שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה ט
לבאר כמה דברים אשר נתחדשו לי בעז"ה בסימן ע"ט. וזה יצא ראשונה מה שחקרתי לתמוה על דברי הרמ"א שם סעיף י"ט אשר כפי הנראה בהשקפה יש ערבובי דברים בדברי רמ"א שם דהנה מה שמבואר שם בב"י מקודם דיכול לחזור ולטעון טענה אחרת כששתי הטענות באות לפוטרו עיקר הטעם כמבואר בסמ"ע שם ס"ק כ"ב משו' דמה לו לשקר כו' וכמבואר בדברי הר"י מיגא"ס בטור סי' פ' ע"ש שהוא מטעם מגו ומעתה נחזי אנן מה שמסיים הרמ"א כאן דאפילו במקום דאיכא למימר דמה שהודה משום שראו עדים שבאו כו' וכן אם הי' קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורס' כו' ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ג שתמה על הב"י שכתב ענין זה בשם מ"כ הלא מפור' כך בטור בסי' פ' ועי' ש"ך שתירץ דהשמיענו אפי' ראה עדים ממשמשין ובאין ע"ש ולא הבנתי כלל דבריהם ואיך לא עמדו הסמ"ע וש"ך על טעם ותוכן הדבר דהא זה ודאי מה שיכול לחזור ולטעון כששתי הטענות באות לפוטרו הוא מטעם מגו כמבואר בסמ"ע ס"ק כ"ב שם וכך מבואר בטור סי' פ' בשם הר"י מיגא"ש והרמב"ם וכן מפורש בב"י סוף סי' ע"ט בשם הרשב"א ע"ש וא"כ איך יתכן לומר דאפילו כשרואה עדים ממשמשין ובאין להעיד להכחישו את טענתו הראשונה ובאין להעיד שיודעים שלוה מעות מיד המלוה וע"י כך חוזר וטוען לויתי ופרעתי מחמת שרואה שכלתה אליו הרעה שעומדים עדים להכחישו ואיך אפשר לומר להאמינו במגו דאי בעי היה עומד בטענתו קמיית' דהיינו שלא לוה אחרי שרואה מכחישים הולכים ובאים לקראתו ואין לפניו בית מנוס להמלט אם לא לחזור מטענתו קמא ולטעון טענה אחרת היינו פרעתי ועוד מי לך פה לקרותו מגו ועיין בטור דהביא שם מקודם דעת הרמ"ה דאף בשעה שחזר וטען פרעתי עדיין לא באו עדים להכחישו על טענה קמייתא וממילא יש לנו להאמינו במגו באותה שעה אם באו אחר כך עדים להכחישו אטענה קמא אזי נתבטל המגו מעיקרא ולא מהימן אטענה בתרייתא מה שאומר פרעתי אם לא דמייתי ראיה ועיין בב"י שכתב טעמו של הרמ"ה דאמרינן מה שחזר בו מטענה ראשונה לפי שיודע שיש עדים בדבר ואולי יבואו ויכחישוהו ע"ש והר"י מג"ש והרמב"ם פליגי בזה דלא מרעינן משום זה המגו לחוש ולומר דאין זה מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא דאפשר היה ירא שיבאו עדים ועיין דוגמא לזה ברשב"ם פ' חזקת דף מ"ה ורא"ש שם סימן מ"ו בענין מגו דפרעתי בפני עדים והלכו למדה"י ע"ש. ועיין תומים סוף סימן פ"ב בכללי מגו סימן ל"ז באריכות מזה ויש לחלק קצת בין הענינים:
עכ"פ עד כאן לא פליגי ר"י מג"ש ורמב"ם על הרמ"ה אלא בענין שבשעת שאומרין המגו עדיין לא ידעינן ולא ראינו עדים אבל אם בשעה שצריכין למגו כבר אנחנו יודעין ורואין שהעדים ממשמשין ובאין להעיד בלי ספק דנתבטל המגו מעיקרו כי זה ודאי שראוי לומר מה שחוזר מטענה ראשונה משום יראת העדים שבאין להכחישו לפיכך חוזר לטעון פרעתי ואין לו מגו שהיה עומד בראשונה דירא לעמוד בראשונה וענין זה מפורש בכללי מגו בתומי' סימן פ"ה כלל י"ט וז"ל היכ' דידעינן באותו טענה שהי' יכול לטעון בטענת המגו היו עדים מכחישין לו לית כאן מגו מהריב"ל ופשוט ע"ש וא"כ מכש"כ כאן דידעינן וראינן שממשמשין ובאין להעיד פשיטא ופשיט' דליתא למגו מעיקרו וקשה טובא איך קפסיק הרמ"א דאפילו במקום דאיכא למימר שהודה משום שראה עדים ממשמשין ובאין יהיה מועיל מגו ואיך אפשר לומר מגו דאי בעי היה עומד בטענה קמייתא בשלמא מה דמסיים הרמ"א שם עוד וכן אם היה קול בעיר שלוה כו' זה נכון כי כן מבואר בכללי מגו סימן ל"ה דאף דקול סותר לטענות המגו לא איכפת לן ועיין מזה בסי' ע"ב ובסי' ק"ן בזה ומסיים הרמ"א אם לא שהיה הקול מפורסם ע"ש דדעת רמ"א דגבי קול מפורסם אמרינן שפיר דמבטל את המגו דאמרינן דלא בעי למיקם בטענה קמייתא משום הקול ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שחקר דהא חזינן דמתחילה לא חשש לפירסום הקול והתומים מפרש דבאמת איירי שהקול נתפרסם אחרי טענה ראשונה ולכן אין לו מגו דאמרינן דמשו"ה חזר לטעון פרעתי מחמת שראה שיצא ונתפרסם הקול שלוה ע"ש עכ"פ חזינן דאפילו פירסום קול מגרע לן המגו וזה וודאי שעל ידי פירסום קול אין מוציאין ממון בשום מקום מכל שכן כשרואה עדים ממשמשין ובאין שעל ידי עדים מוציאין ממון בכל מקום א"כ איך לא נתבטל המגו משום עדית שממשמשין ובאין:
והנה אף שבאמת לפום רהיטא דברי רמ"א בזה לקוחין מדברי המ"כ אשר הובא בב"י ויליף לה מפלוגתא דחכמים וראב"ש שם בב"ק דף ע"ה ע"א לענין קנס דקיל"ן מודה בקנס פטור אפילו באו עדים אחרי כן ופליגי רבנן עם ראב"ש בראה עדים ממשמשין ובאין אם נקרא הודה מעצמו או אמרינן דמשום בעיתותא דעדים הודה ע"ש ומסתמא הלכה כחכמי' דפטרי אפילו גבי עדים ממשמשין לכן יליף לה המ"כ דאף כאן לא חיישינן לעדים ממשמשין ובאין ובאמת אי נימא דהאי מ"כ קאי ואיירי על ענין מגו כמו דמשמע לישנא דרמ"א דאיירי בענין מגו הוה קשה לן כל מה שחקרנו על הרמ"א וביותר איזה דמיון עושה למילף לה מיסוד הודה בקנס האמורה שם בב"ק ושאני התם דהוה גזירות הכתוב לפטור מודה בקנס דילפינן לה התם מקרא דאשר ירשיעון פרט למרשיע עצמו וא"כ שייך שפיר האי פלוגתא דעדים ממשמשין אם נקרא הודה מעצמו או משום בעיתותא דעדים הבאין לקראתו אבל לענין מגו לא שייך לעשות שום דמיון מהתם להכא וכמו שהארכנו לעיל דכאן כ"ע מודי דלא שייך כלל מגו בכה"ג הואיל ויודע ורואה עדים הולכין ובאין להכחישו:
איברא דברי המ"כ נכונים מאוד דלא על ענין מגו המה מיוסדים אלא עיקרו ויסודו על מה שהובא שם מקודם בטור ובב"י בשם כל הפוסקי' דאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו עד שיכפור בב"ד ויבואו עדי' ויכחישוהו דווק' ע"ש:
ואף שגם בענין חשוד על שבועה קיל"ן בסי' צ"ב דאין אדם נעשה חשוד ע"י עצמו עד שיעידו עליו עדי' ע"ש מ"מ אין יסוד כפרן דומה ליסוד חשוד כי זה ודאי אף שאין נעשה חשוד ע"פ עצמו ולכן אף שהודה שעשה עבירה שראוי שיפסול בשבילה או הודה על איזה שבועה שכבר נשבע איך שבשקר היה (עיין סי' פ"ז סעיף כ"ח) מ"מ אין נעשה חשוד ע"פ עצמו ע"ש:
אולם זה ברור אם באו עדים אחרי הודאות עצמו והעידו שאמת נכון הדבר נעשתה התועבה מהאיש הזה בפשיטות שאיקבע עליו פסול דחשוד ולא מועיל לו מה שהודה בעצמו מקודם משא"כ בענין כפרן מפור' בפוסקי' דעל פי עצמו אינו נעשה כפרן ולכן כשהודה עצמו על כפירתו שכפר תחילה בפני ב"ד לא נעשה כפרן אף אם באו אח"כ עדים ומעידים על כפרנותו לא מחזיקין אותו לכפרן מחמת שהודה תחילה מעצמו קודם ביאת העדים וכמבואר בטור סי' פ' דבזה לא פליג הרמ"ה על הר"י מג"ש והרמב"ם דעד כאן לא פליגי אלא אם טען תחילה לא לויתי אם טען אח"כ פרעתי אם יש להאמינו במגו דיכול לעמוד בראשונה אפילו באו עדים אח"כ ע"ש אבל זה מודה אף הרמ"ה דלא נעשה כפרן הואיל והודה עצמו קודם שבאו העדים ע"ש וטעמא דמילתא נראה ברור דמשו"ה חלוק ענין חשוד מענין כפרן משום דעסק חשוד פוסלו מדינא ולא מקנסא ולפיכך לא מועיל לו הודאתו אם באו עדים אחרי כן אבל עסק כפרן ע"כ עיקרו מיסוד קנסא קבעינהו חז"ל מפני שהעיז לשקר בפני בית דין ומשו"ה דמינהו חז"ל לענין קנסא דאיתא בב"ק דף ע"ה דקיל"ן שם מודה מעצמו פטור אפילו באו עדים אח"כ ושפיר נמי דברי המ"כ בזה דלפי מאי דמוכח דעסק כפרן לענין קנסא דמיא ממילא ראוי לומר דלפי מה דהלכה כחכמים דאפילו ראה עדים ממשמשין ובאין כל זמן שלא העידו אם הודה קודם שהעידו פטור מקנס כמו כן גבי כפרן לא נעשה כפרן כשהודה מעצמו אפילו כשרואה עדים ממשמשין ובאמת כל דברי המ"כ הכל לעסק כפרן דייקי ולא עניין מגו והקדים לומר דאם הודה מעצמו לא נעשה כפרן ונ"מ דנאמן על להבא לומר פרעתי אף שהודה שמתחילה העיז לכפור בב"ד ופשיטא שעל לעבר אינו נאמן לומר פרעתי אחרי שחייב היה בעת שכפר אבל על להבא נאמן ולא מיקרי כפרן כל שלא נעשה עליו הכחשה ע"פ עדים גם נ"מ להאמור בסי' ע"א סעיף י"ג דמי שהוחזק לכפרן אינו מועיל לו כשמוציא על איזה אדם שטר עם נאמנות ע"ש אבל אם הודה מעצמו שתחילה כפר בב"ד שלא באמת ומשלם כעת את כפירתו מ"מ לא הוחזק לכפרן לענין הנ"ל אף שבאו עדים אח"כ ומסיים עוד דאפילו בעדים ממשמשין מועיל לו הודאתו כחכמים דפליגי ארשב"א ומה דלא נעשה חשוד ע"פ עצמו התם לא הוה קנסא כלל אלא טעמא מבואר באריכות בתומים סו"ס פ"ז או משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן או משום גזירת הכתוב ע"ש אבל גבי כפרן מאי דלא נעשה ע"פ עצמו הוא משום דעיקרו קנס הוא וא"כ יש לומר בפשיטות דאף המ"כ מודה דליכא מגו בעדים ממשמשין ובאין ואינו נאמן כשטוען פרעתי רק דלא הוחזק כפרן ודומה לזה למאי דאיתא בשו"ע סעיף ט' ובסמ"ע וש"ך שם דאם אמר לעדים אתם עדי אינו נאמן לומר פרעתי אלשעבר דלית ליה מגו ומ"מ לא הוחזק כפרן אלהבא ע"ש. ומכל מה שנתבאר נראה שלא עמד על עיקר הזה בתשו' מוהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ו ע"ש שעשה חקירה לחקור הדין דלא נעשה כפרן ע"פ עצמו מדין לא נעשה חשוד ע"פ עצמו והאריך בזה משום דלדעתו בחד דינא מתדייני. אבל לפי דברינו מבואר הטוב שאין עיקרן שוה שכפרן מיסוד קנס וחשוד מעיקר הדין הוא:
שם ריש סימן ע"ט הביא השו"ע לשון הרמב"ם דאף שעדים מעידים שלוה ופרע מ"מ חייב לשלם ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן כו' והרמ"א הוסיף אחרי תיבות חייב לשלם לשון הטור דעיקר הטעם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים ועיין סמ"ע ס"ק ב' על מה שמבואר ברמ"א יותר מק' עדים ועיין בט"ז שם ועל מה דמסיים הרמב"ם שהרי הוחזק כפרן משיג הראב"ד וכתב אין צריך לזה הטעם עכ"ל כוונתו הוא כמו שמשיג סמ"ע שם ס"ק ד' על עיר שושן דקבע טעם דפטור משבועה משום הוחזק כפרן כ' עליו סמ"ע דלא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין איתו מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחילה דכל האומר לא לויתי כו' ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחילה וכ"כ הטור בהדיא עכ"ל ועיין ש"ך ס"ק ד' שהוסיף דברים לומר דקשה על ע"ש עוד דאי מטעם הוחזק כפרן היה ראוי להשביעו עכ"פ אחרי הפירעון כמו שביאר דעתו לקמן ס"ק י"ח ע"ש ועיין עוד ס"ק ג' מה שרוצה לפרש ולתרץ דברי רמב"ם דמשום להבא כ' טעם דכפרן ע"ש. וזה דוחק ובטור באמת לא זכר כלל שם בהאי עניינא טעם דהוחזק כפרן משום דדעתו כראב"ד שלא צריכין כלל טעם דכפרן בזה הענין אלא עיקר טעם הוא משום דכבר הודה ונאמן על עצמו יותר מן עדים וכן דעת סמ"ע וש"ך בזה: אבל אני חקרתי הרבה וכפי הנראה שהדין עם הרמב"ם דצריכי לן טובא לטעם דפטור שבועה מה שהוחזק כפרן ונרא' דאף לעיקר הענין דאמרי' דאף שעדים מעידים שפרע מ"מ חייב לשלם מההכרח לנו לצרף טעם דהוחזק כפרן ולא סגי בלי האי טעמא אף שבאמת בגמרא דשבועות דף מ"א ע"ב משמע לכאורה דמשום כל האומר לא לויתי כו' לחודא מחייבי שם רבא לשלם והיינו טעם הודאה דקבע ראב"ד וטור כו' מ"מ יש להוכיח דעכ"פ צריכין טובא לטעמא דכפרן: דהנה אשאלה נא לשיטת ראב"ד והטור וסמ"ע וש"ך דעיקר טעמא הוא משום הודאת בע"ד כמאה עדים והיינו מה שאומר לא לויתי ממילא מודה שלא פרע. וזה אמת שיסוד הודאה אלימא טובא בכל מקום אפילו נגד עדים ומקור לזה מהאמור ריש מציעא מה לפיו שאין בהכחשה ע"ש בנימוק"י באורך ופשטא דמילתא הוא שכל ענין שהוא מודה בעצמו לא מהני מידי מה שעדים עומדים ומכחישים ואומרים שלא כהודאתו ועוד מבואר עיקר זה בפ' י"נ קכ"ח ע"ב במוציא שט"ח ואומר שלא נפרע כלום ולוה אומר שפרע מחצה ועדים מעידים שנפרע כולו מחוייב לשלם מחצה ולא מהני ליה עדות העדים כלום שהודאתו עדיף יותר מהעדים וכן הוא בטוש"ע סי' פ"ב סעיף י"ג ע"ש ולפי"ז לכאור' היה נראה סבר' ראב"ד וטור עיקר דהואיל שכל האומר לא לויתי מודה שלא פרע ממילא לא מהני עדותן של העדים כלל אך לסברא זאת קשה טובא איך פליג אביי שם בסוגיא דשבועות על רבא ואומר אף שעדים מכחישי' אותו שלוה הא אמרו שפרע ע"ש וקשה הא זה ודאי דעדים לא מהני הואיל והודה שלא פרע ואין לומר דבאמת אביי פליג על עיקר הסברא דכל האומר לא לויתי כו' דהא מבואר שם בתוספות להוכיח מריש פ"ק דב"ב דאביי נמי סובר האי סברא דכל האומר לא לויתי וכו' רק כאן פליג משום שעדי' מעידים שפרע ע"ש והדרא קו' לדוכתיה אמאי פליג ומה מהני עדים נגד הודאתו כנ"ל. ועוד מהראוי לחקור בהא דאיתא בטוש"ע סי' פ' דקודם שבאו עדים יכול לטעון אמת לויתי ופרעתי אף שטען קודם לא לויתי וטעמא הוא משום מגו כמבואר בסמ"ע סי' ע"ט ס"ק כ"ג ומפורש בטור סי' פ' ועיין דברי רשב"א שהביא הב"י סו"ס ע"ט ע"ש שמבואר שם וז"ל נאמן במגו דאי בעי עומד בטענתו שלא לוה ואין לך מגו יותר חשוב ממנו כו' ע"ש וקשה אמאי אמרינן כאן מגו לשיטת ראב"ד וטור דמשו"ה לא מהני אפילו כשיש עדים שלוה ופרע משום דהודאתו שהודה שלא לוה הוה הודאה שלא פרע ועדיפא הודאתו מהעדי' לפי"ז פשיטא שראוי לומר דלא מהני הכא מגו הואיל וזהו נגד הודאתו ואיך נימא שיהי' נאמן לומר פרעתי במגו כו' הואיל והודה שלא פרע ומגו במקום עדים לא אמרינן והודאתו עדיפא מעדים. עיין בפ' חזקת דף ל"ב ע"ב ברשב"ם ד"ה אמאי כו' דמשו"ה לא אמרינן מגו אי בעי אמר שטרא מעליא הוא משום דהודה שהשטר זייפא הוא והודאת בע"ד כמאה עדים ואלו באו שני עדים תו ליכא מה לי לשקר עכ"ל ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה אמאי כו' דכ' שם וז"ל אי נמי משום הכי לא אמרי' הכא מגו משום דהוה חוזר וטוען דמעיקרא טען הא שטרא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא שטרא מעליא הוה ליה עכ"ל:
ועוד הא קמבעי לתלמודא אי אמרינן מגו במקום חזקה בריש פ"ק דב"ב גבי עבר זמן פירעון וטוען שפרע תוך זמנו ומסקנתו דאמרינן מגו במקום חזקה ועיין בש"ך כללי מגו סו"ס פ"ב דבחזקה אלימתא לא אמרינן ביה מגו ועיין בתומים שם בכללי מגו סי' ס"ב באריכות מזה ועתה נחזי אנן האי מילתא דאמרינן כל האומר לא לויתי בחזקה שלא פרע אם יש לדמות זאת להאי חזקה דלא פורע תוך זמנו או לא דאי נימא דענין לא לויתי כלא פרעתי אלימא טפי מהאי חזקה דאין פורע תוך זמנו. קשה אמאי מועיל מגו לפי האי כללא שקבעו הפוסקים דבחזקה אלימתא לא מהני מגו וא"כ ממאי דאמרינן מגו במי שטוען תחילה לא לויתי ואח"כ טוען פרעתי מוכח דלא כשיטות ראב"ד וטור וכל הני פוסקים שיסדו לומר דיסוד ענין דלא לויתי כאלו לא פרעתי הוה כאלו הודה שלא פרע והודאתו עדיפ' מעדים דלסברתם דומה לחזקה אלימתא דאמרינן דדבריו מחזיק שודאי לא פרע וא"כ לא הי' מועיל בו מגו כמו בכל חזקה אלימתא דלא מועיל מגו וע"כ אין בו סוג חזקה דלא פרע אלא כערך סוג דלא פרע תוך זמנו ומשום הכי מהני מגו: ולפום רהיטא דלפי מה שהוכחנו דלא אלימא האי מילתא דמחזיקין כל האומר לא לויתי ללא פרע מחזקה דלא פורע תוך זמנו קשה לכאורה על הרא"ש שהביא הטור בשמו שסובר גבי טוען שפרעתי תוך זמנו מחוייב לישבע דלא כר"י מג"ש ואלפס שמבי' הטור שם סי' ע"ח דנוטל בלא שבועה ע"ש ואמאי כאן גבי חזקה דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי סובר הרא"ש כאלפס דפוסק דאין צריך שבועה ולא דמי לחשוד דבעי שבועה ע"ש בטור סי' ע"ט סעיף י'. הא כבר הוכחנו מדאמרינן מגו גבי לא לויתי כו' מוכח דלא אלימא טפי מהאי חזקה דתוך זמנו כנ"ל:
ועוד קשה שם בטור סי' פ' שהביא שם דעת הר"י מג"ש והרמב"ם שחולקין על הרמ"ה וסברי דכל זמן שלא הוכחש בעדים יכול לחזור ולטעון משום מגו ואפילו אתו עדים בתר הכי ע"ש. וכדבריהם הובא בשו"ע סי' ע"ט סעי' ט' ע"ש וקשה הא בכל מקום מבואר אף כי יש לו מגו כי אתו סהדי בתר הכי נתבטל המגו מעיקרו ואינו נאמן ומבואר כך ריש סי' פ"ב בענין מודה בשטר שכתבו שנאמן לומר פרוע במגו דמזויף אבל אי אתו סהדי בתר הכי וקיימו לשטר נתבטל המגו מעיקרו אף שבשעת טענה שטען לפני ב"ד תחילה עדיין היה לו מגו ועיין בש"ך שם ס"ק ד' שהביא דהב"ח כתב דיכול לטעון שיקרע השטר קודם השבועה והש"ך חולק ע"ש אבל עכ"פ אם לא נקרע השטר מודה אף הב"ח דנתבטל המגו ע"ש וכן מבואר הדין בפ' ב' דכתובות גבי אשת איש הייתי וגרושה אני שנאמנת משום מגו ואם באו עדים מסקינן בגמ' אפילו אחרי שניסת תצא ע"ש:
ומתחילה הייתי חוקר לומר שם בסי' ע"ח גבי תוך זמנו דפסקו הפוסקים כשיש לו מגו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו ולכן כשאין עדים על קביעות זמן יכול לומר פרעתי מגו דבעי הוה אמר שכבר עבר זמנו ע"ש:
וחקרתי אף שפסקו ב"ד דנאמן משום שלא היה למלוה עדים על קביעות זמן ואח"כ מצא עדים על קביעות זמן אי הדרי דינא דנתבטל המגו מעיקרו או יש לנו לדמות להאי עניינא המבואר בטור סי' פ' דהר"י מג"ש ורמב"ם פסקו דלא כהרמ"ה וסברי דכל שהיה לו מגו תחילה אף שבאו עדים אח"כ לא מבטלינן להמנו או יותר נימא למילף ממה דאיתא ריש סי' פ"ב שהבאתי לעיל דאם אח"כ מצא עדים לקיים השטר נתבטל המגו מעיקרו כמו בסוגיא דכתובות פרק ב' שהבאתי לעיל מזה. אשר מכל חקירות והערות הללו נראה מזה לחזק סברות ושיטות הרמב"ם בזה דעיקר טעמא דהאי עניינא שקבעו חז"ל לומר כל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי ואינו נאמן לטעון ולומר פרעתי מכבר ומשו"ה אמרתי לא לויתי וכמו דכ' התו' שבועות דף מ"א ע"ב ובפ"ק דב"ב דף ו' ע"א דלכאורה היה יכול לתרץ דבריו ולומר כוונתי היה שלא עמדתי בהלואה משום שפרעתי לו מכבר ע"ש:
אין ענין הזה מוחלט לודאי והודאה גמורה להחזיק במאמרו שאומר לא לויתי כמו שאומר מפורש לא פרע אלא אמרינן שמשמעות דבריו יותר נוטין להתבאר שמודה שלא פרע ומה שאומר שלא לוה אין כוונתו שלא עמד בהלואה רק מסתמא כוונתו כפשוטו שלא לוה כלל וממילא מודה שלא פרע אבל מידי קצת ספק לא יצאנו דעדיין יש מקו' לפרש דבריו שכוונתו היה שלא עמד בהלואה כמש"כ התו' שם בשבועות ראי' מכריתות דף י"ב שמפרשינן מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאה שטבלתי ע"ש:
וניחא מאי דאמר האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי ולא קאמר האומר לא לויתי הא אמר לא פרע דאז הוה משמע דודאי אומר לא פרע אבל השתא דדייק וקאמר כאילו אומר לא פרע ולא דמי ממש לאומר לא פרעתי ואנן מחזיקין בכונת לשונו שלא פרע כמו ערך סוג חזקה דלא פרע תוך זמנו וגם שם אינו דבר החלט שודאי לא פרע אלא הדבר בחזקתו כך ואף על פי כן מידי קצת ספיקא לא יצאנו כי לא ימלט דבר זה שאפשר ויכול להיות שפרע לו תוך זמן:
ולפי"ז ניחא מאוד מה דמבואר בטור סי' פ' דמהני מגו בהאי עניינא ולא קשה מפ' חזקת דמבואר ברשב"ם ותו' ל"ב ע"ב דאחרי שטען מתחילה הא שטרא לא יכול לטעון אח"כ דהוה ליה שטרא מעליא ואירכס משום דהואיל שהודה מתחילה שלא אירכס לו שטרא הודאת בע"ד כמאה עדים ואינו יכול לחזור ולטעון דאירכס לו שטרא אף דהתם ג"כ מפטור לפטור מ"מ מבואר שם ברשב"ם ותו"שם דלא מהני מגו דהודאתו הוה כעדים וכי היכי דלא מועיל מגו במקום עדים הכ"נ לא מהני התם:
וכאן דהעלו הפוסקים דמועיל מגו ע"כ כמו שכתב דאין הודאתו חלוטה אלא בחזקת דבריו ולשונו יש משמעות טפי לזה ולא בפירוש איתמר האי הודאה דלא פרעתי ועדיין יש קצת מקום לנטות ולומר דלאו הודאה היא דכוונת לשונו מה דאמר לא לויתי שלא עמד בהלואה ואין ההלואה קבוע עליו משום שפרע וכנ"ל מתו' דשבועות ואפילו באומר להד"ם יש לדחוק בכוונתו כנ"ל מחמת שכבר פרע לכן אין תביעתו ממש מעיקרו כמו דמשמע בתו' שם דאין לחלק בין טוען לא לויתי או להד"ם ועפי"ז ניחא נמי מה דפליג אביי ולא סובר כרבא ודעת אביי לומר דכשיש עדים שלוה ופרע פטור מלשלם ואף דסובר האי סברא דכל האומר לא לויתי כמבואר בתו' שם ד"ה כל האומר וכו' מ"מ מהני עדים לפוטרו משום דענין הודאה שלא פרע אינו חלוטה כאן דנימא דעדים לא מהני נגד הודאה גמורה וחלוטה דהודאת בע"ד עדיפי מעדים אולם האי עניינא דלא אמרינן בו שהודה שלא פרע כאילו אומר שלא פרע ואין ההודאה הודאה ברורה כנ"ל אלא בחזקת דבריו ולשונו הוא כך ודומה לשארי ענייני חזקות וכמו חזקה דלא פרע תוך זמן בודאי מהני שם עדים שמעידים שפרע כמו כן הוה מסתבר אביי דמהני עדים. וממילא לא פליג אביי על הסוגיא דפ' י"נ אשר הביאו הפוסקים להלכה פסוקה דלוה שאמר שפרע מחצה אף שעדים מעידים שפרע כולו מ"מ מחוייב לשלם מחצה שאני התם משום שיש שם הודאה ברורה שלא פרע המחצה השני' דהא מפרש ואומר שרק מחצה פרוע משא"כ ענין דלא לויתי שהוא כאומר לא פרע אבל עכ"פ אינו אומר מפו' שלא פרע ולא הוה הודאה ברורה וגמורה:
ועיקר טעמא דרבא דסבר דחייב לשלם ולא מהני ליה עדים עיקר סמיכתו משום דהוחזק כפרן במה שכפר בב"ד והוכחש ע"י עדים במה שטען לא לויתי ועדים מכחישין דבריו ואומרין שלוה ממילא הוחזק כפרן ותו לא מהני ליה שום מגו ואפי' עדים לא מהני וכאשר הוכחנו לעיל בראיות ברורות דעיקר יסוד ענין דהוחזק כפרן ענין קנס הוא ולא דינא ולפיכך אם הודה בעצמו אף שבאו עדים אח"כ לא מחזיקין אותו לכפרן וזהו כוונות התו' שם בשבועות דכ' שם סוף ד"ה כו' וז"ל ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו עכ"ל היינו שחז"ל קבעו קנס בזה בכדי שכל אחד יכין לדבר דבר ברור לפני ב"ד ולא קבעו עסק האי קנסא אלא כשהוכחש ע"פ עדים וכמו כל ענין יסוד קנס דפטור כשהודה מעצמו:
ולפיכך מבואר לנכון מה דיש חילוק בין שבאו עדים קודם שהודה מעצמו אף שהעידו שלוה ופרע אינו מועיל לו העדים מה שאומרים פרעי משא"כ כשהודה מעצמו שלוה רק שפרע והביא עדים שלוה ופרע מהני כמבואר בטור סי' פ' דאפילו הרמ"ה דסובר דלא מהני מגו אם באו עדים אח"כ. מ"מ אם מעידים אלו העדים שפרע מהני כמבואר שם עד שיביא ראיה משמע דעדים מהני ועיין בש"ך ס"ק ב' מזה ולכאורה לשיטות דסובר דכשבאו עדים אח"כ לא מהני המגו ואינו נאמן. א"כ היה ראוי לומר דאפילו מה שמעידים שפרע לא מהני אע"כ מוכח דעיקר טעמא דלא מהני אף כשמעידים שפרע הוא דווקא מחמת שהוחזק כפרן נמצא כשהודה מעצמו קודם שבאו העדים בפשיטות דלא הוחזק כפרן ולכן מהני ליה העדים:
וגם מה שהעלו הפוסקים דכאן נוטל המלוה בלא שבועה נראה ברור דהוא רק מחמת שהוחזק כפרן ולא כראב"ד וטור והסמ"ע ס"ק ד' דכ' דאינו צריך לטעמא דכפרן אלא משום הודאות בעל דין ע"פ שאומר לא לויתי דהוה כלא פרעתי וכנ"ל דלפי מה שהוכחנו דע"כ אין כאן הודאה גמורה אלא בחזקה שדבריו מחזיק כוונתו ללא פרע והוא כמו חזקת שלא פרע תוך זמן וכמו שהארכנו בזה א"כ לפי זה היה קשה לן לשיטות הרא"ש שהביא הטור בסימן ע"ח דגבי ת"ז בטוען פרעתי מחוייב לשבע ע"ש וחולק על האלפס ור"י מג"ש שפוטרין אותו משבועה ע"ש וכאן בסי' ע"ט סובר הרא"ש דלא משביעינן וכדעת הרי"ף ע"ש ולפי מה שהעלתי להוכיח מדאמרינן כאן מגו מוכח דלא עדיפא האי עניינא מחזקה דתוך זמן א"כ קשה על הרא"ש אמאי מחייב התם שבועה וכאן פוטר:
לכן נראה מזה להוכיח שיטת הרמב"ם דבאמת עיקר טעם דפטור כאן משבוע' משו' דהוחזק כפרן ונקדים מה שהעליתי דבר המתקבל על שיטת הרא"ש שפסק בסי' ע"ח דחייב לשבע וז"ל הטור שם מקודם דעת הר"י מג"ש והרי"ף שאף מלוה עצמו נפרע בלא שבועה ואח"ז כ' וא"א הרא"ש מצריך שבוע' אע"פ שאם בא לפרע מהיתומי' א"צ שבועה שאני התם שאין אדם מכחישו אבל הכא שהלוה טוען שפרע צריך לשבע עכ"ל והנה דעת הר"י מג"ש והרי"ף שאין לחלק בין בא ליפרע מיתומים או מן לוה עצמו ולכאורה יש לחקור על הרא"ש מנ"ל לחדש האי סברא בלח שום ראיה והכרח לזה ואדרבה לפום רהיטא יש ק"ו ממה שגובה אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה דידוע דקשה מאוד להוציא מיתומים ובפרט מקטנים מכש"כ מן לוה עצמו אמנם אמרתי דבר נכון שהיה הוכחה להרא"ש לסברא זו משום דהוה קשה ליה לפי מה דקי"ל דבתוך זמן גובה אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה א"כ מוכח בהכרח דהאי חזקה דאין אדם פורע תוך זמן חזקה אלימתא טובא היא ועדיפא טפי מרוב דאין הולכין בממון אחר הרוב וחשיבי כמו עדים גמורים וכמו דקי"ל בסי' ק"ח וסי' ק"י דאין גובין מיתומים קטנים אלא בג' דרכים ע"ש. ואם כן הואיל והאי חזקה אלימתא היא אמאי מספקי ליה לתלמודא כלל לומר דמהני מגו במקום האי חזקה הא העלתי לעיל בשם הש"ך וכללי מגו שהובא בתומים סי' ס"ב דבחזקה אלימתא פשיטא דלא מהני מגו ע"ש באורך. ואנן חזינן דהאי חזקה אלימא טובא להוציא ממון אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה ומזה הוכיח הרא"ש סברתו דבאמת אף שאלימא האי חזקה דאין פורע ת"ז. מ"מ זהו דווקא גבי יתומים שאין מי שיטעון ברי להכחישו אבל גבי לוה בעצמו שעומד וטוען בריא דאעפי"כ פרעתי לו ת"ז הך טענות ברי של הלוה מחליש קצת את כחו של חזקה וממילא נעשית חזקה בינונית ומשו"ה שפיר מספקא לתלמודא בה אם מהני מגו ושפיר מסקנא של הפוסקים דמהני מגו: ולפיכך שפיר העלה הרא"ש שיש סברא לומר דכשהלוה טוען ומכחיש את המלוה שצריך לשבע ואין לנו למילף ממאי דפטרינן משבועה גבי יתומים שאני התם דע"כ התם הוה החזקה אלימתא טובא משא"כ גבי לוה שטוען ומכחישו לא אלימא החזקה כ"כ והא ראיה שמהני שם מגו ה"ה שיש להצריך בזה שבועה: ומעתה ניחא מה דפסק הרא"ש כאן גבי כפרן שנוטל בלא שבועה. אף שהעלתי להוכיח דענין החזקות שאנו מחזיקין כאן שלא פרע ממאי דמשמעות לא לויתי הוא שלא פרע. ענין זה הוא כמו סוג חזקת תוך זמן ולא אלימתא היא מהא דמהני מגו כנ"ל מ"מ ניחא דאף דפסק הרא"ש התם גבי ת"ז שצריך לשבוע כנ"ל הכא גבי כפרן א"צ שבועה דהלא בארנו סברות הרא"ש דמחלק לומר אף דגבי יתומים גובה בלא שבועה מ"מ מן לוה עצמו שטוען תביעה ברורה שפרע צריך שבועה דטענתו מחליש קצת כח חזקה וכנ"ל. א"כ ניחא כאן דא"צ שבועה דז"ל הרא"ש וכן הנימוק"י פ"ק דמציעא דלא דמי לחשוד דאינו נוטל בלא שבועה דהתם הוא דלא ריע טענתו בהאי ממונא השתא אבל זה שהוחזק כפרן בממון זה ריע טענתו לכן נועל בלא שבועה עכ"ל. ולשיטת הרא"ש ניחא מאוד דהא מיקר ההפרש בין מה שמבואר בגמ' דגובה מיתמי בלא שבועה ובין מה שפסק דמהלוה צריך שבועה הוא משום דגבי יתמי ליכא תביעה וגבי לוה עצמו איכא טענה ברורה וא"כ ממילא גבי כפרן דאמרינן דריע טענתיה טפי מגבי חשוד כמו שכתב הרא"ש ונימוק"י דחשוד הוא חשוד בדבר אחר אבל בעסק ממון זה מחזיקין טענותיו לטענה ברורה מצריכין שבועה משא"כ גבי כפרן דריע טענתי' בענין תביעה זו. חשבינן כמו דליכא כאן תובע וטענה ברורה וממילא דומה ליתמי ותוך זמן דפשוט דגובה בלא שבועה הכ"נ גובה גבי כפרן בלא שבועה משום דאין כאן טענה כלל וכבר ביארנו דיסוד כפרן קנס הוא:
ובזה מבואר יפה ומדוקדק לשון הרמב"ם מה דדייק לבאר בהאי דינא דאין כאן שבועה משום הוחזק כפרן אבל משום הודאות בעל דין אינו מספיק משום דאין כאן הודאה חלוטה וגמורה כמו שביארנו אלא עיקר הטעם משום כפרן כמו שביאר הרא"ש ונימוק"י כנ"ל וניחא גם בדיוק דברי עיר שושן שהביא הסמ"ע דדווקא משום כפרן קאתינא עלה. ולא כמו שהשיגו עליו סמ"ע וש"ך וגם לפי"ז יש לדחות סברות הש"ך בס"ק ד' ובס"ק י"ח לחלק בין קודם הפירעון או לאחר הפירעון ע"ש באריכו' ולדעתי זה ליתא דכ"ז לשיטתו דעיקר הטעם דפטרינן שבועה בטוען פרעתי מכבר משום הודאה. אבל לפי הוכחתינו דאף בטוען פרעתיך מכבר עיקר טעמא דפטור הוא משו' כפרן כמו שמשמע פשטא לישנא דרא"ש ונימוק"י וכמו שדייק לישנא דרמב"ם. א"כ אין לחלק כלל ואפי' בטוען פרעתי אח"כ אינו יכול להשביע אפילו אחר הפירעון וכן דייק לשון הפוסקים הקדמונים שהביא השו"ע סעיף ח' דלא מצינו כאן רק קבלה סתם ודלא כש"ך שצריך לדחוק לשיטתו ע"ש אבל לשון הפוסקים שסתמו דבריהם משמע בפשיטות דבעסק כפרן לא נמצא כלל עסק שבועה כלל וכלל:
ובזה ניחא דברי הרמ"ה שהביא הטור סי' פ' דאם אחרי שטוען לא לויתי חוזר וטוען אמת שלויתי אבל פרעתי דאם לא באו עדים על ההלואה נאמן במגו אבל אם באו עדים אח"כ נתבטל המגו. רק דאם מעידים העדים גם על הפרעון מהני ע"ש ועיין בש"ך ס"ק ב' שהביא דברי רמ"ה הנ"ל ע"ש. ולפי טעמא דראב"ד והטור ושארי אחרונים שקבעו עיקר הטעם שאין מועיל כאן מה שמעידים שפרע משום הודאות בעל דין שהודה שלא פרע א"כ מה לי שבאו עדים קודם שחזר וטען בעצמו שלוה ופרע או אחרי שטען שלוה ופרע הלא בין כך ובין כך יש כאן הודאה מתחילה שעכ"פ לא פרע וא"כ מהראוי שלא יועילו לו אלו העדים אפילו אם יעידו שפרע ואנן חזינן שזהו הסכמות כל הפוסקים הקדמונים דאם חזר וטען בעצמו שלוה ופרע אף שבאו עדים אח"כ והעידו שלוה ופרע מהני לו עדותם שפרע מכל זה מוכרח כל מה שהעלתי וחקרנו לשיטות הרמב"ם דעיקר טעמא דלא מועיל לו העדים במה שהעידו שפרע הוא רק מחמת שכבר מוחזק כפרן וריע טעניתי' טובא. משו"ה נוטל המלוה בלא שבועה ואף העדים לא מועילים לו משום שע"י שהוחזק כפרן חשבינן אנן האי ענין חזקה שמחזיקין חזקת משמעות דבריו מה שאומר שלא לוה כאילו אמר בפירוש לא פרעתי וזה ודאי אם היה מפרש ואומר לא לויתי ואני מודה שלא פרעתי לאיש הזה לא היו מועילין לו עדות בשום אופן אף אם היה חוזר וטוען קודם ביאת העדים אמת שלויתי ופרעתי מ"מ לא היו מועילים לו עדים שהיו מעידים שפרע דהתם יש הודאה גמורה וברורה: ודומה למה דאיתא סו"ס פ"ב דהוא אומר לא פרע לא מהני עדים שמעידים שפרע אף לא שייך ענין הוחזק כפרן משא"כ האי ענין דלא לויתי דליכא הודאה גמורה על לא פרע רק שדבריו מחזיק משמעות שלא פרע וכנ"ל לכן כל זמן שלא הוחזק כפרן מועיל לו מגו ופשיטא דמהני עדים אבל כשהוחזק כפרן וכבר ביארנו שיסוד החזקות כפרן משורש קנס קאתינא עלה ואמרינן שלא מהני ליה מגו ואפילו עדים לא מהני ליה כנ"ל נמצא שפיר דינו של הרמ"ה דאם הודה קודם שבאו עדים שלוה ופרע דתו לא נעשה כפרן אפילו באו עדים אפר כך כמו כל מודה בקנס ממילא בפשיטות ראוי לומר דמהני עדים:
ועפי"ז מבואר לנכון דעת הרמב"ם במה שמחולק עם ר"י מיגא"ש שהביא הטור סי' ע"ט סעיף ג' שם דדעת ר"י מיגא"ש באם שהודה תחילה שחייב אינו יכול לטעון אח"כ טעיתי בהודאתי שנזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע אינו יכול לחזור אחרי שהודה בב"ד עיין בבעה"ת שער י"א דיליף ר"י מג"ש מדין דלא לויתי כו' ומה התם דהוה הודאה מתיך כפירה לא מהני לי' עדים כש"כ כאן דהוה הודאה גמורה ע"ש אבל הרמב"ם כתב דבהודה וטוען אח"כ נזכרתי שפרעתי והרי עדים על הפרעון הרי אלו עדות זו מועלת לו. ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו ואינו כאומר לא לויתי עכ"ל ע"ש ונראה דהדין עם הרמב"ם דאף דבאמת טעיתי טענה גרוע כמבואר באריכות סימן פ"א סעיף כ"ג וע"ש באריכות בש"ך דמביא פלוגתא דפוסקים אי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי או לא ע"ש ועיקר טעמא דפלוגתא נראה ברור משום דאמרינן חזקה אדם מדקדק קודם שהודה אי האי חזקה אלימתא היא או לא דזה ודאי נגד חזקה בינונית מהני מגו ונגד חזקה אלימתא לא מהני כמבואר ברמ"א סו"ס ע"ט ע"ש ובש"ך סי' פ"ב ס"ק ג' ובכללי מגו לש"ך סי' ו' ע"ש אבל זה ודאי דעדים מועיל אפילו נגד חזקה אלימתא ולפיכך סברת הרמב"ם דאף דחזקה שאדם מדקדק שלא לטעות כל מה דאפשר ואלימא האי חזקה שלא להועיל מגו דהוה כמו אנן סהדי שלא טעה מ"מ כשבאו עדים ומעידים שודאי טעה בדבריו מהני עדותן אפילו נגד חזקה אלימתא ושיטת הרמב"ם דעיקר טעמא דהאי דינא דרבא גבי אומר לא לויתי דלא מהני עדים הוא משום שהוחזק כפרן ואלו העדים שמעידים לו על הפירעון עושים אותו כפרן במה שמכחישים דבריו במה שאמר וטען מתחילה לא לויתי הא בלא"ה היו מועילים לו עדות כמו שאמר אביי שם בשבועות ולפיכך בהאי דינא של הרמב"ם דטוען אחר כך ואימר שטעיתי בהודאתו ואמת שלויתי א"כ ליכא כאן הכחשה מעדים ולא נעשה כפרן ממילא ראוי להועיל עדות:
וא"כ ניחא שיטות הרמ"ה שהובא בטור סי' פ' דאף דפסק שאינו יכול לחזור ולטעון פרעתיך אף דיש לו מגו מ"מ כשיש עדים שפרע מקודם מהני כמו שביארנו למעלה דהואיל והודה קודם שבאו עדים לא הוחזק כפרן כדין מודה בקנס ואח"כ באו עדים. ולכן אף שמגו לא מועיל לו אבל עדים מועילים משום דענין הודאה של לא לויתי שיהיה כמודה שלא פרע אינ' הודאה גמורה אלא בדרך חזקה היא וכנ"ל וגם נראה לומר דבהאי דינא שהביא הטוש"ע סעיף ט' בשם בעה"ת דכשטען לפני עדים לא לויתי ואמר להם אתם עדי' תו לא מצי לטעון לויתי אבל פרעתי קודם לכן. וא"כ בזה חמור גבי עדים יותר מלפני ב"ד דאילו באומר לא לויתי לפני ב"ד יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם לכן דהיינו מפטור לפטור האמור בטור סימן פ' וגבי אומר אתם עדים אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם לכן אף דענין ב"ד חמור בהאי עניינא דהחזקות כפרן דנעשה כפרן בהודאות ב"ד ולא נעשה כפרן גבי הודאת לפני עדים באתם עדים אפילו הכחישו העדים. ואמרו שלוה וכמי שכללו כל הפוסקי' להלכ' שלא נעשה כפרן אלא באופן כשטוען לפני ב"ד לא לויתי ע"ש:
ולכן נראה אף שבזה חמור באתם עדים שאין יכיל לחזור ולטעון פרעתי כבר במגו שהיה עומד בראשונה משו' דאפשר דגבי אתם עדים מהצורך להלוה לדייק טפי בדבריו ובתשובתו שלא יהיה משמעותו שלא פרע והוה חזקה שמחזיק משמעות לשונו ומאמרו שלא לוה לא פרע חזקה אלימתא ולא מהני מגו שהיה עומד בראשונה. מ"מ נראה נכון לומר דאפילו באתם עדים אם מביא אח"כ עדים איך שפרע כבר נאמן והכל מטעם שקבענו לומר דכל דליכא החזקות כפרן מהני עדים. ועוד נראה דאף בנכתב טענתו האמור סו"ס פ' דאינו יכול לחזור ולטעון ולא מהני ליה מגו דחזקה אלימתא היא. מ"מ אם הודה מעצמו שלוה ופרע דאז לא נעשה כפרן אף שבאו אח"כ עדים שלוה אז נראה שמהני לו אם יעידו עדים שפרע קודם לכן:
ונתבאר דענין מגו דמאמינים לו לחזור ולטעון שפרע כברי וענין חזקת כפרן הוה שני עניינים שונים זה מזה דענין מגו תליא אם חזקה אלימתא או לא אבל ענין חזקות כפרן הוא ענין שורש קנס שקבעו חז"ל דווקא כשטוען תחילה לפני ב"ד והוכחש בעדים קודם שהודה מעצמו על ההלואה: ועתה יש לבאר טעם פלוגתא של הרמ"ה עם ר"י מיגא"ש המבואר בטור סי' פ' דסברת רמ"ה דאף שקודם שבאו עדים נאמן לחזיר ולטעון לויתי ופרעתי במגו דהיה עומד בטענה קמייתא מ"מ כשבאו עדים אח"כ על ההלואה דנתבטל המגו תו לא מהימן בטענה בתרייתא וכמו שהיה הדין בכל מקום שיש מגו ונתבטל המגו אינו נאמן בטענתו כמבואר ריש סי' פ"ב בטענת פרעתי מגו דמזוייף ואם נתקיים אח"כ השטר נתבטל המגו ואינו נאמן בטעניתו ולא צריכא לן לטעמ' דחיקא שכ' הב"י משום דאמרינן שירא שיבואו עדים ע"ש דקשה לפי"ז אף לא באו עדים נימא שירא על טענה ראשונה יבואו עדים ועיין בכללי מגו באו"ת סימן ל"ז. אבל לדברינו דברי הרמ"ה פשוט במילתא בטעמ' וכאמור בסוגיא דכתובות דאם באו אפילו אחרי שניסת נתבטל המגו ותצא ע"ש וסברת ר"י מיגא"ש אפש' דאין דומה האי עניינא לשארי עניינא דבכולהו עניינא אין הפרש בין כשבאו עדים קודם טענתו ובין שבאו עדים אחרי טענתו אבל כאן בודאי יש הפרש גדול דהא כשבאו עדים קודם שחזר וטען לויתי ופרעתי הוחזק כפרן ואילו אם באו אחרי שטען כך לא הוחזק כפרן ע"פ אלו עדי' א"כ יש לומר דאף המגו לא נתבטל: גם יש לעיין למה לא נימא דאם חוזר וטען פרעתי מכבר נאמן במגו דאי בעי היה טוען פרעתי עכשיו וכל זמן שלא באו עדים לא הוחזק כפרן ונאמן ואז אפילו אם באו אח"כ עדים היה נאמן במה שטען פרע עכשיו והתם לא שייך כלל לומר דהואיל ובאו עדים נתבטל המגו דהא אפילו בביאת עדים אחרי זה נאמן בטענת פרע עכשיו כנ"ל. א"כ אפשר לחזק סברת ר"י מיגא"ש והרמב"ם ע"י מגו זה וצ"ע דלפי מגו אופן זה היה נדחה אף סברת הב"י במה שכתב על שיטת הרמ"ה ועיין מיהו ראיתי בנתיבות ס"ק ה' לפרש מה דאיתא בשו"ע סעיף ט' גבי אתם עדים דלא הוחזק כפרן ואם אמר פרעתי אח"כ נאמן דוקא אחרי שעמדו בדין אבל אם טוען פרעתי אחרי שטען לא לויתי קודם שנתעצמו לפני ב"ד על זה אינו נאמן ע"ש וא"כ ניחא דדייקו הפוסקים האי מגו דהי' עומד בטענה ראשונ' אבל האי מגו דפרעתי אחר שטען לא לויתי דומה ממש לפרע קידם טענת לא לויתי כדמוכח מדברי נתיבות הנ"ל:
ונחזור בקיצור על כל קיטבי הדברים הנאמרים לפנינו עד לאן דדווקא בענין לא לויתי שאמרו כאילו לא פרע אבל לא הוה אימר לא פרע ממש ולכן אם היה אומר ומפרש דבריו בפירוש לא לויתי ולא פרעתי לו מעולם. אז הוה הודאה ברורה ולא היה יכול לטעון אח"כ לויתי ופרעתי ולא היה מועיל לו מגו שהיה עומד בראשונה הואיל והודאתו כמאה עדים הוה כמגו במקום עדים ואף אם היה מביא עדים אחרי זה שהיו מעידים שלוה ופרע לא מהני אף שלא נעשה כפרן מחמת שהודה קודם ביאת עדים מ"מ הודאתו עדיפא מעדים והוה כמו האי דינא האמור סו"ס פ"ב והוא מפ' י"נ דף קכ"ח ע"ש. נתבאר דהא דמועיל לחזור ולטעון מפטור לפטור דווקא בענין לא לויתי דלא הוה הודא' ברורה על לא פרעתי אבל לא בהודאה גמורה ויש לכוון כל הדברי' ע"פ האמור בפרק חזקת דף ל"א דאם אמר של אבותי ולא של אבותיך ע"ש כדאיתא בבעה"ת שער י"ב שיש ללמוד סוגיא זו מהאי סוגיא ע"ש ויסוד הדברי' האלו מיוסדים ע"פ דברי הרשב"א בפ' חזקת דף ל"ט ע"ב בענין שעירער וחזר ועירער בעירעורים שינים תחילה מפני גזלנות ואח"כ מחמת משכון א"כ סותר זה את זה א"כ בכל אחת מהן מודה שטענה שניה היא שקר ושניהם בטלים ע"ש אף דלכאור' יש לו מגו בשעת עירעור שני היינו מגו דאי בעי היה עומד בראשונה מ"מ לא מהני משום שיש כאן הודאת בע"ד כמאה עדים והוה כמגו במקום עדים והנה הרא"ש חולק שם על הרשב"ם הביאו הטור סי' קמ"ו סעיף י"א ע"ש וז"ל שם שאדם שטוען בפני ב"ד שני טענות המכחישות זו את זו לא נתבטלו אלא בוחר איזה מהן שירצה ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה עכ"ל ותמהתי בזה כי הלא מבואר בסי' פ"א סעי' כ"ג דאינו יכול לומר טעיתי אפילו כשיש לו מגו מכש"כ בלא מגו ואף שיש חילוק בין הודאה בפני ב"ד ובין בפני עדים כמבואר שם בש"ך ס"ק ס' באריכות עכ"פ מבואר בש"ך שם דדעת הרא"ש בעדים מהני מגו ובב"ד לא מהני אפילו מגו ע"ש וא"כ אף דנימא דעירעור הוה הודאה בעדים עכ"פ בעי מגו ועוד דלשון הרא"ש הנ"ל משמע דאפי' כשטוען לפני ב"ד שני פעמים עירעורים הנ"ל יכול לומר טעיתי בראשונה ועוד לא ידעתי איז' טעות שייך גבי עירעור בשלמא גבי הודאו' ממון שהודה שמגיע לחבירו יש מקום לומר שטעה בעניניו ובחשבונותיו שהיה סובר שמגיע ממון לחבירו מעסקיו שנתעסק עמו ועתה חקר הדבר לאמיתו שאינו מגיע אבל גבי ערעור שתחילה ערער ואמר שבגזלנות מחזיק בשדה שלו ממילא הודה שלא השכין שדה זו לחבירו וא"כ ממילא כשמערער אח"כ וטען שבמשכון מחזיק בשדה זו ממילא הודה שלא גזל חבירו אצלו השדה ומאי טעות שייך כאן בין משכון לגזל. לכן נראה שדברי רשב"ם ברורים ומה שתפס הרא"ש על הרשב"ם במה שכ' בלשונו ששני מחאות בטילות הן שבמחא' שניה הודה שראשונה היתה שקר ובטלה וכש"כ זו השניה שהרי הוחזק כפרן וכמו שלא מיחה כלל דמי וע"ז הקשה הרא"ש שאין אדם הוחזק כפרן אלא ע"פ עדי' גם זה לא קשה וקיימתי מסבר' ומצאתי כך בב"ח דלאו דווקא קאמ' הוחזק כפרן בדין אלא כלומר הוחזק שקרן ע"ש ונראה לבאר עוד דכוונתו שמחאה ראשונה נעשה כעת שקר בשעת מחאה שני' אבל השני' כבר הוחזק מאז ומקדם לשקר וכפירה וא"כ דברי רשב"ם נכונים ונראה שדברי רשב"ם בסוגיא זו סמוכים וניראים ע"פ מה שפי' רשב"ם ותו' לעיל בפ' חזקת דף ל"ב ע"ב ע"ש בתו' ד"ה אמאי בסופי דכתב דמשו"ה לא מהני שם מגו דהוה חוזר וטוען והבאתי דבריהם לעיל בקונ' הזה דמוכח שם דמה שיש להוכיח בדברי טענתו הוה הודאה גמורה ע"ש והב"י בסימן ע"ט עשה סמיכה להאי דינא דיכול לחזור מפטור לפטור מדברי הרא"ש בסוגיא דחזר ועירער ע"ש אולם יותר סמוכים ונראים דברי הרשב"ם בזה. ועוד דעיקר הטעם ביארו הפוסקים משום מגו דהוי עומד בטענה ראשונה כמבואר ברשב"א בשם הב"י סו"ס ע"ט והטור בסי' פ' ע"ש ולדברי שיטות הרא"ש גבי עירעור הוא פשוט שיכול לומר טעיתי בראשונה ועוד צריך טעם לחלק בין פטור לפטור ופטו' וחיוב אם טעיתי טענה היא. וע"פ הנתבאר בקונ' זה דעיקר טעמא דמילתא דנאמן לטעון פרעתי אחרי שטען לא לויתי כשלא באו עדים ומהני מגו הוא רק מטעם דאמירת לא לויתי אינה הודאה גמורה על לא פרעתי אלא בחזקה שלא פרע וכנ"ל באריכות לפי"ז ליתא להאי כללא שראיתי בכללי מגו באו"ת סימן קל"ג דריב"ש חולק על זה דמבואר שם סי' קצ"ג דהיכא דסותר דבריו ראשונים אינו נאמן אפילו במגו דלפי מה שבארנו באמת כל מקום שסותר אינו נאמן משום דהודאות בע"ד כמאה עדים וכמבואר ברשב"ם בסוגיא דעירעור א"כ דברי ריב"ש דאיירי שם דסותר לגמרי הוה ממש כשיטות רשב"ם ויש לתמוה על כללי מגו שהביא ריב"ש שחולק ולא הביא הרשב"ם הנ"ל:
אולם באו"ת ראיתי ענין אחר בזה ואחריו החזיק בנתיבות סי' ע"ט ס"ק ד' שדחקו מאוד לפרש מה דאיתא בטור סי' פ' בשם הקדמונים דמפטור לפטור נאמן מטעם מגו אין עיקר הטעם משום מגו אלא הטעם הוא הואיל והוא מפטור לפטור לא דקדק בדבריו הראשוני' כ"כ דמה לי לא לויתי או פרעתי לפי טענות שניהם אין חייב כלום וחשבינן כאילו לא אמר כלל לדבריו הראשוני' ע"ש (ועיין בנתיבות סי' ע"ט וסי' ע"ב סעיף י"ח בזה) ולא הבנתי סברתם דלפי"ז אפילו באו עדים מקודם שטען בעצמו לויתי ופרעתי למה לא יהי' נאמן ומאי מזיק לו כלל אילו עדים שאמרו שלוה הואיל ויש סברא פשוטה וקרובה לומר דמפטור לפטור אינו מדקדק כלל במאמרו בחשבו דמה לי לא לויתי או פרעתי אבל סברתינו ניחא לבאר כל הסוגיא דבאמת דבריו שטען לא לויתי יש בו מקים חזקה שמחזיק לשונו שלא פרע וכמו שארי חזקות ולפיכך צריכין דווקא למגו וא"כ בדווקא קבעו הפוסקים טעמא דמגו אבל לסברות או"ת ונתיבות קשה מאוד לישנא דקדמונים ר"י מג"ש ורמב"ם וכן הרשב"א שהביא הב"י ס"ס ע"ט שדייקו כולם טעמא דמגו ע"ש: שם בש"ך ס"ק ב' ביאר לחלוק על מבי"ט שדעתו לומר דהא דלא מהני כשמביא עדים על הפירעון אלא כשעומד וטוען כבראשונה שלא לוה אבל כשחוזר מדבריו וטוען שלוה ופרע מועיל לו עדות העדים וחלק הש"ך ע"ז והאריך בדבריו לחקור ולסתור דעת מבי"ט ע"ש והיה להש"ך להביא דברי ר"י מג"ש שהביא הטור סעיף ג' דאפילו טוען נזכרתי שטעיתי בתחילה בהודאתי ויש לי עדים לא מהני ע"ש. ועיקר הדברים המה בבעה"ת שער י"א ויליף בק"ו מהאי סוגיא דלא לויתי ולא מהני עדים שמעידים שפרעו וז"ל דהאי אודיתא מגו כפרנותא היא ומ"מ לא מהני סהדי מכש"כ בהודאה בפירוש דלא מהני ע"ש וא"כ מוכח דמפרש דהאי עניינא דלא לויתי ואתו סהדי דלוה ופרע איירי נמי שחוזר וטוען שפרע כמו אמירות סהדי דאל"כ אלא שעומד בראשונה דווקא א"כ איך מביא ראיה לענין הודאה ואח"כ טוען טעיתי כי פרעתי ושכחתי תחילה הואיל והתם נמי הוה נאמן אם היה טוען אח"כ כדברי העדים. ויותר קשה בדברי הש"ך שבסוף הביא ראיה מדברי נימוק"י סוף ב"ב ע"ש ולמה לא הביא דברי נימוק"י ריש פ"ק דמציעא דמביא שם באריכות לפרש האי סוגיא דלא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע איירי דווקא שחוזר וטוען כדברי העדים שלוה ופרע כמבואר שם בנמוק"י באריכות והש"ך עצמו הביא דברי נימוק"י בס"ק ט' ע"ש:
ועוד נראה ראיה ברורה שלא כמבי"ט מגוף הסוגיא שם דאביי פליג שם על רבא ודעתו לומר דאף שהעדים מכחישים אותו על מה שטען שלא לוה הא עכ"פ מעידים זכותו שפרע ולכן פטור ע"ש והנה תוס' הקשה שם הא אביי גופיה סובר האי סברא דלא לויתי כלא פרעתי ותירצו דבכל מקום סובר רק הכא דווקא פליג משום דאיכא עדים ע"ש וא"כ אי נימא כמבי"ט דאם היה חוזר לטעון פרעתי כדברי עדים היה נאמן רק דסוגיא הנ"ל איירי דעומד בדבריו הראשונים ואומר לא לויתי ולא פרעתי קשה על אביי טובא איך מועילי' לו אלו העדים אחרי שהוא בעצמו טוען לא פרעתי דהא עומד בדבריו ואומר לא לויתי ואדרבא יותר יש הוכחה והודאה ממאמרו שאומר לא לויתי אחרי שבאו העדים מדבריו הראשונים משום דתחלת דבריו עדיין יש לתרץ ולפרש היינו שאינו חייב כלום משום שפרע מכבר אבל השתא דעדים מפרשין. ואומרים שלוה ופרע וזה עומד בראשונה וטוען לא לויתי נמצא שבא מפורש להכחיש העדים שלא לוה ולא פרע:
גם ממה שהקשה התוספות שם מסוגיא דכריתות דאית' שם כשאומר לא נטמאתי מפרשי' דבריו לא עמדתי בטומאה משום שטבל נימא הכי נמי לתרץ דבריו לא עמדתי בהלואה שפרעתי ע"ש. וכל זה ניחא אי נימא דהשתא שבאו עדים חוזר וטוען פרעתי רק שטענתו ראשונה מזיק לו שטען תחילה לא לויתי ע"ז קשה נימא לתרץ דבריו. אבל אי נימא דאפילו השתא שבאו העדים גם כן עומד בדבריו ממילא לא קשה קושית התוספות כלל:
בתומים ריש סימן ע"ט הביא דבתוספות שבועות מ"א ע"ב איתא לחד תירוץ דבאומר לא לויתי יכול לפרש דבריו לא עמדתי בהלואה ופרעתי ודווקא באומר להד"ם ליכא לפרש רק עוד תירץ שם בתוספות דאין לחלק ואפילו בלא לויתי לא יכול לפרש דבריו משום דכל האומר בב"ד מידק דייק לומר דבריו ברורים ומסיק בתומים דבכריתות בתוספות ישנים דקו' תוספות מעיקרא לא קשה דהקשה שם האי קו' מאי שנא דהתם אמרי' לפרש לא עמדתי בטומאה וטבלתי והלא לא מפרשינן לא עמדתי בהלואה שפרעתי ותירץ ריב"א דגבי קרבן נאמן ע"ע לפרש דבריו אבל לא לגבי חבירו לפטור מתשלומין עכ"ל תומים ע"ש:
ולא ידעתי מה כיון בזה דרהיטת לשון התומים משמע דבכריתות תו' ישנים דף י"ב דמבואר שם תירוץ הנ"ל מעיקרא לא קשה קו' התוספו' משמע דזהו תירוץ חדש אשר אינו מבואר בשבועות אבל כפי הנראה דתירוץ המבואר בכריתות הוא תירוץ שני מה שמביא בשבועות וז"ל בשבועות ועוד יש לחלק דבמקום שבא הענין מתביעות חבירו אין לנו לתרץ דבריו ע"ש והוא ממש תירוץ המבואר בכריתות ועוד דבכריתות הביא שם האי תירוצא בשם ריב"א ובשבועות הביא תירץ קמא בשם ריב"א ע"ש. רק זאת יש לכאורה לחקור דבשבועו' הביא תירוץ קמא בשם ריב"א ובכריתו' הביא תירוץ בתר' בשם ריב"א ולכאורה משמע בשבועות שכתב שם ועוד יש לחלק כו' אינו מדברי ריב"א אלא מדברי בעלי תוספות דאי ריב"א היה להם לומר ועוד מחלק ריב"א גם יש לדקדק למה לא קבעו תוספות קו' בסוגיות אחרות כמו ריש ב"פ דאיתא שם ג"כ ענין דלא לויתי כאלו לא פרעתי:
לכן נראה דבאמת אצל ריב"א היה פשוט שם בכריתות שיש לחלק בין ענין קרבן דהוא ע"ע נאמן לתרץ דבריו ולא לגבי תביעות חבירו רק עיקר קו' ריב"א הוא בסוגיא דשבועות שיש לו עדים שפרעו אין לנו להכחיש העדים ומוטב לתרץ דיבורו מה שאמר לא לויתי היינו לא עמדתי בהלואה ושפיר מקושר דברי התוספות לדבריהם הקודמים שכתב שם דאביי סובר בכל מקום דאמרינן לא לויתי כלא פרעתי רק כאן שיש עדים פליג לכן הקשו נמי על רבא למה לא נימא כאן לתרץ דבריו ועיין דוגמא בטור סימן קמ"ו הביאו רמ"א סעיף כ"ד דכשיש עדים טוענין לו שאבותי לקחו מאבותיך ובלא עדים אין טוענין לו אלא אם טען מעצמו ע"ש. ולכן מסיק ריב"א כאן שיש עדים בעינן דווקא דטען להד"ם אבל לא לויתי מתרצינן דבריו שיהיו שוה לעדים והתוספות מסקי עוד לחלק דהואיל וכאן תביעה לפני בית דין יש לו לדייק דבריו בבירור ולא מתרצינן אפילו בדאיכא עדים והוא מענין שהעלתי לעיל בקונ' דחז"ל קבעו לקונסו להיות מוחזק כפרן כשהיה התביעה בב"ד והוכחש בעדים וכו':