שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה ח
שאלה שאלני מופלג אחד מק"ק מינסק להקשות על מה דכ' הש"ך בסי' ע"ג ס"ק י' לתרץ על מאי דקשה על הרמב"ם שכתב גבי הכחשות זמן בשט"ח שישבע בעהש"ט היסת למה לא מחייב נק"ח כמו שהקשה הסמ"ע ומתרץ הש"ך ע"פ המבואר בסי' פ"ב סעי' ו' דדוקא כשטוען פרעתי נשבע מלוה משום דשטר לפירעון עומד אבל שארי טענות כגון אמנה או ריבית או כה"ג שאין השטר עומד לכך אין המלוה צריך לישבע בנק"ח אף שאמר הלוה ישבע לי אלא ישלם וישבע היסת ע"ש בש"ך:
והמופלג הנ"ל פיקפק ע"ז וכ' אלי שקשה לו איך פסיקא ליה כ"כ להש"ך דטענת הכחשות זמן אינו דומה לטענת פרעתי עד שהוא מדמה זה לטענת אמנה וריבית שאין השטר עומד לזה כמבואר בסימן פ"ב:
תשובה וזה אשר השבתי לו בס"ד ראיתי את דעת מעלתו הוא כדעת הכסף משנה בפ' י"ג הלכות מלוה ולוה שהעלה שם דטענה זאת דומה לטענת פרעתי ע"ש ומשו"ה הוקשה לו למה לא ישבע בנק"ח ומתרץ בסברות וכן כתב הב"ח ע"ש בש"ך:
ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה שלא כדעת הכ"מ שמדמה לפרעתי ולא כדעת הש"ך שדימה הכחשות זמן לטענת אמנה וריבית ואמרתי להכריע ביניהם בהכרעה ברורה ולהדמותו בדמיון אמיתי:
ולבא אל הענין נקדים דהנה זה תלמוד ערוך וכמבואר ריש סי' ע"ג דסתם הלואה בין בשטר ובין בע"פ הוא ל' יום אם לא שהיה תנאי שיתבע תוך שלשים יום וראיתי בט"ז שכתב על הא דמבואר כאן בסעיף ד' דבהכחשות זמן גבי שטר ישבע המלוה וכתב הט"זוז"ל ואין להקשות למה לא יהיה בעל השטר ידו על התחתונה ומתרץ דא"כ יהא השטר בטל לגמרי דיכול לומר לק' שנים לוויתי המעות ונתבאר לעיל סימן מ"ב דבכל מקום שנתבטל השטר לא אמרינן ידו על התחתונה עכ"ל ודבריו אינו מובנים מה ענין יד בעה"ש על התחתונה לכאן דדוקא התם בסי' מ"ב שכתוב בשטר לפרעו בפסח צריך לפורעו בפסח ראשון ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים ע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ה בזה דכתב דאינו יכול אפילו לפסח שאחרי שנה דא"כ יכול לומר אחרי כמה שנים וממילא נתבטל השטר לגמרי ע"ש:
וע"ש בש"ך ס"ק י"ט דלשארי פוסקים דכ' בלא"ה סתמא דמילתא המחייב לעשות שום דבר לזמן ולא פירש אימתי מחוייב לעשות בזמן הבא ראשון וא"כ לא צריכין לטעמא דנתבטל השטר ואפשר דאף המחבר סובר כן ולדוגמא בעלמא נקט הכי ועיקר כוונתו על מה דמסיים המחבר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הש"ך. ומעתה כאן גבי הכחשת זמן דקי"ל סתם הלואה לפרוע אחרי שלשים יום וזה טוען שקבע לו זמן יותר מה שייך כאן יד בעהש"ט על התחתונה כי ענין הזה דומה להמבואר בש"ך ס"ק י"ט הנ"ל והש"ך כאן בסי' ע"ג ס"ק ט' כתב וז"ל או שהיום סוף הזמן שקבע לו כו' ומיירי שכבר עבר שלשים יום או שלא נכתב זמן ההלואה בשטר והמלוה טוען שהוא אחר שלשים יום דאל"כ אף בשטר סתם הלואה ל' יום כדלעיל סעיף א' ואף אם המלוה טוען אני התנתי עמך שתפרע לי קודם ל' יום נראה דהלוה נשבע היסת כיון דסתם הלואה ל' יום ופורע לאחר שלשים מזמן הכתוב בשטר עכ"ל הש"ך. ודבריו תמוהין דמש"כ מתחילה דמיירי שכבר עבר שלשים יום ניחא אבל מה שכ' או שלא נכתב בשטר כלל הזמן ועיקר ההכחשה ביניהם שהמלוה טוען שכבר עבר ל' יום מעת אשר נעשה ההלואה והלוה טוען שההלואה זאת נעשה מקרוב ועדיין לא עברו ל' יום. בפשיטות נראה שבזה נשבע לוה שכדבריו כן הוא דהא ע"ז לא מסייע ליה השטר מידי וא"כ ע"כ איירי בגוונא דכ' הש"ך בתחילה היינו שכבר עבר שלשים יום מזמן כתיבת השטר וטוען המלוה שלא קבע לו זמן אלא עסק ההלואה נעשית בסתם וסתם הלואה היא ל' יום וכבר עברו אלו ל' יום ולוה טוען שלא נעשית הלואה בסתם אלא זמן קבעו לו על איזה משך וע"פ הצעת דברים הללו מצאתי לפרש לנכון דהרמב"ן שכ' בהכחשות גבי שטר היסת לשיטתו קאי ושפיר יש לנו לומר ע"פ שורת הדין דאינו חייב אלא היסת ולא נק"ח והטור לשיטתו קאי לפיכך השמיט תיבת היסת וכוונתו באמת בין גבי משכון ובין גבי שטר מחוייב לישבע שבועת נק"ח ודלא כהש"ך שכ' דהטור מודה להרמב"ם דגבי שטר אינו נשבע אלא היסת דהנה ע"פ דברינו נראה ברור דהכחשות זמן אינו דומה לפרעתי כמו שעלה על דעת הכ"מ וגם אינו דומה לטענות אמנה וריבית כמו שכתב הש"ך אלא הוא דומה ממש לטענות תנאי המבואר בטוש"ע סימן פ"ב סעיף י"ב דאם טוען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בשטר שנעש' בלי שום תנאי אין הלוה נאמן להשביעו ואם אין כתוב בו כן נשבע המלוה נק"ח ונוטל וז"ל הטור הביאו הש"ך ס"ק כ"ז שהרי אינו עוקר טענה גוף השטר והרי היא כטענת פירעון ע"ש וביאור הדבר משום דמבואר בטור סעיף ט"ו העתיקו הסמ"ע בקוצר ס"ק ל"ג דדוקא כשטוען פרוע שלוה מודה בשטר ולפירעון הוא עומד אבל טענות תנאי וכדומה לאו כל כמינה לבטל השטר מקויים ע"ש [ועיין בב"י ס"ק י"ח על מה שכתוב הטור על ענין טענת תנאי שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר מביא הב"י לשון בעה"ת שכ' וז"ל דהא תנאי לא עקר לשטר מיד אלא לאח"ז ולא דמי לאמנה וריבית ולשארי טענתא דעקרי לשטרא מיד ע"ש]:
ומעתה נחזי אנן דלפי הנתבאר פשוט מאוד דהכחשת זמן דומה ממש לטענו' תנאי שטוען הלוה דנראה בוודאי אם היה מבואר איזה זמן בשטר שנעשה על זמן פירעון אינו נאמן הלוה לטעון שזמנו יותר מהמבואר בשט"ח דזה היה דומה לאם מפרש בשטר שנעשה בלא תנאי וזה טוען שתנאי הי' שאינו נאמן כמבואר שם בסימן פ"ב. אבל כשנכתב בשטר סתם בלא זמן דומה ממש לשטר שנכתב סתמא ולא פירש בו שנעשה בלא תנאי וטוען לוה שנעשה על תנאי והמלוה טוען הואיל ואין מפורש בו תנאי ממילא נעשה סתמא בלא תנאי כמו כן בהכחשת זמן דהמלוה טוען שנעשה הלואה סתם וממילא סתם הלואה זמנו שלשים יום דהא אינו מפורש בו זמן אחר ולוה טוען דמ"מ תנאי היה לקבוע זמן על איזה משך אף שסברות הט"ז היא נכונה דעי"ז אפשר להתבטל שטר לגמרי מ"מ לפי המבואר בטור בשם בעה"ת בטענת תנאי דאינו דומה לאמנה וריבית דגבי אמנה וריבית עקרו לשטרא מעיקרא ולא ניתן לכתוב כלל משא"כ גבי תנאי אע"פ שע"פ טענתו מבטל השטר לגמרי הן כשטוען שהיה התנאי שיעשה המלוה כך וכך לאיזה זמן ולא עשה או שטוען שנעשה תנאי שיעשה לוה איזה דבר ויפטור וכבר קיים והשטר בטל מ"מ דעת טור ובעה"ת דטענה זו דומה לטענת פרעתי ואינו דומה לטענ' אמנה וריבית דעוקרו להאי שטרא מעיקרא ושמעיקרו לא ניתן לכתוב כלל. והכ"נ דכותיה בטוען לוה זמן קבעתי לי שאינו עוקר לגוף השטר מעיקרא ובודאי הוא ניתן לכתוב רק שזה מבטלו לאח"ז כמו גבי תנאי שכ' הב"י בשם בעה"ת שעוקרו לאחר זמן כנ"ל. ועפי"ז ניחא מאוד מאי דכתב הרמב"ם גבי הכחשת זמן דאינו נשבע אלא היסת דהרמב"ם לשיטתו קאי אבל הטור לשיטתו שפיר השמיט תיבת היסת דלשיטות הטור יש לחייב כאן נק"ח דהנה הטור פסק שם בסי' פ"ב כדעת בעה"ת דבטענת תנאי יכול להשביעו בנק"ח ע"ש ועי' בסי' הנ"ל בש"ך ס"ק כ"ז שכ' על דבריהם וז"ל ונראה דאזלי לשיטתם דכ' אח"כ דהעדים נאמני' לומר תנאי היה אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דתנאי מילתא אחריתי היא ודמי לפירעון אבל לפי מה שהעלתי לקמן ס"ק ל"ד דלמעקר סהדותייהו קאתי ואין נאמנים לומר תנאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דהוה כאומרים לא לוה והוא היפך דבריהם שבשטר וכדמשמע בהר"ן לפי פוסקי' אלו א"כ ה"ה הכא אין צריך המלוה לישבע ע"ז עכ"ל וכן ביאר הש"ך שם ס"ק ל"ד וז"ל תימא על המחבר שהעתיק כאן לשון הטור והרי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א חולקים ע"ז וס"ל דכשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים כו' וקשה איך סתם נגד הרמב"ם והרמב"ן והראב"ד עכ"ל: ונתבאר הדבר בביאור היטיב דלשיטת הרמב"ם דחולק שם בטענות תנאי על הטור ובעה"ת וסברתו דבטענת תנאי אין יכול להשביעו נק"ח דטענות תנאי דמי לטענות אמנה וריבית דעוקר השטר לגמרי ואינו דומה לטענות פרעתי כמבואר בש"ך הנ"ל ס"ק כ"ז וס"ק ל"ד א"כ לשיטתו שפיר כתב הרמב"ם גבי הכחשות זמן דדומה לטענות תנאי אינו יכול להשביעו נק"ח אלא היסת אבל הטור לשיטתו דפסק שם בסי' פ"ב כדעת בעה"ת דטענות תנאי הוה מילתא אחריתי במו טענת פירעון כמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ז ממילא כדין וכתורה עשה שהשמיט תבת היסת מאי דאיתא ברמב"ם משום דלשיטתו יכול להשביעו להמלוה נק"ח כמו בטענות פרעתי ובזה ניחא מאי דכייל הטור דין הכחשות זמן גבי משכון ביחד עם הכחשות זמן גבי שטרי משום דלשיטתו בחד דינא מתדיינא שניהם להשביע המלוה נק"ח (ודלא כהש"ך סי' ע"ג ס"ק י' שכ' דדעת הטור גבי שטר שישבע היסת) והרמב"ם דדעתו גבי שטר אינו נשבע אלא היסת משו"ה לא כלל בתוך דבריו משכון משום דגבי משכון בוודאי חייב נק"ח ולא רצה להאריך:
אמנם כ"ז ניחא לפי לשון הרמב"ם שקבע דין הזה בהאי לישנא ע"ש בפ' י"ג מה' מלוה וז"ל היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו יראה לי שישבע בעהש"ט היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל והטור קיים מאמר רז"ל שמחוייב אדם לשנות בלשון רבו והעתיק ממש לשון רמב"ם רק שהוסיף משכון ע"ש:
משום דלפי הנתבאר דאיירי דמלוה טוען שהיה סתם הלואה בלא זמן וממילא זמן סתם הלואה היא רק ל' יום והלוה טוען אף שכתוב בשטר סתם תנאי היה בדבר וקבע לו זמן. והמדקדק בלשון רמב"ם וטור מבואר היטב שדקדקו בלשונם ולא ביארו כלל טענות של המלוה משום דהמלוה בא בשטרו איך שהוא כתוב סתם וסתם הלואה היא שלשים יום ולא צריך לשום טענה ודייקו בדבריהם רק טענות של הלוה איך שטוען זמן קבעת לי אף שאינו מבואר בשטר ודומה ממש להאמור בסי' פ"ב שהוציא מלוה שט"ח סתם ולוה טוען שנעשה על תנאי והוה הדין כמבואר האי דינא גבי טענות תנאי דהא המלוה אינו מרעי ליה לשטרא כלל ואומר שנעשה בלי שום תנאי רק סתמא כמו שהוא נכתב סתמא. ומשו"ה מחוייב הלוה לשלם דלא מצי למרעי לשטרא ולשיטות טור ובעה"ת משביעו נק"ח ולשיטות הרמב"ם ושארי פוסקים אינו משביע אלא היסת כמו שהארכנו בזה וכמו כן מהראוי בפשיטות לומר גבי הכחשות זמן שמלוה בא בשטרו שנכתב סתמא והלוה בא לארועי לשטרא ולומר דתנאי הי' בו על קביעת זמן שפיר הוה הדין דשבועה היא אצל מלוה דהא מלוה לא מרעי לשטרא מידי וכ"ז כשהמלוה טוען שלא היה שום תנאי אבל אם מודה מלוה שהיה תנאי רק שיש להם הכחשות בעסק התנאי מבואר בסימן פ"ב שם סעי' י"ב דאינו נוטל המלוה בשבוע' אלא מחוייב להביא ראי' שנתקיים התנאי כדבריו:
ואם אין לו ראיה נשבע לוה היסת ונפטר ע"ש והוא מטור בשם בעה"ת וטעמא דמילתא דהואיל ומלוה גופיה עוקרו ומרעי להאי שטרא והודה אף שהשטר נכתב סתמא מ"מ תנאי היה בו ממילא הוא בעצמו מבטל את כח השטר וא"כ בהכחשת זמן התינח כשאין המלוה מודה בשום קביעות הזמן רק טענתו דכמו שהוא נכתב בשטר בלא שום קביעות זמן כך נעשה עיקר הלואה סתמא וקיל"ן סתם הלואה ל' יום ומשו"ה אף שטוען לוה שהיה תנאי בקביעות זמן אינו נאמן להורע כח השטר שנכתב סתמא:
אולם כשמודה מלוה עצמו אף שנכתב השטר סתם מ"מ תנאי הי' בקביעות זמן והיום סוף הזמן שקבע והתנה עמו והלוה טוען שעדיין לא הגיע הזמן משום שקבע עמו על איזה זמן יותר בכה"ג נראה ברור שהדין הוא שנשבע לוה שכדבריו כן הוא ויורחב לו הזמן כמו שאומר משום שזהו דומה ממש להמבואר בסי' פ"ב כשמודה מלוה שהיה תנאי הכ"נ דכוותיה הוא הואיל והוא בעצמו מרעי לה להאי שטרא מחזקתו ומודה אף שנכתב סתם מ"מ תנאי היה בהרחבות הזמן ואיתרע לה כח השטר לפיכך הוה הדין כמו בהודאות תנאי דמחוייב מלוה להביא ראיה ואם לאו נשבע לוה ונפטר וזהו הדבר אשר דברנו דהרמב"ם דייק בלישניה וכתב דהלוה טוען זמן קבעת לי משמע דמלוה אינו מודה כלל בשום קביעות זמן ולא ביאר כלל טענות המלוה משום דבאמת אינו צריך לטעון כלום אלא כמבואר בשטר סתמא כן הוא והטור קיים לומר בלשון רבו:
אך השו"ע שינה מלשון הרמב"ם והטור וז"ל וטוען המלוה שלא קבע לו זמן והנה רמב"ם וטור עשו עיקר מטענות של לוה והשו"ע עשה עיקר מטענת של מלוה זה קפידא מועטת אבל מה שהוסיף עוד בשו"ע וכתב וז"ל או שטוען היום סוף הזמן שקבע לו עכ"ל משמע שמודה מלוה שקבע לו זמן רק עיקר הויכוח ביניהם שהמלוה טוען שהיום הוא סוף הזמן שקבע לו ולוה טוען שעדיין לא הגיע הזמן ממילא המלוה עצמו מרעי לי' לכוחו של השטר ומודה שאף שנכתב סתמא תנאי היה בו להרחיב זמנו בכה"ג נראה פשוט שהדין הוא שלוה נשבע שכדבריו כן ולא ישלם אלא בזמן שהוא אומר וכמו שהארכנו לעיל בזה וא"כ לא יפה עשה השו"ע שלא קיי' מאמר רז"ל שחייב אדם לומר בלשון רבו וכל המשנה ידו כו' וכל המוסיף כו':
עוד הקשה המופלג הנ"ל דעכ"פ לשיטת הרמב"ם דאינו יכול להשביע נק"ח בהכחשת זמן משום דדומה לאמנה וריבית א"כ ממילא היה ראוי לומר כמו דאיתא בסי' פ"ב סעיף י' דאין שומעין לו להשביעו בנק"ח אלא מחוייב לשלם ואח"כ יטעון על המלוה כמו שירצה אם יודה יחזיר לו ואם יכפור ישבע היסת ע"ש וא"כ איך כ' כאן הרמב"ם שבועת היסת קודם הפירעון דהא כ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד:
ואמרתי דאף זה לק"מ דוגמא לזה מבואר ברא"ש ריש ב"ב סימן ט' גבי טוען פרעתיך בתוך הזמן אע"ג דאינו נאמן מ"מ צריך המלוה לישבע היסת ובהג"א חולק ע"ז ע"ש והטור ביאר פלוגתא זאת ריש סימן ע"ח וכן הוא בשו"ע שם סעיף ב' בהג"ה. ועיין שם בש"ך ס"ק ט"ו דאפילו הרא"ש שמחייבו שבועת היסת מודה שישבע אחרי הפירעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פירעון ע"ש באריכות מזה וכן הסכים עמו התומים ס"ק ט"ז ע"ש. אף דמשמע קצת לשון הרא"ש דצריך לשבע מקודם וכן הוא לשון השו"ע וי"א צריך לישבע המלוה שלא פרעו וגובה חובו. משמע דצריך לישבע קודם הפירעון מ"מ ביארו האחרונים דהאי לישנא לאו דוקא ועיקר הענין הוא שמשמיענו דיש כאן דין שבועה וממילא הכ"נ דכוותיה בהכחשת זמן עיקר הענין בא הרמב"ם להשמיענו דהכחשת זמן היה עסק דררא דממונא וצריך לישבע על כפירת זמן כמו על כפירת ממון עצמו עיין סמ"ע ס"ק ט' ע"ש:
כי ראיתי בהרב המגיד שכ' שם בפ' י"ג על מאי דמחייב הרמב"ם שבועה על הכחשת זמן וז"ל לא מצאתי מקום ראיה לזה ע"ש ויפה כתב מהרי"ט בתשובה סימן ק"ה העתיקו או"ת ריש סימן ע"ג דיש ראיה ברורה ע"ז ממשנה מפורשת ריש מכות בהלואה שהיה על עשרה שנים ועדים זוממים העידו שהוא רק על עשרה ימים אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שישלם עכשיו ובין שישלם אחרי עשרה שנה ע"ש וא"כ מוכח שיש בזה דררא דממונא עכ"ל מהרי"ט והנה הרמב"ם השמיענו ענין הזה דחשיבא דררא דממונא בתרי גוונא גבי תביעות ע"פ דלא משלם לוה אלא כפי דבריו דהיינו לזמן המאוחר ויש דררא דממונא אצל המלוה וצריך לוה לישבע וגבי תביעה בשטר דהוה מחוייב לוה לשלם לזמן מוקדם כפי דברי המלוה ושייך דררא דממונא אצל לוה יצריך מלוה לישבע היסת זהו עיקר חידושא שחידש לנו הרמב"ם אבל מה שכ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד אין כוונתו שישבע דווקא קודם הפירעון ואפשר לפרש כוונתו שיגבה מקודם שישבע וכמו דמפרש הש"ך דברי הרא"ש שם סימן ע"ח: עוד אפשר לומר לפי מה דראיתי באו"ת סימן ע"ח דמפרש עיקר הפלוגתא הוא שם בין הפוסקים אם ב"ד בתחילה פוסקין כך שמחוייב לשלם וישבע היסת או שאין הב"ד פוסקים מתחיל' רק התשלומין ולא השבועה רק אם תובע פעם שנית אחרי הפירעון אזי יפסקו לו שבועת היסת ע"ש והעתיק דברים הללו גם בספר נתיבות משפט ע"ש. וא"כ אפשר לומר דדעת הרמב"ם הוא דהכחשו' זמן דומה לתנאי רק דסברתו אף דלשיטתו דטענות תנאי דומה לענין אמנה ומזוייף ולא כשיטות הטור ובעה"ת דמדמין עסק תנאי לפרעתי ומשו"ה לשיטת רמב"ם אינו יכול להשביעו נק"ח גבי תנאי מ"מ אפשר דמעלינן קצת חד דרגא לטענת תנאי בזה דהב"ד פוסקין מתחילה עסק השבועה עם התשלומין ביחד בחד דינא ועדיף בזה קצת מטענות אמנה ומזוייף דאין הב"ד פוסקין לו מתחילה כלל עסק של השבועה רק שישלם ויתבע פעם שנית מחדש עסק השבועה ואז יפסקו לו:
איברא לא נתחוורו בעיני דברי או"ת הנ"ל כי לדעתי אין לחלק כלל בזה בין אם הב"ד יפסקו התשלומין והשבועה בפעם אחת או שנימא שיפסקו מתחילה רק התשלומין לחוד ועל השבועה יעשה תביעה חדשה ולא ידעתי איזה תועלת יבוא מזה לנתבע או לתובע בין אם יעשו הפסק בפעם אחד או בשני פעמים ומה לי אם בחד מתדנא התשלומין והשבועה או בתרי דינא מתדייני. אולם נראה דעיקר הענין הוא מאי דמבואר שם בסי' פ"ב סעיף י' דבטענות אמנה וזייף אין שומעין להשביע למלוה אלא ישלם ואח"כ יטעון כו'. אין הכוונה לעשות דווקא שני תביעות ולתבוע השבועה בפעם שני. ועיין שם סמ"ע ס"ק ל"ה דעיקר ההפרש הוא דגבי פרעתי פוסקין שישבע נק"ח ויש לו דין נשבע ונוטל וכל זמן שלא ישבע אינו נוטל כלום וגבי תלמיד חכם המבואר שם סעיף ו' דאין משביעין אותו אינו נוטל כלום משא"כ גבי טענות אמנה אין לו דין נשבע ונוטל ואין השבועה מעכב כלל הפירעון אלא יש לו דין נשבע ונפטר ומחוייב הלוה לשלם תיכף ואין לו על המלוה רק חיובא דשבועות היסת דנשבע ונפטר וזהו עיקר ההפרש בין שבועות נק"ח להיסת דנק"ח מעכב הפירעון והיסת אין בו לעכב הפירעון דהא קיל"ן דבהיסת אין יורדין לנכסיו וממילא דאף הפירעון אינו יכול לעכב משום היסת וא"כ בסימן ע"ח דמבואר שם דאינו נשבע רק היסת ממילא ידוע דמחוייב לשלם קודם השבוע' ומאי דאיתא שם ישבע היסת וגובה חובו ע"כ פירושו דמשלם אף לא ישבע המלוה תחילה דעסק היסת ידוע שאינו מעכב הפירעון כלל וא"כ פשוט דגם כוונת הרמב"ם בענין הכחשות זמן דכ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד כוונתו שישלם אפי' קודם השבועה כנ"ל:
הנה מהרי"ט סימן ק"ה הביאו תומים ריש סי' ע"ג הקשה בהכחשת זמן דחשבינן לתביעות ממון ודררא דממונא כמבואר בריש מכות גבי עדים זוממין כמה אדם רוצה ליתן כו' ומעתה למשל זה תובע אותו שמגיע לו מנה לשלם עכשיו וזה טוען שזמנו עוד עשר שנים וממילא לא שוה אותו מנה רק בערך שמונים זהובים א"כ הוה ממש מודה במקצת ומהראוי לחייבו שבועה דאורייתא ותירץ ע"ז תירוץ א' דאפשר דאיירי הפוסקים שיש עדים על גוף ההלואה ובאמת יפה כתב התומים דזה דוחק לפרש סתימות הפוסקים בדרך זה ע"ש דלפי"ז אם היה ההלואה בלא עדים היה כאן ש"ד ולא שמענו זאת ולא הוה שתקי הפוסקים מלפרש דבר הזה:
עוד תירץ מהרי"ט דלא הוה ההודאה ממין הטענה דמה שכופר כופר בכל ומה שהודה הודה בכל והוה כטענו דינר זהב יש לי בידך וזה משיב אין לך בידי אלא דינר כסף ואף על תירוץ זה כתב התומים שזה דוחק ע"ש: אבל לדעתי נרא' דתירוץ אחרון הוא אמת ונכון הא זה תובע שחייב לו עכשיו מנה וזה כופר את תביעתו בזה לגמרי וטוען שאינו חייב לי עכשיו כלום רק שמודה לו תביעה אחרת היינו שאומר שחייב לו מנה במשך עשר שנים ואין הודאה זאת כלל מעסק מין התביעה מה שתבע אותו המלוה ומה שהקשה התומים ע"ז דהא עכ"פ הודאה זאת שוה עכשיו שמונים זוז וא"כ הוה כאן הודאה במקצת עכשיו מעיקרא לא קשה מידי דהא מבואר בסי' פ"ח סעיף ח' דבתובע מנה בדבר מסויים והודה בשוה חמשים לא חשיב ממין הטענה א"כ הכ"נ בנ"ד אין בענין שיהיה מקצת ההודאה בחיוב עכשיו וכדמשמע לישנא דקרא אשר יאמר כי הוא זה ומינה ילפינן בריש ב"מ דבעינן ממון הטענה א"כ פשטא דקרא מבואר שיודה בחיוב עכשיו איזה מקצת אבל כאן כופר לחיובא של עכשיו לגמרי וטוען שעכשיו אינו חייב כלום ומה שהודה שחייב לאח"ז אין זה בכלל התביעה כלל דהא לא תבע אותו התובע איזה חיובא על אותו זמן ועל תביעתו של עכשיו כופר לגמרי ואומר שאינו משועבד לו עכשיו בשום תשלומין כלל ואי משום דעכ"פ שוה ההודאה זאת עכשיו שמונים זוז הא קי"ל בסי' פ"ח דבתובעו מנה והודה בשוה לא הוה ממין הטענה כנ"ל ומשו"ה גם זה נכון ואמת מה שכ' הש"ך שם ס"ק ז' דאפילו תובע עכשיו מנה וזה משיב שאינו מגיע רק חמשים על איזה זמן ג"כ פטור מש"ד ואינו נשבע רק היסת ועיין בתומים שחקר על זאת ע"ש אבל לדברינו זה ברור ונכון הואיל ומ"מ אין כאן הודאה בחיוב עכשיו לא קרינן ביה כי הוא זה ולא חשיבא הודאה ממין הטענה כלל וכלל:
אמנם אי קשי' לי הא קשי"לי לפי מה דפירשנו דעיק' טעמ' דליכ' כאן ש"ד משו' דלא הוה ממין הטענה קשה דהא קי"ל בסי' פ"ח גבי הודאה שלא ממין הטענה כגון תבעו חיטים והודה בשעורים פטור אפילו מתשלומי שעורים א"כ ה"נ הואיל ולא חשבינן זאת למין הטענה מהראוי לומר דפטור מתשלומין אפילו מזמן אחרון וכמו שמבואר ענין הזה באריכות שם בסי' הנ"ל או מטעם הודאה שהודה התובע דמה דמודה לו הנתבע אינו מגיע לו כלום או משום מחילה שמוחל לו תביעה שניה ע"ש ואיתא שם בסימן הנ"ל דאפילו יודע בודאי הנתבע שחייב לו שעורים פטור ע"ש איברא לפי מה שכ' הרא"ש סוף פרק המניח להקשות על פטור השעורים וז"ל ותמיהני על סברא זו דמילתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשו"ה לא מחל לו על שאר התביעות ע"ש דמסיק דאיירי שטענו חיטין הלויתיך באותו יום ובאותו שעה והלוה אומר שעורין היו דאם איתא דהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים עכ"ל וכן פסקו הפוסקים בסי' פ"ח להלכה דדוקא כשההודאת השעורי' הי' על אותו יום ועל אותו שעה דאז מוכח שתובע מודה או מחל לו תביעת שעורים דאל"כ הי' לו לתבוע שניהם כיון דבבת אחת אבל אם הודאות הנתבע על שעורים על זמן אחר דליכא ראיה מדלא קתבע התובע את שניהם כאחת אינו פטור הנתבע מהשעורים. משום דאמרינן דמעולם לא מחל לו התובע את שעורים וגם לא הודה לו שאינו חייב שעורים ומאי דלא תבע בפעם אחת את שניהם משום דההלואה מזמן החיטים והשעורים לא הי' בפעם אחת ובבת אחת. לפיכך לא קתבע אותו שניה' כאחת והיה בדעתו לתבוע הלואה מזמן אחר בפעם אחר אבל באמת שני הלוואות היו ועל מחילה והודא' ליכא ראיה וא"כ כאן גבי הכחשות זמן יש סברא דליכא למיפטר מזמן אחרון אף שהודאה של התובע הוא על אותו יום ועל אות' שעה מ"מ ליכא לן למימר שיש ראיה דהתובע מחל לו תביעה זאת או דקמודי לו שאינו מגיע לו תביעה זו מדלא קתבע אותו שניהם בבת אחת דהכא שאני אף דאפשר שהיו שני הלואות כאן על סילוקי שני זמנים אין יכולת ביד התובע לתבוע רק הלואה אחת מהן אותה שכבר הגיע זמנה לשלם אבל השניה משום הכי לא קתבע אותה שעדיין לא הגיע זמנה כמו שאומר הנתבע שזמנה מאוחר עדיין וממילא ליכא כאן שום הוכחה לא על הודאה ולא על מחילה ואפשר שני הלואות היו רק שהנתבע כופר אחת והשני' קמודה וחייב שפיר לשלם אבל לשאר סברות ושיטות הנמצאים אצל הפוסקים שלא כשיטת הרא"ש הנ"ל יש לעיין בהכחשות זמן:
בסימן פ"ב בסמ"ע ס"ק י"ז ע"ש דכת' לחלק בין כשהמלוה תובע מעותיו ובין כשהלוה תובע השטר שיחזיר אותו לו כי פרוע הוא ע"ש ויש מקום ע"ז ממאי דכתב הסמ"ע עצמו בסי' ע"ב ס"ק מ"ט בשם הר"ן גבי משכון לחלק דדוקא אם המלוה תובע את המעות אצל הלוה אז יש לו למלוה דין נשבע ונוטל שצריך לשבע בנק"ח אבל כשאין המלוה תובע למעות אלא בעל המשכון תובע למשכון שלו אז לא ישבע המלוה אלא היסת בלא נק"ח כי אין לו דין נשבע ונוטל אלא נשבע ונפטר ע"ש א"כ כמו כן הכא גבי שטר כשאין מלוה תובע המעות אלא לוה קתבע את שטרו אין למלוה דין נשבע ונוטל שישבע בנק"ח אלא דין נשבע ונפטר אף שנוטל מעות כמו כן גבי משכון אף דנוטל מעות פטור מנק"ח בכה"ג ואפשר דמ"מ יש הפרש בזה בין שטר למשכון: אחר כתיבתי זאת השגתי ספ' בשמי' ראש עם הגהו' כסא דהרסנא וספ' הנ"ל מכונה להרא"ש ומצאתי שם כדברי ממש שראיתי שם סי' מ"ה שנתקש' על דברי רמב"ם שפסק שהמלוה נשבע ונוטל גבי שט"ח וקשה מהא דאיתא בריש מכות מעידין אנו באיש פלוני והלה אומר מכאן ועד עשר שנים כו' ומוקמינן שם בגמ' דמשנה איירי במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד א"כ הני עדים מאי עבדי בלא"ה היה המלוה נאמן והשיב שם בעל תשובה הנ"ל וז"ל איבעית אימא היינו דעבדי ליה דפטרו משבועה דאמר מי יימר דמשתבע הך שבועות המשנה. רק שקש' לי על תירוץ זה לפי"ז למה לי שני עדי' חד נמי הוה פטרי' ומסי' עוד שם וז"ל איבע"א טעמא מאי איהו נאמן דאיכא שטרא שכתוב סתמא בלא זמן וזה טוען תנאי היה דברינו ומטעם זה צ"ע למה מחייבו שבועה בסתם אפי' לא טען הלוה אישתבע לי ואפשר דמחלק הרמב"ם בין תנאי זה לפרעתי וא"כ אפשר לומר דהיינו דווקא בטוען שאין זמן כלל אבל במודה שיש זמן אלא שנחלק בין רב למעט לא ובמשכון בלא זה לא קשה דהא דווקא בדליכא עדים וראה נשבע המלוה אבל מתניתין בדאיכא סהדי שראהו עתה בידו עכ"ל ובעל כסא דהרסנא כתב ע"ז וז"ל וחילוקו של רבינו בין כשטענתם בין הוי' להעדר לטענתם בכמות צ"ע טעמא מאי וע"ש ברמב"ם ודו"ק עכ"ל:
הנה לפי הנשמע מפוקפק הדבר אם בעל בשמים ראש הוא מדברי הרא"ש או מחבר אחר עכ"פ חיברם איזה קדמון ובעל כסא דהרסנא לא הבין ההפרש שביאר בעל התשובה לחלק בין כשטוען המלוה שלא היה שום זמן כלל שפיר נשבע ונוטל ובין דשמודה שיש זמן אלא מחולקים בין רב למעט ובדברינו נתבאר הפרש זה בביאור היטיב דהואיל וטענת הכחשת זמן דומה לטענה דתנאי המבואר בסי' פ"ב ושם מבואר דדוקא כשאינו מודה המלוה בשום תנאי אז נשבע ונוטל אבל כשמודה איזה תנאי ומחולקים בכמות התנאי אז נשבע לוה ונפטר וה"נ דכוותי' דמשנה דמכות איירי בכה"ג ושפיר חייבו העדים לשלם דלולי הם היה הלוה נשבע ונפטר ובפרט במשנה לא היה כלל היסת וגם זה מוכח מדברי בעל תשובה שהכחשת זמן דומה לטענת תנאי ואף זאת מוכח שם דטענת תנאי דומה לפרעתי וכדעת הטור ושו"ע בסי' פ"ב דחייב בנק"ח ומבואר עוד שם דעדיף מניה דיש לחייב שבועה אפילו כשלא טוען אישתבע לי וכו' ומתורץ בזה מה שדקדק הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ד איך פסק הטור כבעה"ת נגד הרמב"ם ע"ש אם בעל בשמים ראש הי' מהרא"ש א"כ שפיר פסק הטור כדעת אביו בזה והנה באמת בטוש"ע סי' פ"ב סעיף י"ב בענין טענת תנאי מבוא' שם דנשבע המלוה ונוטל ולא מבוא' שם דצריך לטעון הלוה אישתבע לי' ודוחק לעשו' פלוגתא רחוקה בין בעה"ת ורמב"ם דלרמב"ם אינו יכול להשביע כלל כמבואר בש"ך שם דלרמב"ם דומה לטענות אמנה וריבית ולבעה"ת עדיפי אפילו מטענת פרעתי ע"כ נראה דאף בטוש"ע שם בטענת תנאי לא עדיפא מפרעתי ודי ששוה לפרעתי רק דבעה"ת וטוש"ע לא בא להשמיענו רק שיש שם דינא דנק"ח אבל בודאי צריך ליטעון הלוה אישתבע לי וכן נמי ברמב"ם אפילו אי נימא כדעת בעל התשובה דהוא בנק"ח בודאי צריך לטעון אשתבע לי: