אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה ד

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה ד

חו"מ תשובה ג

בעז"ה א' א דסליחות טו"ב ומטי"ב הדר"ש לנו לפ"ק נאוואהראדאק תכלה השנה וקללותיה ותחל השנה וברכותיה לידיד עליון וי"נ הרב הגאון המפורסם חריף ובקי כבוד מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק מיר יצ"ו, קו"נ רומעכ"ת קבלתי אהו' ידעתי שכל המשך קו"נ הוא ע"פ שלבש קנאה מרוב צדקתו וענוותנותו שלא לשוויה טועה ח"ו לחלוק על הראשוני' וגדולי האחרוני' ידעתי אף ידעתי מאמר רז"ל אם הראשונים כו' אולם מאמר שגיאות מי יבין מליץ על הכל ואף אני ח"ו לא לקנטר נגדם באתי רק אמיתיות של התורה העיר את רוחי לזה ומקום הניחו כו' ואמרו אתו דרדקי לבי מדרשא ומובטחני שכל הגדולים נוחי עדן יחזיקו לי טוב להיו' מליץ יושר על ישרותי נגדם אחרי שהמה בעלמא דקשוט והלכו מחיל אל חיל להיות עיניהם רואות את מוריך כאמור בילקוט בלק שהצדיקים יושבים לפני הקב"ה והקב"ה מברר לפניהם כל ההלכות והלכה ע"כ. יודעים כעת את האמ' לאמיתתו ובפרט שהמה עמו במחיצתו של הרמב"ם ז"ל הוא מעיד ומודיע להם את אמיתת כוונתו ואומר להם כאשר כותב עלי הרב דנאווהרדאק כך כוונתי האמתית. ע"כ אין דעת הגדולים ורוחם נוחה הימנו ממי שמחזיק מלשוב טעותם להחזיר הדבר לאמיתותו כאשר המה כעת בדעת קשוט וברורה ועתה סהדי במרום ועדי בשחק כי ת"ל כוונתי לדעת אמיתית בשיטות הרמב"ם ולהלכה לדינא תורת אמת כמו שניתנה מהר סיני שלהסוחרים יש להם אונאה בין להרמב"ם ובין לשיטות הר"ח ומי שלא ישמע אלי לדון. כך נוטה הדין לטעות בדבר משנה והלכה ברורה ואני מתפלל ליוה"ד הבא עלינו לטובה יוציא לאור משפטינו לצדק כמו שאני דן ומורה צדק לאמיתו בזה המשפט מתגרי זמנינו כנ"ל:

א זהו יסוד ושורש אמיתי דהר"ח והרמב"ם המה שני ענינים נפרדים ואין להם קישור וחבור כלל כי עיקר יסוד טעמו של הר"ח הוא מחמת שאינו דורש ומבקש כלל בשעת עיקר הקניה מסך שיווי החפץ ע"כ אינו מקפיד כלל על השיווי אלא על הדמים שלקח זה כמבואר בנימוקי' ובמגיד וקמחיל על אונאה שאינו מוכר זה בעת הלקחו. אולם המעיין בהג"א שמסיים וכגון שמשך וכן הטור ואני מאמינך במה שתאמר שקנית כו' ואפי' נתאנה לוקח ראשון צריך ליקח כמי שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל נראה בעליל שדייקו שאיירי שזה הקונה אינו יודע כלל מסכום המקח עד אחר המשיכה ונמצא שהמקח נגמר בעת המשכו ושניהם אינן יכולין לחזור בהם ועדיין הקונה אינו יודע באיזה סך הוא דמי מקחו ודמי למי שגמרו מקח כדשיימו בי' תלתא ובאמת סתר הרי"ט משך קל שם יש אונאה ובכאן אין אונאה אבל באמת לק"מ דדווקא התם קא קפיד אשיווי ושומא של המקח אבל כאן אינו מקפיד כלל על השיווי אלא על הדמים שנתן לוקח ראשון בין רב בין מעט ועל דעת זה משך וגמר הקני' אף שאינו יודע איזה מספר נתן זה כשלקחו אצל מוכר ראשון וא"כ מקורו קרוב ודומה לחליפין שמה"ט אין בו אונאה משו' שזה רוצה במחט יותר משריון ולא קפיד אשווין ע"ש וע"פ דברים הללו תמה תמה אקרא על רומעכ"ת גדול כ"ב שכתב כדבר זה בקו"נ שלשיטת ר"ח ראוי להיות אונאה לתגרי מפני שמקודם משווי' א"ע עבור הפראצענט ואח"כ מבררים הסחורה הנצרך להם ואח"כ מחשבים דמי המקח באמונה עם הפראצענט העולה ועיקר המקח נעשה ע"י אמונה ואינן נותנים כלל עיניהם על שיווי המקח ולדעתי זהו עיקר הדין דנו"נ באמונה עכ"ל רומעכ"ת בקו"נ. ולא ידעתי איך דימה עסק תגרים לשיטת הר"ח לפי מה שביארנו דעיקר טעמו של הר"ח משום דבשעת משיכה אינו יודע מסכום מקחו אבל הלוקחים מתגר ע"פ אופן שכותב מעכ"ת אף שבאמת משתווים עבור פראצענט מקודם ששואלין על עיקר המקח מ"מ עיקר משיכה וגמר המקח אינם עושים עד שחוקרין ודורשין מקודם על סכום קרנו של המקח ואם יוכשר בעיניהם סכום המקח אזי לוקחין ואם לאו מושכין את ידיהם הימנו א"כ נראה ברור שמקפידין מאוד על שיווי דמי המקח ואף לפעמים שאיזה בעל החנות מתפשר מקודם על הפראצענט ומושך לידו תיכף איזה סחורות ממיני' שונים קודם ששואל ודורש סך קרנו של הסחורות. מ"מ ידוע שאין דעת הסוחר ולא דעת בעל החנות שיהיה גמר וקביעות מקח במאי שלוקח ומושך בעל החנות לרשותו איזה סחורות. ועיקר קביעות דעתם על דעת שישאל אח"ז על קרנו של המקח אם יוכשר בעיניו טוב וא"ל יחזיר את הסחורות שבאים לרשותו אל הסוחר בחזרה. א"כ נראה בעליל שעסקי תגרים עם בעלי חנויות אין להם דמות וזכר לשיטת הר"ח דעיקר טעמו ויסודו של הר"ח שלא קפיד אשיווי. אבל אצלינו קפדי וקפדי לדקדק לעמוד על שיוויו של הסחורו' ומה שמתפשרי' על פראצענט הוא רק מפני שמקפידי' על שיוויו והאמנה שמאמין להסוחר על דמי קרנו אינו מועיל כלל לבטל מהעסק דין אונאה הואיל ואין גמרו של המקח איקבע על אמונה רק הקונה למראה עיניו ישפוט אם שוה סחורות הללו גומר הקניה וא"ל אינו קונה אותם ומחזיר אותם אם קיבל איזה סחורות טרם שומע המקח ולפעמים מחזיר כולן ולפעמים מקצתן וא"כ ברור לשיטת ר"ח יש כאן אונאה גמורה ובמה יפקע עיקר אונאה מכאן רק לשיטת הרמב"ם לפי מה שהבינו הבאים אחריו דאף אם אומר המקח עם הסך מקודם שנגמר מ"מ אין לו אונאה דהא מבואר שאומר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו מ"מ אין לו אונאה א"כ ראוי לומר שלתגרים אין אונאה אך זהו אשר קשה לנו בדיני ממונות כפי אשר הארכתי בקו"נ שלי הקודם אשר גם מהרי"ט נתחבט בזה הרבה דלא יהא אלא ע"מ שאין לך עלי אונאה דאינו מועיל ומאי מועיל עסק הנאמנות כאן הלא הקונה טועה בדמיונו וכבר הארכתי בזה הרבה בקונ' הראשון הבאתי שמה שמהרי"ט אסברה לה והביאו בנתיבו' דנו"נ באמונ' כאלו נעש' המוכר שלוחו של לוקח ע"ש ובאמת זה דוחק גדול כמו שכתב נתיבות על זה ע"ש: ועוד אי שלוחו הוא אף טענות מומין הוה פטור המוכר. אבל נראה דגבי חליפין דאיתא שם אין בו אונאה עכ"פ מומין יש שם וכן הביא נתיבות בשם רדב"ז ע"ש וכן נראה בין קונה מבעה"ב או נו"נ באמונה אשר נאמר בהם אין בהם אונאה אבל מומין יש להם ואם הוא שלוחו לא היה לו אף טענת מומין:

ב לכן אמת וברור הוא בדעת הרמב"ם שכוונתו רחוק משיטות הר"ח דדווקא לדעת ר"ח מועיל עסק אמונה האמור בהאי סוגיא לענין שאם נתאנה המוכר בזמן שקנה ממוכר ראשון אעפ"כ אין ללוקח הזה טענה אבל שיטת הרמב"ם דלא איירי כלל הסוגיא מעסק אונאה הנמצא במקח זה בקנייתו מן הראשון אלא עיקר הענין הוא ע"ס שמעל' המוכר משכורתו הרבה על המקח וענינו מיסוד ושורש מפרש דאי' שם בברייתא ומשמיענו הברייתא עסק מפרש בתרי גוונא דידוע כל עסק מסחור מקח וממכר הוא שיש איזה סחורה ודבר חפץ אצל המוכר או שגם הוא קנה אותם מאחרים או שהוא אומן לעשות אותם או יש לו משנים קדמונים ירושה מאבותיו ולכן אם המקח הוא של עצמו ולא קנאם מאחרים שייך לומר דמפרש דיודע אני שמקח זה אינו שוה אלא מאה ואני מוכר לך במאתים אבל אם מוכר הזה ג"כ קנה המקח הזה מיד אחרים בזה שייך לעשות המסחור דמפרש ואומר בכך וכך לקחתיו וסך זה אני רוצה להשתכר בו ותמיד דברו חז"ל בהווה כדאמרי אינשי ולכן עסק מפרש את האונא' הוא נעשה על תרי גווני כו' שאם מוכר הזה הוא תגר על מקחו מאחרים מדבר ומפרש עסק האונאה בהאי לישנא בכך וכך לקחתיו כו' ואם המקח הוא משל עצמו רגיל לבאר ולפרש עסק האונאה בלישנא דיודע אני שאינו שוה כו' ועסק אמונה האמור כאן אין עניינו כלל לבטל ולעקור אונאה מכאן. ועיקר טעמא דעקירות אונאה הוא קאי ואיירי על השכירות שמעלה עכשיו הרבה רק הואיל והמוכר מודיע ומפרש את סך אשר הוא מעלה משכורתו ממילא הוא ידע ומחיל על אונאתו שמעלה לו. אבל לא איירי הרמב"ם כלל אם נמצא אונאה בהמקח שקנה זה המוכר אצל הראשון. דבזה שייך שפיר אונאה ודינו דומה לענין מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתים שאין כאן אונאה על אותו מנה שמעלה על המקח אבל מנה ראשונה שאמר לו המוכר ששוה מנה בזה וודאי שייך אונאה אם אינו שוה רק ערך שמונים זוז וודאי הוי אונאה דזה לא ידע ומחיל ה"נ כאן מה שאומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר אם נמצא שנתאנה בהלקחו אצל מוכר ראשון יש כאן אונאה דלא מחיל אלא על משכורתו שמודיע לו ולא על עיקר הקנייה:

ג ובקו"נ הראשון הבאתי ראיה לזה מדברי רמב"ם ריש פי"ד שכ' שם כבר ביארנו שהנו"נ באמונה ואמר כך וכך אני משתכר בו אין לו אונאה ואפילו אמר זה לקחתיו בסלע ובי' אני מוכר מותר אבל ב"ד היו חייבים לפסיק שערים כו' ובעת ההיא לא העמקתי עדיין עיון אמיתי שם ועתה עיינתי שם איך שדברי רמב"ם שם לפי כוונות המגיד ולח"מ שם הוא פלאי בהפלא ופלא דהנה המגיד ולח"מ לשיטתם דהרמב"ם שם בפ' י"ג הוא כשיטות ר"ח דנו"נ באמונה אין בו אונאה קאי על דמי קרנו שנתן זה המוכר אצל מוכר ראשון והוקשה להם הא כאן במה שהוא משתכר איירי ע"כ דחקו מאוד דהרמב"ם יליף הריוח מהקרן ע"ש:

אולם זאת קשה יותר מכולן איזה התחברות והתקשרות מצא הרמב"ם לעסק פסיקות שערים מעסק נו"נ באמונה הא אילו שמעלים מקחים משערים אין אומרי' כלל ללוקח בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ולפי פירוש כל הקדמוני' עיקר התירא דאונאה הוא מחמת שנו"נ באמונה אבל מוכר סתמא בוודאי אין לו היתר ובאמת בטור ושו"ע סי' רל"א כתבו סתמא ב"ד היו חייבים להעמיד ממונים על השערים ולא הקדימו להזכיר כלל ענין דנו"נ באמונה ע"ש. אך דברי הרמב"ם בהשקפה ראשונה לפי כוונות הראשונים תמוה עד מאד ואיזה היתר מצא הרמב"ם להעלות לייקר השערים מעסק נו"נ באמונה והלא לא נזכר כלל שאלו המעלים השער באמונה הם עושים ואומרים בכך לקחתיו ולא ידעתי איזהו דבר הלמד ונמצא למד מדין אמונה למעלה שערים מכל זה ברור ונראה שדברינו בכוונות הרמב"ם אמיתי כמו שנתנה למשה רבינו ע"ה מסיני דלא מטע' ושורש אמונה נעקר דינא דאונאה גבי נו"נ באמונה אלא יסודו משום מפרש אונאתו ויודע הלוקח ומחיל וענין האונא' האמור בנו"נ באמונ' לא קאי ואיירי על מחי דנתאנה מוכר זה ממוכר ראשון אלא עסק אונאה הוא קאי על משכורתו שמעלה ואומר כך וכך אני משתכר בו וטעמא משום דידע ומחיל כמו מפרש ונאריך עוד דברים לבאר ביותר עיקר ושורש הזה דסברות הרמב"ם דעיקר איסורא דאונאה לא אמרה רחמנא אלא משום דבלא דעת נפש לא טוב דהמתאנה אינו יודע ולא מחיל ובריש איזהו נשך עבדינן שם צריכותא על ריבית ואונאה ואמרינן שם דאי אתמר לאו דאונאה ה"א משום דלא ידע ומחיל משא"כ ריבית ע"ש. ומשמע דעיקר איסורא משים דהמתאנה אינו יודע אבל כששניהם יודעים ליכא כלל איסורא דאונאה דקמחיל וא"כ רבותא וחידוש גדול משמיענו הרמב"ם ריש פי"ד שעשה פתיחה לדינא דמעלה שערים מדין דנו"נ באמונה דהנה בפ' המוכר ספינה דף פ"ט איתא שם פלוגתא אם מעמידים שם שומרין על שערים או לא. וקשה לכאורה איך סברא לומר שיהיה רשות להעלות המקח ביוקר ולעבור על לאו דלא תונו וע"ש ברשב"ם שכ' משום דאחד יוזיל וילכו כולם להמוזיל ע"ש ודחוק מאוד ומה יאמר אם כולם יחזקו ביותר משוויו: ולפי ביאורנו נכון מאוד הכל דעיקר איסור דאונאה היא דווקא כשלא יודע והיינו טעמא דלוקח מבע"ב דטעמא כפירש"י דף נ"א ע"א בשם שאלתות דהוה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה משום דמסתמא בעה"ב מוכר ביותר משוויו ועיין ברא"ש בפירקין סימן כ' דביאר דפחות משתות ליכא איסורא משום דיודע המוכר והקונה את זה ע"ש וגבי צמד ובקר אין הדמים מודיעים דאמרינן בפ' הספינ' ד' ע"ז דאם מעלה המקח יותר מכדי שהדעת טועה הוה מחילה ועי' במגיד פ' פכ"ז הלכה ה' דמסיים דהרי זה כמפרש ואומר חפץ זה אינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתים ע"ש אלמא חזינן דבענין שידוע לשניהם ליכא בו דין דאונאה ומעתה אלו שמעלה השערים למכור ביוקר ולהשתכר הרבה איירי בשער ידוע כדאמרינן בעלמא משיצא השער ודרך משל בעלי חנויות שמוכרין על יד על יד והמה קונין מן הסיטון והשער של בעלי סיטון ידוע לכל וא"כ אלו שמוכרין על יד ביוקר מפני שמעלין משכורתם להרבה וכן המוכרין מעשה אופה אשר השער של תבואה ידוע לכל וכשמעלין משכורתם לרוב מוכרין את מעש' אופה ביוקר וממיל' הקונה יודע בבירור אשר ישתכר הרבה ודומה ממש לענין נו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם רק שם איירינן בדבר שאין שומתן ידוע כגון סחורות ומטלטלין. ולכן התם צריך לפרש ולומר שהמוכר אומר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר ובזה רואה ויודע הלוקח שיעור אונאה שמעלה במקח זה המוכר אבל גבי העלאות שער דהשער ידוע ומפורסם בכמה לקח מוכר הזה התבואה מבעלי הסיטון וסך שמבקש עכשיו אחת לאחת למצוא לחשבון ממילא ידוע וניכר בלא אמירת המוכר כל שיעור האונאה שיש כאן במה שמעלה משכורתו הרבה ע"פ השערים שידוע ומפורסם לכל עד שאינו צריך המוכר לומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר דהא האי קונה מבעלי חנויות יודע באיזה סך קנה בעל החנות זה מבעלי סיטון וממילא יודע שבעל חנות זה משתכר הרבה ובכה"ג שהמוכר והלוקח יודע לא נאמר בזה כלל לאו דלא תונו וזהו טעמא דמ"ד דסובר שם דאין מעמידין ממונים על שערים הואיל וליכא איסור אונאה בזה לא איכפת לן בזה אבל הלכה כהאי מ"ד דמעמידין ממונים אף על שערים ובפרט שהמה אוכל נפש שהקונה למלאות נפשו כי ירעב אינו מחילתו גמורה ברצונו רק הוא קצת אנוס:

ומעתה ניחא מאוד שעשה הרמב"ם הקדמה והקיש מנו"נ באמונ' למעל' שערים דהוה שפיר הרי זה בא ללמד ונמצא למד ממנו דכמו שמותר לומר ולפרש בכך לקחתיו וכך אני משתכר בו אף מאחד על עשר כמו שכתב שם באחד לקחתיו ובעשרה אני מוכר כמו כן היה היתר גמור להעלות המקחים על השערים אתרי שידוע להקונה זאת רק עשו חז"ל תקנה ע"ז שלא להעלות משכורתם הרבה מפני תיקון העולם נגעו בה אף שלא מעיקר דינא דאונאה כנ"ל:

ד והנה בקונ' הראשון עלה בדעתי לומר על הא דמבואר שם בברייתא במפרש שאומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ע"מ שאין לך עלי אונא' הוא לאו דוק' דהא יש להוכיח מבעה"ב שאין לו אונאה דמפרש"י דהוה כמפר' אף דליכא שם האי אמירה דעל מנת וכן מענין מעלה שערים דעיקר טעמו דהוה כמפרש וכן גבי צמד ובקר דאין הדמים מודיעים משום דידע ומחיל ודומה למפרש עכ"פ ליכא שוב אמירה דעל מנת וכן לפי פירושי בשיטת רמב"ם דנו"נ באמונה הוא קאי על היתרון שמשתכר הרבה בכולהו ליכא אמירות שמתנה על מנת א"כ מוכח בפשיטות דלא צריך כלל להאי אמירה דעל מנת והיה עולה על דעתי שלאו דווקא נקט זאת ברייתא וכעת עלה אצלי שזה דוחק קצת לומר שכל מה שאמור בבריית' שם ושנוי ומפורש בלשון זה ברי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים כולהו לאו דייקא נינהו לפיכך עלה אצלי לבאר ולומר דבאמת דבכולהו ענינא לא צריך ע"מ בין גבי בעה"ב ובין גבי שערים דבארנו מטעם יודע ומחיל וכן גבי צמד ובקר ואף נו"נ באמונה דבארנו שיטת הרמב"ם יסודו משורש ידע ומחיל בכולהו לא בעי האי סיומא דע"מ רק דווקא בהאי בבא דיודע אני שאינו שוה אלא מנה משו' דהואיל ומקור הפקעות אונאה הוא בכל הני ענינא משוח דידע ומחיל. לכן דווקא בכל ענינא הוה הידיעה ברורה וגלויה כמו גבי בעה"ב דאמרינן הלוקח יודע שזה הוא בעה"ב ואי לאו דמוקיר המקח לא הוה מזבין וכן גבי שערים אשר ידוע לעין כל מחשבון שמעל' השער לפי ערך שמוכר ביחד הרבה הסיטון אשר מקחו ידוע ועכשיו כשמוכר על יד על יד ביוקר והידיעה על המחילה הוא בעליל. וכן גבי צמד ובקר וכן נו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם שמודיע לו מקח אשר בכך לקחתיו וסך זה אני משתכר א"כ מחילת היתרון שמעלה משכורתו אם רב או מעט הוא ברור אבל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בזה יש קצת מקום לומר שאין המחילה אצל הלוקח חלוטה כ"כ דאפשר שהלוקח חושב שהמוכר להשביח מקחו אומר כך ובאמת שזה המקח שוה יותר וכה"ג איתא שם סעיף כ"ב בשו"ע בשם הרמב"ם דכשאומר חפץ זה אינו שוה אלא זוז כו' יש אונאה ואפי' שסיים ואמר על מנת שאין לך עלי אונאה ע"ש ובסמ"ע ס"ק מ"א שבעינן שיאמר בכדי שהדעת טועה ע"ש ונראה דאף בכדי שהדעת טועה בעי נמי על מנת דבל"ז יש טענה ללוקח לומר לא מחלתי כללי רק שדברי מוכר לא נכנסו כ"כ באזני בחשבי להשביח דעתי אומר כך ובאמת המקח שוה יותר. לכן מהצורך לנו שיפרש המוכר לומר ללוקח שיהא יודע מה שאומר לו שמקח זה אינו שוה אלא מנה אינו אומר זאת רק בכדי שידע הלוקח מעסק אונאה שיש כאן ואם אעפ"כ חפץ לקנות יהיה כאן מחילה גמורה וא"כ ניחא דדייקו כל הפוסקים בהאי בבא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה מסיימו שם האי ענינא דעל מנת דבאמת בעינן בזה לאמירת ע"מ משא"כ בשארי ענינא דהוה ג"כ מטעם מחילה דידע ומחיל לא בעינן על מנת דשם המחילה ברורה טפי ע"פ שהידיעה שם גלויה בעליל לעין כל ונכון מאוד דמשו"ה דייק התנא ונקיט לקבוע אמירות יודע אני דוק' במאנה בין גבי מוכר ובין גבי לוקח משו' דדוקא בכה"ג בעי אמירת ע"מ אבל כשאומר המתאנה יודע אני שהמחילה גלויה אז לא צריך אמירת על מנת כלל:

ה וע"פ האי סברא ניחא מאוד דהאי ברייתא דנו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם יסודו מטעם ידע ומחיל על יתרון משכורתו שמעלה הרבה וכן סיפא דע"מ שאין לך אונאה דמוקי תלמודא במפרש הכל ממקור א' המה ועיין במהרי"ט סי' י"ט שחקר דבריית' בחדא מחתינהו לאמונה עם מפר' ומאי שייך ענין מפר' לנו"נ באמונה ע"ש אבל לבאורינו ניחא ובני חדא בקתא נינהו מטעם ידע ומחיל ועתה נראה לבאר דהאי ברייתא נקיט תרי ענינא חדא דנו"נ באמונה דלא צריך לסיים בו על מנת ועוד תני גוונא דמפרש יודע אני שאינו שור אלא מנה דבזה צריך לסיים בה על מנת שאין לך עלי אונאה וניחא מאוד האי דאוקי תלמודא הסיפא במפר' ולכאור' עיקר חסר מהספר אבל לדברינו כלומר דברייתא נקט גוונא דאמינה שאינו צריך לסיומא דע"מ ואמר ברייתא שיש לנו עוד גונא דצריך לסיים בה דווקא ע"מ ושניהם מקורן ויסודן מטעם ידע ומחיל:

עכ"פ היוצא מדברינו דלהרמב"ם גבי נו"נ באמונה מאי דנקט אין לו אונאה קאי על יתרון משכורתו שמעלה וענין אמונה הנאמר בברייתא הוא לא לענין אונאה דטעמא דאין אונאה הוא משו' הידיעה שיודע ורואה ומחיל את היתרון ההוא ועיקר אמונה נאמר שם בכדי שע"י שאומ' המוכר זאת יודע הלוקח שיתרון משכורתו הוא ברורה וגלויה וידע ומחיל אבל שיטת הר"ח דעיקר יסוד טעם שאין כאן אונאה הוא ע"פ שנעשה עסק המו"מ באמונה ועושה המשיכה וגמר המקח מבלי יודע כלל שיווי המקח א"כ לא מקפיד על אונאה הנמצא בזה ולפירש ר"ח עסק האונאה הוא בקרן ראשון שנתאנה המוכר בהלקחו אצל מוכר ראשון ולפי"ז בשיטת ר"ח ענין הריוח המבואר בדברי ר"ח שהלוקח מעלה להמוכר אין זה ענין כלל לדינא דה"ה אם אינו נותן לו כלל שום ריוח רק שגומרין המקח על אותו קרן שנתן מוכר זה אבל לשיט' הרמב"ם עיקר אונאה קאי ואיירי על הריוח שמעלה זה הלוקח להמוכר ויודע ומחיל וגם בספר קצות חושן מאריך ומבאר שכל שיודע המוכר ולוקח מעסק האונאה מותר אפילו כשאינו אומר על מנת ובנתיבות הקשה עליו מברייתא דאיירי במפרש ומ"מ מסיים אמירת על מנת ע"ש ולפי ביאורינו ניחא הכל דבאמת בכולהו ענינא שהידיעה ברורה באמת לא צריך ע"מ וכנ"ל באריכות ומעתה כל דברי כת"ר לא נשארו לדקדק על פירושי אף אףבקוש"י דמה שחקר כת"ר דאם זה הלוקח בעצמו רואה שקונה המוכר מקח הזה לפי שיטת הרמב"ם ופירושי אין אונאה על ההוספה לא ידעתי מה זו חקירה וברייתא לא צריך למיתני כלל האי גוונא שזה פשיטא דהוה מחילה ברורה שאינו דומה שמיעה לראיה ובלא פירושי כתב מהרי"ט דבכה"ג ליכא אונאה ע"ש אף על מה שנתאנה זה המוכר ע"ש גם כל דקדוקו שחקר לא נשאר לדקדק כלל ומה שמביא בשם בנו אינו מובן כלל דהא כאן בענין היתרון שמעלה מפרש וקוצב שיעורו א"כ מועיל אף להרמב"ם דבעי לפרש שיעור אונאה וניחא מאוד מה דהרמב"ם פי"ד מביא לעסק דמעלה שערים מענין נו"נ באמונה וכמו דפירשנו דבין הכא ובין הכא הכל מטעם דידע ומחיל וגבי בעה"ב מביא רש"י בשם שאילתות משום דדומה למפרש ע"ש ולכאורה היה לו להרמב"ם ג"כ להביא דמיון מן מפרש אולם לפי מה שביארנו דגבי מפרש בעינן שיאמר על מנת משום שיש לחוש שאין כאן הודעה ומחילה ברורה דהלוקח סובר להשביח מקחו אומר כן או שלוקח חושב שע"פ דמיונו אומר כך אבל גבי נו"נ באמונה שאומר המוכר בכך לקחתיו וכך אני משתכר א"כ הוי ההודעה ברורה דמסתמא אינו שוה יותר ממה שנתן זה אצל המוכר קמא ואינו צריך לאמירת ע"מ לפיכך מביא הרמב"ם לענין היתר שערים ראיה מהיתר דנו"נ באמונה דמותר להשתכר הרבה בלא אמירת על מנת. ולא היה אפשר להביא ענין מפרש דשאני התם דאומר על מנת:

ו עוד זאת אמרתי לבאר מה שחקרתי בקו' הראשון סי' י' שם באומר מקח זה שאני מוכר במאתים יודע אני שלא שוה רק מנה דאין כאן אונאה ביתרון אבל אם נמצא אונאה במנה עצמו היינו שאינו שוה רק שמונים איך לחשוב חשבון השתות אם מעיקר שיווי החפץ שהוא רק מנה ממילא יש יותר משתות שעולה חלק רביעי או לחשוב מהסך שנותן קונה זה וממילא אונאה ופחת עשרים שיש כאן לא הוה רק חלק שמינית וכן יש להסתפק בנו"נ באמונה שאומר בכך לקחתיו אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר זה בלקחו אצל מוכר קמא איך לחשוב הפחת אם מסך הקרן שאומר זה בכך לקחתיו או ממקח שעולה עכשיו עם משכורתו ונראה לי כמו שתגרי זמנינו שקונין סחורה ממקום אחר היינו עבור חפץ שקונה הסוחר בסך עשרים ר"ט מוכר ג"כ בסך עשרים ר"ט רק חוץ למדינה שסה זהו' וכאן נתפשר בערך עבור כל ר"ט י"ב זהו' וממילא אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר זה בעת שקנה סחורה חוץ למדינה היינו שחפץ זה שנתן עשרים אינו שוה רק ט"ז ר"ט אף שנעשה חשבון מסך שנותן זה הקונה עכשיו יש מקח טעות יותר משתות דהא נתפשר להעלות על כל ר"ש סך ששה זהו' וא"כ לפי ערך פחת הרטי"ן עולה החשבון בין חוץ למדינה בין כאן ערך חלק רביעי וכה"ג באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני נותן מאתים וכשנמצא שהמקח אינו שוה שמונים ויש פחת כ' זהו' יש אונאה בכל אופן משום דהלוקח אומר אני סבר וקיבל להוסיף על כל זוז מקרן עוד זוז כפל וממילא כשיש פחת היינו שאינו שוה רק שמוני' לא הייתי נותן עבורו רק כפל על שמונים ויש אונאה ארבעים זוז:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה