אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה ה

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה ה

חו"מ תשובה ד

בש"ע סימן מ"ם סעיף י' איתא ב' יוב"ש שקנו שדה בשותפות או שקנה א' שדה מחבירו אין המלוה יכול לטרוף אף שיש לו תביעות ממ"נ מכל מקום אמרינן דנכסי דבר נש אינון ערבין ליה וכל היכא דלא מצי לתבוע את לוה עצמו לא מצי תבע לערב ע"כ עיקר האי דינא מבואר בבכורות מ"ח ע"ש והרמב"ם לא עשה זכר כלל לדין זה כלל והטור הביא דין זה בשם בעה"ת וקבע השו"ע זה וראיתי בתומים ס"ק י"ט שהקשה איך לא הביא הרמב"ם דין זה והלא דבר הוא ותירץ בתומים משום דהאי סברא דנכסי ערבין הוה הוא דווקא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וממילא עיקר שעבוד הלואה הוא רק על לוה עצמו ולכן אין על הנכסי' רק ערבות ולא שעבוד' אבל למ"ד שעבודא דאוריית' תיכף הנכסים משועבדי' בתורת שעבוד גמור ואינם בגדר ערבות דנימא בהו לא יתבע מן ערב תחילה וניחא לפי"ז הרמב"ם דפוסק ש"ד יפה עשה שהשמיט הך דינא ע"ש וקשה לפי דבריו דעכ"פ היה לו להרמב"ם להביא ענין האי דינא ולפסוק איפכא דלא כרבו בסוגיא דבכורות דאמר דלא מצי לתבוע ע"פ ממ"נ אלא כר' ירמיה דאמר דיכול לטרוף מכח ממ"נ אולם בעיקר סברת התומים ראיתי שאיתעקר לו תלמוד ערוך פ' ג"פ ד' קע"ד ע"א דאיתא שם ההיא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דתבע ללוה סלקיה ר' חנן וקלסיה רבא ואמר מאן חכים למעבד כי הא מלתא כר חנן קסבר נכסי דב"נ אינון ערבין ליה וקיל"ן לא יתבע מהערב תחילה ע"ש:

והנה הרי"ף והרא"ש הביאו מסקנא דרבא דקלסיה לר' חנן וכן פסק הרמב"ם פ' כ"ב ממלוה והטוש"ע סימן צ"ח לפסק הלכה דדיינא דאנחית לנכסי קודם שתבעו ללוה עצמו מעבירין אותו ע"ש. אף שכולם פסקי דשיעבודא דאוריית' א"כ מוכח בבירור דהאי ענינא דמסיק רבא שם בפ' ג"פ דנכסי דב"נ ערבין אינו וצריכין לתבוע מקדם את הלוה עצמו הוה אפילו למ"ד ש"ד ונראה דשפיר יש לנו למילף זה מערב דערב וודאי משועבד להלואה זאת מדאורייתא ומ"מ אמרינן שלא יתבע את הערב תחילה ה"ה הנכסי' אף שיש עליהן שיעבודא דאוריית' אעפ"כ צריך לתבוע ללוה עצמו מקודם ועוד ראיתי בש"ך ריש סימן ל"ט מביא בשם ריטב"א והתומים מביא שם בשם רשב"א דרבא סובר ש"ד ע"ש א"כ מוכח מר דאמר רבא בבכורות ובפ' ג"פ דנכסי דב"נ אינון ערבין הוא אפילו לסברא דש"ד מ"מ אבל הנכסים רק בגדר ערבות ועוד ראיתי בתו' סו"פ ג"פ ד' קע"ה ע"ש דעיקר פלוגתא דש"ד אי לא קאי רק על הלקוחות אבל מן הלוה עצמו ודאי הוי דאוריית' ע"ש: מכל הנתבאר נראה ברור דליתא לסברת התומים מעיקרא והנראה דזה טעותא דההיא דיינא דאנחית למלוה להנכסים קידם שתבע ללוה עצר משום דסבר כסברת התומים הואיל דאנן סבירא לן ש"ד ממילא אין הנכסי בגדר ערבות אלא יש עליהם על נכסים דין לוה ממש ולכן עלה בדעת ההוא דיינא שיכול לירד להנכסים טרם יתבע את לוה עצמו ור' חנן סלקו והעבירו ורב קלסיה ואמר שחכמה היא דנכסי ערבין אינון וכמו שא"א לתבוע הערב תחילה אף דערב וודאי שיעבודיה מדאורייתא וסברת ר' ירמיה שם בבכורות היו סובר נמי כסברות ההיא דיינא וכסברות תומים הנ"ל דהואיל וש"ד ממי לא אי הנכסים בגדר ערבות ולכן אף שלא היה מצי לקבוע תביעתו על לוה עצמו שלא היה לו עליו ממ"נ. אבל השתא שקנה יוב"ש א' שדה אצל חבירו ויש על השדו תביעה ממ"נ או שקנו שניהם שדה יכול לתבוע את השדה בתורת ממ"נ אף שלא היה יכול לתבוע את לוה בעצמו ורבא קדחי סברות ר' ירמי' לשיטתו קאי דמסיק שם בפ' ג"פ וקלסיה לר' חנן דשפיר עשה שהעביר הדיין על שירד לנכסים קודם שתבע את הלוה משום דאין על הנכסים רק גדר ערבות אפילו להאי סברא דש ולפיכך מסיק דאין מועיל ממ"נ שמוצא המלוה על השדה הואיל ועל לוה עצח אין לו ממ"נ וכמו שאין יכול לתבוע ללוה כן אין יכול לתבוע הנכסים:

ומה שרוצה תומי' להביא ראיה לסברתו מהא דקיי"ל ריש סימן ק"ח דבאחד משלשה דרכים דלא חיישינן לצררי יכולין לגבות אפילו מיתומים קטנים אלמא חזינן דאפילו במקום דלא מצי לתבוע לבעל דבר גובה מנכסים וע"כ משום ש"ז אתינן על נכסים קודם הלוה ע"ש ואין זה ראיה כלל דשאני התם דנשתעבדו הנכסים הללו מכבר קודם מיתתו של לוה ולכן לא איפקע שיעבודייהו של הנכסים משום דלא מצי תבע להיתומי' משא"כ בב' יוב"ש דמעולם לא הוה מצי כלל לתבוע הלואו זאת ולא נשתעבדו הנכסים מעיקרא וזהו הטעם דאיתא בסי' ק"י דערב מחויי לשלם אפילו גבי יתומים קטנים הכל מטעם הנ"ל הואיל ואיקבע על הערב שיעבוד תשלומין בחיי של לוה בשעה שנתערב לא איפקע חיובו ואף שהרמב"ן חלק שם ש הרמב"ם וסובר דלא מצי לגבות מערב גבי יתומים קטנים אף דאנן מדמינן הנכסים לערב שאני התם דסברות רמב"ן הוא הואיל ויש נכסים להקטנים וכשיגדלו יסלו החוב דומה קצת למי שהרחיב הזמ"פ דגם הערב אין צריך לשלם ופשוט ופו דסברות רמב"ן משום דערב לא איקבע עליו חיובא קודם שמת לוה דהא היה נכסים ועיקר שיעבוד חיובא של הערב נעשה כשמת וא"א לגבות מהיתומי קטנים: ועלה בידי תירוץ בסברא נכונה על מה שלא הביא הרמב"ם פסק בענין ב' יוב"ש כי גם הרי"ף לא הביא סוגיא זאת כלל ונראה שהרי"ף והרמב"ם לשיטתם ים עשו שהשמיטו דין הזה והטור לשיטתו ניחא דהוכרח להביאו כי נראה לומר דר' ירמיה דבכורו' דדעתו לומר בין ב' יוב"ש שקנו שדה בשותפות ובין א' שקנה שדה מחבירו יכול בע"ח לגבו' מהשדה בתורת ממ"נ או מפני שהוא בע"ח עצמו או משום שקנה שדה משועבדת לו אף שמתחילה קודם שקנה השדה מחבירו לא הוה מצי לתובעו לשיטתו קאי ע"פ מה דאיתא בהחולץ ל"ז ע"ב בספק ובני יבם שבאו לחלו' בנכסי יבם לבתר דפליג בנכסי מיתנא ואומר הספק מאי נפשייכו אי אחוכון אנא כו' ופליגי שם ר' אבא אמר קם דינא ולא מצי לתבוע ע"י ממ"נ ור' ירמיה אומר הדר דינא ונוטל חלק א' ממ"נ ע"ש ובעי תלמודא לאוקמי' דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן כו'. וכתב הרי"ף בפ' החולץ הביאו הרא"ש וז"ל פסקו רבוותא כר' אבא משום דקים ליה כרבנן דאדמון והלכה כרבנן והרז"ה והראב"ד הקשו דהא קדחי לי תלמודא ומסיק דאף ר' ירמי' מצי סבר כרבנן והרמב"ן מתרץ שם כיון דלבני ישיבה נראה דר"א כרבנן ור"י כאדמון סברתם עיקר ולא סמכינן אשינויי' עיין ברא"ש באורך ונחזי אנן דר' אבא כרבנן דפליגי אאדמון בחד דאתי מכח ארבעה דסברי דאין לו דרך אף שיש השתא לבעה"ד טענת ממ"נ על האי חד דהא דרכו גבי' הוא אמרינן דקם דינא דמעיקרא וכמו שהיה קודם שקנה האי חד לא הוה מצי לתבוע הדרך מן הארבעה דכל חד מדחי ליה ה"נ מאותו חד שקנה מכולם לא מצי לתבוע וזהו סברת ר' אבא גבי ספק ובני יבם דאמרינן קם דינא דמעיקרא ולא מהני עסק ממ"נ שנעשה השתא ור' ירמיה אתי כאדמון ולפיכך בחד דאתי מכח ארבעה אף שמעיקרא לא הוה מצי תבעי להנהו ארבעה דכל חד מצי מדחי השתא שקנה חד כל השדות ויש לו תביעות ממ"נ עכשיו על האי חד הדר דינא ומצי תבע ליה כמו בספק ובני יבם דאמרי' דהדר דינא ע"י ממ"נ שנעשה השתא ומקודם נבאר הענין בדרך כלל ואח"ז נאריך בביאורי סוגיות הללו ובטעמיהן:

ובדרך כלל יש לומר דר' ירמיה דבכורות לשיטתו דסובר בפ' החולץ בספק ויבם דהדר דינא דנראה דענין ב' יוב"ש דומה לענין אדמון ורבנן. וכמו דהתם כל זמן שהיו השדות אצל ארבעה לא הוה מצי לגבות דרכו מ"מ אם קנה א' מכולן סובר ר' ירמיה כאדמון דיכול לגבות דרך משום ממ"נ ואמרינן דהדר דינא כמו דסובר ר' ירמיה בספק ובני יבם דאמרינן הדר דינא ואומר ספק ממ"נ כו' ה"נ גבי שני יוב"ש אף דלא מצי תבע לשום א' מהם תחיל' עכשיו שקנה א' שדה מחבירו ראוי לומר דהדר דינא ובא תביעתו ע"י ממ"נ כמו גבי אדמון כמו דיכול הספ' לתבוע אח"כ אצל בני יבם מחמת שאומ' להם מאי נפשייכו אי אחוכון אנא פו' כמו כן ענין יוב"ש שקנה שדה אצל השני נעשה עכשיו ממ"נ:

ויש לדייק בלישנא דר' ירמיה בבכורות דאמר זאת אומרת כו' ולכאורה לפום מה דלא סליק אדעתי' מה דאמר רבא דנכסי דב"נ ערבין וכמו שביארנו לעיל דסברתו דנכסי משועבדי טפי ועדיפא טובא שיעבודייהו אל המלוה יותר מן הערב וכפי דסבר ההוא דיינא דפ' ג"פ דרשאי לירד לנכסי קודם תביעתו אל לוה עצמו א"כ פשיטא ופשיטא האי מילתא דיוב"ש שקנה שדה מן השני יכול לגבות ממנו אף דלא מצי תבע להלוה עצמו ואין רבותא כלל בזה ומאי האי דקאמר ר' ירמיה זאת אומרת כו' דמשמע שיש חידוש ורבותא בזה אבל לדברינו ניחא דרבי ירמיה בא להוכיח כאן סברתו דפרק החולץ ולאפוקי מרבי אבא בר פלוגתא דידיה קאתי דלדברי רבי אבא דסובר קם דינא ולא מהני מה שנעשה אחר כך ממה נפשך הואיל דמעיקרא לא מצי לגבות קם דינא דמעיקרא ולא יכול לגבות מהאי יוב"ש שקנה שדה מחבירו כמו שלא היה יכול לגבות תחילה ולסברת ר' אבא דקם דינא לא צריכין כלל לסברת רבא דקדחי דברי ר' ירמיה מנכסי דב"נ ערבין דאפילו אי נימא דנכסי שיעבודייהו עדיפא טפי מערב כנ"ל מ"מ לא מצי לגבות הכא מטעמא דקם דינא דמעיקרא וכמו שלא היה יכול לגבות קודם שקנה השדה כמו כן דיינינן ליה השתא ולא גבי מידי וכל עסק ממ"נ שנעשה אחר כך אינו פועל כלום:

ונמצא זהו עיקר חידוש רבותא של ר' ירמיה שמצא כאן מקום להוכיח סברתו דיוב"ש שקנה שדה מחבירו טורפין ממנו ע"פ ממ"נ שנעשה עכשיו ומוכח דע"כ אמרי' הדר דינא ולא דיינינן לה כדמעיקר' אלא כהשתא ורבא הוא דקדחי התם דברי ר' ירמי' ואמר דע"כ מהא סוגיא לא מוכח מידי משום דאף דנימא בכל מקום הדר דינא וראוי לדון הדבר כדהשת' שיש כאן תביעות ממ"נ ולא איכפת לן למיקם דינא כדמעיקרא מ"מ בהאי ענינא דיוב"ש שקנה השדה אמרינן דאף השתא נמי לא מצי גבי מידי מטעמא אחרינא דנכסי דב"נ ערבין אנון ביה וכל היכי דלא מצי לתבוע את הלוה עצמו לא מצי להוריד לנכסיו ג"כ דרבא לשיטתו קאי דסובר בפ' ג"פ שראוי להעביר ההוא דיינא שהוריד את המלוה קודם תביעתו אל לוה עצמו דנכסים אין להם דינא דלוה אלא רק דין ערב ואין תובעין לערב תחילה וכמו כן אין תובעין נכסים תחילה נמצא שכל דברי רבא בבכורות שבא לחקור ולדחות סברת ר' ירמיה בעסק יוב"ש שקנה שדה אצל יוב"ש השני לא צריכא לן אלא לפי האי סברא דאמרינן בכל מקום שנעשה אח"כ תביעות ממ"נ הדר דינא וכנ"ל:

אבל לפי סברת ר' אבא דבפ' החולץ דסובר קם דינא ולא מהני מידי מה שמוציא התובע אח"כ תביעתו ע"י ממ"נ משו' דדיינינן להו כדמעיקרא ממילא לא צריכי לן כלל לדברי רבא דנכסי ערבין הם דאפילו נימא דנכסי עדיפי מערבא כסברת ההוא דיינא מ"מ יש לנו לומר כאן גבי יוב"ש שקנה שדה אצל חבירו לדון הדבר כדמעיקרא ולא פועל מידי להתובע עסק ממ"נ שנעשה עכשיו:

ומעתה מבואר לנכון מאוד דלא הוה צריך הרי"ף והרמב"ם להביא פסק הלכ' בענין פלוגתא דרבא ור' ירמיה דשני יוב"ש שקנו שדה הואיל והרי"ף והרמב"ם פסקו כר' אבא דהחולץ דאמרינן קם דינא דמעיקרא ממילא אין נ"מ כלל בדחיית רבא שדחה דברי ר' ירמיה מענין נכסי דב"נ ערבין דבלא"ה לא מהני בכ"מ עסק ממ"נ שנעשה אח"כ הואיל ומעיקרא לא מצי תבעי ולכן ליכא נ"מ כלל לקבוע הלכה בסוגיא דבכורות כרבא דדחי דברי ר' ירמיה דבלא"ה א"א לן לומר בעסק יוב"ש שקנה שדה מחבירו שיהיה באפשרי לגבות מפני המנ"מ שמוצא התובע אח"כ הואיל והרי"ף והרמב"ם כבר קבעו הלכה כר' אבא דאמרי' קם דינא דמעיקרא ולא קא מהדרינן דינא משום ממ"נ שנעשה עכשיו ובגוף סברת רבא שחידש שם בבכורות לומר דנכסי דב"נ אינון ערבין ביה כבר פסקו וקיימו זאת ממאי דפסק הרי"ף ורמב"ם בפ' כ"ב דמורידין את הדיין שהוריד לנכסי קודם תביעות הלוה א"כ מוכח דאין להנכסים דין לוה עצמו רק המה בגדר ערבות וצריך לתבוע את לוה עצמו קודם לערב וממילא לא נשאר לרי"ף ורמב"ם לקבוע שום פסק הלכה בענין יוב"ש שקנה שדה אצל יוב"ש שני:

והטור לשיטתו דפסק בסימן קס"ג כמסקנת הרא"ש דפ' החולץ דמסיק דהוי ספיקא דדינא אי הלכתא כר' אבא דקם דינא או הדר דינא ואי תפס לא מפקינן מיניה (עיין ב"ש ס"ק ה') שפיר דהוכרח להביא כאן בסי' מ"ט פסק הלכה כמסקנא דרבא בסוגיא דבכורות דליכא להסתפק שם מידי בענין פלוגתא דקם דינא או הדר דינא דאפילו נימא בכל מקום הדר דינא כאן לא מהני כלל מעיקרא האי ממ"נ משום דנכסי דב"נ ערבין אינון ולפיכך בזה לא מהני תפיסה כלל ואף בעה"ת שהביא פסק הלכה בזה ע"כ סובר כשיטת הרא"ש דהוה ספיקא דדינא אי קם דינא אי הדר דינא. רק השו"ע דפסק בסי' קסג כר' אבא דקם דינא יש לעיין קצת לענין מה הביא בסי' מ"ט דברי הטור. ולפי גירסת באר הגולה בסי' קסג ס"ק כ' ניחא ע"ש אבל לגירסת הב"ש שם יש לעיין בזה:

ולא נעלם ממני האמור במבוא התלמוד דף ק"ג ע"א דתרי ר' ירמיה הוה א'שהיה בימי שמואל ע"ש א"כ בהחולץ דפליג עם ר' אבא היה קדמון דר' אבא נזכר עם ר' יוחנן ביצה ל"ח וגם בשבועות מ"ז איתא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא"י הוא ר' אבא א"כ דר' אבא היה מאמוראי' קדמונים מסתמא ר' ירמיה בר פלוגתא שם בהחולץ הוא קדמון ור' ירמיה דבכורות דפליג שם עם רבא מסתמא היה מאמוראים אחרונים אולם בגמ' איתא אמר ר' אבא אמר רב קם דינא א"כ נראה שאין זה ר' אבא דשבועות דנקרא שם רבותינו שבא"י ולא יתכן שיהיה תלמיד רב ונראה דר' אבא דשבועות הוא ר' אבא הנזכר בביצה עם ר' יוחנן שהיה ג"כ מא"י אבל האי ר' אבא דהחולץ שהיה תלמיד רב היה מבני בבל והוא היה אחרון נגד ר' אבא דשבועות א"כ אפשר דאף ר' ירמיה דהחולץ אחרון הוא:

אך מראב"ד שהובא בהרא"ש בהחולץ מוכח דזהו ר' אבא דשבועות ע"ש. אמנם נראה דלא גרים אמר ר' אבא אמ"רב אלא ר' אבא סתם וכן מוכח מדברי בעל המאור שהובא שם ברא"ש דלא גרים כאן אמר רב דהא קסמיך האי סוגיא לסוגיא דפרק בית כור והתם סובר רב דהדר דינא ע"ש:

עוד נראה באמת בבכורות לא פליג רבא עם ר' ירמיה בעצמו דאיתא שם אמר רבא מכדי נכסי כו' משמע שלא היה דבריו לר' ירמיה עצמו שאם היה דבריו לר' ירמיה עצמו היה לגרוס אמר ליה רבא א"כ אפשר שזה ר' ירמי' היה קדמון ורבא מצא דבריו וחקר לדחות זה ואף גם זאת אי נימא דר' ירמיה דבכורו' היה אחרון מ"מ הסברא עצמה נכונה דסברתו ע"כ דהדר דינא כשיטת ר' ירמיה דהחולץ וממילא מתורץ שיטת הרמב"ם ושיטת הרי"ף על הנכון בלי פקפוק שלא הוצרך להביא האי דינא דשני יוב"ש כלל:

הרי"ף כתב דרבותיו פסקו כר' אבא משו' דקים לי' כרבנן דאדמון הביא הרא"ש דבעה"מ והראב"ד הקשו עליו מהא דמסיק תלמוד' לאוקמי אף מילת' דר' ירמיה כרבנן משום אי שתקי' ומתרץ הרמב"ן כיון דלבני הישיבה נראה דתליא בהאי פלוגתא סברתם עיקר ולא סמכינן אשינוייא דשני לאוקמיה כתרווייהו כי דרך תלמודא לדחות בסברא מועטת עכ"ל הרא"ש ע"ש. והרמב"ם פ' ט"ו מטוען הובא לשונו בשו"ע סי' קמ"ח וז"ל אין לו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל א' שטרי אין אתה יכול כו' ע"ש וקשה דלפי האי סברא דמשו"ה פסקינן כר' אבא משום דסברות בני ישיב' אוקמה כרבנן וע"כ אין טעמא דרבנן משום אי שתקית אלא משום קם דינא וסברת אי שתקית משמע ע"כ דדיחוי בעלמא כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל ולכן קשה על הרמב"ם דפסק כר' אבא למאי הביא על רבנן טעמא דאי שתקית אף על הרי"ף קשה הואיל וע"כ לא סבירא ליה מסקנא דדחינן לאוקמי פלוגתא דר' אבא ור' ירמיה כתרווייהו אלא כמו שעלה על דעת בני ישיבה דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן למאי הביא כלל מלתא דרבא דמפרש טעמא דרבנן משום אי שתקית וטעמא דאדמון הואיל וסברתו ע"כ כדעת הרמב"ם שזה בדרך דיחוי בעלמא איתמר. וביותר קש"פל בני הישיב' דבעי לאוקמי' פלוגת' דר' אבא ור' ירמי' בפלוגת' דאדמון ורבנן ומייתי חובה לנפשיה דמסיק כל מימרא דרבא דפריש מלתא דאדמון ורבנן משום אי שתקית ומשום דרכי גבך. דלפי הנהו טעמי נדחה ממילא הסברא מאי דבעו לאוקמיה פלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן וכמו שדחינו לבסוף ע"פ אלו הסברות. ומצאתי בתומי' סוף סימן כ"ה בקו"נ התפיסה בסופו חקר קושיא זאת ונדחק מאוד לתרצה ע"ש: וראיתי שהתוס' בפ' המקבל דף קט"ו ע"ב בד"ה לימא חקרו על זאת ודברי תו' הללו נעלם מן התומים שלא הזכירו שם דאית' שם פלוגתא בחובל ריחים דסובר רב הונא לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל ור' יהודה אומר אינו חייב אלא אחת ונפש הוא חובל לשארי דברים הוא דאתי ואמרינן שם לימא דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא דר' הונא סובר לוקין על לאו שבכללות ורב יהודה סבר אין לוקין ומה"ט אין לוקין על נפש הוא חובל ומשני טעמא דרב יהודה דסובר נפש הוא חובל לשארי דברים אתא ומקשה התו' הלא מפורש לעיל בדברי ר"י האי טעמא דלשארי דברים וי"ל שכן דרך הגמ' אע"ג שפירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימא בביה"מ עדיין לא נודע להם טעם המפורש אלא הוי סבר טעמא משום לאו שבכללות וכה"ג איתא בהחולץ גבי ספק ויבם דאחרי שכבר פירש טעמא דאדמון ורבנן כמו שמפרש לבסוף כשדוחה הלימא אמר אחרי כן לימא דפליגי בקם דינא והדר דינא עכ"ל. א"כ נראה דסברות לדמות האי סוגיא דהחולץ להאי סוגיא דפ' המקבל דבני הישיבה שאמרו לימא עדיין לא ידעו האי טעמא דמפרשינן לבסוף:

ודבריהם צ"ע טובא דבשלמא האי סוגיא דהמקבל שייך שפיר לומר סברתם דבני ישיבה שאמרו לימא עדיין לא נתפרש לפניהם האי טעמא דנפש הוא חובל לשארי דברים קא אתי ומאי דנאמר שם בסוגיא מקודם הלימא האי טעמא נאמרה ע"פ המסקנא ובני ישיבה שאמרו הלימא לא ידעו המסקנא אולם כאן בהחולץ דהני בני הישיבה שאמרו הלימא הביאו בעצמם כל מימרא אוקימתא דרבא ומאי דפריש שם רבא טעמא דרבנן ואדמון וכדאיתא שם והוינן בה כו' ואמר רבא כו' א"כ מפורש שכל המשך השקלא וטרי' שם הכל מדברי בני הישיבה שאמרו לימא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן וא"כ הדק"ל אחרי אשר היה ידוע להנהו דאמרו לימא להני טעמא דקדחי תלמודא לבסוף איך רצו מעיקרא לומר האי לימא:

ועוד שיטת התוספו' ע"כ דלא כשיטת הרי"ף שכ' לעיל דפסק בשם רבותיו כר' אבא משום דאוקמיה להו בני הישיבה כרבנן ומה דדחי לאוקמיה מילתא כתרוייהו הא שינויא דחיקא כמו שכ' רמב"ן שדרך הגמרא לדחות בסברא מועטת וזהו ליתא לדברי תוס' הנ"ל דהני טעמא הוקבע בדברי רבא לפי המסקנא משמע שהמסקנא היא עיקרית כמו שם גבי פלוגתא דנפש הוא חובל שהוקבע טעמא לפי המסקנא אבל הרי"ף סובר דסברת בני ישיבה עיקרית. ומצאתי כה"ג בכתובות ד' מ"ז ע"ב דכ' כך בשם ר"ת ור"ח לפסוק כרבנן דר' נתן משום דאמרינן לימא כראב"ע אע"ג דדחי תלמודא ואמרו לא דכ"ע כראב"ע דיחוייא בעלמא הוא ואדיחוייא לא סמכינן ע"ש והן הן דברי רמב"ן שהובא כאן ברא"ש ועכ"פ קשה טובא הואיל והני סברות דדחינן במסקנא נאמרו ונישנו בדברי אוקימתא דרבא משמע דטעמי עיקרים המה ולא בדיחוייא בעלמא נאמרו ובפרט דהרי"ף הביא כל מימרא דרבא עם כל הני טעמא דפריש בהו וגם על רמב"ם קשה כנ"ל:

ואמרתי לבאר עקרי סוגיא זו ויתבאר דדברי הרי"ף נכונים וברורים וכמו שביאר רמב"ן הנ"ל דכפי שנראה לבני הישיבה דאדמון ורבנן פליגי פלוגתא דר"א ור"י בקם דינא או הדר דינא זהו עיקר והדיחוי הוא בסברא מועטת ודבר זה יש לנו לדייק בדיוק גמור הכל מלישנא דרבא והענין הוא דזה וודאי במילתא דספק ויבם ליכא שם הנהו סברות דמסקינן לפרש במילתא דאדמון דמצי למימר אי שתקית ולא סברת דרכי גביך וכמו דמסקינן דגבי ספק ויבם ליכא למימר הכי ע"ש וזה נראה ברור למעיין ומעמיק בתוכן הסוגיא זו דסברת דרכי גבך שיש לנו כאן במילתא דאדמון ורבנן עי"ז נתחזק ביתר תוקף ועוז סברא דהדר דינא עד שמהראוי לומר אף דבעלמא היה לדון בקביעות קם דינא כמו במילתא דספק ויבם דענין הדר דינא דבאנו לומר שם אין לו יסוד חזק כ"כ וכמו שפירש"י בד"ה מי איכא למימר הכי דלא ידע מאי קתבע אי נכסי מיתנא או נכסי יבם ומכח ב' טענות בא ובכל אחת אומר לו הבא ראיה ע"ש אבל גבי מילתא דאדמון טוען דרכי גבך ומפרש"י דידע מאי קתבע ע"ש א"כ במילת' דאבדה דרך דסברות דרכי גבך וידע מאי קתבע נתחזק מאוד לומר בה הדר דינא ולא יקום דינא דמעיקרא משום דהזכות ויפוי כח שנולד ונעשה השתא להאי תובע חזק יסודו טובא למיהדר ולעקור דינא דמעיקרא ואף זאת דסברת אי שתקית ואי לא מהדרינא שטרא למריה מחזק סברות דקם דינא וכמבואר בתו' כתובות ק"ט ע"ב דגבי חד לא מצי למימר אמכור לארבעה דלא יכול להפקיע דינו אבל בחד הבא מארבעה מצי למימר מהדרנא שטרא וזכות הבא על ידו יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו נו אלו השדות ע"ש א"כ מבואר באר הטיב שעיקר סברת אי שתקית יסודו ומקורו משורש קם דינא דמעיקרא שע"י האי סברא דאי שתקית מתחזק ביתר תוקף ועוז האי סברא דקם דינא אף דבלאו סברת אי שתקית שייך כאן לומר קם דינא דמעיקרא אבל ע"י אי שתקית נתחזק ביותר עד שמהראוי לומר אף אם נימא דהלכה קבוע בכל מקום לומר דהדר דינא כמו בענין ספק ייבם שאני התם דהאי ענינא דקם דינא אינו חזק כ"כ. אבל כאן דענין קם דינא חזק מאוד דהא כל זכות שנעשה להתובע במה שקנה האי חד יכול להחזירו לראשונה ולמיהדר שטרא לכן הזכות שיש כאן להנתבע ע"פ ענין קם דינא הוא ביתר שאת ועוז דהא בספק ויבם אין להבני יבם האי זכות ויפוי כח להחזיר את הדבר לקדמותו כבראשונה ולכן אין עסק קם דינא חזק שם כ"כ וראוי לומר יותר הדר דינא אבל בכאן באבידות שדה דחד דקנה מהארבעה דאפשר להחזיר הדבר לקדמותו כמו שהיה מקודם לכן אינו ראוי לומר הדר דינא מחמת הענין שנעשה ונולד השתא ע"י קניות האי חד ומעתה נתבאר הטיב דגבי ספק ויבם דפליגי ר' אבא ור' ירמיה דמ"ם קם דינא ומ"ס הדר דינא התם שני הסברות המה שקולין דבין האי סברא דהדר דינא אינה חזקה כ"כ דלא שייך שם דרכי גבך ונמצא מה שבא עכשיו למהדר דינא הוצרך לבא ע"י שתי טענות כמו שפירש"י בד"ה מי איכא למימר ע"ש ובין האי סברא דקם דינא ג"כ אינה חזקה כל כך דלא שייך שם ענין זכות דאי שתקית כו' ולא יש בידו להחזיר הדבר לקדמותו כבראשונה. ומ"מ פליגי ר' אבא סובר דקם דינא אמרינן אף שענין דקם דינא אינו חזק כ"כ מ"מ הואיל ואף הענין דהדר דינא דאיתא שם ג"כ אינו חזק כ"כ סבר ר' אבא דסברת קם עדיפא לן לדון ולומר כדמעיקרא ולא משגחינן על עסק ממ"נ שנעשה עכשיו. ולסברת ר' ירמיה איפכא דראוי לדון דהדר דינא כמו שהעסק עכשיו שיש לו ממ"נ אף דהענין הדר דינא שיש כאן אינו חזק כ"כ והוא נעשה ע"פ שתי טענות מ"מ אזלינן בתרי' דהא גם עסק דקם דינא דאיתא שם אינו חזק כ"כ דהא לא מצי להחזיר לקדמותו ולא שייך שם האי סברא דיחזור שטרא למריה:

ולכן עלה על דעת בני הישיבה לדמות מילתא למילתא ולומר דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן דרבנן סברי קם דינא ואין לו דרך אפילו שהשת' מחזיק חד כל השדות מ"מ אזלינן בתר דינא דמעיקרא ולא בתר עכשיו ואדמון דאומר יש לו דרך ע"כ סובר דהדר דינא ודיינינן לי' מהשתא דהוא חד על כל השדות ולא כדמעיקרא שהיה אצל הארבעה. והוצרכו בני הישיבה להביא כל השקליא וטרי' כל האוקימתא הנאמר ונשנה שם בסוגיא דכתובו' על האי משנה דאדמון ורבנן דכל זמן דלא ידעינן לפרש האי משנה בחד דאתי מכח ארבעה לא שייך קם דינא והדר דינא התם. ואף גם זאת שפיר הוכרחו בני הישיבה להביא דברי רבא דפריש טעמא לרבנן ולאדמון דבלא"ה לא הוה מצי למימר דהני פלוגתא תליא חדא באידך. דסברות בני ישיבה דקם דינא והדר דינא הנאמר ונשנה שם גבי ספק ויבם שקולין ודומין ממש ליסוד ועיקר דקם דינא והדר דינא אשר נמצא בפלוגתא דאדמון עם רבנן רק דגבי ספק ויבם הן ענין קם דינא והן ענין דהדר דינא אינם חזקים כ"כ משום דעסק הדר דינא הנמצא שם ע"פ ממ"נ שנעשה להתובע עכשיו המה ע"י שתי טענות וכדפירש"י ריש דף ל"ח ד"ה מי איכא כו'. אך גם סברא דקם דינא ג"כ אינה חזקה כ"כ דלא שייך כאן ענין אי שתקית לחזור הדבר כמו שהיה בתחילה. וגבי ענין דאדמון ורבנן באבדה דרך נמצא שם ג"כ סברות קם דינא והדר דינא אבל שם שני הסברות חזקים דבין ענין הדר דינא הנמצא שם ע"י ממ"נ שנעשה עכשיו להתובע טענתו טובה מאוד שאומר דרכי גבך. וכדפירש"י דטענת בריא דידע מה קתבע מיניה עכ"ל א"כ יש זכות ליפוי כח להתובע להדור דינא ולעומת זה יש ג"כ זכות להנתבע בעסק קם דינא אשר יש שם שהיא סברא טובה וחזקה טפי מענין קם דינא אשר נמצא גבי ספק ויבם דהתם טוען הנתבע להיות קם דין כבראשונה אבל אין בידו לחזור הדבר לקדמותה כבתחילה וכאן בענין חד שקנה מארבעה יש זכות להנתבע במה שטוען להיות קם דין כבתחילה במאי שיכול לחזור שטרי וכמו שכתב התוספות דזכות שנעשה להתובע על ידו יכול להפקיע ולהעמיד הענין כמו שהי' מקודם ולפיכך טענות זכות של התובע למיהדר דינא ע"י ממ"נ שנעשה עכשיו היא חזקה וטובה טענתו דברי טענתו וידע מאי קתבע ואף טענת הנתבע שרוצה להיות קם הדין כבתחילה ג"כ חזקה וטובה על ידי שמצי לאהדורי האי שטרא למריה:

ויפה דימו בני הישיבה ענין פלוגתא דר"א ור"י בעסק ספק ויבם לפלוגתא דאדמון ורבנן בחד שקנה מארבעה וכמו שפליגי ר' אבא ור"י גבי ספק ויבם דר"א סובר דסברות קם דינא טובה יותר מסברות הדר דינא ולכן אף שיש השתא סברות ממ"נ להתובע לזכות למיהדר הדין אמרינן מ"מ דקם דינא כבתחילה ור' ירמיה סובר איפכא דלא אזלינן בתר דינא שהיה בתחילה הואיל והשתא יש זכות ממ"נ להתובע הדרינן הדין לדון כמו שהענין הוא עכשיו וסבר דהדר דינא עדיפא מקם דינא:

כמו כן גבי חד שקנה מארבעה דע"פ סברות קם דינא זוכה הנתבע שלא ליתן דרך אף שיש עכשיו ממ"נ דרכו גביה וע"פ זכות האי ממ"נ שדרכו גביה יש זכות להתובע למיהדר הדין ופליגי אדמון ורבנן דרבנן סברי דסברות קם דינא עדיפא כר' אבא ור' ירמיה סובר כאדמון דסובר דסברות הדר דינא עדיפא ואזלי' בתר ממ"נ שנעש' עכשיו ולא אמרי' לקום הדין כמו שהי' תחילה:

ובני הישיבה סברי דהואיל ויש שני סברות כאן שמחזקים הני ענייני דקם דינא והדר דינא בפלוגת' דאדמון ורבנן ממילא שקולין המה ויש השתוות ענין אדמון ורבנן לענין ר' אבא ור"י דבענין ר' אבא ור"י בספק ויבם שני האופנים אין להם סברות המחזקים אותן לא אופן קם דינא ולא אופן הדר דינא וגבי אדמון ורבנן יש סברות המחזקים לשני האופנים בין לענין קם דינא מחזק אותו טענות שיכול הנתבע לומר אי שתקית ואף לענין הדר דינא מחזק אותן טענות שטוען התובע דרכי גבך ממילא שקולין המה זה נגד זה ונערכין בהכרע חדא עם פלוגתא דרבי אבא ור' ירמיה גבי ספק ויבם דגבי ספק ויבם שני הסברות אינם חזקין וגבי אדמון ורבנן שני הסברות חזקים לפיכך תליא שפיר האי פלוגתא בהאי פלוגתא אי קם דינא עדיפא או הדר דינא עדיפא והני סברות הנמצאי' בענין אדמון ורבנן לחזק עניני דקם דינא והדר דינא אין נפקא מיניה מידי והואיל ויש לשני הצדדים הן להתובע הן להנתבע טענות וזכות ממילא שקולין המה ותליא בפלוגתא דר' אבא ור"י איזה מינייהו עדיפא אי קם דינא עדיפא מהדר דינא או איפכא ותלמודא קדחי דיש לומר דלא תליא הני פלוגתא זה בזה משום דיש לאוקמיה מילתא דר' אבא כתרוייהו וכן מילתא דר' ירמיה כתרווייהו ור' אבא דסובר בספק ויבם סברות קם דינא עדיפא מידה גבי חד שקנה מארבעה דהתם הדר דינא עדיפא משום דסובר דהאי ענין דרכי גבך הנמצא שם לחזק זכות התובע בטענתו למהדר דינ' חזקה טובה היא עד מאוד עד שהיא מכריע לענין קם דינא אף שבאמת אף להענין קם דינא יש שם סברא טובה המחזק אותה ע"פ זכות שיש להנתבע לומר אי שתקית ובידו לחזור הענין לקדמותו סובר רבי אבא דעסק דרכי גבך מחזיק ספי ליסוד דהדר דינא מסברת אי שתקית המחזק זכות הנתבע להיות קם דינא ולכן סובר בכל מקום יש לדון קם דינא דעדיפא מסברת הדר דינא רק דכאן גבי חד שקנה מארבעה טענות זכות דרכי גבך המחזק למהדר דינא עדיפא טובא להכריע לעסק קם דינא. ורבי ירמיה סובר איפכא דבכל מקום ראוי להיות לדון למיהדר דינא רק דגבי חד שקנה מארבעה יסוד דקם דינא חזקה עד מאוד ע"פ סברות אי שתקית הנמצא שם זכות להנתבע משו"ה סברי רבנן שם קם דינא. אף שיש להתובע ג"כ טענה טובה לחזק טובא ליסוד של הדר דינא ע"פ דרכי גבך בחדא טענתא כדפירש"י מכל מקום סובר דהאי סברא דאי שתקית המחזק ליסוד דקם דינא טובה וחזקה טפי ממאי שמחזק טענת דרכי גבך למהדר דינא: ולזה כיון הרמב"ן שהביא הרא"ש דסברות בני ישיבה עיקר דר"א כרבנן ור' ירמיה כאדמון ולא סמכינן אשינויי דשני מילתייהו כתרוייהו כי דרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ודברי נכונים ומתקבלים מאוד לפי מה שביארנו דלסברת בני הישיבה דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן אין בין רבי אבא ור' ירמיה פלוגתא רחוקה כ"כ רק דמ"ס קם דינא עדיף מהדר דינא ומ"ס הדר דינא עדיף ואזלינן בתר ממ"נ שנעשה עכשיו ומ"ס לא אזלינן בתר עכשיו ובזה פליגי ג"כ אדמון ורבנן רק בספק ויבם שני הסברות אין להם סברות ויסודות לחזקן וכאן באדמון ורבנן יש לשניהם יסודות לחזקן ושקולין ונערכין המה להשוות שני העסקים יחד וממילא ר' אבא כרבנן ור' ירמיה כאדמון: אבל מה דקדחי ובעי לאוקמי' מילתייהו כתרוייהו מההכרח לנו להוסיף עוד פלוגתא חדשה בין ר' אבא ובין ר' ירמיה ובסברות הפוכות דרבי אבא סובר דענין טענת דרכי גבך המחזק שם להתובע עדיפא טפי מסברות אי שתקית המחזיק התם להנתבע להיות קם דינא ור"י סובר איפכא דסברות אי שתקית המחזיק להנתבע להיות קם דינא עדיפא טפי מסברות דרכי גבך המחזק להתובע ונעשה ענין פלוגתא חדשה בסברות הפוכות בין ר' אבא ובין ר' ירמיה דגבי ספק ויבם מ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינא ובחד דאתי מארבעה סברי איפכא דר' אבא יסבור הדר דינא ור' ירמי' יסבור קם דינא ולזה כיון הרמב"ם דזהו סברא מועטות ושינוייא דחיקא טובא וכמו שהבאתי לעיל מכתובות דף מ"ז ע"ב דשיטת ר"ת ור"ח שם כפי דאוקמיה מעיקרא לומר לימא דפליגי בפלוגתא דראב"ע ורבנן כן עיקר ולא סמכינן אמאי דשני דאשינויי דחיקא לא סמכינן ע"ש כמו כן עדיפא טפי כמו שאוקמוהו בני הישיבה דפליגא באדמון ורבנן ובין בספק ויבם ובין בחד שקנה מארבעה פליגי ר' אבא ור"י מ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינאי וליכא ביניהם פלוגתא רחוקה ולא סברות הפוכות וזאת ג"כ מסתבר מאוד לומר דעסק אי שתקית המחזק ליסוד דקם דינא לא עדיפא טפי מעסק דרכי גבך המחזק ליסוד דהדר דינא אלא שקולין ונערכין זה מול זה. וממילא פלוגתא דקם דינא והדר דינא שוין המה בין הכא ובין הכא וליכא בין ר' אבא ובין ר' ירמי' אלא חדא פלוגתא ולא פלוגתא רחוק' ואף לא סברות הפוכות כמו דבעי לאוקמי' האי שינוייא דבעי לאוקמי מילתייהו כתרוייהו ויפה כתב הרמב"ן דלא סמכינן אשינוייא כי מדרך הגמ' לדחות בסברא מועטת:

ונראה עוד לומר דגם המתרץ ידע הא מילתא דדחיקא מילתא טובא לאוקמי מילתא דר' אבא ור' ירמיה כתרוייהו ע"פ פלוגתות רחוקות וסברות הפוכות רק בכ"מ דאמרינן לימא כתנאי רגילין לפרש דקש' לתלמודא על הני אמוראים למה להו לקבוע פלוגתא בפני עצמן היה להו לומר הלכה כהאי תנא ואידך היה אומר הלכה כאידך תנא ה"נ מקשה לימא כתנאי ולמה להו לפלוגי בספק ויבם די היה להם לומר לר' אבא דהלכה כרבנן ור' ירמיה היה אומר דהלכה כאדמון וממילא הוה ידעינן עיקר פלוגתייהו דמ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינא ע"ז בא המתרץ לומר דהיה לנו מקום לטעות לאיזה טועה שהיה אומר דלא פליגי ר' אבא ור"י כלל בעיקר דקם דינא והדר דינא. אלא או דהוה אמרינן דתרוייהו סברי קם דינא גבי ספק ויבם רק באבידת דרך פליגי אדמון ורבנן דאדמון סבר דסברות דרכי גבך מכריע בהכרעה חזקה טובה לחזק סברות זכות של התובע למהדר דינא יותר ממה שמחזק סברת אי שתקת להנתבע להיות קם דינאי ורבנן סברי דגם לנתבע יש זכות דאי שתקית להיות קם דינא ואין סברת דרכי גבך עדיף מסברת אי שתקית וממילא שקולין וקם דינא או היינו אומרים להיפך דכולהו סברי הדר דינא גבי ענין ספק ויבם רק באבידת שדה פליגי דרבנן סברי שטענת אי שתקית מחזק טפי ועדיפא מסברת דרכי גבך המחזק למיהדר דינא ומשו"ה ראוי לומר כאן דווקא קם דינא אף דגבי ספק ויבם ובשארי דוכת' אמרי' דהדר דינאי ואדמון סבר דשני הסברות דאי שתקית ודרכי גבך שקולין המה ואין להם הכרע זע"ז וממילא ראוי לדון כמו דהדין בכל מקום למהדר דינא ומשו"ה מהצורך לנו מה שקבע פלוגתייהו בפירוש בספק ויבם אי קם דינא או הדר דינא נמצא דאף המתרץ לא עלה על דעתו שיהיה מקום לטעות ולדחוק פלוגתייהו בסברות הפוכות ופלוגתא רחוקה ולומר דחד מנייהו סובר דסברת אי שתקית מחזק ומכריע טובא וחד סובר דדרכי גבך מכריע טפי מסברת אי שתקות אלא די לנו דהוה טעינן לפרש בחד צד וממילא היה מקום לטעות דלא פליגי בפלוגתא דקם דינא או הדריוכ"ז חידש לנו האי מתרץ שמחדש לנו האי אוקימתא בהאי חידושא שלא תקשה על ר' אבא ור"י לענין מה קבעו פלוגתא חדשה ולא היה די להם לפלוגי אי הלכה כרבנן או כאדמון ע"ז בא המתרץ שהיה מקום בטעות כנ"ל. אבל לפי האמת גם דעת המתרץ דודאי אדמון ורבנן פליגי בפלוגתא דקם דינא או הדר משום דנראה פשוט דשני הסברות המחזקות כאן שקולין המה וכנ"ל:

ודוגמא ממש לדברינו מצאתי בפ' המוציא יין דאמר שם ר' ינאי שמן כדי לסוך אבר קטן ומקשה לימא כתנאי ומתרץ לא דכ"ע ליתא לר' ינאי והכא בהא קמפלגי וראיתי במהר"ם לובלין וז"ל סוגיא זו תמוה דהמקשה פריך לימא כתנאי והתרצן משיב דאפילו כחד מנייהו לא אתי וי"ל דהמקשה פריך לימא כתנאי וקשה דהיה לו לר' ינאי לומר סתמא הלכה כר' שמעון ותו לא ומשני דנוכל לטעות ולומר דכ"ע ליתא לר' ינאי ובהא פליגי ולכך הוצרך רבי ינאי להשמיענו דבריו בפירוש ולא היה יכול לומר סתמא הלכה כר"ש עכ"ל:

ונתבאר היטב דאף המתרץ לא כיון בדבריו לעשות בזה אוקימתא קיימת רק בדרך דיחוייא בעלמא קאמר שהיה מקום לטועה לטעות כך אבל לפי האמת גם סברתו עיקרית דשני הסברות המחזקת גבי אבידת שדה ויסוד דקם דינא והדר דינא שקולין המה ונערכין זה מול זה ואין אחת מהם מכריע על השנייה וממילא עיקר פלוגתייהו דאדמון ורבנן בקם דינא והדר דינא ורבי אבא כרבנן ור"י כאדמון ויפה פסק הרי"ף כר' אבא מחמת זה וכמו דמסיק הרמב"ן שהוא אוקימתא של בני הישיבה דאוקמוה מעיקרא עקרית היא ואף הרמב"ם פסק כר' אבא מסתמא ע"פ טעמו של הרי"ף ומ"מ הוכרח בה' טוען פרק ט"ו להוסיף סברות אי שתקית גבי אבידת דרך בחד דאתי מארבעה בכדי לחזק סברות קם דינא טענות הנתבע משום דכאן גם יסוד דהדר דינא חזקה הוא ע"פ דרכי גבך ולכן מהצורך לנו להעריך נגד זה זכותו וטענה להנתבע שיהיה אף סברת קם דינא ג"כ טענה חזקה ויהיו שקולין ודיינינן לעיקר דקם דינא. ואף מה דהביאו הבני ישיבה מילתא דרבא דמפרש טעמא לרבנן משום אי שתקית ולאדמון משום דרכי גבך והוכיחו מזה דע"פ מה שיש סברות המחזקות להתובע ולנתבע ראוי לדין הדבר להיות שקול ונעשה עיקר הפלוגתא ביסוד דקם דינא או הדר דינא דאלת"ה קשה דנחזי אנן איך סובר רבא אי סובר כר' אבא דבכל מקום אמרינן קם דינא א"כ לא היה לו צורך כאן לפרש טעמא לרבנן כלל מחמת אי שתקית אלא היה לו לפרש מחמת קם דינא רק על אדמון היה לו לפרש טעמא דדרכי גבך מבטל את הקם דינא כאן יותר משאר מקומות. ואי סבר רבא כר' ירמיה דבכל מקום דיינינן להדר דינא א"כ לא היה צריך לו לחדש כאן סברא לטעמא דאדמון רק על רבנן היה צריך לו לחדש סברת אי שתקית אשר ראוי לדון כאן בקם דינא יותר משארי מקומות. עכ"פ לא היה צורך לרבא לחדש סברות חדשות לשניהם והא ראיה דלמאי דבעו במסקנא לאוקמי מילתא כתרוייהו מספיק לו בחד סברא בין לר' אבא ובין לר' ירמיה וממילא למאי דחזינן דרבא קבע לחדש שני הסברות. בין לרבנן ובין לאדמון מוכח שפיר דסברת רבא לאוקמי' עיקר פלוגתא דאדמון ורבנן ביסוד דקם דינא והדר דינא כמו דפליגי ר' אבא ור"י גבי ספק ויבם רק דרבא מפרש ואומר דכאן אף שיש סברא המחזק צד א' מהן כמו כן יש סברא המחזק להשני ממילא שקולין המה והדרינן לעיקר דקם דינא והדר דינא:

ולפיכך הרי"ף אף שעיקר טעמו דקבע הלכה כר' אבא משום דאוקמוה כרבנן ממילא טעמא דרבנן משום קם דינא אעפ"כ הביא כל מאמר רבא דפריש טעמא דרבנן משום אי שתקית וטעמא דאדמון משום דרכי גבך. ולדברינו ניחא דהני טעמא אתו לחזק כל אחד מהן סברות עיקר ויסוד של קם דינא והדר דינא ועל פי זה נעשו שני הסברות שקולין ודומין לענין ספק ויבם: וראיתי בנימוק"י דמסיים על דברי הרי"ף דקבע הלכה כרבי אבא דאתי כרבנן וז"ל וכש"כ הוא דהתם ברי הוא בתביעות דוודאי יש לו דרך גביה וכמו שתובע לחבירו מנה נתערב במעותיך אבל הכא אף דבא מכח ממ"נ אינו ברי בתביעותו מאיזה כח הוא בא כו' ובכל טענה אומרים הבא ראיה הלכך אי אמרינן התם הלכתא כרבנן כ"ש דפסקינן הכא כר' אבא ואמרינן קם דינא עכ"ל משמעות דבריו דסברתו הכל כמו שביארנו דעיקר טעמייהו דרבנן ואדמון הוא משום קם דינא ואלו הסברות דאי שתקית ודרכי גבך באו לחזק את סברות הנ"ל רק דסברת נימו"קי דיותר מחזק סברת דרכי גבך ליסוד דהדר דינא ממאי דמחזק סברת אי שתקית ליסוד דקם דינא ולכן יליף בכש"כ מהתם דסברתו הוא דגבי אדמון עיקר דהדר דינא חזקה מאוד וסברות קם דינא אינה חזקה כ"כ שם ומ"מ הלכה שם כרבנן אלמא חזינן דעיקר דקם דינא עדיפא טובא מכש"כ גבי ספק ויבם דיסוד דהדר דינא אינו חזקה דעיקר דקם דינא מכריע אותו ומזה ג"כ מבואר דדחיקא טובא האי סברא שעלה על דעת המתרץ לומר דסברת אי שתקית מחזק לעיקר דקם דינא טפי מסברת דרכי גבך המחזק לעיקר דהדר דינא והמעיין ומעמיק על תוכן הדברים אשר ביארנו יתבאר כמה עניני' אשר מזה נ"מ רבתא לדינא וגם שע"י ביאורנו עולה להשקיט כמה דברים אשר נתחבטו בו רש"י ובעלי תו' ושארי פוסקים ועקרן של הדברי' הוא שלפי העולה על בעלי תו' דהני סברות דאי שתקית ומהדרנא שטרא וסברא דדרכי גבך המה יסוד טעמא דאדמון ורבנן לפי המסקנא ואין להם ענין כלל לפלוגתא דר' אבא ור' ירמיה דקם דינא או הדר וכפי שמבואר בתו' פ' המקבל שהבאתי לעיל באריכו' והואיל ועיקר זכותו של הנתבע לרבנן משום מהדרינא שטרא לכן הוקשה להם מסוגיא זאת על סוגיא דפ"ק דב"ק בענין קנה עדית באחרונה דאמרינן שם דהתובע מצי לומר לו לכי תהדר עיין בהג"א סוף כתובות ורש"י נשמר מזה וכ' אוזיל לגבך והקשה תו' דהא קאמר יקח דרך במאה מנה ע"ש:

ועוד הקשו לתו' שם בכתובות אמאי בסוגיא דב"ק סברי כ"ע האי סברא דאי שתקית ותירצו לחלק דכאן פסידא לגמרי והת' רק מעדית לזיבורית ע"ש וזה דוחק דלא מצינו בדיני ממונות לחלק בין הפסד מועט למרובה רק באיסו' והיתר אמרינן הני חילוקים ועוד העירו הרבה ענינים מסוגיות הללו מזע"ז:

וכל זה לפי שעולה דבריהם בפ' המקבל דמסקנא דעיקר טעמייהו דאדמון ורבנן משום אי שתקית ודרכי גבך ולא קם דינא והדר אבל לפי ביאורנו אין להם סמיכות כלל עסק סוגיא זו לסוגיא דב"ק דהתם עיקר זכותו של הנתבע דאינו רוצה לסלקו בעדית שקנה באחרונה משום דאי שתקית כו' אבל עסק דקם דינא לא שייכא התם אדרבא מעיקר' קודם שקנה היה זכות של תובע על עדית ועכשיו בא לעקור ולפיכך צריך לאלומי התם טובא האי סברא שלא יהיה כח להתובע להשיב ולומר לכי תהדר אבל כאן בסוגיא דאדמון ורבנן עיקר טעמא דרבנן משום קם דינא דמעיקרא כמו שהיה מקודם וענין אי שתקית בא שם ליפות כח ולחזק את סברות קם דינא וכמו שהארכנו שמהצורך לחזק את ענין דקם דינא משום דגם ענין הדר דינא יש לו יפוי כח גדול שם יותר מגבי ספק ויבם ונמצא שכאן גבי אדמון ורבנן אין זה עיקר זכות של הנתבע מחמת אי שתקית משו"ה לא איכפת לן מה דמצי תובע לומ' לכי תיהדר דעיקר זכות של הנתבע כאן משום קם דינא והרמב"ן שהבאתי לעיל דמפרש דעיקר פלוגתייהו הוא כפי סברות בני ישיבה דהיינו בקם דא והדר דינא מצאתי דבריו ריש ב"ק במלחמות וכך הם דברי נימוק"י כאן בהחולץ וז"ל רמב"ן שם וסוגיא זו אינו דומה לסוגיא דכתובות דהתם הכא קאמר אתינא מכח ד' דלא מצית לאישתעי דינא עמהם הילכך כדינייהו דיינינן ליה ומהדרנא שטרא לאו דווקא אלא מראה מקום הוא לו שאם יבואו בעלי' ראשונים וישתעי דינ' לא מצית גבי מידי השת' נמי דינא דידהו אית לי"ע"ש בנימוק"י רק דרמב"ן ונימוק"י אסברה לה האי סברא דאהדרי שטרא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכו' שתבוא לידו בימה מה שהוא שלו ודאי בין ביומה שזכה בו מחמ' ספק עכ"ל נימוק"י ומסיים הרמב"ן שזה דומה למאמר רבא שם בפ"ק דב"ק לקמן כה"ג דמה מכר וכו' ע"ש אבל ראיתי בתשובת מיימוני ספר קנין סימן י"ד דדחה האי סברא דהקשה שם מאי איצטריכו רבנן לטעמא דמהדרו שטרא לימא מה מכר ראשון. ועוד מ"ט דאדמון אטו לית ליה מה מכר ראשון כו' ותירץ הני מילי דאית לי' לראשון זכות וודאי אבל התם ראשוני' לית זכות וודאי רק דכל אחד מצי מדחי אחברי' ע"ש:

אולם קוטב הדברים אשר ביארנו נכונים יותר כי עיקר שורש טעמא דרבנן משום קם דינא ועסק מהדרינא שטרא בא ליפות ולחזק כאן האי סבר' דקם דינא וכמו דאסברוה להאי סברא התוספות סוף כתובות וז"ל דזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו השדות לידו ע"ש:

ושורש ומקורן של הדברים הוא ענין קם דינא רק שמיפה ומחזק האי סברא דכאן ראוי לומר טפי קם דינא דמעיקרא יותר מהדר דינא משום דכל זכות דהדר דינא שיש לתובע הוא בא ע"י מעשה של הנתבע שקנה השדות מארבעה ראשונים ושפיר קטעין אין לך לבקש זכות לך ע"י מעשה קנייתי ואת מעשי אני יכול לבטל ואחזיר שטרות למרייהו ולכן ראוי להיות קם דינא וכבר הארכנו טעמא דמלתא דמצריכין הכא לחזק את העיקר דקם דינא משום דאף ענין הדר דינא התם חזק מאוד בחד טענתא אבל בסוגיא דב"ק לא שייך שם ענין דקם דינא דמעיקרא דאדרבא מעיקרא אשר היה העדית אצל המוכר היה זכות לתובע ליקח עדיות ולכן חקרו שם סברת לכי תיהדר משום דאין זכות לנתבע רק מהדרינא וניחא נמי דלא קשה מה שחקרו תוספות סוף כתובות מאי שנא דהתם אמרינן לכ"ע מהדרינא שטרי וכאן פליג ר' ירמיה ואדמון דשאני הכא דיש טעמא דהדר דינא בחד טענתא כדפירש רש"י משום הכי סובר אדמון דעדיפא מקם דינא ומהדרינא שטרא אשר יש זכות להנתבע וראיתי בשלטי גבורים סוף כתובות בחד דאתי מארבעה דפליגי אדמון ורבנן איירי דווקא שהיה אבידת הדרך בזמן שהחזיקו הארבעה אבל אם לא נעשה אבידה רק בשעה שקנה האי חד מודו רבנן ע"ש ולכאורה אם נימא דטעמא דמהדרינא עיקר לא הי' מהראוי לחלק בזה הואיל ועכ"פ בזמן שבעל הדרך תובע כעת את הדרך אבוד המקום ממנו וסברות מהדרנא שטרי למוכרים יש להאי חד תמיד ולפי דברינו דעיקר ענין דאמרו כאן מהדרנא שטרא הוא לחזק את עיקר דקם דינא וכ"ז כשנעשה מעשה אבידת הדרך מכבר בשעה שהחזיקו הני ארבעה ורוצה האי חד לקום דינא דמעיקרא ומחזק עצמו ע"י זכות דמהדרנא ואבטל מעשיי שלא יבוא לך זכות ע"י מעשיו אבל כשלא היה אבודים מעיקרא לא שייך זה: ועוד יש לחקור נפקא מיניה אם ירש חד מארבעה אשר ענין זה דומה לעסק ספק ויבם דסברות קם דינא שייך שם וכאן נמי אף שהוא יורש שייך קם דינא אך סברות מהדרנא לא שייך בזה כמו שלא שייך גבי ספק ויבם. וסברת דרכי גבך חזקה היא דהא חד טענתא לכוצ"ע טובא בחד דאתי בירושה מארבעה איך נדיינו ועיין בש"ך ס"ק ב' באם מתו המוכרים ורוצה למילף מסי' קי"ט וחלקו עליו קצות החושן וגם נתיבות משפט ע"ש וקצות חושן מצא ראיה לדבריו מתשובת רמ"א וכתב שנעלם זה מש"ך. אבל אני רואה בעצמו עשה ציון בס"ק א' לאות' תשובה ע"ש:

ועכ"פ אם מכרו הארבעה ומתו הדין עם קצה"ח והנתיבות משום דהא שייך התם קם דינא וגם סברת מהדרנא וכמו שביארנו יסוד הדבר דכל מעשה שנעשה ע"י הנתבע אין להתובע לעשות מזה זכות לעצמו אך ביורש דומה ממש לספק ויבם שבא ג"כ בכח ירוש' דמשמ' ומפורש בתלמודא דלא שייך התם סברות מהדרנא שטרא וצ"ע טובא עיין בסמ"ע ס"ק ב' דמפרש דכאן לא שייך לומר לכי תיהדר דהא יש לו ריוח שיקבל דמים מהמוכרים ע"ש ודבריו תמוהים שדוקא להתובע צריך להיות ריוח ולא לנתבע וכבר תמה ע"ז בקצה"ח ובאמת בלא"ה דברי סמ"ע תמוהים איזה ריוח יש כאן לנתבע הא אף לנתבע ליכא ריוח כלל רק יקבל מעות שנתן:

וע"פ עיקרי דברים הללו אשר בארנו ההפרש הנמצא בין ענין ספק ויבם ובין ענין אדמון ורבנן דבשניהם הוה עיקר הטעם משום קם דינא והדר דינא רק דגבי אדמון ורבנן שני הענינים חזקים כסברות המחזקות אותן וממילא בכל מקום אשר נמצא ענין הדר דינא בערך ענין הנמצא באבידות דרך שתובע את זכותו בחד טענותא וענין קם דינא לא יהיה סברא לחזקה היה מהראוי דכ"ע מודו בזה ולפיכך צריך לעיין הטיב בכמה ענינים בתלמוד אשר נמצא דוגמא לענין קם והדר דינא:

הנה כפי הנראה האי ענין דיוב"ש שקנו שדה בשותפו' או א' קנה שדה מחבירו אשר העירותי לעיל שם לחקור עיקר דקם והדר דינא כפי הנראה אחד שקנה שדה מחבירו ממילא ענין הדר דינא הנמצא שם ע"י ממ"נ שנעשה עכשיו להתובע אפש' שדומה לענין הדר דינא דספק ויבם דהוה שני טענות אם ליוב"ש זה או לאחר ואינו דומה לענין הדר דינא דאדמון דדרכי גבך שהוא חדא טענה וענין קם דינא הנמצא שם יש סברא לחזקה ע"פ ענין מהדרנא שטריה וא"כ ענין קם דינא הנמצא שם יכול להכריע לזכות הנתבע יותר מענין הדר דינא שיש לזכות התובע:

עוד מצאתי בפ' הזרוע קל"ב דבכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין כולן פטורין ממתנות ומקשינן וליתי כהן בממ"נ אי בכור הוא כולה דידי ואם לאו תן לי מתנות וקשה נימא קם דינא דהא עיקר חיובא דמתנות הוא אחר שחיטה ולא מקודם א"כ נימא קם דינא ומענין תביעת בכור לא הי' יכול הכהן לזכות ואחרי ששוחטין אותו אף שיש ממ"נ השתא לכהן על תביעת המתנות לא נימא הדר דינא וכמו דאמרינן בספק ויבם דלא מצי תבע האי פלגא דשקיל מעיקרא ע"י ממ"נ מטעם דקם דינא וצריך לחקור שם דמהדר שטרא לא שייכא שם. וא"כ אי נימא דמה שתובע הכהן המתנות נקרא חדא טענתא ניחא דממילא ענין הדר דינא חזקה כמו דרכי גבך דאבידת דרך וקם דינא דהתם אינו חזקה כ"כ וצ"ע בזה וכן יש לעיין בענין האמור בכתובות צ"ד ע"ב בענין ב' שטרות חד ניסן סתם וחד בחמשה בניסן דהאי דניסן סתמא לא מצי לטרוף אפילו מאייר אם לא שיקבל הרשאה מבעל השטר שהוא חמשה בניסן ויבא לטרוף ממ"נ או מחמת עצמו או ע"י השני ע"ש: ויש לחקור למה לא נימא קם דינא דמעיקרא ולא יועיל האי ממ"נ שנעשה עכשיו וכן בפ' יש בכור גבי ב' כהנים שלקח פדיון ומת א' מהבכורים ואפילו כהן א' שלקח אם כותבין הרשאה גובין מן הכהן ממ"נ אם שייך לומר שם קם דינא ואפשר לומר דהתם מיקרי חד טענתא כמו דרכי גבך וענין קם דינא אינה חזקה התם דלא שייך סברת הדרנא שטרא וצ"ע:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה