שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה ו
במשנה סוף כתובות דף ק"ט ע"ב מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ובגמרא קא שקיל וטרי עד דמסיק רבא לאוקמיה פלוגתייהו בחד דאתו מכח ארבעה כו' הנה בסוגיא זו ראיתי כמה הערות שהעירו התו' ולא מצאו תירוץ נכון מלבד מה שראיתי שהעירו הפוסקי' והמפרשים עוד מצאתי כמה דקדוקים והערות עצומות כאן ולא ראיתי בכל המפרשים ענין נכון להספיק להשקיט כל המבוכות והערות הללו אשר נמצאו בסוגיא זו עוד ראיתי שעל סברות רבנן קרא תגר בספר נתיבות משפט ואמר שאין זה נתיבות משפט לפרוח באויר ולא יאמר כן כי אם המתעקש ואוהב עול ע"ש:
ות"ל נתגלה לפני ענין עמוק ונפלא לפרש תוכן כוונת סוגיא זאת עד אשר ישקטו כל הערות ולא ימצאו שום מקום לפקפק שום דיוק ודיקדוק בסוגיא וע"ז ראוי לומר דוד גליא מסכת שבעז"ה גליתי מקור נאמן ואמיתי בשמועה זו:
ואבאר מקודם כל הקושיות והדיוקים הנמצאים כאן:
ביבמות ל"ז ע"ב הובא שם סוגיא זאת והקשו שם התוספת בארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה ותירוצם דחוק כמו שכתב בנתיבות מלבד שנבאר לקמן מה דקשיא לן על תירוצם עוד נאריך מה שתמה בעל נתיבות להרעיש על מילתא דרבנן שמיאנו לתת לו דרך והאריך בסימן כ"ה בסופו שם בכללי התפיסה והוכפל דבריו במקומו בסי' קמ"ח סק"א ולפום רהיטא אוסיף אף אני מיא וקימחא על דבריו דעיקר טעמא דרבנן אף שהוא חד שקנה מארבעה ודרכו של התובע אצלו הוא מ"מ טוען הנתבע אי שתקית כו' ואסברא לה נימוק"י בפ' החולץ וגם הרמב"ן במלחמות ריש ב"ק כתב כך דאין שורש אי שתקי' האמור כאן דומה לריש ב"ק אלא דעקר הענין כאן משום דבא מזכותן של ראשונים המוכרים לו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכמו שלא היה יכול לזכות מראשונים והרמב"ן מסיים שם שהוא כמו דאמרינן שם ב"ק דף ח' ע"ב דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' ע"ש והקשה ע"ז בנתיבות דאינו דומה לעניינא דהתם דבשלמא התם ע"פ הדין הוא הזכות אצל הראשון אבל כאן הטעם שאינו יכול התובע להוציא מהראשון הוא משום שאינו יכול לברר וכיון שהוא יודע האמת שדרכו גביה מהיכא תיתי לא יחזור דא"כ אם גזל ראובן קרקע משמעון ולוי יודע ועד בדבר ולא היה יכול שמעון להוציא מראובן מחמת שאילו שני עדים ואח"כ קנה לוי אותו שדה מראובן וודאי דאינו יכול לומר מה מכר ראשון כל זכות כו' ולקחתי כל זכות שהיה לו וכיון שמראובן אין אתה יכול להוציא גם ממני לא תוציא מטעם אי שתקית כו' והא וודאי ליתא וב"ב דף ל' אמרינן ואת מי לא קמודית כו' ע"ש ולא מהני שם סברא דאי שתקית וע"כ מטעם שהוא יודע ע"ש ובסי' קמ"ח מאריך יותר והיה להנתיבות להביא ראיה לדבריו מדברי תשובת מיימוני לספר קנין סימן י"ד דראיתי שם שהקשה למה לנו טעמא דאי שתקות היה לו לומר מה מכר ראשון כו' ותירץ דזה לא שייך אלא בזכות שיש לראשון ע"פ דין וודאי ולא במה שאין לראשונים זכות ודאי רק מחמת דהוה ספק כל חד מצי מדחי ליה ע"ש ובסי' קמ"ח כ' עוד וז"ל הואיל וקרקע אינה נגזלת והרי בין שדות של האי חד שקנה מהארבעה יש בשדותיו שדה א' שאינו שלו למה לא יתחייב להחזיר ומה בכך שקנה זכות מהמוכ' אטו אם א' קנה הרבה בהמו' מהרבה בני אדם ויבואו עדים שבהמה אחת גזולה רק שאין מכירים שנתערבה ביניהם וכי לא יתחייב להחזיר כיון שדבר שאינו שלו מעורב בשלו כו' ועוד דהש"ך כתב בסוף ספרי תקפו כהן דאם יוסף בן שמעון א' גזל שדה מראובן וראובן יש לו ראיה בעדים רק שאין מבורר איזה יוב"ש גזל ואח"כ מכר יוב"ש א' כל שדותיו ליוב"ש השני יכול ראובן להוציא שדה אחת אף דראובן אינו יכול לברר מי זהו הגזלן ואיזו שדה וראיה מבכורות מ"ח ע"ב גבי הוציא שט"ח על שני יוב"ש אף שא' קנה שדה מחבירו אינו יכול לבוא עליו בממ"נ דנכסי דב"נ ערבין אינון משמע במקום שיש לו תביעה על גוף הנכסים ולא שיעבוד חוב יכול לגבות גוף השדה בממ"נ והשדה בחזקת מריה קמא היא ובחד דאתי מארבעה דומה ליוב"ש שגזל ומכר לשני דראובן יכול להוציא ולא יכול לטעון קניתי כל זכות ראשון וכן הוא ג"כ מסברא דאטו משום שאינו יכול לברר איזה שדה הוא שלו יאכל הלה את שאינו שלו וחדי דהא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ולא יחלק בזה כ"א המתעקש ואוהב עול עכ"ל:
והיה לו להנתיבות לחזק דבריו מלשון נימוק"י דפ' החולץ איתא שם על דאמרי' דר' אבא דסובר בספק ויבם קם דינא מצי סבר כאדמון והתם טעמא דאדמון משום דטוען דרכי גבך וז"ל נימוק"י דברי בתביעותן וטענתו דוודאי יש לו דרך גביה וכמו שתובע לחבירו מנה שלי נתערב במעותיך משא"כ בספק ויבם אינו ברי בתביעותו אף שיש לו ממ"נ לא יודע מאיזה כח הוא בא ממיתנא או מיבם ע"ש. ועיקר ההפרש הוא דבספק ויבם אין לתובע חזקת מרא קמא רק שבא לזכות מירושה ואינו יודע על איזה נכסי בא לזכות ובשתי טענות בא ועל כ"א מהן אומרים אייתי ראי' ועיין ברש"י דף ל"ז. אבל גבי אבידת דרך יש לו חזקת מרי' קמא ובא בטענה ותביעה אחת. ודומה לנתערב מעות שלו במעות חבירו:
וא"כ לפי דמיון נימוק"י שעסק אדמון הוה כמו שתובע מנה שלי נתערב אצלך שפיר מתעורר כל דברי תמיהות הנתיבות על דעת רבנן מ"ט ומאי סברתם דיאכל הלה וחדי משום דאינו ניכר ובביצה דף ל"ח ע"ב איתא הרי שנתערב קב חיטין שלו בעשרת קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש: ובסי' כ"ה מסיק נתיבות לתרץ מבוכה זו וז"ל וצריך לחלק דדווקא בגזלן ונגזל שידוע לשניהם רק שהגזלן זוכה במה שמשקר לפני ב"ד והנגזל אינו יכול לברר משא"כ כאן שהוא ספק לשניהם ונראה לב"ד דזהו מלתא דלא עבידא לגלוי עכ"ל ונראה דהוא מפרש דענין אדמון ורבנן מיירי דשניהם טוענים ספק ובספר הפלאה ראיתי שמפרש שבעל דרך טוען ברי ומאריך בזה אבל לדעתי נראה דמשמעות הלשון שטוען שמא שאף הוא אינו יודע דהא נקט ואבדה לו דרך ולדברי הפלאה הי' לו לומר שהלך למדה"י והחזיקו בעלי שדות בדרכו אבל השתא משמע שנשכח ונאבד ממנו ע"י הליכתו למד"ה ברוב ימים הכל נשכח ועוד נראה דאף בעלי השדות משמעות שלא במרד החזיקו אלא אף שהמה לא הלכו למד"ה אלא אפשר שהמה אינם בעולם עכשיו ובזה ניחא דנקט בארבעה דאתו מכח ארבעה או ארבעה דאתו מכח חד ולא נקט סתמא ארבע בני אדם הקיפו וראיתי בהפלאה דקדק זאת אבל לדברינו דנקט בגוונא שאף המחזיקים טוענין ספק כמו התובע שאבדה לו ובזה לא קשה מידי מה שחקר בהפלאה למה לא נימא טעמא דאדמון אפילו בארבעה רק דבעה"ד טוען ברי וברי ושמא ברי עדיף ע"ש:
אך בגוף המבוכה אשר הרעיש הנתיבות אינו עולה תרופה מחמת שהספק כאן לשניהם וכמו שפשוט להנתיבות כשאחד מהארבעה בני אדם גזל שדה או פרה רק שלא נודע איזה מהן אם קנה אדם אחר לכל השדות מחוייב להחזיר לנגזל. א"כ מה לי שקונה אצל ארבעה אנשים עצמם או שמתו כל האנשי' וקונה אצל היורשים אף שהיורשים אינם יודעים כלל מי מאביהם היה הגזלן אף שהנגזל ג"כ מת ויורש שלו תובע לזה הקונה כל השדות ראוי להיות שהקונה אשר גזילה נמצא אצלו בוודאי מחוייב להחזיר דהא שדה תמיד בחזקת בעליה גם מה דמסיים עוד סברא בנתיבות דנראה לב"ד שהוא מילתא דלא עבידא לגלויי' ודימו זאת למש"כ הרא"ש פ' המקבל סימן מ' לחלק בין ספק הנכתב בשטר שכירות שנים עשר דינר לשנה דינר לחודש ובין ספק דהוה כתב שנין סתמא. משכיר אומר שנים ושוכר אומר שלש' דהתם קרקע בחזקתו דהאי ספק לא עבידא לגלוייא אבל ספק זה אם היה השכירות שנים או שלש עביד לגלויי ע"ש אבל נראה דכאן בדרך קרוב שעביד לגלויי על ידי שכינים שזוכרים והרבה עדים מבני אדם מצויין שיודעין וזוכרין: וראיתי בסי' קמ"ח לא ניחא ליה לנתיבות בעצמו דבריו והביא שם דבריו מסי' ך"ה ומסיים וז"ל ומ"מ נראה דלא שייך קם דינא רק דבמקום דבהתירא אתי לידי' כמו בספק ויבם וכן בענין סי' רס"ח דזכי בהתיר' בדין ב"ד משא"כ במקום דבגזילה ואיסורא בא לידו נראה בזה לא שייך קם דינא ואף טעם יאוש האמור בתרומות הדשן על ענין קם דינא לא מהני רק בדאתי בהתירא לידו:
עוד מבוא הנתיבות בסי' קמ"ח להקשות קושיא עצומה למאי נקט המשנה שאבד לו דרך היה לו לומר רבותא יותר שנאבד לו שדה אחרי שהלך למד"ה והיו לו שדה בין ארבעה אחרים והגיעו וצרפו שדה שלו לשדות שלהם וא"י לאיזה שדה נצטרפה גם הביא שם קושית התוספות דפ' החולץ שהקשו בארבעה שקנו מחד ליהדר חד דמי דרך ותירוץ תוספות דחוק עכ"ל שם ויצא לתרץ בדבר חדש וז"ל לכן נראה דדין זה אינו אלא בנאבד לו דרך דהיינו שגוף הקרקע הוא של אחר רק שהיה לו שעבוד וחיוב על בעל הקרקע ליתן לו דריסת הרגל דמבוא' במגיד ה' שכנים דזה לא הוה רק שעבוד בעלמ' וכיון דאינו יודע על איזה מהמוכרים יש לו שעבוד זה שיהי' מחוייב להניחו לילך דרך שדיהו גם על לוקח מהן אין לו שיעבוד דכיון שהגוף של בעל הקרקע רק עליו שיעבוד שיניחו לילך כשיצטרך דמי' למבואר בסו' סי' מ"ט דיוב"ש שקנה מיוב"ש שדה אעפ"כ אינו יכול לגבות מהלוקח כמו שלא יכול לתבוע המוכר משום שאין עליו תביעות גוף קרקע רק שעבוד וממילא יתורץ קו' תוספות דהחולץ דהאי חד שמכר לארבע' פטור מלשלם דמי דרך דהוה מזיק שעבוד של חבירו ואפשר שהיה דוחק להתו' לאוקמי בהכי לכך תירצו באופן אחר כו' ע"ש עוד באורך הנה מה שנראה אצלו ענין זה לחדש לפרש ולעשות אוקימתא שאין לבעל הדרך זכות בגוף הקרקע כלום רק בדריסת הרגל שיהלוך בה לשדה שלו לדעתי אין זה חידושא כלל דכן הוא שורש הלשון של דרך האמור בכל הש"ס וראיה מפורשת בסוף פרק המוכר את הבית מפורש ברשב"ם בקונה בור ודות בחצר חבירו עם דרך לאותו בור ודות ואם נפלה הבור ודות הפסיד זה את הדרך ואין לו רשות לבנות מחדש הבור ודות וע"ש בסו"ס קע"ג באחין שחלקו ונפל בור של א' מהם בחלקו של שני ממילא יש לו דרך אם נחרב הבור אף שגוף מקום הבור שלו מ"מ הפסיד הדרך אלא צריך לקנות לו דרך מחדש ע"ש וביותר מבואר ב"ב דף צ"ט והובא בסימן קס"ט בגינה למעלה מגינת חבירו החיצון זורע הדרך ע"ש עכ"פ מבואר שעיקר שורת לשון דרך בכולהו תלמודא הוא רק הליכות דריסת הרגל ואין לו זכות בגוף הקרקע כלום וא"כ איך כ' שהיה דחיקא מילתא להתו' לפרש כך אולם זה אמת וברור אצלי אף שנראה באמת אף כאן אין לבעה"ד בגוף הקרקע כלום ואפשר אם נשתדף שדה שלו לגמרי ואינו ראויה לעשות פרי הפסיד זה דרכו ולא נשאר לפניו שום זכות כלל אבל מש"כ שבעה"ד אין לו רק תורת שעבוד ולפיכך דימהו למי שיש שטר חוב על ב' יוב"ש אף שקנה א' שדות של חבירו אינו יכול לגבות הואיל ומהמוכר אינו יכול לגבות אף לוקח פטור ולכן לא קשה ממאי שהביא מהש"ך דדווקא גבי שט"ח על יוב"ש הוה דינא הכי ולא בגזילה שגזל א' משניהם ואינו ידוע איזהו משו' דהתם התביעה על גוף הקרקע ואם לקח א' השדות מחבירו הנגזל גובה ממנו וגבי דרך הוה שעבוד משו"ה דומה לשט"ח ולא לגזילה:
ואין דמיונו עולה יפה כלל כי ענין זכות דרך אין לו לדמותו לשורש שעבוד כלל רק שעסק זכות דרך נקרא חזקה בגוף הקרקע ולא שיעבוד דזה ברור דקייל"ן הקדש מוציא מידי שעבוד כמבואר בסי' קי"ז שאם לוה הקדיש נכסיו איפקע שעבודו של המלוה ולא מצי גבי מיניה אבל אם הקדיש בעל השדה את השדה ולבעל הבור או בעל הדות שיש לו דרך לבור או לדות שלו וודאי שאין ההקדש מפקיע את זכותו ונשאר דרך שלו בשלימות אף כשיפול הבור אינו נשאר לו דרך כלום אעפ"כ כל זמן שהבור קיים המקום מושכר לו ושכירות ליומא ממכר הוא מכש"כ זה שיש לו דרך לשדהו שאם אין המקום נמוך להיות מצוי לשטוף המים את השדה ולא ישתדף השדה לעולם א"כ הדרך שייך לו קנין עולם לעולם ונקרא גוף הקרקע של הדרך שלו: ואמרתי לבאר עוד כמו שמחלק הש"ך בין מוציא שט"ח על ב' יוב"ש ובין גזל א' משני יוב"ש כמו כן נראה גבי מה דאיתא סוף ב"ב קע"ד דההיא דיינא דאחית למלוה לנכסים של לוה קודם שתבע ללוה עצמו והעבירו אותו דיין ומפרש שם רבא הטעם דנכסי אינון ערבין כמו דאין תובעין ערב תחילה כמו כן הנכסים. ורבא לשיטתו דפליג בבכורות ג"כ על ר' ירמיה גבי ב' יוב"ש ע"ש דמסיק ג"כ מטעמא דנכסין ערבין. ורשב"ם מפרש שם דכמו שאין מזלזלין לערב כמו כן אין מזלזלים בנכסים דילמא יסלק במעות ע"ש. וכ"ז שייך גבי הלוא' אבל גבי גזילה ראוי להוריד הנגזל אף קודם תביעה להגזלן הואיל ותביעתו על גוף הקרקע ולא שייך ערבות וכן נראה נמי בתביעות דרך שמברר התובע יכולין להורידו קודם תביעתו לבעל השדה עצמו דהוה תביעה על גוף הקרקע ולא שייך טעמא של רשב"ם שמא יסלק במעות:
ומעתה נשאר מבוכה שחקר על דברי רבנן למה לא יתנו דרך האי חד שקנה מארבעה הואיל וגזילה אצלו הוא ולא עצר בעל נתיבות במילין עד שכ' שלא יאמר כן אלא המתעקש ואוהב עול ואמרתי להסר עקשות פה ושלא ישכון באהליהם עולה וגם קו' התוספות על ארבע שקנו מחד דליהדר האי חד דמי דרך יתורץ לנכון:
עוד הקשתי על סברת הנתיבות במה שכ' דכל האי דינא הוא דווקא גבי דרך דלא נקרא רק שיעבוד אבל היכא שהיה לו תביעה על גוף הקרקע הי' מחוייב להחזיר דרך אם כן איך היה סבר אביי לדמויי האי עניינא דאמר דיקלא לברת למתניתין הא שאני מתניתין דהוה רק שיעבוד אלא מוכת דאף במשנה לא הוה שיעבוד רק תביעות גוף קרקע כמו דיקלא וזה ברור:
ועל מה דמתרץ התוספות על חד שמכר לארבעה דיכול לומר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה יש לחקור טובא וראיתי במוהרי"ט בחידושיו לכתובות הביא האמור בפ' הזרוע המוכר בני מעיים הלוקח נותן מתנות לכהן ואינו מנכה מן הדמים דמידע ידעי שמגיע המתנות לכהן ואם מכר במשקל מנכה מן הדמים ומסיק לתרץ דמוכר אומר אני רק גרמא בניזקין ועם הקונים לא מצי לאישתעי דינא ונראה דבמוכר לארבעה כאחד וודאי מצי מפיק מינייהו והכא במוכר בזה אח"ז עכ"ל:
ולדבריו קשה איך הוה ס"ד לדמויי לעניינא דדיקלא לברתא דהא התם לא הוה בזאח"ז ובאמת חקירת מהרי"ט חזקה מאוד דאם מכר זה האחד השדות לארבעה במידה בחבל ודאי דומה למוכר בני מעיים במשקל וראוי היה שהמוכר מחוייב להחזיר דמים מה שלקח עבור מידת הדרך ואף אם מכר סתמא בלא מידה יש לחקור אם הי' ידוע להלוקחים מעסק תביעות של בעה"ד בזמן שלקחו השדות אזי שייך סברת התוספות דיכול לומר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה אבל אם לא היו יודעים הלוקחים וודאי קיבל המוכר הדמים בשלימות אלא מסתמא איירי שעירעור ותביעות בעה"ד היה ידוע מקודם המכירה ובזה שפיר אין תביעה להמוכר ומסתמא עיקר תביעה שייך על הלוקחים כמו שהכיר שאינו שלו ולקחה ובזה היה נראה לכאורה דברי מהרי"ט כשקנו כולם כאחד חל עליהם חיוב דמי הדרך בכללם לסלק כ"א חלק כחלק וכבר הקשיתי מהא דס"ד דאביי לדמויי לענין דיקלא לברתא ועוד קשה דלא משתמיט בגמרא ופוסקים לחלק בזה כמו דמחלקינן בפ"ק דב"ק גבי לוקח עדית ובינונית וזיבורית דמחלק שם בין לוקח בבת אחת ובין בזה אחר זה ומוכח דאין כאן שום חילוק כלל ואף אם לקחו בזה אחר זה אפשר ראוי לומר שאחרון נתפס בחיוב הזה כמו שהמוכר היה לדחות למקום שירצה וראיתי בנתיבות שמאריך בענין זה בענין דיקלא לברת והיה מסויים ונשכח עיין שם דמסיק הקונה באחרונה נתפס:
ועתה אבאר עוד שארי דקדוקים נכונים אשר מצאתי בסוגיא זו. הנה מקשינן שפיר קאמר אדמון ופרש"י דקס"ד דאיירי שכל השדות המה של אחד והקשתי ומצאתי כך בשיטה מקובצת מאי פסיקא לתלמודא דאיירי בחד דילמא איירי בארבעה והכי הוה ליה להקשות אי בחד מ"ט דרבנן ואי בארבעה מ"ט דאדמון והשיטה מקובצת מתרץ בדוחק ועוד קשה דעל אוקימתא דס"ד בחד אמר שפיר קאמר אדמון ועל אוקימתא דמסיק בארבעה מקשה מ"ט דאדמון ולא אמר שפיר קאמרי רבנן וכפי הנראה דהאי לישנא דשפיר קאמר אין הקושיא חזקה כ"כ וזה לא שייך אלא במילתא דתליא בסברא רק שיש קצת הכרע לאחד מהן כמו לקמן גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז מקשה שפיר קאמר אדמון משום דאדמון חידש זאת ע"פ סברא ע"ש אבל כאן אי איירי בחד כפי הנראה לית דין זה צריך פיקפוק שמחוייב ליתן דרך ואין לו בית מנוס להנצל וכמו שמקשה בפשיטות ביצה דף ל"ח ע"ב דבממון לא שייך ביטול ברוב דאיך אפשר אם נתערב קב חיטין בעשרת קבין של חבירו איך יאכל הלה וחדי:
גם בעובדא דדיקלא דסבר רב יוסף לדמותו למתניתין וקשה איך קטעי כ"כ אטו נימא כל בע"ח שמלוה בא ליורשים אם יש כמה יורשים כ"א ידחהו לחבירו ולא ישלמו ואף זאת בדברי אביי דדחי ואמר מי דמי כו' מאי תקנתייהו האי סיומא לכאורה ללא צורך להאי ענינא ובמאי דקדחי ואמר מי דמי כו' ומסיק דהכי צריכי למיהב לה דיקלא היה מספיק וזאת היה ידוע ממילא דצריכין לעשות חלוקה מחדש וגם קשה טובא על מה דאמר שם סבר רב יוסף למימר היינו מתני' ומפרש"י דאזל לגבי כל חד ומצי מדחי ליה כרבנן ע"ש וקשה הא מתניתין לא מיתוקמא אלא בחד דאתו מארבעה אבל בארבעה אפילו אתו מחד לא פליגי כלל ואף אדמון מודה ולא איירי מתניתין בהכי וא"כ קשה על לישנא דרב יוסף דנקיט וקאמר היינו מתניתין ודברי רש"י תמוה ביותר מה דקמסיים כרבנן ולא ראיתי בשום מפורש שיחקור זאת וכפי הנראה דיקדוק נכון מאוד זה:
ובכדי לבוא אל תכלית כוונתינו בזה אמרתי לבאר עוד דיקדוק א' מלבד מה שדיקדק הנתיבות על מאי דנקיט פלוגתא דאדמון ורבנן באבידת דרך ולא באבידת שדה כנ"ל מצאתי לדקדק בלישנא דאדמון דנקיט וקאמר ילך לו בקצרה לכאורה היה לו לסיים במאי דפתח דהא פתח בדרך שאבדה לו דרך שדהו היה לאדמון לומר יש לו דרך קצרה:
וביותר יש לדייק טובא בלישנא דרבנן דמאריכים בלשונם והיה להם לילך בקצרה וכמו שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה וכאן היה להם לומר אין לו דרך קצרה למאי מאריכים כ"כ ונקטי ואמרי יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ודי עצבותא מסתייא לההוא גברא שהפסיד את דרכו עוד שחקו עליו בליצנות שיפרח באויר או יתן מאה מנה. ולהשקיט כל מבוכות הללו אמרתי לגלות ענין עמוק ונפלא בפלוגתא דאדמון ורבנן אשר עפי"ז יתבארו לנו כל הדקדוקים הכל לנכון ובראש נבאר שמה שהקשו התו' בהחולץ בארבעה שקנו מחד אמאי הפסיד בעה"ד ליהדר ההוא חד את דמי הדרך קושיא זו כולה מוקשה וכפי הנראה שדיבור זה אינו מבעלי התוספות כ"א איזה גליון דאפילו נימא שזה המוכר מכר את כל השדות מדה בחבל דרך משל שהיה בכל צד אלף אמות ומכר כל אמה בדינר וקיבל המוכר עבור כל ארבעה שדות מארבעה בני אדם מכל א' אלף דינרים והדרך אף שעלה שטחו בערך עשרים אמות וממילא יש תביעה לבעה"ד על האי מוכר איך שקיבל עשרים דינרים יתירים עבור שטח משך דרך שלו אף שאינו ידוע ומסויים מקום קבוע להדרך עכ"פ בתוך כל השדות יש משך שטח עשרים אמות שלו ולפיכך וודאי מחוייב המוכר ליתן עשרים דינרים לבעה"ד עבור שטח קרקע שלו: אולם כ"ז אינו שוה לו לכלום ומה יועיל לו הון ביום עברה שצריך לו לעבור ולבוא לתוך שדהו שיש לו באמצע בין ארבעה שדות המקיפים אותו ואפשר שדה שלו שוה כמה מאות דינרים או אלפים ולא יכול לבוא אל שדהו בדרך כל הארץ כי ארבעה הלוקחים כל א' מהם השחית את דרכו מעבור עליו ומדחה הילוכו על צד אחר ואומר שטה מעבור עלי ופנה דרך שלך על אחר: והנה זה וודאי אם אדם גזל שדה מחבירו צריך להחזיר עצמות גוף הקרקע לבעלים ואף שרוצה לסלק במעות רב אין שומעין לו ואפי' במטלטלים או תבואה שגזל מחוייב להחזיר הגזילה עצמה אם היא בעין ובפ' המפקיד דף ל"ח אמרו רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו ובפ"ק דב"ק דף ט' ע"א איתא דכשטרף בע"ח חלק אחד מהאחין מחוייב ליתן לו אחיו רביע בקרקע ורביע במעות דמספק' לן אי יורשים הוו כלקוחות או לא ע"ש וגבי פיקדון צריך לשבע שאינו ברשותו אפילו כשמשלם עיין סי' רצ"ה אולם אם נתערב פירות או בהמה בין הבהמו' או פירות של חבירו אשר בזה לא שייך הסברא דרוצה אדם בקב שלו דרש"י מפרש משום שעמל בה חביב' עליו ע"ש וכן אם היה נתערב איזה קרקע שלו בתוך חבירו מחמת שהלך למד"הי ולא ניכר המקום מקרקע שלו לא נתבאר הדין בפוסקי' ומקור בתלמוד אם נתווכחו ונתעצמו זה תובע שיתן לו דווקא תבואה או בהמה אחת הכחושה שבהם וזה אומר הואיל ועכ"פ אינו ניכר שלך ביחוד אסלק לך במעות ובפרט בקרקע אם יכול לסלק במעות או מחוייב ליתן קרקע דווקא איך נדיינא להאי דינא:
ונראה דעקרי ושרשי דינים הללו מתבארים בסוגיא זו דפלוגתא דאדמון ורבנן וחכמי התלמוד התחכמו מאוד לקבוע עסק ויכוח זה על פי אבידת דרך דבאבידות שדה אף נתעצמו התובע שהנתבע אינו חפץ ליתן קרקע ואומר שרוצה לסלק במעו' עבור אבידתו אין הוויכוח עולה לחשבון גדול ומכש"כ בנתערב תבואה או בהמה שהתובע רוצה שיתן לו תבואה או בהמה ונתבע רוצה לסלק בזוזי אין כאן אלא וויכוח טיפול וטירחא לקנות עבור הדמי': אולם כאן בעסק אבידת דרך שבלי ספק אשר זה האיש תועה בשדה לא דרך כי אף שיסלק לו בעל השדות המקיפות דמים עבור אבידתו היינו שטח קרקע הדרך שלו שעולה בערך עשרים אמות עשרים דינרים בוז יבוזו לו סך זה מחמת שיוצא שכרו בהפסדו כפלי כפלים פעמים שנסתרה דרכו והליכתו לשדה שלו העומדת בין שדות של חבירו ממילא עולה תביעות וויכוחם לחשבון גדול והיזק הניכר והנה סברות התלמוד הוא דאם כל השדות המקיפות המה של חד וממילא תביעות בעה"ד הוא ברי וכמו שכ' הנימוק"י כמו נתערב פירות בפירו' חבירו נראה הדין והיושר שמחוייב ליתן לו קרקע עבור קרקע שלו וכן בפירות נראה דלא סגי בסילוק מעות אלא מחוייב ליתן פירות דווקא ובתערובות בהמה מחוייב ליתן בהמה דווקא ולא מעות וממילא גבי חד דמחוייב לבעה"ד קרקע עבור תביעתו א"כ יש לו דרך להלוך על גבי קרקע שיקבל ובארבעה ג"כ פשוט שהפסיד בעה"ד ואינו יכול לגבות אפילו דמים עבור שטח קרקע דכל חד מצי מדחי ליה ותלמודא נקט גוונא דהני ארבעה אתי מארבעה אחרינא או מחד וא"כ אין להם גזל כלל שסברא שהמה אינם יודעים ונראה אפילו אומר אחד מהמוכרים על הלוקח שלו שדרכו אצלו לא מהימן רק שבעה"ד יכול לתבוע ולגבו' מאתו דמי שטח קרקע מהדרך ע"פ הודאתו שהודה שמכר דרך של אחר ואם שטח קרקע הדרך עשרים אמה מחוייב לשלם עשרים דינר אבל כ"ז אינו נחשב למאומה שנשחת דרכו והילוכו שלא יכול להגיע למחוז חפצו לשדהו ואף שקנו הני ארבעה מחד פשוט שאינו מועיל הודאות המוכר על א' מהלוקחי' ודמי שטח קרקע פשיטא שמחוייב המוכר להחזיר לבעה"ד כמו שכתבו התוס' בקושייתם בפ' החולץ ואפשר עוד אם אין לו לשלם להמוכר יכול לחזור ולתבוע הדמים מן הלוקחים אם קנו כולם כא' מחוייבים ליתן הדמים בין כולם ואם לקחו בזא"ז אפשר האחרון נפסד ונתפס לסלק הדמי קרקע של הדרך אך ערך סך דמי הדרך אין נחשב כאן למאומה ואינו מתווכחים כאן כלל התובע עם הנתבע רק עיקר התביעה כאן הילוכו אל שדהו הנצרך לו:
ובחד דאתי מכח ארבעה בזה נעשה פלוגתא בין אדמון ורבנן דסברת אדמון הוא דאין הפרש בין חד מעיקרא ובין חד שקנה מארבעה וכמו שכתב הנימוק"י דה"ל כנתערב מעותי במעותיך וכמו שמאריך הנתיבות שאם אדם אחד לקח הרבה בהמות אצל כמה אנשים וידוע לו שבהמה א' גזלה אצל א' מהמוכרים עליו לשלם להנגזל שגזילה תחת ידו וכן בשני יוב"ש שגזל א' מהן ואין ידוע איזהו אם קנה אצל שניהם או שקנה א' אצל חבירו יכול הנגזל לתבוע להקונה שהוא יודע שגזילה אצלו כמו שהביא נתיבות בשם הש"ך:
אולם אפשר באמת הואיל ועכ"פ הנגזל אינו יודע איזהו בהמה הוא שלו אינו מחוייב להחזיר לו בהמה דווקא אלא די שלא ישאר הגזילה אצלו ויכול לסלקו במעות וגם גבי קרקע כך הואיל ואינו יודע איזה קרקע והלוקח הזה קנה אצל כמה בני אדם ולא היה הנגזל יכיל לגבות אפילו דמי גזילה אצלם א"כ די דנימא שזה האיש יודע שעכ"פ גזילה אצלו לא יאכל הלה וחדי שלם ישלם דמי ולא יאכל בחינם אבל גוף בהמה או קרקע אינו יכול לתבוע אף שהתובע רוצה בהמה כחושה אומר לו הקונה אפשר היא שלי ואדם רוצה בשלו יותר מבשל חבירו וכן גבי קרקע ואינו דומה לחד מעיקרא:
וסברת אדמון דאין לחלק בזה וכמו שהסברא מהדין והיושר מחייבת שיסלק להנגזל עכ"פ בדמים כמו כן ראוי לומר שמחוייב ליתן לו דווקא בהמה ולא מעות או קרקע דווקא נמצא דסברות אדמון דבעה"ד יש לו זכות לגבות את שלו מהאי חד אשר גזילה ת"י היא ואינו מספיק לסלק במעות רק בגוף קרקע וממילא יקבל שטח קרקע ויהיה לו דרך מעבר והילוך לשדהו וזהו אמרו ילך לי בקצרה וכמו שאמרו בכורות בספק בכור משמנין ביניהם ומקבל הכהן הכחוש ע"ש דף י"ח ונראה התם ג"כ לאדמון מחוייב ליתן דווקא בהמה ולא מעות אף שיש כאן תערובות אבל סברת רבנן הוא הואיל והאי חד אתי מכח ארבעה אשר אצל הני ארבעה לא היה יכול לתבוע כלום אף דמי שטח הקרקע רק השתא דאתו כל השדות לאחד עליו להחזיר כל הגזילה ולא יהיה משתרש מגזל ולא יהנה מעבירה ומחוייב לשלם כפי מה שנהנה וממילא יתן דמי שטח קרקע כפי מה שנהנה ונראה דאפילו אם היה אדם אחד מזיק ומקלקל הדרך הילוכו עד שלא יהיה באפשרי עוד מלעבור שם לעולם לי היה משלם המזיק רק שיווי קרקע ע"פ שומא לא לפי מה ששוה הליכות עולם לו אל שדהו ששוה הון רב עד קרוב ערך שיווי שדה שלו ובזה ניחא גבי חד שמכר לארבע' דאף אם יתבע את המוכר לדין לא יזכה אצלו לשלם רק שיווי שטח קרקע של הדרך אבל היזק שלו שאינו יכול להלוך אל שדהו בוודאי לא יזכה וכנ"ל דלא גרע מאם היה מקלקל לחפור בארות בארות חומר עד אשר א"א לאדם לעבור באותו הדרך לעולם א היה משלם רק עבור היזיק בידים שעשה ולא יותר: ותלמודא בפ' החולץ אוקמה סברת רבנן מחמת דאמרינן קם דינא ולא מהני ממ"נ שנעשה השתא ועוד אמרינן שם סברות אי שתקית ואי לא הדרינא שטרי לקמאי וכבר הארכתי בפירושא דסוגיא זו בקונ' הקודם דהיינו הך דע"פ זכותו דמהדרינא הוא טוען דקם דינא חזקה היא שזכות שמגיע לתובע ע"י קנייתו בידו לבטל וכמו שמבואר בתו' בסוגיא דכתובו' ובעז"הית הסברתי הכל בקו"נ הקדום על מכונו ועפ"י דברים שחידשתי השתא שפיר שייך ריוח להניתבע במה שמהדר שטרא ויוגרם היזק לתובע שיפסיד אף דמי קרקע הדרך וביארתי בזה בהסמ"ע קמ"ח ס"ק ב':
וכפי הנראה דאפילו יודה א' מארבעה המוכרים איך שאמת הדרך היה אצלו אינו יכול לחייב הלוקח הואיל ולא פירש לו בשעת מכירה ומכר לו סתם ועכשיו הוא נוגע בעדות מחמת שע"י הודאתו נתחייב תשלומין עכ"פ שטחה קרקעו של הדרך ואפילו אחרי שישלם לבעה"ד וכמו שמבואר בסי' קמ"ו סעיף ו' בקיצור מתשו' הרא"ש וז"ל תשו' כלל צ"ט סימן ד' דאטו אם יאמר ראובן שדה שמכרתי לשמעון גזולה אצלי מלוי יוציא השדה משמעון פשיטא דלא דאדם יכול לחייב בטענתו לעצמו ולא לאחרים ויחזיר דמי השדה ללוי והשדה תשאר ביד שמעון עכ"ל:
ומתבאר בדקדוק גמור לישנא דאדמון ולישנא דרבנן דעיקר פלוגתייהו בהילוך הדרך לא בגוף שטח קרקעו של הדרך דעבור שטח הקרקע דמי שוויו ודאי מתרצה האי חד ליתן לבעה"ד בכדי שלא יהיה משתרש ונהנה מגזל וכמו שנתערב מעות חבירו במעותיו דעכ"פ מחוייב להחזי' ולא יאכל הלה וחדי אולם על גוף השטח קרקע אי מחוייב להחזיר פליגי אדמון סבר דהתובע טוען דרכי גבך וגזילה שלי אצלך ומחוייב אתה ליתן לי עצמות גוף קרקע וממילא יהיה לו הילוך וזהו דקאמר ילך לו בקצרה כלומר שהתובע זוכה עליו הילוך ורבנן סברי דאף האי חד אשר נמצא הגזילה אצלו אסור לו להשתרש ולהנו' מגזל אך סברי דדי שישלם כפי מה שנהנה ממשך שטח קרקע שמחזיק הדרך ובזה יוצא ידי שמים אבל אין לו ליתן גוף קרקע שיהיה הילוך לתובע לשדה שלו מטעם קם דינא וסברת אי שתקית שמחזק את ענין דקם דינא וכמו שלא היה יכול לזכות אצל ראשוני' כך אף הוא אינו צריך ליתן דווקא קרקע על הילוך ודי שיוצא ידי גזל במה שמשלם עבור שטח קרקע של הדרך ולכן דייקי ונקטי רבנן יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר להורות דעל זה עיקר פלוגתייהו אם צריך ליתן לו הילוך או לא וזה ברור:
ומעתה נכון דקס"ד דמשנה איירי בחד ושפיר קאמר אדמון משום דהואיל וחזינן דלא פליגי רק בענין של ההילוך אבל לא בגוף שטחו של הקרקע ע"כ איירי בחד דאי בארבע פשיטא דאפילו שטח הקרקע אין כאן זכות להתוב' ודייק המקשה וקאמר שפיר קאמר אדמון ולא נקט סתמא מ"ט דרבנן משום דבאמת זה הענין תליא בסברא דאפשר קצת לומר דאפילו מי שנתערב קב חיטין בעשרה קבין חבירו יכול זה לעכב מליתן לו חטין אלא די במעות הואיל ולא שייך כאן רוצה אדם בקב שלו שעמל בה כפירש"י בהמפקיד אולם מ"מ סברות אדמון יותר ניחא דצריך דווקא ליתן חטים וכן בתערובות קרקע צריך ליתן דווקא קרקע ואינו מספיק בסילוק דמים וכשרוצה להעמיד המשנה בארבעה מקשה בפשיטות א"כ מ"ט דאדמון ולא שייך לומר בזה שפיר קאמרי רבנן משום דזה פשוט לכל דבארבעה אפילו גוף קרקע אינו יכול לזכות מכש"כ הילוך ואיך אומר אדמון דאפילו הילוך מגיע לו:
ועפי"ז יתפרש לנכון עובדא דדיקלא לברת דסבר רב יוסף למימר היינו מתני' וכבר ביארנו דקשה טובא איך הוה טעי רבא כ"כ לפטור היורשין מחמת שחלקו הנכסים והדקלים אטו נימא דכשחלקו יורשין פטורין המה מלשלם חוב שמגיע מאביהם וכ"א ידחה איתו לאחר ועוד קשה מאי קאמר היינו מתניתין דהא משנה לא איירי כלל מארבעה:
ולפי ביאורינו ניחא מאוד דרצה רב יוסף לדמויי דנראה דעיקר וויכוח היה להאי ברתא עם יורשים שהיורשים רצו לסלקה בזוזי דמי דיקלא כל שוויה והיא רצתה דווקא דיקלא וזהו דנאמר שם בסוגיא היינו מתניתין כלומר דוויכוח שנעשה כאן היינו כעין וויכוח שנעשה במתניתין דפליגי שם אדמון ורבנן בענין זה אי מצי לסלק בזוזי או שמחוייב ליתן דווקא קרקע. ורב יוסף רצה לדמותה לארבעה שקנו מחד דביארנו דבחד שפיר קאמר אדמון דמחוייב ליתן דווקא קרקע ולא סגי בזוזי נמצא שבעה"ד יש עליו זכות לקבל קרקעי וכשמוכר האי חד אף שקנו הארבעה כולם כאחד אמרינן שהפסיד התובע זכותו ואין לו אלא תביעות ממון עבור שטח קרקע שלו והתו' הקשו בהחולץ דליהדר האי חד דמי דרך ומה שתירצו התו' דיכול לומר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה לבד מה שחקרתי הרבה לעיל אם מכר במידה מה יענה המוכר עוד מצאתי לחקור למה לא נחייבו להאי מוכר מחמת מזיק שיעבודו של חבירו עי' בשו"ע ריש סי' ק"ד ובסי' ק"ז במוכר קרקע משועבדת לכותי דמחייבינן מטעם מזיק שיעבוד ועיין בטור ס"ס ק"ד בשם ראב"ד ועיין בש"ך ק"ז ס"ק ח' באריכות בזה וכאן עדיף טובא טפי משיעבוד דיש לבעה"ד זכות בגוף קרקע וראיתי במהרי"ט בחידושיו שכ' דמשו"ה דאינו אלא גרמא בניזקין ודבריו אינו מובנים דוודאי גרע טובא מעובדא שהביא הטור סו"ס ק"ד בשם ראב"ד ביורש שהיה עליו חוב מאביו שלוה בע"פ אצל אחד והיה תוך זמן או צוה קודם מותו והיה זכות לבע"ח לגבות מהקרקעות שנשאר בירושה אף שהוא חוב בע"פ ואח"ז לוה היורש אצל אחר ונתן שט"ח וממילא גובה בעה"שט הקרקע מיורש שחוב שלו בשטר עכ"פ פסק הראב"ד מחוייב לשלם להבע"ח של אביו מחמת מזיק שיעבודו ע"ש אלמא לא אמרינן דהוה רק גרמא מכש"כ כאן נקרא מזיק וגרמי בנזיקין גמור ולא גרמא:
אך לפי ביאורינו ניחא בפשיטות דזה ודאי שבעה"ד יזכה בדין אצל המוכר כל דמי שטח קרקע של הדרך משום דהוה עכ"פ מזיק וגרמי בניזקין רק שמ"מ לא יזכה אצלו רק דמי שוויה של שטח קרקע דאפילו היה מזיק ומקלקל בידים את גוף שטחו של קרקע של הדרך בבארות חמר או בשטיפת מים מן הנהר עד שלא יעבור בה איש לעולם אעפ"כ אינו חייב אלא לשלם דמי שוויה של הקרקע ולא מה ששוה אצלו לחשבון גדול שצריך לעלות בה לשדהו: ועוד נראה לומר דאם ארבעה הלוקחים ידעו מעירעור של בעה"ד ולא קנו במדה אלא קנו סתמא יש לומר שעליהם חיוב לסלק את גזילה שטח קרקעו של הדרך אשר נמצא אצלם וזה דומה לקונה בני מעים אם קונה שלא במשקל מחויב להחזיר המתנות לכהן ואינו מנכה למוכר כלום משום דמידע ידעי ע"ש כמו כן הכא דהוה כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה ובזה שפיר שייך סברת התו' שכתבו שיכול המוכר לומר לא מכרתי להלוקחים אלא מה שיש לי בה אבל הלוקחים חייבים לסלק להנגזל ובפרט אם קנו כולם כאחד כל השדות אז מחוייב בין כולם ליתן דמי שטח קרקע לבעה"ד אולם אין עליהם חיוב רק לסלק גוף הגזל היינו דמי קרקע הנמצא אצלם שהרי המוכר אומר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה וממילא הוזיל קצת בממכרו לפי ערך שיווי של שטחות הדרך ולולי זה היה מוסיף דמי המקח קצת ונמצא גוף הגזילה אצלם אבל עסק הליכה שחפצו ומגמתו בתביעתו כאן זה כל חד מדחי ליה לחבירו הואיל והוא בעצמו אינו יודע באיזה צד היה דרכו לא יכול לזכות אצלם רק עיקר גזיי' שלו שלא ישתרשו אלו הלוקחי' להיות אוכלי' שאינו שלהם אבל לא גוף הקרקע ובזה אפילו אדמון מודה דכל חד מצי מדחי ליה ובזה ניחא הארכות לישנא דנקט רבא באוקימתא שלו בארבעה דאתי מכח ארבעה וארבעה דאתי מכח חד כ"ע לא פליגי כו' ולכאורה כל זה אך למותר הא למקשה ידוע זאת דהא עיקר קושייתו על מה דבעי לאוקמיה בארבעה מ"ט דאדמון ומתחילה דהוה ס"ד דאיירי בחד ומקשה מ"ט דרבנן ובקיצור היה לרבא לומר הכא במאי עסקינן בחד דאתי מארבעה לכן נראה דזהו עיקר בא רבא להשמיענו דמעיקרא הוה אוקימתא דרב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ארבעה בני אדם מארבעה רוחותיה ומקשה א"ה מ"ט דאדמון ואטו נימא דרב שאוקמה בארבעה לא חש לקמחיה וע"כ דרבא פירושי קמפרש למילתיה דרב דמאי דקאמר כגון שהיקיפוהו ארבעה בני אדם אין כוונתו דאף השתא הוה כולהו אלא עכשיו בשעת התביעה כבר קנה אחד מכול' ולכאורה היה מקום לומר דאף באמת בארבעה קבועים מתחילה ועד סוף ודאי כל חד מדחי ליה אבל אם היה מתחלה של חד בשעת אבידת דרך וממילא נתחייב אף הוא ליתן גוף הדרך ולא מועיל לו סילוק דמי קרקע לכן אם קנו אח"כ ארבעה אצל האי חד והיה ידוע להם עסק עירעור של תביעה זו ובפרט אם קנו כולם כאחד אפשר שנתחייבו אלו ארבעה ליתן בין כולם דרך הילוכו לשדה ואינו די להם בסילוק דמי שטח קרקע גזולה הנמצא אצלם ואם היינו אומרי' כן הוה מצינו לפרושי מילתא דרב מה שאומר כגון שהיקפוהו ארבעה בני אדם בכה"ג וכוונת רב הכי הוא דעכשיו המה ארבעה. ומתחילה היה חד ואלו קנו אצלו ובזה פליגי דסברת אדמון דהואיל וקנו מאחד מחוייב ליתן דרך: וזהו דמאריך רבא בלישניה ומשמיענו דאפילו אם קנו אלו הארבעה מאחד בלי ספק שזכות תביעת הילוכו כל חד מצי מדחי ליה כמו בארבעה דאתו מכח ארבעה דודאי קמדחו ליה כמו כן בארבעה דאתי מכח חד ומלת' דמסתבר הוא דהא אפילו בחד חקרנו לומר בנתערב קב חיטין בעשרה קבין של חבירו דלא שייך שם רוצה אדם בקב שלו אפשר דמצי מסלק לו בזוזי דהא יש טענה לנתבע לומר הואיל ואינך ידוע לך את שלך וממילא תיקח את שלי ושלי חביבה עלי מתשעה קבין של אחרים. ומ"מ יש לומר שהדין והיושר שיקבל דוקא חיטין ודייקנו בזה לישנא דתלמודא דשפיר קאמר אדמון אך כ"ז כשתביעתו הוא על אדם א' שנעשה התערובות אצלו אבל כשמכר האחד לארבעה בני אדם אלו השדות המקיפות אז כל חד מצי מדחי ליה בשלמא המוכר שהיה אחד דעכ"פ דרך הילוכו נמצא אצלו שפיר יכול לזכות דהא ודאי זה בעל הדרך היה מהלכו תחלה ומאז ומקדם עליו אף עכשיו אין לו בית מנוס להמלט אבל אלו הקונים הארבעה כל חד מדחי ליה ואומר שטה מעלי אל תעבור בי ודמי גזיל' אשר נמצא בין כולם מסלקי בזוזי בכדי שלא יהנו מגזל אבל הילוך אינו מקבל ע"ע וזהו דמאריך רבא בלישנא לבאר ולומר דא"א לנו לפרש מילתא דרב דאמ' כגון שהקיפו ארבעה בני אדם דע"כ כונתו מל מעיקר' ועכשיו בשעת תביעה הוא של אחד:
ועתה נכון מאוד דרצה רב יוסף לדמויי עסק דיקלא לברת לעסק וויכוח האמורה במשנה דלפי הצעתינו היה ראוי לדון ולומר דמי שאבדה לו דקל בין דקלים של חבירו אע"פ שהלך למדינת הים ונשכח זכרו איזה דקל שלו בזמן שכל התערובות המה אצל אחד. מחוייב ליתן לו דקל דווקא ולא מצי לסלוקי בזוזי דהא עכ"פ דקל של הנאבד ודאי נמצא אצלו ואם מכר האי חד כל הדקלים שהיה לו להרבה בני אדם כאחד אף שהיה ידוע להם מעסק אבידת הדקל של התובע ומסתמא המוכר לא מכר אלא מה שיש לו אף אלו הקונים היודעים שיש כאן עירעור או שבאמת מקמצין בזוזי לפי ערך או שאינו רוצה המוכר לוותר כלל וכמו דאמרי' הכיר בה שאינ' שלו וקנאה עכ"פ אלו הרבה בני אדם שקנו כל הדקלים אשר ידוע להם שדקל אחד גזולה היא אצלם עליהם חיוב לסלק הגזילה שלא ישתרשו מאיסור גזל אך די להם שישלישו דמי דקל ויתנו אבל ליתן גוף דקל כ"א מצי מדחי ליה כמו כן הוה רצה רב יוסף לדון בהאי דיקלא לברת אף שקודם חלוקת היורשים היה יכולת לברתיה ליקח עצמות דקל אבל אחרי חלוקת האחין היורשין יכולין היורשין כ"א לדחות מנתינות גוף הדקל רק שיתנו כ"א חלק המגיע עליו שיווי הדקל בזוזי כמו שהקדמנו גבי ארבעה דאתו מחד ולא עלה מעולם על דעת רב יוסף לפטור האי ברתא בלא כלום רק כמו ארבעה שקנו מחד ומשמע דבכל ענין איירי אפילו קנו כולם כאחד וחלקו אח"כ כל השדות ביניהם בגורל דאמרינן קודם שקנו יכול בעה"ד לגבות גוף הקרקע ואפשר אחרי שקנו כ"ז שלא חלקו השדות לצדדים יש להם דין אחד ויכול בעה"ד לגבות גוף הדרך וכשעושים חלוקה אח"כ הפסיד בעה"ד זכותו לגבות גוף קרקע שטח הדרך אף שדמי הדרך יכול לתבוע אצל המוכר או כל הלוקחים מחוייבים לסלק שווי הדרך בכדי שלא ישאר הגזילה אצלם כמו כן יש לדון האי ברתא אף שקודם חלוקה היה יכולת אצלה לגבות גוף הדקל אבל אחרי שחלקו כל אחד מצי מדחי לה וזהו דקאמר אזל יתמי פלגא לנכסי ולא יהבי לה דיקלא. הוה סבר רב יוסף דזהו דומה לענין וויכוח הנאמר במשנה דמסקינן כך בארבעה דאתו מחד דאף שיכול לגבות קרקע עצמה קודם חלוק' מ"מ אחרי שחלקו אינו יכול לגבות גוף הדרך רק דמי דרך ה"נ יכולים היתומים לסלק להאי ברתא דמי דיקלא ודחי אביי דלא דמי מ"מ האי עניינא להתם דדוקא התם אחרי שחלקו לא יכול לגבות גוף שטח הדרך משום דכל חד מצי מדחי לה דודאי מתחלה לא הי' גוף הקרקע רק בצד אחד ומה שהיה יכול לגבות כשהיה כולם גבי א' הוא משום דמ"מ נמצא הדרך אצלו באיזה מקום שהוא וכשחלקו ממילא ע"כ נשאר גוף הקרקע רק אצל אחד מהם ואינו נתפסים כולם בחיובא דנתינת גוף הדרך ומסלקי בזוזי כדי שלא ישתרשו מגזילת בעה"ד אבל כאן דיקלא גבייהו ואין הפרש בין קודם חלוקה דהא מעולם לא הוקבע חיובא דהאי ברתא על דקל מיוחד רק מעיקרא הוקבע חיובא דברתא על כלל כל הדקלים שמשועבדים להפריש אחד מהן לה נמצא דאפילו אחרי שחלקו היורשים נשאר עיקר חיובא דנתינת דקל לברתא על כלל הדקלים כבראשונה ולכן אין יוצאין בזוזי רק דוקא דקל ומדויק עוד מה דמסיים אביי וקאמר מאי תקנתייהו ליתבה לה דיקלא והדר ליפלוגי כלומר דאין להם תקנה בזוזי אלא צריכי ליתן לה דיקלא דווקא דזהו ירושה שלה מהמוריש וכדאי' ריש פ"ק דב"ק רביע בקרקע ורביע במעות דחלק ירושה בעי קרקע דווקא:
ונראה דאם היה הצוואה על דקל מסויים לברתא ואח"כ נשכח ונתערב ולא נודע איזהו שסיים בזה יש לדון כמו שבארנו גבי ארבעה שקנו ואם היה תובע האי ברתא הדיקלא קודם שחלקו האחין ביניהם כל הדקלים היתה זוכה האי ברתא שיותן לה דווקא דקל ולא מעות כמו גבי חד דאומר דרכי גבך אבל כשחלקו האחין יש להם דין ארבעה מכח חד דכל חד מצי מדחי להו מליתן גוף הדקל וסגי להו כשיסלקו לה דמי שיווי הדקל בין כולם: