אור ברסלב
שות גליא מסכת הספד על ת"ח אחד בר אוריין אחד ז"ל

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הספד על ת"ח אחד בר אוריין אחד ז"ל

הספד על הרה"ג מוהר"ר הלל מהורדנא, ומהור"ר יחזקאל פייוויל

הספד שאמרתי על פטירת בר אוריין והיה מתמיד בלימודו מאוד וירא ה' מנעוריו ונעדר נער שלא הגיע לשלשים שנה ובעוונותינו הרבים בעת ההיא שכיחא מותנא ונעדר מקודם ארבעה ימים גם כן תלמיד חכם אחד ונעשה עליו הספד אחר זה נעדר הנ"ל והיה זה בסדר חיי שרה אמרתי על מה דנאמר ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה לכאורה הוה ליה למימר ויבוא לספוד ולבכות לשרה גם תיבות לשרה מיותר לגמרי ונראה על פי דאיתא במדרש ויבוא אברהם מהיכן בא מקבורתו של תרח בא ואפשר שהיה תוך שבעה ימים ממיתות תרח ולא עברו עדיין שבעה ימים ובגמרא אמרו שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לאבילות ולפי זה יש לומר שכבר עברו שלשה ימים או יותר ממיתות תרח אבל תוך שבעה עדיין היה נמצא שזמן הספד היה עדיין גם לתרח אבל זמן בכי כבר תמו משום ויתמו שלשה ימים בכי לתרח ולכן עסק הבכי שעשה אברהם לא היה מהצורך לפרוט שעושה זאת לשרה כי ממילא היה נשמע זאת דהא על תרח כבר תמו ימי בכי אבל בעסק ההספד שהיה עדיין תוך שבעה ימים לתרח וראוי לעשות לו עדיין הספד לכן היה מהצורך לאברהם לפרוט ולפרש איך שעושה הספד זה לשרה דווקא ולא לתרח כן אנחנו עסק ההספד מהצורך לנו לפרוט בשמו של הנעדר הזה מאוד ראוי להספיד על איש כזה שתורתו אומנותו מנעוריו ומת ולא הגיע לחצי ימיו עליו ראוי לומר מה שאמר ופירא על רבי בון ירושלמי ברכות מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל משל למלך שראה אחד מפועליו מתכשר במלאכתו יותר מאחרים מה עשה המלך נטלו וטייל עמו ארוכות וקצרות לעת ערב נתן שכרו משלם כמו לשארי פועלים והיו מתרעמים הפועלים אמרו אטו עסקנו כל היום וזה לא עשה רק ב' שעות אמר המלך יגע זה בשתי שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כך יגע רבי בון בשמונה ועשרים שנה מה שלא יגע תלמיד וותיק במאה שנים עיין שם כך ראוי לומר על הנעדר זה שיגע במיעוט שניו יותר ממה שיגע תלמיד חכם אחר בהרבה שנים הנה תלמיד חכם נעדר זה כל ימיו היה לומד תורה מתוך הדחק וכמעט לא ידע מתענוגי עולם הזה כלום עליו ראוי לומר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כי כל ימיו לא עסק רק בטורח תורה ועבודה כמו שאמרנו מכבר דעל איש כזה ראוי לומר מי שמת בערב שבת סי' יפה לו במ"ס סימן רע לו היינו זה האיש טרח ועובד ה' כל ימיו בר שיאכל שיקבל שכר לע"ה:

והנה אצל הקב"ה יקר מאוד עסק הלומד מתוך הדחק כדאיתא בפרק שני דעירובין דרש רבא לכה דודי נצא השדה. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אל תדיניני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות וש"ש אלא נצא השדה בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק. משמע שכדאי להגן תלמיד חכם זה הלומד מתוך הדחק על כל אלו שחטאו בגזל ועריות וש"ש:

ולכאורה יש לחקור הא איתא בפירקי אבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר אם כן מדוע מצינו ראינו בתלמיד חכם זה והרבה כיוצא בזה שמבלים כל ימיהם וכדאמרינן בעלמא בני חיי מזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא ועובדא דרבי אלעזר בן פדת דהשיבו לו משמיא דלא אפשר אם לא להבראותו מחדש במזל אחר ועובדא דרבי חנינא בפרק ג' דתענית דאיתא שם כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב תרוכין מערב שבת לערב שבת ואפשר דדייק לומר מערב שבת לערב שבת ולא אמר סתמא כל ימיו לא אכל רק מעט חרובין להורות שעסק כל ימיו רק בתורה ולא רצה ליהנות כלום מעולם הזה ורצה לקיים מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולכן היה אצלו כל ימיו ערב שבת שמכין לאכול בשבת על כל פנים חזינן שהרבה תלמידי חכמים וצדיקים מבנים כל ימיהם בעוני ודוחק ובדרך פשוט אפשר לומר על פי מה שיש לדקדק בלשון המשנה דאמר סופו לקיימה מעושר היה לו לומר כהאי לישנא דאיתא בסוף פאה כל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל אינו מת עד שיצטרך ולא אמר שם סופו שיצטרך כמו כאן. ואפשר לפרש דבאמת אצל השי"ת יקר מאוד ומאוד חיש כזה שלומד מדוחק וכנ"ל מפרק ב' דעירובין ואחרי אשר ידוע זאת שהצדיק אינו קשה עליו לסבול האי דוחקא הואיל והקב"ה נהנה מזה ובפרט שכל עסק עולם הזה אצלו אינו כלום וכאמור העולם הזה דומה לפרוזדור התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ובדרך רמז אפשר לומר על פי מה דאיתא דעוונות של אדם חקוקין על עצמותיו ולמדו זאת מקרא ולכן אמר התקן עצמך כלומר שלא יהיו עצמותיך חקוקין אזי תכנס לטרקלין אם כן דחק ועוני מעול' הזה ללא כלום נחשב אצל הצדיק ומהרש"א דייק על הא דאמר ותנינא בני די לו בקב חרובין ולא אמר אין לו אלא קב חרובין להורות שחנינא מסתפק מאוד בזה דאילו הוה אמר אין לו הוה משמע שצריך עוד אבל אין לו כמו בעל חוב שטוען אין לו משמעותו שצריך לשלם אבל אין לו אבל השתא דקאמר די לו משמע שמספיק לו הדבר כמו שנאמר והמלאכה היתה דיים וכן איתא מי שאמר לעולמו די אם כן מוכח דאצל הצדיקים כל עוני ודוחק שיש עליהם אין זה נחשב לכלום ומקיימין איזהו עשיר השמח בחלקו אם רב או מעט יהיה ולכן נאמר על תנינא די לו כאילו אמר עד בלי די. ואם כן אפשר לפרש כך כל המקיים את התורה מעוני היינו שעדיין לא הגיע לתכלית מידה זאת להיות אצלו די במה שיש לו ולהיות עשיר שמח בחלקו כמו חנינא סופו שיבוא לידי מדריגה עליונה מזה שיקיים התורה מעושר שיבוא למדריגה של רבי חנינא דאמרו עליו די לו ולא אין לו וניחא דנא אמר כחן האי לישנא דסוף פאה:

עוד אפשר בדרך דרש לפרש דיוקא דלישנא דאמר סופו על פי מה דאמרו אלה המצות כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ומפרש רש"י על פי התרגום לעלמא דאתי דאי בעולם הזה הרי סופו מת עיין שם וכן אמרו סוף חולין על המקרא דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים פירושו ליום שכולו ארוך עיין שם וידוע שרב טוב הצפון לצדיקים אין חקר ואין מספר כמבואר בבבא בתרא על קרא דאבני כדכוד וכל אבני חפץ ומבואר שם בפרק ג' דתענית דנתנו לו כרעא דדהבא מהאי פתורא דדהבא המוכן נו עיין שם אם כן עשירות של צדיקים בהאי עלמא רבה היא עד מאוד וידוע מה שאמרו צדיקים אין להם מניחה מלימודו של תורה אפילו לעולם הבא דכתיב ילכו מחיל אל חיל ובילקוט פרשה בלק איתא על קרא דכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל דבלעם ראה שהקב"ה וצדיקים יושבים לפניו כתלמיד לפני רבו ומברר להם כל הלכה ומלאכי השרת שואלין אצל הקב"ה עיין שם והנה סופו של אדם למות ולחיי עולם הבא כאמור סוף אדם למות וכתיב ויאסף אל עמיו ועל תענוגי עולם הבא כתיב כבוד ה' יאספך וכבוד ה' נקרא תענוגי עולם הבא ובילקוט ויחי איתא שמשה ביקש להראות לו רב טיב הצפון לצדיקים ודריש לה מקרא דהראני נא את כבודך עיין שם ולכן אמרו רז"ל אל תאמר אשנה על מנת שאקרא רבי כו' אלא למוד לשם שמים וסוף הכביד לבוא הייני נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בשעה שהיא סופך אז יבוא לך כבוד וכתיב ויש נספה כו' מוכח דלשון סוף הונח על ענין אדם אחרי מותו. ולכן דייק התנא ואמר סופו לקיימו מעושר כלומר בשעה שיבוא סופו היינו סוף ותכלית כל אדם אז יקיים למוד תורה היינו שילך מחיל אל חיל ויזכה לרב טוב ועושר מפתורא דדהבא ושארי יעודי הרוחני המופלגים ובדרך דרש זה יש שפיר לפרש סיומא דמסיק קרא ואמר מתוקה שנת העובד הרבה או מעט יאכל כלומר אף שבעולם הזה מעט אשר יהיה לאכול שיבלה שנותיו מתוך הדחק משום דכל עסקי עולם הזה הכל כאין נחשב והכל כפרוזדור לעולם הבא ואז יהיה לו שבע ועושר והוא שעה שאינו מניח לו לישן הוא בעולם הבא שאין להם מנוחה ויושבים ולומדים לפני הקב"ה ואז יהיה לו שובע כנאמר ויחזו אלהים ויאכלו וישתו היינו שנהנו מזיו ראות השכינה כאילו אכלו ושתו והיינו סופו לקיים תורה מעושר:

ובהיות שתלמיד חכם הזה לא היה לו בנים ואמרו בפרק יש נוחלין (דף קט"ו) כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים כל אשר אינו מניח בן עיין שם ואמרתי לכבוד הנעדר הזה שעליו לא קאי האי מילתא דמלא עברה דהנה שם בפרק יש נוחלין מביא שם תלמודא האמור בפרק ואלו מגלחין (דף ך"ז ע"ב) לא תבכו למת בכו בכה להולך ודרשינן להולך בלא בנים ולא מצאתי במפרשים שפירשו מנ"ל האי דרשה מהאי קרא ואיך קא ילפי מזה ולכאורה אפשר לומר דקדריש מהא דאיתא ואני הולך ערירי ויליף מזה לשון הולך הוא בלא בנים. קשה דהא גם דוד אמר אנכי הולך בדרך כל הארץ ואמרתי לבאר זאת על פי מה דאיתא בילקוט גבי שרה שאמרה אילי אבנה גם אנכי ממנה דכל שאין לו בנים נקרא הרוס דכלום בונין אלא למי שהוא הרוס ומביאו רש"י בחומש וענין הרוס נראה לפרש ע"פ מה דאי' דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת א"כ נראה דעיקר קיום בנין הארץ לעולם היא ע"פ קיום המין שיוליד בנים אחריו וזהו דכתיב ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר שע"ז יהיה קיום להארץ לעמוד על עמדו ובניינו ולכן חיסרון בנים נקרא הריסה לארץ דנתקיים בו דור הולך ולא נתקיים עליו דור בא ולא נתקיים על ידו הארץ לעולם עומדת ולפי"ז שפיר תדייק לפרש קרא דהולך קאי על חיסרון בנים כלומר דנתקיים עליו דור הולך ולא נתקיים עליו דור בא ולכן נקרא הרוס: וא"כ לא קשה ממה שאמר דוד אנכי הילך בדרך כל הארץ כלומר על ידי יש קיום לארץ אבל אברהם אמר אנכי הולך ערירי דיתקיים עליו רק הולך לבד ולא דור בא ואח"כ כשאמר לו הקב"ה שיהיה לו בן כתיב ואיתה תבוא אל אבותיך בשלום כלומר יתקיים עליך גם ענין ביאה דור בא וניחא דלא אמר אתה תלך אל אבותיך ורמז לו לשון ביאה כנ"ל:

אמנם חקרתי ואמרתי לכבוד הנעדר שהוא ת"ח שלא שייך לקרוא לאדם הרוס אלא למי שאינו ת"ח אבל בת"ח אף שהולך בלא בנים לא שייכי זה דהא דרשינן סוף ברכות וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנייך אל תקרי בניך אלא בוניך על שם דהת"ח המה בונין קיום העולם וכנאמר הארץ יראה ושקטה שיראה שמא לא יקבלו תורה ותחרב וכתיב אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי ואמרו בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ומשו"ה נקראין ת"ח בונין שעיקר קיום הארץ הוא על ידם וכתיב וצדיק יסוד עולם ובריש תענית איתא ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח ע"ש ואיתא בילקוט ומביאו רש"י אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה המה פירותיו של צדיקים תורה ומע"ט לוקח נפשות חכם ע"ש א"כ מוכח שיש לצדיקים תולדות אפילו בלא בנים נמצא שמתקיים דור הולך וגם דור בא ועפי"ז מדוקדק מאוד לנכון שם בפ' יש נוחלין דדריש שם על קרא דאין חליפות למו קאי על מי שאין לו בנים ע"ש ומביא שם סיומא דקרא ולא יראו אלהים ע"ש ונראה דבאמת ה"פ אשר אין חליפות משום דלא יראו אלהים א"כ לא הוה צדיקים ואם אין להם בנים אין להם תולדות כלל לא בנים ולא מע"ט שהמה נקראים ג"כ בלשון תולדות כמו גבי נח אבל כשהוא ירא אלהים ויש בו מע"ט כנאמר אלה הולדות נח איש צדיק תמים ע"ז לא נאמר אין חליפות למו ודוגמא לזה ממש דרשו בפ"ק דחגיגה על קרא וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים

ובמנאפים כו' ונא יראוני ודרשו שם מדמסיים ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו ע"ש כמו כן פשוט שיש לנו לפרש האי קרא בכה"ג אין חליפות למו בבנים ממש וגם לא יראו אלהים שיהיה באפשרי עליו לומר שעוסק בבניינו של עולם ונקרא בונין כנ"ל שת"ח וצדיקים נקראים בונייך אבל כשהוא ת"ח וצדיק יש לו תולדות וכנ"ל:

התוס' כתובות (דף מט ע"ב) הקשו בד"ה אכפייה וז"ל וא"ת היאך כפה אותו בשביל צדקה הכתיב מתן שכרה בצדה למען יברכך ואמרינן בפ' כל הבשר כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ע"ש שתירצו בדוחק ונראה לתרץ פשוט דאדרבא משום האי מתן שכר כפינן שפיר דז"ל הטור והשו"ע בה' צדקה סימן רמ"ז לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא שום היזק מתגולל על ידה כו' ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבא יתוסף לו עושר וכבוד כדכתיב מהחל התרומה להביא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ה' ברך את עמו וכתיב הביאו את כל מעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי עכ"ל הטור ע"ש ולכן חלוק ענין עסק מתן שכרה של צדקה משאר עניינים המבוארין בפ' כל הבשר דהתם השכר הוא הענין אחר ולא מעסק ענין מעשה המצוה כדומה כיבוד אב ואם או שילוח הקן דעסק המצוה הוא דבר אחר ומתן שכר הוא אריכות ימים וודאי הוא הענין אחר ואינו מקושר עם ענין המצוה משא"כ עסק צדקה הוא שמקמץ ומעלים הימנה משים שרעה עינו לחסר את ממונו אולם לפי שורש ויסוד אשר ידוע לב"ד שאין הצדקה מחסירו כלום ואדרבא יתוסף לו עי"ז עושר כנ"ל וכבר אמרו דרשנים על קרא דאל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך הענין הוא דרך משל מי שאבד ערך מאה זהובים ונצטער על זה ואח"ז הלך ומצא אלף זהובים ונתמלא שמחה על מציאתו אבל עדיין לא פג טעם וריח עצב מעליו בחשבו אינו לא נאבד מאתו מאה הראשונים אזי היה לו אלף ומאה אולם נחזי אנן הזורע סאה ואחר קצר ומצא עשרה סאין היתכן לומר שיחשוב אילו היה בידו אף סאה שזרע או היה י"א סאין בידו זה לא יחשוב אדם מעולם וזהו אמרו ואל ירע לבבך בתתך לו שנחסר לך מה שתתן לו כי הלא בגלל הדבר הזה תמצא ברכה להוסיף לך וא"כ לא יתכן להעלות על הדעת ולחשוב אילו היה זה וזה בידו היה לו הרבה משים דעיקר גידולו של הברכה הוא מתרבה ומתגדל ע"פ נתינות הצדקה עכ"פ נחזור להענין דאין שום מחסור בא מהצדק' כדברי הטור שזהו בדוק ומנוסה כו' וא"כ העני נהנה מהצדקה וזה לא יחסר לו כלום ואנן קיי"ל זה נהנה וזה לא חסר כגון זו כופין על מידות סדום משו"ה כופין על הצדקה מהאי טעמא. ואפשר זהו ענין שגינו חז"ל את אנשי סדום מאוד במידות צדקה כמפורסם בכמה מאמרי רז"ל בזה וגם גינו אותם במידה עד שאמרו בכל ענין שזה נהנה וזה לא חסר הוא מידות סדום דהיינו הך ותליא חדא באידך כי מחמת שהעלימו עיניהם מהצדקה מוכח שפיר שהיה להם מידה זו אף שזה נהנה וזה לא חסר לא עשו ומידות צדקה מפורש ברמזי קראי שדרשו רז"ל ומידה שניה נלמד הימנה כנ"ל אמרתי דרך צחות דלכאורה קשה מאוד להוכיח לעושר על מידות קימוץ צדקה כי בשלמא שארי מידות יש דרך ישר לפני כל מוכיח לחבירו דרך משל איזה מידה מגונה בהעברות על איזה לאו מכל לאווין האמורים בתורה יכול כל מוכיח להוכיחו כי מסתמא המוכיח בדברים היוצאים מן הלב והוא נזהר על לאווין שציוה התורה ע"כ ימצא ידו להוכיח את חבירו ולומר לו אחי הלא ידוע לך שאני נזהר מלעבור על כל מצות אשר לא תעשנה אף אתה אנוש כמוני הוה זהיר לשמוע בקול ה' אשר ציוה לנו ואף בקיום המצות מכי מצות ה' הן בציצית ותפילין וכל מצות עשה אשר המוכיח זריז לקיימן יכול להוכיח לחבירו לומר אף אתה קיים מצוה זו כמו אני שאני עושה ומקיימה אולם במצות הצדקה שידוע ע"פ רוב כל רב ומגיד ודרשן ומוכיח אינו מן עשירי עמינו וידוע מה שאמרו עשירים מקמצין ולכן מרגלא בפומי דעשירים לומ' כל עני הוא בעל צדקה ועשירי מקמצין וזהו תשובות כל עשיר שאומר ומשיב להמוכיחו כלום אתה מקיים את מצוה זו וא"א להמוכיח לומר לו עשה אף אתה כמוני לקיים מצוה זו אחרי שהמוכיח אינו עשיר ואין בידו לקיים ולפיכך משיב העושר להמוכיח כנ"ל היינו כל עני הוא בעל צדקה ואילו היה לך עושר אף אתה לא היית מקיים והנה אמרתי על עשירים דבכל דור ודור שבדורינו שמקדמת דנא לא היו עשירים אין להם מענה להשיב כל עני הוא בעל צדקה אחרי שידוע להם שאף בעת וזמן שלא היו עשירים ג"כ לא היו בעלי צדקה אך מ"מ קשה להוכיח אחרי אשר המוכיח אינו עושר ומשיב לו הלא כל עשירים מקמצין ואילו היית עושר אף אתה היית מקמץ ולא היית נותן צדקה אמרתי בדרך צחות שמ"מ המוכיח שפיר מוכיח ואומר לו הלא אחי לא טוב אתה עושה ואם יש לך הטיב לך בצדקה כמאמר רז"ל שאין שום חיסרון מהצדקה ועשר בשביל שתתעשר ומה שאתה משיב לי שאילו אני הייתי עושר אף אני הייתי מקמץ מליתן יכול המוכיח לומר אחי אף אפשר שאמת אתה אומר דבר זה אך זהו תשובה שיגעון מכל המשוגעין משיבים ואומרים כך כי הלא ידוע כל משוגע הוא מזיק לשבור ולהרוס כלים וחלונות ושארי עניינים אשר כל משוגע דרכו בכל אשר יפנה לעשות הזיקות. ולכן לוקחין כמה בני אדם את המשוגע לאסור את ידיו בחבלים ועבותות וכל איש משוגע בשיגעון ינהג להשיב אמריו ע"פ שיגעון שלו ומתווכח עם אותן אנשים אשר אוסרין אותו בחבלים ואומר להם אחי למה תריעו לי לעשות ככה לאסרני ולייסרני ומה יש לכם עלי על שאני עושה הזיקות להזיק ולשבר כלים הלא זו דרך כל משוגעים לעשות כן ואילו הייתם אתם משוגעים אף אתם הייתם עושין כן לשבור בכל אשר תפנו. אך תשובת שיגעון הוא זה ואומרים לו אף אתה כדבריך כן אילו היינו אנחנו ח"ו משוגעים היינו עושין כך ואז באמת היו מאסרים אותנו בחבלים לשמור אותנו מלהזיק ועכשיו מהצורך לאסור אותך לשמור מלהזיק כן הוא הדבר הזה שכל מוכיח משיב ואומר להעושר אמת אחי אתה מדבר ואומר שכל עושר הוא קמצן ואילו הייתי עושר הייתי ג"כ מתנהג בקמצנות אך זהו באמת בשיגעון מתנהג ואם הייתי עשיר היו מוכיחים אותי על זאת עכשיו מהצורך להוכיח אותך על זאת מהראוי להיות משכיל בדעת והשכל על דל וליתן לב לדעת בדעת ותבונה לכמה אזהרות הנמצאים בכתובים וכמה מאמרי רז"ל בזה. משלי (כ"ז) מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו אמרתי מסברא דנפשאי לפרש ואח"כ ראיתי שלזה כיוון הילקוט כי אמרתי לפרש תיבות באזני האמור כאן משורש מאזנים כי כן ראיתי (בקורקעדאנצע) שכ' על תיבות מאזנים שורשו אזן וגם על אוזן שרשו אזן ע"ש וזהו שאמר מחזיק באזני הוא לשון משקל כלומר שהמתעבר על ריב לא לו הוא כמו כלב שמרים ומנבח על מי שרוצה ליקח את של בע"הב אף שהכל אינו שלו. ובזה יבואר מה שראיתי בילקוט והוא ג"כ במדרש שתחילה מפרשו על יעקב ששלח שלוחים לאחיו ואומר משל מגזלן שהיה ישן בדרך והלך א' והעיר אותו והתחיל להכות את העובר ע"ש א"כ משל בזה למי שנוטל כלב באזניו ואח"כ איתא שם ד"א משל לזאב שבא ליטול גדי מהצאן והיה שם כלב והתחיל מנבח בו ומריב עמו אמר הזאב לכלב שמא נטלתי את שלך הלא לא נטלתי אלא משל בע"הב למה אתה מריב עמי כך בלק בא על ישראל על שהרגו לסיחון ועוג ע"ש ונראה כוונות הילקוט הוא שתחילה מפרשו על יעקב מפרש תיבות באזני לשון אוזן ולפירוש השני שמפרשו על בלק ע"כ שמפרש באזני הוא לשון משקל כלומר שהמתעבר על לא לו הוא על משקל אחד עם הכלב ואמרתי להרחיב הדיבור למוסר ולמליצה ונבאר בזה מה דאמור (קהלת ה') מו שמור לבעליו לרעתו הענין הוא שידוע כל פעל ברואי ה' נבראים למלאם לתועלת ידוע ד"מ הסוס לרכוב ולרוץ ולהוליך משאות פרה עומדת לחלוב שור לחרישה שה עומד לגיזה וכן כל ענייני ברואים ולכן אם הסוס גרוע ביותר ואינו במרוצה אומרים עליו שאין זה סוס וכן פרה אשר אין לה חלב רק מעט אומרים אין זה פרה כלל ולעומת זה אם הסוס מובחר בפעולתו והולך במרוצה מאוד אומרים עליו זהו סוס פרה שנמצא בה חלב הרבה אומרים לזאת יקרא פר וכן אם שור חורש בטוב או שה שמרבה גיזתה ונמצא שכל ענין מתהלל לפי פעולתו אשר עומד למלאכה ולתועלת ידוע וידוע שעיקר מעשה תועלת של הכלב שעומד לשמור את בע"הב וכל רכושו מגנבי ושודדי לילה אשר יארבו לשלול ולגנוב וכן שומר ביום עדרו מזאב ומשארי חיות רעות ולפיכך כל כלב אשר אין הוא אכזרי ורוע מעלליו להיות רק רע כל היום ועליו נאמר לא יחרץ כלב לשונו כלב זה אינו שוה לכריסו מה שהוא אוכל אצל בעל הבית אחרי אשר אוכל ואינו עושה פעולתו ומלאכתו אשר עומד לכך אולם אם הכלב מתאכזר בתכלית הרע על צד היותר אפשרי. זהו כלב מובחר ומעותד להשלים תועלתו ומלאכת פעולתו לשמור את בעה"ב ורכושו בלילה מגנבים וביום עדרו מחיות המזיקים על זה אומרים זהו כלב וראוי להיות נקרא כלב. ובשבועות (דף לא ע"א) איתא ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה ופירש"י מתעבר על ריב לא לו ובתוס' שם היינו שעושה זאת מחמת שהוא אלם ובעל טענות מתעבר על ריב לא לו ע"ש ויש לפרש כך ואשר לא טוב זהו שלוקחים אותו שיהיה מורש' מפני שהו' אכזר ובעל מריב' ובעל טענה אבל איש הירא ורך לבב לא יבוא בהרשאה מפני שאיש כזב לא יפעול כלום ומסתמא בוחרין איש רע אלם ואכזר אשר ע"י יכולין לפעול בתכלית הדבר הנצרך וא"כ כל מה שהוא רע ואכזר בתכלית יותר אז מובחר להיות מורשה יותר מאיש אחר שאינין רע במעלליו כ"כ ונמצא שפיר פירשו רש"י ותוס' אשר בא בהרשאה הוא מתעבר על ריב לא לו אשר מקרא זה נא' על כלב מפני שהו' דומה ממש לענין כלב אשר תקרנו אשר שבחו ומהללו לפי רעתו ומה שהוא יותר רע ומתאכזר להתמרמר על כל הוא המובחר יותר בכל הכלבים כמו כן ממש איש אשר לא טוב זהו האיש אשר בוחרים ולוקחים אותו לבא בהרשאה ומי שהוא יותר איש רע ואכזרי זהו המובחר מכולם להיות נבחר מכל אנשים לבוא בהרשאה ולכן אמר הכתוב מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו כלומר ששניהם הוא על משקל ומאזנים שוים ששבחם והילולם לספר בשבחם מתוך רעתם וכל מה שהוא יותר רע להתמרמר על כל הוא הנבחר בין בכלב ובין בבא בהרשאה היינו מתעבר על ריב לא לו. ואמרתי להעיר בדרך מוסר מה שאומר (ישעיה ל"ב) וכילי כילי ורעים נדיב נדיבות העץ והוא על נדיבות יקום נראה לבאר זה עם מקרא דקהלת עושר שמור לבעליו לרעתו כו' ואבד העושר ההוא בענין רע. נראה לפרש על פי שידוע האמור עשר בשביל שתתעשר ואמרו מלח ממון חסר היינו שמי שרוצה שיהיה עשרו קיים יחסר הממון שלו בצדקה וזהו קיומו של הממון כמו מלח שהוא מקיים כל דבר שלא יתקלקל וכתיב בחנוני נא בזאת כו' נמצא שעיקר שמירה להתקיים העושר, הוא ע"פ שמחסרו תמיד בצדקה וכנ"ל מלח ממון חסר אבל איש שרעה עינו באחיו האביון ואינו רוצה ליתן צדקה ודעתו לשמור ממונו שיתקיים בידו ע"פ דעתו שיהיה עינו רעה מלפזר צדקה וזהו שאמר עושר שמור לרעתו כלומר לפי רעתו שחור אצלו ממונו שחישב בדעתו מה יותר רע וכילי מלפזר בנתינות צדקה יהיה ממונו שמור עפי"ז וכשיתן צדקה יכולה ממונו על הצדקה אבל הענין הוא בהיפך כנאמר יש מפזר ונוסף עוד היינו מלת ממון חסר ואם מקמץ ואינו נותן אז יכלה עשרו ומעותיו כמבואר בפ' מציאות האשה בעובדא דנקדימון בן גוריון דאי' שם בא זה ואיבד את זה מחמת שלא עביד צדקה כדבעי למעבד ע"ש וא"כ עיקר השמירה כשמפזר ואין עינו רעה באביון אך כשקובע השמירה ע"פ רעתו יהיה נאבד עשרו ממנו וכאמור שס בא זה ואיבד את זה כמו כן מסיים קהלת ואבד עושר ההוא בענין רע כלומ' כמו שעלה בדעתו לעשו' שמירה וקיום על עשרו ע"פ רעתו את זה לעומ' זה כאשר בא כן ילך שיאב העשרו בענין רע משו' דעיקר שמיר' וקיום עושר ע"פ שלא ירע לבבו מאביו ולפזר צדקה בטוב לבב ולא ירע לבבו מליתן לו יהיה מלח ממון חסר לפזר ונוסף עוד אבל מה שעושה שמירה מרעתו לא יצלח זאת כנ"ל וזהו שאמר כילי כליו רעים כלומר הנבל והכילי אשר עינו רעה עולה בדעתו שכיליו מה שמסגל עושר הוא רעתו שע"י שמקמץ ידיו ורוע עיניו מלפזר זהו כיליו לקבץ עושר והון אבל איש נדיב יודע שאדרבא מהראוי לפזר וע"י יתוסף עוד מלח ממון הוא הפיזור וזהו שאמר הנדיב על נדיבות יעץ כלומר לקח לו עצה להתקיים עשרו ע"פ נדיבות ומסיים ואומר והוא על נדיבות יקום כלומר עיקר תקומות העושר ע"פ נדיבות והפיזור לא ע"פ קימוץ וכילי כנ"ל וראיתי באילה שלוחה פירש על תנ"ך שמפרש על הנאמר גבי נבל והוא כלבי שהוא רע וקמצן כמו כלב ומפרש (בל"א ער איז קארג וויא איין הונט) ע"ש והוא הענין הנ"ל שהכילי והקמצן דומה לכלב וכמו שהכלב שבחו ע"פ רעתו כנ"ל כמו כן חושב הכילי והקמצן שאסיפות עושר יעלה לי לפי רעתו ומה שיהיה יותר רע עין פאביון יקבץ עושר ולכן מדמה לו לכלב ששבחו לפי רעתו אבל האמת שע"פ נדיבות יקום עושר כנ"ל: בלעם אמר בנבואתו על ישראל יאכל צריו הענין הוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון ידו פרש צר על מחמדיה אמרו זה עמון ומואב ששלחו ידם על התורה שכתוב בה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וישראל לא יכלו לעשות כלום לעמון ומואב דכתיב לא תתגר בם מלחמה רק שסיחון לקח ארץ שלהם ונטהר הארץ לישראל וזהו שאמר בלעם יאכל גוים אחרים את צריו כלומר שאומות אחרים יקחו ארץ צריו שהם עמון ומואב ואח"ז יהיו רשאין ישראל ליקח הארץ ואפשר לפרש בזה מה שאמר כלחוך השור ידוע ששור הוא מעלה גרה ואחרי אשר אומות אחרים יאכלו מקודם ארצם ואח"ז יאכלו ישראל סביבותם יהיה אצל ישראל כמו לחיכה של שור ישלח כך לומר לבלעם אף שאין לפחוד שיקח ישראל אבל יקח מסביבותיו כנ"ל:

משלי (א') כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארבו יצפנו. נראה לבאר ע"פ ירושלמי הובא ילקוט פ' וישלח ר' חייא שמע חד צייד צד ציפרין וכד הוה שמע בת קלא אמר מן שמיא דמוס (פי' ברח) הוה דמם עופא וכד הוה שמע בת קלא אמרה ספי קולא הוה מתצדא אמר ציפור מבלעדי שמיא לא מתצדא, מכ"ש נפש דבר נש ע"כ. ולזה אמר הכתוב הלא אף על בעלי כף הרשת הוא לחינם אם לא נגזור משמיא א"כ הרוצחים מארבים לנפשות בוודאי אם אין גזר משמיא לא יועילו מעשיהם:

ישעיה (א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו נראה דרך מוסר ויתפרש בזה האמור באחאב יען התמכרך לעשות רע הענין כדמפרש"י שאצל שור יש יותר דעת מאצל חמור כי חמור לשון חומר ואמרתי מליצה כי טבע של סוס הוא במתג ורסן עדיו וכאשר נותנין אותו בעגלה הוא רץ כדרכו וגם כשרוכבין עליו דרכו לרוץ והענין שידוע כאשר הסוס עומד בביתו ברפת אינו נותנין לו שיבולת שועל הרבה רק מספוא אבל בנסיעתו שאמרו נגרי דחמרא שערי נותנין לו ש"ש הרבה ומדרך נסיעה הוא ליסע ערך ג' פרסאות ונוחין איזה שעה ונותנין מאכל לסוס כדי צרכו ואחרי שגומר הסוס שיעור אכילה שנותנין לו במלון ונשאר האבוס ריקן נוסעין עוד ערך ג' פרסאות ונותנין לו מאכל לתוך האבוס עד שגומר אכילתו נוסע עוד וכן כל משך נסיעתו הנצרך לבעלים והחמור כפי מה שהוא בלא דעת עולה על רוחו שכל מה שטרח בעליו בנסיעה ליסע ממקום למקום הוא רק בשבילו שמחפש בחיפוש אחרי חיפוש להשיג מאכל אליו ולכן כשרוצה בעליו ליסע עמו נותן לו ש"ש וכאשר כילה לאכול נוסע עמו לדרכו כמה פרסאות ועומד לפוש שם ונותן שם ש"ש לתוך אבוס שיעור אכילתו ומתעכב שם עד אשר אם כילה כל מה שנותן לתוך האבוס שם אז חוזר בע"הב ונוסע עמו כמה פרסאות כפי שהוא רגיל ועומד לפוש שם ונותן לו באבוס ש"ש שיעור אכילתו וחוזר כך חלילה כל הדרך שנצרך לו ליסע ועולה על דעת החמור שבעליו אינו נצרך לו לנסיעה זאת וכל עיקר טרחות נסיעות של בעה"ב הוא רק שמחפש בכל מקום אשר ימצא שם ש"ש לאכילה ובשביל זה נוסע בעליו ממקום למקום ואינו יודע שבעליו נוסע לטובת עצמו רק שנותן לו אכילה בכדי לחזק כוחו שלא ימות ברעב ויהיה יכול לעשות מלאכת עבודתו המוטל עליו. וזהו שאומר ידע שור קונהו כלומר שיש לו קצת דעת שבעליו קנה אותו לצורך עבודתו וטובת עצמו אבל החמור חושב שכל עיקר עבודת נסיעתו שבמה"ב עובד עמו הוא רק בשביל אבוס שאינו מוצא הרבה במקום א' רק מעט מעט ונוהג נסיעה תחילה למקום א' וכאשר כילה המאכל מאבוס זה נוהג נסיעה בשבילו להלן א"כ עיקר נסיעות בעליו הוא רק משום אבוסו. אבל שור יש לו קצת דעת ויודע שבעליו קונהו לטובת עצמו ומה שעובד עמו הן לחרוש או שארי דבר הכל הוא עושה בעליו לעצמו וקונהו בשביל עצמו וכוונית המקרא במשל הזה לדבר כנגד יצה"ר שידע האדם כל עסקי יצה"ר שמראה שדורש טובות האדם הוא הבל וריק ולא כפי שעולה על איש רשע עם הדומה לחמור שכל תאוות המדומות מעבירות שמפתיהו היצה"ר הוא דורש טובת האדם אך עיקר מגמתו של יצה"ר הוא לטובת עצמו ואינו חושש כלל לטובת האדם ובדרוש פ' נצבים הארכתי הרבה בזה שמידה של חמור הוא יותר נאות שעושה למלא תאוותו והוא מוטעה שיצה"ר דורש טובתו ואינו מתכוין למרוד כ"כ אבל מי שמתכוין למרור ויודע שיצה"ר דורש טובת עצמו בכדי להמרידו על הבורא ית"ש וכמו שמצינו באחאב ושארי מלכים שלא עשו בשביל הנאתן ולא עשו אלא להכעיס זהו מידה גרוע ביותר שיודע שהיצה"ר קונהו בשביל טובת עצמו ושומע לעצתו למרוד אף במה שלא להנאתו ולכן אמר באחאב יען התמכרך לעשות רע כלומר שאין אתה מוטעה כמו חמור שחושב שבע"הב דורש הנסיעה לטובת אבוסו אלא שיודעים את רבונם ויודע שיצה"ר עושה בשביל טובת עצמו בכדי להמרידו ולכן מפתהו היצה"ר לעשות רע אף בדבר שאין לו הנאה מזה כלל אבל השוחט ליצה"ט יונעם שהוא וודאי מכוין לטובת אדם והנאתו שיבוא מזה:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה