שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
הספד על הרה"ג מוהר"ר הלל מהורדנא, ומהור"ר יחזקאל פייוויל
הספד שאמרתי ביום ראשון י"ב אדר על שני גדולי מפורסמי הדור אחר מיוחד בהלכות ושני היה יחיד באגדות ודרשות הלא המה הרב המאור הגדול היה מכונה עדיו לגאון מהור"ר הילל מורה צדק דק"ק הוראדנא והשני הרב הגדול הדרשן המפורסם להגיד תוכחת מוסר לעם ה' ומוסר השכל אשר היה יוצא מפיו ויוצאים מלב היו נכנסין ללב כל שומע להיישירו לישר הרב הדרשן המפורסם מהור"ר יחזקאל פייוויל מ"מ דק"ק ווילנא ונעדרו שניהם ביום רביעי ב' אדר הרב המגיד לעת בוקר והרב המ"ץ לעת ערב ביום שניתלו המאורות ניטלו המאורות הגדולים בשנת בכניסות אדר מרבין בשמחה בלי אנחה לפ"ק. אך אוי לנו כי כעת נתקיים בנו שמחה לתוגה נהפך ששון ויגון הודבק וכאמור עת לבכות אף שעת לשחוק עת ספוד אף שהוא עת רקוד: ואמרתי לפתוח מסדרא דהאידנא והוא כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ונקדים כי בהעדר תלמידי חכמים יש לנו לאונן ולקונן על העדר חכמות חכמיו ובינות נבונים נסתתר מאתנו וכמו שדרשו רז"ל על קרא הנני יוסיף להפליא כו' דקאי על מיתות צדיקים ומסיים בקרא ואבדה חכמת חכמיו כו' ובקדושין (דף ס) במעשה דינאי המלך שיעץ לו איש רע ובליעל להרוג את כל חכמי ישראל אמר המלך אליו תורה מה תהא עליה השיב הבליעל תורה מונחת בקרן זוויות כל מי שירצה יבוא וילמוד אותה ומסיק אמר רב נחמן מיד אפקורסות נזרקה בו דהיה לו לומר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא עליה דהא תורה שבעל פה היו צריכין לחכמי ישראל לדרוש הכל כמו שנתנה הלכה למשה מסיני והנה עתה שהותרה אף התורה שבעל פה לכתוב אם כן לכאורה אין לנו מהעדר התלמידי חכמים על תורה כלל אחרי שהכל כתוב ומפורש בש"ס ופוסקים. אולם הענין הוא כי הלא תראה בפרק תולין דריש תלמודא על קרא דהנני יוסיף להפליא כו' על שכחת התורה דאיתא שם עתידה תורה שתשתכח כו' ומדרש איכה דריש האי קרא על מיתות צדיקים והרי"ף חידושי אגדות מביא מדרש הנ"ל עיין שם ונפרש שהכל חדא ונקדים לענין ההספד אשר אנחנו עסוקין בו קרא (ישעיה כ"ח) את מי יורה דיעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים ופשט המקרא וכן הדרש שדרשו רז"ל בפרק קמא דעבודת כוכבים הוא למי אורה דיעה ולמי אבין שמועה ומתמה קרא אטו לגמולי כו' עיין שם אולם לפי זה היה לו לכתוב למי אורה כו' על כרחך נראה דקרא מתאונן על מיתות תלמידי חכמים הצדיקים ואמר שמעתה שנעדרו הצדיקים התלמידי חכמים עם מי אורה דיעה כשאצטרך לשאלה ולהוראה עם מי אוכל להשיג שיורה לי הוראה ביורה דיעה. זה ראוי לומר על המורה המפורסם המ"ץ הרב רבי הלל שכל עיירות הקרובות והרחוקות אשר יפלא מהם כל דבר בין דם לדם בין דין לדין כל פסקי לקמי' היה שדראי להורות אותם המעשה אשר יעשון כאשר ישאל איש בדבר אלהים ובתורותיו וחוקיו דברי תורה והוראה היו שנונים בפיו וכמו שדרשו בפרק קמא דקדושין על קרא ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר הלכה אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד כך היה הרב המ"ץ הנ"ל היה אומר הלכה ברורה בלי גימגום ולכן מתאונן קרא על זה ואמר עם מי יורה דיעה. ועם מי יבין שמועה ראוי לומר על המגיד מישרים הדרשן הרב מהור"ר יחזקאל פייוול שהיו רבים מק"ק ווילנא ומעוברי ושבים הבאים שמה הולכים שבת בשבתו לשמוע דרשותיו וכעת עם מי אבין שמועה ממי אשמע עוד כמו שעד עתה היה קביעות לילך לשמוע דרשות תוכחת מוסר השכל אשר יוצא מפיו להגיד לעמו אך כבר הקדמנו דלכאורה כעת אשר נעשה ספרים הרבה אין קץ הן בהוראות והן בדרושים אם כן אין אנו צריכין עוד להשיג הוראות מפי המורה ולשמוע שמועות מהדרשן רק ניתי ספר ונחזי הכל בכתב באר הטיב על זה מסיים קרא גמולי מחלב עתיקי משדים והוא על פי מה דאיתא בפרק ה' דעירובין על קרא דכתיב (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם ולעיל אמר כך על קרא דנוצר תאנה יאכל פריה שנמשלו דברי תורה לתאנה מה תאנה כל זמן שאדם ממשמש בו מוצא בה תאנים כו' ונסביר הדבר לבאר על פי מה דאיתא בשל"ה בהקדמה הנקרא בית ה' וז"ל ומצאתי בהגהות תפילת הדרת קודש הקשה שיחתום נתן התורה כמו שמתחיל הברכה אשר בחר בנו ונתן לנו שהוא עבר ונעל"ד שלכך חתם נותן התורה שהוא הווה כי השפע הנכבד הוא יורד בכל יום תמיד כנרמז בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם והוא סוד ד' אמות שהם להקב"ה בעולמו וחתימות התורה כחתימות ברכות המאורות שמחדש לבקרים בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שחותם יוצר המאורות ולא יצר ולסוד זה חותם הבוחר בעמו ישראל באהבה ואחר זה מאריך השל"ה בעצמו וז"ל וענין נותן התורה באמת השי"ת כבר נתנה אבל עדיין נותן התורה ולא יפסוק ודבר זה צריך ביאור רחב הפסוק אומר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף פירוש רש"י מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם עיין שם יש בזה ענין סוד כמוס ענין ולא יסף לא הוסיף מצות דרבנן וסייגיהן ופירושיהן עדיין לא נצטוו מפי הגבורה אבל אף זה לא פסק מהקול ההוא כי היה כלול בקול ההוא בכח אבל לכל זמן ועת לכל חפץ ולא הגיע עדיין עת שיצא מכח לפועל כי הדבר תלוי לפי התעוררות התחתונים כו' ואז הוסיפו החכמים להתעורר הכח העליון ויצא לפועל וחם ושלום שחידשו חכמים מדעתם רק כיוונו דעת עליון כו' ובמדרש שמות וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קיבלו מהר סיני כו' ולא נביאים בלבד אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד קיבל שלו מסיני וכן הוא אומר את כל הדברים כו' קול גדול ולא יסף הנה ביארו כל מה שחדשו בכל דור קיבלו מסיני מן הקול ההוא כו' ולהיות כן ציוונו על פי התורה אשר יורוך כו' לא חסור מן אשר יגידו לך וחייב למי שלא ישמע אליהם והוא לפי שקולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף ובירושלמי דפאה אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני עכ"ל. הנה חכמינו ז"ל המשילו לנו הדבר במשל נמרץ שתורה שבכתב שנתן לנו הקב"ה נמשלה לדדי אשה כמו שדר הזה שהתינוק יונק את כל הנמצא לפי שעה עד שלא נותר בה מאימה כפי מה שיראה לעינים. אף על פי כן במשך איזה עת וזמן בא התינוק לינק ומוצא בה חלב מחדש ומוצץ את כל הנמצא ואח"ז חוזר למשמש ולהניק ומוצא בה חלב לפי שנתן הקב"ה בבריאת דדי אשה כח הזה להוציא חלב לאט לאט שימצא התינוק את מזונו חלב כל עת וזמן שימשמש בה. ואין להתינוק כח היכולת להוציא היום את החלב אשר תהיה נמצא אצל האשה ביום מחר ולאחרי זמן כי כן הטביע הקב"ה בכח הבריאה שיהיה תוצאות החלב אצל האשה רק לפי שעה כפי הצורך מזון הוולד ולא יותר במשל הזה ממש עסק התורה אשר כח התורה שבכתב הוא כלול כל דרושי וטעמי תורה שבעל פה מה שכל חז"ל עתידים להתחדש בכל דור ודור ודורשיו בכח קול גדול ולא יסף ולא פסק וקיים לעולם כמו שפירש רש"י:
ונבאר הדבר בביאור נפלא מהפלאות התורה ונבין בזה כל נוסח ברכות התורה אשר יסדו לנו מטבע ברכה זו בדיקדוק ובפרק חלק (דף צט) היכי דמי כופר כגון הני דאמרי מה אהני לן רבנן לדידהו קרי ולדידהו תני אמר אביי האי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהא כתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ומפרש רש"י הרי שמהנין לעולם ומקיימין אותו כו' ולא כהכופרים שאומרים אין להם הנאה מתורה ולומדיה ובגיטין (דף ס') אמר רבי יוחנן לא כרת הקב"ה עם ישראל ברית אלא על התורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל עיין שם. על כל פנים נראה דזהו כוונות אביי במאי דאמר דאהני לן רבנן טובא במה שדורשים וחוקרים טעמי תורה ועוסקים להוציא מהתורה שבכתב התורה שבעל פה משום דעיקר קיום העולם הוא מהתורה שבעל פה ומביא ראיה מהא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו' ובריתי הוא קאי עיקרו אתורה שבעל פה כמבואר בגיטין הנ"ל וכפי הנראה שעל התורה נאמרה כי היא חייך ואורך ימיך כי אין קיום לכלל העולם רק על ידי התורה וכאמור בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ונאמר ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ כלומר שעיקר קיום ארץ ושמים וכל העולם הוא רק על פי הצדיק יסוד עולם שתקיים והגית בה יומם ולילה וכבר נאמר שנמשלה לדדים שכל ההוגה בה מוצא בה טעם ממילא מחדש התלמיד חכם ההוגה בה איזה טעם או דרש או איזה חידוש דין והוראה אשר זה עיקרה דתורה שבעל פה ועל זה נכרתה הברית כאמור בגיטין ועל זה נאמר אם לא בריתי יומם ולילה כלומר אם לא היו מקיימים והגית בו יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ וכל אשר בה והמשל כמו שאי אפשר לתינוק להתקיים כל גופו אם לא על ידי שיש לו פה שהוא יונק מן דדי אמו ועל ידי זה מתקיים כל גופו כך הוא הצדיק יסוד עולם ועיקר קיום העולם על ידי הצדיק התלמיד חכם שעוסק בברית תורה שבעל פה המתחדש אצלו כל זמן שהוא הוגה להמציא טעם וחידושי דאורייתא וכמו שמאריך בזוהר שעל ידי חידושי אמיתה של תורה עיקר קיומא דעלמא [ויש להסמיך כאן דברי ילקוט איוב סימן תתקכ"א והגה מפיו יצא אין הגה אלא תורה כמו דאת אומר והגית בו יומם ולילה מלמד שהקב"ה מחדש בבית דין של מעלה הלכה בכל יום ויום עכ"ל וכעין זה יש בילקוט בלק עיין שם]. ואחרי שכלל קיום העולם מחידושי תורה שבעל פה על זה נאמרה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים ועשות ספרים הרבה אין קץ ואכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו משום דיש בכלל התורה שבכתב טעמים וחידושי דרושים אין קץ ואין סוף ונמשלה לדדי אשה אשר הקדמנו שתינוק יונק לפי שעה כל הנמצא ואחר כך נתחדש חלב בתוך הדד ובא תינוק לאחר זמן וחוזר ומוצא בה כך הטביע הקב"ה כח הקדושה בהתורה שהיא מחיה את הכל על ידי טעמי התורה שבעל פה שהתלמיד חכם הוגה ומוצא בה לחדש בכל עת וזמן וכמו התינוק אי אפשר לו להתקיים היום מן החלב אשר ינק אתמול אלא צורך לו בכל יום ויום להניק מחדש כן כלל העולם צריכין לתלמיד חכם צדיק יסוד עולם להגות בתורה יומם ולילה שיתחדש לפניו חידושין דאורייתא הנקראות תורה שבעל פה שיתקיים העולם על ידי זה. וזהו מאמר רבי עקיבא בסוף פרק הרואה שהיה עוסק בתורה בשעת שגזרו שלא לעסוק ואמרו לו איך מסכן לעבור הגזירה והשיב משל משועל ודגים שאמר שועל לדגים לעלות ליבשה לדור שם והשיב במקום חיותיו אנחנו מתייראים כך התורה כתיב בה כי היא חייך עיין שם מבואר שעיקר קיום עולם מהתלמיד חכם העוסק לחדש חידושין דאורייתא הוא הברית כנ"ל ולעומת זה יש כח קדושה בתורה שבכתב שהיא משפיע בשפע הרבה בכל עת וזמן אשר תלמיד חכם הוגה לחדש ולהמציא ממנה תורה שבעל פה כמשל דדי אשה שמרווין לתינוק בכל זמן כי כך הטביע הקב"ה כח באשה ודדיה להשפיע ולהניק כל עת וזמן כך כח הקדושה ניתנה לתורה שבכתב במעמד נתינות הר סיני שהיה כלול בכוחה כל כלל תורה שבעל פה אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש והראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודורשיו דור וחכמיו שעיקר קיומו של העולם רק על פי חכמי הדור שדורשים התורה שבעל פה וזהו שמביא השל"ה בשם הדרת קידש שלכך חותם נותן התורה כי השפע הנכבד יורד בכל יום כנרמז בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם. נראה כוונתו הררי ציון אלו שערים המצויינים בהלכה משם הוא חיים עד העולם שעיקר חיות וקיום העולם הוא על ידי תורה שבעל פה ובזה יש לנו לבאר כל נוסח הברכה אשר נתן לנו תורת אמת הוא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכינו בא"י ניתן התורה הוא קאי על התורה שבעל פה שהשפיע הקב"ה כח קדושה בתורה שבכתב השפעה מרובה עד אין סוף כי אורייתא כו' וכמו שהקב"ה הוא אין סוף כך התורה שיש להוציא ממנה חידושי תורה שבעל פה עשות ספרים הרבה אין קץ נמצא שהוא חיים עולם וכמו דכתיב כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם וזהו נותן התורה שהתורה שבעל פה הוא נותן בכל יום ויום כמו התינוק שמוציא בכל יום ויום החלב מחדש בדדי אמו אבל באמת אין זה חדש כי כך הוטבע בטבע אשה משעת בריאותה להשפיע תמיד אבל לא בפעם אחת כי אף אם היתה משפיעה בפעם אחת הרבה לא היה אפשר התינוק להתקיים על ידי זה ליום מחר רק מהצורך לו הזדמנות מציאות בכל יום ויום כך צריך לקיום העולם השפעה תורה שבעל פה לחדש בה בכל יום שיתקיים העולם על ידי זה עסק ברית כנאמר אם לא בריתי יומם ולילה היינו תורה שבעל פה המתחדש מהתלמידי חכמים על ידי שמקיימים והגית בו יומם ולילה וכל ההוגה בהן מוצא בהם טעם כמו שהתינוק ממשמש בדדי אמו ומוצא בהן חלב מחדש וענין דור ודור ודורשיו דור ודור וחכמיו אפשר באמת יש לדמות למה שהמשילו חז"ל לדדיה ירווך בכל עת שהדור הקודם לא היה באפשרי להשיג השפעות התורה שהשפיע הקב"ה על התלמיד חכם בתורה שבכתב להיות נדרש בדור אחרון וכבר אמרו דורשי רשומות שזהו כוונות שמתפללים ותן חלקינו בתורתך שכל דור יש לו חלק השפעה שיושפע בזמנו ואפשר מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש לא היה באפשרי שיצא מכח לפועל רק בזמן ובדור אותו תלמיד ולא קודם ואף רבי עקיבא לא היה מוציא אותו דרשה שדורש אותו תלמיד כמשל מדדי אשה שאי אפשר לתינוק להוציא החלב אלא הנמצא השפעה באותו זמן שהוא יונק ולא חלב שיושפע באשה זאת לאתר זמן. וזהו אמרם מקום הניחו אבותי להתגדר בו. ובפרק הבונה איתא אתו דרדקי לבי מדרשא האידנא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו מפני שבאותו זמן היה השפעה טובה על כח הקדושה שנמצא בתורה להשפיע חידושי תורה נפלאים מתורה שבעל פה וכחו שיש עת וזמן על האשה שעת הכושר להשפיע חלב יותר משארי זמנים ועל פי ילקוט איוב שהבאתי למעלה דהקב"ה מחדש בכל יום נראה לומר דאותו חידושים נשפעים בכל יום לתלמיד חכם מהקב"ה כמו הדדים לתינוק ונבאר בזה דברי של"ה הנ"ל שהביא בשם ספר הדרת קודש וז"ל וחתימות נותן התורה הוא כחתימות המאורות שמחדש לבקרים בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ולסוד זה חותם הבוחר בעמו ישראל באהבה הכל לשון הווה ולא לשון עבר כי בכל יום בוחר הקב"ה מן היחידים השרידים אשר ה' קורא עכ"ל לפי הצעות ביאורינו הכל חדא דלא כרת הקב"ה ברית אלא על תורה שבעל פה ועיקר קיום העולם וכל מעשה בראשית הוא הכל על פי תור' שבעל פה המתחדשות תמיד על פי השרידים אשר ה' בוחר להשפיע על ידם כנאמר אם לא בריתי יומם ולילה כו' נמצא שעל ידי השפעות התורה ההווה בכל יום מתחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית להתקיים כמו התינוק שיונק בכל יום מתחזק עליו כח בריאותו בכל יום וכאילו הוא נעשה בריה חדשה כמו כן מתחזק על ידו השפעת התורה המתחדש בכל יום כל יסודי מעשה בראשית וכאילו מתחדשים לבקרים וזהו על ידי שבוחר בעמו השרידים אשר ה' קורא להגות בתורה ולמצוא בה טעמים חדשים מחידושי דאורייתא לאמיתתן ושפיר שנאמרו כל ברכות הללו לשון הווה כי המה הווים תמיד כנאמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון חיים עד העולם כלומר מזה הוא עיקר חיות כל העולם וכל הנבראים וכאמור וחיי עולם נטע בתוכינו על ידי אשר נותן התורה הוא השפעה שמקבלים תלמידי חכמים חידושי תורה שבעל פה וזהו כוונית אביי שאמר נגד הכופרים שאומרים מה אהני לן רבנן ומביא הקרא דאם לא בריתי היינו תורה שבעל פה לא היה קיום לעולם וכפירש רש"י שהמה מקיימין העולם ויש תועלת לכלל העם שמקיימין הכל על ידי עסק התורה שעוסקים השרידים התלמידי חכמים וכמו שאמרו אל תיקרי בניך אלא בונייך שהמה בונים העולם בכל יום ויום על ידי חידושי דאורייתא מתורה שבעל פה כנ"ל [ועל פי ילקוט איוב הנ"ל יש לומר דעל ידי חידושי דאורייתא שהקב"ה מחדש בכל יום זהו דמתחדש בכל יום ממעשה בראשית כי משפיע הקב"ה הני חידושין להשרידים אשר ה' קורא והמה מוציאין טעמים וחידושי הללו שנתחדשו למעלה ומתקיים העולם על ידי זה מברית תורה שבעל פה כנ"ל] ולכן הרבה יש לנו להתאונן ולקונן על תלמידי חכמים שנעדרו ובפרט על מפורסמים מהדור אשר עליהם היה נאמר בוחר בעמו ישראל המבואר בשל"ה שבוחר הקב"ה מן השרידים אשר ה' קירא בהם להשפיע על ידיהם חידושי דאורייתא תמיד אשר על ידי זה הוא מתחזק כל קיום חיות העולם ולא קשה מה שהקשינו ממעשה דינאי המלך הואיל ועתה גם התורה שבעל פה כתובה דהא עינינו רואות שבכל יום ויום מתחדשין חידושין באורייתא וכל דין דאיסור והיתר או דיני חתונות ושארי הלכות עשות ספרים בהם אין קץ ואין סוף וכנאמר אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו אחרי שעיקר ושורשי התורה הוא אין תכלית ואין סוף וכאמור אורייתא כו' אם כן כמו זר נחשבו האומר שכבר נכתב רובי תורות ובכל ענין שאלה מתחדש עסק פרטים המתחלפים בה וכמאמרם בפירוש שמיע לך או מכללא ואמרינן אי מכללא יש לחקור עדיין ולומר שאין הנידון דומה לזה ומתח ק באיזה קוטב עד אשר יצא לדון בדבר החדש וניחא מה דדריש בפרק תולין קרא דוהפלה ה' את מכותך וקרא דהנני יוסיף להפליא כו' על שכחות התורה ובמדרש איכה דריש על מיתות צדיקים דהיינו חדא שעל ידי מיתות תלמידי חכמים שנעדרו ואין מי שיוציאו חידושי דאורייתא המתחדש בכל יום כמשל מדדי אשה ושם בפרק תולין מסיק רבי שמעון בן יוחאי חס ושלום שתשתכח תורה מישראל כו' אלא שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד עיין שם. והיינו מה דביארנו לעיל שהתורה שבעל פה מתחדש בכל יום כמו שביארנו מנוסח נותן התורה כמו דדי אשה מחדשים חלב בכל יום וכשיש מי שיונק מוצא בכל יום חלב חדש. כן כל ההוגה בכל יום בתורה מוצא בהם טעם והלכה ברורה לפי ענין ונידון השאלה ולפי מקומה ושעתה ועל זה מתאונן הנביא ואומר את מי יורה דעה ואת מי אבין שמועה אחרי אשר תלמידי חכמים נעדרים בעוונותינו הרבים אשר עליהם היה נתקיים נוסח הבוחר בעמו לבחור מהם שרידים אשר ה' קורא בהם וליתן על ידם השפעות התור' שיורד על הררי ציון חיים מהם עד העולם אשר כלל עיקר קיום וחיזוק העולם הוא רק על פי חידושי תורה שבעל פה המתחדשים ומתחדש ומתחזק עי"ז תמיד מעשה בראשית כביאורינו על נוסח ג' ברכות לשון הווה ומסיים גמולי מחלב עתיקי משדים כלומר שקובל הנביא אשר לא נשארו צדיקים ת"ח כמותם להיות יונקים מדדי התורה להוציא חידושי התורה שבעל פה שתורה נמשלה לחלב ואמר שבעוה"ר הדור גמולי מחלב של תורה ועתיקי משדים שאינם ראויין להוציא מהדדים וא"כ על מה הוא קיום של העולם שמתחדש ומתחזק תמיד מעשה בראשית. הכל ע"פ בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ מתקיימים כדאמר אביי בפרק חלק שעל ידי רבנן מתקיים העולם ומהני הרבה לעולם כנ"ל. אף אנו בהספד אשר אנו עסוקין על הנעדר הרב המורה צדיק מהו' הילל ראוי לומר מי כאן הילל מי כאן הילל אשר היה ראוי לומר עליו דדיה ירווך בכל עת להוציא הוראות וחידושין דאורייתא בעל פה ויותר מהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק וכח המשפיע בהתורה חפץ ורצונה להשפיע את קדושות אשר הושפע על הר סיני בקול גדול ולא יסף פסק כוחה להשפיע לעולם. וכבר אמרתי בדרושי הספדים על הא דאמרינן בפרק ואלו מגלחין דאמרו על ר' יוחנן קשה היום לישראל כביאות השמש בצהרים שנאמר בעמוס והבאתי השמש בצהרים זו יומו של יאשיה והוא שאמר רבינו ז"ל וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זרחה שמשו של אחר אך ביאשיהו נאמר לפניו לא קם כמוהו ואחריו לא קם כמוהו נמצא שאין ממלא מקומו ממילא שבא השמש ולא זרח השמש והיינו כביאות השמש בצהרים שהשמש שוקע ואינו עולה כשמש בצהרים. כן ראוי לומ' מי כאן הלל למלא מקומו איש כמותו בחכמתו וצדקתו ותורתו לא נשא' לנו ערך דוגמתו וידוע ומפורסם אשר מסר נפשו על צרות ישראל ונחלה על שבר כלל ישראל כנ"ל כמו שאמרו רז"ל (בילקוט סוף שמואל) שהצדיקים מוסרים נפשם על צרות ישראל ומביא ראיה ממשה שאמר מחני נא והרגני הרוג יונה מסר נפשו ואמר שאוני והטילוני אל הים דוד אמר בשעת הדבר אלה הצאן מה עשו תנה בי ובבית אבי ע"ש כך מסר נפשו אותו צדיק על צרות ישראל:
ועתה נחזור לעניינא דפרשה שהתחלנו בה לדרוש בה לענין ההספד הנה ידוע מה שנאמר גבי דבר שהיה בימי דוד שנאמר למלאך המשחית רב לך עתה הרף ידך טול הרב שבהם שיש בו לפרוע כמה חובות כמו שנדרש סוף ברכות ובילקוט במקומו מאריך שם אמר ר' שמעון מהו שנאמר וימת שבעים איש לא מת אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין ויליף מדלא כתיב שבעים אלפים אנשים וכתיב איש ע"ש וכבר יש לי בזה אריכות דברים איך שראה דוד עוונותיהם גדודים משמים עד הארץ ועל ידי נתחזק כח המלאך המזיק אבל עתה שיש במיתות צדיק אבישי בן צרויה לגבות ולנכות מעוונות מעתה הרף ידיך היינו כח המזיק אשר נתגבר לעומות עוונות והובא במדרשים שאמר אברהם שבשעת בית המקדש מכפרים בקרבנות כשיחרב מה תהא עליו ואמר הקב"ה אני נוטל צדיק מהם ומתכפרים כולם ובזוהר פ' פנחס ממשיל הדבר לבר נש דהוא שכיב מרע וכולו גופו ושייפי מרעא עליו לקו חד שייפי ומוציא ממנו דם ונמצא אסוותא לכולהו שייפי אף הכי בני נשא כולהו שייפי אינון חדא עם חדא ולקי חד שייפי להוציא דם ואיתסאי כולהו ע"ש ונראה שהתחברות כלל בני ישרים הוא על ידי הנפש כמו המשל בזוהר על ידי שייפי והדם מחבר כולהו כך הנפש שלכל ישרים יש להם חלק הנפש עם הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד כמו שכל דם שבכולהו גידי יוצאים מקורם מן הלב ולפיכך בא רפואה מליקוי גיד אחד לכל הגידים על ידי הדם המחברן כך בכלל העולם הוא הנפש ולכן מתחבר לבוא ישועה והצלה ממה שמענשין נפש אחת ובודאי נפש הצדיק היא העולה למעלה על כולו על כן על ידי הקזה דם הנפש של הצדיק בא הצלה לכלל הנפשות אשר יש להם התחברות זה עם זה עד שנקראים נפש אחד כמו בהקזה שבוחרין עורק אשר דמו מתחזק הרבה בו יותר משארי עורקים כן הוא בנפש צדיק שהנפש שלו מתחזק ומתעלה על כולם ממילא באה הצלה וכפרה על ידו יותר מאחרים וכבר יש לנו דברים ארוכים במה שנאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד שהוא ענין עצמיות ולא כנאמר אהבות תלויות בדבר ויאהב אמנון את תמר וכן ויאהב אחשורוש את אסתר ויאהב את רחל כי כל אלה נעשה על ידי סיבה התפעלית אבל ביהונתן נעשה מעצמה על ידי קשרי נפשות שלהם והארכתי בזה בהספד הגאון ר' זלמן מרגליות מבראד ואקצר כאן עכ"פ על זה נאמרו מפני הרעה נאסף הצדיק שהדור רעים וחטאי' בעוונותם הקב"ה נוטל הצדיק לכפר עון הדור והארכתי בהספד אחד לפרש בזה מאי דכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם ואברה' היו יהי' גדול כלומר שהוא וב"ד חקרו אפשר ראוי לעשות כיסוי עוונות סדום מאברהם כנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה נשאת עון עמך כסית כל חטאתם על זה נאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול ואמרו אין מזכירין בר"ה זכרונות דיחיד ומקשה והא מזכירין וה' פקד את שרה ומשני כיון דאתי רבים מיניה כרבים דמי הכי נמי אמר שאי אפשר ליטול אברהם מהעולם שיכפר על סדום דווקא מחץ ראש על ארץ רבה ולח רבים עבור רבים ואברהם יש לו דין רבים שיהיה לגוי גדול ואקצר כעת ונקדים מה דאיתא בפרשה מטות ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא כו' ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש הנה תיבות אשר בידינו אין לו מובן ואין צורך כלל אולם הנראה על פי מה שדרשו רז"ל בפ' במה אשה על קרא דלעיל מיניה ויקצוף משה על פקידי החיל כו' אמר משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לא נפקד ממנו איש. פירש לא נפקד איש לעבירה כי שורש חטא הוא ג"כ לשון חיסרון כמו אני ובני שלמה חטאים וממילא נפקד וחטא משורש אחד המה אמר להם משה אם כן כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הירהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה' תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה ונראה שדרש חז"ל מרומז ומכוון בהאי דיקדוקא שדיקדקנו בתיבות אשר בידינו ונקדים מה דאיתא בפ' וירא שאמר אבימלך בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת ויאמר אליו האלהים גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך כו' מפרש"י שם אבל נקיון כפים אי כאן הדא אמרת משמוש ידים יש כאן ע"ש אף כאן משה היה חושד ואומר שמא חזרו לחטוא בבנות מדין כראשונה כמו שאמר הן הנה היו בדבר בלעם והשיבו שחקרו ודרשו על זאת מכל אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נעשה מאומה שום חטא ואפי' נקיון כפים יש כאן רק עכ"פ מידי הירהור לא יצאנו כמו שהירהור הוא משלשה דברים שאין אדם ניצול ממנו כל יום ויום וא"א לדרוש ולחקור כלל על זאת לכן ונקריב קרבן ה' על הירהורים. וכמו שאמרו בפרק אמר להם הממונה הירהורי עבירה קשה מעבירה וכבר ביארתי לתשובה טעם נכון מה שהירהור קשה וכמו שאמרו בפר' יוה"כ אמר ריש לקיש טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של אותו מעשה שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש. והארכתי דברים בזה שעצמות החטא באברים הגשמים אבל הרהור הוא בלב אשר משכן הנפש הוא בלב וכתם שנעשה על הנפש נבלע ונכתם ולא בנקל לנקותו עד שלא ישאר שום רושם. ואמרתי על זה משל מכתם הנעשה על בגד לבן שעצמות גשמות של הכתם נקל מאוד להכובס להעבירו אבל רושם הבלוע בתוך בגד. טורח הרבה להכובס עד שינקה הבגד כשלג על ליבונו כמו בראשונה שלא יהיה שום היכר ואף שלא ישאר רק חלק מאה מן הכתם יתעכב הכובס על כיבוס טהרתו בטורח כמה פעמים יותר ממה שיטרח במאה חלקים הנעשה למעלה על הבגד כן הענין שעון הוא בגדים צואים וכתמים שנאמר ויהושע לביש בגדים צואים וביארתי שם לתרץ בזה קושית הב"י ריש ה' ר"ה איך גדול כוחו של ער"ה לכפר שליש כמו יוה"כ. וע"פ הצעה הנ"ל ניחא שער"ה מכפר שליש גשמותו של כתם וזה נקל לכובס בטורח מועט להעביר שליש של כתם ואף שליש שני אינו קשה כל כך אך שליש האחרון לעשות הבגד זך ונקי כשלג עד שלא ישאר שום רושם כלל וכלל על זה מתעכב הכובס הרבה בטורח גדול כפלי כפליים מעל ב' חלקים ראשונים וזה הכח הוא ליוה"כ מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו היינו כשלג ילבינו והבאתי שם פסיקתא שהביא ילקוט (ריש ישעיה) רחצו הזכו כו' ט' מידות הוא ט' ימי תשובה ועל יוה"כ נאמר כשלג ילבינו והיינו כל עבירה ההירהור שבה קשה שהוא בנפש ונבלע הכתם ונכתם מאוד וזהו דאמר טוב מראה עינים מהלך נפש מפני שזהו תענוג הנפש ולכן הוא בלוע בנפש וזהו דקאמר שם בפרק במה אשה דקרבן שהביאו במלחמת מדין הוא לכפר על נפשותינו מפני שעיקר החטא לא חטאו רק בהירהור וזנו עיניהם מהערוה והוא בנפש לבדו ולא בגשמיות כנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש והנה מיתות צדיקים מכפר כפרה עצומה לטהר וללבן כל עיקר רושם של הכתם כמו יוה"כ אשר נאמרו בו כשלג ילבינו והוא דאיתא בזוהר דאתקינו למיקרי מיתות בני אהרן ביוה"כ בכדי לאדכורי מיתות צדיקייא דמכפר כיוה"כ עיין שם באריכות:
ומעתה מבואר פרשה שהתחלנו כי תשא את ראש בני ישראל כלומר אם יטלו את ראש היינו הצדיק שנקרא ראש כנאמר מחץ ראש על ארץ רבה זהו לפקודיהם היינו עבור כלל חטאים אשר חטאנו בעונותינו הרבים וכאמור במלחמות מדין שאמרו לא נפקד איש לחטא אבל אם נוטלין הצדיק הראש מסתמא חטאו כלל ישראל ומפני הרעה אשר רעים וחטאים נוטל הקדוש ברוך הוא צדיק ומכפר על עוונותיהם [וגם יש לפרש כפשוטו דמה שנושאין ראש מכלל ישראל הוא לפקודיהם כלומר שהיה ראוי להתחסר מכלל ישראל מנין מרובה וכמו דאיתא בילקוט הנ"ל שאבישי בן צרויה לבדו מת ונעשה חשבון בקרא שבעים אלף איש] ואמר עוד ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ובאר הכתוב בזה איך שעיקר קישור כלל ישראל להצדיקים הוא על פי קישור חלק הנפשות אשר חצובות משורש אחד ומשום הכי נקראו שבעים נפש לשון יחיד כמו שביארתי ונפש יהונתן נקשרה מעצמות בלי שום סיבה תלויה בדבר וזהו מאמר הכתוב שעל פי חיבור וקישור הנפשות נעשה כפרה ממיתות הצדיק על כלל ישראל וכמשל הזוהר בפרשה פנחס שבני עלמא שייפי חדא דא עם דא כמו בר נש חד שמחובר כל שייפי גופיה דא עם דא להועיל הקזות שייפי חד על כולהו מחמת התחברות הדם כן היא בכל בני עלמא הנפש מחובר משורש ומחצב אחד וכנאמר הדם הוא הנפש. ועוד מרמז הפסוק איך שכפרה של מיתות צדיק היא עצומה מאוד כמבואר בזוהר שדומה כפרה זו לכפרות יוה"כ אשר מלבין ומנקה עד שלא נשאר שום רושם כנאמר כשלג ילבינו שמנקה אף מה שנבלע כתם העון בתוך הנפש ויליף בזוהר זאת שדומה מיתות בני אהרן ליוה"כ ולכן אמר כאן עיצומו של כפרות הצדיק על הדור ונתנו איש כופר נפשו כלומר אפילו מה שנבלע בנפש מתכפר על ידי מיתות אשר נשאו ונטלו את ראש בני ישראל ואחרי אשר נטילת צדיק מן הדור הוא כפרות עוונות כלל ישראל כנאמר באבישי בן צרויה שטול הרב שבהם שיש בו לפרוע כמה חובות וידוע שבין כפרות יוה"כ ובין כפרות קרבנות צריך תשובה ע"כ ראוי לעורר את כלל העם לשוב בלב ונפש בכדי שיגן עלינו זכות הצדיק לעולם בכלל:
עוד אמרתי לעורר ההספד על העדרות הצדיקים הללו ובפרט על צדיק החסיד המפורסם המורה צדק ר' הילל על פי מה דאיתא בפרק החליל שאמרו על הילל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי רש"י מפרש בפרשה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה למה אמר ממקום שיצא אלא ללמדך שיציאות צדיק מהעיר עושה רושם כשהוא בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכשיוצא פנס זיוה פנה הודה פנה הדרה וכן ותצא נעמי עיין שם כן היה ראוי לומר על הרב הג' המ"ץ ר' הילל כשהיה חונה בק"ק הוראדנא אם אני כאן הכל כאן שהוא היה זיוה והודה והדרה עד שהיו מפארים ומהדרים את כלל העיר לאמר עליה צהלי ורוני יושבת ק"ק הורארנא כי גדול בקרבך קדוש ישראל אבל כעת שאין הרב המ"ץ ר' הילל כאן מי כאן שפנה זיוה הודה והדרה ולא נמצא ממלא מקום וראוי לומר מי כאן הילל מי כאן הילל שימלא מקומו בתורה ובחכמה ובחסידות וצדקות כמותו ומה שמסיים במאמר הנ"ל למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי הארכתי לבאר על פי מה דמבואר אצלי מכבר באריכות בדרושי הספדים שלי וכאן ארמוז עליהם בקיצור מאוד שאמרו מת מתוך השחוק סימן יפה מת מתוך הבכי סימן רע לו עיין בפרק הנושא וביארתי זה שמפורש בפרשה ויחי ובפרשה כי תשא בילקוט על קרא דהראני נא את כבודך שאין צדיק מת מהעולם עד שמראין לו רב טוב הצפון לו לעתיד היינו שביקש משה שיראה השכינה והשיב כי לא יראני אדם וחי רק קודם מיתתו מראים לו זיו השכינה וזהו מיתות נשיקה שמתחבר נשמות נפש הצדיק למקום שהיא חצובה משם עיין בילקוט דמאריך בזה ומסיים הדא הוא דכתיב ותשחק ליום אחרון ובמקום אחר איתא במדרש קשה על הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים אלא הקב"ה מראה להם רב טוב הצפון להם והם חפצין למות דכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ע"כ. ולכאורה לא יליף מהאי קרא רק דקשה בעיני הקב"ה מיתות הצדיקים אבל נראה דיליף לכולה מילתא מהאי קרא והוא על פי דאיתא סוף פרק אלו עוברין והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון זה אור שיקר בעולם הזה וקיפאון לעולם הבא וביאורו כדאיתא בפרק אלו דברים (דף סא) ובושה החמה וכתיב והיה אור החמה יהיה שבעתיים עיין שם ברש"י ד"ה והיה דמפרש שיהיה עודף על אור של עכשיו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים עכ"ל וכמו שאמרו אור שנברא בששת ימי בראשית היה אדם מסתכל בו מסוף העולם עד סופו כיון שחטא גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא ממילא האי אור שלנו אף שהו' יקר אצלינו שמברכין עליו יוצר המאורות יהיה קפוי ואינו נחשב לכלום לעולם הבא מחמת אור של רב טוב הצפון באותו זמן שהוא גדול הרבה יותר משל עכשיו ואפשר שזהו שאמרו צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה היינו אור שיוצא מזיו השכינה מהוד והדר הקבוע שם וזהו דאמר קרא דמה שיקר בעיני בני אדם הוא אור שלנו אינו נחשב לכלום בעיני הקב"ה שעמיה שרי נהורא מאור הגדול הנ"ל וכשמראין לצדיק אור שהוא יקר בעיני ה' היינו אור הגנוז על ידי זה שרואין רב טוב הצפון להם מזיו השכונה אז המותה לחסידיו על כל פנים על צדיק נאמר ותשחק ליום אחרון שהוא מת מתוך השחוק אמר השחוק ולא שחוק שהוא בה"א הידוע וגבי רשע נאמ' ואחריתה כיום מר עוברי בעמק הבכא נאמר על רשעים בפרק עושין פסין וגבי אבשלום אמרו שנשאר תלוי על האילן בשערו רצה לשלוף חרבו ולחתוך שערו ראה גיהנם פתוחה תחתיו ואמרתי דיליף זאת ממאי דכתיב ויותן בין השמים ובין הארץ וזה לא שייך על תליית האילן אם לא שגיהנם ראה תחתיו אם כן נראה שרשע רואה עונשו לכן נאמר עליו אחריתו כיום מר וזהו שאמר מת מתוך הבכי כלומר בה"א הידוע סימן רע לו ואמר לבכות ועת לשחוק כלומר שיש עת שהוך לבכי ויש עת שהולך לשחוק ובפרק קמא דעבודת כוכבים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו אורחות דרכם ופירש מהרש"א שמן מצוה נברא מלאך טוב סניגור ומעבירה קטיגור ומשל המוליך את אדם לשמחה אינו מהצורך לאוחזו כי וודאי לא ישמט מעצמו לילך אחרי המוליכו אבל למי שמוליכין לגרדום לדין וודאי צריך המוליכו ללפתו בחזקה שלא ישמט מלילך אחריו ולכן גבי מצוה ילך מעצמו לעולם הבא אבל גבי עבירה שהוא המקטרג ודן אותו לכן מלפפתו עיין שם ואני הארכתי דברים בדרושי הספד אשר אמרתי מכבר וכאן אקצר והבאתי ראיה לזה מהקרא דגבי ברכות כתיב ובאו עליך כל הברכות והשיגוך וגבי קללות כתב אם לא תשמעו ובאו עליך כל הקללות ורדפוך והשיגוך והוא משום דלברכות אינו נשמט מעצמו ומתקרב ולא מרחק אבל בקללות מסתמא משמיט ומרחק את עצמו כל מה דאפשר לכן אמר ורדפוך והשיגוך היוצא מכל תוכן הדברים האלו דגבי צדיק שמראין לו רב טוב הצפון מת מתוך שחוק ותשחק ליום אחרון וגבי רשע איפכא כנ"ל. והנה אמרו שם בסוכה בפרק החליל רגלי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה ומעתה נחזי אנן הרגלים המה ערבין של האדם להוליכו ליום פקודתו וכדומה אדם שאומר לחבירו אני רוצה להזמין את פלוני על שמחתי וזה משיב לו תוכל להזמינו אני ערב לך שילך ועוד יש שנתפס לגרדום ונותן ערבות להניחו עד יום הדין וזה מתערב להעמידו למשפט נמצא ערב לשמחה הולך מעצמו אבל ערב לדין אינו רצונו לזה רק שמכריחין לו. כן יאמר הילל הערבות מרגלי שמוליכין אותי ליום פקודתי וודאי המה מוליכין למקום שאני אוהב וכמו שהקדמנו שנתקיים ותשחק ליום אחרון ומראין רב טוב הצפון לו ומתאווה לאותו מקום להתדבק בנשיקה ודאי נתקיים בצדיקים הללו למות מתוך שחוק והיה לפניהם עת לשחוק והוליכו רגליהם למקום שאהוב להם זכותם יגן עלינו שיתקיים בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אמן:
לבאר מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות אבילות סימן שע"ד סעיף י"א שם ברמ"א וז"ל יש אומרים בשעת הדבר ר"ל אין מתאבלין משום ביעתותא והוא מתשובת מהרי"ל וצריך ביאור מה ענין ביעתותא לעסק האבילות אשר ינהג ואף בתשובת מהרי"ל סימן נ' לא ביאר ענין הזה עיין שם אלא כתב סתמא ששמע באיזה קהילה שלא נהגו אבילות משום בעיתותא עכ"ל ואילו היה אומר משום צער היה מילתא דמסתבר וכמו שכתב המג"א בהלכות תענית שאין מתענין בשעת הדבר ר"ל משום שצער קשה לזה ומביא ראיה מדברי רמ"א הנ"ל עיין שם אבל ענין ביעתותא אינו מובן לפום רהיטא ובלבוש כתב משום פחד כידוע שפחד קשה בשעת הדבר עיין שם, ואפשר שפחד קשה באותו שעה אבל איזה פחד שייך בהנהגות אבילות:
וביארתי דבר זה על פי מה דאיתא ברש"י ריש מלכים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו אמר רבי שמואל בר נחמני כשראה דוד את המלאך בשעת הדבר וחרבו בידו נצטנן דמו מיראתו וז"ל ילקוט סוף שמואל כיון שראה דוד את המלאך וחרבו נכנסה בו רתת. ולכאורה יש לדקדק למה נבעת דוד כל כך על ידי ראיות את מלאך המות הא מצינו באגדא שמלאך המות היה שכיח להתראות אליהם ובסוף מועד קטן (דף כח ע"א) דאמרו לרבה ומר לאו שושביניה ומפרש רש"י דהיה שכיח עמו עיין שם. אולם אמרתי שראוי לומר דווקא כשראה דוד אותו בשעת הדבר נרתת מלפניו יותר משארי זמנים כי מצינו שתואר שלו משונה באותו זמן משארי עתים. והדבר מבואר ריש ברכות שאמרו שם מיכאל באחת וגבריאל בשתים ומלאך המות בשמונה ובשעת הדבר באחת ופירש רש"י באחת בשייטה אחת ומלאך המות בשמונה שיטוית עיין שם והנה על מיכאל באחת מייתי תלמודא ילפותא מקרא וכן על גבריאל בשתים אבל על מלאך המות לא מייתי קרא כלל לא על עסק שהוא תמיד בשמונה ולא על שעת דבר באחת' ואמרתי להסביר הדבר על פי הידוע דמיכאל מלאך טוב ומליץ טוב עבור כלל ישראל שנאמר מיכאל שרכם וכתיב עושה מלאכיו רוחות וכתיב וברוח פיו כל צבאם נמצא שבריאתו וכוחו של המלאך ראוי להיות פעולתו בלתי בעל תכלית בעסק ושרתו הקבוע עליו בשלימות ולכן אמרו מיכאל באחת היינו בשייטה ופריחה אחת הוא עושה פעולתו אבל מלאך המות אשר נברא פועל רע ומזיק ואילו היה עושה פעולתו בשלימות כפי כח הרוחני מבריאתו שהוא בלתי בעל תכלית היה היזקו קבוע בקביעות להזיק לכל אשר יפנה להרשיע ולפיכך חיסר ומיעט הקב"ה את כוחו ואונו עד אשר לא יהיה כח פעולתו להזיק בתכלית השלימות והעמיד כוחו ואונו רק על חלק שמינית מיסודו וזהו שמלאך המות בשמונה כלומר שנעדר מאתו כח הרוחני להיות בלתי בעל תכלית כמו מיכאל שמועף באחת שכח הרוחני עליו בשלימות לפעול פעולתו הטוב אבל מן מלאך המות נעדר כח הרוחני בשלימות ולא נשאר כחו ואונו להזיק רק חלק שמינית וצריך לעוף בשמונה שיטות מארץ לשמים וחלק שמינית הוכרח להיות נשאר בו לפי מה אשר קבוע חטאות בני אדם אשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וגזירות המיתה הוחקה מאדם הראשון עליו ועל כל הבאים אחריו ושיעורין חצוצין וקצובין מהבורא ית"ש שחלק שמינית אשר השאיר הקב"ה בכחו להזיק יספיק לייסר בו שבט אנשים ופגעי בני אדם לפי חטאים טבעים הקבועים על כלל העולם אשר נאמר לפתח חטאת רובץ ומי יאמר זכיתי טהרתי מחטא:
אמנם אם חס ושלום איזה דור מרבים אשמה למאוד כנאמר על דור אמון ומנשה אשר הרבו והגדילו אשמה ופשעו הרבה אז ממילא אינו מספיק חלק שמינית אשר נשאר קביעות במלאך המות להזיק ומגביר הקב"ה קביעות כוחו יותר את זה לעומת זה כפי אשר גברה וחזקה ידי הפושעים בעם. מגביר הקב"ה כוחו ואונו של מלאך המות להזיק ולייסר בני אדם וידוע מה אשר יסדו וחקרו החקרנים ודורשי רשומות שמכל עבירה שאדם עובר וחוטא בורא מלאך רע ומזיק אשר אותו מלאך זה עצמו מייסרו ומענישו על חטאיו ומייסרו רעתו. [ואמרתי לפרש בזה מה דאמור ביום אכלך ממנו מות תמות ולכאורה תיבות ממנו מיותר אלא הכי פירושו ממנו מות תמות כלומר מעבירה עצמה תמות היינו שנברא מלאך מזיק]. ובריש פרק קמא דעבודת כוכבים מבואר זה שמהעבירה נברא מלאך אשר מלפפתו ומוליכתו ליום הדין [עיין שם במהרש"א בח"א הוא הענין אשר ביארנו לפי ערך אשמות העם מתגבר כח של מלאך המות המזיק להזיק אם רב אם מעט לפי ערך חטאים מתגבר כוחו של המזיק על פי אשר נתוספו לו מזיקום הנבראים מהעבירות: ועל פי הקדמות הללו אמרתי דבר המתקבל לפרש בפרשה תוכחה בסדר בחוקותי ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם עוד אמור שם אחר זה ויספתי אני עליכם מכה שבע כחטאותיכם. עוד אמור שם אחר זה והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם עוד אחר זה אומר ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם מהדיקדוקים שיש במקראות הללו אינו מהצורך להאריך מהו לשון הוספה האמור כאן היה לו לומר סתם לייסרה שבע כו' גם קשה איך אפשר לומר שיעניש הקב"ה בעל הרחמים שבע פעמים הוספה מערך העוונות גם קשה למה דווקא שבע במספר לא פחות ולא יותר גם יש לדקדק כך במה דאמרו רז"ל חטאו בכפליים לקו בכפליים דכתיב חטא חטאה ירושלים וכתיב כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה ולכאורה דהחטא היה כפליים והליקוי היה עוד כפליים לפי ערך החטאים וקשה איך אפשר להיות דבר זה שיהנה מידות פורענו' במידה מרובה על החטא אבל ע"פ ענין שהקדמנו ניחא הכל שכח התמידי הקבוע במלאך המות המזיק הוא רק חלק שמינית מיסודו שהוא נברא רוחני בלתי בעל תכלית כי כך שיער הקב"ה שיספיק זה החלק המזיק על טבעי כלל חטאות בני אדם הנהוגים בכל דור ודור אולם אם מרבים איזה דור תהפוכות להרבות אשמה לפי ערך החטא מתגבר כחי של המזיק היינו את זה לעומת זה כי אחרי אשר מתרבה אשמות העם מתגדל כח המלאך המות המזיק והמכה בעם עוד חלק אחד על חלק שמינית שבו ואם יוספים עוד לחטוא לעומת זה מתחזק כוחו של המזיק להזיק וזהו שאמר חטאו בכפליים כלומר שהרבו אשמה משיעור חטאי בני אדם הקבועים בכל דור ודור לעומת זה לקו בכפליים שהתגבר כוחו של המזיק להיות מכה ולייסר בני אדם ואם מרבים עוד אשמה נתוסף עוד חלק אחד וממילא אם חס ושלום גדלה אשמתם עד למאוד ונתמלא סאתם מארץ עד לשמים כמו כן נתוסף כח המזיק גם כן מארץ עד לשמים וכן הפייט אמר בסליחות ערב ראש השנה אם אשמתם גדלה עד שמי רום וכוכביהם ועל ידי זה ניתוסף התגברות גדלות המזיק המכה בעם גם כן בערך זה מארץ עד לשמים:
וכל דברים הללו מבוארין ומפורשין לפרש בהם ענין האמור בילקוט (סוף שמואל) על קרא דויתן ה' דבר בעם באותו שעה נשא דוד עיניו וראה עוונותיהם של ישראל גדודים ועומדים מהארץ עד לרקיע שנאמר וישא דוד את עיניו וגו' עיין שם וכוונות הילקוט על מקרא הנאמר בדברי הימים (א' כ"א) וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ולפום רהיטא קשה דהא במקרא אמר שדוד ראה את המלאך מארץ עד לרקיע והילקוט אומר שראה את עוונותיהם גדודים ועומדים מארץ עד לשמים ולפי הנ"ל ניחא מאוד שאחרי שראה דוד שכוחו ואונו של מלאך המות המזיק ביתר שאת ויתר עז מהארץ עד לרקיע מזה הוכיח הילקוט שנתרבו גם עוונות ישראל מהארץ עד לרקיע כמו שביארנו דאת זה לעומת זה נעשה כח להמזיק הוא מלאך המות שעולה ויורד להסטין ולקטרג ונוטל הנשמה על ידי העבירות שנברא מכל אחד ואחד מזיק ונתוסף ממנו כח למלאך המות ולפי ערך העבירות מתגבר המזיק ומחמת שהעוונות היה נתמלא סאתם וגדלו עד שמי רום וכוכביהם אף כח של מלאך המות המזיק נתגדל להיות עומד בין שמים וארץ וזהו הענין האמור בערכין (דף ט"ו ע"א) אין הקב"ה נפרע מהאדם עד שתתמלא סאתו שנאמר במלאות ספקו יצר לו ומפרש רש"י כשתתמלא סאתו בעוונות הרבה אז יצר לו תבוא עליו צרה עכ"ל ולפי דברינו מתבאר בפשיטות לפי ערך ספקו מתחזק היצר על האדם כנ"ל באריכות דזה לעומת זה נעשה התגברות המזיק לפי ערך העוונות ולכן כאשר היה עוונות של ישראל גדודים ועומדים מארץ עד לרקיע בשעת דבר שהיה בימי דוד ממילא אף המלאך המזיק נתגדל ביתר שאת ויתר עז מארץ עד לרקיע ומזה ילפינן שפיר האמור בפרק קמא דברכות שבשעת הדבר מלאך המות באחת אשר כפי האמור מפורש הדבר במקרא שבשעת הדבר של ימי דוד היה המלאך עומד מהארץ עד לרקיע והיינו בטיסה אחת יכול לעוף מארץ לרקיע והוא משום שנתגבר עליו כח הרוחני שבו להיות בלתי בעל תכלית ומאי דאמר שכח תמידי הקבוע במלאך המות הוא חלק שמינית ואמרו שמלאך המות בשמונה ויש להוכיח זה מקראי האמורין בפרשה תוכחה ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאתיכם גם אמר שם ויספתי אני עליכם מכה שבע כחטאתיכם והוא שכח הטבעי הקבוע על מלאך המות לייסר בני אדם היא רק חלק שמינית של כח רוחני ולפי חטאות בני אדם בערך זה מתגבר כח המזיק בתוספת על מה שהיה מקודם היינו אם יוסיפו לחטוא חלק אחד ניתוסף בכח המזיק גם כן בערך הזה חלק אחד ולכן אם ניתוסף שבע פעמים כח ועוז על המלאך המזיק יותר מכמות שהיה מקודם חלק שמינית ממילא נעשה כוחו ואונו בשלימות בלי שום שיור ומשיג בטיסה אחת מהארץ עד לרקיע להזיק בכוחו בבלתי בעל תכלית ומבואר מאוד מה דאמר ויספתי אני עליכם מכה שבע כחטאתיכם הנה מלאך המות נקרא מכה שנאמר בדוד ויאמר דוד אל ה' בראותו את מלאך המכה בעם כו' וזהו שאמר ויספתי אני כח על המכה שבע חלקים מכמות שהיה ומסיים שהכל כחטאותיכם וכנ"ל בילקוט שראה עוונותיהם של ישראל גדורין ועומדין מהארץ עד לרקיע אף המלאך היה עומד בכוחו ואונו להזיק בטיסה אחת מארץ עד לרקיע אם כן מוכח שפיר מקראי הנ"ל שכוח תמידי הקבוע על המלאך המות הוא רק חלק שמינית דהא על ידי שיוסיפו עליו עוד שבעה חלקים מכמות שהיה נעשה עליו כוחו להזיק בלי תכלית בטיסה אחת מארץ עד לרקיע ומסתמא לא היה עליו מתחילה רק חלק שמינית והיה צריך לטוס בשמונה עיסות מארץ לרקיע והוא יורד ומסית ועולה ומסטין ומקטרג ויורד ונוטל נשמה ומחמת שאינו באפשרי לעוף רק בשמונה טיסות ממילא אין כח הזיקו כל כך תמידי למהר במלאכתו ולעשות פעולתו להזיק ומבואר בזה לנכון מאי דאיתא ברכות (דף סב ע"ב) ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך אמר רבי אלעזר אמר לו הקב"ה למלאך טול לי הרב שבהם שיש בו לפרוע מהם כמה חובות באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין ומפרש רש"י בד"ה שיש בו לפרוע כמה חובות שיש במיתתו כדי לכפר על כמה עוונות וזה הכל כמו שביארנו שבאותו שעה היה עונותיהן של ישראל גדודין מהארץ עד לרקיע. ולעומות זה כמלאות סיפקו יצר לו כלומר לפי התגברות העוונות נתחזק ונתגדל כח המזיק גם כן היינו היצר הרע והמלאך המות ואמר הקב"ה למלאך טול הרב שבהם שינוכה במיתתו כפרה על כמה עוונות ולכן מסיים עתה הרף ידיך כלומר שעל ידי פירעון העוונות שיתמעטו ממילא גם המלאך המזיק יתרפה כוחו ואונו מלהזיק ואמר למלאך עתה הרף ידיך וגם יש לבאר ולפרש הקרא ויאמר למלאך המשחית רב כלומר עתה מחמת העוונות אתה רב מאוד מהארץ עד לרקיע עתה הרף ידיך מגדולתך כנ"ל:
ובזה יש לפרש האמור (בזכריה ה') ויאמר זאת הרשעה כו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ועיין רש"י שפירש ענין איפה שלקו מידה במידה עיין שם ולדברינו ניחא שהקב"ה הראה לזכריה התגברות העוונות אשר על ידי זה מתגדל ומתחזק כח של מלאך המזיק ולכן אמר ותשאנה את האיפה עד בין הארץ ושמים כלומר את זה לעומת זה. זאת הרשעה היינו העוונות לעומת זה יתגבר המזיק מארץ עד לרקיע וביארתי בזה האמור (בשמואל ב' י"ח ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד עבר ולכאורה אינו מובן מה שאמר בין שמים לארץ הואיל ולא נשאר תלוי רק תחת האלה ולא נשאר מאתו להארץ רק כפי גובה של הפרד ואין שייך לומר על זה בין שמים לארץ כתיב דרך נשר בשמים שמתגבר מאוד למעלה וכן בזכריה באיפה כתיב ותשאנה האיפה בין הארץ ובין השמים דאפשר נתגבר האיפה והוגבה למעלה למעלה כל כך עד אשר נדמה לעין הרואה שהיא בין ארץ ושמים אבל כאן באבשלום שלא היה רק גובה הפרד לא שייך לשון המדבר לומר כך. ונראה שהכתוב אומר שנתמלא סאתו כל כך עד שהיה עוונותיו נתונין מהארץ עד לשמים. ולעומת זה התגבר עליו כח המזיק גם כן בערך זה וחז"ל אמרו הביאו רש"י שם שלף חרבו לקוץ שערו וראה גיהנם פתוחה תחתיו ע"כ ולכאורה מאין מצאו רמז לזה ונראה שהיה קשה להם איך כתוב על ערך גובה הפרד שניתן בין שמים לארץ מזה הוכיחו שגיהנם פתוחה תחתיו ושייך שפיר שניתן בין שמים וארץ:
ויש לבאר בזה ענין שבעה מדורי דגיהנם האמור בדברי חז"ל ואמרו גבי אבשלום שמה שאמר דוד תמני זימנא בני בני הוא שבעה פעמים שאסקיה משבעה מדורי דגיהנם ושמיני דאייתי לעולם הבא הביאו רש"י עיין שם גם בפרק עושין פסין איתא שם רבי יהושע בן לוי אמר שבע שמות יש לו לגיהנם ועיין שם שבעל עין יעקב ההוא הביא דברי רמב"ן משער הגמול ענין שבעה מדורי דגיהנם על פי מדרשים עיין שם. והענין הוא הכל על פי מה שהקדמנו שעל המלאך המות קבוע חלק שמיני כמו שאמרו מלאך המות בשמונה ואמרו רז"ל בכל מקום שמיתה ממרקת עוונות והובא בשבועות פרק קמא ובספר חיקור דין מאריך בביאור מה דכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות כי המיתה היא עונש וכפרה על העון ומקרא מלא כתיב אם יכופר לכם עון הזה עד תמותון משמע שמיתה מכפר ע"ש ונמצא לפי קביעות חטאי הדורות מאדם הראשון על פי עטיו של נחש אשר מעת ההיא נתעורר היצר הרע על כל הדורות להיות לפתח חטאת רובץ אבל על כל פנים אין החטא מתגבר כל כך להרבות אשמה ולפי דרך הטבע שיער הקב"ה שיספיק כח המזיק בערך חלק שמינית אשר הוקבע במלאך המות אשר עושה לבני אדם צער וייסורי המיתה אשר אחריתה כיום מר יום עברה בזה מתמרק ומתכפר כלל עוונות אשר הוטבעו על בני אדם דרך הטבע על ידי התעוררו' עליהם אדם הראשון על ידי אכילות עץ הדעת ועוונות הדורות המה דרך הטבע מספיק חלק השמינית אשר הוקבע בכוחו של מלאך המות להזיק ולייסר את בני אדם בייסורי מות אשר כדאי למרק עוונות אולם אם איזה דור מרבים אשמה חס ושלום אשר לעומת זה מתגדל כח המזיק עליו על ידי מלאכי חבלה ומזיקים אשר נבראים על ידי העבירות אז אינו מספיק חלק שמינית הקבוע לענוש על ידי יסורי מות של מלאך המות וכמו שביארנו למעלה חטאו בכפליים לקו בכפליים שלעומות החטא מתרבה כח המזיק לענוש החוטא על כן ברא הקב"ה עוד שבעה מדורי גיהנם כמבואר בקרא ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם שביארנו למעלה שהוא הוספה עוד שבעה חלקים על חלק שמינית אשר קבוע תמידית בכחו של מלאך המות והוא אם אשמות גדלו עד שמי רום וכוכביהם וכמו שראה דוד העוונות גדודים ועומדים מארץ עד לרקיע מתרבה גם כן כח המזיק עוד שבעה חלקים עד אשר הוקבע התגברות כח של המזיק בשלימות גם כן מארץ עד לרקיע כמו שראה דוד המלאך עומד מהארץ עד לרקיע ואם אינו מוסיפים אשמה רק חלק אחד אינו מתגדל עליו כח המזיק ג"כ רק חלק אחד ואם יותר יותר וכל זה אם מעניש ומייסר הקב"ה את החוטא בעולם הזה אולם אם מענישו הקב"ה בעולם הבא כמו שאמרו יש רשע וטוב לו כאן בכדי להאבידו לעולם הבא מתוקן על זה שבעה מדורי דגיהנם היינו שניתוספו על יסורי מות וממילא מספיקים עונשי מדורים הללו אף אם גדלו אשמות חוטא עד לשמים ואם לא יוסיף רק חלק אחד באשמתו די לו להתייסר במדור אחד הכל לפי ערך כפלי החטא ואם כן גבי אבשלום שהקדמנו מדכתיב ויותן בין השמים והארץ מוכח שנתמלא סאתו להגדיל אשמתו ועונותיו מארץ עד לרקיע והיה ראוי לקבל עונשו גם כן בשלימות נוסף על ייסורי מות אשר מירקו ממנו חלק שמינית עוד לקבל עונש שבעה חלקים על ידי שבעה מדורי דגיהנם על זה התפלל דוד עליו באמירות שבעה פעמים בני לאסוקיה ממדורי דגיהנם הראויין לו:
ועפי"ז ניחא מאוד שדוד נרתת ממלאך המות בשעה שראוהו בשעת הדבר אף שצדיקים שכיחי לראותו אבל כת התמידי אשר קבוע עליו רק חלק שמינית לא מיבעית כל כך אך באותו שעה שנתגדל כח המזיק אשר בו עוד שבע פעמים כפליים כפי כח הרוחני שבו בלתי בעל תכלית ולכן ראוהו עומד בין השמים ובין הארץ ואז נרתת מאוד אשר ראהו כח המזיק עליו גדול ועצום מאוד להזיק בכל אשר יפנה להרשיע בתכלית השלימות שנאמר וירא דוד מלאך עומד בין השמים וארץ וחרבו שלופה בידו. וידוע שכל עיקר ארס המזיק קבוע אצל מלאך המות בחרבו כמו שאמרו רז"ל ששלשה טיפין תלויין בה שממנה מת כו' ולכן כאשר ראה המלאך נתגבר ממילא אף חרבו הארס נתגבר ועל כן אמר וחרבו שלופה לפיכך נרתת מאוד יותר משארי זמנים:
ואפשר לבאר בזה מה שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים כלומר שמשעת חטאו של אדם הראשון נגזרה מיתה על ידי חרב של מלאך המות ואמר שעונשו של חרב הזה היא מתהפכת ואינו שוה בכל זמן כי לפעמים אין בכחה רק חלק שמינית ולפעמים מתגבר יותר לפי ערך אשמות העם עד שלפעמים החרב ההיא חרבו החזקה והקשה עד לאחת כמו שבשעת הדבר שראה דוד את כח המזיק של חרבו שלופה והוא באחת שעומד בין השמים וארץ. ויש לבאר ולומר שלהט חרב היא מתהפכת לשמור דרך עץ החיים כלומר לפי עסק ענין שמירות של עץ החיים היא התורה כך היא מתהפכת אותו החרב אם שומרים הטיב אזי כח החרב מתמעט והולך ואם חס ושלום אינו שומרים אזי מתהפך שליטות כח המזיק של אותו חרב להיות חרבו הקשה. וכן מבואר בילקוט בשם מדרש פרשה בחוקותי הסייף והספר ירדו מכורכין מן השמים אמר להם אם תשמרו את הכתוב בספר תנצלו מהחרב ואם לאו הורג אתכם סייף שנאמר ואת להט החרב וגו' עיין שם. כוונתו לדברינו שעונש חרבו של מלאך המות מתהפך לפי ערך שמירות התורה כנ"ל. ועוד ידוע שהתורה נקראת גם כן חרב שנאמר חרב פיפיות בידם ונאמר חגור חרבך על ירך נמצא חרב התורה היתה מתשת כח חרב בבליים:
ועפ"י כל הקדמות הללו מתבאר לנכון בטוב טעם ודעת לענין האמור בפתיחות דברינו מה שהביא הרמ"א שלא לנהוג אבילות בשעת הדבר משום ביעתותא ונקדים עוד דאיתא סימן שצ"ג דאבל יראה עצמו כל שלשה ימים הראשונים כאילו חרב מונחת בין כתיפיו ואחר זה כמו שמונחת בקרן זוויות והוא מירושלמי עיין שם וזהו דווקא שלא בשעת דבר שאין חרבו של מלאך המות קשה וחזקה כל כך ולא מירתת הימנה אבל בשעת הדבר אשר חרבו שלופה ומרוטה בחרבו הקשה והוא באחת מלא מארץ עד לרקיע בכל אשר יפנה להרשיע ולייסר אינו ראוי לנהוג אבילות כלל עסק ודמות חרב לפניו מן חרב המתהפכת כעת לרעה עד לאחת וכנ"ל שהוא מיבעת עכשיו בעת הזאת ביותר ה' יצילנו אחר זה ראיתי בילקוט ראובני פרשה ראה וז"ל שמעתי מחבר אחד מה שאומרים אחר התפילה מזמורים שרבי אליעזר אומר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם לפי שיש בה שמונה פעמים שלום עם שלוה וכדי להכביד שמונה כנפים וכו' עיין שם שלא יתעורר אחר התפילה כ"כ כאן ציוה לשחוט שבעה מיני חיה שהן גדולי מדבר שנולדו בחלק בעל המדבר להתיש כוחו והוא גרם שבעה מיתות במדבר במרגלים במתאוננים בשיטים בתבערה בקורח ונחשים ולזה ציוה לשוחטן כו' עיין שם. הנה מה שאמור שם שיש לו שמונה כנפים נראה שיסודו על פי הדברים אשר יסדנו מהאמור בגמרא דמלאך המות בשמונה טיסות היינו שמונה כנפים נצרך לו לעוף בארץ ומלואו עד לרקיע ומה שאמר שם שהקב"ה ציוה לשחוט שבעה מיני חיה הגדילים במדבר להתיש כוחו היינו אף שמבואר שיש לו שמונה כנפים מכל מקום לא עשה הקב"ה עליו התשות כח רק על שבעה חלקים דהא חלק שמיני נשאר לו על פי הנצרך לבריות אשר נגזר מימות אדם הראשון על כל אדם מות תמות ומסיים שבמדבר אשר חטאו ונתגדל כוחו יותר מדאי עד אשר גרם עוד שבעה פעמים מיתות היינו בזמן שנתגבר כחו עליו חלק אחד יותר מחלק שמינית הטבוע וקבוע בו גרם מיתה אחת וכשנתגבר עוד חטא נתגבר עליו עוד חלק עד שבעה חטאים אז נתגדל כוחו בתכלית המזיק וכנ"ל משמים לארץ לכן חשב שם כל מאמצי כוחו שגרם עוד שבע פעמים הכל כנ"ל ה' יצילנו: הספד שאמרתי ביום חמישי כ"ד תמוז שנת לאהבת ציון אל תשכח כי בחר ה' בצ"יון א"יוה למ"ושב ל"ו לפ"ק לסדר מטות על שמועה כי באה שנעדר הרב המאור הגדול ומפורסם לאיש ירא ה' מרבים מהור"ר חיים מק"ק פינסק שנסע בשנה דאישתקד לאה"ק ונפטר שם קודם פסח העבר. ועוד נפטר פק"ק תלמיד חכם איש צדיק וישר אשר תורתו אומנתו והתמדת לימודו היה מפורסם ללמוד בעמידה ולחזור משניות בעל פה גם היה רגיל לסגף את עצמו בתעניתים בכל תענית צדיקים ובכל הימים אשר יחידים ושרידים אשר ה' קורא אותן מתענים בהם והזכרתי גם אשר נעדר בימים שעברו איש טפסר גביר גבר דכולא ביה המפורסם ר' שאול מקארלין אשר היה למדן מופלג וחכם הכי נכבד בין שרים עד למאוד ועזב אחריו ברכה סך מסויים והפריז על צדקה קודם מותו סך גדול אשר עלה לכמה אלפים אדומים:
אמרתי לפתוח מעין הפרשה ולהכניס דברים מזה לענין הספד נאמר בהא סדרא וידבר ה' וגו' נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' לתת נקמת ה' במדין אמרתי להעיר הערה במלות לשון נקמה על אשר מצאנו פעמים קובע הענין בלשון לקיחה ופעמים בלשון נתינה ומקודם אמר נקום נקמת וגו' מאת המדינים משמע שענין נקמה הוא עסק לקיחה וכן אמר ירמיה שאוביו אמרו עליו אולי יפותה ונוכלה לו ונקחה נקמתינו ממנו עיין שם (סימן ך') ואמר ירמיה (שם סימן י"א) אראה נקמתך מהם עוד (סימן ט"ו) והנקם לי מרודפי ועוד רבים בלשון הזה להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם וכן אמר דוד לשאול (שמואל ך"ד) ונקמני ה' ממך וכן (שמואל ב' ד') ויתן ה' לך נקמות משאול ומזרעו אם כן מבואר דענין נקמה שרשו ליקח נקמה ולפעמים הונח ענין לשון נקמה בשורש נתינה וכאמור כאן אחר כך לתת נקמת ה' במדין ולא אמר ליקח נקמת ה' ממדין עוד אמר ונתתי נקמתי (יחזקאל ך"ה) עוד שם ועשיתי בם נקמות עוד שם וידעו כי אני ה' בתתי בם נקמות עוד בתהלים אמר הנותן נקמות לי לעשות נקמה משמע ששורש לשון נקמה הוא ענין נתינה ואמרתי לבאר זה על פי המבואר בפרק אחד דיני ממונות באבוד רשעים רינה ומקשה ומי חדי קוב"ה במפלתן והכתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר ר"י מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמת במפלתן של רשעים ואמר רבי שמואל מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותו שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים לפני שירה אמר ר"י בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב והיה כאשר שש וגו' וכן בפ' נגמר הדין איתא אמר ר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת כו' אם כן על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים ע"כ. ועפי"ז מבואר הכל לנכון דגבי ארם ענין נקמה שורש לקיחה כמו דכתיב (בירמיה) ונקחה נקמתינו ממנו וכמו דראיתי בביאורי הגאון על הא דאמרו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כלומר שצריך ידיעה להשיב אם נשאל לאדם שאל נא בקשה מה אתה רוצה יותר אם לראות מפלת שונאיך ואתה לא תעלה במעלה או יותר אתה חפץ שאתה תעלה במעלה ושונאיך על מקומו יקום בלי מפלה ובאמת יותר יבוא הנאה ותענוג לאדם לראות מפלות שונאו יותר מההנאה הבא לו מאשר יטיב לו ולפיכך יותר ראוי ליתן שבח והודאה על מה שהטיב הקב"ה עמנו לראות מפלה על המן מהשבח שראוי ליתן מה שראינו גדולות מרדכי ובאמת אמרו מקודם ארור המן ואחר זה ברוך מרדכי משום שזה הנאה ותענוג לנו טפי מן ההנאה שראינו גדולות מרדכי וכמו שאמרו גדולה נקמה כו' וכל זה שייך גבי בני אדם שלוקחים לנפשם שמחה ותענוג על מה שרואים מפלת שונאיהם. אבל הקב"ה לא שש על מפלתן של רשעים וכמו שאמרו מעשי ידי טובעים בים והקב"ה מצטער על זה אם כן אינו שייך גבי קוב"ה לומר שורש על ענין לשון נקמה רק נתינה ולא לקיחה ולכן נאמר על ירמיה ונקחה נקמתינו ממנו ששייך גבי אדם לשון לקיחה וזהו כוונות המדרש הובא בילקוט על קרא דכתיב נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים זהו שאמר הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם כלומר שהיה קשה להמדרש האי קושיא דגבי קוב"ה כתיב לתת נקמת ה' במדין משמע לשון נתינה וכאן אמר מאת המדינים משמע לשון לקיחה לזה אמר ישמח צדיק כי חזה נקם היינו הקב"ה משיש את הצדיק לראות נקמה ולשמוח ולקבל תענוג והנאה מזה אבל הקב"ה עצמו אינו שמח במפלתן של רשעים אם כן מתורץ שני לשונות הנאמר במקרא בענין נקמה ומדוקדק נמי מה דאמור ישמח צדיק כי חזה נקם ולא אמר שמחה לצדיק משום דקאי על הקב"ה שמשמח הצדיק לחזות נקם וחקרתי לחפוש בכל המקרא לפרש דבר זה בכל לשונות הנאמר שם נקמה וראיתי שכמעט כולם נקבעים ללשונותם על פי עיקר הזה וכפי הנראה שעיקר זה יש לו יסוד מדברי התלמוד ואמר לתת נקמה ואמר הנותן נקמות לי וכן ונתתי נקמתי וכן נאמר שם בתתי את נקמתי בם ובכל מקום שמדבר ענין נקמה גבי אדם קובע הכתוב לשון לקיחה מן השונא כנ"ל ובאמת איזה מקצת כתובים שמהצורך לדרוש אותן שלא יסתרו כלל אמיתי זה והוא (בישעיה א') הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי דמשמע דיש בזה עסק לקיחה וקבלה בענין הנקמה אבל נראה לפרש דהכי קאמר קרא כל המקנא על אויביו מקבלים שמחה ותענוג אבל אלי בא יגון ואנחה מזה כאמור בכל צרתם לו צר ואם כן אלי הוי שהוא לשון אנחה ויגון מה שאני אנקמה מאויבי וכבר אמרתי הענין בדרך משל לאיש אחד שחטא לו עבדו מייסרו לפי חטאו להנקם ממנו ואינו מצטער על שבט אפו אשר עושה לו אבל בנו והוא בן יחיד שחוטא נגדו וודאי אי אפשר לחשוך שבטו מעליו ומהצורך לייסרו בכדי שלא ישוב עוד לכיסלה אך זה וודאי שאביו מצטער את עצמו על זה שהוצרך לייסר את בנו חביבו וזהו כביכול בכל צרתם כו'. וזהו שאמר הוי ויגון ואנחה מהנקמה שבא מאתו עליהם כמו שמצטער האב בהנקמו על חטא בנו יקירו ועוד מצאתי מקרא מה שאמרו לדוד (שמואל א' י"ח) אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלשתים להנקם באויבי המלך ולפי הנחה הנ"ל היה ראוי לומר מאויבי המלך אבל נראה דכאן מדוקדק לומר כך דהנה תחילה השיב דוד הנקלה להתחתן במלך ואנכי רש ונקלה ולכן אם היו אומרים לדוד להנקם מאויבי המלך והיה נראה שהמלך דורש טובתו מעסק הזה לקבל שמחה כאשר חזה נקם ואם כן היה עדיין לדוד להשיב תשוב' נצחית ולומר שמחמת שהוא רש ונקלה אינו כדאי וראוי על המלך עסק טובה שיבוא אליו מנקמות אויביו וכאשר ילך להתחתן אצל שכמותו יתרומם ויגדל טובתו בכפליים במוהר ומתן מערך שמחה וטוב הבא לפניו מהנקמה זאת לפיכך הקדימו דברים לפניו באמרם כי אין המלך דורש טובות עצמו כלל וכלל בעסק הזה כמו שדייקו אין חפץ למלך במוהר רק עיקר מגמתו לעשות נקמה באויביו וכן אמר שאול בעצמו (שם) מקודם אתן לך בתי לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה' דייק בדבריו כי עיקר מגמתו לעשות נקמה באויבי ואין העסק כלל לקבל תענוג ושמחה לפניו כמו שהקב"ה אין דורש טובה ותענוג עצמו כמו כן בערך הזה תעשה למלחמות ה' וכן דייקו האומרים לדוד גם כן להנקם באויבי המלך כלומר אין מגמתו לטובת עצמו רק ליתן נקמתו בם. ואם כן שפיר אשר רוצה להתחתן בך יותר מבאחרים משום דאף שוודאי ירבו מאוד מוהר ומתן חפץ ואבני יקר אין חפץ המלך בכל זה אחרי שעיקר חפצו ורצונו רק למלחמת ה' היינו כמו שהקב"ה עסק נקמה שלו רק ליתן נקמה ולא לקבל תענוג ונחת כמו כן חפץ המלך כך להנקם באויביו לקבל טובה מזה לעצמו (ובירמיה מ"ז) והיה יום ההוא יום נקמה להנקם מצריו ולא אמר בצריו אפשר שעל היום קאי ולא על הקב"ה וכן (במלכים ב') אחור שם ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ה' מיד איזבל אפשר לומר דקאי הנקמה לעבדי ה' לכן מיד איזבל ולא באיזבל אולם (בישעיה מ"ז) אמור נקח אקם ולא אפגע אדם שם יש לדקדק על הנחה זו ואפשר משום דאמר ולא אפגע כלומר לא יהיה פגיעה והריגה רק הורדת ממלכה וממשלה שאיירי בכשדים שאמרו שהקב"ה מתחרט על הממשלה שמסר להם:
ועתה אשובה אל ענין ההספד והנה בילקוט החלצו מאתכם לתת נקמת ה' הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' אמר משה לישראל הקב"ה דין שלכם מתבקש שגרמו לו להזיק אתכם מורי ורבותי ידוע דכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק להגין על הרעה שנתחייבו הדור בעוונותינו הרבים הנה נאסף מאתנו הצדיק הרב ר' חיים שידוע מנעוריו היה עובד ה' תורתו אומנתו כל ימיו היה עוסק על התורה ועל העבודה ונתקיים בו ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום צדיקים במיתתם נקראו חיים כדאיתא ריש פרק מי שמתו החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שבמיתתם קרויים חיים ומסיק שם מקרא דבן איש חי והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים דכתיב ואתה חלל נשיא ישראל ולכאורה אינו מובן איך מפרש קרא דהחיים יודעים אלו צדיקים שבמיתתם קרויים חיים הא האי קרא קאי על צדיקים שהמה עודנה בחייהם בשלמא הסיפא מתפרש שפיר והמתים אינם יודעים מאומה קאי על רשעים בחייהם ואם כן מוכח שקרויים מתים אבל הרישא קשה וראיתי שגם הרי"ף מקשי זאת ודחק בזה ואמרתי לבאר זאת בשני עניינים ענין אחד על פי דאמרתו לפרש הא דאמרו בפרק הנושא מת בערב שבת סימן יפה לו מת במוצאי שבת סימן רע לו הוא משום דאמרו העולם הזה כפרוזדור בפני העולם הבא שהיא עיקר ואמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת נמצא אצל הצדיק אינו נחשב חיותו של עולם הזה לכלום ומבלה כל ימיו בעמל עמל של תורה ומצות וטורח ויגע לשמור ולעשות כמו שכל אדם טורח ויגע בכל ערב שבת להכין מאכלי עונג לשבת ובוודאי אין לו הנאה מכל טרחו ביום ערב שבת רק שמכין שיקבל הנאה ותענוג ביום השבת כן הצדיקים מקיימים אדם לעמל יולד לעמלו שבתורה ומצות ואין מקבלים הנאה ותענוג בעולם הזה כלום רק מבלים כל ימיהם בטורח ויגיעה הכנה לעולם הבא ואמרו זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ועוד איתא במסכת תמיד שאלו לזקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו מה יעשה אדם וימות יחיה את עצמו. הוא אשר נאמר בפרשה אחרי ושמרתם את חוקותי ומשפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ופירש רש"י כתרגומו וחי לעלמא דאתי דאי בעולם הזה סופו הוא מת. מבואר מזה דעיקר חיות האדם הוא במה שיקוים חיותו וקיומו לעולם הבא וכמו שדרשו על קרא דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים הוא יום שכולו ארוך וחיות של עולם הזה אינו נחשב גבי הצדיק למאומה משום שעמל וטרח כל ימיו בלי מנוחה אדרבא למיתה נחשב אצלו כאמור אדם כי ימות באוהל וזהו שאמר מה יעשה אדם ויחיה לעיקר חיות של עולם הבא ימית את עצמו כאן בעולם הזה ויחיה שיקויים בו וחי בהם לעלמא דאתי מה יעשה האדם וימות יתיה את עצמו בעולם הזה בחיי הבלו וימות לעול' הבא שלא ישיג שם חיוני הנצחית וזהו שאמר מת בערב שבת סימן יפה לו היינו שכל ימי עולם הזה עסק בטירחא ויגיעה לטרוח בערב שבת ולהכין לאכול בשבת סימן יפה לו שימצא הכל מתוקן בטרקלין אחרי שטרף בפרוזדור. אבל ברשעים להיפוך שאינן חושבין שיקויים בהם וחי בהם בעלמא דאתי ואומרים שחוט בקר והרוג צאן כי למחר נמות כלומר שיודעים שבעולם הבא לא יהיה להם חיות רק מיתה נמצא אצלם ימי עולם הזה הוא שבת עושים כל ימיהם חגים ומועדים ואינו טורחים להכין על יום שכולו ארוך ומיתתו מיתת עולם ממילא מת הוא במוצאי שבת סימן רע לו. אבל גבי צדיקים נאמר לא אמות כי אחיה כאמור וחי בהם ובאדם נאמר ביום אכלך ממנו מות תמות כי בצדיקים נאמר וחי בהם בעלמא דאתי אבל על ידי החטא הוא הולך למיתה לכן אומר ביום אכלך על פי חטא מות תמות וזהו שנאמר החפץ אחפץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה כלומר כשיהיה רשע אזי מיתתו מיתה אבל כשישוב בתשובה אזי לא ימות כי יחיה שיקויים בו וחי בהם לעלמא דאתי ויקויים ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כלומר שהצדיקים שמתים בנשיקה על ידי דביקות הקוב"ה עליהם נתקיים דכולכם חיים לעולם ובזה יש לבאר מה דאמור ראה נתתי לפניך היום החיים והמות כו' ואמר עוד החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים למען תחיה כלומר בעולם הזה יש לפניך להחיות את עצמך בתאוות לבך אבל לא תבוא לך על ידי זה חיי נצחית ועוד יש לך להמית בעולם הזה ויבוא לך על ידי זה מקרא שכתוב וחי בהם לעלמא דאתי ולכן אמרת ובחרת בחיים והיינו ממש מה שאמרו זקני הנגב כמו שפירשנו וניחא בזה לפרש מה דאמור החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שעיקר חיותם ידוע להם כשימותו כי בעולם הזה אינו אלא ענין הכנה מערב שבת לשבת על עיקר חיותם שהוא בעולם הבא שנאמר עליו וחי בהם לעלמא דאתי ואף רות אמרה לנעמי כי המות יפריד ביני וביניך היה לה לומר כי אם המות ולדברינו ניחא שתורה ומצות עיקר החיות ולהיפוך הוא המות כנ"ל:
ועסק ההספד אשר אנחנו עסוקין בו הנה הרב מוהר"ר חיים היה תורתו אומנתו מנעוריו על התורה ועל העבודה היה חריף ומפולפל גדול עסק עמי בשאלות ותשובות אשר באו חידושים מאתו לפני הרבה עד מאוד בכמה דברים וזכה לעלות אל ארץ הקדושה ולהקבר שם בוודאי על צדיק כמותו נאמר כמו שהיה נקרא חיים קודם מותו כן ראוי לקראותו חיים אחרי מותו ונתקיים בו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום שמיתתו היה מיתות צדיקים מנשיקה ומדביקות להקב"ה כמו שהארכנו מזה במקום אחר אף הנעדר הצדיק ר' ראובן ידוע ומפורסם מידותיו הטובים איש ירא אלהים מנעוריו מתמיד בלימודו אף שלא היה מפולפל אבל משנתו שגורה עליו לחזור משניות בעל פה ואף איזה מסכתות שהיה חוזר על לימודן ועל גירסתן להיות שגור בהם כגירסא דינקתא אחרי תאוות לבו לא הלך מאוד מאוד התרחק את עצמו מתענוגי עולם הזה והיה רגיל כל ימיו לסגף את עצמו בתענית אף בעודו היה נער ורך בשנים ובפרט כל ימים המעותדים והמיוחדים לתענית צדיקים והיחידים לא נעדר יום אחד ממנו ירא וחרד לכל דבר עסק של מצוה גם עליו ראוי לומר צדיקים במיתתם קרוים חיים כי כל ימיו טרח ויגע כמו כל הטורח בערב שבת לקיים הנאמר אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לעלמא דאתי ונתקיים בו יחי ראובן ואל ימות לא אמות כי אחיה על איש כזה ראוי להרבות בכי ומספד כראוי לו. שני צדיקי' הללו היו תמימים נאהבים ונעימים למקום ולבריות בחייהם ובמותם ביראתם קודמת לחכמתם רק הרב ר' חיים יגדל בזה שהיה מפולפל ובכלל נבון להבין דבר מתוך דבר ובספר שבות יעקב מתרץ מה שהקשו המפרשים לכאורה סתירה על הא דאיתא בפ"ק דקדושין שיליף הש"ס דחייב לקום מקמי ספר תורה מק"ו אם מפני לומדיה עומדין מספר תורה לא כל שכן ובמכות אמרינן איפכא כמה טפשאי הני דקיימי מקמי ספר תורה לא קיימי מקמי גברא רבא תדע דהא כתיב באורייתא ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא עיין שם ומתרץ דאיירי בתרי גווני רבנן היינו מי שהוא בכלל חכם ואידך מי שהוא בכלל נבון היינו שיכול להבין דבר מתוך דבר ולחדש דבר מה שלא כתוב ומפורש באורייתא ולכן בקדושין עושה קל וחומר על עמידות קמי ספר תורה מחיוב עמידות מפני תלמיד חכם דכתיב מפני שיבה תקום וגו' וזקן שקנה חכמה תקום. ובמכות איירי על הני אינשי דטפשאי לזלזל בתלמיד חכם שיכול לחדש ולהבין דבר מתיך דבר וזהו דמסיים דחכם ונבון עדיפא דבאורייתא כתיב ארבעים ורבנן חידשו ובצרי חדא ובזה אמרתי לבאר מה דאמרו במדרש גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתות תלמיד חכם כלומר תלמיד חכם כזה שיכול לחדש דבר מה אשר לא כתובה בספר תורה הזה שהוא בכלל נבון יסלק הקב"ה מאתכם בעון הדור וכמו שנאריך עוד בענין מיתות צדיקים הוא מפני הרעה נאסף הצדיק לכפר ולהגון על הרעה שלא יבוא חס ושלום על הדור:
ואמרתי לעורר את ההספד על פי מה דכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק ובפרק האורג מפורש דחיוב הספד על תלמיד חכם הוא בפני עצמו וחיובא הספר על אדם כשר הוא בפני עצמו וכן מפורש בשולחן ערוך סימן שד"מ מצוה להספיד על המת כראוי ולהרים קולו ולהרבות בכי כו' וחכם וחסיד מזכירים חכמתו וחסידותו עיין שם על כל פנים משמע ששני ענייני חיובים המה על תלמיד חכם ועל אדם כשר עיין שם והנה עסק ההספד על צדיק ועל תלמיד חכם הוא ענין ידוע ומפורסם דמפני הרעה נאסף הצדיק כמו שנאמר במדרש דבשעת בית המקדש היה כפרה מקרבנות ואמרו לקוב"ה כשבית המקדש יחרב מה תהא עליהם השיב הקב"ה אני נוטל צדיק אחד ויתכפר על הדור כדאיתא סוף ברכות שאמר הקב"ה למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך טול הרב שבהם שבאותו שעה מת אבישי שהיה שקול כרובה של סנהדרין שיש בו לגבות כמה חובות והארכתי בזה במקום אחר ובמדרש ילקוט איתא סוף שמואל על קרא וימותו שבעים אלף לא מת רק אבישי בן צרויה רק שהגזירת היה על שבעים אלף וניצולו ונתכפר להם על ידי מיתות הצדיק עיין שם. והנה אחרי שלא מת אף אחד מישראל ומכל מקום כתיב וימת שבעים אלף על פי הדבר שהיה מהבוקר עד הערב מנלן דהגזירה תקפה על סך מסויים דווקא מהבוקר עד עת ערב להיות דבר ושימות דווקא שבעים אלף אולם הענין הוא למשל לחולי שנחלה בחולי גדולה ואנחנו לא נדע עד איזה ערך תקפה חליו עליו יכול להבחין על פי מה שאנו רואין עוצם הרפואות אשר הרופא אומן נותן לו ממרקחים חריפים וחזקים וסחים המריקים את כל גופו. חזה אנו יודעים איך התגבר עליו חליו עד שערי מות. כמו כן על ידי שראו שמת אבישי בן צרויה להגין על הרעה שהיה מעותד לבוא על כלל ישראל ולא היה מספיק לכפר בצדיק קטן ממנו חזה שפעו לשקול במאזני פלס ומשקל דמסתמא היה הגזירה חלוטה שיהיה דבר מהבוקר עד ערב ושימות שבעים אלף מישראל לכן לא נמנע הכתוב מלכתוב את עיקר הגזירה כמו שהיה כמו כן אנחנו אוי לט כי חטאנו כתיב הוי גוי חוטא עם כבד עון וכתיב כי עוונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני ואף בסדום כתיב וחטאתם כי כבדה והנה לא נודע לט עד איזה שיעור משקל הוא המשא כבד של חטאתינו ובאתי לעשות פלס מן מאזני משפט אשר לה' כלומר על ידי המשפט שנעשה נוכל לפלס ולשקול את כובד העון בא זה שיעור משא יכבדו עלינו ר"ל עד שהיה מהצורך דווקא שיהיה נעדר הרב ר' חיים להגן עליו מפני הרעה ולא היה מספיק שימות פה בחוץ לארץ עד שיתנהג נסיעותו לארץ הקדושה וכפי הנראה אפשר שלא היה מספיק אף שני צדיקים כמותו ואף שלשה או ארבעה כמותו עד שיסע דווקא לארץ הקדושה וימות שם אז בא הגנה אמיתית והצלה להכריע ולכפר על עון הדור כי גדלה:
ונקדים מה דאיתא בפ' המדיר (דף ע"ה) חד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כד סליק להתם עדיף כתרי מינייהו והענין הוא שאוירא דא"י מחכים וביארתי בזה מה דנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ולכאורה היל"ל אל הארץ אשר אומר אליך כנאמר גבי עקידה ועוד לא מצינו שהראהו הקב"ה על איזה ארץ לכן נראה אחרי שראה הקב"ה הכרות אברהם לבוראו שם בח"ל על ארץ טמאה לכן אמר לו לך לך מארצך שהיא טמאה ומעכבת השגות קדושה ומולדתך ובית אביך גם כן מעכבת אל הארץ היא ארץ הקדושה וממילא הפרדך מטומאה לקדושה יועיל לך הרבה על השגה טובה ועוד אמר לבד זה אשר שם אראך כמו שנאמר עיני ה' אלהיך דורש כו' כמו שאמרו ראיות העין פועלת הרבה עד שמתים בעין הרע גם בת היענה מגדלת עפ"י ראות עינה וזהו שאמר אשר אראך כלומר עיני ה' אשר דורש אותה הוא יראך גדול השגה ולכן אוירא דא"י מחכים משום ששולט שם ראיות הקב"ה אשר עיני ה' דורש אותה וזהו הכוונה אשר אראך ולכן ואגדלה שמך היינו שתעלה ד' פעמים ככה כמו שמשיג אתה בח"ל ארץ טמאה ומקום בית אביך לא טהורה עכ"פ כאשר הוצרך לעשות הצלה והגנה מפני הרעה לאסוף הצדיק הוצרך הקב"ה להעלותו לא"י בכדי שיהיה כפול בהשגתו לקדושתו ארבעה פעמים מכמו שהיה כאן וזהו שנאמר וכעבות העגלה חטאה כלומר מעבות אשר נעשה למשוך החטא מזה נדע שיעור וערך של כובד המשא ואחרי אשר אנחנו רואין שהוצרך הצדיק הרב ר' חיים לעלות אל אה"ק ולעשותו כפול ד' פעמים. מזה נדע המשא כבד אשר הוכבד עלינו בעוה"ר עוונינו כידוע לפי כובד המשא שהוצרך למשוך כן מרבים עבותית התבלים רחיים של רוח שמהפכין אותו תמיד לכל צד אשר יהיה שם הרוח ללכת עושין חבל עב להפוך אותו ואם הוא קטן גם החבל אינו עב כל כך ואם גדול ומשא כבד לו עושין החבל עבות כפליים ואם עוד גדול ביותר כופלין עוד עבות החבל עד ד' פעמים ואין לוקחין ד' חבלים מיוחדים מפני שעל משא כבידה אינו מועיל חבלים מיוחדים אם לא לעבות אותן לאחדים אחד אל אחד. כמו כן ראוי בעוה"ר ליתן על לב עד כמה תכבד המשא כבד וכבד עון מהדור הזה עד שהוצרך לכפר ולהיות נושא עון חבל עבות כפול ארבעה ביחד כמו ר' חיים שנעש' פעמים ארבעה מכמו שהיה כאן אז היה לסבול לכפר את כבד משא עוונותינו ע"פ מיתות צדיק כמותו. וכבר הערותי על פי הקדמה זו והראו לי כתוב בספר זהב שבא מאלגזי דבר נחמד לפרש האמור בפ"ק דמגילה ר' זירא עלה לא"י ומת והספידו ואמרו ארץ שנער הרה וילדה ארץ לבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה היינו רקת שהיא טבריא אוי שאבדה כלי חמדתה שא"א שיתמלא לה צדיק אחר כמותו כי הצדיק אשר יוולד שם א"א שיושג למעלה זו וכמו שהקדמנו מפ' המדיר דחד מינן כד סליק להתם עדיף כתרי מינייהו א"כ כלי חמדה במעלה כזו שהשיגה רקת א"א למלאות לה ואין לה תמורה מצדיק אחר אשר דור הולך ודור בא וזרת השמש ובא השמש שאמרו רז"ל עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זורח שמשו של אחר אבל אף שיוולד שם אחר לא יבוא למעלה כזה שר' זירא שעלה מבבל והוה כתרי מינייהו: