן החזרה וכמבואר סימן רמ"א סעיף ו' באריכות מזה אבל מכר ע"מ להחזיר אשר לפי פרש"י וכל הקדמונים הוא הדין המבואר בתלמודא מכר שדה ואמר לכשיהיה לי מעות תחזיר אסור ללוקח הפירות משום ריבית ואינו מותר אלא כשאין הלוקח מוכרח בע"כ להחזיר אלא שיהיה הענין תלוי ברצונו ודעתו אי להחזיר או לא וכדמפרש"י שם בסוגיא ד"ה דא"ל כו' ע"ש ודעת הראב"ד לפרש מה דאמור בתלמוד מדעתיה כפירש"י כמבואר בבעה"ת שער מ"ו הביאו הב"י ריש סימן ר"ז וז"ל פי' הראב"ד נעשה כאומר לו מדעתיה כגון שאמר לו אם יהיה לי זה הדעת באותו שעה והוא פירש"י והרא"ש שם בסוגיא ע"ש א"כ מבואר דעת הראב"ד כרש"י שכ' ד"ה א"ל כו' אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע"ש ולפי"ז סברת בעל מגדול עוז הוא מגדל פורח באויר שא"א לצייר כלל ענין מכירה וקבלות דמים ע"מ להחזיר המעות ויוחזר המקח אף שבמתנה יש קיום לזה אבל במכר אסור. ולכן א"א לצייר מכירה לזמן קצוב ע"פ דרך הזה' אמנם הרמב"ם לשיטתו קאי דמבואר דעתו כמו שהובא דבריו בסי' ר"ז סעי' ה' דמכר דמו למתנה בזה ומוכר ע"מ להחזיר קנה קניה גמורה רק שמחוייב לקיים תנאו להחזיר בזמן הקבוע ועד שעת חזרה הרי היא של הלוקח לכל דבר ומה שמוכרח זה הלוקח בע"כ באיזה זמן המוגבל להחזיר השדה ענין הזה הוא תנאי ומילתא אחריתא כאשר הבאתי לשון ביאורי הגאון סי' ש"ה דזה דומה לתנאי אחר שיאכל או יעשה איזה דבר ואינו נגרע כוחו של הלוקח מחמת תנאי וממילא מותר לו לאכול את הפירות והתנאי יכולים למחול זה לזה את חיובם שקבעו עליהם בתחילות הקנאה ונשאר הקנאה ראשונה בתקפה אחרי המחילה ושפיר כ' הרמב"ם על עסק מכירה כזה מכירה לזמן קצוב ושפיר מסיים הרמב"ם בזה כמבואר סי' רי"ב סעיף ד' שהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל משום דהא לוקח הזה סילק כל דמי שווי של השדה זו בשלימות ומסתמא דעת המוכר שכל זמן הקצוב מסולק המוכר מהקרקע והלוקח הוא בעליה בקביעות לכל דבר לעשות בה כרצונו וחפצו ולא דמי למוכר שדה לפירותיה דהתם צריך לפרש שנותן לו רשות לעשות בה כחפצו כמו שביאר ראב"ד דשאני התם שלא סילק כל דמי הקרקע ודמי למשכנתא דסורא ואף שיש משכנתא בלא נכייתא דהממשכן צריך להחזיר דמים להמלוה ג"כ שאני התם דמסתמא אינו מסלק כל דמי שוויה של הקרקע וממילא יד ורשות של בעלי קרקע קבוע בה. משא"כ זה שעושה הענין דרך מכר ומסתמא מקבל כל דמי שוויו של המקח בשלימות וידו מסולקת הימנה וזה הקונה הוא בעלים גמורים עליה רק שעליו לקיים התנאי או אפשר ימחלו זה לזה:

וכל זה הוא בסעיף ה' דהמוכר גמר והקנה את מקחו במכירה גמורה רק שהמכר הטיל תנאי שמחוייב הלוקח להחזיר או שהלוקח הטיל התנאי זה שיחזור המקח וממילא מחוייב מוכר לקבל ולסלק דמיו ויסוד תורת תנאי ביניה דבר הזה ולכן פסק שם הרמב"ם דהמקח קיים ויקיים לחזור כפי תנאו אך האי דינא דסעיף ו' שינה השו"ע בו לישנא דרמב"ם וכל המשנה כו'. דהנה לשון הרמב"ם בפרק ו' ממכירה בקיצור אמר המוכר לכשיהיה לי כו' לא קנה וכל פירות ריבית קצוצה. ע"ש והוא לשון השו"ע ביו"ד סי' קע"ד סעיף א' ואף כאן בהלכות מכירה הלכה י"א כ' בקיצור אמר המוכר לכשיהא כ' הרי הפירות של מוכר עכ"ל והשו"ע הוסיף דברים בנתינות טעם וז"ל צריך להחזיר כשיביא מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות דהני זוזי כהלוא' גביה והוא לשון הטור כאן וביו"ד קע"ד ע"ש והוא ע"פ יסודו של לשון רש"י (ס"ה ע"ב) שם ממש כדברים הללו ונראה לי ברור מחמת שלא עמד השו"ע על תוכן אמיתות דעת הרמב"ם בזה ע"כ הוסיף דברים הללו ואסור לשנות מלשון רבו דהא לשון הרמב"ם סתמא נקט דלא קנה משמע משום דלא קנה זהו טעמו של איסור הפירות ולא משום הכרח חזרות הקרקע כמו שכ' השו"ע אלא משום דלא קנה משו"ה אסור ובהלכות מכירה הרי הפירות של מוכר דלא איירי מריבית דאפשר דעדיין לא סילק מעות ואין כאן איסור ריבית מ"מ מבאר הרמב"ם דפירות של מוכר מן הדין דלוקח לא קנה ובהל' מלוה משמיענו עסק ריבית אם כבר נתן מעות יש כאן ריבית:

והענין הוא כמו שביארנו לעיל דהאי עניינא לאו משורש ויסוד תנאי איתמר אלא משום שמפרש ואומר שאינו גמר ומקנה מעיקרו את המקח הזה ואינו עושה את עסק המכירה רק לאכלה ולא לסחורה אשר נצרך ודחוק למעו' לפרנס א"ע או לשלם נושיו ומודיע ללוקח בפירוש שלזמן שיעבור מעליו האי אונסא דמעות ויבוא העת וזמן שיהיה לו מעות אזי יתבטל את המקח ויחזיר הקרקע לו ולכן אינו אומר לכשיתן מעות אלא לכשיהיה לו מעות ממילא שאינו תולה הענין כשיתייקרו קרקעות שיהיה יכול להשיג מאחרים הלואות או למכור ביוקר אלא עיקר הענין הוא שמודיע ללוקח שיש לו אונסא דנפשי' מדוחקא דמעו' ואינו גמר ומקני המקח מחמת אונסו רק לכשיהיה לו מעות מבטל מעשה מכר זה ואפשר יש למוכר תקיה שיורחב לאיזה זמן גבולו או ע"י ירושה שמצפה לבוא או איזה סיבה אחרת שקרוב' לבוא לפניו והלוקח שומע ויודע דבר זה שאין מוכ' רוצה רק על אופן זה ומוכרח להתרצות לגמור הקנייה על אופן זה ודומה ממש לזבין ולא איצטריך לזוזי' דהיינו שאמר בשעת המכר שלדעת כן הוא מוכר אף על פי שלא התנה בפירוש כן הוא לשון הטור ע"ש דהיינו שאמר מוכר בפני הלוקח שדעתו לעלות לא"י או לקנות חיטים במעות הללו וביארנו שנכון שלא שייך לכפול תנאו דהאי עניינא לא משורש ויסוד תנאי אתינן עלה אלא מיסוד ושורש מודעה על מקח שנעשה באונס וכמבואר סי' ר"ה סעיף א' לשון מודעה שיאמר לעדים דעו שמה שאני מוכר לפלוני מחמת אונס עכ"ל, ולא צריכין שם כפילות דברים לכפול ולומר שא"ל האונס לא היה מוכר. משום דדי לנו שמודיע תוכן לבו שאינו גומר ומקנה ומה"ט ביארנו שלא שייך התם ענין מחילה לקיים את המכר. כמו דמהני מחילה במכר שנעשה על תנאי משום דגבי אונס לא גמר והקנה מעיקרו ממילא א"א להקנין הראשון להתקיים לעולם ומעיקר ויסוד זה הוה הני עניינא דמוכר אדעתא למיסק לא"י לא נקט תלמודא ע"מ לעלות לא"י דאז הוה משמע דיסודו משורש תנאי הוא אבל השתא דנקט אדעתא משמע ומפורש דדי לנו שמודיע דעתו לעשות במעות עליות א"י או קניות חיטין וממילא אמרי' דלא גמר והקנה בלעדי ענין זה שאמר בשעת המקח וממילא אף לוקח ששומע ויודע זה מסתמא סבר וקיבל בהכרח ויודע שאין המוכר גומר ומקנה רק לעשו' אותו דבר ואם לא יהיה נצרך להמעו' אינו גמר ומקנה ומשו"ה כל שלא איצטרך להני זוזי מחמת שא"א לעלות לא"י או לקנות חיטים הדרא זביני ואף בהאי עניינא לא שייכי מחילה שאין שרשו ויסודו מענין תנאי אלא משורש ויסוד אונס שלא גמר ומקנה מעיקרו בלעדי זה ועיין בב"י סי' ר"ז מחודש כ"ג בשם רשב"א שאם לא הוצרך להני זוזי אפילו לשנה ואפילו לשנתיים שהרי גילוי דעתו כתנאי גמור וכל שבתנאי חוזר ע"ש. ואף גם זאת ביארנו למעלה דבהני עניינא דלא איצטרך לזוזי בעינן דווקא שיודע הדבר זה ללוקח בשעת מכר אבל מה שמודיע זאת לפני עדים לא מועיל מידי משום דהני ענייני דמיין לאונסא דנפשיה דלא מהני בהו מודעא שלא בפני הלוקח רק אם מודעה זאת מודיע ללוקח ויודע לוקח שלא גמר ומקני רק כדי לעלות לא"י או לקנות חיטים ממילא דע"כ סבר וקיבל לוקח ע"ז ויודע שאינו קונה המקח כשלא יצטרך מוכר זה להני זוזי:

והאי דינא דאית' בסוגיא דמכר שדה או בית ואמר לו לכשיהי' לי מעות החזירם לי ממס להני עניינא דזבין ולא איצטרך לזוזי דמיא וכמו דהתם הואיל ואמר כך ללוקח בשעת המקח ממילא סבר וקיבל לוקח ע"ז כמו כן כאן שאמר ללוקח שלא גמר ומקנה את מקח הזה רק ע"פ אונסו ודוחקא למעות אך כל שארי מוכרים אמרינן בהו שמחמת אונסו גמר ומקנה לעולם אף לאחר שיעבור מעליהם האונס היינו שירחיב בכסף וזהב ירבה להם אבל מוכר הזה מודיע ללוקח שאינו גומר ומקנה לעולם ע"פ אונסא ודוחקו שיש לו כעת רק שדעתו הוא כשיעבור מעליו זה האונס היינו שיהיה לו מעות לעצמו מאיזה מקום שאז יעבור מעליו האי אונסא רוצה שיוחזר המקח אליו ואם שלוקח שומע ורואה שאינו גמר ומקנה או שאינו מרוצה להוציא על אופן זה מעות מכיסיה ומוכרח המוכר למכור סתמא כמו כל מוכר שאגב אונס דמעות גומר ומקנה ואם עכ"פ אינו רוצה מוכר בלעדי על פי אופן הנ"ל והלוקח מוכרח להתרצה לזה ממילא נגמר עסק המקח על אופן זה ועוד נראה ברור דענין זה עדיפא טובא מזבין ולא איצטרך לזוזי ולפיכך בזבין ולא איצטרך לזוזי מיבעי ליה מעיקרא לתלמודא בכתובות (צ"ז ע"א) משום דלא הודיע אלא תחילת מעשה ולא סוף מחשבתו דאם לא יעלה לא"י יחזור למקחו אבל כאן מודיע סוף מעשה במחשבה תחילה ומפרש ואומר שכאשר יושג אליו מעות יוחזר לו מקחו ולכן כמו בזבין לעלות לא"י או לקנות חטים והודיע זאת להמוכר דהבאתי לעיל בשם הב"י שהביא סמ"ע ר"ז ס"ק ח' דלוקח אסור לאכול פירות עד שיודע שיקיים זביני ע"ש וכן ביו"ד סי' קע"ד סעיף ז' מבואר שם שאסור לאכול פירות משעה שנולד ספק בענין הזה ע"ש בט"ז ס"ק ד' כמו כן בהאי דינא שהודיע המוכר שאינו גמר ומקנה משום דוחקא שלו למעות רק שדעתו להיות הדרא זביני כשיהיה לו מעות כנ"ל וממילא שאינו גומר ומקנה משום אונסא דנפשיה א"כ בפשיטות שאסור ללוקח לאכול פירות דכל שעה ושעה בספיקא קאי שיושג לו מעות ולא יהיה נצרך לזוזי והדרא זביני. א"כ זהו ענין ממש זבין ולא איצטרך לזוזי:

וראיה מפורשת לכל פרטי הדברים עיקרים הללו ממה דאיתא (ס"ז ע"א) שם דההיא איתתא דשלחה שלוחה לקנות שדה מקרובה ובשעת המכר אמר המוכר להשליח אי הוה ליה זוזי מהדרא לה נהלי השיב שליח את ונוולא אחי דשמה דההיא איתתא הוה נוולא אמר השליח שמסתמא תתפשר אתה עמה שהיא קרובתך ומסקינן כל את ונוולא אחי סמכה דעתיה ולא גמר ומקני ע"ש ולכאורה הל"ל וגמר ומקני ע"פ תנאי הזה אולם לדברינו מבואר בדיקדוק דהתם לא היה הלוקח בעצמו רק שלוחו והמוכר שאל לשליח והודיע לו שדעתו לקנין זה רק משום אונסא דמעות וכשיהיה לו מעות יוחזר לו. ואם היה משיב לו השליח ודאי לא מתרצה הלוקח לזה ואעפ"כ היה האי מוכר גומר המקח היה לו הדין כמו כל מוכרים אף דזוזי אונסים להן מ"מ גמר ומקני ע"פ אונסא דנפשיה אך האי שליח לא השיב בהחלט לא הן ולא לאו ואמר לו סתמא את ונוולא אחי ואי נימא שלא היה סמיכה בדברים הללו ולא סמכא דעתיה של מוכר שלוקח יסכים לזה ממילא ע"כ היה מהצורך לנו לומר דהאי מוכר אף דזוזי אנסו למכירה מ"מ מחמת אנסו גמר ומקני בהחלט לכן מסיק תלמודא דהאי לישנא שאמר השליח את ונוולא אחי ע"ז סמכה דעתו של המוכר כי מסתמא תתרצה לאופן זה וממילא לא גמר ומקני את מקח הזה בהחלט וא"כ מפורש דכל שאומר מוכר לכשיהיה לי מעות יש לו דינא דזבין ולא איצטריך לזוזי דלא גמר ומקני כלל את המקח ואף מחילה לא שייכא בזה כמו שביארנו בענין לא איצטרך לזוזי ולכן בפשיטות אסור ללוקח לאכול פירות הואיל ולא גמר ומקני רק משום אונסא דזוזי ויש לו דין דכל מוכר באונסא דאחרינא כשמוכר מוסר מודעא לא קנה ליקח כלל והאי נמי מודעה עשה שהודיע זאת ללוקח עצמו וממילא פשיטא דאסור ללוקח לאכול פירות כמו שכתב הרמב"ם בה' מכירה ועיקר טעמא דאסור הוא כמו שביאר טעמו של דבר בה' מלוה שם דבענין מכירה כזו לא קנה כלל הלוקח ולא משום דמוכרח להחזיר לו כמו שכ' השו"ע דזה לא מגרע כוחו של לוקח אם נעשה הדבר דרך תנאה. וכמבואר בסעיף ה' התנה על לוקח כו' יקיים כמו שהתנה והמקח קים משום דהתם בעניינא תנאה איירינן אבל כאן בגמרא אמר סתמא מכר שדה ואמר כו' ולא נקט והתנה וכן הוא לשין רמב"ם בה' מלוה ע"ש ואף שבה' מכירה תפס לשון התנה אף בזה סירכא דלישנא נקטי' אבל באמת אין יסוד ושורש הדבר מיסוד תנאי אלא מיסוד דלא גמר והקנה כלל בהחלט מעיקרו וכמו בזבין ולא איצטרך לזוזי דמשעה שנולד ספק אסור לאכול פירות כמו כן כאן אסור ללוקח לאכול פירות הואיל ולא גמר והקנה בהחלט ותמיד בספיקא קאי שמא היום או למחר יורחב גבולו למעות. וניחא מאוד דקאמר תלמודא סתמא לכשיהיה לי מעות ולא קאמר כשאתן לך מעות כמו דנקט הרמב"ם והובא שם סעיף ה' משום דהתם בתנאי קאיירי אבל כאן אמר שאינו גמר ומקני רק משום דוחקא דמעות ותיכף כשלא יהיה עליו הדוחקא אינו גמר ומקני כו' ואינו תולה הדבר בחזרת מעות אלא בהעברת אונסא דזוזי מעליו כמו שביארנו:

ועתה לא קשה מה שחקרתי להקשות לפי דברי ש"ך ריש סי' קע"ד דלהני פוסקים דאפילו משכנתא בלא נכייתא לא הוה רק אבק ריבית הכא ג"כ לא הוה רק א"ר לכן הקשתי לדברי הרמב"ם דהואיל ומבואר דעתו פ' ו' ממכירה כדעת רש"י דבית שפיר הוה ר"ק אבל שדה לאהוה רק אבק ריבית ע"ש הלכה ז' ובגמרא וברמב"ם מבואר מכר לו בית מכר לו שדה ועל שניהם קמסיים דהוה ר"ק ע"ש:

אבל לפי המבואר ניחא דהנה מבואר שם עוד בה' ז' וז"ל וכן אין המשכנא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו. והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו ובזה יראה מהגמרא שהמשכונא א"ר ואין לך להעמיד אלא בממשכן שדהו כו' ע"ש עכ"פ מבואר באר הטיב דדווקא גבי משכן מחלק בין שדה לבית ודעתו דבשדה הואיל וגמר והקנהו ואין פירותיו מצויין לא הוה רק א"ר אבל גבי אסמכתא אפילו בשדה ר"ק משום דלא קנה מעיקרו והכ"נ בהאי עניינא דאומר כשיהיה לי מעות דפסק הרמב"ם לא קנה כלל וכמו שביארנו טעמא דמילתא דלא גמר ומקנה מחמת אונסא דזוזי כמו שארי מוכרים דגמרי ומקני מחמת אונסא דנפשייהו ובפשיטא דלאסמכתא דמינן הא מילתא דהתם לא קנה והכא לא קנה ממילא הוה רבית קציצה. ובזה ניחא דדייק ונקט בגמרא מכר לו בית מכר לו שדה לכאורה אריכות הוא אבל לדברינו ניחא דבא להשמיענו דבזה שניהם בחד דינא מתדנא ואין לחלק בין בית בין שדה כבמשכנתא:

ועפי"ז ניחא מאוד מה דאיתא בסעיף ז' דהוא לשון הרמב"ם ממכירה דמחלק בין לוקח למוכר והוא ע"פ מה דאיתא בגמרא לכשיהיה לך מעות אחזיר לך קרקע זו וזהו לשין סעיף ז' מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה לך מעות אחזירם לך הרי התנאי קיים ולוקח אוכל פירות ואין בזה א"ר שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה וענין ההפרש בין אמירת המוכר ללוקח מבואר בעליל ע"פ עיקרי הדברים אשר יסדנו עד כה דדוקא היכא שמוכר אומר כך א"כ מבואר שאינו גומר ומקני ע"פ אונסא דזוזי כנ"ל משא"כ כשהמוכר מוכר סתם ולא אמר מידי וממילא מוכר זה דומה לכולהו מוכרים אף דזוזי אונסים אותם לעשות המכירה מכל מקים מחמת אונסא גמר ומקני ומה שהלוקח אומר דבר זה ודאי מיסוד ושורש תנאי קאתינא עלה אף שהלוקח קובע התנאי דווקא כשיהיה מעות עצמו אצל המוכר ולא שישיג וילוה מאחרים באותו לשון עצמו שאמרנו לעיל על המוכר מ"מ אין ענין זה מגרע את גוף המכירה הואיל והמוכר מכר סתם גמר והקנה בכל אופן רק ענין זה נעשה תנאי ביניהם ויכול להיות זה שיבוא מזה צד טובה הלוקח היינו אם יוזל קרקעות ואעפ"כ כשיהיה מעות אצל המוכר יהיה מוכרח לסלק והלוקח יחזיר לו מקחו והואיל ונעשה ענין זה דרך תנאי ומדעתו של לוקח והמוכר גמר והקנה סתם אין בזה א"ר אפילו כמו בכל ענייני תנאי משים שהמוכר גמר והקנה ומה שנעשה מדעת לוקח מיקרי תנאי ומחוייבים לקיים התנאי ויש כח להם למחול התנאי זה לזה ולכן אין בזה אבק ריבית ומדוקדק מאוד מה דאמר מכר לו סתם כלומר הואיל והמוכר לא פירש כלום ממילא דעתו להיות גומר להקנות לעולם בקביעות ולכן מה שנעשה עסק אמירה זאת מדעתו של לוקח אף שאף המוכר מסכים לזה ונגמר על פי אופן הזה מ"מ תנאי מקרי כו,':

ומיסוד עיקרי הדברים לאמיתתן מבואר לנכון מה שיש לדקדק מה שהוסיף הרמב"ם לשונו על לשון התלמוד דבתלמוד איתא חד לישנא במוכר ובלוקח דבמוכר איתא לכשיהיה לי מעות תחזיר לי ובלוקח איתא כשיהיה לך מעות אחזירם לך. וברמב"ם איתא גבי לוקח כשיהיה לך מעות הביאם אלי ואני אחזיר לך קרקע זו. ולכאורה קשה למאי הוסיף רבינו משה מדעתו לשון זה ודרכו תמיד לתפוס לשון תלמוד ועוד דה"ל גם במוכר למינקט כך דמוכר אמר לכשיהיה לי מעות אביאם לך ותחזיר לי קרקע זו אבל הענין מבואר שהרמב"ם הוסיף זאת לתוספת ביאור דגבי מוכר מורין הדברים שמוכר הזה לא גמר והקנה רק דזוזי אנסו ואנוס הוא על עיקר מכירתו ואומר לכשיהי' לי מעות וסר מעליו אונסא דזוזי מבטל המקח הזה מעיקרו ולא בדרך תנאי קובע הדברים כמו שהארכנו לכן אינו מבואר בתלמוד ולא ברמב"ם שהמוכר אומר שיביא המעות ללוקח כמו כל מוכר באונס כשמוסר מודעה אומר להעדי' כשיעבור האונס יבטל המכר אבל אינו צריך לומר להם שיחזיר המעות ויבטל המכר אבל גבי לוקח שמתנה ענין זה אשר ביארנו שמיסוד ושורש תנאי איקבע ביניהם דבר זה ולא משום ביטול המקח לכן מבאר הרמב"ם שמתנה הלוקח ואומר לכשיהי' לך מעות הביאם אלי ואחזיר לך המקח אבל מחמת שיהיה לך מעות לבד אינו מתבטל עסק המכירה כמו ברישא גבי מוכר שיסוד המכירה נתבטלה תיכף כשיש מעות אצל המוכר דהיינו שסר מעליו אונסא דזוזי ומדוייק מה דמסיים הרמב"ם בה' מלוה שם וז"ל הרי הלוקח אוכל פירות עד שיחזיר לו מעותיו עכ"ל דייק ונקט מעותיו ולא קאמר סתמא עד שיחזיר לו מעות משום דענין עסק אמירות המוכר או הלוקח הכל קאי ואיירי דווקא שיהי' מעות למוכר עצמו מאיזה מקום ולא שישיג וילוה או יקח בהקפה אצל אחרים ולסלק הלוקח מקרקע זו על דרך האמור בשדה אחוזה ובתי ערי חומה והשיגה ידו ולא שילוה אצל אחרי' (ע' ערכין ד' ל' ע"ב וברמב"ם פ' י"א מה' שמיטין) והכ"נ דכוותא דהא בפי' הוקבע תנאי הדברים ביניהם כשיהי' לך מעות דווקא שיהיה לו בעצמו ולא לקבל הלואה או הקפה מאחרי' לפיכך שפיר דמסיים וקאמר הלוקח אוכל פירות עד שיחזיר לו מעותיו מעותיו דווקא אבל אם ישיג מאחרים לא יקבל ממנו דהיינו אם יתייקרו שדות יכול לקבל הקפה או הלואה על סמך שיסלק את הלוקח זה מהשדה וימכור לאחר ביוקר. או יקבל לכתחילה מעות אצל קונה אחר לסלק את לוקח הראשון זה אינו מועיל:

ועתה מבואר כל דיוק לישנא דהרמב"ם הכל בתכלית הדיוק דבסעיף ה' דאי' שם שהתנו לחזור המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות התם בודאי אינו ענין שיהיה נוגע לגוף עיקר קביעתו של המכר ולומר דאונסא דזוזי לא גמר והקנה דהא אף השתא לא קבע התנאי על מעות עצמו שיהיה לו דווקא אלא קבע ואמר סתם שבזמן ההוא יתן לו מעות הן שישיג הלואה או יקבל מיד לוקח אחר מעות ויתן. א"כ ודאי ענין כזה מיסוד ושורש תנאי ואיזה ריעותא לגוף המכירה להורות על אונסא דזוזי דחקו להמכירה דהא אף התנאי שיוחזר המקח אף כשלא יעבור מאת המוכר האי אונסא ולכן דייק ואמר שם בין שהתנה כך המוכר או לוקח. אבל בסעיף ו' וסעיף ז' דאיירי שם מענין שיהיו מעות דווקא למוכר מעות שלו ולא של אחרים בזה דייק לחלק שיש הפרש כשאומר כך המוכר ממילא מגרע את עצמות המקח שאינו גומר ומקנה רק משום אונסא דזוזי. אבל כשמוכר אינו מזכיר עסק זה אלא מוכר סתם ממילא גמר ומקני מחמת אונסא דזוזי את מכר הזה בהחלט אף דלוקח קובע מדעתו ענין זה לתנאי כשיהיו מעות למוכר יקבל המקח ויביא מעות. מ"מ אינו ענין זה ריעותא להיות מגרע את כח המכירה דהא המוכר גמר ומקני בסתם כנ"ל ויש לדון ענין זה אף במוכר לעלות לא"י או לקנות חיטים דמבואר ריש סי' ר"ז בסעיף ג' דכל שהודיע זאת ללוקח דאדעתא דהכי מוכר חוזר המקח כשלא איצטרך לו להני זוזי על עליות א"י או קניות חיטים ומבואר שם בסעיף ד' אם מכר סתם אע"פ שבלבו היה כך ואע"פ שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה ואע"פ שקודם המכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת המכר לא אמר אינו חוזר עכ"ל ונרא' דאף בהני עניינא שמוכר מכר סתם אף שאמת דעתו לעלות לא"י או לקנות חיטים (עיין בתו' ריש פ' השולח ד"ה מ"ד וז"ל כיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים הדבר בכל ענין ע"ש) וממילא הוה הדין שאינו חוזר. אך הלוקח הוא שהתנה ואמר אם לא תלך אתה לא"י או שלא תקנה חטין אחזיר לך מקחך בפשיטות יש לדין הדבר מיסוד תנאי ולא משום דלא גמר והקנה דווקא כשמוכר אמר וגילה דעתו שעל דעת כן הוא מוכר התם לא אתינן עלה מיסוד תנאי אלא משום דלא גמר והקנה בלעדי ענין הזה אבל כשמוכר לא פירש זאת דמפורש בתו' ריש פ' השולח מדלא חשש לפרש רוצה שיתקיים בכל ענין ע"ש ומה דהתנה לוקח שיחזיר לו כשלא יעלה ויקנה חיטים יסוד תנאי הוה ונ"מ דבזה שייך מחילה כמו שביארנו:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה