שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
חו"מ תשובה א
שאלה א' מבעלי חנויות קנה סחורה מסוחר א' שהיו לו סחורות ממסחור עיר פלוני ואף סחורות ממדינה אחרת וידוע שמדרך ומנהג הסוחרים בעת שמוכרים סחורתם על ריוח הנקרא פרעצנט היינו שכל בעלי חנויות נותנים נאמנות להסוחרים באיזה מקח קנו הסחורות במקומות הללו ומתפשרים עבור ריוח כפי האפשרי ונגמר המקח ביניהם וקיבל בעל החנות את הסחורה. ואח"ז טען בעל החנות איך שנמצא אצלו ב' חתיכות סחורה ידועים וניכרים שעולה לחשבון מסויים והראה לתגר ולקרוביו ונמצא אונאה בהם שנתאנה הסוחר בשעה שקנה אותם במקומות הנ"ל:
א תשובה לפום רהיטא הוה האי דינא דנושא ונותן באמונה המבואר בפ' הזהב דף נ"א בברייתא ופסקו כל הפוסקים ברמב"ם פ' י"ג ממכירה ובטוש"ע סימן רכ"ז סעיף כ"ז הביא שם לשון הרמב"ם וז"ל כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה:
וזה לשון המגיד שם חפץ זה כו' כך פיר"ח במביא סחורתו ומצאו חבירו הרוצה ללוקחו ונתרצו לתת לו סך ידוע מהריוח והלה אומר לו בכמה קנה וכן הוא האמת אין לו אונא' לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל וכן לשון נימוק"י פ' הזהב בשם ר"ח באומר לו אני מאמין כמה נתת והריני נותן לך ריוח כך וכך אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו דין אונאה שהרי לא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקחן עכ"ל:
וז"ל הטור שם שמתחילה הביא לשון הרמב"ם הנ"ל ואח"כ כתב וי"מ דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית ואני מאמינך ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתיה דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל:
וראיתי בדרישה וז"ל ומש"כ אין בו אונאה שאפילו נתאנה כו' זה חוזר גם אדברי הרמב"ם וסיומא דשני הפירושים הוא וק"ל עכ"ל גם הב"י הביא שם על דברי העור כל דברי המגיד הנ"ל ואח"כ מסיים מש"כ הטור אפי' לא אמר בכך לקחתיו אלא תן לי חפץ זה כשקנית כו' פירוש זה כתוב בהג"א פ' הזהב בשם אור זרוע ומשמע להטור שהוא פירוש מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ב"י:
והסמ"ע ס"ק מ"ו כתב ולי נראה דחידשו הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפי"ה אין בו אונאה כיון שאומר בהדיא שמאמינו לו ליתן לו בעדו כל מה שנתן ועוד יתן לו ריוח נמצא מתחילה לא היה כוונתו על שיווי המקח עכ"ל סמ"ע:
ובהשקפה הראשונה דברי סמ"ע מילתא דסברא הוא וכן כ' מהרי"ט סימן י"ט ע"ש. ובאמת כן שאייטת לשון הטור דיש בו רבותא בדברי הי"מ דהא דייק הטור וקאמר וי"מ דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אומר לו תן לי כמו שקנית ואני מאמינך כו' וכן הוא לשון הר"ח בנימוק"י ובהג"א שאומר שאני מאמינך ממה שתאמר אח"כ שנתת עבורו כו' וא"כ משמע משייאטות לשון הטור דכשמודיע באיזה סך קנהו והלה מאמין לו שאינו משקר פשוט יותר שאין בו אונאה דידכו מחיל והא דדייקו הר"ח והג"א שאינו מודיעו מקודם אלא בשעת הקני' מאמינו בכמה שיאמר הוא לרבותא דאפי' בכה"ג אין לו אונאה אף שאינו יודע בשעת הקניה סכום המקח ולא שייך שם לומר דידע ומחיל מ"מ אין לו אונאה אף שנתאנה מוכר הזה מן המוכר הראשון צריך לקבלו:
גם לישנא דתלמודא בבריית' דנקט נו"נ באמונה דייקא כפירש ר"ח והג"א דמשמע בשעת הקנייה אינו יודע כלל סכומו של המקח וזהו ענין אמונה האמורה שם שמאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ המקח, אבל לפירוש הרמב"ם אינו מבואר מאי ענין לשון אמונה שייך כאן דאחרי שהמוכר מפרש לו ואומר בכך וכך לקחתיו והלוקח למראה עיניו ישפוט ולבו ישים לדעתו על מקחו ואם אעפ"כ הוא מקבל את המקח הזה ליתן לו סכום שנתן הוא אין כאן כ"כ ענין אמונה. וכפי הנראה מדיוקא דלישנא דאמונה דאיתא בברייתא יצא לו להר"ח ולפוסקים הנ"ל לפרש ולומר האי רבותא דבהכי איירי דאפי' בשעת גמר הקניה אינו יודע ואינו שואל סכום של המקח רק שמאמינו בכמה שיאמר ולא שייך כ"כ לומר דידע ומחיל מ"מ אין בזה דין אונאה:
ומעתה לפי המבואר מכל הפוסקים לא שייך בנ"ד דין אונאה ואף שיש בנ"ד דין ביטול מקח שנמצא שנתאנה מוכר הוא הסוחר בלקחו סחורה זו הרבה יותר משתות כבר ביאר הש"ך רכ"ז ס"ק ט"ו דבנו"נ באמונה אפילו ביטול מקח אין בו ע"ש:
ב אולם שמתי אל לבי לעמוד על מקורן של הדברים הללו ועל שורשן כי ע"פ דברי פוסקי' הללו נתבטל ונעקר כמעט כל עיקר דין אונאה דהלא נעשה מנהג קבוע ודרך התגרים כמעט בכל המקומות רובן ככולן לעשות מסחרת' עד"ז שבעלי חנויות קונים הסחורה אצל הסוחרים ע"פ שהסוחר אומר על נאמנות בכך וכך לקחתיו ונוטל ריוח כך וכך עבור טירחתו וביטול מעותיו איזה דבר קצוב ולכן מהראוי שלא יהא כלל דין אונאה שאף שנמצא באיזה סחורה שנתאנה המוכר הוא הסוחר בלקחו מיד המוכר הראשון עד אף יותר משתות אין טו"ת אונאה לכל הקונים מהסוחר. ואף. עלי חנויות מוכרים לבע"ב ג"כ על נאמנות שאומרים בכך וכך לקחתיו ולפי הפסק חתוך אשר קבעו כל הפוסקים בהסכמה א' קרוב לומר שתשתכח תורת אונאה מישראל כל עיקר אחרי שכל המו"מ הוקבע ונהוג בין הקונה והמוכר שהלוקח חוקר ודורש אצל המוכר עד שהמוכר מגלה לו כל לבו לומר לו בכך וכך הוא דמי קרני מהמקח הזה וממילא אין דין אונאה שאפילו נתאנה מוכר ראשון הוא פטור. לכן אמרתי להחזיר הדבר ליושנה ושאין שכחה כלל לתורת אונאה מעיקרא ע"פ קוטב דת ודין ואמת ואמינה אפילו לנו"נ באמונה ואחרי המחילה שגו כל הפוסקים ביסוד למקור דנו"נ באמונה ות"ל אני אבארם לאמיתתן:
ג ובהקדם אמרתי לבאר לחקור ולדרוש על סברת סמ"ע בס"ק מ"ו וכן מפורש במהרי"ט סימן י"ט ע"ש דעכ"פ סברתם הוא דיש יותר ענין רבותא לפירוש ר"ח דהלוקח אינו יודע בשעת גמר הקני' את סכום המקח רק שמאמין כפי שיאמר אח"כ ועדיין אינו יודע דלימחול משא"כ לפירוש הרמב"ם דהמוכר לו מפרש בכך לקחתיו ויודע סכום המקח וידע ומחיל:
אך אני חקרתי לומר איפכא דהנימוק"י שהביא בשם ר"ח והג"א והטור שדייקו לפרש ולומר דבשעת הקניה אינו שואל ודורש כלל סכום המקח רק שמאמינו וסומך משעה ראשונה ליתן לו מקח שיאמר לו אח"כ כמה נתן עבור חמץ הזה בכי האי גוונא שייך שפיר הדין לומר שאין בה דין אונאה וכפי טעמא דיהיב הר"ח שם למלתא דמסיים ואומר לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקחן ע"ש ושייך שפיר לומר כאן דאף שנתאנה המוכר בהלקחו מקח זה מהמוכר ראשון צריך הלוקח הזה לקבל וכמו שסיים הטור דאדעתיה דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאהו ע"ש וסברא נכונה היא משום דלא הקפיד מעיקרא לחקור על סכום המקח ודומה לענין חליפין בחליפין דקיל"ן דאין בו אונאה ועיין ברמב"ם ריש פי"ג והובא בסי' רכ"ז סעיף ך' הטעם דזה חפץ במחט יותר מבשרין ע"ש. ועיין בראב"ד שם ובמגיד הביאו הב"י בשם רמב"ן דווקא באינו מקפיד על שוויו בשעת החליפין ע"ש באריכות וענין הזה לפירש ר"ח דומה ממש לזה דקמסיים טעמא שלא סמך משעה ראשונה להקפיד כלל על שיווי של החפץ אם לזול אם ליוקר ויש הוכחה שמוחל על אונאה שימצא בזה שנפשו חשקה מאוד אל החפץ הזה מדלא שאל מתחילה על סכום המקח ודומה ממש למש"כ הרמב"ם גבי חליפין שזה חפץ יותר במחט מבשריון כנ"ל וכ"ז לפי פי' ר"ח אבל לפי המבואר ברמב"ם דהמוכר אומר ללוקח בשעת המכירה בכך וכך לקחתיו והלוקח רואה ושומע סכום דמי המקח וראוי לומר שמקפיד זה הלוקח על דמי שוויו ואינו מוחל מעולם על אונאה אשר יש במקח הזה. רק שלמראה עיניו שפוט ישפוט שחפץ הזה שוה בשופי דמי המכירה שנותן עבורו וטועה בדמיונו כמו דאמרינן כל לוקח דעלמא ואפילו תגר יש לו אונאה משום דאמרינן מחמת שהוא להוט בקניות חפץ זה בחפזו כוזב לו דמיונו ששוה דמי מקחו במלואו ואח"כ יכול לחזור ולומר טעיתי בשעת קנייתי כי הראיתי לתגר ולקרובי ויש בו אונאה. והכא נמי זה הלוקח מהמוכר ואומר הלוקח בשעת המכירה בכך וכך לקחתיו זה החפץ ואם נתאנה מוכר זה מן המוכר הראשון בהלקחו מאיזה טעם לא יהא אונאה ללוקח שני ומאי עדיף מוכר זה מכל מוכר דעלמא דמדרך המוכר לשבח את מקחו ואומר שוודאי שוה חפץ זה דמים הללו ונתרצה הלוקח על דיבורו ליתן לו סך המדובר מ"מ חוזר אח"כ על אונאתו הלוקח אם אינו שוה מה שנתן כמו כן נימא לוקח זה ששמע סכום הדמים שנתן המוכר עבור החפץ וטעה בדמיונו אשר כוזב לו שוודאי שוה סך הזה ומאין רגלים והוכחה נמצא ונראה כאן לומר שזה הלוקח מחיל על אונאה אשר נמצא בחפץ הזה בפשיטות אפשר לומר שמעולם לא עלה על לב הלוקח לקנות חפץ זה יותר משוויו ומקפיד שיהיה שוה בשופי בטובו ומליאו ולא נטה את לבו למחול לו כלל על אונאה אשר יש במכר הזה ואם נמצא שנתאנה מוכר זה מיד התגר ראשון שקנה אצלו מפני מה לא נימא שיחזור לוקח זה על אונאתו מיד מוכ' הזה דדווקא לפירוש ר"ח שחזינן דזה הלוקח לא קא קפיד משעה ראשונה על שיווי של המקח וסמך על הדמים שנתן זה וההוכחה הוא מדלא שאל ודרש כלל בשעת הקניה על סכום הדמים וקצבתן מוכח דשפיר מחיל על אונאה שימצא שנתאנה מוכר זה במקח זה מתחילתו אבל לפי דברי הרמב"ם אין דמות ראיה והוכחה כלל שלוקח זה לא מקפיד מתחילתו על שיווי המקח ונתרצה ליתן הדמים שנתן זה אף ליוקר אדרבא אפשר שלא מחיל כלל רק ששמע וראה וטעה בדמיונו ששוה סכום הזה מקח הזה וא"כ אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר הזה בהלקחו מן מוכר ראשון הא מסקי' בסי' רל"ב סעיף י"ח דאפילו בקונה מסרסור שלוקח ומוכר לאלתר ולוקח זה יודע שהוא סרסור אעפ"כ אמרינן לא מפני שהוא נתאנה רשאי להונות אחרים ע"ש אף דדעת הרמב"ם שם שהסרסור נשבע ונפטר ע"ש דמסקינן טעמא דמילתא דהלוקח פשע שלא החזירוהו קודם שימות ע"ש וכאן נימא דלא מפני שנתאנה מוכר זה בהלקחו מהמוכר רשאי להונות את לוקח זה וקוטב הדין שלוקח זה חוזר עליו והוא יבקש אונאתו ממוכ' הראשון ומשום שאמר מוכר זה להלוקח והודיעו בסך שקנה אין סברא וראיה והוכחה דסביר וקבל לוקח זה להיות מוחל על האונאה שיש כאן במקח הזה. והברייתא דייק ונקיט נו"נ באמונה כפירש ר"ח דייקו דבשעת הקני' סמך מתחילה על נאמנותו כפי שיאמר המוכר ולא מקפיד על שיווי המקח כלל ומשו"ה אין בו אונאה אבל לפירש רמב"ם אין כאן אמונה מעיקרו הואיל ושומע הלוקח סכום דמי החפץ ובעיניו רואה ועולה על רוחו ודמיונו ששוה בשופי דמים הללו שפוסק עבורו וכבר ראיתי במוהרי"ט סימן י"ט שעמד על מקצת הדברים לחקור בזה, הביאו בעל נתיבות משפט רכ"ז ס"ק י"ט בקיצור ע"ש. ומהרי"ט אסברה לה דנו"נ באמונה הוי כאלו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות חפץ זה ע"ש וכתב עליו הנתיבות שזה דחוק וראיתי במהרי"ט עצמו דמאריך בהא מילתא בפיטומי מילי דסברא מפני מה נעשה זה כשלוחו מעיקרו על קניית מקח זה. ובהאי סברא מתרץ מה שהקש' שם על פירוש ר"ח מדינא דתשו' הרא"ש ההובא בש"ע סי' כ"ה במי שנתרצה על שומת לוי בשעת המקח ואח"כ טעה לוי בשומא יכול לחזור ויש אונאה דלא עדיף ממי שפירש ואומר ע"מ שאין לך עלי אונאה כן מסיים הרא"ש ע"ש ולכן הקשה מהרי"ט מה לי נתרצה בשומת אחרים כדינא דהרא"ש הנ"ל ומה לי נתרצה בשומת המוכר עצמו האי דינא דנו"נ באמונה ולמה אין בו אונאה ומתרץ ע"פ סברא הנ"ל דשאני כאן דהוה כאלו שוויה שליח שיקנה בשבילו בין רב בין מעט ע"ש באריכות ודברים דחוקים מאוד. והנראה דלשיטת הר"ח מעיקרו לק"מ קו' מהרי"ט דהא עיקר טעמו של הר"ח הוא בנו"נ באמונ' דמתחיל' לא סמך הלוקח על שיווי החפץ אלא על הדמים שנתן זה וא"כ חזינן דלא קפיד לעמוד על שוויי משא"כ האי דינא דהרא"ש כמבואר בטור התשובה באריכות שמעיקרא התווכחו המוכר וליקח על שיווי המקח זה אומר בכה וזה אומר בכה ואח"ז נתפשרו שישומו לוי לעמוד על שוויו וא"כ חזינן דאינו מוחל לוקח זה על אונאתו ורוצה להעמיד המקח על בוריו בשוויו וכל זה לשיטת הר"ח. אבל על שיטת הרמב"ם דאיירי שהמוכר הודיע ללוקח בשעת המכירה דמי מקח באיזה סכום קנאו מהמוכר ראשון וליכא שים הוכחה דלוקח מוחל ולא מקפיד על אונאתו ודאי קשה מה שהקשה מהרי"ט מאי שנא מהאומר ע"מ שאין לך עלי אונא' יכול לחזור דלא ידע מאי מחל ומאי שנא זה דנו"נ אמרי' שפיר דמחיל אף דלא ידע מידי ובפרט שהארכנו שע"פ שיטת הרמב"ם ישתקע תורת אונאה כל עיקר מישראל שלא תמצא מוכר ולוקח שמדרך תגרים שהלוקח שוטט ודורש לבקש אמונה באיזה מקח קנה המוכר וכנ"ל:
ד ולהשקיט כל מבוכות והערות הללו יגעתי ומצאתי לעמוד על אמיתת כוונות הרמב"ם בענין זה ובמחילה מכבוד הרב המגיד והב"י ומהרי"ט וסמ"ע וש"ך ובעל נתיבות משפט כולם לא עמדו ולא הלכו כאן בנתיבות משפט:
כי המגיד הביא כאן על דברי הרמב"ם שכך פיר"ח וכו' העולה על רוחו שכיוונו שמועותיהם ושניהם לדבר א' נתכוונו אבל האמת הוא שקשה לזווגם כקריעת ים סוף שיטת הר"ח לשיטת הרמב"ם ולא קרבו זא"ז ומר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בפלוגתא רחוקה:
כי הלא תראה דהר"ח כמו שהובא במגיד ונימוק"י ובהג"א ובטור קבעו כל קביעות הדברים מעסק המכירה הכל בפיו של לוקח איך שהלוקח הוא ראש המדבר לעשות עסק מסחור מהמכירה הזאת ולוקח הוא האומר למוכר תן לי חפץ זה כמו שקנית ואני מאמינך כו' ע"ש ועוד שכולם דייקו בלשונם לומר דבשעת גמר הקני' עדיין נעלם סכום דמי המקח מן הלוקח ואינו יודע עדיין באיזה סך קנאו מוכר זה מן המוכר הראשון רק שמאמינו לו בכל אשר יאמר אח"כ דלדעת הר"ח זהו עיקר כוונת הברייתא בלישנא דאמונה שזהו האמונה שאינו יודע בשעת מעשה הקני' סכום דמי החפץ וסומך על אמונת המוכר כפי אשר יאמר סכום המקח שנתן עבורו. וענין אונאה הנאמר שם הוא במה שנתאנה מוכר הזה כשקנה חפץ הזה מיד מוכר הראשון. וז"ל הנימוק"י אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה כו' וכן בהג"א וז"ל ואם נתאנה לוקח ראשון ואינו שוה כמו שנתן אפ"ה צריך זה ליתן כמו שהתנה אפילו אינו שוה וכן הוא בטור ע"ש. אבל הרמב"ם דייק ונקט כל הענין בדרך אחר שקבע כל עסק דברי המכירה הכל בפי המוכר וז"ל הרמב"ם כיצד אומר חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה עכ"ל הרי שכל עסק המעשה דבר המכר קבוע בפי המוכר והוא ראש המדבר בענין המכירה ואף זאת שלא מעלים סכום קצבות סך דמי המקח מן הלוקח בשעת גמר המכר ואף זאת שלא הזכיר הרמב"ם שנמצא אח"כ אונאה בדמי המקח בשעה שקנאה מוכר זה ממוכר הראשון כמו שמבואר זה בשיטת הר"ח:
ה לפיכך נראה ברור בעליל שלא כדברי המגיד וכל הפוסקים שדימו ששיטת הר"ח עם שיטת הרמב"ם המה אחדים אבל האמ' שהמה שני ענינים נפרדי' ודעת הר"ח הוא לפרש כוונת אין לו אונאה האמורה שם בברייתא קאי על עסק אונאה שנמצא שנתאנה מוכר זה בעת הלקחו אצל מוכר הראשון ואיירי דווקא כמו שדייק הר"ח דהאי לוקח אינו שואל וחוקר כלל בשעת קנייתו על סכום דמי קצבת המקח רק שמאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ ומתחייב ליתן לו אותו סך שנתן זה אם לזול אם ליוקר וכמו דמסיים הנימוק"י והג"א והטור בשם הר"ח ביסוד טעמא דמלתא דמשו"ה אין לו אונאה דחזינן דלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל:
וזהו לישנא דאמונה האמורה בברייתא כלומר שמתחייב ליתן כפי שיאמר על נאמנותו איזה סך שנתן עבור חפץ זה. ומחמת שלוקח אינו דורש כלל בשעת קנייתו על סכום החפץ ממילא ראוי ונראה לומר דקמחיל על אונאה אשר המצא תמצא במקח זה ונפשו חשקה בחפץ זה מאוד וכדמפרש שם בסעיף ד' גבי חליפין דאפילו מחט בשריון אין אונאה דחזינן שזה חפץ במחט יותר מבשריון ועיין במגיד ובב"י מה שהביאו דטעמא דחליפין דחזינן דלא קפדי אשווין ואי"ה אחקור לקמן בענין חליפין:
וזהו דווקא כשהלוקח אינו יודע סכום המקח בשעת הקני' אבל אם היה אומר לו המוכר סכום המקח אף שאומר לי בסכום הזה קניתיו וזה מאמין לו מ"מ יש לו אונאה דהא אין כאן הוכחה דאינו מקפיד על שיווי החפץ וקמחיל על האונאה דאפשר דוודאי קמקפיד על שוויו רק שעינו הטעתו כמו דאמרינן כך בכל לוקחי כמו כן לוקח זה ששמע סך המקח עלה בדמיונו ששוה סכום הזה ושפיר דייק הר"ח שהלוקח אינו יודע בשעת הקני' סכום המקח מוכח שאינו מקפיד על שוויו וקמחיל אונאה אשר ימצא בזה:
וניחא דקבע הר"ח כל עסק האמירה הזה בפי הלוקח דהלוקח הוא דאינו יודע סכום המקח ובלוקח שייך זה הדבר שיאמר למוכר שיקבל אצלו מסחור זה כמו שקנה אבל אין סברא שיאמר ענין זה המוכר אחרי שהוא יודע סכום המקח רק הלוקח מסתמא אינו יודע סכום המקח וכשנתעורר חפצו וחשקו למסחור זה אינו מקפיד על שוויו אף ליוקר וקמחיל על אונאה אשר יש שם:
ו אולם הרמב"ם דרך אחרת עמו ואין דעתו לפרש כוונת הברייתא בדרך זה. ושיטת הרמב"ם דלא קאי ענין אונאה האמור' שם על אונאה שנתאנה מוכר הזה אצל מוכר הראשון אלא עיקר ענין אונאה האמורה שם הוא במה שמוכר זה מעלה משכורתו בזה המקח הרבה מ"מ אין כאן דין אונאה באותו יתרון שמעלה המוכ' להשתכ' סך רב על המקח יותר מדמי הקרן שנתן עבור מקח זה אצל מוכר הראשון ושיטת הרמב"ם הוא דהאי ברייתא דנו"נ באמונה בחדא גוונא מתפרשת עם הסיפא דקמסיים שם ע"מ שאין לך עלי אונאה דמסקינן שם בתלמודא דאיירי במפרש יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ולא אמכור אותו לך אלא במאתים וכדאיתא בסעיף כ"א שם וכולה ברייתא בחדא גוונא איירי דהמוכר אומר ומפרש יתרון האונאה שעושה במקח הזה ומשמיענו ברייתא ענין זה בתרי גווני היינו בין שהמוכר אומר ללוקח שהוא יודע שהחפץ זה אינו שוה אלא מנה ומוכר לו במאתי' או שלא אומר שיודע שאינו שוה כו' אלא אומר שלקחו במנה ורוצה למכור דווקא במאתים ועל שניהם מסיים ברייתא דאין בו אונאה הואיל ומוכר מפרש וזה הלוקח שומע ומתרצה לזה שפיר אמרינן דקמחיל על אונאה זו שנפשו חשקה מאוד בקניית מקח זה אף ליוקר:
ז וניחא מאוד שדברי רמב"ם משונה מפיר"ח שהר"ח קבע כל עסק המכירה בפי הלוקח והרמב"ם קבע כל עסק קביעות המכירה בפי המוכר וכבר עמד על שינוי זה בדרישה ע"ש ולא מצא מרגוע לזה אבל באמת לפי מה שהערותי בזה מעיקרא לא קשה מידי דהא הרמב"ם קבע ענין עסק האונאה האמור גבי נו"נ באמונה הוא במה שהמוכר מעלה להרויח משכורתו הרבה ודומה לענין מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ולכן כמו שהברייתא קבע ענין זה תקוו של המוכר שהוא האומר יודע אני שאינו שוה כו' דוגמא לזה קבע הרמב"ם ג"כ גבי נו"נ באמונה בפי המוכר. כי בחדא גוונא איירי או שהמוכר אומר יודע אני כו' או שהמוכר אומר בכך וכך לקחתיו ואני מעלה להשתכר בו עבור מנה מאתים ובברייתא גופיה באופן שמעלין על המקח ממנה על מאתים קבע ברייתא אמירה זו בפי המוכר ובלוקח קבע ברייתא אמירה זו והיפך שהוא פיחת המקח ממאתי' על מנה ואומ' יודע אני ששוה מאתי' ולא אתן לך רק מנה והענין פשוט דמסתמא דרך תגרים הוא כך שהמוכר הוא מעלה על המקח כל האפשרי והלוקח הוא הפוחת ע"ד שאמרו רע רע יאמר הקונה: (ח) ועוד נראה פשוט דיש רבותא במה דקבע ברייתא האי אופן שמעלה המקח בכפל ממנה למאתים המוכר הוא אומר זה אף שזה וודאי אם היה הלוקח אומר כך יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ואני נותן לך עבורו מאתים פשיטא שאין בו אונאה דהא קמחיל בפירוש עסק אונאה והמותר שיש בזה המקח. אבל כשהמוכר אומר כך שהוא יודע שאינו שוה אלא מנה כו' ממילא לא קא אלים כ"כ ענין המחילה כאן דאפשר אינו עולה בדעת הלוקח ליתן פטר מנה מאתים ולמחול כ"כ רק שדומה בדעתו שהחפץ זה שוה באמת מאתיים ומה שהמוכר אומר שאינו שוה רק מנה מגזם ואומר כך ולהשביח מקחו אומר כך כמבואר בסעיף ך"ב ע"ש קמל"ן הברייתא דאפילו בכה"ג שהמוכר אומר זה ולוקח שומע ושותק ונתרצה במקח אמרינן דמחיל על אונאה וכן בסיפא בפוחתין המקח אם המוכר הוא הפוחת ומפרש ואומר שיודע אני ששוה מאתים ואני מוכר לך במנה אין לך מחילה מפורשת יותר מזה. אבל כשלוקח הוא אומר כך למוכר שיודע אני ששוה מאתים כו' אפשר שעדיין אין המוכר מוחל רק שחושב וטועה אף שהלוקח אומר ששו' יותר מיטעי הוא דקטעי וא"כ ראוי לומר שיש כאן אונא' קמל"ן ברייתא דמ"מ אין כאן אונאה:
ובנו"נ באמונה כמו שביארנו לשיטת הרמב"ם דעניינו דומה למפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא ק' כו' ויש רבותא בשניהם דאי לא הוה נקט התנא רק האי בבא דיודע אני ה"א התם שייך לומר דהלוקח קמחיל כל יתרון האונאה הואיל ושומע מפיו של המוכר שהוא יודע שאינו שוה אלא ק' אבל בהאי בבא שחפץ זה לקחתיו בק' אפשר דלא קמחיל לוקח רק שטועה בדמיונו שמוכר הזה לקח בזול הרבה בחצי שוויו ובאמת חפץ זה שוה מאתי' וא"כ אח"כ שנמצא בו אונאה יכול הלוקח לחזור קמ"ל ברייתא דלא אמרינן הכי אלא תלינן דלקח קמחיל על אונאה במקח זה. ואי הוה נקט האי בבא בכך ובכך לקחתיו היה אפשר לומר סברא להיפך דדווקא בזה אמרינן דלוקח קמחיל על אונאה ויתרון שמעלה המוכר בזה המקח דהואיל ושומע הלוקח שמוכר הזה קנאהו במקח סכום הזה. מסתמא אינו שוה זה החפץ יותר דמי פתי יסור למכור את שלו בפחות משוויו לכן המחילה מוכחא טובא אבל בהאי בבא שאומר מוכר יודע אני שאינו שוה אלא ק' יש מקום לומר דלא קמחיל הלוקח רק שחושב דהמוכר להשביח מקחו אומר זה ובאמת החפץ זה שוה יותר וכנ"ל קמ"ל דבין בנו"נ באמונה ובין גבי יודע אני אף שהמוכר הוא אומר זה ולא לוקח מ"מ תלינן במחילה אצל הלוקח ולא בדמיון טעות. ועוד נראה דנו"נ באמונה וענין יודע אני כו' המה שני עניינים דגבי נו"נ באמונה דאומר כך וכך אני משתכר לא צריך לסיים ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל גבי יודע אני שאינו שוה כו' צריך לסיים בה ע"מ שאין לך עלי אונאה ואף זאת דלא מהני אלא לר' יהודה עיין תו' ד"ה בד"א כו' אבל בנו"נ באמונה דכך וכך אני משתכר מותר אפילו לר' מאיר הואיל ולא אומר כלל ע"מ ולקמן נחקור בזה עוד:
ט ומצאתי הדבר כדברי מפורש ברמב"ם פי"ד ה"א וז"ל כבר ביארנו שהנו"נ באמונה ואומר כך וכך אני משתכר אין לו אונאה ואפילו אומר חפץ זה לקחתיו בסלע ובעשר אני מוכר מותר אבל ב"ד היו חייבים לפסוק שערים שלא יהי' כ"א משתכר כל מה שהוא רוצה ע"ש עכ"פ מבוא' ומפור' הדבר שערן אין לו אונאה הנאמר ונשנה שם בפ' י"ג ה"ה דנו"נ באמונה קאי ואיירי על היתרון שמעל' המוכר להשתכר הרבה יותר מכדי קרנו ולא קאי על עסק אונאה שנתאנה המוכר בהלקחו מיד הראשון:
ובהשקפה ראשונה אמרתי שנעלם מהמגיך לשון הרמב"ם זה בעת שכתב בר"פ י"ג על דין דנו"נ באמונה לסמוך פיר"ח ולשתפו לשיטת הרמב"ם. אח"ז ראיתי במגיד ריש פי"ד שם ובלח"מ שמבאר דברי המגיד ע"ש והולך לשיטתו דהרמב"ם סובר כשיטת ר"ח דאונאה דנו"נ באמונה הוא שלוקח מחוייב לקבל עליו מה שנתאנה מוכר בלקחו ממוכר ראשון ויליף הרמב"ם בדרך דמיון דהואיל ומחוייב לוקח לקבל עליו אונאה של המוכר ממילא רשאי להשתכר הרבה ע"ש. אבל דעתם רחוקה מאוד מפשוטו דידוע דלשון הרמב"ם דנקט וקאמר כבר בארנו משמע שהדבר מבואר ומפורש באר הטיב ולא מכללא אתמר ולא מדיוקא אתמר ושלא כדברי המגיד והלח"מ דלדבריהם לאו בפירוש איתמר אלא מדיוקא לכן החמת כמו שבארנו שיטת הרמב"ם בזה: ושיטת הרמב"ם דהבריית' משמיענו תרי גווני דאין אונא' בספר' או שמפ' חפץ זה בכך וכך לקחתיו או שמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה כו' והרמב"ם נקט שם בפ' י"ג שני הדינים דמפרש ואומר יודע אני והאי דינא דנו"נ באמונה סמוכי' ותכופים זה לזה משו' דלשיטתו תרוייהו חדא נינהו. אבל הטוש"ע דלדעתם שני ענינים נינהו לכן ריחקן דינים הללו דינא דמפרש בסעיף כ"א ודינא דנושא ונותן באמונה בסעיף כ"ז ע"ש:
ולדעתי לישנא דנו"נ באמונה כהרמב"ם דייקי דקאי על המוכר. כיגם אידך ברייתא דאיתא שם הנו"נ באמונה לא יחשוב את הרע באמונה ואת היפה בשווי' כו' זה קאי ודאי על המוכר שמוכר באמונה ואומר בכך וכך לקחתיו וכן מאי דאיתא באגדה פ' במה מדליקין ששואלין בשעת הדין נשאת ונתת באמונה פשיטא שקאי על המוכר כמו כן האי ברייתא דאין לו אונאה בנו"נ באמונה קאי ואיירי על המוכר ולא כפי' ר"ח דקאי על לוקח וראיתי בתו' ד"ה לא יחשוב את הרע באמונה דמביא שם פיר"ח לפרש אף אות' ברייתא דקאי על לוקח וכשיטתו דמפרש שם ברייתא דאונאה על לוקח ע"ש אבל נראה דוחק גדול כי פשטא דאותו ברייתא איירי על המוכר ובתוספתא פ"ג אינו גורס לא יחשוב את הרע אלא לא ימכור את הרע כו' א"כ מפורש דקאי על המוכר ע"ש:
י ומעתה לא נשתקע תורת אונאה מישראל דעיקר ענין אין לו אונאה האמור בברייתא דנו"נ באמונה קאי ואיירי להרמב"ם על היתרון שמעלה המוכר להשתכר הרבה יותר ואם נמצא אונאה שנתאנה מוכר במקח הזה בלקחו מן המוכר הראשון מזה לא איירי הברייתא כלל. ודרך משל כשאומר חפץ זה לקחתיו במנה ורוצה אני להשתכר עוד מנה ולא אמכור לך אלא במאתים ממילא ה"א מנה שניה אין לו ללוקח עליו שום טענה דהאי ידע ומחיל אף שבאמת חפץ זה אינו שוה יותר ממנה דהא קמחיל מתחלה על אותו מנה יתירה שנותן אולם אם נמצא אונאה במנה ראשונה שאמר המוכר כי אפשר להיות שחפץ הזה אינו שוה רק שמונים זוז בזה וודאי יש לו טענת אונאה ללוקח על המוכר כי על חסרון ופחת זה לא ידע ומחיל הלוקח כלל ונראה דענין הזה הוא ג"כ בהאי דינא דמפרש המוכר ואומר יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ולא אמכור לך אלא במאתים דמסקינן דאין לו אונאה משום דאמרי' דידע ומחיל אולם כ"ז שייך לומר דמחיל על המנה היתירה אך אם נמצא אונאה במנה ראשונה שאמר המוכר כי באמת אינו שוה חפץ הזה רק שמונים זוז בזה ודאי שייך אונאה דהא על אותו עשרים זוז לא ידע הלוקח לומר דמחיל נמצא דבין ענין שאמר המוכר חפץ זה לקחתי במנה או שאומר חפץ זה אינו שוה אלא מנה אם נמצא אונאה על אותו מנה עצמה בחד דינא מתדנא אמנם קצת ראוי לחקור בזה איך יש לו לחשוב בזה שתו' אם יש לחשוב מכל המעו' שנותן לו הלוקח עבור החפץ נמצא דחסרון עשרים זוז שיש במקח הזה אינו עולה לשתות אחרי אשר נותן עבור מקח זה מאתים זוז ממילא עשרים זוז הוה רק עשירית או שלא נחשוב רק מעיקר שיווי החפץ שהוא אינו שוה אלא מנה' א"כ יש כאן יותר משתות וצ"ע כעת:
עכ"פ זהו הדבר שדברנו שהחזרנו הדבר ליושנה שלא ישתקע תורת אונאה מישראל שנהוג בין התגרים שכל סוחר ומוכר אומר על נאמניתו בכך וכך לקחתיו ומתפשר עבור ריוח ואם נמצא אונאה שנתאנה הסוחר בקנייתו יכול בעל החנות הקונה מהסוח' לתבוע על אונאתו אף שקנה אצל הסוחר על נאמנותו שאמר לו בכך וכך לקחתיו מ"מ עדיין יש כאן דין אונאה לשיטות פירש הרמב"ם לית דין ולית דיין ששייך כאן אונאה דדוקא על משכורתו שמודיע לבעל החנות שמשתכר בזה אין בו דין אונאה דידע ומחיל אבל לא על מה שנתאנה הסוחר בגוף המקח דהא זה לא ידע בעל החנות דלמחול ואפילו לפיר"ח ג"כ שייך דין אונאה אצלינו הואיל ובעל החנות רואה בעיניו ובאזניו שומע סכום המקח א"כ קא קפיד זה הלוקח על שיווי המקח דהא לא אמר הר"ח שאין דין אונאה בנו"נ באמונה אלא כשאינו חוקר ודורש בשעת קנייתו על סכום הדמים אלא סומך כמו שיאמר לו אח"כ חזינן דלא קפיד אשיווי דמי אלא על הדמים שנתן זה אבל דרך התגרים שדורש בעל החנות על סכום הדמים שייך שפיר אונאה דקפיד על דמי השווי ועי' במהרי"ט סי' י"ט הי' שם המעשה בשותפין שקנה אחד חלק חבירו ונתן לו ריוח ודן מהרי"ט שיש לו דין נו"נ באמונה עפ"י שיטת הרמב"ם שאומר המוכר בכך וכך לקחתיו ואין בו אונאה אבל לפי באורנו זה ליתא דבכי האי גוונא שיודע הלוקח בשעת קנייתו סכום הדמים שפיר קא קפיד על שיווי המקח ויש בו ונאה:
יא ועוד חקרתי לומר דזה ודאי דהר"ח לא פליג על ענין פירש הרמב"ם ומודה להרמב"ם בגוונא דכ' הרמב"ם דכשמוכר אומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר בו אפילו מעלה שכרו הרבה מאוד אין דין אונאה דזהו עיקר ענין מפרש האמור שם בברייתא:
אך על דינא ושיטת הר"ח דסובר היכא שהלוקח אינו דורש בשעת קנייתו סכום המקח וסומך על הסך שיאמר לו המוכר אח"כ אין בו דין אונאה. אפשר שהרמב"ם חולק על עיקר דין זה ומש"ה לא הוה מצי מפרש כפיר"ח דהנה לשון הרמב"ם הובא שם בסעיף כ"א דבעינן דוקא שיפרש שיעור יתרון אונאה ואז ידע לוקח ומחיל ועי' בסמ"ע שם ס"ק ל"ט דלא מהני כשאומר סתם יודע אני שיש במקח זה אונאה עד שיפרש בכדי שידע מה שמוחל לו ע"ש ועי' בסי' רל"ב עיף ז' שהובא שר לשון הרמב"ם בענין מומין שצריך לפרש את המום בפירוש או פך שהמום פוחת דמי המקח וע"ש סמ"ע ס"ק ט"ז דמאריך הרבה בזה דהטור חולק בזה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דסובר בכל דבר שאינו קצוב לא מהני שיעבודא וערבות ומחילה אבל שיטת שארי פוסקים חולקים כמבואר בסי' ס' ובסי' קל"א בה' ערבות. לכן מהני גבי מומין אף אם לא פירש ועיין עוד בסמ"ע שמאריך דלדעת הטור אף באונאה אין צריך לפרש שיעור האונאה ע"ש ומעתה לשיטות הרמב"ם כמבואר לשונו בסי' רכ"ז סעי' כ"א וסעי' כ"ב דהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל כמבואר בסמ"ע ס"ק ל"ט ובסימן רל"ב א"כ פירש ר"ח דאיירי בגוונא שבשעת גמר הקניה אינו יודע הלוקח את סכום קצבות דמי המקח כמה הוא אם רב או מעט ממילא ראוי לומר לשיטת הרמב"ם הואיל ואינו יודע הלוקח בשעת מעשה המחילה קצבות שיעור כמה אונאה יש בזה אינו מועיל המחילה דהא הרמב"ם סובר שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל כנ"ל:
והטור שמביא פיר"ח לשיטתו אזיל דסובר כשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וסברי דמהני מחילה אף בדבר שאינו קצוב. ואף שהעלתי לעיל סברא מילתא בטעמא לסברת הר"ח מענין חליפין דקי"ל דאין אונאה בחליפין משום דלא קפיד אשיווי. אולם מ"מ אין כ"כ ראיה הכרחית דהא הרמב"ם וודאי סובר דלא מהני מחילה אם לא שהיא קצובה ומפורשת. ואעפ"כ סובר דחליפין אין בו אונאה. דהתם מילתא אחריתי הוא כדאי' בסמ"ע ס"ק ל"ו דאין דין אונאה אלא במכר ולא בחליפין דכי תמכרו או קנה כתיב ומבואר בסמ"ג סימן ק"ע דדרך חליפין לקנות בכלי קטן כלי גדול ע"ש וביותר מבואר במגיד ובכ"מ והובא בסמ"ע ס"ק ל"ו דבחליפין אפילו מקפיד על שומתן אין אונאה ע"ש וגבי מכור לי באלו שם בסעיף י"ט דדעת רמב"ם דיש בו אונאה עי' סמ"ע ס"ק ל"ג דמסיק לשון הרמ"בם דאע"ג דבדרך חליפין הוא דהא לא דקדק לידע כמה יש בחופנו מ"מ כיון דאמר מכור לי שהוא לשון מכר יש בו אונאה ע"ש ועיין בכ"מ דכתב דאם אמר חלוף באלו אין אונאה ע"ש והטור הביא דהרא"ש מספקא ליה אם יש אונאה או לא הביאו גם הרמ"א בשו"ע ונכון לומר דהרמב"ם לשיטתו שהמוחל צריך לידע שיעור קצוב מהאונאה ובלא"ה לא מהני א"כ לשיטתו גבי מכור באלו מה שבחופנו אין המוכר יודע שיעור האונאה והרא"ש והטור לשיטתם דסברי דאפילו בלא קצבה מהני לכן אפשר לומר גבי מכור באלו דאין בו אונאה אף דמכור לי קאמ' והויא מכיר' ולא חליפין מ"מ הא חזינן דלא קפיד לידע כמה יש בחופנו ולא קפיד על שיווי החפץ וקמחיל על אונאתו ובחליפין שאני דאפילו קא קפיד אשיווי אעפ"כ אין בו אונאה אבל היכא דלא קפיד אפילו במכירה ראוי לומר שאין בו אונאה:
וכפי הנרא' קרוב' ולא רחוק' המה הני ב'עניני' דמכור לי באלו עם דינא דהר"ח שהלוקח קונה על נאמנותו של המוכר כפי שיאמר לו אח"כ וסברות הר"ח דמשו"ה אין בו אונאה הואיל ולא קפיד משעה ראשונה על דמי שיווי החפץ כמו כן גבי מכור באלו חזינן דלא קפיד הלוקח ג"כ אדמי שיווי יהיה לזול או ליוקר לפחות או ליותר:
ובשני הדינים ראוי לומר דאין בהם אונאה אף גבי מכור באלו יש שם רעותא במאי דמכור קאמר הא בענין הר"ח ג"כ עסק מכירה הוא ומ"מ סבר הר"ח דאין בו אונאה. עכ"פ נראה ברור לומר דהרמב"ם דסובר גבי מכור לי באלו יש בו אונאה ולא מועיל האי סברא דלא קפיד כמו כן סובר הרמב"ם בענין דינא דהר"ח דיש בו אונאה רק הטור דסובר כשיטת הר"ח דאם לא חקר הלוקח מתחילת קנייתו על דמי המקח אמרינן דלא קפיד ומחיל על אונאה לשיטתו שפיר מסיק דאף מכור לי באלו אפשר דאין בו אונאה מחמת דלא קפיד אשיווי ומאי דמספק הטור גבי מכור באלו משום דאפשר הלוקח יש לו אומדנא על מה שחפן זה ולא קמחיל ולקמן אבאר דלא קשה על הרמב"ם מהא דאמרינן דבקונה מבע"ה אין לו אונאה משום דאי לאו דנותנין לו ביוקר לא היה מוכר הא עכ"פ אין קצבה ולא ידע לוקח כמה האונאה דלימחיל: (יב) וראיתי בש"ך ס"ק ט"ו שכ' על האי דנו"נ באמונה דאין בו אונאה כתב וז"ל וה"ה אם נתאנה המוכר כגון ששוה יותר ע"ש וכן מאריך בזה מהרי"ט סימן י"ט בזה ע"ש וכל דבריהם הוא ע"פ שלא ירדו לכוונות הרמב"ם כפי מה שפרשנוהו לאמיתתו כי לפי ביאורנו דעיקר ענין האונאה הוא על משכורתו שמעלה הרבה להרויח וכמו ענין מפרש דיודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתיים ודאי האי עניינא לא שייך אלא במוכר שמעלה דמי המקח על לוקח:
אולם לפיר"ח יש לחקור זאת דאפשר דדווקא הלוקח אם נמצא אונאה שמתאנה מוכר מתחילה במקח זה מחוייב לקבל מחמת טעם שכ' הר"ח דחזינן דלוקח זה לא קפיד על שיווי החפץ מתחלה אבל זה המוכר אף שנתרצה לדברי הלוקח שיומסר לו המקח הזה באותו דמים עצמם שלקחן הואיל והוא יודע המקח שנתן עבורן א"כ אפשר לומר דשפיר קפיד זה על עסק אונאה ולא קמחיל כלל רק שדמיון טעות עלה על רוחו שאינו שוה יותר ואם אח"כ נודע לו שמקח זה שוה הרבה יותר למה לא יהיה לו אונאה דגבי מוכר לא שייך סברות הר"ח הנ"ל וראיתי במהרי"ט שכ' וז"ל אף דאפשר דטעמא דכ' הר"ח לא שייך אלא על ליקח מ"מ אין ליפות זכות המוכר יותר מלוקח ע"ש אבל לי נראה דיש לדמות זה לענין בעה"ב דקיי"ל דאין לו אונאה ומסיק טעמא משום דאי לאו דמוקרי לבעה"ב לא הוה זבין דמאני תשמישי יקירי ליה וכ' הטור דהרמ"ה ס"ל דה"ה אם נתאנה הבעה"ב ומכר בזול מכדי שוויו ומסיק הטור דהרא"ש חולק ע"ז וכן הסכים הב"י דבשלמא אם אינה המוכר להלוקח יש סברא דהלוקח יודע דמאני תשמישי יקירי לו ואם לא מוספי ליה לא זבין אבל אם נתאנה הבעה"ב לא שייך זה ע"ש וא"כ חזינן דהמוכר חלוק מדין לוקח היכא דיש סברא לכן להר"ח נראה דדווקא גבי לוקח שייך לומר אין בו אונאה אבל לא במוכר:
יג עוד כתב הש"ך באותו ס"ק דגבי נו"נ באמונה אפילו ביטול מקח אין בו ודייק לה הש"ך מדכללה הברייתא דנו"נ באמונה עם האומר ע"מ שאין לך עלי אונא' דמסקינן במפר' והתם ודאי אפילו ביטול מקח אין לו ע"ש ולדעתי אי משום הא לא איריא דהא במשנה דף נ"ז איתא העבדים ושטרות קרקעות והקדשות אין להם אונאה נמצא שכוללם המשנה בחדא מחתא ואעפ"כ שם בד' נ"ו פליגי אמוראי גבי קרקעות אי אין להם אפי' ביטול מקח וכן גבי הקדשות ע"ש ברש"י ד"ה מאי אין כו' ובתוספות שם ד"ה אפילו כו' ע"ש:
אולם לפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם איך שענין נו"נ באמונה הוא עצמו ענין מפרש ואומר שמשתכר כך וכך ודומה ממש לענין מפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' א"כ אין כאן שום ספק דאין לחלק בין אונאה לבטול מקח. אבל לפיר"ח יש לחקור ולומר ע"ס הטעם שקבע הר"ח לפי שלא סמך מראשונה על שיווי החפץ היינו שלא קפיד אשווי אפשר דלא קמחיל ולא קפיד רק על אונאה ואביטול מקח אפשר דקפיד עיין דוגמא לזה גבי בעה"ב מוכר כליו דמסקינן דאין לו אונאה ודעת הרא"ש דעכ"פ ביטול מקח יש לו ועיין בסעיף כ"ד בשו"ע פלוגתא בזה והראיה שמביא מדכללה ברייתא בחדא עם אומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דאיירי במפרש יתבאר לפנינו דתלי תניא בדלא תניא שאינו ראיה כלל:
יד עוד אחת אמרתי לבאר מה שיוצא לנו ענין חדש לפי ביאורינו בשיטות הרמב"ם לפרש ענין נו"נ באמונה דשרשו ויסודו הוא עצמו ענין דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה וכמו שהארכנו בזה. א"כ נראה לבאר גבי דינא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר לך במאתים הא דקמסיים ברייתא ובפוסקים ע"מ שאין לך עלי אונאה הא מלתא יתירתא ולשפורי לישנא נקטיה ולא צריכא לדינא ודי במה שמפרש ואומר חפץ זה שאני מוכר לך בר' יודע אני שאינו שוה אלא ק' וראיה לזה מענין נו"נ באמונה דיסודו ומקורו נמי מה"ט דקמפרש לו שמשתכר הרבה כמבואר ברמב"ם פ' י"ג ובריש פ' י"ד. וליכא שם האי סיומא דע"מ שאין לך עלי אונאה ומ"מ פסיק ונקיט הרמב"ם בשני פרקים הללו דאין בו אונאה אלמא דלא צריכי לסיים ע"מ וכו' וזה שלא כדברי בעל נתיבות משפט שכ' על האי דינא המבואר בסעיף ז' דאם לוקח יודע בעצמו שיש אונאה ומביא שם דברי קצות החושן דאם המוכר והלוקח שניהם יודעים מהאונאה הוה כאלו התנו ואין בו אונאה והקשה הנתיבות ע"ז הא מבואר בבריית' דאפי' במפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' עדיין בעינן שיאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה ולדברינו מבואר דלא צריכא לזה וכן יש להביא ראיה לדברינו מרש"י דף נ"א ע"א גבי בעה"ב אין אונאה משום דידוע שאינו מוכר אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש אונאה ע"ש אף דאמירת ע"מ ליכא התם אלמא חזינן דבידיעה לחוד סגי ועוד נראה לומר דמאי דמסיים בברייתא ע"מ וכו' רבותא דאפי"ה לא הוה מתנה ע"מ שכתיב בתורה ומבואר כך בתוס' כתובות נ"ז ד"ה הרי זו כו' דאם מסיים גרע טפי ע"ש הטיב ועיין במגיד פ' כ"ו שכ' גבי צמד ובקר יותר מכדי שדעת טועה דומה ליודע אני ע"ש והתם ליכא על מנת כו' מוכח דלא בעינן ע"מ ובקונ' השני שהשבתי להרב דק"ק מיר ביארתי הדבר לנכון ע"ש: