שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה יא
יא שאלה נשאלתי ממופלג אחד ממעשה שאחד מכר לחבירו אשר סך השט"ח היה לערך מאה רו"כ ומכרו עבור שמונים רו"כ וזהו היתר גמור כמבואר סי' קע"ג סעיף ד' אולם תנאי היה להם בשעת מכירה אם ירצה המוכר ליתן להקונה במשך חצי שנה סך תשעים רו"כ אזי יוחזר השט"ח ליד המוכר לכן נסתפק ע"פ האמור ריש סימן קע"ד גבי מוכר שדה והתנה ואמר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי הוה צד אחד בריבית ואסור אף שיש לחלק דכאן יש קבלות אחריות דאם לא יהיה יכול להוציאו מיד בעל החתו' על הקונה כל ההיזק שאז בודאי לא יחזיר המוכ' המעו' להקונה אך לפי מה שמבי' סימן קע"ג סעיף י"ח שאסור להלות כ' דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן בשובה כ"ד דינרים ע"ש א"כ משמע שעסק אחריות שיש שם אינו מתיר משום ריבית א"כ ה"ה בזה ואמרתי לבאר דין הזה ואגב אבאר איזה דינים: הנה לשון השו"ע ריש סימן קע"ד גבי מוכר שדה הנ"ל דהוא צד אחד בריבית דהוה ריבית קצוצה ועיין בש"כ שם שכתב דלפוסקים דסברי דמשכנתא בלא נכייתא לא הוה רק אבק ריבית ממילא אף בזה לא הוה רק א"ר ע"ש וכן כתב הט"ז ע"ש. ולהאי סברא דאין בעסק צד א' בריבית רק דין א"ר ולא ר"ץ ממילא כשיש קבלות אחריות יש להתיר לגמרי ע"פ המבואר בסי' קע"ז סעיף ה' בהג"ה דקבלת אחריות מהני במקום אבק ולא בקצוצה ע"ש אולם להאי דעה שיש כאן ריבית קצוצה א"כ לא מהני קבלת אחריות להתיר לגמרי: ואגב אבאר מה דראיתי שהט"ז מחולק עם הלבוש בסי' קע"ג ס"ק ל' בהאי דינא דריב"ש שנותן כ' דינרים ומקבל עליו אחריות מהליכות הספינה ובשובו יקבל כ"ד כתב לבוש דהוה ר"ק והט"ז כתב עליו דשגגה היא דהא מבואר ריש סימן קע"ו לחלק גבי שכירות מעות בין קיבל אחריות או לא לענין אבק ריבית א"כ הכא נמי אם לא קיבל אחריות הוי קצוצה אבל כאן שקיבל אחריות ליכא רק אבק ריבית ע"ש ובחות דעת מסכים להט"ז דלא הוה רק אבק ריבית ואם קיבל אף אחריות גניבה יש מתירין לגמרי בסי' קע"ו ויש לחלק בין אמר לשון הלואה ובין אמר לשון שכירות ולפי"ז מיושב דברי לבוש עכ"ל. ובביאורי הגאון כ' ג"כ כלבוש דהוה קצוצה אולם לשיטתו קאי דכתב לחלוק על היתרא דקבלו' אחריות בסי' קע"ו ס"ק ב' ע"ש באריכות אולם ריב"ש מתיר ע"י קבלות אחריות כאשר הובא דעתו בב"י ריש סי' קע"ו ומשמע שם קצת דלשון שכירות לא מועיל רק עיקר קבלות אחריות ע"ש:
אולם חקרתי לומר דאף שיש כאן קבלות אחריות דספינה מ"מ לק"מ על לבוש אף דמסכים שם ריש קע"ו דקבלות אחריו' מהני כמו שהביא ט"ז בשמו בהאי עניינא דריב"ש נראה דלא מהני כי עיקר סברות טעם דמועיל קבלת האחריות הובא בביאורי הגאון בשם תה"ד בקוצר וז"ל כתב בתה"ד בשם גליון תוס' ונראה דהיכא דשל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוספתא שרי להשכיר מעותיו לשולחני משום דמחזירן בעין וה"ה אפילו השכיר להוציאן כו' ע"ש שהאריך הגאון בענין זה עכ"פ חזינן דעיקר טעמו של גליון תו' הנ"ל הוא משום שע"י שמקבל עליו הנותן אחריות אפילו מגניבה אין כאן דין מלוה אלא תורת פקדון חל על המעות הללו וא"כ עיקר סברא זו שייכא היכא דהנותן מקבל עליו אחריות על אותן מעות שמוסר כעת וברשותו קיימי על כל עסק הזיק שיארע אותם הן איזה אונס או שיגנובו וממילא מיקרי שפיר פקדון ולא מלוה משא"כ במעשה דריב"ש המובא בסעיף י"ח שם שעל אלו המעות שמוסר הנותן כעת להמקבל אין מקבל עליו הנותן שום אחריות ואם יארע בהם איזה הפסד הן באונס או בגניבה הכל המה באחריות המקבל בתוקף הלואה גמורה רק הנותן מקבל עליו אחריות ספינה היינו באם שיארע איזה היזיק בספינה אזי יפטור המקבל הלואה לשלם חוב הזה בודאי משום כך אין שום סברא שיהיה נקרא המעות פקדון ולא הלואה כי קבלת אחריות ספינה שקיבל אינו מוציא המעות הללו מתורת הלוא' לקבוע עליהם דין פקדון כי עסק אחריות הספינה הוא דבר אחר ואינו נוגע להלואת המעות. והא למה זה דומה למי שהוא שומר לחבירו וקיבל עליו כל חיובי היזק הן מגניבה או משארי אונסין כמו שאמרו מקבל עליו שומר חינם חיובי דשואל ואטו נימא דמחמת זה רשאי זה השומר להלות בריבית להנשמר מחמת שיש קבלות אחריות על השומר על החפצים שיקבל שמירה עליהם ואם יהי' איזה היזק על החפצים ממילא לא יקבל השומר פירעון מהחוב כלום שינירק לו עבור היזיק שמירתו זה ודאי אינו עולה על הדעת כלל. משום דקבלת אחריו' השמירה אינו קובע להלואה שהלוה שיהיה עליו תורת פקדון וה"נ קבלת אחריות דספינה אינו מועיל לעסק הלואה שיהיה לה תורת פקדון ודווקא כשמקבל המלוה אחריות על אלו המעות שמלוה כעת ואם יארע איזה אונס עליהם פטור לוה מלשלם בזה שייך לומר שאין עליהם תורת הלואה אלא תורת פקדון א"כ מבואר דקו' הט"ז לק"מ על הלבוש אף דלבוש פוסק בסי' קע"ו דקבלת אחריות על הלואה מהני מ"מ כאן לא מהני קבלת אחריו' ספינה על עסק הלואה הואיל ובגוף ההלואה אין אחריות על המלוה רק על הלוה וחקירה זאת לא לבד על ט"ז יצא כי אף הד"מ בסי' קע"ז הביא מקודם דברי התה"ד דקבלת אחריות מהני כדברי מהרי"ק שהביא הב"י שם ואח"כ כתב אמנם ריב"ש חולק על זה והביא דברי ריב"ש מקבלת אחריות ספינה שאינו מועיל ע"ש שהש"ך סימן הנ"ל ס"ק כ' העתיק כל דברי הד"מ והש"ך מתרץ דמריב"ש לא סותר דברי תה"ד משום דאיירי שלא קיבל רק אחריות דאונסין ולא אחריות דגניבה כי מסתמא כך הוא דבספינה ליכא אחריות רק מאונסין של הים ע"ש. כי לפי דברינו אין שום דמיון קבלת אחריות הספינה המבואר בריב"ש לעסק קבלת אחריות המבואר בתה"ד וכנ"ל וצ"ע טובא: ולא אמנע מלהעלות בקונ' הזה מה שראיתי פליאה מה שביאר הגאון בביאוריו סי' קע"ג ס"ק ל"ו על דברי השו"ע סעיף י"ט שהמה ממש דברי ריב"ש שהעתיק הש"ך והב"י ענין דסעי' י"ח וי"ט דהנה אוסר להלות כ' דינרי' שיתנם בשוב הספינה בלי הפסד כ"ד דינרים עבורם אף שמקבל עליו אחריות הספינה ומסיים ריב"ש ומה שנוהגים לתת ך' ליטרין למי שמבטיח ק' ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת כו' ע"ש וכוונתו של ריב"ש הוא פשוט מאוד שהענין הוא שידוע כל ספינה ההולכת מעבר לים אשר יהמו גליו הוא בסכנה שרוח מצויה דים יותר מסוכן משאינה מצויה דיבשה ולכן איש הירא ורך לבב מפחד תמיד על סחורתו ההולכת אליו מעבר לים ורוצה להסיר דאגה ופחד מעליו מבקש לו איש אמיץ לבב שמבטיח לו ומקבל על עצמו אחריו' סכנה הנ"ל ומי פתי יסור הנה להתערב על לא לו לקבל על עצמו דאגות אחרים לפיכך נותן בעל הסחורה לו עבור זה תשלומין ערך כ' למאה ואם מזלו טוב של מקבל ההוא ויבוא הספינה בלי פגע ומקרה אזי מרויח משכורתו בשלימות בידו ובאם שיהיה איזה מקרה ופגע הפסד לספינה ההיא אזי זריז ונפסד עבור כ' ליטרין שכירות שלקח מתחילה מחוייב לשלם מכיסו פ' ליטרין נוסף למלאות לבעל הסחורה כל מאה ליטרין בשלימות ונעשה בעל הסחורה זריז ונשכר זהו תוכן ענין סעיף י"ט המבואר בריב"ש ויש בזה עסק אסמכתא ודרך קנס כמבואר בריב"ש שם באורך ועיין ט"ז מבואר ג"כ זה ועיקר ענין ריבית שנראה בזה היא באופן שנעשה הפסד להספינה ומחוייב המקבל אחריות ליתן עבור עשרים שלקח מתחילה מאה בשלימות עיין בט"ז:
אבל ביאורי הגאון מבאר ענין סעיף הנ"ל בדרך אחר היינו שבעל הסחורה שיש לו בספינה הבאה אליו מעבר לים ק' ליטרין ומוכר אותן לאיזה איש עבור כ' ליטרין שמסלק לו הקונה עכשיו תיכף ולפי"ז אופן הריבית נראה בזה דווקא באם שיבוא הספינה בשלימות בלי פגע נמצא שלוקח הקונה ק' עבור כ' שסילק מתחילה ומביא הגאון על זה ראיה דאיתא שם בסעיף י' דמותר לקנות עגל בזול ולהניחו אצל מוכר ולקבל אחרי זמן כשיהיה שור משום שמצוי הפסדו כמו כן כאן מחמת שהפסד ספינה מצויה ביותר אין כאן ריבית אינו שוה עכשיו הסחורה שהיא מונחת על הספינה רק כ' למאה ע"ש: ותמוה בעיני כי ודאי פירוש ריב"ש הוא כמו שפירשנו וכמבואר בט"ז ולשון למי שמבטיח מפורש כך והעיקר הענין המשך דברי ריב"ש הוא כך אף שמקבל עליו המלוה אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה וכמבואר בסעיף י"ח ומסיק עוד ריב"ש דלא נימא דנחשיב ענין הוספה שמוסיף ד' דינרי' אין זה עבור הקדמות מעות הלואה אלא עבור מה שמקבל עליו אחריות סחורה בספינה על ערך סך כ' דינרים וזה בפשיטות מותר אם לא היה כאן כלל הלואה רק שבעל הסחורה היה נותן לו ד' דינרים עבור אחריות שמקבל עליו וזה ודאי שמותר ליתן עבור קבלות אחריות שכירות הן מקודם או אח"כ ולכן מסיק דמחמת שיש כאן הלואה אין לנו לחשוב הוספה ד' דינרים על שכירות אחריות אלא עבור הלואה שמקדים לו מעות. וזה דקאמר ומסיים אף שמותר ליתן שכירות עבור קבלות אחריות אבל כאן אסור ודומה לענין זה מבואר בשו"ע סי' קע"ז סעי' י"ג דאסור לקבל מעות הלואה ממלמד וליתן לו עבור זה הוצאה אף שהמלמד לומד עם בנו של המקבל וענין זה כפול בסי' קס"ו ברמ"א שם ומפורש דאף שהיה נותן לו הוצאה בלא"ה עבור שלומד עם בנו מ"מ אסור וגוף הדין הביא ב"י בשם מרדכי ומסיים שם כיון שהתנו שיתן לו מעות ויחזור עם בנו והוא יתן לו הוצאה אסור וכיוצא בזה ראיתי שהשיב הריב"ש עכ"ל ב"י וענין הנ"ל דומה ממש לזה דאפילו נימא דהוספה ד' דינרין היה נותן עבור אחריות לבד מ"מ הואיל והתנו ביחד עסק הלואה עם קבלת אחריות ביחד אסור כמו במלמד הנ"ל שדעת ריב"ש שם במרדכי לאסור ואם קבלות אחריות אינו שוה כ"כ בודאי אסור אלא אפילו ששוה מ"מ אסור הואיל ונעשה הענין ביחד עם הלואה ועי' ברמ"א סי' קס"ו במלמד הנ"ל שמסיים שיש לו דין הלוני ודר בחצרו דאסור אפילו לא קיימא לאגרא ע"ש וענין הזה ג"כ דומה ממש לענין מלמד וכבר מבואר ברמ"א קס"ו סעיף א' דכל שמתנה בשעת הלואה דור בחצרי מיקרי ר"ק אפילו בלא קיימא לאגרא ע"ש וא"כ קרוב לומר בזה שהדין עם לבוש דהוה קצוצה ועיקר סיומא של הריב"ש אשר הובא בסעיף י"ט לא כיון ריב"ש להודיע דליכא שם דררא דריבית אלא המשך דבריו דאף דשם כשנעשה ענין נתינות ד' דינרים בלא הלואה רק עבור אחריות שפיר דמי מ"מ כאן אסור הואיל ונעשה ביחד עם ההלואה כנ"ל:
נחזור לענין שאילתן גוף הדין מבואר ברמ"א קס"ט סוף סעיף י"ח בשם תה"ד דאסור להתנות שם במכירות שט"ח שיחזיר לו המכירה בחזרה כמו בדין מכירות שדה או בית משמע מפורש דקבלות אחריות שמקבל עליו המוכר בזה אינו מועיל להפקיע איסור ריבית שיש בזה אף דמבואר בש"ך ס"ק א' לדעת רמ"א אפילו בשדה שהתנה כך לא הוה רק אבק ריבית ע"ש וא"כ גבי שט"ח שיש מצורף קבלות אחריות היה ראוי להועיל להתיר אבק ריבית למבואר סי' קע"ג ברמ"א דגבי קצוצה לא מועיל אחריות ובאבק מועיל ע"ש מ"מ אינו מועיל במכירות שט"ח אחריות כסברתינו שעסק אחריות אינו קבוע על גוף המעו' שהלוה לו כמו שהארכנו בזה אולם אף זאת יש לחקור ולומ' דעסק של תה"ד אשר הובא ברמ"א קס"ו סעי' י"ח שם במכירת חוב בימים הקדמוני' של עובד כוכבי' אם הי' מתנה לסלק ליד הקונה ריבית שעלה מן העובד כוכבי' גרע מאכילות פירות של השדה דהתם וודאי לא גרע ממשכנתא בלא נכייתא כמו שכתב הש"ך אבל כאן כשיתן המוכר אח"כ הוספה ויקנה קרוב לקצוצה אך עיין ט"ז קע"ד ס"ק א' דמבואר שם דכל אופן צד א' בריבית לא מיקרי רק אבק ע"ש:
שם קס"ט סעיף י"ח ברמ"א בסופו בשם תה"ד שבתחילה אסור להתנות ע"מ להחזי' אלא צריך להקנות בסתמא ואחרי גמר המקח יבטיחנו הקונה בדברים אמיתים לכשיהיה לו מעות יחזיר לו משמע שאפילו אחרי גמר המקח אסור לעשות קנין וחיובא רק הבטחה בעלמא:
והנה האחרונים הש"ך וט"ז לא התעוררו שנמצא שהמחבר השו"ע חולק על סברא זאת ומתיר להדיא לעשות קנין אחרי גמר המקח רק שאינו רשאי לעשות האי חיובא מתחיל' קודם גמר המקח או בשעת המקח אבל אח"כ מותר אפי' חיובא בקנין ושטר והלא הוא בסימן קע"ד סעיף ב' דבשעת המקח אסור להתנות אבל אחרי גמר המקח אפילו שעה אחת מותר ואפילו עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים חסד הוא שרוצה להתחסד עמו להחזיר לו מקחו עכ"ל וא"כ מבואר שפליג על דברי תה"ד שהביא רמ"א שאסור לעשות קנין אפילו אחרי גמר המקח ולא התעוררו האחרונים לבאר האי פלוגתא זולת בביאורי הגאון סימן הנ"ל ס"ק ח' כתב בזה"ל אבל אם כו' כפי' ר"ח שם דמש"ש לכשיהיו לך כו' אח"כ קא מיירי ועיין הג"א שם ד"ה ר"ח ומש"ש בהג"א והוא דקני כו' ר"ל שעשה קנין או שטר דאל"כ בלא"ה מותר שאינו כלום ובתה"ד הבין דברי ר"ח שהוא רק בהבטחה בדברים אמיתים אבל בקנין אסור ומש"כ הג"א והוא דקנו כו' ר"ל הלוקח קנה מהמוכר היינו על תחילת הקנין קאי ואח"כ יבטיח הלוקח אותו כמש"כ סי' ש"ג והביאו רמ"א קס"ט סעיף י"ח וליתא אלא כמש"כ הרשב"א כאן ומש"כ ר"ח והוא דקנו לענין הקנין קאמר דלא תימא בהבטחה בלבד קונה כמו באמצע המכר עכ"ל ביאורי הגאון ע"ש:
עכ"פ נראה דדברי רמ"א קס"ט שהביא בשם תה"ד שאסור לעשות קנין רק הבטחה פליג על המחבר שהביא בסי' קע"ד דעת רשב"א דמתיר אפילו קנין: והנה מש"כ ביאורי הגאון שתה"ד כ' כך ע"פ שהבין לפרש דברי ר"ח המובא בהג"א מה שכתב והוא דקני אתחילת הקנין ודחי לה דאמת הוא דמה שאמר ר"ח והוא דקני קאי על ענין שנעשה אח"כ בקנין ראיתי בדרישה שכ' על דברי הב"י שכ' בסי' ר"ז לפרש והוא דקני לה קאי על אחרי גמר מקח ע"ז דחי לה הדרישה והוכיח דע"כ קאי על תחילות מעשה דאי קאי על אחרי גמרו של מקח הול"ל ואעפ"י שקנו מיניה ע"ש ובדפוס סלאוויטא הביא דברי דרישה הנ"ל בס"ק ט' ע"ש. ומש"כ הגאון לפרש דכך דייק ואומר והוא דקנו מיניה כי היכי דלא נטעה דאפילו הבטחה בעלמא מועיל אחרי גמר המקח כמו באמצע אינו נראה כלל שיטעה שום אדם בכך שיהיה איזה תועלת מענייני דברים שיבטיח זה לזה אחרי שנעשה ונגמר ענין המכירה לגמרי ואין לאחר מעשה כלום ועוד אין זה נוגע לאיסור ריבית דעסיק ביה דזה ודאי אם יטעה אדם בכך ואח"כ כשיבוא לב"ד ויאמרו לו שאין הבטחה מועלת מכש"כ שאין כאן איסור ריבית אבל לפירוש הדרישה דמש"כ והוא דקנו מיניה קאי על תחילת הקניה ניחא דקדייק לומר דדווקא שנעשה הבטחה הזאת אחרי קיום המקח שנעשה מעיקרו דאי לא"ה שעדיין לא נעשה קיום המקח יש לחוש שיכלול גמר הקניה אף הבטחה ההיא:
אולם אני רואה שאין אנו צריכין לומר שדברי תה"ד יסודן ע"פ הג"א ודברי ר"ח הנ"ל אלא דברי תה"ד המה תרומות מדברי בעל התרומות שהביא הב"י בסי' ר"ז שכ' כך בשם הר' ר' יצחק בתשובה שאין חילוק בין אם התנה מוכר או לוקח אלא כל שהתנה קודם גמר המקח אסור משום שיש קיום לתנאי הזה וסיפא מותר כשאמר לאחרי גמר המעשה וכמאן דאמר מדעתיה כיון שכבר נגמר המקח ולא היה שם קנין ממילא דברים בעלמא נינהו עכ"ל משמע דמפרש מה דאמור בגמרא מדעתיה כלומר שהענין הוא בדברים והבטחה בעלמא בלא קנין משמע שבקנין אסור וכדברי תה"ד הנ"ל ומסתמא הרב רבי יצחק הנ"ל הוא קדמון שבעה"ת היה תלמיד חבר לרמב"ן ומביא את דבריו ודרשתי וחקרתי לעמוד על הטעם וסברא שאסור לעשות קנין אפילו גמר המקח רק הבטחה בעלמא דלכאורה באמת קשה איזה דררא דאיסורא יכול לבוא בענין הזה כשיעשה קנין אחרי גמרו של המקח והרי המקח היא קני' לגמרי להקונה וזה ודאי שרשאי אדם לעשות קשר וקנין על ביתו ושדהו לאיש אחר ולומר לו כשיהיו לך מעות הביא מעות וקני וכדאיתא בגמרא לכי מייתית קני מוכר או כל פירות:
איברא מצאתי לחקור ולומר דהדין עם תה"ד ובעה"ת דלא משכחת לה האי ענינא דהתנו אחרי גמר המקח אלא שיהי' בהבטחה ודיבורא בעלמא ולא באופן חיובא כלל ומשו"ה שפיר מפרשי הא דאמרינן דאם נעשה אחרי גמר מקח הוה כאילו אמר מדעתי' כלומ' בדיבורא בעלמא ולא בחיובא וכמבוא' בבעה"ת שם ולכאורה הא אפשר עדיין שהתנו אחרי גמר מקח ומ"מ נעשה בחיובא בקנין עד שבע"כ מחוייב לקיים ומ"מ מותר וכנ"ל. אך לפי המבואר ריש סי' רמ"ה דעות אי מהני קנין אתן ויסוד הדין הוא מסוגיא דפרק השולח דאיתא שם אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ועיין בטור וב"י שהביאו בשם הרמ"ה דבקנין אתן אפילו קנו מידו לא קני משום דקנין דברים בעלמא ולא מחוייב לקיימו בעל כרחיה ומיהו אם אמר מעכשיו מהני קנין אתן בין בשטר בין בקנין וקנה לאלתר דכיון דאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה עכ"ל הטור. (ועיין עוד בשו"ע ריש סי' ר"ו דמעכשיו מהני בקנין אתן ואי לא הוה קנין דברים ע"ש):
ומעתה נחזי אנן כשרוצה זה הלוקח לעשות קשר אחרי גמר הקניה שלו שקנה השדה ונעשה לגמרי שלו והוה כמו שרוצה לעשות קשר וחיוב למכור שדה שלו לאדם אחר וע"כ שיתן קנין על זה על כשיהיה מעות להקונה יביא מעות והוא ימכור לו השדה הוה קנין אתן והיינו שאומר לכשיהיה לך מעות אחזור ואמכור לך והוה קנין אתן ולא קני ואי נימא שיעשה קנין מעכשיו דמועיל אפילו בקנין אתן ידוע מה דואמר (ס"ה ב') והובא בשו"ע קע"ד סעיף ה' דאם אמר מעכשיו אסורין המוכר והקונה לאכול הפירות. וא"כ לפי הנתבאר לא משכחת לה כלל האי דינא שיהיה נעשה קשר וחיוב אחרי גמר הקני' שיתחייב הקונה לחזור ולהקנות המקח להמוכר כשיהיה לו מעות דקנין בלא מעכשיו לא מהני דהוה קנין אתן ובמעכשיו אסור לאכול פירות המוכר והקונה:
אולם עיקרא דהאי דינא דקע"ד סעיף ב' הוא מתשו' הרשב"א עיין בבאר הגולה והרשב"א לשיטתו דסובר דקנין אתן מהני בכל מקום ולא אמרינן דהוה קנין דברים. עיין במגיד פ' ח' מה' זכיה ומתנה הלכה ו' ובב"י סימן קצ"ה סעיף ך' דמבואר דדעת הרשב"א דאפילו אתן לך כך וכך מהני ולא מיקרי קנין דברים ע"ש א"כ שפיר כתב דמשכחת לה שאחרי גמר מקח עשה שטר בקנין שיחזיר לו השדה וימכור לו כשיביא מעות אח"ז מצאתי בחות דעת קע"ד ס"ק ב' וז"ל ודווקא בלא מעכשיו דאי במעכשיו הוה זה הלוקח כאילו חוזר ומוכר במעכשיו ואסור לו לאכול פירות וצ"ל שלא אמר מעכשיו אלא שהתחייב א"ע למכור לו כשיהיה לו מעות עכ"ל ולא ידעתי איך לא שם לבו לעיקר ויסוד שחקרתי דהוה קנין דברים:
ובינותי עוד בספרי' לחקור על שורש ועיקר הזה ראיתי שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לתרץ דעת הרשב"א במה שדעתו דקנין אתן מהני דהנה ראיתי בב"י סי' ר"ו הביא תשו' רשב"א במי שעשה שטר בקנין שימכור ביתו לחבירו והשיב שקנין דברי' בעלמ' הוא שהרי לא הקנה המוכ' ביתו לחבירו אלא שקנו מידו שימכור ובמה נתחייב למכור ועובדא דמייתי תלמודא בסוף עבודת כוכבים אי מזבנינא האי ארעא לך מזבנינא התם כשהקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה תהא קנויה לו הא לאו הכי לא עשה ולא כלום עכ"ל וכן הוא לשון הרמב"ם פ' ח' ממכירה הלכה ו' שהביא שם סוגיא הנ"ל כ' שאמר לו כשאמכרנה שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו במנה ע"ש והביא המגיד שכך כתב ר' האי והרשב"א לפרש האי סוגיא דווקא באמר מעכשיו ע"ש ועיין בסמ"ע ריש סי' ר"ו) א"כ מבואר דעת הרשב"א בתשובה זו דלא מהני קנין דברים כשמתחייב א"ע בשטר ובקנין למכור כל זמן שלא נעשה אופן הקני' במעכשיו וא"כ קשה טובא על בעל חות דעת הנ"ל שכ' שצ"ל שאיירי בלא מעכשיו אלא שהתחייב א"ע למכור לו. הא לפי הנתבאר דאפילו רשב"א מודה דלא עשה ולא כלום בלא מעכשיו כנ"ל והדרא קושייתי לדוכתיה דלא משכחת לה כלל להאי דינא שיהיה נעשה חיוב מהלוקח אחרי גמר המקח שמחוייב לחזור ולמכור מקח הזה להמוכר כשיביא לו מעות בשלמא קודם גמר המקח אמרינן שמוכר הראשון לא הקנה להלוקח את המקח הזה אלא על תנאי שמחוייב לחזור ולמכור לו כשיהיה לו מעות ודומה למה דאי' סי' ר"ז סעיף ה' והוא מדברי הרמב"ם שמי שהקנה שדה לחבירו על תנאי שיחזור וימכרנה לפלוני מחוייב לקיים תנאו ואם קבע זמן מחוייב לקיים בזמנו וכשמקיים תנאו למכור לפלוני אזי קנייתו למפרע קנויה לו וכל הפירות שאכל המה שלו אבל אם לא יקיים תנאו ולא מכר לפלוני בזמן שהתנה עמו לחזור ולמכור לפלוני אזי בטלה קנייתו מעיקרא וממילא מחוייב להחזיר כל הפירות שאכל עד עתה ע"ש ויסוד הדבר הוא אמרוה בסוגיא דסוף פ' ה' דנדרים וכן אמרינן גבי אתרוג דנותנו ע"מ להחזיר יוצא חבירו בו ולא דומה לשאול כי מתנה ע"מ להחזיר קנין הוא לשעתו קניה גמורה להמקבל ואמרינן החזירוהו יצא לא החזירוהו לא יצא משו' דכל שנעשה תנאי בדבר ולא קיים בטלה ההקנאה מעיקרו ע"ש וא"כ שפיר אם נעשה התנאי ע"מ שיחזיר לו כשיהיה לו מעות לא צריך שום קנין ע"ז אלא נכלל ענין זה ממילא בתוך עיקר מעשה המקח והקניה וזה מחוייב לקיים תנאו אבל אם נעשה ענין הזה אחרי מעשה גמר המקח שמתחייב א"ע זה הלוקח לחזור ולמכור לו כשיהיה לו מעות במה יתחייב לקיים זאת דלפי האמור בסימן ר"ו וברמב"ם פ' ח' הנ"ל דא"א לחייב את עצמו למכור שדהו אם לא שיעשה חיוב וקשר המכירה במעכשיו כנ"ל:
וא"כ לכאורה נרא' שיפה כתב תה"ד כאשר הובא דבריו ברמ"א קס"ט סעיף יח שאין לעשות רק הבטחה אמיתית לאחר גמר המקח אבל בחיובא א"א כלל דבמעכשיו אסור ובלא מעכשיו אפילו שיעשה קנין אינו מועיל לחייבו למכור כנ"ל מסימן ר"ו ובפרט לפי המבואר בסי' קצ"ה דסתם קנין חליפין הוא במעכשיו א"כ אסור לעשות קנין בסתם אם לא שיפרש בלא מעכשיו אלא שמתחייב למכור לו לכשיהי' לו מעות זה לא מהני כלום דהיינו קנין למכור וכנ"ל:
אמנם לדעתי צ"ע טובא הני ב' תשו' רשב"א אהדדי דהאי תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' קצ"ה מחודשים סימן ך' דאי' שם מבואר דקנין מהני אפילו גבי אתן ולא מיקרי קנין דברים ע"ש באורך ועיין בסי' רמ"ה מזה באורך דיש פלוגתא אי מהני קנין אתן או לא והוא בסוגיא דפ' השולח אתננה לפלוני דר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ע"ש ועיין במגיד פ' ח' מזכיה ומתנה שהבי' דעת הרשב"א דקנין אתן מהני והקש' עליו הא אמור' בסוגי' הנ"ל דאם אומ' אתננה לא מהני ומסיק דאפש' דדעת רשב"א דדוקא שטר אינו מועיל אבל קנין עדיף טפי ומהני עכ"ל והדבר צריך תלמוד אצלי לעמוד על עיקרי ב' תשו' הרשב"א לפרש לנכון דלכאורה אין הפרש בין אתננה לפלוני דקי"ל כחכמים דלא מהני אפילו בשטר וכדמפרשי כל הפוסקים וכמו שהביא המגיד פ' ד' הלכה י"א מזכיה ומתנה דת"ק סובר דקנה כשכותב לו בשטר אתננו משום דבשטר זה שאני מוסר לו עכשיו מקנה לו וחכמים אומרים לא קנה שאין זה אלא שמבטיח לו לאחרי זמן בשטר אחר ועדיין לא עשה ע"ש וא"כ כשיש קנין ג"כ לזה דעת הרמ"ה בסי' רמ"ה דמ"מ לא מהני ודעת הרשב"א הוא דמהני וקשה למה כ' הרשב"א דכשעושה קנין למכור לו שדה לא מהני וכשעושה קנין על אתננו מהני ועיין במל"מ פ' ח' ממכירה דין ו' דמשמע דמודה רשב"א דבלשון חיוב מהני באמכרנה ע"ש ועדיין צ"ע טובא בזה:
עוד ראיתי בב"ח סי' רמ"ה שמחלק בין ענין דסי' קנ"ז דמביא שם הטור מאן דסובר דמהני בקנו מיניה לתת לבנין הכותל אף דהוה קנין אתן דמה לי אתן או לתת מחלק בין מתנה להאי עניינא ע"ש ועכ"פ צריך ישוב רב ליישב הכל לנכון: