אור ברסלב
שות גליא מסכת חו"מ תשובה ב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

חו"מ תשובה ב

חו"מ תשובה א

יתר ענין דיני אונאה:

א סימן רל"ב סעיף ז' בשו"ע מביא לשון הרמב"ם באומר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במומים ה"ז חוזר עד שיפרש המום או שיאמר המקח שהמום פוחת דמי כך וכך במקח זה שהמוחל צריך שידע הדבר שמוחל ויפרש כמו המפרש באונאה עכ"ל והטור הביא לשון זה ומסיים שרמב"ם לשיטתו דסובר דבדבר שאין לו קצבה לא מהני מחילה ולפי שיטת הרא"ש המבואר בסי' ס' ובסי' קל"א גבי ערבות דאפילו בלא קצבה מהני ה"ה הכא לא בעינן לפרש ע"ש והסמ"ע ס"ק ט"ז מאריך בזה אם הטור דחולק כאן פליג גם באונאה וסגי בסתם באומר יודע אני שיש בו אונאה אף שאינו מפרש קיצבת שיעורו וחקר עוד הסמ"ע על השו"ע שפוסק בסי' ס' וסי' קל"א דמועיל אפי' בלא קצבה למה לא פסק כאן כהטור ע"ש. והב"ח כ' לחלק דבאונאה ודאי כל אדם מקפיד אבל במומין יש מקפידין ויש שאינו מקפידין משו"ה כת' הטור דהתם צריך לפרש ובמומין פליג ויפה כ' הש"ך והב"ח בדה דברי נביאות מלבו גם ראיתי בנתיבות ס"ק ב' ניבא כאן כנביאות הב"ח ומחלק דאונאה הוא פחות משוויה וצריך למחול משא"כ מומין המקח שוה רק דקפידות מומין ע"ש. ואינו מובנין דהא מפורש ברמב"ם ובשו"ע דאיירי אפילו במום הפוחת דמים ומ"מ פליג הטור וסובר דלא בעי לפרש שיעור וקצבה:

ב אולם ש"ך ס"ק ד'חיזק בענין זה דברי המגיד שהביא הסמ"ע דקו' הטור לא שייכא מעיקרו משום דטעמו של הרמב"ם לא משו' קצבה הוא אלא דיליף לה מאונאה כדמפורש בסיומא דהרמב"ם דיפרש כמו שמפרש בהונאה ע"ש ומשו"ה פסק שו"ע כאן כרמב"ם אבל מעיקרא דדינא פירכא וערבך ערבי צריך באונאה עצמו קשה מפני מה בעינן שיפרש ויאמר שיעורא וקיצבות האונאה כמה הוא דוקא ולח ידעתי למה ניחא לכל הפוסקים גבי אונאה דצריך לפרש וגבי מומין לא פסיקא להו רק משום דבר קצוב לחודא ואי משום דבברייתא מפורשת גבי אונאה יודע אני שאינו שוה אלא ק' ואני מוכר לך בר' א"כ ממילא מוכח כהרמב"ם דבעי קצוב אח"ז ראיתי בשער המלך פ' י"ב ממכירה שהביא בשם ספר מקור ברוך דבאמת דיסוד מקור של הרמב"ם דלא מהני שאינו קצוב הוא מהאי ברייתא דאונאה דמבואר שם דצריך לפרש שיעור האונאה שיש במקח זה משמע דלא מהני באומר יודע אני שיש בזה אונאה אך בעל שער המלך כ' עליו שאשתמיט מיניה מהספר מקור ברוך דברי רמב"ן שהביא בעל התרומות שער ס"ד דהרמב"ן הוא מהפוסקי' החולקים על הרמב"ם וסברי דמועיל אף באינו קצוב ומאריך להביא כמה סוגיות דמוכיחין דמהני אפילו אינו קצוב ומסיים רמב"ן ולענין אונאה שחלקו בין סתם למפרש ההיא טעמא רבה איכא משום דבסתם איכא מחילה דהא כל מו"מ כ"א יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל להעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שיראה לתגר אבל גבי מתנה וחיובא ומחילה כיון דמחית נפשיה להני ספיקא גמר ומשעביד נפשיה ע"ש:

ובזה מתרץ בשע"המ את חקירות הסמ"ע למה פליג הטור אהרמב"ם גבי מומין ומסיק דאינו צריך לפרש ובסי' רכ"ז באונאה לא יצא לחלוק על הרמב"ם דגבי אונאה שאני וכדברי רמב"ן הנ"ל דאף להאי שיטה דלא בעינן דבר קצוב מודה גבי אונאה אפילו אמר יודע אני ולא פירש שיעורא לא מהני דגזירת הכתוב עד בכדי שיראה לתגר לא הוה מחילה אף שיודע שיש אונאה אבל גבי מומין ליכא גזירת הכתוב משו"ה פליג שפיר הטור דלא צריך לפרש וכן כתב בנתיבות משפט סי' ס' ס"ק ד' כדברי שעה"מ הנ"ל לתרץ בזה קושי' סמ"ע ע"ש. הנה לכאורה משמע דרש"י פליג בזה על שיטת הרמב"ם וסובר דאף באינו קצוב ומפורש שיעורא מהני דז"ל רש"י בד"ה מפרש שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכר לך ע"מ שאין לך עלי אונא' כו' א"כ משמע שאינו צריך לפרש שיעורא של אונאה וכן ראיתי בשעה"מ שם דמביא דרש"י פליג אהרמב"ם. וכן יש לדייק מרש"י נ"א ע"א בד"ה מבעה"ב דמשום הכי אין לו אונאה דאינו מוכר כליו אלא ביוקר וה"ל כמפרש יודע אני שיש בו דאמרינן לקמן אין לו אונאה כך מצאתי בשאלתות עכ"ל:

וכבר זכרתי מזה למעלה בקונטרס זה שבעל נתיבות הקשה על האמור בסעיף כ"א דצריך לפרש דווקא שיעורא של האונאה ומבואר בסמ"ע ס"ק ל"ט דלא מהני באומר סתם יודע אני שיש אונאה ע"ש א"כ קשה איך מהני גבי בעה"ב הא לא קצב שיעור האונאה ותירץ שם בס"ק י"ט דקונה מבעה"ב דומה לנו"נ באמונה ולשיטת ר"ח דאינו מקפיד על שיווי ע"ש אבל נעלם ממנו פירש"י הנ"ל דמבואר הטעם משום דהוה כמפרש וא"כ הדק"ל הא עדיין לא מפרש שיעורא וקשה לשיטת הרמב"ם דבעי קצבות שיעורא דווקא:

ג אמנם ראיתי כן תמהתי על כל הפוסקים אשר נתחבטו לחקור האי עניינא דאינו קצוב לסוגיא דאונאה וביותר אחרי המחילה מרמב"ן ז"ל אשר חקר מברייתא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה להאי ענין דאינו קצוב כי לפי דעתי אין שום חקירה על סוגיא דאונאה על ענין דאינו קצוב וניחא דלא חקר הטור על הרמב"ם רק בסימן רל"ב בדינא דמומין ולא בדינא דאונאה שמביא הרמב"ם לשון הברייתא:

וגם זאת קשה בעיני ולא אוכל לירד לסוף דעת הרמב"ן ז"ל אשר לפי דעתו יצא לחקור מהאי ברייתא דדייק לפרש שיעור וקיצבות של האונאה על ענין דין שאינו קצוב אם הקושיא הוא קושי' תירוצו אינו מובן כלל לקוצ' דעתינו כי מה שתירץ דשאני גבי אונאה דאיכא גזה"כ דידיע' סתמא לא מהני דכל מו"מ יודעים שמעלים המקח וכנ"ל לפי"ז קשה מאי מדמה תלמודא מאי דפליגי רב ושמואל באומר ע"מ שאין עלי אונאה למאי דפליגי ר"י ור"מ במתנה על מה שכתב בתורה ודלמא שאני הכא שיש גזה"כ דלא מועיל מחילה ועוד אדרבה תלמודא מסיק סברא איפכא דגבי אונאה מי ידע דקמחיל לסברת רמב"ן שכל מו"מ יודעים שיש בו אונאה כי מדרך להעלות על המקח: ועוד יש לחקור לפי דעת הפוסקים שדימו ענין האי סוגיא דאונאה לענין דאינו קצוב ומעתה נחזי אנן עכ"פ שמואל דסובר גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה אין בו אונאה א"כ מוכח דלא בעי קצוב ואף רב לא פליג אשמואל רק משום דמתנה עמ"שב או משום דלא ידע דאית בו אונאה דמחיל אבל משום דאינו קצוב לא חקרו כלל בהאי סוגיא. א"כ קשה טובא למה לא הביאו ראיה מסוגיא דפלוגתא דרב ושמואל דלא בעינן קצוב:

ד לפיכך נראה לי לבאר ולומר דאין להביא ראיה כלל לא מדברי שמואל דלא בעינן קצוב ולא מאותה ברייתא דמפורש שם באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה דמשמע לכאורה דצריך לפרש קצבות שיעורא דהנה בענין דינא דאונאה מדרגות מדרגות יש דהיינו חלוקי דינים בין אונאה ובין בטול מקח ושתות מקרי אונאה ויתר משתות מיקרי בטול מקח ועל משנה דעבדים ושטרות והקדשות וקרקעות אין להם אונאה חקרו בגמרא לומר דביטול מקח יש להם ועל הא דאמרי' בגמ' נ"א ע"א דקונה מבעה"ב אין להם אונאה מפורש ברא"ש ובטוש"ע דדוקא אונא' אין לו אבל ביטול מקח יש לו ע"ש והרא"ש מביא ראיה לזה מהסוגי' והמגיד פי"ג כ' דמשמ' דהרמב"ם כ'סתם ולא מחלק בין אונא' לביטול מקח. והבדק הבית בטור סעי' ל' חולק על המגיד דהואיל ודייק הרמב"ם וכותב אין לו אונאה א"כ משמע דדוקא אונאה אין לו וביטול מקח יש לו ע"ש וא"כ נראה ברור דהאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מחיל ליה רק על שיעורא דאונאה היינו שתות אבל אם ימצא שם פחת יתר משתו' דהוא שיעור דביטול מקח על זה לא קמחיל ואנן מוקמינן מילתא דרב דאמר יש לו אונאה אפילו אליבא דר"י דסובר מתנה עמש"ב מהני והכא שאני דלא קא ידע דאיתא במקח אונא' ולא קמחיל ומסקינן דהאי ברייתא דתנא שם דע"מ שאין אונאה מועיל איירי במפרש ואומר יודע אני כו' והנה רש"י נקט סתמא דאיירי באומר יודע אני שיש אונאה ואני מוכר ע"מ כו' ולא דייק לפרש שיעור וקצבות סכום האונאה משום דבאמת לפרושי ולתרוצי האי ברייתא דאיתא דע"מ מהני וקשיא לרב בפשיטות אית לן לתרוצי כפירש"י דווקא דאיירי באומר יודע אני שיש במקח זה אונאה. וא"כ שפיר ידע שיש במקח זה אונא' ומתנה על מש"ב מהני כר"י ומילתא דרב איירי בסתם דלא ידע שיש במקח כלל אונאה דלימחול עיין ברש"י בד"ה סתם כו':

ובאמת בין מלתא דרב ובין האי ברייתא איירי שנמצא במקח זה רק אונאה דהיינו שיעור שתות ולא יותר משתות דהוה שיעורא דביטול מקח וממילא כשמפרש המוכר יודע אני שיש אונאה במקח זה הוה כאלו מפרש ואומר תדע שיש שיעור שתות כאן דאילו היה שם פחות משתות לא היה בו אונאה כלל א"כ שפיר יודע הלוקח שיש אונאה שתות וקמחיל וכר"י דמהני תנאי עמש"כב ואם תמצא שם במקח זה אונאות יתר משתות וודאי לא מהני מעיקרו תנאי זה דהא ע"ז לא קמחיל כלל בתנאי הזה:

ה והשתא ניחא דלא הקשה מהא דשמואל סובר דע"מ שאין לך אונאה תנאו קיים אפילו בלא אומר יודע אני הא עכ"פ לא הוה קצוב ולדברינו ניחא דעל אונאה דהוה שיעורו שתות ממילא הוה דבר קצוב ולפי"ז מה דמבואר ברש"י שם ד"ה מפרש לאוקמיה ברייתא דאומר יודע אני שיש במקח זה אונאה גם הרמב"ם מודה לזה. דהא ברייתא איתא ע"מ שאין עלי אונאה ושיעורא דאונאה הוה קצובין שיעור שתות לא פחות ולא יותר וכנ"ל דפחות הוה מחילה ולא אונאה וביותר ג"כ לא מיקרי אונאה אלא ביטול מקח. ובזה ניחא בפשיטות מה שהבאתי לעיל בשם נתיבות להקשות על שיטת רמב"ם דבעי קצוב מהא דאמרינן בקונה מבה"ב אין לו אונאה הא לא ידע כמה שיעורו דלימחול וכבר ביארתי דתירוץ נתיבות ליתא דמבואר ברש"י בשם שאילתות דטעמו דהוה כמפרש יודע אני כו' ולדברינו ניחא דטעמא דמילתא דכל לוקח יודע שבעה"ב אינו מוכר אלא ביוקר וכבר הזכרתי שדעת רא"ש ועור ובד"ה שביאר שגם הרמב"ם דדייק אין לו אונאה משמע דרק שיעו' שתות הוא אבל יותר משתות דהוה ביטל מקח שייך אף בבעה"ב א"כ שפיר הוה שיעורו קצוב וכמו שכתב הרא"ש פ' הזהב סי' ך' דמשו"ה פחות משתות הוה מחילה דכל מוכר ולוקח יודעים שמעלין או מורידין המקח בערך זה ויודעים ומוחלין כמו כן כל לוקח מבעה"ב יודע שבעה"ב מעלה על מקחו שיעור שתות כמו שיודע שתגר מעלה מקח ערך פחות משתות עכ"פ הוה מחילת הלוקח מבעה"ב שיעור קצוב דהיינו שתות וזה יודע לוקח ומחיל ואם נמצא שם יתר מזה באמת לא מחיל מעיקרא וחזר על אונאתו ונמצא הכל איירי כשמתנה הלוקח או מוכר על ענין אונאת שתות אבל אם רוצה להתנות על עסק אונאות יתר משתות אז צריך לומר יודע אני שיש במקח זה ביטול מקח ע"מ שאין לך עלי ביטול מקח אך אף אם הי' אומר האי לישנ' עדיין יש לומר דלא מהני אפילו להני פוסקין דלא בעו קצובין דנחזי אנן בה' ערבות סוף סי' קל"א מבואר שם הפלוגתא דרמב"ם סובר דערב בלא קצבה לא מהני דהיינו ראובן שאמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב ולשארי פוסקים מהני אבל אם לא היה אומר כל מה שתתן אלא היה אומר סתם תן ללוי ואני ערב וודאי לא מהני דהא אינו ידוע עבור כמה ערב ועל איזה סך נתחייב בערבות רק שמבואר שאומר לו כל מה שתתן לו אני אערבנו בזה פליגי הואיל ולא קצב שיעורא ומעתה אפילו כשהיה אומר יודע אני שיש במקח זה ביטול מקח ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל הואיל ולא פי' איזה שיעור של בטול מקח יש שם במקח דהא אם יש שם יותר משתות אפילו פ"א אז נקרא ביטול מקח על מכירה זאת ודומה למה שביארתי לעיל לאומר תן לו ואני ערב דלא מהני אף להפוסקים דלא בעי קצבה:

ו אולם עדיין ואפש' שיאמר יודע אני שיש ביטול מקח במכר זה ע"מ שכל עסק ביטול מקח שיש במכר זה אין לך עלי אונאה וזה היה דומה לאומר גבי ערבות כל מה שתתן לו אני ערב דמהני להני פוסקין דלא בעי קצוב ה"ה בהאי גוונא דאומר כל עסק ביטול מקח שאפשר להיות במקח זה אין לך עלי: אך עדיין לא היה נכלל בלשון הזה מענין אונאות של מנה על מאתים דהא אנן קיימא לן דקרקעות אין להם אונאה של שתות ולא אונאה של ביטול מקח ביתר משתות ומ"מ מבואר בטור ושו"ע רכ"ז סעיף כ"ט דדווקא עד פלגא אבל ממנה למאתיים יש אונאה ע"ש בסמ"ע וש"ך דלא בעינן יתר מפלגא ומוצא דין זה הוא מירושלמי שהובא ברא"ש פ' הזהב סימן כ"א באריכות וז"ל אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה ע"ש:

ולפיכך יש לומר דהאי ברייתא בא להשמיענו דאפילו בענין מופלג עד למעלה יכול להתנות ולעקור דין האונאה מהמקח היינו באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה אבל כשאינו אומר רק על תנאי דביטול מקח אפילו בפירוש ואומר כל עסק ביטול מקח יש בזה דאז הוה נכלל אף ביטול מקח משיעור גדול מ"מ שיעורא דמנה ומאתי' לא הי' נכלל עדיין דהא הוא שיעור מופלג לכן הוצרך ברייתא לבאר ולפרש שיעורא דמנה ומאתיים בהדיא דלענין מנה ומאתיים צריך לפרוט בפני עצמו:

ז ונראה עוד דהאי שיעורא דמנה ומאתיים הוא שיעור מצומצם ולא היה יכול הברייתא למינקט רבותא יותר ולא היה יכול האי ברייתא להוסיף ע"ז ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ונקדים עוד ענין מדריגה אשר נמצא בשורש דינא דאונאה והוא בטוש"ע סימן ר"ך סעיף ח' דדווקא כשעסק האונאה בכדי שהדעת טועה התם דיינינן לה בשתות קנה ומחזיר אונאה או ביטול מקח:

אבל כשהטעות הוא במקח גדול כ"כ יותר מכדי שהדעת טועה כמו צמד ובקר דמסקינן ב"ב דף ע"ח שאין הדמים ראיה דאפילו יהיב דמי שעולה לפי חשבון צמד ובקר יחדיו מ"מ הואיל ולא מיקרי הבקר צמד אמרינן דלא קנה רק הצמד לבד. והדמים מרובים שנתן לו הואיל והמה מרובין יותר מכדי שהדעת טועה מסתמא מתנה יהיב ליה ואינו נידון כלל לאונאת טעות מחזרה וביטול מקח:

ח ולא ראיתי בפוסקים קביעות שיעור עד כמה הוא בכדי שהדעת טועה וכמה הוא שיעורא שיעלה היתרון עד שיאמר בו שכל כך אין דעת טועה רק בלח"מ פ' י"ב הלכה ד' ראיתי מביא שם להוכיח מלשון הרמב"ם שכ' שם שאם שהה לוקח יותר מכדי שיראה לתגר וקרוביו אפילו לקח שוה ק' במאתים אינו חוזר א"כ מוכח דאפילו עד פלגא עדיין הדעת טועה ודווקא יותר מפלגא אפשר שאין הדעת טועה ע"ש ולא היה צריך להוכיח זה מדיוק לשון רמב"ם כי הלא ברייתא מפורשת היא דקתני יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואיני מוכר לך רק במאתיים ע"מ כו' משמע דבלא תנאי היה בו דין אונאה א"כ מוכח שמנה ומאתיים עדיין הוא בכדי שהדעת טועה אף שמפרש בירושלמי שהביא הרא"ש לענין קרקעות דבפלגא איקרי איפלג. מ"מ אפשר לומר שעדיין בכלל אונאה והדעת טועה הוא אלא שנקרא אונאה מופלגת עד שאין למעלה ממנה דמה שהוא יותר מפלגא הוא בכללא שאין הדעת טועה ונכלל בכלל מחילה מעיקרא ויצא מדין אונאה:

ומעתה נתבאר דהאי ברייתא דנקט מנה ומאתיים תפסה לשיעור מופלג מיסוד ועיקר דינא דאונאה שעליו אין להוסיף יותר משום דאפשר ביותר מפלגא יוצא מדין אונאה ונכנס בענין שאין הדעת טועה שהוא בגדר מחילה מעיקרא:

עכ"פ בשורש מו"מ יש מדריגות מדריגות פחות משתות הוה מחילה מעיקרא ושתות מחזיר אונאה ומקח קיים יותר משתות ביטל המקח. בפלגא דמנה ומאתים מיקרי אונאה מופלגת כמו דאמר ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל דאף בקרקע שאין בו אפילו ביטול מקח שיעור פלגא שייך בו ואף דיש פוסקין שאינן פוסקים כדברי ר"י בזה מ"מ זה וודאי שאונאה מופלגת מיקרי ושיותר מפלגא הוא בכלל שאין הדעת טועה ויוצא משורש ויסוד אונאה ונכנס בגדר מחילה מעיקרו:

ט וזר הדבר אשר אמרנו שיש לתמוה על הרמב"ם וכל הפוסקים אשר נתחבטו מהאי ברייתא דפורט ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' לענין פלוגתא דפליגי הפוסקים בעסק דבר שאינו קצוב דהאי ברייתא איירי בשיש במקח זה אונאה מופלגת ולא מהני בזה לשון כולל כי כל לשון כולל בזה תרשיע ואם היה אומר סתם יודע אני שיש במקח זה אונאה אינו מועיל אלא בענין שאין בו אלא שתות ובזה איירי עיקר פלוגתא דרב ושמואל באופן שאין במקח אונאה רק שתות ולשמואל מהני כל שאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה אפילו בלא יודע אני ורב סובר דצריך לומר יודע אני וממילא על שיעור שתות הוה שפיר קצוב על ידי אמירות אין לך עלי אונאה וכנ"ל ובהכי מוקמינן ברייתא דקתני שם דע"מ שאין לך עלי אונאה מהני דליכא שם רק שיעור שתות ומפרש ואומר יודע אני שיש במקח זה אונאה וכן הא דאמרינן דלוקח מבעה"ב אין בו אונאה דפירש"י דהוה כמפרש משום דאיירי בשיעור שתות דהוא קצוב ובאמת אילו היה נמצא בהמקח שיעו' בטול מקח לא היה מועיל לפי האי לישנא דנקט הברייתא יודע אני שיש בו אונאה והאי ברייתא דנקט שם בד"א בסתם אבל מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה איירי שיש במקח הזה שיעור אונא' מופלגת עד פלגא דבשיעור כזה לא הוה מהני אפילו היה מפרש ואומר יודע אני שיש ביטול מקח במכר זה משום דשיעור מופלג מאונאה עד פלגא אינו נכלל בהאי לישנא כמו דאמר רבי יוחנן בירושלמי דאפילו בקרקע דאמרינן אין בו אפילו ביטול מקח מ"מ אונאה מופלגת יש בו ובהכי איירי ברייתא דבא להשמיענו שאם בא לעקור ולבטל עסק אונאה מופלגת שיש במקח צריך לפרוט ולומר בלשון זה ולדוגמא ולראיה בעלמא מייתי תלמודא האי ברייתא דמבואר שם לחלק בין סתם למפרש אבל זה וודאי ברייתא קמייתא אף דאיירי במפרש ואומר יודע אני. מ"מ לא איירי אלא באונאה שתות דמקח קיים ומחזיר אונאה וברייתא בתרייתא איירי מעסק אונאה מופלגת וצריך לפרוט ולומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ואפשר דאף אם היה אומר יודע אני שיש במקח הזה אונאה מופלגת מהני והיינו הך רק האי ברייתא השמיענו שיעורא דקצה האחרון משיעור אונאה מופלגת עד כמה היא ונקט שיעורא דמנה ומאתים היינו פלגא והשמיענו עוד הבריית' בשיעור פלגא הוה עדיין בכדי שהדעת טועה ומשו"ה היא שיעורא היותר אפשר להיות בשיעור דיסוד אונאה ומקרי אונאה מופלגת אבל ביותר מפלגא אפשר שיוצא מכלל דינא דאונאה משום דהוא שיעורא שאין הדעת טועה אשר מבואר דינו בסי' ר"כ סעי' ח' דאינו צריך בה הודעה ולא על מנת אלא נכנסת בגדר מחילה מעצמה וכמבואר שם בסוגיא דצמד ובקר בדף ע"ח:

יוד והנה ראיתי בש"ך ס"ק י"ג וז"ל עי' סימן ר"כ סעי' ח' ודו"ק עכ"ל והציון הוא על סעיף כ"ב ולא ידעתי מה ענינו מסתעף לסעיף זה ולענין הנאמר שם ובפרט שהש"ך מסיים ודו"ק משמע שיש בזה דיוק עמוק לכן נראה שט"ס בציון הלז ועיקר ציונו של הש"ך ראוי להיות על האמור בסעיף כ"א שצריך לפרוט ולומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה לזה מציין שצריך לדייק מהאמור בסי' ר"כ סעיף ח' דע"כ בשיעור פלגא עדיין בכלל שהדעת טועה הוא וכמו שדייק עלה הלח"מ שהבאתי לעיל:

יא וניחא מאוד דהטור מביא בסי' רכ"ז לשון הרמב"ם דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ולא השיג עליו כלום משו' דהתם הרמב"ם לישנא דבריית' נקט לה וגבי אונאה צריך לפרוט דוקא משום דיש כמה מדריגות והרבה חילוקי דינים גבי אונאה שדין א' אינו שוה לדין שני כמו שביארנו רק גבי ענין מומין שאין בו ענינים מחילופי דינין ואין הפרש בין מום קטן לגדול ובין שפוחת הרבה דמים ובין מום שפוחת מעט והרמב"ם מצריך אף גבי מומין שיפרוט דווקא את המום או לקצוב עליו דמים ולפרש שכך וכך דמים הוא פוחת בזה שפיר חקר עליו למה לא יהיה סגי לה בכולל ולומר להלוקח שידע שיש לה מום יהיה מה שיהיה דהא אין בענין מומין מדריגות וחלוקי דינין המשתנין זה מזה כמו באונאה ע"ז כתב הטור דע"כ הרמב"ם לשיטתו אזיל דסובר דבעינן דוקא דבר קצוב וכמו שמסיים הרמב"ם שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל אבל לשיטת הרא"ש וכל הפוסקים החולקים עליו בהאי דינא דדבר קצוב פליגי גם בזה ואינו צריך לפרוט ולפרש את המום והרמב"ם דנקט וקאמר ג"כ שצריך לפרש כמו שמפרש באונאה לאו למילף קאתי מהתם כמו שעלה על דעת המגיד. והקו' שכתב המגיד ראיתי בב"ח שכתב דיש לפרוך על הקו' ע"ש ועוד כבר כתבתי שערבך ערבא צריך למה פסיק' ליה כ"כ באונאה עד שבא למילף אף מומין מינה אבל העיקר כמו שבארנו דבאונאה מפו' הענין קצוב בבריית' והתם ליתא מאן דפליג דודאי בעי לפרוש ולפרוט מטע' שבארנו ולכן כתב הרמב"ם לשיטתו דבאמת בעינן בכל מקום דבר קצוב א"כ ממילא צריך אפילו גבי מימין לפרש ולפרוט כמו גבי אונאה. כי סברתו דאפילו אם לא היה באונאה מדריגות וחלוקי דינים היה הדין דצריך לפרוט ולפרש משום דהמוחל צריך לידע סך קצוב כמה הוא מוחל ולזה עשה דוגמא במומין מאונאה:

הש"כ בס"ק ט"ו כתב דנו"נ באמונה אף ביטול מקח אין לו ומוכיח מהא דכלל הברייתא בחדא מחתא עם ע"מ שאין לך עלי דמסקינן דאיירי במפרש ומוקמינן באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ואיירי בביטול מקח ע"ש ולמאי דבארתי דהאי ברייתא לא קאי ואיירי רק ע"מ שאין לך אונא' לחוד משיעור שתות א"כ אזדא לה ראייתו מעיקרו. אולם כמו שבארתי שיטת רמב"ם בפירושו דנו"נ דקאי על השכירות שמשתכר ודאי אפי' ביטול מקח אין לו וגם לפיר"ח ניחא דאף בביטול מקח הוא:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה