אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה ז

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה ז

חו"מ תשובה ו

בסוגיא דריש פ' חזקת הבתים דמקשה תלמודא שם הנהו נוגעין בעידותן אמר מר זוטרא אי טעין ליתו תרי סהדי כו' ופירשו הקדמונים הרבה ענינים בדבריו כמבואר בתוס' באריכות ע"ש והרא"ש האריך ג"כ לבאר כולהו פירושי והביא ג"כ פירוש הר"ח בענין רוכלין ותחילת דברי ר"ח במימרא דמר זוטרא השמיט ע"ש ובפרישה ודרישה דקדק זאת וחכם אחד העלה איזה דברים בזה ושלח לפני לעיין בהם וסברת החכם הוא ע"פ מה שראה בשיטה מקובצת שכ' הרא"ש לדחות דברי ר"ח דלפיר"ח הי' לו למ"ז למימר בלשון מי לא עסקינן בההיא לישנא דקאמ' רב אשי ומשו"ה השמיטו שלא נראה בעיניו פירושו ועדיין לא הועיל כלום כי ראיתי בחידושי רמב"ן שכתב על פיר"ח וז"ל ולמדנו שהדין כן אבל אין פירוש דברי מ"ז כך דמאי קאמר אי טעין ומאי טענתיה טענה אטו בטענה תלוי מילתא והכי הל"ל אם כבר יצאו משם כו' ע"ש וקרובים דברי רמב"ן לדברי הרא"ש בזה אבל עכ"פ חזינן אף שלא קיבל פירושו במילתא דמ"ז מ"מ לעיקר הלכה לדינא קיבלו ואמר עליו ולמדנו שהדין כך. וגם במרדכי ראיתי שלא כתב לפרש כך מילתא דמ"ז אלא קבע הדברים להלכה לדינא וגם בשו"ע סימן ק"מ אף שקבע הלכה כפירשב"ם ופיר"ת במילתא דמ"ז מ"מ אף פיר"ח מביא לדינא ואנן חזינן להרא"ש שכולל כמה פירושים הנאמרים שם ובעסק רוכלים פסק ככולהו פירושי ומביא אף דברי ר"ח ותחילת דברי ר"ח השמיטו לגמרי מוכח דלא סביר' ליה כלל לקבוע הלכה כמותו בדבר הזה:

עוד העלה החכם הנ"ל לפרש ע"פ מה שהביא בשיטה מקובצת בשם הרא"ש בתוספותיו שמתרץ מה שהקשו התוספות דף כ"ט ע"א ד"ה הנהו נוגעי' דלהימנו במגו דפרענו ומתרץ הרא"ש דמגו בבי תרי לא אמרינן דאין א' יודע מה שבלב חבירו ע"ש א"כ משום הכי השמיט דברי ר"ח מהלכה דממילא נסתר מה שכ' ר"ח דנאמנים משו' מגו דאי בעי אמרי לא דרנו דלא ס"ל כוותיה לומר מגו בבי תרי ואני אומר אי משום הא לא אריא דעיקר סברת ר"ח לא מטעם מגו הוא כמו שנראה למדקדק בנעימות דברי ר"ח דכתב ולא נוגעין בעדותן הן אלא אינהו אמרי דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"כ המה דברי ר"ח ומכאן ואילך המה דברי התוספות וכן ראיתי בחידושי רמב"ן שסיים בזה את דברי ר"ח ואח"ז כתב הרמב"ן וז"ל פירוש לפירושו הם אומרים דרנו והם אומרים פרענו לו השכר לפי שהוא שלו שאנו דרנו בה תלת שנין ביממא ובלילה נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאילו שתקו ולא אמרו אנן דיירנא בי' לא היו מתחייבי' בכלום עכ"ל וענין יסוד מהעיקר דהפה שאסר הוא במעלה יתירה טובא על ענין מגו ודבר הזה מבואר בריש פ"ב דכתובות דאית' שם ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר כו' ומפ' רש"י זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא ע"פ של זה ומה שאסר הרי התיר ושם בגמרא מסקינן דבכולהו מגו פליג ר"י ובהאי מגו מודה ומפרשינן טעמא משום דהכא אין שור שחוט ומפ' רש"י אין שור שחוט לפניו שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שתק זה לא היו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הילכך אמרינן מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקא אדעתה אי נמי איערומי קא מערמה עיין בשיטה מקובצת וז"ל שם על פירש"י דלית ליה לרבי יהושע מגו אלא מגו דאי בעי שתיק דהיינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר והוא ניהו דאמרינן לקמן בפרקין דף ך"ב מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי כו' ומסברא נמי מסקי' שם אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית לי' לר"י משום דדילמא לא אסקא אדעתיה או אערומי קמערים ע"ש וכן מבואר ומפורש בתוס' בבא קמא דף ע"ב ד"ה אין לך בו כו' ע"ש. ועפ"ז מבוארין היטב סברת ר"ח ומה שהוסיף הרמב"ן עליו תוספות ביאור כנ"ל דזה ידוע דדברי הרא"ש הנ"ל שהובא בש"מ לתרץ מה שהקשו התוספות בד"ה הני נוגעים דנימא מגו דפרענו ומתרץ דמגו בבי תרי לא אמרי' זה יסוד נאמן כמו דאית' זאת כמה פעמים בתוספות בסוגיא דכתובות דף י"ח ודף י"ט בענין עדים שאין להאמין להם ע"י מגו משום שאין אחד יודע מה שבלב חבירו להגיד ולפיכך ביאר ר"ח סברתו דכאן יש ענין הפה שאסר וכמו שביאר הרמב"ן שאילו שתקו לא היו מתחייבין כלום. ובזה ניחא האי כללא דכתב הש"ך בכללי מגו סי' פ"ב ס"ק י"ט בשם הכריתות דאף דמגו בבי תרי לא אמרינן אבל אי בעי שתקי אמרי' ע"ש וכך ביאר התוספות כתובות י"ח ע"ב ע"ש כי נראה לומר אף דאנן לא קיל"ן כר"י דלית ליה מגו בשארי מקומות רק הפה שאסר כו' אלא הלכה כר"ג דאמרינן בכל מקום מגו ולא חיישינן למאי דמפרש"י לר"י דאף שיש לו טענה טובה אפשר לא אסקא אדעתה או איערומי מערים זהו דווקא באדם אחד אבל גבי שנים נתקבל לחכמים סברות ר' יהושע לחששא גמורה כמו שכ' התו' דאין אדם יודע מה שבלב חבירו לומר היינו מה שכ' רש"י דר"י חייש אפילו באחד דילמא לא אסיק אדעתיה טענה הטובה ואנן אמרינן עכ"פ דגבי שנים חושש א' על חבירו אף שעל לבו עלה הטענה הטובה מזו אולי לא עלה זאת על דעת חבירו ולדעתי יש ג"כ לחוש בשנים סברא שניה מה שכתב רש"י שם אי נמי איערומי קמערים בכדי שיהיה נאמן ע"ש א"כ אפשר דגבי אחד לא חיישינן אנן דהלכה כר"ג בזה אבל בשנים חיישינן דתשועה ברוב יועץ עד ששכן ערמה בלבבם דבר הזה וכל זה בענין מגו. אבל בענין הפה שאסר דמודה ר' יהושע דאפילו באחד אומרין מגו כזה סברי אנן דאפילו גבי שנים, אמרינן מגו במקום שיש כאן הפה שאסר כנ"ל וכמו שביאר הרמב"ן לפרש דברי ר"ח שאילו שתקו ולא אמרו לא היו מתחייבין בכלום דיוק לשונו נראה דהיו פטורין מכלום אפילו מהיסת וכנ"ל:

ועפ"י דברים האלו מבואר לנכון מאוד מילתא וסברא מה דפליג הטור על הר"ח בסי' ק"מ וכת' עליו ואינו נראה לי דכיון שבאים להעיד להמחזיק להחזיקו בבית וא"א להחזיקו אא"כ יעידו שדרו בו כו'. א"כ אין כאן מיגו ע"כ. ונלאו כל חכמי לב למצוא פותר לדבריו כמו שתמה הב"י והב"ח ורש"ל וט"ז דמה טענה הוא זה דהא עכ"פ אינן נוגעין בעדותן מחמת הנאתן וכמו שכ' התוס' בד"ה הני נוגעין משום מגו דפרענו. אמנם ע"פ שהעליתי מסוגיא דריש פ"ב דכתובות במאי דכ' רש"י שם בד"ה אין שור שחוט דדוקא התם מודה ר"י באומר שדה זו של אביך כו'. משום שהפה שאסר כו' דאילו שתק זה לא הי' לו עוררים ואי לאו דבר פשוט הוא שלקחה כו' אבל גבי לא מצא לה בתולים הבתולים שלא מצא הם הסיתוהו והוה שור שחוט ע"ש באריכות עכ"פ מוכח מהתם שאין מקום להאמין בהודה מעצמו אלא באופן שהודאתו מעצמו בלי שום עילה וסיבה לדבר ובזה אמרינן אי לאו שדבר פשוט אצלו כטענתו שלקחה לא היה אומר כלל של אביך היתה אחרי שאין שור שחוט ומפרש"י שאין לו עוררים לזה ע"ש אבל כאן לא שייך דבר הזה שיש עליו עוררין לדבר הזה המחזיק שהביאם לכאן והם באו עבור זה להעיד להחזיק המחזיק בהבית ודמי לענין שור שחוט שיש מי שיסיתוהו לזה ולא דמי למודה מעצמו שמודה בה רבי יהושע ולא הוה כא הפה שאסר:

ונכון מאוד לבאר ולומר דהטור פליג על הר"ח במאי דמצאנו שפליג התומי' על השו"ע דהנה הרבה יש לדקדק לפי מה שהקדמנו דדברי ר"ח עצמם הוא במאי דסיים התו' בשמו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומשם ואילך המה לשון תוס' והנה הרמב"ן אסברא לה לסברת הר"ח וז"ל פירוש לפירושו מטעם דאי בעי שתקי וכמו שהעתקתי לשונו לעיל וכן ראיתי בהמרדכי שסיים על פיר"ח מטעם דאי בעי שתקי והתו' כתבו על דברי ר"ח וזה לשונם דאי בעי אמרי לא דיירנו ביה ולכאורה דבריהם מחוסרין הבנה וסברות רמב"ן ומרדכי יותר מקובלים בכוונת ר"ח דהפה שאסר משום דאי בעי שתקי אבל התו' דכ' דהוה אמרי לא דיירנא ביה הוא דבר שפתים אך למחסור ולמה להו כלל אמירה הואיל ושתיקותם יפה להם:

אמנם נראה שהדין עם בעלי התו' שהוכרחו להארכת לשונם כי אף שענין הפה שאסר האמור בלשון ר"ח נאות מאוד לפרשו על שתיקה וכנ"ל מ"מ היה קשה להתו' מה זו שתיקה דהוה שתקי אינהו אף דשתקי אינהו מערער מי הוה שתיק להו דזה פשיטא דהמערער בא בטענה ואומר שדה זו שלו הוא ותובע להמחזיק שיחזור לו השדה וכל הפירות שאכל עד היום הזה והמחזיק אומר להמערער איך ששדה זו היא שלו וכבר השכירה לשוכרים ולקח מהם אגרא שלשה שנים נמצא שהמערער בא בטענה לתבוע לשוכרים הללו השכירות כי הדין הוא אף שסילקו מחוייבים לסלק למערער פעם שנית ואף שאינו יודע אם דרו השוכרים הללו והוה טענתו שמא מ"מ הא הוא שומע זאת מהמחזיק והוה טענתו ברי שהוגד לי מפי המחזיק שאתם דרו בביתי אך לסברות השו"ע אשר מבואר סו"סי ע"ה סעיף ך"ג בתובע ע"פ עד בספק ואפילו אומר הוגד לי מפי אחרים מפי נאמן או קרוב יכול להשביע להנתבע אפילו בטענת ספק ומסיק שם הרמ"א דאף שקרוב ג"כ מהני אבל אם שמע מפי שהוא נוגע בעדו' פטור משבועת היסת והוא מתה"ד העתיקו הש"ך שם ס"ק פ"ד ע"ש וא"כ לא קשה כאן מידי ואין טענת ברי להמערער להשוכרים כלל אף שבא עליהם בטענה ששמע מאת המחזיק שדרו שם הא המחזיק נוגע בדבר ולמענו הוא אומר כך בכדי שיהיה מוחזק וגם בכדי שיהיו השוכרים נתפסים בתשלומי שכירות (ולפנינו נאריך בזה) וא"ב לפי פסק הרמ"א אינו יכול להשביע המערער להשוכרים בטענה ששמע מהמחזיק ועדיין יש להם פה להשוכרים הללו לטעון ולומר לא דרנו בה כלל ואינו יכול המערער להשביע אותם וזהו סברת הר"ח שאומר שיש להם מגו דאמרי לא דרנו אבל ראיתי בתומים סי' קכ"א ס"ק יו"ד האריך בזה וחולק על בעל תה"ד ומסיק ראיה לדבריו מדברי הרשב"א ומסיים ונראה ברור לדינא דיש להשביע אפילו בשומע מנוגע דלא כהרמ"א הנ"ל ולסברתו בוודאי נסתר סברות ר"ח מעיקרא דהוו שפיר נוגעים בדבר עבור תביעות שכירות שתובע אותו המערער ע"פ מה ששמע מהמחזיק שדרו שם ומגו ליכא כאן דאילו היה אומרים לא דרנו מחוייבים לשבע לסברות התומים ע"פ הרשב"א והוה נוגעים כמו שהעלה התו' דבתר דתיקון היסת ליכא מגו דפרענו משום זה ועפי"ז דוחה בטוב הטור סברות ר"ח ולתוספת ביאר מבאר הטור לומר דאף דבעלמא הוה הדין כתה"ד שהביא הרמ"א דבהוגד לי מפי נוגע אינו יכול להשביע וא"כ אף שהיה נשמע הדבר להתובע מפי נוגע ואח"כ בא הנתבע מעצמו והודה לו שייך ג"כ הפה שאסר הוא שהתיר ולא נקרא עדיין שור שחוט מה ששמע התובע מן הנוגע אחרי שאין לו דררה וטענה להשביע את הנתבע וקורא אני עליהם אילו שתקו לא היה עליהם מעוררים כמו שכתב רש"י באריכות בענין פירושו לשור שחוט ע"ש דכל זה שייך כשבאו בלי שום סיבה אבל כאן שעיקר עסק ביאתם יש כאן עילה וסיבה שבאים להעיד להחזיק להמחזיק וגם המערער ששמע כבר מהמחזיק שדרו שם בפשיטות שיש להמערער כח תביעה נכונה להשביע להשוכרים וליכא כאן מגו כלל כסברת הטור וזהו כוונת התוספות דאי בעי אמרו לא דרנו והוה פטור משבועה כסברת תה"ד ורמ"א הנ"ל ולדעתי ראיה ברורה וגלויה לדברי ר"ח לסברת רמ"א הנ"ל ועפ"י דברים הללו יש לתרץ מה שדקדקו הרמב"ן והרא"ש על פי' ר"ח למאי קאמר מר זוטרא אי טעין כו' אפשר דבא להורות רבותא דנא דאפילו כשטוען זאת תחילה בב"ד ושומע זאת המערער מ"מ אינו מזיק עדיין הדבר מידי לענין מגו שיש להעדים לומר שלא דרנו ואפשר עוד לומר דהשו"ע לא כתב בשו"ע דאם טוען המחזיק תחילה כך אלא כ' סתמא דאם באו עדים והעידו וכך הוא לשון המרדכי ע"ש יש מקום לפרש דבכוונה עשו זאת לומר דווקא כשבאו עדים קודם ששמע המערער הדבר מהמחזיק ואין להאריך עוד:

ובדרך פילפול הלכה י"ל דהרמב"ן שקיבל דינא דהר"ת להלכה למעשה. והרא"ש שהשמיטו לגמרי כל אחד לשיטתו קאי דיש לפני מוצא דבר נכון לומר דהרא"ש לשיטתו ואין לנו לחלק כלל בין הוגד מפי קרוב או נוגע דהנה התה"ד שם במעשה שלו שהובא בש"ך סי' פ"ה ס"ק פ"ד דפסק דאין ראובן יכול להשביע את לוי ע"פ דברי שמעון במה שמעיד שמעון ואומר שנתן המעות אליו משום דשמעון נוגע ע"ז הקשה התה"ד הא איתא במרדכי פרק שבועות הדייני' בשם רבינו ברוך דיכול להשביע ע"פ קרוב ע"ז מסיק התה"ד דיש לחלק בין קרוב ובין נוגע בעדות ע"ש והעתיקו התומים סי' קכ"א ס"ק י' והנה בש"ך סי' ל"ז ס"ק א' האריך שם הש"ך לפלפל בטעם דפסול עדות נוגע דעיר שושן כ' הטעם לאו משום דחשדינן ליה אלא דאדם קרוב אצל עצמו. ומטעם קרוב קאתינא עלה והש"ך חולק שם ומביא ראיה מנימוק"י ומרמב"ן דכולהו סברי תירוץ קמא שהביא שם מהר"ם לובלי"ן שמשום הנאה חשדי' ליה ולא כתירוץ שני שהעלה מהר"ם דנוגע הוה מטעם קרוב ואפי' ידעינן בוודאי שאינו משקר בעדותו דהא אפילו משה רבינו פסול להעיד לאהרן אחיו מן התור' ע"ש. ולפי דעתי פשוט דלהאי סברא דענין שורש טעם דנוגע משום חשדא שפיר יש מקום לסברת תה"ד ורמ"א דאף דפסק המרדכי דע"פ עד קרוב משביעין היסת ע"פ נוגע אין משביעין דיש לחלק ביניהם בסבר' דקרוב דפסלו מגזירת הכתוב דאפילו ידוע לן באומר אמת כמשה רבינו אין דנין על פיו לפיכך יש לנו לקבל עכ"פ דבריו לשוויה לטענת ברי להשביע היסת להנתבע אבל נוגע דעסק פסולו הוא משום חשדא דחשדינן איתו למשקר ואומר לטובתו לכן סברא לומר דאפי' למשוויה ברי ע"פ דבריו אינו מועיל וכל זה לסברת ש"ך שחולק על הע"ש ומסיק דשורש פסול דנוגע הוא משום חשדא אבל לסברת העיר שושן וסברת מהר"ם לובלין הנ"ל דיסוד ומקור פסול דנוגע הוא לא משום חשדא אלא משורש קרוב קאתינא עלה ואפי' דעינן דלא משקר וכנ"ל בפשיטו' דלפי סברא זו אין לחלק כלל בין עד קרוב או נוגע וליתא לחילוקו של תה"ד ורמ"א וכמו שפסק המרדכי דע"פ קרוב משביעין היסת וחשבינן לברי הכ"נ ראוי לומר בנוגע והואיל ושורש אחד להן לא יפרדו זה מזה בשום ענין (וכן מצאתי בתומים שחקר על תה"ד אחרי שנשבע העד ע"ש) והוא הדבר אשר דברנו דהרמב"ן לשיטתו דהביא הש"ך ריש סימן ל"ז שם דעיקר פסולו של נוגע הוא מטעם חשדא ולא משורש קרוב שפיר סובר סברת תה"ד ורמ"א לחלק בין עד קרוב לנוגע וע"פ נוגע אין משביעין היסת ויש לנו לקיים הלכה לדינא סברת הר"ח דאין דאינזכות למערער להשביע להשוכרים ע"פ אמירת המחזיק אבל הרא"ש דעכ"פ פליג ארמב"ן בענין טעמא דפסול נוגע וסבר דעיקר פסולו של נוגע הוא מטעם קורבא כמו שהביא התומים באריכות ס"ם ל"ז ס"ק כ"א דהרא"ש בתוס' פוסל לנוגע בכל ענין בין לזכות בין לחוב ע"ש דעיקר ענין מה שדוחה הש"ך סברות מהר"ם לובלי"ן שר"ל מטעם קורבא קאתינן בנוגע ע"ז הקשה הש"ך דלפי"ז היה מהראוי לפסול אפילו כשאומר לחובה ולפיכך מסיק התומים דלהרא"ש דפוסל אפי' לחוב סובר ע"כ כע"ש וכמהר"ם לובלין דמשורש קרוב אתינן לפסול נוגע:

ולשיטתו ע"כ אינו סובר סברת תה"ד ורמ"א ואין לנו מקום לחלק בין קרוב לנוגע וכמו שפוסק המרדכי שיש להשביע על פי רוב ויש לנו להשביע על פי נוגע דהיינו הך ולפירוש זה נדחה מעיקרא להלכה לדינא דינא של הר"ח דליכא כאן מגו דאי בעי אמרי לא דרנו דהמערער הוה מצי להשביעם על פי אמירות המחזיק ולכך השמיטו לגמרי. אמנם מהראוי לעמוד על מקורן של הדברים הללו ומאיז' טעם וסברא חל על המחזיק לקרותו נוגע מה שמעיד על השוכרי' הללו ששכרו מאתו ודרו והנה אם הי' מעיד עליהם שדרו בו ימים ולילות בפשיטות היו שפי' נקרא נוגע בדבר כי זהו עיקר תועלת אליו לקיים חזקתו אבל המעיין ברא"ש כי עיקר ענין מאי דאמר רבא להצריך עדי חזקה ע"פ השוכרים הוא באופן שטוען המערער שיבררו לו דירות הלילות (ולשון הרשב"ם והרא"ש הוא באופן שטוען המערער ברי ושיטות הרמב"ם הוא אפילו בטוען שמא כמו שהובא כל זאת בשו"ע ואמרתי שראיה נכונה לרמב"ם מלשון התלמוד דקאמר ואי טעין ליתי תרי סהדי כו' ואי נימא דהמערער טוען ברי שלא דרו שם בלילה אינו נופל הלשון שיאמר ויטעון שכנגדו להביא עדים להכחישו דזה ידוע דכל הטוען ברי אומר שבלתי אפשרי להשיג ולמצוא עדים על הדבר שיכחישו לו מזה מוכח דשיטות הרמב"ם נכונה דהמערער טוען רק שמא ולפיכך אינו מתחזק במעוז על טענתו לומר שוודאי שקר הוא אלא טוען ואומר שרוצה שיביא המחזיק עדים ובירור על זה שדרו שם אף בלילות ואפשר שלזה כיון הרמב"ן בחידושיו ע"ש) כי עדות השכנים א"א להיות על הלילות וא"כ אף שהמחזיק מעיד ואומר שאלו השוכרים דרו שם אין עדותו יכול להיות רק על הימים לחוד ולפי"ז אין עסק תועלת הנאה בא אליו מעדותו כלל וכלל אחרי אשר אין אתו יודע עד מה רק על הימים ולא הלילות וא"כ לכאורה היה מהראוי לומר שעדות המשכיר עדות גמורה מה שמעיד ששוכרים הללו דרו רק המה אומרים שדרו שם אף בלילות ולית להם מגו דלא דרנו שם כלל ואינן נאמנין על הלילות ואם היו אומרים שלא דרו שם כלל אף בימים היו צריכים לשבע נגד עדות המשכיר ואין המשכיר נוגע כלל ואין לומר דמשו"ה הוה המשכיר נוגע משום דעיקר הדין שיש זכות להמערער לתבוע משוכר כל דמי שכירות אף שסילק בשלימות להגזלן יכול הנגזל להוציא מאתם פעם שנית כאשר מבואר ברא"ש. וביותר ברמב"ן באריכות ע"ש א"כ נוגע בדבר שרוצה שיקח הנגזל השכירות אצליהם ולא אצלו גם זה אינו דהא מבואר בסמ"ע סי' קכ"ג ס"ק י"ז באריכות דהלוה יכול להעיד על ערב שלו ולא מיקרי נוגע שאין לו הנאה מזה כלום כי הערב אחר שישלם להמלוה יחזור לתבוע אותו ע"ש וא"כ הכ"נ דומה ממש לענין הנ"ל שעדות המשכיר מועיל על השוכרים שיש רשות להנגזל להוציא מעות או להשביע על ידו אחרי אשר אין לו ריוח והנאה מזה כי אחרי שישלם השוכר יחזור לתבוע אותו דמי השכירות שנתנו לו מתחילה ואולם אפשר לומר דיש מקום לומר שהמשכיר נוגע בדבר כי אפשר הוזיל המקח מדמי השכירות ובפרט אם אמת שהבית אינו שלו מסתמא לא מקפיד מתחיל' לעמוד על המקח בצמצום אמיתי וכעת שיבא הנגזל לקבל הבתים יעשו שומא בצמצום על סכום מקח השכירות מן הבתים כמו שמבואר הדין בסי' קמ"ה סעי' ו'. ויהיה הצורך לו להוסיף מכיסו לפיכך מעיד הוא עליהם שהמה דרו שם וישלמו המה בשלימות ואף שיחזרו השוכרים אליו לתבוע אותו לא יקבלו מאתו רק הסך שנתן לו ולא כל דמי שוויה שיצטרכו ליתן להנגזל (וכה"ג העלה התומים סימן קמ"ו ס"ק י"ד והבאתיו לעיל ע"ש) וא"כ שפיר נוגע הוא שמגיע הנאה לו מעדות שהמערער בא אליו לתבוע אותו תשלומין שלמים ויהיה מוכרח לשלם וכעת שהוא מעיד על אחרים יש כח ביד הנגזל להשיב דמי דירה או מאצלו או מהשוכרים כמו שביאר הרמב"ן שיש להנגזל דין ודברים לתבוע למי שהיה דר שם ע"ש וא"כ יש לדמות האי דינא לערב שמעיד על הלוה שאינו נאמן שנקרא נוגע והוא מחוייב לשלם הכל וענין הזה מבואר כפול בשו"ע סימן ל"ז סעי' ד' וסימן ע"ז סעיף ה' דשנים שלוו וכפר אחד אין עדות השני מועיל על חבירו משום שהוא נוגע שאם לא ישלם חבירו מוכרח הוא בעצמו לסלק הכל והכ"נ דכוותי' דומה בדומה ממש: אמנם ענין המבואר בשו"ע איירי כשטוען המלוה ברי וא"כ אין שם להלוה המודה מגו דלא לוה רק מחצה שלו משו' דהוה צריך שבועה ועד הצריך שבועה אין יכול להעיד אך כשהמלוה טוען שמא ואין ידוע לו מעסק ההלואה כלל והודה אחד שהוא עם חבירו לוו אצלו מאה זהובים בזה פסק התומים סי' ל"ז ס"ק י"ג דהואיל ויש לו מגו דלא היה מודה רק נ' ולא היה חיוב שבועה להמלוה עליו נאמן במגו כמו בהן שלוחין בקדושין מ"ד ע"ש וכן החזיק דבריו בס' קצה"ח סי' ע"ז ע"ש ומעתה נחזי אנן לסברות ר"ח דאיירינן דהמערער אינו יודע כלום מדירות השוכרים כלל וכלל פשוט ונראה לומר שאינו יודע לו כלל שהמחזיק השכי' להם רק כעת מוצא את המחזיק דר'בתוך בתים הללו וא"כ אין כאן טענת ברי להמערער על דירות שנים שעברו רק כעת מעיד המשכיר ואומ' שמשך ג' שני' שעברו השכיר הוא את הבתי' לשוכרי' הללו ולפי דברי התומי' היה נאמן המשכיר להעיד על השוכרים ע"י מגו אף שהוא נוגע אך ראיתי בס' חות דעת בנתיבו' משפט שלו יצא לחלוק על בעל או"ת וקצוה"ח בסי' ל"ז ובסי' ע"ז וסובר דהואיל שזה העד בעצמו בעל דבר לא מהני לו מגו דדווקא בשליח שחין הוא בעל דבר כלל ואין הדבר נוגע לו כלל ויש לו מגו דשוב אינו נוגע בעדותו נאמן מטעם עד אבל כאן שהוא בע"ד לעצמו הוא מעיד ע"ש באריכות בסי' ע"ז הביא ראיה מההוא בקרא דפ' הכותב וא"כ הכ"נ הואיל והמשכיר נתחייב לשלם עכ"פ א"כ לעצמו הוא מעיד ואינו מועיל לו מגו להעיד על השוכרים וסברת האו"ת יש לפרש דשיטות ר"ח שהמערער יש לו טענות ברי להמחזיק וטוען עליו איך שזה כמה שנים שתקף ולקח בחזקה מאתו את ביתו וגם עתה מוצא אותו בתוך ביתו ומגיע לו שכירות זה כמה וגם אפשר שטוען שידוע לו שהשכיר את ביתו לאחרים ואינו יודע למי השכירן על כל פנים טוען המערער עליו טענת ברי נמצא שאין כאן להמשכיר מגו דלהד"ם ולא הוה עד כלל:

בגוף הדבר דפליג בעל ח"ד על האו"ת. הנה אף שראייתו מבקרא דפ' הכותב שהעיד הבקרא שבעל חוב תפס להשור אחרי מיתה לכאורה אינו מובן כלל כי לא נתבאר שם בר"ן שיהיה לבקרא עסק מגו בשום דבר. אך עיקר ראייתו הוא ממה שכ' הר"ן דבקרא אינו נאמן משום שהוא בעל דבר אינו עולה לעד וכן ראיתי בשיטה מקובצת בשם ריטב"א באריכות מזה דהואיל ועיקר דינא כאן בין בקרא ובין התופס דאם אמת כדברי בקרא שמעיד שתפס לאחר מיתה מחוייב התופס להחזיר ויפטור הבקרא ואם לא יקבל עדותו מחוייב בקרא לשלם להיתומים א"כ לעצמו עדותו שהוא בעל דבר ע"ש ולפיכך פשוט אפילו היו שני בקרי לא היה מועיל עדותן מחמת שהמה בעל דברים ולטובת עצמן שהתופס ישלם והמה יפטרו מזה למד הח"ד שם בשנים שלוו דאם הודה א' שלוה עם השני מנה אף שהתובע אומר שמא מ"מ אם לא נקבל עדותו על השני מחוייב הוא לשלם בעצמו המנה א"כ עיקר עדותו לעצמו מעיד שישלם השני ויפטור הוא אף שיש לו מגו לא מהני הואיל ועכ"פ הוא בעצמו בעל דבר איך יועיל עדותו אליו ומחלק בין ענין האמור בקדושין בסוגיא דהן שלוחין דהתם אין השליח בע"ד כלל ואין הדבר נוגע לו לפיכך מהני מגו התם:

ואולם שפיר מתרץ בעל ח"ד סוגיא דהן עדיו והן שלוחיו. אבל לכאורה סוגיא זו דמקשינן כאן על השוכרים דהוה נוגעים בעדותן בפשיטות נראה שהמה בעל דברים ממש וכמו שהבאתי מרמב"ן שכתב דיש להמערער כח ורשות לתבוע דמי השכירות מהשוכרים ששכרו אצל הגזלן אף שסילקו בשלימות להגזלן מחוייבים לשלם בשלימות לבעל הבית וא"כ המערער בא כאן לתבוע גוף הבית מן המחזיק ודמי שכירות בא לתבוע מהשוכרים הללו וטוען שלא דרו רק ביום ולא בלילה א"כ שוכרים הללו המה בעלי דברים וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ב מטוען וז"ל שזה הדבר תלוי בהן ואינו תלוי בטענות המחזיק כדי שיעידו לו ע"ש וכוונתו כנ"ל שהמה בע"ד שהמערער תובע אותן ג"כ לב"ד בשוה עם המחזיק ואיך יעידו לעצמן ואינו מהראוי להכשיר עדותן ע"פ מגו כסברת בעח"ד שם בסי' ע"ז ש אפשר שלא דרו בלילה ולא הוה חזקתן כלום ומחוייבים לשלם שכר דירה למערער והמה בע"ד ומעידין לעצמן שדרו גם בלילה בכדי להפטר מתביעתן שתובע אותן המערער ואף שבעל ח"ד הוסיף דברים שם בשנים שלוו אפשר שיהיה הוא תובע והוה מגו להוציא ע"ש זה ליתא כי הנה הח"ד כתב בעצמו בסי' צ"ב דבסוגיא דהן עדיו הן שלוחיו מהני המגו אף להוציא ע"ש באריכות (וכל מה שהאריך בסי' צ"ב קדמו בעל פני יהושע לקידושין ודחה זה ע"ש) וא"כ אין לחלק בין העד הוא יהיה התובע או שהוא נתבע ועיקר הדבר דהואיל והעד בעצמו בעל דבר בדבר הזה איך יעיד והרבה יש לחקור ולדקדק למצוא הפרש בין ענין עדות השוכרים לענין דשנים שלוו האמור דפליגי שם ח"ד עם האו"ת דהא חזינן דהתו' כ' בד"ה הני נוגעין בעדותן דע"י מגו דפרענו יש לנו להאמין עדותן וגם סברות ושיטות ר"ח להאמין עדות השוכרים ע"י מגו דלא דרנו נוטים הכל לסברות או"ת ולא כח"ד והנה טרם שראיתי פלוגתא דאו"ת וח"ד עלה על לבי לדרוש ולחקור הדבר אשר להאמין לנוגעין בעדות ע"י מגו תלוי בפלוגתא דפליגי הש"ך עם עיר שושן והבאתי דבריהם האמורים בריש סי' ל"ז אם עסק פסול נוגע הוא משום חשד או מטעם שיש להם דין קרוב כמו שמבואר במוהר"ם לובלין שם בש"ך הנ"ל באריכות דאם נוגע פסול משום חשד שייך שפיר להכשירו להאמינו ע"פ מגו. אך אם שורש דבר דנוגע הוא משום קורבא דאפילו ידעינן דלא משקר כמשה רבינו אינו נאמן מהראוי לומר כח"ד דלא מהני ליה מגו ואטו איזה קרוב שבא לפנינו להעיד ולא ידע לן אם היא קרוב ואומר לפנינו שהוא קרוב אטו נימא להאמינו ע"פ מגו שלא היה אומר כלל שהוא קרוב ועיין בזה בש"ך סימן ע"ז ס"ק ט"ו במה שחולק על רש"ל ע"ש רק שהיה קשה לי מאי דמפורש בסוגיא דהן עדיו הן שלוחיו שיש להאמין עד הנוגע ע"פ מגו אבל אחרי רואי כעת שכ' בעל ח"ד לחלק ולומר דשליח אינו נקרא בעל דבר וכנ"ל יצאתי ג"כ לחקור דבר הזה דכאן בעדות השוכרים שהמה בעל דברים אינו מהראוי להאמינם ע"פ מגו ועדיין לא שמתי סברא זו בכור הבחינה והחקירה כי אולי יש מקום לחלק בין השוכרים לענין של בעל ח"ד:

אמנם חקרתי סברא אמיתית לאמיתה לפרש שיטות ר"ח שלא יהיה על שיטתו שום פקפוק מכל האמור ונקדים מה דאיתא בסי' קמ"ה דכשלא מצא המחזיק עדים רק על שתי שנים הדרא ארעא והדרי פירי ועיין בש"ך ס"ק ב' דאף אם אין עדים כלל על אכילות שני שנים הללו רק המחזיק הודה שדר שם שני שנים דהג"א פסק דבכה"ג חוזר אף הפירות אף שהמחזיק טוען שכדין אכל שלקוחה היא בידו ויש לו מגו דלא אכלתי כלל מ"מ הואיל והקרקע חוזר עם הפירות מחוייב להחזיר ומסיק הש"ך שרמב"ן ונימוק"י חולקין בזה דהואיל ואומר שכדין אכל שלקוחה היא בידו ויש לו מגו דלא אכלתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כך הוא לשון רמב"ן בחידושיו הביאו התומי' ריש סי' קמ"ו ע"ש:

ומעתה תלמודא מקשה שפיר הני נוגעין בעדותן דאי לא אמרו הכי אמרינן להו זיל הבו ליה אגר ביתא להאי משום דבפשיטות איירינן שידוע הדבר לכל דירות שוכרים הללו רק לא ידיע לן מדירות הלילות וא"כ המערער תובע לשוכרים הללו שישלמו לו השכירות אחרי שאם לא דרו שם בלילה אין חזקתן כלום והדרא ארעא ופירי וא"כ מה שמעידין שוכרים הללו שדרו שם בלילה עדות זו לעצמן המה מעידין שאילולי כן מחוייב לסלק אבל לפי מה שחידש לנו ר"ח שאין הדבר ידוע לעדים שדרו שם השוכרים אילו לא ביום ולא בלילה ולשיטות הרמב"ן שהובא שם בש"ך הנ"ל הדרא ארעא ולא הפירות וא"כ אף שיאמרו השוכרים שלא דרו שם בלילות ולא הוה חזקתן חזקה שלימה מ"מ אין דין ודברים למערער להוציא הפירות כל זמן שאין לו עדות ברורה שדרו שם כנ"ל ולפי"ז לא הוה השוכרים נוגעים בעדותן כלל וכלל אחרי שפטורין מדמי שכירות ונאמנין להעיד שדרו שם בלילה שעיקר עדותן לא הוה רק על גוף הקרקע להחזיק אצל המחזיק ואולם לפי"ז לא היה מהצורך לנו לפרש ולומר דכוונת ר"ח הוא דאף להמערער עצמו אינו ידוע דירות השוכרים וכמו שסיימו התו' שם וליכא למימר דילמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע שדרו שם כי לפי הנ"ל אף שידוע למערער כל זמן שאין לו עדים על אכילת פירו' אינו משלם הפירות כנ"ל מרמב"ן שם. ומה דכתב הר"ח הפה שאסר הוא שהתיר וגם מה שכתב שם מקודם דלא דרו ביה השתא דמצי למימר להו כו' כוונתו שאין ידוע הדבר לשום אדם דאילו היה מוצא המערער אותם דרים שם א"כ היה תובע אותם עבור אותו זמן שמוצא אבל כשכבר יצאו ואין עדים למערער על דירתם אף שהוא עצמו תובע ויודע שדרו שם שיטות הרמב"ן בחידושיו לדף ל"ג דפטור וז"ל שם דהתם כיון דליכא סהדי דאכלי ואי שתיק איהו מפטר כי אמר אכלי ודידי אכלי הוה הפה שאסר הוא שהתיר עכ"ל וכן כתב הרשב"ם דף ל"ד ע"א ד"ה אלא אי דמיא ע"ש באריכות וכבר בארתי שמה שמסיים התו' בדברי ר"ח הפה שאסר הוא שהתיר ע"כ המה דברי ר"ח ומכאן ואילך המה הוספות דברי התו' וכן איתא ברמב"ן דמסיק פירוש לפירושו משום דאי בעי שתיק ע"ש הכל היינו יכולין לפרש שהמערער טוען ודאי ויודע מדירות של הללו רק אין לו עדים והפה שאסר כו' האמור בר"ח הוא דומה להפה שאסר כו' דמסיק רמב"ן בחידושיו לדף ל"ג ע"ש וגם מה דמסיק רמב"ן לפרש שיטות ר"ח אי בעי שתיק הא גם בדף ל"ג כתב הרמב"ן כך ע"ש אבל התו' דייקי במילתא דר"ח לפרש ולומר שהמערער טוען שמא ולא יודע כלל שדרו אלו שם. ופלוגתא דרמב"ן עם הג"א שהובא בש"ך סי' קמ"ה ס"ק ב' בפשיטות דאפילו טוען המערער רק שמא על אכילת פירות והמחזיק מודה שאכל ב' שנים סובר הג"א הנ"ל דהואיל וקרקע יוצא מתחת ידו מחוייב להחזיר גם הפירות ואינו מועיל לו המגו כלליושיטת הרמב"ן אפי' במערע' טוע' ברי אינו מחזיר הפירות וא"כ למאי דייקי התוס' לפרש שיטת ר"ח שמערער טוען שמא ולא ידוע לו:

והנה אף שמבואר בסי' קמ"ה דבכל מקום שהמחזיק מחזיר הקרקע והפירו' נשארו ת"י אפילו במביא עד אחד על אכילת ג' שנים שאינו מחזיר הפירות מ"מ צריך לישבע. וכן כ' הרשב"ם דף ל"ד דדעתו ג"כ בזה כרמב"ן דבלא סהדי אינו מחזיר הפירות משתי שנים מחמת מגו דלא אכלו אבל משתבע דבזביני אכל ע"ש נראה בעיני דכל הנהו עניני שבועות האמורין בסי' קמ"ה ואף האמור בריש סי' ק"מ דאפילו מביא עידי חזקה מתלת שני מחוייב לשבע ע"ש כל זה שייך במוכר לבדו אבל הלוקח מיד המוכר דקי"ל דטוענין ללוקח וליורש א"כ פשוט בעיני דהלוקח מיד המחזיק ג' שנים או שהחזיק המוכר יום א' והקונה החזיק ג' שנים דקיל"ן דמהני כאמו' בסי' קמ"ו לא מצריכינן להלוקח שום שבועה כי לאיזה אופן ישבע ואף כשהמוכר בא לגרוע כח הלוקח לא מהימן כמבואר סי' קמ"ו סעי' י' בהג"ה שם ודי לו כשמחזיק המוכר ג' שנים ויש לו עדים שקנה ממנו או איפכא שהמוכר החזיק יום א' והוא החזיק ג' שנים ויש לו עדים על הכל ואינו צריך שום עסק שבועה ללוקח ואפשר שהנגזל יכול להשביע להמוכר אם כדין וכשורה מכר וקיבל מעות אבל הלוקח פשוט דפטור ועיין בסימן קמ"ה בסמ"ע ס"ק ז' נוסח השבועה שנשבעין על פירות וכל זה לא שייך בלוקח וא"כ בעסק שכירות מדירה יש לו לשוכר דין לוקח ולשיטות רמב"ן שהובא בש"ך קמ"ה כל זמן שאינו ידוע בעדים אף שיודע המערער אפילו שידעו מעצמן השוכרים שדרו רק ביום לבד ולא בלילות לא היו צריכין לשיטה זו לשלם שכר דירה לנגזל דאינהו סברי דהדרי ארעא ולא הפירי כנ"ל ואף דהמוכר אינו נאמן אלא במגו מ"מ טוענין ללוקח כמו שהאריך בזה הש"ך קמ"ו ס"ק י"ג ובסי' ע"ב ס"ק צ"ז וכן הסכי' שם התומי' ע"ש ודלא כמוהרי"ט סי' ל"ט שכתב דבמקום דהמוכר אינו זוכה אלא במגו לא מהני בלוקח והש"ך ותומים דעתם כנ"ל ע"ש והתו' דדייקי לפרש שם בשיטת ר"ח דגם המערער אינו יודע משום דלשיטתם קאי כמו שכ' הש"ך קמ"ה ס"ק ב' דהתוס' סברי דהואיל והקרקע יוצא מת"י מחוייבים אף הפירות להחזיר ע"ש ולפיכך תלי עיקר פטורי בשיטת ר"ח משום דהמערער טוען שמא ואינו יכול להכחיש את השוכרים ובדרך פילפול הלכה יש לומר דהתו' לא סברי שיטות בעל ח"ד לחלוק על האו"ת בסי' ל"ז ובסי' ע"ז דהואיל והאי נוגע בעדותו שהוא תובע או נתבע לא מהני לו מגו כנ"ל באורך דלפי הערה שהערנו לעיל דסברא תלוי ועומד בפלוגתא דש"ך ועיר שושן אם עיקר פסולא דנוגע הוא משורש קורבא או משום חשדא וכבר העלה האו"ת סי' ל"ז ס"ק כ"א דדעת התו' הוא דפסול נוגע משום חשד ע"ש באורך וא"כ שפיר מהני ליה מגו. ולפי"ז יפה עשה הרא"ש שהשמיט לשיטת ר"ח מהלכה דאפשר דסובר בזה כהג"א דמחויב להחזיר הפירות אף בלא סהדי אם הודה שאכל רק שני שנים וא"כ בהנהו שוכרים אם היו מודים שלא דרו שם בלילות היו מחוייבים לשלם שכר דירה אף דליכא כאן סהדי על דירתם כמבואר בש"ך עיקר ענין עדותן שמעידין שדרו שם אף בלילות לעצמן הן מעידין ושיטות הרא"ש מבואר שם בתומים ל"ז ס"ק כ"א דפסול נוגע הוא משורש קרוב ולפיכך שפיר נתחזק לנו סברות בעל ח"ד סי' ל"ז במה שחולק על התומים דאינו מועיל מגו להכשיר הואיל והוא בעל דבר כנ"ל ולפיכך השמיט הרא"ש שיטות ר"ח מהלכה לדינא. אמנם לרמב"ן נתקיים להלכה מתרי אנפי דהא שיטתו דכל זמן דליכא סהדי על הפירות משתי השנים אין הפירות חוזרין כלל ולא הוה השוכרים נוגעים כלל. וגם שיטתו דשורש נוגע מטעם חשדא דאליבי' שפיר סברא לומר להאמינו ע"פ מגו כסברות תומים בסי' ל"ז כנ"ל:

ראיתי מה שחידש עוד החכם המשיב בדברי בעל התרומות שער נ"א שהקש' הלא אף לתירוץ הש"ס דלא נתנו עדיין להמחזיק עכ"פ נוגעין בעידותן משום שיש לומר השני קשה להו והראשון נח. ויפה תמה בעל גיד"ת הואיל ואיתא בש"ס דנקיט אגרא בידייהו וא"כ לא שייך ראשון נח וכנ"ל ועל מאי דהעלה בעה"ת בעצמו לתרץ זאת משום שיש לו מגו דפרענו דחה בעל גידולי תרומה ע"פ דברי התו' שיראים לומר כך פן יצטרכו לפרוע שנית ע"ש וע"ז ניחא מאוד שתמה החכם על דבריו דהואיל ואיירינן שעדיין לא סילקו לא יגיע להם היזק אם יזכה המחזיק וישלמו לו זה נכון שבאמת בעל גיד"ת שגג בזה אמנם זאת יש לדקדק למאי מדקדק תלמודא לומר דנקיטא אגרא בידייהו היה להו למימר סתמא דלא שלמו עדיין ולא שייך הראשון נח משום מגו דפרענו ואמרתי מכבר דתלמודא בא להורות דינא דר' יונה שאפילו סלקו והחזיר להם מהני ועוד נראה לומר דאפשר שאף שאומרים השוכרים שעדיין לא שלמו שכר מ"מ אין נאמנין עדיין להעיד דחיישינן דילמא כבר סלקו ואיערומי קמערימי לשקר שעדיין לא סילקו בכדי שיהיו נאמנין בעדותן על לילות ולא יצטרכו לשלם וראי' לזה מדברי הש"ך קכ"א ס"ק נ"ד דאין המשלח והשליח נאמנים לומר שפטרום מתחילה אם לא שיש עדים בדבר ע"ש (ואמת שבסמ"ע לא משמע כך ע"ש בס"ק כ"ז אבל הש"ך חקר על דברי הסמ"ע שם ע"ש) וראיה מצאתי לדברי ש"ך מחידושי רמב"ן שכתב בסוגיא דמכיר שהיא בת חמורו דאיירי שהכיר מתחלה והודה כן קודם שיצא הערעור שאילו לאח"כ אינו נאמן שאפשר שאומר כך כדי להכשירו לעדות ודברי הרמב"ן הללו הביא תומים ל"ז ס"ק י"ד ע"ש וא"כ הכ"נ בהאי ענינא א"א לעשות בירור שלא סילקו עדיין אף דנקיטא אגרא בידייהו ומזה היה נראה לומר ראיה לסברות ר' יונה דבשהחזיר השכר שפיר דמי דאי נימא דלא מהני א"כ קשה אפילו נקט אגרא בידו דילמא החזיר המחזיק לידו ועיין בש"ך קכ"א ס"ק נ"ז ע"ש אלא ע"כ דמהני אפילו החזיר שכר ובכדי שלא יגדל התימה על בעל התרומות ממה שהקשה עליו הגדולי תרומה אפשר דסברתו דאפילו נקיטא אגרא יש לומר כמה עניני דנח לו באיז' טובת הנאה כשיבוא לסלק לזה או יסלק לזה ויד ליד לא ינקה לאיזה תועלת ועיין בתומים סי' ל"ז ס"ק י"ח מזה ודברי רמב"ן שמאמין לו באמרו שמכיר שהיא בת חמורו קודם שיבוא מערער סיוע נכונה לסברת רבינו יונה דפוסק כשמביא המחזיק עדות השוכרים קודם ביאת המערער שנאמנים ולא חיישי' שעושים מחמת ששומעים ביאת מערער דאל"כ לא יהיה נאמן לעולם הודאות הכרת בת חמורו ובוודאי רבינו יונה מפרש מילתא דמר קא כך דאי טעין ליתו תרי סהדי כו'. וראיתי שבעל נתיבות משפט דקדק על זה דא"כ בסי' קכ"א דאם השליח מעיד קודם ביאת המלוה מהני ע"ש ולדעתי לק"מ דנאן בשוכרים עיקר נגיעות הנאה הבאה להם אינו מגיע רק מביאת המערער וכ"ז שלא בא מערער אין מגיע להם טובת הנאה כי בין המשכיר והשוכר אין דבר עסק תביעה ביניהם אבל בסי' קכ"א עיקר נגיעת הנאה בא להשליח שהמשלח יכול לתבוע אותו היכן מעות שלי שמסרתי לך ומוכרח להשיב שמסרתי למלוה ואדרבא שם המלוה אין לו שום עסק תביעה עם השליח:

ולפיכך אף קודם ביאת המלוה יש כאן נגיעת הנאה וטובה ממה שמעיד שמסרן יפה יפה בכדי שיפטור מן תביעת הלוה וזה פשוט ומה שחידש עוד החכם לתרץ קו' הראשון נח והשני קשה כו' והאריך בדבר הזה והוכשר בעיניו לנכון מאד לאמר הואיל וקי"ל בסי' צ"ב דחשיד אממונא חשיד אשבועה שפיר נאמנין כאן אף דלא נקיטי כאן אגרא משום מגו דפרענו ואי משום מגו דבעי אשתבועי הואיל וחשידי אממונא חשידי אשבועה ודעביד הא עביד הא א"כ מה להם להעיד עדות שקר ולגזול מוטב להם לשבוע שקר וא"כ יש להם מיגו דפרענו אף אחר תקנות היסת ע"כ בודאי לא עלה על זכרונו לחכם הזה הסוגי' דקדושין דהן עדיו הן שלוחו דמסיק תלמודא דהשתא דתקינו שבועת היסת ליכא מיגו דהחזרנו ללוה וע"ש ברש"י ולדבריו עדיין המגו במקומה עומדת דמוטב להם לשבוע שקר מלהעיד שקר ועיין בפני יהושע לקדושין ובעל נתיבות משפט לא עיין בפ"י והאריך מעצמו בסי' ל"ב בזה במה שבפ"י דחה כל זאת ע"ש:

בענין סברת בעה"ת דיש נגיעה מטעם הראשון נח והשני קשה יש להביא ראיה מתלמוד גיטין י"ד ע"א דאיתא בההיא הנאה דקמשתנו ליה בין מלוה ישינה למלוה חדשה ופרש"י ונח לו לדחות הפרעון זמן ארוך ע"ש מהש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ד שכ' שם דלא אמרינן נח לי אלא לענין שאם העד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב ע"ש נעלם מאתו בעת כותבו המבואר בסי' ל"ז וסי' ס"ו סעיף כ"ב בשם בעה"ת דאף כשעד חייב שייך סברת שני נח לי עיין שם: בעל התרומו' דייק בשער כ"א דהרמב"ם סובר דע"א אינו פוטר מהיסת אפי' כשמסייע לפטור וראייתו ממה שמצריך רמב"ם שבועה בפ' ט"ז מטוען באוכל ג' שנים ע"פ עד א' ונשבע על הפירות שאכל כדין ע"ש ובשו"ע קמ"ה. וכתרוהו כל חכמי לב מהרי"ט ומ"למ פ' י"א כ' עליו דהוה כשגגה היוצא לפני שליט וכן כ' התומים ק"מ בשם גדולי תרומה שכ' שלא מצא ידיו ורגליו בזה ע"ש ולחומר הקושיא שנראה שהיה רב מפורסם בדורו תלמיד רמב"ן נראה לתרץ דבריו שכולם הקשו מה ראיה זו שמצריך שבועה בע"א הואיל ורמב"ם פוסק דאפילו שמביא המחזיק ב' עדים מחוייב לשבע כמבואר בשמו ריש סי' ק"ס ע"ש ונראה דעיקר יסוד מאי דאצרכוה שבועה במחזיק שדה ג' שנים אין לו מקור על ענין הפירות שאכל משך ג' שנים כי ע"ז מועיל לו מאוד מה שיש לו עדים על חזקה וכאמרו חזקה כשמה וחזקה דכל מה שיש תחת יד ורשות האדם הוא שלו רק עיקר השבועה שם מפני חזקות שם מרא קמא שתקוע וקבוע על הקרקע ומשו"ה העלו כל הפוסקים דאמרינן להמערער מגו ולא נקרא מגו להוציא משום חזקת מרא קמא שיש לו עיין בתומים סוף סי' קמ"ה ס"ק ה' באריכות ובשארי פוסקים מזה אבל משום פירי שתפיס ואכל עד עתה לא היה שום דררא ותביעה ומערער על המחזיק ומשו"ה ניחא דשם כתב הרמב"ם שטוען מערער שאילה או מכירה בכדי להורות לנו שאין כאן שום תביעה לפירות רק על גוף הקרקע ובזה קבעו שבועה בכדי לעקור חזקות מרא קמא מן הקרקע ואם היה איזה אופן לצייר שאין כאן תביעה על גוף הקרקע או הבית דהיינו שנשרף הבית לא היה מקום להזקיקו שבועה עבור תביעות הפירות כי ע"ז מועיל בודאי חזקות עדים שמעידים לו אבל כאן בעד א' שמעיד ג' שנים שגוף הקרקע חוזרת ולא נשארת עיקר התביעה רק על הפירות ולפיכך כ' הרמב"ם פ' ט"ז שטוען מערער לנגזל כי בשאילה ושכיר' לא היה תביעה על פירות ומכל מקום פסק הרמב"ם שצריך לשבוע אף שעל הפירות לא שייך מרא קמא ויש לו עד א' על חזקה שמסייע לו כאמור בגמרא דף ל"ד הכא לסייועי קאתי ע"ש דבעה"ת דייק להביא דבר זה ומ"מ חזינן דהרמב"ם מחייבו שבועת היסת שפיר הוכיח דעד מסייע אינו מועיל להיסת ונכון. ומה שחקר עוד החכם הנ"ל להוכיח מכאן סברת הש"ך סי' ע"ה ס' כ"ב דיש לי בידך כנגדו אינו נאמן אלא במגו דפרעתי דלדברי תשוב' ראנ"ח וגדו"ת דנאמן בטענה זו לבדה מאי יתרץ התוס' בד"ה הני נוגעין בעדותן שיראים לומר פרענו למערער שמא יזכה המחזיק ויצרכו לשלם שנית הא יכולין לומר לנו יש לנו בידך כנגדו וגם לתוספות היה להם לתרץ שיכולין לומר למערער יש לנו בידך כנגדו והאריך בזה לפום רהיטא סברא נכונה היא ולירד לעומקא דדינא אין הפנאי מסכים לפני ובהשקפה ראשונ' י"ל פשוט דאי נימא שיש לחוש לזה יש לנו ג"כ לחוש שמא באמ' יש לו אצל המערע' או אצל המחזיק וא"כ נתבטל מעיקרא המגו של התוס' דיכולין לומר פרענו למערער דילמא יראים לומר זאת שיש להם איזה הלואה או פקדון אצלו ויכחיש המערער אליהם אך לשיטת הרשב"ם דמאי דצריכים עדות שוכרים שדרו גם בלילות הוא באופן שהמערער טוען ברי שלא היה כאן חזקה מלילות וא"כ לא קשה מידי זה דממ"נ אם יש ת"י מערער מעות שלהם יכחיש להם עבור הכחשה זו אבל לשיטת רמב"ם דהמערער טוען שמא א"כ לא קשה מידי מן מגו דפרענו למערער דילמא יש לו באמת אצלו דבר מה אמנם בסוגיא דקדושין דף מ"ג ע"ב דאמרינן שם מגו דמצי למימ' אהדרינהו ללוה מהימני לומר פרענו למלוה קשה שפיר דילמא יש להם דבר מה הלואה או פקדון אצל הלוה ויראים לומר דבר כזב שיכחיש כנגדם דעם עיקש תתפתל כתיב לפיכך נראה לומר דלא חיישינן לזה דלא שכיח ללות או להפקיד בלא עדים דעוברין על איסור בדבר הזה כמבואר בשו"ע סי' ע' ומשום דדבר זה לא שכיח מבואר בשם כמה פוסקים בכללי מגו דעל מילתא דלא שכיח לא אמרינן מגו אף שאם היה טוען דבר זה היה מקבלין אבל מגו לא אמרינן עליו כמו מגו דמוכת עץ דיש כמה פוסקים שחקרו בזה שאם היה טוען מוכת עץ נאמן ומגו לא אמרינן והדברים ארוכים בכללי מגו. ואין פנאי לזה:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה