אור ברסלב
שות גליא מסכת הספד על הרה"ג מוהר"ר נטע

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הספד על הרה"ג מוהר"ר נטע

הספד על הרה"ג משה זאב אב"ד מבילאסטאק ומקדם היה אב"ד דטיקט

הספד שאמרתי על פטירת הרב הגדול מהור"ר נטע שהיה עמי פה בצוותא חדא למ"ץ וראב"ד והיה זקן בן שמונים שנה ומנערותו ועד זקנותו לא מש מתוך אהלו של תורה תורתו אומנתו ולא פסיק פומיה מגירסיה שהיה מתמיד גדול ומלא דעת ותבונה והיה בעל זיו תואר וקומה ועד מותו לא כהתה עינו שהיה רואה בלא בתי עיניים ואף בזמן שהיה בגבורות שמונים שנה היה בגבורתו בכל איבריו בשלימות בריאתו ולא נשתנה עליו אחד מאיבריו ונפטר ביום ראשון בשעה שלישית אחר חצי היום ונתעכב לווית קבורתו למחרתו. ואי אפשר להעלות על הכתב והמכתב מדמעות רבות בכי ויללה שנעשה בכל הומיות קריה דפה נער וזקן שם טף ונשים כולם כאחד הורידו כנחל דמעה מאין הפוגות ועפעפינו יזלו מים וענו ואמרו אוי נא לנו אמרה נאווארדאק כי אבדה כלי חמדתה ותהי קול צעקה ויללה כזעקת חשבון ויליל ישימון אוי לנו כי נפלה תפארת ראשינו פנה זיווינו והדרינו כי ציוויו והדרו היה נחמד לכל רואה וחוט של חסד משוך עליו ביום על שהיה עוסק בתורה בלילה:

אמרתי לפרש בהערות הללו מה דכתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ולא אמר וימת שמואל גם לפי מה שאומר ושמואל מת לשון עבר היה לו לומר וספדו לו כל ישראל מאי אמר ויספידו ונראה הוא הערה שהערנו לעול בפטירת הצדיק הרב רבי נטע שכל העולם געו כולם בבכיה רבה תיכף כששמע מהעדרתו. וידוע על פי האמור בתלמוד פתח עליו ההוא ספדנא שהיה אצלם ספדנים מיוחדים לזה והיו שוכרים ספדנים לעורר בכי והספד וכדאיתא בשולחן ערוך שד"מ ובמועד קטן (דף ח) כד מהדרי ספדני במערבא כו' וכאמור (ירמיה ט) התבוננו וקראו למקוננות וכמו ותישנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה כו' ואמר התבוננו שצריך להתבונן שלא כל הנשים שווים בזה שיהיו ראויים לעורר הספד ובכי ואמר על ידי שיבואו המקוננות לעורר נהי על ידי זה יגרום להוריד עינינו דמעות אבל בהעדר הצדיק הרב רבי נטע לא המתינו בלל העולם על הערות המספידים ומקטן ועד גדול טף ונשים זלגו עיניהם דמעות טיף אחר טיף מאין הפוגות תיכף כשיצא קול הברה בעיר מהעדרו וכמו שאמרו רז"ל בסוף שבת בפרק השואל מהספידו של אדם ניכר אם בן עולם הבא עיין שם ואמרו בפרק הנושא בפטירת רבי שיצאה בת קול כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא עיין שם בתוספות דכל היכא דקאמר מזומן הוא בלא דין ובלא יסורין ואם כן ניכר מהספידו שמעוררין בני אדם להספידו מסתמא מכירין שישיגו לעולם הבא על ידי הספדו וממילא מוכח וניכר שהנספד הוא בן עולם הבא וזהו שאמר ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל כלומר תיכף כשנשמע ששמואל מת תיכף ויספדו לו כל ישראל כי בהעדר צדיק כזה והיה ניכר להם שהוא בן עולם הבא וישיגו על ידי אשכבתיה שלו זכות הזמנה לעולם הבא הספידו לו כולם כאחד ולא היו נצרכים להערות מקוננות ומספידים כמו כן בהעדר הרב רבי נטע התעוררו כולם בלי שום עוררות מספידים ובכו כולם בכי ונהי רב עליו. [ובזה יש לבאר (משלי יד) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור כלומר כשהעצב הוא בתכלית היותר אז דבר שפתיים מהספד אך למחסור שאצלו (ירמיה ח) מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי כלומר חוזק היגון הוא כשהוא מעצמו על ידי דוי לב ולא על ידי מספידים] וגבי משה כתיב ויבכו אותו כל ישראל בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה לכאורה אינו מובן למאי אמר ויתמו ימי בכי אבל משה כי לא סיפר אחר זה שום ענין רק מה שאמר אחר כך ויהושע מלא רוח חכמה כו' זה אינו נמשך ממה שתמו ימי אבל משה כי זה מעת וזמן שסמך משה את ידיו עליו כדמסיים הקרא בזה גם מה שאמר ימי בכי אבל מיותר והיה לו לומר ימי בכי או ימי אבל לחוד אולם נראה לפרש הענין על פי מה דאיתא במועד קטן (דף כז ע"ב) אל תבכו למת יותר מדאי כו' וכן הוא בשולחן ערוך סימן של"ד אין מתקשין על המת יותר מדאי אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספר שלשים לאבילות מכאן ואילך אומר הקב"ה אי אתם רשאים לרחם יותר ממני ומסיים שם בשולחן ערוך במה דברים אמורים בשאר העם אבל בתלמידי חכמים הכל לפי חכמתם ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום מגמרא דפרק הנושא שם בפטירות רבי דאמר שלא יבכו יותר משלשים דלא עדיפנא ממשה עיין שם ובקיצור אפשר לפרש כפשוטו דהכי קאמר אצל כל אדם ימי בכי שלשה ואבילות שלשים כי לפי לשון השולחן ערוך דלתלמידי חכמים הכל לפי חכמתם משמע שלא כל אפין שווין בזה יש מהן שראוי להוסיף עליו עד עשרה ימים ויש מהן שראוי להוסיף לו עד עשרים יום ויש שמוסיפין לו עוד איזה ימים אבל להוסיף עד שלשים יום הוא המדריגה אשר אין למעלה הימנו והראיה דאפילו למשה לא הוסיפו יותר ולכן אמר שכאן כלו ימי בכי בשוה עם ימי אבל והיינו ויתמו ימי בכי בשוה עם ימי אבל משה ועוד יש לבאר יותר דהכי קאמר דאצל כל אדם דאין עליו התעוררות בני כל כך דהא ליכא בכי אלא שלשה ימים ודרך משל כשעושין באפטיק איזה מרקחת מרפואות כמה מינים שונים או שעושין איזה משקה או מרקחת לאכילה ונותנין בהם כמה מיני בשמים בין מינים שונים ויש איזה בשמים חזקים וחריפים מאוד בריחן וטעמן ויש שאינו חריפים וחזקים כל כך ולכן מסתמא אין נותנין את מין החריף והחזק במשקלו בשוה עם המין שאינו חזק כל כך. ואת המין שאינו חזק מוסיפין במשקלו ביותר ואם יש במרקחת עוד איזה מין שהוא רפה בטעמו וריחו מוסיפין הרבה ביותר במשקלו לכדי כאשר יצטרפו כל השלשה מינים ביחד יהיה על כל פנים ניכר טעמי וריחו של כל אחד ואחד מחמת שהמין החזק והחריף הוא מועט במשקלו ומינים הרפויים המה מרובים אולם אם היה ניתן מין החזק והחריף במשקלו הרבה בשוה כמו המין הרפוי בוודאי מתגבר המין החזק ומבטל את הרפוי לגמרי עד אשר לא ניכר טעמו וריחו של הרפוי כלל מעיקרו כן הוא הענין הזה דאצל כלל בני אתם שעסק הבכי התעוררות חזקה אינו שולט רק שלשה ימים והספד שאינו התעוררות חזקה כל כך שולט שבעה ימים ואבילות שולט עד שלשים יום. ולכן ניכר כל עסק בפני עצמו שאחרי כלות זמן הבכי ועדיין אבילות והספד ניכר ששולט לאחר זמן. אך גבי משה ששלט כל כך התעוררות משך הבכי עד שלשים יום. ונמצא שעל ידי שאף בזמן האבילות היה שולט התעוררות הבכי ממילא לא היה ניכר כל כך זמן האבילות אחרי שהמשך התעוררות הבכי היה מתגבר עלין כל המשך ולזה אמר ויתמו ימי בכי כו' כלומר שהבכי כלה ותמה את עסק האבל מפני שהתגבר עליו כנ"ל אף בנעדר הרב רבי נטע ידוע לכל שכמעט רוב אנשי העיר דמע ידמעו עליו וזלגו עיניהם כמים דמעה וכלו העינים בדמעות:

קהלת (י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה ומפרש רש"י ימי הזקנה עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחרי הגשם כו' הנה כל האמור במקרא הכל נראה שקאי על ימי הזקנה כמו שמפרש רש"י באורך והוא מגמרא דשבת פרק שואל עיין שם וממילא כוונות המקרא שיתעורר האדם לעבודת הבורא בימי הבחרות ולא ימתין על ימי הזקנה כי אז יהיה לו תשישות באיבריו ולא יהיה באפשרי למלאות עבודת בוראו בשלימות כאמור וחשכו הרואות בארובות אלו העינים וכל הדומה על שעת הזקנה אמר וזהו אזהרות חכם שמזהיר את האדם לזרז את עצמו בעודו בגבורתו וכמו דדרשינן בפרק קמא דעבודת כוכבים (דף יט) אשרי איש ירא ה' אשרי שמתגבר לתשובה ולמעשים טובים כשהוא עדיין איש בגבורתו עיין שם. אולם לפי ענין הזה קשה מאוד מה דמסיים המקרא ואומר כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים וכו' אם כן קא חשיב והולך דברים שאחר מיתה וכמו ותשבר כד על המבוע זו הכרס שנבקעת אחרי מותו קשה מאוד איך שייך על זה אזהרה וזכור בימי בחורותיך בשלמא על שלא ימתין לבחור ימי זקנה לעבודת הבורא ובימי בחרות יעסוק בעסקי עולם הזה שייך שפיר לזרז את האדם ולומר אל תאמר לכשאפנה אשנה שבעת זקנה יש הרבה חולשות איברים מראיות העין ושארי חולשות אשר לא תוכל ללמוד ולעשות תורה ומעשים טובים אבל להודיע ולהזהירו שאחרי מהלכו לבית עולמו לא יכול לעסוק בתורה ומעשים טובים זה אינו מהצורך כלל ועוד זה כבר אמר לעיל מזה (סימן ט) כתיב כל אשר תמצא לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה חשבון ודעת וחכמה בשאול כו' עיין שם בפירוש רש"י ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק ד' מאבות על משנה דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה עיין שם שמביא מקרא הנ"ל ומפרשו איך שאחרי המות אין שום ענין לתקן מעשים טובים וגם יש לדקדק על מה דאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' היה לו לומר טרם תחשך כו' וכן אמר (ירמיה י"ג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו כו'. גם יש לדקדק על לשון כי הולך אדם לבית עולמו היה לו לומר עד שלא ילך לבית עולמו כמו שאמר שארי עניינים אבל לשון כי אינו מובן כלל וכל ארבע לשונות אשר כי משמש בהם לא ידוע לשמשו כאן לא דילמא ולא אלא ולא דהא:

ולבאר הדבר לפרש כל המשך המקראות על פשוטו נקדים ילקוט פרשה כי תשא בענין האמור שם קרן אור פני משה שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עכ"ל ונראה שהילקוט מפרש תיבות במותו לא קאי למעלה על מספר מאה ועשרים שנה אלא קאי אדלמטה כלומר במותו לא כהתה עינו ועיין ברש"י שפירש לא כהתה עינו אף משמת ולא נס לחה לחלוחיות שבו שלא שלט בו ריקבון ולא נהפך תואר פניו עכ"ל ועיין במזרחי ובשפתי חכמים שמבארים דלעיל גבי לא אוכל לצאת ולבוא פירש רש"י לא כהתה עיניו בחייו דקאי הכי והכי עיין שם והוא הכל על פי מדרש ילקוט הנ"ל וזהו דמסיים רש"י לא נהפך תואר פניו:

ובזה מבואר המשך הפסוקים דאמר וזכור את בוראך בימי בחרותיך כו' עד אשר לא תחשך כו' כלומר שתעסוק בתורה ובמעשים טובים מקטנותך עד זקנותך כאמור בילקוט הנ"ל שאז יקויים בך עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' שתחזיק מקטנותך בתורה כל כך עד שתהיה זכות שכרך שלא תחשך השמש והאור כו' בימי זקנותך לא יכהה עינך היינו בחייך ובמותך כי אדם הולך לבית עולמו לא תנוס ליחה היינו לחלוחית שבך ולא יתהפך גם כן בזמן ההוא תואר פניך כי כל העוסק בתורה מקטנותו אפי' כשהוא מת עדיין לא מת כמו שמבואר בילקוט הנ"ל אלא בחיים חיותו כמו שאמור גבי משה שלא כהתה עינו ולא נם לוחו תואר פניו אפילו במותו ולכן אחיי ורעיי ידוע שהנעדר הצדיק הזה שאנו עסיקין בהספידו שהיה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו וראינו שנתקיים בו בחייו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה שראה בלא בתי עיניים עד יום מותו שהיה בן שמונים שנה בוודאי יקויים עליו זאת שאף במותו לא כהתה כו' וכמו שפירשנו הקרא דכי אדם הולך לבית עולמו ומדוקדק מאוד תיבות כי האמור בפסוק הנ"ל היינו שיקויים לא תחשך השמש והאור אפילו כי ילך האדם לעולמו שלא ישתנה אור פניו אף הצדיק הזה עדיין בחיים חיותו לעולמים כנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:

במגילה (דף טו ע"א) אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא צדיק אבד לדורו אבד משל לאדם שאבדה ממנו מרגליות כל מקום שהיא הולכת מרגליות היא והיא לא אבדה אלא לבעלה והנה בפרק ואלו מגלחין איתא דבר אבין אמר שיאמר בהספידו של רב אשי בכו לאבילים ולא לאבידה חלש דעתיה דרב אשי על שקראו אבידה עיין שם. ואם כן יש לדקדק מה דאמר קרא (ישעיה נז) הצדיק אבד משמע דקורא אותו אבידה ועיין מהרש"א שדיקדק כך עיין שם לכן נראה שזהו כוונות מאמר הנ"ל דמגילה דקשה לרבי אליעזר איך קרא הקרא לשון אבידה על הצדיק על כן בא לפרש כוונות המקרא בזה ולבוא אל הענין נקדים דברי הזוהר דהאי סידרא פרשה בשלח וז"ל (ישעיה ס"ג) ויזכור ימי עולם משה עמד מכאן אולפינא שקול הוה משה ככל ישראל ואוליפנא מהא כו רעיא דעמא הוא ממש עמא כולהו ואי הוא זכי טמא כולהו זכאין ואי איהו לא זכי עמא כולהו לא זכאין עכ"ל וזהו ענין שכיוון רבי אלעזר במאמר הנ"ל לפרש מאי דאמר קרא הצדיק אבד דעל צדיק קשה לומר לשון אבידה רק דבאמת בקרא לא אחר הצדיק נאבד דהוה משתמע שקאי על הצדיק שנאבד אבל השתא דקאמר אבד בשני קמצי'] יש לפרשו בשתי משמעות או דפירושו שהצדיק אבד איזה דבר כלומר שנאבד ממנו איזה ענין או שפירושו כפשוטו שהוא נאבד כידוע למדקדקים שלשון אבד כמו שהוא בקרא סובל שני כוונות הללו. על זה בא רבי אלעזר לומר ששני כוונות אמת המה והכל קאי על הדור כלומר שהצדיק אבד את הדור וכאמור בזוהר הנ"ל דרעיא דעמא הוא ממש כולהו עמא ועמא כולא הוו כלילן בהצדיק והוה מזכי לכולי עלמא וכאמור אי הוא זכי עמא כולהו זכאין. וכן אמר בפירקי אבות משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכדמפרש בזוהר שעל זה נאמר משה עמו כנ"ל וענין הזה האמור דאי הוא זכי עמא כולהו זכאין וזכות הרבים תלוי בו ענין תועלת ונחת רוח גדולה היא עד מאוד נחשב אצל הצדיק וכמו שאמרו על הקב"ה שכל ענין הנאה ונחת רוח שבאה לו מעיקר בריאתו של העולם הוא משום שחפץ ורצון של הטוב להטיב לאחרים ולכן כשהצדיקם מיישרים דרכיהם ויכול הקב"ה להטיב עמהן זהו יסוד נחת רוחו של הקב"ה כמו שעולה נחת רוח של האב כשהבן הולך בדרך הישרה והאב מטיב עמו וזה עיקר אמור אצלינו בדרושים באריכות ובצדיקים נאמר אחרי ה' תלכו הדבק במדותיו ממילא יש נחת רוח להצדיק כשהוא זכה וכולהו עמא תליין בו וכולהו זכאן על ידו על זה נאמר משה עמו אבל כשהצדיק נעדר אובד זה הענין שאין העם כלולים מעתה להיות כולהו זכאין עמו וזהו כוונות רבי אלעזר הצדיק אבד שיש לפרש שמהצדיק נאבד ממנו איזה דבר ומהו שנאבד אצלו אמר לדורו אבד כלומר זכות כללות הדור שהיו כולם כלולין בו בהשפעות טובה וקדושה והשראות שכינה על הכלל בזכותו ענין הזה נאבד ממנו כעת שנפטר מזה העולם. ועל הדור גם כן ראוי לומר שנאבד מאתם אותו זכות והשראות קדושה שהיה מגיע עליהם בזכות הצדיק. ולפיכך אם באנו לפרש מה דאמור הצדיק אבד משורש נאבד קאי על הדור שנאבד מאתם אותו זכות וכללות קדושה שהיו כולהו דור כלולין בתוך קדושות הצדיק. על זה אמר משל למרגליות בכל מקום שהיא הולכת היא מרגליות והיא לא אבדה אלא לבעלה לא אמר והיא לא נאבדה אלא לבעלה אלא אמר אבדה כלומר שיש לה מעט חיסרון שאין לה בעלים שיהיה מתקשט בה ומשתעשע עמה לשמרה בתוך גנזיו וכעת נעדר מאת המרגליות דבר הזה אבל על כל פנים מרגליות היא בכל מקום שהוא שמאתה ומעצמותה לא נעדרה וחסרה דבר. גם יש לפרש והיא לא אבדה אלא לבעלה משורש נאבדה כלומר שלבעלה היא נאבדה ונחסרה שכל זמן שהיה לאיש הזה מרגליות ההיא היתה נקראת על שמו מרגליות של פלוני וזהו עיקר נחת רוחו של אדם הבא לו מכל אשר יש לו נמצא המשל דומה ממש לנמשל שאצל הצדיק היו כלולין כל הדור וזהו אשר נחסר מאתו כמו גבי מרגליות הנ"ל כן עתה ראוי לנו לומר בהספד העדר הצדיק הרב רבי נטע אשר בחייו היה רעיא דעמא זכאה וכולהו עמא היו כלולין בזכותו כשהוא זכאה כולהו עמא זכאה ונאבד מאתנו זכות הזה על זה ראוי להגדיל התעוררת ההספד ולהוריד דמעות על ענין הזה על הרב הנעדר הזה אמרתי הלא אתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים בכל עסק דין ומשפט או בעסק הוראה ובוודאי ראוי לקרותו אלופי ומיודעי אשר בוודאי למדתי מאתו כמה דברים וכמו שאמרו בפירקי אבות קל וחומר מדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כו' וכעת את מי אורה דעה ואת מי אבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים עיין פירוש רש"י (ישעיה כח) דחלב נקרא התורה עיין שם וגם שדים יש לפרש על התורה וכאמור דדיה ירווך בכל עת הלא כריע כאח לי הרב הנעדר הזה אשר יחדיו המתקנו סוד הן במילי דמתא והן במילי דשמיא אשר לא נמצא דוגמתו איש אשר רוח אלהים בו בתורה ובחכמה כמותו בקהילתינו ואמרו בפרק האורג אחד מהאחין שמת ידאגו כל האחין אחד מן החבורה שמת תדאוג כל החבורה והענין הוא נפרש גם מה שאמר דוד בקינה על יהונתן צר לי עליך אחי יהונתן לכאורה יש לדקדק למה דייק לכנות אותו בלשון אחוה יותר מקדם אשר הזכירו כמה פעמים בשמו ולא כונהו באחוה עד כאן ועוד לכאורה היה לו לומר צר לי מאוד כמו שאמר דוד אל גד הנביא צר לי מאוד ובסיומא דקרא אמר נעמת לי מאוד כו' ולבאר כל זה נקדים מאמר זוהר פרשה פנחס וז"ל בשעתא דיתפסון צדיקיא במרעין או במכתשין בגין לכפרא על עלמא הוי כדין יתכפרא כל חובא דרא מנלן מכל שייפי גופא בשעתא דכל שייפין בעקא ומרע סגי שריא עלייהו שייאי חדא איצטריך לאלקאה בגין דיתסון כולהו כו' אוף הכא בני עלמא אינון שייפין דא עם דא בשעתא דבעי קוב"ה למיהב אסוותא לעלמא אלקי לחד צדיקיא בינייהו ובגיניה יהיב אסוותא לכולא מנ"ל דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו כו' ועוד בזוהר בפרשה דהאי סדרא פרשה בשלח רבי חזקיה פתח ואמר אחת היא על כן תם ורשע הוא מכלה (איוב ט) האי קרא אוקמוה ברזא דחכמתא אחת היא מאי אחת היא הדא דכתיב אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ובהאי קוב"ה דאין דינא לתתא ודאין דינוי לעילא בכולא כו' כדין כתיב תם ורשע הוא מכלה בגין דאינון צדיקייא מתפסין בחוביהון דרשיעי דכתיב ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך עכ"ל וכוונתו כדדרשינן (סוף ברכות דף ס"ב) מאי רב טול הרב שבהן שיש לי לפרוע מהן כמה חובות באותה שעה מת אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין עיין שם ובילקוט איתא ששקול כנגד שבעים אלף ולא מת אלא אבישי לבד ויליף מדכתיב שבעת אלפים איש ולא כתיב אנשים עיין שם ובזה מבואר מה שאמר דוד איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל כלומר משום שאתה רב וגדול מכל העם היינו במותיך לשון נישא וגבוה לכן נעשה אתה חלל וכאמור בזוהר פינחס הנ"ל והוא מחולל מפשעינו והטעם הוא כאמור שם בני עלמא אינון שייפין דא עם דא כו' וכאמור בזוהר פרשה בשלח אחת היא לכן תם עבור רשע הוא מכלה אחת יונתי תמתי כלומר כל ישראל באחוה ובתמימות המה כולם יחד לפיכך נתפס הצדיק בעבור הרשע וזהו דמסיים דוד ואומר צר לי עליך כלומר שיכול להיות שהצער שהיה ראוי לי בא עליך ואמר הטעם משום שאחי הוא כלומר אחת היא יונתי תמתי לכן תם ורשע מכלה וניחא מאי דדייק לסיים כאן אחי יהונתן יותר מכל אשר מזכיר אותו מקודם ולא מכנה אותו בשם אחי עד כאן. ובזה יש לפרש נמי מה שאמרו אחד מהאחין אחד מהחבורה כו' כלומר כשנוטלין אחד מיוחד שבכולם כאמור על אבישי בן צרויה טול הרב כו' ונוטלין אותו מטעם אחוה כאמור בזוהר פרשה בשלח אחת היא כו' וכאמור בזוהר פנחס דבני עלמא אינון שייפין דא עם דא בחבורה חדא וזהו שאמר אחד מהחבורה שמת כלומר שנעדר לכפר מתורת חבורה כנ"ל. ואפשר שכוונות זוהר פנחס מה דמייתי קרא דבחבורתו נרפא לנו לפרש דמתורת חבורה עולה רפואה וכפרה מהצדיק על הכלל כן הענין אשר קרה לנו אשר אמר הקב"ה למלאך טול הרב שבהם שיש בו לפרוע כמה חובות ועוונות ישראל על כן ראוי שידאוג בתשובה כל החבורה מכלל ישראל כידוע שקרבן ליכא כפרה בלא תשובה ובפרט בכחה חבורות היה הרב רבי נטע הן בחברה מקרא והן בחברה משנה וביותר מכולם חברה ש"ס שהיה לומד בקביעות שיעור גמרא בכל יום ויום בבית המדרש עד כמה שעות אחר חצי היום הכל בעיון הטיב והיו שואלין ודורשין מאתו כל החבורות הללו ואת כל הדבר הקשה יביאון אליו והיה מפרש בהסברת פנים לכל וכמו שאמר ההוא ספדנא על רבי זירא אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה כן ראוי לומר עלינו אוי נא לנו אמרה נאווהרדאק כי אבדה כלי חמדתה איש נחמד ואהוב וטוב לכל כמותו פנה זיוה פנה הדרה של הקהילה ביציאות צדיק מהעיר הדרת פנים זקן היה לבר זקן שקנה חכמה חכמת אדם תאיר פניו קלסתר פניו היה בתכלית ההידור ואמרו בפרק ב' דתענית דהזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין ואיתא שם תנו רבנן אם יש שם זקן והוא חכם אומר זקן והוא חכם אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה עיין שם וזה היה חכם וזקן ואדם של צורה משולש ומושלמים מידות ומעלות חכמה יש כאן וזקנה יש כאן על אחת כמה וכמה שראוי להספיד ולקינן על חסרונו מאתנו: איתא בפרק האורג כל המתעצל בהספידו של תלמיד חכם ראוי לקוברו בחייו להסביר הדבר נבאר עוד בענין זה מה דאיתא בפרק ב' דסוכה דחמה לוקה על אב בית דין שאינו נספד כהלכה. לכאורה אינו מובן מה שייכות ליקוי השמש לביזיון התלמיד חכם שלא נספד כהלכה ונבאר כל זה על פי מה דאיתא בפרק ד' דנדרים מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה בזבול מאי בעו הא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין ואם לאו אין אנו מאירין באותו שעה זרק בהם חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם כו' עיין שם:

ולהבין ולדרוש אגדא זו יתבאר גם כן פסוקים בפרשה קורח דאמור שם ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני כו' אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה כו' וידעתם כי נאצו האנשים כו' ונקדים בביאור דרוש הערות הללו מה דאיתא בילקוט פרשה לך לך ואברכה מברכיך החמיר הקב"ה בכבודו של צדק יותר מכבודו כתיב ואברכה מברכיך ומקללך אאור אנא ובכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים ונראה ברור דזה הוא ענין דאיתא גבי ירבעם וישלח ידו מעל המזבח ויאמר תפשוהו על הנביא שניבא על ירבעם לרעה. איתא בילקוט בשם פסיקתא הביאו גם רש"י אמר רב הונא בשם רב אידי חס הקב"ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו שעומד ומקריב על גבי המזבח ולא יבשה ידו כיון ששלח ידו בצדיק מיד ותיבש ידו ע"כ וענין הזה האמור בילקוט פרשה לך לך והאמור גבי ירבעם מוצא טעם לשניהם על פי הילקוט (יואל) וכן הוא בעין יעקב בירושלמי בפרק ב' דתענית וקרעו לבבכם ואל בגדיכם אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז (כן הוא בתרגום) משל למלך שהיו לו ב' לגיונות קשין אמר המלך אם דרין הם עמי במדינה עכשיו בני המדינה מכעיסין ומיד המה עומדין עליהם ומכין ומכלין אותם אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני המדינה עד שאני משלח אחריהם בני המדינה מפייסין ואני מקבל פיוסן כך אמר הקב"ה אף וחימה שני מלאכי חבלה הם אם דרים עמי כאן עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם עומדים עליהם ומכלים אותם אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם יכעיסו אותי ישראל עד שאני משלח אחריהם הם באים ועושין תשובה ואני מקבל תשובתן מה טעם באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו כו' אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנעל בפניהם מה טעם פתח ה' אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריק רחמוי קריבין עכ"ל: ובזה מבואר האמור גבי ירבעם שעומד ומקריב לעבודת כוכבים ולא בא עליו עדיין עונש כיון ששלח ידו בצדיק בא עליו העונש תיכף הוא על פי האמור שהקב"ה ארך אפים ותרגומו מרחיק רגז וכמבואר בילקוט דפרשה לך לך דהקב"ה החמיר בכבוד הצדיק יותר מכבודו דעל כבודו נאמר ובוזי יקלו על ידי אחרים היינו על ידי מלאכי חבלה הממונים על זה והמה לגיונים קשין המבואר בירושלמי הנ"ל והקב"ה ריחקן מעליו ונעל בפניהם ולכן מתעכב עונש הפורענות ולא נעשה פתגם הרעה מהרה על ראש רשעים לחול דעד די פתח ועד די טריק וכנ"ל אבל בכבוד הצדיק החמיר הקב"ה ולא מסר עונש לשלוחיון אלא מענין בעצמו וכאמור ומקללך אאור אנא וממילא עונשו קרובה מאוד לבוא תכופה ואינן מהצורך לשלוח אחריהם מארץ מרחק ואף לא נעל בפניהם ולכן אמור גבי ירבעם כיון ששלח ידו בצדיק תיכף בא עליו העונש ויבש ידו משים דעבור הצדיק מענין הקב"ה בעצמו לפיכך אין בזה ארך אפים ורחק רגז ופקודת העונש ממהרת לבוא ובזה מבוארים מקראות בפרשה קרח דמשה אחר לישראל אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם בזאת תדעון שלא חס הקב"ה לענוש אותם בשביל בזיונו אלא בחטאם ימותו ויהיו עונשם על ידי המלאכים הפקודים על עונשים וממילא שיהיה להם ארך אף רחק רגז ועד יום מותו יחכה להם כידוע מידות הקב"ה להתנהג עם בריותיו באריכות אפים שהרחיק מחדורתו מלאכי חבלה ממונים לענוש את הבריות אך עבור בזיון תלמידי חכמים לא שייך ארך אפים משום שעונשו מאתו יתברך בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא. וכן מצאתי ענין זה מבואר בפרק כל כתבי אמר ר"י לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו והכל על פי הקדמה הנ"ל שאף וחימה המה שני מלאכי חבלה לגיונים קשים אשר מבואר בירושלמי הנ"ל שהקב"ה ריחקן מאתו ושילחן לדרך רחוקה ונעשה מזה ארך אפיים אבל כשביזו בה תלמידי חכמים שהקב"ה מעניש עבורו בעצמו לכן אמר שעבור זה עלה חמת ה' בעמו כמבואר בירבעם שמיד ותיבש ידו וביותר יש לבאר על פי האמור בפרק ג' דנדרים דמשה הרג לחמה ויליף מקרא דכתיב חימה אין לי עיין שם אם כן יש לומר דמלאך חבלה ששמו חימה הרגו משה היינו לגיונות קשה כנ"ל אבל עסק עונש אשר יוצא מהקב"ה עבור בזיון הצדיק הוא מילתא אחריתי לכן אמר שעלה אמת ה' כו' ולא מלאך חבלה ששמו חימה וכענין זה אמר משה אם פקודת כל האדם יפקד עליהם כלומר שעונשם יבוא על ידי אחרים שיפקוד ויצוה לאחרים לעונשם אזי חטאם לא עבור ביזיון צדיקים אלא שחטאו נגד הקב"ה אשר נאמר בזה ובוזי יקלו על ידי אחרים אבל אם בריאה יברא ה' ופצתה כו' נמצא שלא יבוא עונשם על ידי אחרים שלוחי דרחמנא ממלאכי חבלה אלא על ידי הקב"ה ובעצמו יזדקק לענוש אותם היינו שבריאה יברא ה' ועסק בריאה בוודאי לא נעשה אלא על ידי עצמותו של הקב"ה. מסיים וידעתם כי נאצו האנשים את ה' דמה שחוטאים נגד כבודו ית"ש מאריך אפו מלנאוץ במהרה וכנ"ל אבל עבור כבוד הצדיק דבא העונש מאתו בעצמו ולא על ידי אחרים לפיכך נעשה העונש במהרה ותכופה. ובדרך דרוש אמרתי לבאר על פי הקדמות הללו מה שקשה על מה דאיתא בפרק ג' דמכות אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא כו' ואילו בפרק קמא דקדושין (דף לג ע"ב) איתא שם דצריך למיקם קמי ספר תורה משום קל וחומר מפני לומדיה עומדין מפניה לאוכל שכן עיין שם והקשה מהרש"א דהני סוגיות סתרי אהדדי עיין שם שדחק לתרץ ועל פי הקדמות הללו מבואר לנכון ויהיה מדוקדק מה דדקדק רבא ואמר כמה טפשאי והענין הוא בדרך משל איש שנושה וחייב לכמה אנשים ויש עליו חוב גדול על ערך מאה מנה ויש עליו חוב קטן בערך עשרה מנה אך הזמן פירעון מחוב הגדול זמנו רחוק איזה עידן וזמן אבל חוב הקטן זמנו בהול מאוד ממילא מדרך העולם שידאוג יותר על חוב קטן מעל חוב גדול משום דזה ינגוש אותו תיכף בזמן לא כביר ואף על פי כן חוב הגדול נראה וניכר ביותר ויותר מפני שעולה למספר גדול ולא ראי זה כראי זה. כן הדבר דבקדושין עושה שפיר קל וחומר שמחוייב לכבד ולקום מפני ספר תורה שהוא כבודו ית"ש בעצמו דאורייתא כו'. וכבר ביארתי בדרושים לפרש מה דאמר ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית כלומר דאורייתא הוא כבוד עצמותו וכן פירש הרמב"ן ז"ל על מה דאמרו ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא אף דבקרא כתיב עוזבי ה' משום דאורייתא וקוב"ה כו' ולכן שפיר יש קל וחומר לקום מקמי ספר תורה מהא דמצינו דמחוייבים לקום מקמי גברא רבא דיליף עיקר של מורא תלמיד חכמים מדכתיב ואהבת את ה' אלהיך את מרבה תלמידי חכמים אם כן יש קל וחומר על ספר תורה דהוא כבוד עצמותו ית"ש וזהו הענין האמור המתעצל להספיד את תלמידי חכמים ראוי לקוברו בחייו היינו כאמור בעדת קרח שהחמיר הקב"ה בעונש הצדיק לעונשו בעצמו ולכן עונשו תכופה ובידו של הקב"ה לברוא בריאה חדשה על עונשו כמו שעשה בריאה על עדת קרח שפתחה הארץ ובלעה אותם חיים ונעשה מיתתן שלא על ידי שליח מלאך המות כמו כן זה שאינו חש על כבודו של תלמיד חכם להספידו כראוי ראוי שיבוא עונשו שלא על ידי מלאך המות שהוא שלוחו של הקב"ה אלא יבוא עונשו על ידי הקב"ה בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא בעצמי ולכן יהיה עונשו תכופה לקוברו בחיים דוגמא לעונשו של עדת קרח שבא עונשם על ידי הקב"ה שירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ובדרך דרוש מתבאר בענין הזה האמור באגדה דנדרים שזרקו חיצים וחניתות על השמש ואמר להם בכבודי לא מחיתם כו' ולכאורה היה להשמש תשובה מפני שראוי לחוס על כבוד הצדיק יותר מכבוד המקום וניחא הכל על פי הקדמה האמור בילקוט דעל כבודו ית"ש בעצמו מעניש על ידי אחרים כאמור ובוזי יקלו ועבור כבוד הצדיק מעניש הקב"ה בעצמו כאמור ומקללך אאור אנא וזה שאמרו להשמש בכבודי לא מחיתם שזה היה מן הדין שיהיה נעשה על ידי אחרים אבל בכבוד צדיקים אינו כדאי לכם להזדקק מפני שחס הקב"ה על כבוד הצדיקים לעונשם בעצמו שלא על ידי שליח וכנ"ל והענין האמור ששמש וירח עלו מרקיע לזבול ואמרן כל זמן שלא יעשו דין לכן עמרם לא יאירו ראיתי במהרש"א שכתב וז"ל על פי האמור בפרק אין דורשין שיש שבעה רקיעים וילון רקיע שחקים זבול כו' והמאורות קבועין ברקיע ולא בזבול ובזבול בית המקדש בנוי ומזבח ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבנות כנגד עבודה שלמטה וקרח ועדתו חלקו על אמיתתה עכ"ל. ונראה לי להמתיק הדבר יותר על פי מה דמסיים שם תלמודא בפרק אין דורשין וכי תעלה על דעתך שיש שם פרים וכבשים אלא מהו מקרי נשמתן של צדיקים עיין שם ועוד איתא ילקוט סוף שמואל על קרא דויאמר דוד אל ה' הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו (מכילתא) אחר רבי נתן מצינו שאבות ונביאים נתנו נפשם על ישראל במשה מהו אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך ועוד אמר משה בפרשה בהעלותך ואם ככה אתה עושה לי הרגני נא הרוג כו' וכן יונה הלך לאבד את עצמו בים עבור ישראל שנאמר שאוני והטילוני כו' וכן אמר דוד כו' ויש לכוין בזה אגדה הנ"ל שהקב"ה מצרף מחשבות צדיקים למעשה מה שהיו מוסרים נפשם על הצלות ישראל כאילו מקריבין נשמתן לקרבן לפני הקב"ה וזהו מליצות טוב ממיכאל פרקליט של ישראל בזה. ולכן עלו השמש וירח לזבול ואמרו שאין יוצאין להאיר מחמת שראויים עדת קרח לעונשם אחרי שנרא' שם שצדיקי' מוסרי' נפשם עבור ישראל ואינו ראוי שיהיה כפוי טובה כנגדם ואם כן לפי זה מכל שכן בהעדר הצדיק שאז מקריבין נשמתו לקרבן בזבול על ידי מיכאל שר הגדול וכן הוא בסוף מנחות על קרא דלעולם זאת על ישראל זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו עיין שם בתוספות ואם כן כשמתעצלין בהספדו ראוי שהמאורות השמש יעלו לזבול לקטרג הרבה היאך המה כפוי טובה שהצדיק עולה נשמתו לקרבן על כפרות כלל ישראל כידוע מאמר רז"ל שמיתות צדיקים מכפר והוא על פי הקרבתן של נשמותיהן כל ידי מיכאל כנ"ל ואף על פי כן ישראל כפויי טובה ומתעצלין בהספדו והוא ממש בעובדא דקרח וכנ"ל וממילא יבוא שעל ידי זה יהיה השמש לקוי בחיצים וחניתות כמבואר בעובדא דקרח שעלו לזבול ונלקו בחצים וחניתות:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה