אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה י

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה י

חו"מ תשובה ט

שאלה עובדא היה בק"ק פלוני שבעל חנות א' מכר סחורה הנקרא ראצי מארע לבע"ב ובעת שנתנו לחייט לתפור הכיר בה החייט איך שהסחורה היא לא טוב היינו שנרקב הנקרא בל"א פויל והודיע זאת לבעה"ב והבעה"ב הודיע כך לחנווני ולהחנווני היה איזה טענות לבהע"ב באמרו שעל פיו קנה סחורה הנ"ל שלא היה אצלו סחורה הלז רק אצל איש אחר וראה הבעה"ב והוטב בעיניו וביקש להחנווני שיקנה על מזומן אצל האיש והוא יקנה מאתו באמנה לסלק על יד כאשר היה באמנה אתו מאז מקדם לסחור עמו סחורות חנות כל הצריך לו עכ"פ בעה"ב הנ"ל תפר את הבגד והשתמש בה מזמן סוכות עד חנוכ' ומחמת שבאמת שהסחורה הנ"ל היה נרקב נפל מהבגד חתיכות חתיכות ובעת שהיה באיזה זמן חשבון בין בעל הבית והחנוני אינו רוצה בעה"ב לשלם עבו' ראצי' מארע הנ"ל והלכו לב"ד דק"ק הנ"ל:

ונעשה ויכוח בין הרבנים איך נדייני להאי דינא שרב א' אמר שהלכה פסוקה בש"ע רל"ב סעיף ג' דאם השתמש לוקח בהמקח אחרי שנודע לו המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר והוא מהרמב"ם פ' ט"ו ממכירה ע"ש והרב הגאון אב"ד עשה פסק דבעה"ב אינו חייב משום שהודיע את המום להחנוני קודם שנשתמשי וטעמו משום דענין פטור דמשתמש הוא משום דמחל וכיון שהודיע מתחילתו שיש בו מום הרי גילה דעתו שאין רצונו למחול וסגי בזה ואין לו רק דין משתמש שלא ברשות ונעשה גזלן וישלם כשעת הגזילה שכר שימושו והרב השני התווכח עמו בזה מנ"ל לחלק בזה וסתמא בשו"ע דאם השתמש מחל כי לא ניחא לאינש למיקרי גזלנא ומסתמא מחל והתחזק א"ע הרב הגאון אב"ד ע"פ שמצא סברא זאת בשיטה מקובצת בשם ריטב"א בדין אונאה דאפילו הכיר אונאתו אם הודיע ואח"כ נשתמש לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש ונשלח לפני לחוות דעתי אף אני איך הדין נוטה ודעת תורה להלכה:

תשובה וזאת תשובתי בעזר צורי דלדעתי שלא לפטור את בעל הבית משום שהודיע המום קודם השימוש י והדין ברור להלכה ולמעשה שחייב בעה"ב הואיל והשתמש ומדברי ריטב"א אין ראיה כלל לפטור אדרבא נראה ראיה להיפך:

ובאמת יש להפליא טובא על הרמב"ם והטור ושו"ע שדייקו לכתוב עיקרא דהאי דינא דשימוש נעשה מחילה בענין מום במקח ולא כתבו לבאר ענין הזה גבי דינא דאונאה דתשמיש הוה מחילה ובכל הפוסקים קבעו דיני אונאה קודם לדיני דמומים ושבקו כל הפוסקים ולא עשו זכר לעסק שימוש בהלכות אונאה עד בואם להלכות מומים קבעוהו שם והלא דבר הוא:

עד שראיתי שהריטב"א יחיד הוא בדבר הזה וביאר עיקר דיני שימוש בענין אונאה ומצאנוהו בשיטה מקובצת לב"מ בדף נ"א בד"ה יתר על שתות ב"מ ושניהם חוזרים והוי יודע שאם נשתמש הלוקח במקח יש לו ג' דינים אם השתמש קודם שהכיר באונאתו מחזירו כמות שהוא דהא ברשות עבד ואם נשתמש בו אחרי שהכי' באונאתו קוד' שיודיע למוכר מחל אונאתו שאל"כ לא ה"ל להשתמש בו כיון דהוה ביטול מקח ואם הכיר אונאתו והודיע ואח"כ נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש בו או מה שהפסידו בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח לתבוע אונאתו ויש דין רביעי דהיכי דהוה אונאה של שתות אע"ג דהכיר באונאה ונשתמש בו לא הפסיד דהא ע"כ קנה וה"ל להשתמש בו כפי פירש"י הנכון וכן דעת הרמב"ם בדינים הללו הריטב"א ע"כ מועתק מס' שיטה מקובצת הנ"ל:

והנה דברי ריטב"א הללו צריכים חקירה ודרישה לפרשם על הנכון ומקדם שנבוא לפרשם נקדים מה שעלה אצלי להפליא מאוד על מקור פסק דפסק הרמב"ם דהשתמש אחרי שידע המום הוה מחילה מאין יצא לו זה ואיזה מקור נמצא לו על דבר זה והרב המגיד כ' שם בפרק ט"ו וז"ל יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו יפה וחייב בכתובה כמו שנתבאר בפ' כ"ה מה' אישות וכן הם דיני מקח וממכר שוין לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ"ל ודברי המגיד תמוהין מאוד בעיני ופלא עוד בעיני על הב"י שהעתיק דברי המגיד בסימן רל"ב כאשר המה אות באות ולא עמד להרגיש את הקשה ואת התמוה בהן כי משמעות תוכן דברי מגיד הוא דהרמב"ם למד דהשמוש במקח הוה מחילה מתשמיש שבאדם באשה וכמו שפסק הרמב"ם בפ' כ"ה מאישות הלכה ו' וז"ל בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחזקתו שידע ורצה ע"כ. וכתב שם המגיד וז"ל נראה שלמד רבינו ממ"ש ונתבאר פ' י"א בטענות בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאח"ז אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון כו' ע"ש:

עכ"פ המעיין הטיב במקור העניינים שם יתברר לו דעיקר הדבר אמרינן כל דידע ולא קתבע מסתמא מחל ומשו"ה בטענות בתולים כל שלא תבע תיכף כשנתוודע לו אחרי ביאה ראשונה הוה מחילה וגבי מומין נמי הכי הוא כל שידע ולא תבע אחרי שנודע לו אמרינן דמחיל רק גבי מומין איירי דטען שלא ידע עד עתה והיא טוענת שכבר ידע ומחל כמו דאיתא בסוגיא דפ' המדיר ע"ז חידש לן הרמב"ם שם דחזקה אין אדם בועל את אשתו אא"כ בודקה יפה אפילו מומין הנמצאים בקמטים או בכף הרגל שהוא מומין בסתר א"כ עיקר התשמיש שם דאמרינן דסתמא נודע לו המומין אפילו שבסתר דקודם הבעילה בודק יפה יפה ואחרי שחזקה שנודע לו מסתמא מחל. ועיין באריכות בזה בב"ש סימן קי"ז ס"ק י"ט דכ' שם בשם המגיד דבעי' דווקא דשהה כמה ימים ע"ש דאמרינן דכשבא עליה בדקה יפה ונודע לו ואמרינן מדשתק כמה ימים אחרי הידיעה ולא תבע קמחל ומסיק עוד הב"ש שהכ"מ חולק על המגיד דשהה שכתב הרמב"ם לאו דווקא ע"ש אבל עיקר ענין דבעילת התשמיש האמור שם הוא דאמרינן שע"י הבעילה מסתמא נודע לו האי מומא שבדקה מקודם אבל אין תשמיש דבעילה עסק לענין המחילה ועיקר המחילה קבוע שם על הידיעה דכל שידע ולא קתבע מחיל לה ובפרט לפי דעת המגיד שהביא הב"ש הנ"ל שדווקא בעינן שהה כמה ימים ולא תבע תיכף ע"ש אולם כאן גבי מומי מקח דפסק הרמב"ם וכל הפוסקים דאפי' שהה כמה שנים אחרי שנודע לו ולא תבע אותו כמבואר ברמב"ם שם הלכה ג' שביאר שם בהלכה ב' ענין טעות במנין שמכר מאה אגוזים בדינר ונמצא שלא היה שם אלא צ"ט או ק"א נקנה המקח ומחזיר הטעות אפילו אחרי כמה שנים כו' ואח"ז כ' הרמב"ם וכן אם נמצא מום כו' עיין במגיד דעיקר האי וכן קאי אמאי דאיתא מקודם דלעולם חוזר אפילו אחרי כמה שנים אבל במאי שאמור מקודם שם בחיסרון מנין שנקנה המקח אינו דומה דינא דמום ובמום הוה מקח בטל ע"ש אבל בזה דומה דחוזר אפילו אחרי כמה שנים עד ששימש במקח א"כ בענין הידיעה אינו דומה לאשה דהא גבי אשה כל דנודע לו ולא קתבע מחל וגבי מקח אפילו ידע ולא תבע תיכף לא קמחיל וענין תשמיש הבעילה הוא עסק שם על ענין הידיעה והבדיקה וכו' דאם באנו אנחנו לדמות ענין תשמיש המקח לבעילות אשה אף אנו נימא אף שלא ידע כלל מהמום כל שהשתמש מסתמא בדק את המקח קודם התשמיש ונודע לו המום וזה ודאי אינו סברא כלל וכמו שדייק לשון הרמב"ם וכל הפוסקי' דבעינן דווקא שישתמש אחרי שיוודע לו המום אבל שימוש קודם ידיעת המום לאו מידי הוא א"כ חזי' דענין שימוש המקח אינו בגדר סוג תשמיש בעילת האשה דהתם אמרינן דהבעילה מברר לו כל המומין א"כ אין לו דמות עסק תשמיש בעילת האשה לתשמיש המקח כלל וכלל ובפרט דהתם עיקר הטעם מדשהה כמה ימים והא ראיה שהביא שם המגיד דהרמב"ם למד דבר זה מטענת בתולים שאינו יכול לטעון אחרי זמן וגבי בתולים בודאי קודם הבעילה לא ידע מחסרון בתולים וא"כ בפשיטות אין הבעילה ענין להמחילה רק עיקר המחילה קבוע ממאי דעכ"פ אחרי הבעילה ידע מחסרון בתולים ושתק ולא קתבע תיכף אחרי הידיעה ובזה דימה המגיד ענין בעילה במומין לבתולים כמו שמסיים המגיד שם בפ' כ"ה הלכה ו' דהירושלמי מדמה ומשווה בתולים למומין בשאר דברים:

א"כ נתבאר שיטות המגיד דאם היה קתבע תביעות מומין תיכף אחרי הבעילה היה זוכה כמו גבי בתולים דיכול לטעון בשעת הבעילה בדקתי יפה ומצאתי המומין ולפיכך אני תובע אותם. רק סברת המגיד דמה שאמור שם ברמב"ם ושהה כמה ימים הוא דווקא דעשה התביעה אחרי כמה ימים דהפסיד כמו גבי בתולים דאם תבע לאחר זמן הפסיד והבעילה הוא ענין לידיעת המומין כמו בעילה שהוא ידיעה לבתולים וא"כ שוה ממש ענין מומין לבתולים דכל שידע ולא קתבע תיכף מחל וא"כ נתבאר הטיב שענין דיני מומי מקח וענין דיני מומי אשה המה ב' עניני נפרדי' זה מזה ואינן דומות כלל דגבי מקח אפי' ידע זמן רב לא הוה מחיל' וגבי אשה כששה' איזה זמן הוה מחיל' הואיל ושתק אחרי הידיעה וגם תשמיש דמקח אינו דומה כלל לתשמיש דאשה דהתם אפינו לא היה יודע כלל המום כגון שהוא בסתר אלימא לן כ"כ תשמיש הבעילה שחזקה שבודק יפה יפה קודם הבעילה או עכ"פ בשעת בעילה לשיטת המגיד עד שמתברר לו אפילו מה שבסתרים. אבל תשמיש דמקח פשיטא דלא אלימא כ"כ ואם לא נודע קודם תשמיש אין מעלה ומוריד כלל השימוש דבודאי לא אמרינן גבי מקח חזקה אין אדם משתמש במקח אא"כ בודק המקח מקודם. א"כ ע"פ כל הנתבאר מפליא הדבר בעיני כל רואה איזה דמות ראיה עשה המגיד דתשמיש במקח הוה מחילה מתשמיש דאשה ולא נתבאר לנו לפי"ז טעם של הרמב"ם מאיזה מקור מצא דתשמיש מחילה הוא:

ואמרתי דבתורה כתיב דדיה ירווך בכל עת ודרשו רז"ל מה דד הזה כ"ז שתינוק ממשמש בו מוצא בהם טעם אף ד"ת כך ע"כ ת"ל ממשתי ומצאתי בהם טעם נכון על סברת הרמב"ם דתשמיש הוה מחילה דהנה כבר הערותי לחקור לעיל למה לא קבעו כל הפוסקים ענין שימוש דהוה מחילה בדין אונאה וכן איפכא צריך לחקור טובא למה בעסק דין אונאה הלכה פסוקה כל שיוודע לו אונאתו ולא קתבע אמרינן ביה דמחיל ולפיכך קבעו זמן ואמרו עד מתי יכול לחזור לתבוע שתות ולבטל מקחו ביתר משתות עד כדי שיראה לתגר וקרוביו ואם שהה יותר מזמן הזה הרי זה מחל ואינו יכול לתבוע עיין סי' רכ"ז סעיף ז' וא"כ עשו חז"ל שעור לדבר דבתוך זמן כ"כ מסתמא כבר נודע לו ומשנודע לו ולא קתבע מסתמא מחל האי לא מחל היה לו לתבוע תיכף וגבי דיני מום מפורש ברמב"ם דאפילו נודע לו המום ולא קתבע תיכף יכול לחזור בו לעולם אפילו אחרי כמה שנים ובזה מדמיהו הרמב"ם ענין מום לחיסרון מנין דמבואר שם בהלכה ב' דמחזיר הטעות לעולם אפי' אחרי כמה שנים עיין במגיד ובמל"מ שם:

ומהצורך להסביר טעם וסברא בסברא מספקת למה נשתנו בזה עיקר דיני אונאה מדיני מומין בסברות הפוכות דגבי אונאה פשוט דידיעה הוה מחילה ובמומין לא הוה מחילה וענין שימוש במקח מבואר גבי מומין בפשיטות דהוה מחילה וגבי אונאה אינו מבואר כלל ענין שימוש דמשמע קצת דשימוש לא הוה בו מחילה כלל והא ראיה דלא עשו הפוסקים רמב"ם וטור ושו"ע כלל זכר לזה מענין תשמיש בעסק אונאה לכן נראה דחז"ל דייני הוו ונחתי לעומקא דדינא במשפטיהם עד תהום רבה והדין והסברא במילתא בטעמא ואין כאן סברות הפוכות בכל א' מהן אלא סברות ברורות ומשפט ישר הן באונאה והן גבי מומין דהנה נמצא ענין שלישי המכריע ביניהם והוא טעות במנין דגבי אונאה אמרי' דכשידע ולא תבע מחל וגבי מומין לא הוה ידיעה מחילה עכ"פ הוה שימוש מחילה ואלו בנמצא טעות שחסר מהמנין לא הוה לא ידיעה ולא שימוש מחילה וחוזר על תביעת חסרונו לעולם ומפורש כך ברמב"ם הלכה ב' ובריש סימן רל"ב דאם מכר לו ערך מאה כלים בדינר ונמצא שם רק צ"ט בפשיטות אף שהשתמש וידע מחסרון ולא קתבע תיכף יכול לחזור ולתבוע חסרונו אפילו אחרי כמה שנים:

ע"כ נראה דפשטו כך בכל א' מהן מעומק הדין והכל באמת ובדין דנחזי אנן בעסק אונאות מקח אנן סהדי ששניהם רוצים וחפצים בעיקר מעשה המכירה שהקונה שמח שהשיג מגמתו וחפצו אשר היה לו לקנותו ואף המוכר שהוא תגר דהא בקונה מבעה"ב אין עליו אונאה כמבואר סימן רכ"ז סעיף נ"ג וא"כ דאיירינן בתגר ידוע שחפץ חשקו מאוד לפדיון ומכירת סחורתו וא"כ בגוף הקניה שניהם לדבר אחד מתכוונים לקיים דבר דהא זה חשק בהקני' וזה חשק במכירה רק שעיקר סיכסוך והוויכוח ביניהם הוא בסכום המעות מאונאה שנעשה במקח ההוא הן לפחות או ליתר אבל לא בגוף עיקר הקניה ומשו"ה מבואר בפוסקים איזה ענינים שבטל מהם דיני אונאה מעיקרא כגון המחליף כלים בכלים דמבואר בסימן רכ"ז סעיף כ' אין להם אונאה וכן מבואר שם סעיף כ"ג דהקונה מבעה"ב אין להלוקח אונאה ועוד בסעיף כ"ז בנושא ונותן באמונה אין לו אונאה ע"ש ונראה ברור דכולהו הנהו עניני אף דאין בהם אונאה אבל טענת מומין ודאי דיש להן ובענין חליפין מצאתי מפורש בס' נתיבות משפט בשם מחנה אפרים דמומין יכול לטעון ע"ש ובענין קונה מבעה"ב ג"כ נראה פשוט דשייך טענת מומין דהא דעת התו' והרא"ש דאפילו אונאה דיתר משתות שייך בו מכש"כ מומין ודעת התו' הובא בשו"ע סעיף כ"ד ע"ש גם בדין נושא ונותן באמונה נראה לי פשוט דטענת מומין יש בו דהא ראיתי בש"ך שם ס"ק ט"ו דמסתפק אם יש בו ביטול מקח אם הוא יתר משתות ע"ש והש"כ דעתו נוטה שם דאפילו יתר משתות אין בו ומביא ראיה מהא דכללה הברייתא שם בד' נ"א ע"א דין דנושא ונותן באמונה עם האומר על מנת שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני התם אין להם אונאה ובאומר על מנת וכו' אפילו יתר משתות אין לו א"כ גם בנושא ונותן באמונה כך הוא דמדקתני יחד בברייתא בשניהם אין להם אונאה ע"ש ולי נראה דאין ראיה כלל מזה דהא במשנה דף נ"ו כלל ותני שם כמה דברים שאין להם אונאה עבדים ושטרות והקרקעות והקדשות ומ"מ אמרינן בגמרא דף נ"ז לענין ביטול מקח מחולקים אמוראים התם חד תני אקרקעות וחד אמר אהקדשות דדוקא אונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם ע"ש וברש"י ד"ה יש להן כו' א"כ חזינן דאף דתנא דמתניתין כללם וקתני להו יחד ועל כולן הוא אומר אין להם אונאה מ"מ לענין ביטול מקח אינן שוין כהדדי וכמו שדקדק שם רש"י ד"ה יש להן כו' א"כ גבי נושא ונותן באמונה אף דכללה יחד עם האומר ע"מ שאין לך אונאה מ"מ לענין ביטול מקח אינן שווין ואפשר לדעת תו' והרא"ש דסברי בלוקח מבעה"ב אף דאין לו אונאה אבל ביטול מקח יש לו ה"נ נושא ונותן באמונה דכוותיה הוא ובדין חליפין דכלי' בכלי' דאיתא בסעי' כ' דאין להם אונאה לא ראיתי נמי שחקר כלל בהאי דינא איך הוא ענין ביטול מקח ע"ש אבל מ"מ זה ברור דבכל הנהו ענינ' אפי' דנימ' אפי' ביטול מקח אין בהם אבל טענת מומין שייך בהו ואפי' לדעת הרמב"ם דהובא בשו"ע שם סעיף כ"ד דאפילו ביטול מקח אין לו לקונה מבעה"ב נראה פשוט דמום חוזר עליו דהא אפילו בעבדים ושטרות וקרקעות אף למאן דאמר דביטול מקח נמי אין בהם פשוט דטענת מומין יש בהן וכמו דאיתא מפורש בפוסקים וגבי עבדים אמרינן מילתא אחריתא דאין בו טענת מימין דסימפון בעבדים הוה מומין שבגלוי ע"ש עכ"פ חזינן בכמה דברים כמו חליפין ובעה"ב המוכר כליו ונו"נ באמונ' אין להם אונאה וביטול מקח משום דידוע לחז"ל שיש כמה פעמים שאין אדם עומד על המעות להקפיד על שווין כל שחשקה נפשו בעיקר הקני' אין מדקדק להוסיף יותר מכדי שויין וכל זה הוא בדין אונאה דידוע לנו ששניהם רוצין ומרוצין לקיים דבר גוף הקני' והסכסוך הוא בסכום מעות לפחות או ליתר אבל במום במקח שאין ביניהם תביעת ממון כלל כמו שמבואר סימן רל"ב סעיף ד' ובסמ"ע ס"ק י"א דאפילו הפחת הוא דבר מועט מאוד חוזר המקח ואפילו הוא שוה כל דמיו שנתן חוזר דעיקר הסכסוך ביניהם אינו משום תביעת ממון אלא עיקר וויכוח הוא בגוף הקני' דאמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין משו"ה אפי' בחליפי כלי בכלי או הקונ' מבעה"ב או הקונ' באמונה שמתפייס על יתרון המעות אבל במומין שהוא בגוף הקנין אינו מתרצה מעולם ומה"ט שעסק תביעות אונא' היינו יתרון או חיסרון המעו' לא פסיקא להו לחז"ל כ"כ שיהא אדם מקפיד עליו וקרוב לומר שכמה פעמים מוותר אדם בדמשו"ה אמרו רז"ל כל ששהה כדי להראות לתגר ולא הראה אמרינן מדלא הקפיד לחקור על מקחו לידע אי נתאנה או לא מסתמא זה האיש אינו עומד על המעות ומגמת הקניה יקר בעיניו מאוד ואינו עומד במעות אף אם הוסיף על דמיו ופשיטא כשידעינן בודאי שנודע לו אונאתו ולא קתבע להמוכר על אונאתו אמדינן דעתו שמחמת חיבת הקניה בוז יבוז לו מה שהוסיף יותר משויו ומחל ואינו יכול לחזור ולתבוע אחרי זמן עוד יש סברא וטעם נכון לומר דענין אונאה אינה תביעה ברורה כ"כ ויש בה כמה חלוקי דינים בין שתות דקונה ומחזיר אונאה ובין יתר משתות דהיה ביטול מקח ויש חילוק בין שתות מקח לשתות מעות ועוד בנשתנה השער המבואר סימן רכ"ז סעיף ט' ע"ש ברמ"א דדרך השערים להשתנות וא"א לעמוד בנקל איך היה השער בעת המכירה. א"כ שפיר אמרינן מדשהה זמן משנודע לו ולא תבע ואין מדרך בני אדם להשהות תביעה שאינה ברורה כ"כ ומסתמא מחל משום חיבת המקח אין מקפיד על דמיו שהוסיף וא"כ ניחא מאי דאיתא ברמב"ם פ' ט"ו ובשו"ע ריש סימן רל"ב דבטעות מנין שמכר לו מאה בדינר ולא מצא בו רק צ"ט דיכול לתבוע אפילו אחר כמה שנים משנודע ולא אמרינן מדלא תבע תיכף כשנודע לו מחל הואיל ויש לו תביעה ברורה על המוכר וזה לא נמצא בשום מקים לומר שאדם שיש לו תביעה על חבירו ולא קתבע אותו כמה שנים מסתמא מחל ובכתובות ך נ"ד איתא דאם לא תבעה כתובתה כ"ה שנה מחלה ודווקא ניזונת. אלא דוקא בתביעת דיני אונאה אמרינן כך מהני תרי טעמי דאמרן בהו חדא דיש כמה בני אדם שאין מקפידין על שווי של הקניה אחרי שחשקה נפשו בגוף עסק המכר ועוד דתביעתו אינו ברורה מאי קתבע אי דמי אונאה או ביטול מקח אפשר נשתנה השער ותביעה כזו אין מדרך להשהות ומוכח מזה שזה האיש הוא מבני אדם שאין מקפידין על דמי שיווי המקח וא"כ מאי דשהה ולא תבע אונאתו הוה שפיר ראיה שמחל תביעתו ואינו חוזר אחרי זמן לתבוע אחרי שמחל אבל מאי דשימש הלוקח בהמקח אין שום ראיה למחילת תביעת אונאה דהואיל ובגוף הקניה אין לו תביעה ונפשו חפיצה בקיום עסק הקניה והוא יודע שאף המוכר הוא תגר ועומד למכור סחורתו ואף אם המוכר בעה"ב עכ"פ הוא דחוק למעות וחשקה דעתו בגוף המכירה ולפיכך מה שהלוקח משתמש במקחו אין ראי' למחילת ממון תביעת אונאתו דממ"נ אם האונאה יהיה רק שתות נקנה לו המקח ובדידיה קמשתמש ואפילו ביתר משתות חושב הלוקח בשעת תשמיש מסתמא יתרצה המוכר לסלק לי דמי היתרון שנתתי לו וישאר המקח אצלי הואיל והוא צריך למכור סחורתו ובדידיה קמשתמש ולא בתורת גזלנותא כי אחרי שהוא צריך לאותו קניה והיא ישרה בעיניו והמוכר חשק במכירה ותביעת ממון יש להם מסתמא יסלק לו המוכר את דמי תביעתו וגבי טעות מנין אמרינן דיש לו רשות לתבוע אפילו אחרי כמה שנים אפילו שנודע לו החסרון תיכף הואיל והתביעה תביעה ברורה וגם אין מדרך בני אדם לוותר חסרון מהמנין כמו שדרכן של בני אדם לוותר על הוספת המקח ולפיכך אין שיהוי כלל עסק למחילה וכנ"ל דכל תביעה ברורה יכול אדם להשהות כמה שנים ולתבוע אח"כ. וענין שמוש ג"כ אין עסק מחילה כלל גבי חסרון מהמנין שאם מאה כלים בדינר ונמצא חסרון בהם למניינו פשוט כמו שכתב הרמב"ם דנקנה המקח ותובע החסרון וא"כ שפיר משתמש בשלו אמנם ענין טענות מומין מדמה הרמב"ם לענין חסרון מנין כמו דהתם דהוה תביעתו ברורה וחוזר לתבוע אותה אפילו אחרי כמה שנים כמו כן בעסק מומין שעיקר הסיכסוך הוא בגוף הקני' ואין ביניהם כלל תביעות ממון כי אפשר ששוה המקח הדמים שנתן רק גוף הקניה אינו ישרה בעיניו ותביעתו תביעה ברורה כמו חיסרון המנין וכל ב"א מקפידין על המומין ולא מתפייסין עליהן כמו בשיווי המקח דחשק' נפשו עליו חן מקח על מקחו ומוותר לפעמים בהוספת דמים אבל במום במקח שאין חן המקח עליו כלל אפילו שהה זמן מרובה ולא תבע את דמיו מהמוכר אינו ראיה שמחל הואיל ותביעתו ברורה יכול להשהות תביעתו זמן רב וגם ענין טענת מומין אינו בנקל לדחותה כמו טענות אונאות תוספת דמים דנדחה בנקל כמו במחליף כלים על כלים או בנו"נ באמונה וקונה מבעה"ב דנדחה טענות אונאה ולא נדחה בה טענות מומין מהאי טעמא שכתבנו דסברא הוא שמתפייס בנקל על הוספות המעות ואינו מתפייס כלל על המומין א"כ במאי דשהה תביעתו נדחה בה טענת אונאה ולא נדחה בה טענות מומין דלא בנקל מתפייס עלה והרב המגיד הביא דברי האלפס בשם רב האי גאון דדייק מדברי התלמוד דקבעו לומר עד מתי מחזיר אונאה עד כדי שיראה לתגר משמע דבמומין לעולם חוזר עיין שם:

אולם ענין תשמיש במקח הוא להיפך דגבי מום הוא ראיה גמורה וחלוטה על מחילות תביעתו אף דביארנו דבאונאה אין ראיה משימוש מקח שאני התם דגוף המקח ישרה בעיניו ועיקר טענתו הוא על הוספות דמים ולפיכך אין ראיה משימוש המקח על מחילות תביעות דמים שיש לו עבור התוספת משום דמימר אמר בודאי ישאר המקח אצלו כי הקונה עם המוכר דומה לבעל תל ובעל חריץ ושניהן רוצים לקיים הקני' ומסתמא יחזיר לו המותר ולא יקבל המקח בחזרה וא"כ כשמשתמש במקח אין כאן משתמש שלא ברשות דליקרי גזלן דבדעתו שיתקיים המקח דהא חפץ באמת בגוף הקניה ותביעתו הוא רק על תוספת דמים ומה"ט אם אינה הלוקח להמוכר ביתר משתות אשר יש להמוכר זמן ארוך לבטל המקח עד דאיתרמי לו זבינא כזביני' אטו נימא דיהיה אסור להלוקח להשתמש עד אותו זמן זה וודאי אינו משום דאמרינן הואיל ועיקר טענתם ביתרון ממון מסתמא לא יבטל הקניה ויקבל המות מעות אשר נחסר לו אך גבי טענת מומין שאין ביניהם טענות דמים כלל רק שטענתו על עיקר קניה שאין רצונו שיתקיים כלל ואמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין ועיקר טענתו הוא קבוע שרצונו שיקבל המוכר המקח בחזרה שאין כאן קני' כלל מעיקרא הואיל ויש בו מום א"כ בפשיטות שאין לו רשות להלוקח להשתמש בשום אופן כלל בקניה זו דמשתמש שלא ברשות נקרא גזלן אפילו רוצה לשלם שכר שימוש לבעליו אינו רשאי כמו שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם וא"כ אם אנחנו רואין שהלוקח משתמש בו מוכחא מילתא דע"כ התפייס על מום שיש בו ואינו מקפיד דאל"כ למה נשתמש בדבר שאינו שלו ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזיקינן ואתיא האי חזקה ומרעא לה לחזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן מסתמא מחל:

ופשוט שאין שום תועלת להלוקח במה שהודיע תביעות המום להמוכר שיהי' רשאי להשתמש בו דאדרבא עסק ההודעה הוא שאינו מוחל תביעתו הייני שאין רצונו להתקיים הקניה ולהחזירה להמוכר וא"כ איך יהיה לו רשות להשתמש עי"ז ולפיכך כשחזינן שהשתמש אחרי ההודעה מסתמא חזר ומחל והתפייס בקניה זאת במומיה ונתבאר בזה היטב שיפה עשו הפוסקים שעשו קביעות מחילה בטענות אונאה ע"פ ידיעות אונאתו ולא ע"פ תשמיש ובטענות מומין קבעו עיקר עסק המחילה בתשמיש ולא בידיעות מום וגבי מצא חסר מהמנין לא הוה שום ענין מחילה כלל לא מעסק תשמיש ולא ע"פ ידיעות חסרונו ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו לכל אחד מהן טעם וסברא ישרה כאשר ביארנוהו לנכון:

וראיתי בש"ך סי' רכ"ז ס"ק ד' שכ' בדין אונאה אחרי שיראה לתגר דאינו יכול לתבוע הא אם לא סילק עדיין יכול לומר לא מחלתי מגו דהחזרתי ע"ש שהביא כך בשם הגהות אשר"י. ובמ"למ ריש פ' ט"ו כתב דנאמן בלא מגו דהא בטענו חיטים והודה בשעורים פטור נמי מדמי שעורים מטעם מחילה ואמרינן שם דאם יש בידו דמי שעורים יכול לטעון דמשו"ה לא תבעתי משום שאני תפוס בהן כמו כן אינו פטור המוכר מדלא תבע הלוקח דיכול לומר דמשום שאני תופס לפיכך לא תבעתי ע"ש. והנראה לי דדווקא בענין מחילה מהא דלא קתבע אמרינן הכי אבל בענין תשמיש דאמרינן ג"כ בו דמסתמא מחל. לא שייך לחלק בין יש בידו או אין בידו דבשלמא בטענות אונאה דאין תביעתו בגוף הקניה רק תביעות דמים יש ביניהם שייך שפיר לומר דלא קתבע משום שהוא תופס בידו סך דמי יתרונו אבל בענין מומין דטענתו בעיקר הקניה ולא תביעות סך דמים ואם לא התפייס על המום אינו רשאי להשתמש כלל בהקניה דנקרא גזלן ומשו"ה שפיר שאינו מועיל מאי דתפיס המעות של המוכר וניחא דלא חילק הש"ך והמל"מ בין תפיס בידו או לא אלא בסברא דמחילה משום דשהה ולא תבע ולא בענין מחילה משום תשמיש:

ומעתה אשובה לחקור על דברי ריטב"א דמה שכתב גבי יתר משתו' אם הודיע למוכר ואח"כ נשתמש לא מחל לפי דברינו נכון הוא דגבי אונאה תליא עיקר המחילה כשהודיע תביעתו תיכף להמוכ' ומה שהשתמש אח"ז אינו ראיה למחילת תביעת דמים יתירים שיש לו אצל המוכר וכמו שביארנו שחושב בדעתו שהמוכר יחזיר לו דמי יתרונו והמקח ישאר אצלו אולם מה שכתב שם דאם נשתמש קודם שיודיע להמוכר מחל אונאתו שאל"כ לא ה"ל להשתמש כיון דהוה ביטול מקח עכ"ל לפום רהיטא קשה אם הכיר אונאתו ולא הודיע תביעתו להמוכר אפילו כשלא השתמש נמחל האנאה וכמו שאמרו עד מתי כו' עד שיראה לתגר ואחרי זמן שאפשר לו להוודע אינו חוזר מכש"כ דהריטב"א איירי שכבר הכיר אונאתו וא"כ קשה למה לי האי שימוש בלא"ה הוה מחילה מטעם דלא הודיע תביעתו להמוכר ואמרתי לתרץ זאת ע"פ מאי דראיתי בנתיבות משפט ריש סי' רל"ב שהעלה ענין משתמש במקח גבי אונאה מסברות נפשו ולא ראה שקדמו ריטב"א בזה וראיתי שכתב גבי יתר משתות והכיר האונאה ולא היה יכול להחזיר להמוכר מחמת שהמוכר אינו בביתו. א"כ ע"כ ריטב"א ג"כ בכה"ג שאין המוכר בביתו לתבוע אצלו אונאתו ומתחילה שראיתי דברי הנתיבות משפט הנ"ל טרם שראיתי דברי ריטב"א הנ"ל אמרתי בלבי שאין דבריו נכונים כלל ע"פ מה שביארתי שאין עסק שימוש ראי' כלל בדין אונאה וכמו שהארכנו. אולם עתה אני רואה שיש לו רב וחבר ריטב"א הנ"ל דסובר ג"כ דשימוש מהני גבי אונאה. אך סברות ריטב"א לחלק בין אם הודיע להמוכר ללא הודיע. דבשלא הודיע אף דע"כ הוא אנוס בהודאה זאת מחמת שאין המוכר בביתו מ"מ אין לו רשות להשתמש דהואיל ואיירינן ביתר משתות דיש רשות להמוכר לבטל המקח לגמרי ולא להחזיר דמי אונאתו אינו רשאי לשמש שלא ברשות ונקרא גזלן ומדהשתמש לא ניחא ליה למקרי גזלן מסתמא מחל ודווקא כשאין המוכר בביתו אמרינן כך אילו היה מודיעו היה מחזיר המקח לגמרי אבל כשהמוכר בביתו והודיע אונאתו ולא השיב לו המוכר שיחזיר מאתו הקניה אמרינן מסתמא ניחא ליה לקיים דבר הקניה ויחזור לו דמי יתרונו וא"כ אין עסק התשמיש ראיה שם למחילות יתרון הדמים שתובע:

אמנם כל זה הוא סברא גבי טענות אונאה דמועיל הודאה להמוכר בכדי שידע שמאי שהשתמש לא יהיה מחילה לתביעות ממון שיש לו הואיל ואינו יורד המוכר תיכף לבטל המקח מסתמא מתרצה בריצוי כסף לסלק דמי יתרון שקיבל ושניהם רוצים בקיום דבר הקניה:

משא"כ בדין טענת מומין דאין ביניהם טענות דמים כלל רק שאין מתרצה בעיקר הקניה בודאי שאין שום תועלת ממה שהודיע להמוכר תביעו' המום שיהיה לו רשות להשתמש בהקניה אם אינו מתפייס על המום להחזיק המקח לעצמו ורצונו להחזיר גוף הקניה להמוכר הוא משתמש שלא ברשות ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזיקינן וע"כ התפייס על מומו מדהשתמש ודעתו להחזיק בגוף הקניה לעצמו:

וקצת יש לעשות סמיכה דמות ראיה לסברת הרמב"ם דתשמיש מחילה על מומין מהא דהביא השו"ע סימן רכ"ו סעיף ה' בשם הרמב"ם ביצא עירעורין על קניות שדה חוזר דנקרא מום אף שאין שם הזיק ממון ואם השתמש קודם ולא חקר על עירעורין מחל על מום דעירעורין ע"ש אף שאינו דומה הענין בכולו דהא בשארי מומין אפילו השתמש קודם שהכיר בהן אינו מועיל מ"מ זכר ראיה מזה והרמב"ם הוציא דין הנ"ל מפירושו שם בגמרא ע"ש: והנה ראיתי בשילטי הגבורים הקשה על הא דאיתא עובדא בתשובת מיימוני השייכים לספר קנין סימן ז' דנמצא מום על סוס שקנה והשתמש בהסום ופסק שיחזיר דמי שימוש אף שהכיר במומו קודם התשמיש והקשה עליו בש"ג פ' הזהב הא קי"ל דאם השתמש מחל ע"ש אולם ראיתי בנתיבות משפט שם ריש סי' רל"ב דגבי דבר שעושה ואוכל והמוכר אינו בביתו להחזיר לו יכול להשתמש כדי שיעשה ויאכל ומ"מ לא הוה מחילה כמו בשומר אבידה דקי"ל דכל דבר שעושה ואוכל מותר להשתמש שיעשה ויאכל ע"ש ודברי טעם הם וא"כ לפי"ז לא קשה מידי קושיית הש"ג הנ"ל:

היוצא מכל דברינו אלה דבעובדא דנ"ד שהיה ניכר להקונה המום קודם התשמיש אף שהודיע זאת להמוכר לא היה לו רשות להשתמש ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזיקין ומסתמא מוכחא מילתא דמחל על מומו ובפרט שידע הקונה דבעל החנות קנאה עיקר הקניה על פיו ובלעדו לא היה קונה סחורה ה"ל כלל אף שנתן לו ריוח עדיפא טובא מנושא ונותן באמונה דאין בו אונאה ועיין בתשו' מהרי"ט סימן י"ט הביאו בנתיבות סי' קכ"ז סעי' ך"ז דמשו"ה פטור נושא ונותן באמונה דהוה כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש ועל דבריו יש לדקדק דא"כ אפילו ביטול מקח ראוי לפטור ואפילו מומין אולם בנ"ד בודאי שלוחו הוה והדין עם הרב שפסק דבעה"ב חייב לשלם ולא כהרב הגאון אב"ד דפסק לפטור וברור:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה