אור ברסלב
שות גליא מסכת הספד על רבי חיים מוולאזין ז"ל

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הספד על רבי חיים מוולאזין ז"ל

הספד על רבי שאול מק"ק וילנא

הספר מה שאמרתי על פטירת הגאון המפורסם מהורר חיים מוולאזין ביום ד' ב' סיוון תקפ"א לפ"ק:

הנה הצדיק המנוח הלך למנוחתו כבוד זקן ושבע ימים בן ע"ב שנים ונולד ביום ב' דשבועות ונעדר מאתנו ביום ה' י"ד סיוון ולפי שמפורסם ברוב צדקתו ובמעשים הטוב יש לדקדק על פי מאמר רז"ל את מספר ימיך אמלא מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומשה רבינו עליו השלום אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ופי' רש"י היום מלאו ימי ושנותי בז' באדר נולד משה ובז' באדר מת משה ולפי"ז יש לדקדק אחריו למה לא נתקיים בצדיק הזה מקרא הזה. אמנם באמת אמרתי שאדרבא זהו עדות נאמנה תיכון לעד שנתקיים בו מקרא שכתוב את מספר ימיך אמלא דהנה ידוע מאי דמובא במדרש באברהם ובדוד שכתוב בהם זקן בא בימים. כי הרשעים אף שיש להם זיקנה אין להם ימים כי כל אלו הימים להקב"ה אין בהם חפץ אינן עולין לחשבון ולא עליהם נאמר את מספר ימיך אמלא רק שהצדיקים אשר עסקו כל ימיהם בתורה ומצות ולא עברו עליהם ח"ו שום יום ויום בלא קבלת מלכות שמים ועול מצות ועל צדיקים כאלה נאמר שהמה באים בימים כלומר שבאו למנוחתם עם הימים שימיהם באו בשלימות אחת לאחת למצוא לחשבון על ימים כאילו כיוון הכתוב לומר את מספר ימיך אמלא ונקדים מאי דאיתא בפרק חלק (דף קי ע"ב) מאימתי תינוק בא לעולם הבא ומסיק רב נחמן בר יצחק משעה שנימול ע"ש:

ובזה פירשתי לנכון מקרא שכתוב יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה ידוע מאי דכתיב באברהם התהלך לפני והיה תמים קודם מילה לא היה תמים ע"ש ברש"י ובמדרשים באריכות אם כן כך פירש המקרא יודע ימי תמימים היינו משעה שנימול ונעשה תם והוא עת וזמן שנחלתם לעולם תהיה כלומר שיש לו מאותו זמן נחלה לעולם הבא ולפי"ז בצדיק הזה נתקיים במועדו וזמנו מקרא שכתוב את מספר ימיך אמלא היינו ימי תמימים שלו מיום שנימול שנולד ביום ב' דשבועות ונימול ביום י"ד סיון לפיכך ביום הזה מלאו ימיו התמימים מכוון מיום ליום רק דלפי"ז היה נראה לכאורה לדקדק גבי משה דאמרינן בשבעה באדר נולד ובז' באדר מת שאני משה דמילתא אחרינא הוה ביה דכתיב וירא אותו כי טוב ודרשו רז"ל שנולד מהול א"כ לפי"ז היו ימיו תמימי' מזמן שנולד: איתא בשבת פרק תולין אמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר הוי אומר הפלאה זו תורה עיין שם בחידושי הרי"ף דמדקדק דבמדרש דריש מקרא זה על מיתות הצדיקים עיין במדרש איכה ועיין ברי"ף דמאריך בזה ואמרתי להעריך דברים בזה דכוונות המדרש והגמרא אחת הנה על פי מאי דידוע דאין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ואורייתא וקוב"ה כו' וכאמור הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו והרמב"ן מפרש מאי דדרשו ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא ולכאורה איך מפיק זאת ממקרא הזה ומפרש על פי דאורייתא וקוב"ה כו' ואני אמרתי לפרש בזה מאי דאמרו אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית כלומר שהתורה שנמסר לנו היא עצמית אלהותו ועל הקב"ה נאמר אחד ואין שני וכן איתא במדרש פרשה נצבים על התורה משל למלך שנתן אבן טוב והפקידה אצל אוהבו ואמר לו שמור שאין לי אחרת כמוה עיין שם והארכתי במקום אחר בזה אריכות דברים ועיין כאן ברי"ף דמביא מדרש שאמר ז"ל ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני כלומר הקב"ה כביכול אומר גם אני נשכח עיין שם ואם כן כך פירוש הכתיב אם תשכח התורה אשכח את בניך ואשכח גם אני וניחא דלא כתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח אני את בניך ותיבות גם מיותר לגמרי ולפי מדרש הנ"ל ניחא גם ניחא מאי דקשה במקרא הנ"ל דתיבות אלהיך מיותר לגמרי הואיל והקב"ה אומר זאת בעצמו היה לו לומר ותשכח תורתי אבל לפי הקדמה דאורייתא כנ"ל שפיר מדוייק המקרא כאמרו ותשכח תורת שהוא אלהיך וכאמור אנא נפשאי כתבית יהבית ובזה פירשתי והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים דהכי פירושו דהלוחות הוא מעשה אלהות והמכתב גם כן מעשה אלהות המה משום שהוא חד ולפנינו נאריך עוד בזה ואקצר כעת דקוטב כל המעשים הוא התורה ואלמלא התורה לא נתקיים שמים וארץ ונחזר לתוהו ובוהו משום דהכל תלוי ברוח פיו של הקב"ה ואורייתא וקוב"ה כו' כי כן אמרו בפרק כל כתבי דהעולם עומד על הבל פיו של תינוקות של בית רבן שהבלן הבל שאין בו חטא. ולכן אמר על מה אבדה ארץ על אשר עזבו את תורתי דהלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו דזהו עיקר כל העיקרים וזהו כוונות המקרא שאמר המקונן מלכה ושריה בגוים אין תורה כלומר זהו יסוד הקינה:

וזהו על המבואר בפרק הפועלים ובפרק הנישא כי הוו מינצי רבי חנינא ור' חייא בהדדי אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קמנצית חס ושלום אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא מפילפולי אמר ליה רבי חייא בהדי דידי קמנצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נשבי וציידנא טביי ומכילנא בשרייהו ליתמי כו' ועבדא לתורה דלא תשתכח מישרא עיין שם הרי דכל אחד מהן היה מתפאר ומתחזק בקיומה של תורה שהוא קיומו של הקב"ה כביכול וכנ"ל דזהו קוטב ועיקר הכל ולפי"ז מבואר דדברי מדרש דדריש המקרא דאבדה חכמת חכמיו על מיתות הצדיקים והגמרא דריש זאת על שכחות התורה הכל חדא דכל זמן שיש צדיקים תלמידי חכמים בעולם הזה המה מחזיקים התורה שלא תשתכח חס ושלום כמו רבי חויא דעשה הרבה הכנות פעוליות כמו דמאריך תלמודא בהתאמצות גדולות שעשה בזה והכל נאמר על דרך מליצה להראות כמה יגיעות יגע ועסק לחזק שלא יבוא התורה חס ושלום לידי שכחה שהוא קוטב עליונים ותחתונים וזהו האמור בגמרא דהמקרא קאי על שכחות התורה שהיא יסוד כל העיקר והמדרש מפרש איך יבוא לזה הלא יש הרבה צדיקים כמו רבי חייא שעושה התאמצות ופעולות רבות אין חקר שלא תשתכח מעיקרו וגם הרבה כמו רבי חנינא דיכולין לחזור על ידי פילפול אף אם תשתכח חס ושלום לפיכך מפרש המדרש שיבוא לידי דבר הזה על ידי מיתות צדיקים ולא ימצא בעוונותינו הרבים בינינו לא כמו רבי חייא ולא כמו רבי חנינא אם כן משתכח התורה מכלל וכלל כי לא יהיה צדיק כדמות רבי חייא שעושה התאמצות לקיימה שלא תשתכח ואם כן תשתכח התורה ואם תאמר הלא יש צדיקים כדמות רבי תנינא אף שאינו בעל פועל לעשות התאמצות רבות לקיימה שלא תשתכח יש איזה צדיקים כדמות רבי חנינא חריף ומפולפל להחזיר אותה אף אחרי שיכיחה על זה בא הכתוב לרמז שני המדות גדולות של רבי חנינא ורבי חייא וניחא דמתחילה אמר ואבדה כו' ומסיים תסתתר ולכאורה כפל לשון חכמות חכמיו ובינת נבוניו וגם מהו ואבדה ומהו תסתתר ולפי האמור מדוקדק מאוד הכל דידוע נבון עדיף מחכם דנבון מבין דבר מתוך דבר וחכם שייך על ענין שהוא מבואר ויש בכח חכמתו להתחכם בה הרבה ואם כן יש לומר דעל מידות רבי חייא שעשה התאמצות על התורה שלא תשתכח וידוע שעל הדבר בעין או חסרון שבא לאדם הפסד מהקרן שייך לומר אבידה אבל על דבר שהוא נעלם ורוצה להשיגה שייך לשון הסתר ולא שייך לשון אבידה והנה על מידות רבו חייא וגודל התאמצותו שלא תשתכח מעיקרא התורה מישראל אבל אי היה משתכח חס ושלום לא היה בו כח להחזירו שלא היה חריף ומפולפל כל כך אמר עליו ואבדה חכמת חכמיו שענין חכמה קאי ואיירי על הדבר המבואר ומפורש רק שמהצורך להתחכם בה ועל זה אמר ואבדה מכם צדיקים כאלו ועל מידה זו שייך לומר ואבדה שהוא כמו דבר שהוא בעין השייך בו אבידה אמנם כי יש עדיין בטחון לומר אף שחס ושלום יהיה נעדר מאתנו איש חכם בהתאמצות כמו רבי חייא שהתחכם שלא תשתכח התורה ויבוא הדבר לידי שכחה עדיין יהיה איש חריף ומפולפל כמו רבי חנינא אשר יש לו כח ועוז בפילפולו להחזיר התורה אף אחרי שתשתכחה ומידות רבי חנינא שייך לקרותה בלשון תבונה שהוא מבין דבר מתוך דבר מאיזה קצת רמז הנשאר בתורה יחזיר אותה לעיקרה על יסודה על זה אמר שגם איש צדיק כזה לא תמצא בישראל דהיינו ובינת נבוניו תסתתר קאי על מידות רבי חנינא ולא שייך עליו לשון אבודה רק מניעות הריוח ולפיכך אמר תסתתר כלומר שיהיה מניעות התבונה ואם כן שפיר אמר המדרש שקרא איירי במיתות צדיקים שלא יהא נשאר שום אחד מהן כבדות רבי חייא וישתכח התורה וגם לא ישאר אחד כמו רבי חנינא להחזירה בפילפולו וממילא תשתכח התורה מעיקרא מאין זכר ושכוח בתחילה ולסוף ואם כן מתבאר דדברי המדרש דדורשה על מיתות צדיקים והגמרא על שכחות התורה בקנה אחד עולה לקוטב אחת. ואמרתי שלזה כיוון המקונן בקינה החרישו ממני דמאריך דברים שם על מיתות צדיקים כאמור שם ונתוועדו בפרישות ובטהרה לקדש שם הגדול והנורא כו' ואחר זה מתחיל חרוז אחד תורה תורה חגרי שק והתפלשי בעפרים כו' על תופשי משוטיך ופורשי מכמורים כו' מפענחי צפוניך ומגלי מסתורים כו' עיין שם הכוונה הוא כפי שהארכנו עד כה דעל פי העדר הצדיקים נשכח התורה מכל וכל ולפיכך אחרי אשר יסוד הקינה זו מקודם לקונן על העדר הצדיקים מסיים ביסוד ושורש הדבר שאחרי שיעדרו הצדיקים התורה תחגור בשק על פירשי מכמורים הוא מידות רבי חייא שאמר שיעשה התאמצות לעשות נישבי לצוד עניי וממילא כשלא יהיה שום צדיק מתאמץ לפרוש מכמורי' כר' חייא תשתכח התורה וגם אין לסמוך בטחונינו עוד על מידות שהיה לרבי חנינא שהיה בידו כח ועוז להחזיר התורה בפילפולו אף אחרי שיהיה נשכח מסיים ואומר שגם מפענחי צפוניך ומגלי מסתוריך גם כן נעדר ואם כן תשתכח התורה מעיקרא ומאריך עוד מי יפרק הויות ומי יתרץ שברים כו' ואם כן שפיר אמר תורה תורה חגרי שק והתפלשי על מיתות הצדיקים וכנ"ל ואחרי הדברים והאמת אשר הודעתי עד כה מהראוי להוריד כנחל דמעה ולעשות אבל ונהי ומספד תמרורים על איש כמוהו אשר שניהם חוברו לה יחדיו והיה שקול במעשיו ומדותיו כרבי חנינא ורבי חייא שידוע שהיה חריף ומפולפל גדול ונורא להיות קולע אל השערה ונתפרסם על פי שאלות ותשובות שהשיב לקצוי ארץ וים רחוקים והיה לו כח ועוז לחזור כל התורה כולה אם חס ושלום היה נשתכח כמידות רבי חנינא. וגם מזה לא הניח ידו לאחוז במידות רבי חייא וכמו שאמר רבי חייא והתפאר בפעולות והתאמצות שלו שיהיה פורש רשתות לצוד ציד ולהאכיל הבשר ליתמי ולכתוב תורה על הגווילין וידוע שהכל נאמר על פי דרך מליצה שלא היה מעולם איש ציד רק הודיע השתדלות נפלאות שעשה להחזיק בני תורה וללמדם בכדי שלא תשתכח התורה מישראל כך אחז צדיק את דרכו בדבר הזה להחזיק ישיבות וללמד תורה ליתומים ובני עניים שמהם תצא תורה ולהספיק להם כל צרכיהם על ידי פרישות רשתות לצוד ציד להביא על פי שהיה מצודתו פרוסה על כל קצוי ארץ ומלואה ככל אשר יגזור אומר להקים והיה מספיק להם ספרים ואף בעת זקנותו שלא עצר כוחו להגיד השיעור בעצמו אף על פי כן גודל השגחתו פרטיות שהיה על כלל בני הישיבה אין להגיד עד שכל מי שבא באסטרטיא מבני ישיבתו החזיק בתורה ללמדה תמידיות ואף גם זאת שכל לילה ולילה היה קבועים משמרות עדר עדר לבדו מכלל הישיבה עד אשר תמיד יום ולילה לא יחשו מלהיות שונין ומפסיק מלימודם והוגד לי באמת שאף בליל הכנסות שבת לא פסקו משמרות הללו והוא בעצמו ובכבודו היה משתדל לפרקים להיות יוצא ונכנס אף בלילי שבתות בכדי להתוודע ולהתגלות היכן תינוקות של בית רבן קורין בכדי שלא יפסיקו וכמה מורה הוראות יצאו מכלל ישיבתו שבטוחים להיות מורי הוראות בישראל וגם תלמידיו אשר הגיע להוראה החזיק מהם אשר יצקו מים על ידו להחזיק ישיבות בכמה מקומות מיתומים ובני עניים ולאיש אשר אלה לו אנכי הורה ומלמד לבני יהודה קשות ולהקשות עליו בנהי ובכי מאין הפוגות ובפרט אשר היום גורם אשר צרה אל צרה הוגשה בו פעמיים כמו שמאריך הש"ך בהקדמה לסליחות מהרבה העדר צדיקים תמימים וישרים שהיה ביום הזה ואמרו רז"ל שאחר מיתות שמואל המתין הקב"ה למיתות נבל עשרת יום בכדי שלא יתערב אבל רשע עם אבל צדיק. אך אבל הצדיק הזה ראוי להתערב ולעשות מספד מר עם אבל הצדיקים אשר נעדרו ביום הזה ואמרו בפרק ב' דכתובות כמה שיעורא דכדי צרכו של מת שנחלקו בזה חד אמר תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי וחד אמר כנתינתה ששים ריבוא כך חזירתה בששים ריבוא ומסיק תלמודא הני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לאחרינא לית ליה שיעורא ועל הצדיק שזכה ללמוד וללמד ולהעמיד תלמידים הרבה למאות ולאלפים לית לן שיעור וערך קצוב להרבות לעומת זה קשירות מספד תמרורים ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה עד אשר לזאת יבכו עש כסיל וכימה ולשים יום כלילה אבל ונהי מלהדמימה. וזכרו יקוד בלבבי אשימה עד אשר מספד רב וגדול עליו ארעימה מימים ימימה:

בעז"ה מה שאמרתי הספד על הגאון מהור"ר זלמן מרגליות מבראד יום ה' חצי חשוון מבשר לטוב לפ"ק. בשבת ריש פרק האורג חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו סלקא דעתך אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו כו'. ונראה דמכל מקום אינו מגיה הברייתא וכדמעיקרא נמי ניחא ונקדים דאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט"ז ע"ב) וישמעו שלשת ריעי איוב כו' ויבואו איש ממקומו כו' ויוועדו יחדיו כו' מאי ויוועדו יחדיו מלמד שנכנסו כולן בשער אחד ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי הוה מנא הוו ידעי איכא דאמרי כלילא הוה להו ואיכא דאמרי אילנא הוה להו עיין שם:

ונראה לבאר הדבר על פי מאי דאמרתי מכבר לפרש בדרושים מאי דכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ריש פרק ב' דדמאי לפרש מאי דאיתא שם המקבל עליו להיות חבר וז"ל חבר נקרא תלמיד חכם וכן יקראו לתלמידי חכמים חבירים ואולם נקראים בזה השם כי חבורתם זה לזה חברה נאמנת כי היא חברה לשם שמים עכ"ל ולכאורה עדיין אין דבריו מספיקים למה המה נקראים חברים סתמא מהראוי היה להיות נקראים חברה נאמנה או חברה לשם שמים למה נקראים חבירים סתמא ובקרא איתא נמי חברי גנבים ועתה שנקראו חברה סתם אינו ידוע באיזה ענין חבורתם אבל הענין הוא על פי מה דאמרתי לפרש מאי דאיתא בפירקי אבות כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל הדבר בטלה אהבה ושאינו תלויה כו' איזהו כו' זו אהבת אמנין ותמר ושאינו תלויה זו אהבת דוד ויהונתן ובזה ניחא דבאמנון כתיב ויאהב אמנון את תמר וכן ויאהב המלך את אסתר המלכה וכן ויאהב יעקב את רחל ויאהב יצחק את עשו כי ציד כו' וגבי יהונתן כתיב ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ולא אמר ויקשור יהונתן את נפשו בנפש דוד משום דאהבות גשמיות הכל תלויות בדבר והמה נעשים על ידי סיבות הדבר שאהבה תלוייה בה ולכך שייך בהו לומר ויאהב כלומר על ידי איזה פעולה עושה אדם ההוא אהבה זו לאהוב את הדבר הזה אולם אהבת תלמיד חכם זה לזה אינו אהבות גשמיות אלא אהבות הנפשות ואיתא ברש"י פרשה ויגש דאצל יעקב שבעים נפש וקורא אותן בלשון יחיד עיין שם והענין הוא שנפשות בית יעקב היה להם חיבור על ידי התורה והמצות שהיה בהם כולם חלק ה' עמו ואמרו אף שהגופות רחוקים הנפשות קרובים המה ואהבות הנפשות המה אהבה עצמיית אין לזה שום פועל שיעשה אהבה זו כי אינה תלויה בדבר ולכן אמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כלומר שמעצמה בלא שום מעשה נעשה עבותות קשר אהבה ביניהם מחמת קריבות הנפשות תלמידי חכמים ובזה הארכתי לפרש מאי דאיתא וישראל אהב את יוסף מכל בניו ולא אמר ויאהב ישראל את יוסף כמו גבי אחרינא דכתיב ויאהב יעקב את רחל גם יש לדקדק דהיה לו לומר ויאהב ישראל את יוסף בנו מכל בניו ואמרתי דזהו הדבר שדברנו שישראל אהב את יוסף מעצמו נעשה אהבה זו ולא היה תלויה כלל בדבר שיהיה נעשה על ידי זה האהבה זאת אלא עצמות אהבה היה משום דבן זקונים הוא לו וכדמפרש רש"י בשם התרגום ארי בר חכים הוא לי' וידוע שאהבת תלמידי חכמים המה עצמיות ואין לזה שום דבר שיפעול זאת ולפיכך אמר סתמא וישראל אהב את יוסף מכל בניו אמר יוסף סתם על דרך דאיתא ברש"י סדר זה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ומפרש רש"י עם בני אפילו אינו כיצחק עם יצחק אפילו אינו בני והכא נמי ישראל אהב את יוסף אפילו לא היה כלל בנו היה אוהב אותו מכל בניו וכן פירשתי מה דכתיב בסדר הזה קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק עיין פירוש רש"י שם והארכתי לדקדק דהיה לו לומר אשר אתה אוהב ועוד לפירוש רש"י שכל אחת היה אמירה בפני עצמו היה לו לומר את אשר אתה אוהב כמו בשארי אמירות דכתיב את בכל אחת מהן אבל השתא דאומר אשר אהבת משמע קצת לשון עבר ולפי דברינו הנ"ל מבואר הכל דמתחילה אומר בכך שזהו נסיון לשחוט את בנו וביותר יתחזק הניסיון את יחידך כי אינו דומה אהבת בן יחיד לסתם בן ואחר זה אמר ענין אחד אשר היא העולה על כולם כי זה וודאי קביעות אהבה אשר היה לאברהם ליצחק אף אם לא היה בנו כלל רק מחמת שהוא צדיק וכמו שאמור שם עם יצחק אפילו אינו בני כמו כן כאן זה היה ניסיון יותר מהכל כי אפילו אם היה יצחק אינו בנו כלל היה קשה מאוד לאברהם לשחוט אותו מחמת שטבותות האהבה קשורה נפשו בנפשו לכן אמר אשר אהבת את יצחק כלומר אף שידעתי שעצמית אהבה תקוע לך עליו ואינו תלויה בדבר כלל וניחא שלא אמר אשר אתה אוהב משום דכאן נעשה האהבה ממילא זה היה ניסיון אצל אברהם יותר מהכל וכבר הארכתי בדרוש אחר להספד בזה ואקצר כעת. וא"כ יתכן בזה דברי הרמב"ם שכתב דמשום הכי נקראו תלמידי חכמים חברים סתם משום דחבורתם נעשית מעצמה בלי שום דבר פועל לזה דהנפשות קשורות זה בזה ואינו תלויה בדבר כמו שארי חבורות מבעלי מלאכות או איזה ענין שחבורה הזאת נעשית על פי ענין ותלויה בדבר אבל חכמים חבורתם עצמיות מקשירות הנפשות מה שאין כן שארי חבורות המה הכל גופניות ולכן נקראים על שם הדבר שפועל את חיבור החבורה אבל חיבור תלמידי חכמים אין לזה שום פועל:

וזהו ענין האמור אצל רעי איוב אף שהיה מרחק ביניהם שלש מאות פרסי אף על פי כן הרגישו בצערו של איוב משום שהיו תלמידי חכמים בחכמות התורה כמבואר מוויכוח מענית כל אחד ואחד ולכן היה להם קישור אהבות הנפש ואף שהגופות רחוקות הנפשות קרובות ונפשי יודעת מאוד כתיב כלומר שהנפשות נרגשים אחת מחברתה על ידי חיבור מעצמותן שיש להם וכמו שאמרו אצל יעקב היה שבעים במספר והכתוב קורא אותן נפש אחת. ומסיים תלמודא מנא ידעי ומפרש כלילא הוה להו היינו התורה שנקרא כתר תורה וכתיב עטרת תפארת כו' ואיכא דאמרי אילנא הוה להו ידוע שהתורה נקרא עץ חיים. וחיבורן של תלמידי חכמים הוא חיבור קשירות נפשות שנעשית מעצמן וכמו שבאהבתן מקבלים תענוג כל אחד מהצלחות חבירו כן לעומת זה מרגישים צערן של חבירו וזהו הענין שהוכיח רבי יהושע לרבן גמליאל בפרק תפלת השחר בשעה שקרא רבן גמליאל לרבי יהושע בן פחמי אמר לו למה אין אתה מרגיש בצערן של תלמידי חכמים עיין שם:

ובזה אמרתי לפרש מאי דאמור בקהלת עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד. הנה לא אמר עת לספוד ועת לרקוד ועוד לכאורה היינו הך. אבל הענין הוא מה שביארנו שבכלל אבילות הוא עת לבכות שיש ענין פועל להדבר כמו שהעת לשחוק היינו אהבות הגופניות שהיא תלויה בדבר אם כן גם אהבתם גם אבילורם הכל על ידי מעשה תלויה שהיא נעשית על ידי ענין שמעוררו לזה ד"מ ויאהב יצחק את עשו היה תלויה בדבר וכשהיה מת עשו היה מתאבל באותו ענין עצמו כמו שהיה האהבה תלויה בדבר אבל אצל תלמידי חכמים כמו שהאהבה היא נעשית ממילא בלי שים תליה בדבר כמו דכתיב ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד בלי שום פועל לזה כמו כן במות תלמיד חכם חס ושלום נרגש התעוררת הצער גם כן מעצמו וממילא בלי שום צורך דבר פועל לזה ולכן אמר עת ספוד מעצמו כמו עת רקוד קשירות האהבה שהיא מעצמה מחמת שהיא קשורות אהבות נפש וכמו כן הצער נרגש בנפש מעצמו משום שנפשו יודעת מאוד. ועפי"ז אמרתי שזה הענין שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכש"כ חנוכה ופורים. והטעם משום דעונג מועד היא עונג ותענוג הנפש על פי מצות הקדוש ברוך הוא וכל צער אבילות על קרובים חס ושלום הוא הכל צערו של גוף ולכן אינו יכול לדחות אבילות צערו של גוף לשמחת ועונג הנפש שחייב במועד וחנוכה ופורים. מה שאין כן אבילות של תלמיד חכם שביארנו כמו שהיה אהבת נפש כן מרגיש צערו של נפש ושפיר דוחה צער אבילות זו שהוא אבילות נפש לעונג הנפש שיש במועד וחנוכה ופורים ובזה יש לפרש מה דאמר עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד כלומר שיש עת לספוד היינו לבכות אף במועד שהוא לשחוק ומסיים כשההספד הוא מעצמו וממילא בלי שום פועל לזה היינו על ת"ח שאהבתם ואבילותן הכל מעצמם בלי שום פועל לדבר הזה רק יוצא ממקור הנפש ומדוייק מה דאמר עת ספוד בלא למ"ד ועת רקוד בלא למ"ד משום דקאי ואיירי על עסק ענין שנעשה ממילא ומעצמו בלי פועל כלל כנ"ל:

איתא במדרש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה כו' זו מיתות תלמיד חכם. ונראה לפרש על פי מה דאיתא בספר כל בו דהא דאמרו רז"ל (מנחות מג) והובא בשו"ע סימן מו דכל אדם מחוייב לקיים מאה ברכות בכל יום הוא לכפר על מאה קללות שבמשנה תורה ובספר כלי יקר הביאו וחקר הא ליתא רק צ"ח ומסיק דכל חולי וכל מכה עולה עוד לשתים לכן בכללן אתה מוצא מאה במספר. והנה רש"י בפרשה פנחס מפרש דהקריבו בסוכות ע' פרים נגד ע' אומות וכבשים שמונה ותשעים כנגד ישראל הנקראים שה פזורה כדי לכפר על צ"ח קללות שבמשנה תורה ע"ש וכן יסד הפייט לסוכות כדי לכפר אלה על אלה ע"ש ולכאורה קשה הא באמת יש מאה קללות כמו שכתב הכל בו כנ"ל אבל הענין הוא דאלו שתי קללות דכל חולי וכל מכה אשר לא כתובה מסתמא המה קשים ועזים עד מאוד ודברה התורה כלשון בני אדם על איזה צרה שלא תבוא חס ושלום אומר שאינו רוצה להוציא מפיו מפורש כלל ח"ו מה שיכול להיות וחס מלהזכיר ממילא שאלו השתים קשים מראשונות שהראשונות הוציא מפיו מפורש ואלו לא רצה להשמיע ולהוציא מפיו להזכירן ואם כן אפשר לומר שהכבשים הנקרבים בחג אין בכוחן רק לכפר על הקללות הכתובים ומפורשין והשמיען התורה להוציא מפיו אבל אלו שתים שהמה קשים מהראשונים אינו בכוחן של כפרות בכבשים לכפר נגדן ואי אפשר להעלות ארוכה בקרבנות לכפר אלה על אלה ולפיכך בזמן שאין חובין דבני עלמא סגיאין כל כך ולא נתחייבו רק מענין עסק צ"ח קללות מספיק להעלות כפרה מכבשים וכנגדן וכאמור כדי לכפר אלה על אלה אבל אם חס ושלום עוונות עברו ראשינו כמשא יכבדו עלינו עד שהגיע לעונש לערך קללה מענין כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה ולזה לא נמצא תקנה וכפרה מקרבנות וכבשים משום שהכבשים אינן מספיקין לכפר רק על צ"ח קללות הכתובין ומפורשין בדיבורן ואמרתי סימן לדבר ורעו כבשים כמדובר גם. אבל אם חס ושלום גדלה אשמות ישראל עד כה עד אשר גדלה אף מעונש צ"ח קללות ונכנסו בגדר העונש הכתוב כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה בספר ואינו מספיק על זה כבשים שהמה עולים רק נגד צ"ח קללות הכתובין בספר וצריכין לזה כפרה יותר גדולה מקרבן בהמה ולכן אמרו על זה שפיר במדרש כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה על זה באה לכפרה מיתות צדיקים וכמו שדרשו על קרא אדם כי יקריב מכם קרבן. וכתיב בקהלת מי יודע רוח האדם העולה הוא למעלה ורוח הבהמה היא יורדת למטה ולפיכך צריכין לזה קרבן מיתות תלמיד חכם כאמור סוף מנחות דמיכאל שר הגדול עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים ע"ש בתוס' ד"ה ומיכאל ע"ש וזהו מכם קרבן מכם דייקי כן עלה עלינו אשר בעונותינו הרבים באנו עד כה בכלל מכה אשר לא כתובה אשר לא היתה זאת מעולם צדיק כמותו וזכות צדיק הזה גן עלינו שישים ה' שלום והשקט ויהפוך השי"ת לב מלכיות עלינו לטובה אמן כן יהי רצון:

עוד אפשר לפרש מדרש הנ"ל ונפרש בזה מה דאיתא סוף פרק החורג המתעצל בהספדו של תלמיד חכם ראוי לקוברו בחייו ונקדים מה דאיתא ריש פ"ק דעבודת כוכבים שמים וארץ נוגעין בעדות שקיימו ישראל התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי דאמר ריש לקיש ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם כשיקבלו ישראל את התורה מוטב וא"ל הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ומסיק שם עוד הקרא דארץ יראה שמא לא יקבלו ואחר כך שקטה ע"ש והמפרשים פירשו דזהו ענין שאמרו בפ' ר' עקיבא שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית היינו כשלא יקבלו התורה ממילא יוחזר עולם לתוהו ובוהו וממילא ההרים ימושו ולא יהיה יתרון לכל דבר אשר תחת השמש לאפס ואין יהיה ובפרק רבי עקיבא (פח ע"א) הקשו תוס' אהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא מכפיות הר הא מקודם אמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע ע"ש מה שתירצו ובתנחומא תירץ דכפיית הר היה על תורה שבעל פה ונעשה ונשמע על תורה שבכתב וכמו דכתיב כל אשר דיבר ה' כו' ע"ש. ונראה דבזה מדוייק נמי מקרא דמייתי שם בפ"ק דעבודת כוכבים אם לא בריתי חוקות שמים כו' ובסוף פרק הניזקין איתא שם אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש. ולפי דברי התנחומא ניחא הכל דהאי קרא דאם לא בריתי כו' וכפיות הר כגיגית הכל איירי וקאי על תורה שבעל פה. ובזה מבואר מאי דדריש בפרק תולין (קלח ע"ב) מקרא דהנני יוסיף להפליא העם הפלא ופלא כו' על תורה שעתידה להשתכח ע"ש כדמסיים בקרא ואבדה חכמת חכמיו פו' ומדרש איכה דריש קרא בזה על מיתות צדיקים ע"ש אבל הענין דהכל חדא וקאי ואיירי הכל על תורה שבעל פה וכמו דמסיק שם בפ' תולין דמאי דכתיב מפורש בתורה א"א להשתכח רק מאי דדריש בעל פה זה ישתכח כי אפילו דבר המפורש במשנה או בגמרא הרבה צריך חכמה להבין ולהורות דבר מתוך דבר כי עשות הרבה ספרים אין קץ וא"א להיות שיהיה הכל מבואר ואין מדרש בלא חידוש שת"ח מחדשין בכל יום חידושי תורה וכמו שראה ראינו שזה הגאון הנעדר חידש לנו רובי תורות הוראות על ריאה ספר נחמד גדול ונורא נוראות ופלאות לא נעדר דבר וחצי דבר אשר יכול להעלות על הדעת להסתפק הכל ביארן על מקורן ושרשן. לבד שארי חיבוריו שו"ת וחידושיו אהובים וברורים על אוזן שומעת משמחי לב אנוש ומאירות עינים נמצא דממילא הכל חדא מה דדריש במדרש הפלאה זו על מיתות פ"ח ובגמרא פרק תולין דריש לה על שכחות תורה והיינו תורה שבעל פה תליא חדא באידך ובקדושין פרק האומר (דף ס"ו) בעובדא שאמר איש בליעל עצה לינאי המלך שיהרוג לחכמים אמר לו ינאי תורה מה תהא עליה והשיב איש בליעל תורה כרוכה ומונחת בקרן זוויות כל מי שירצה יבוא וילמוד ומסיק דזרק אפיקורסות בינאי לכפור בתורה שבעל פה דאם לא כן היה לו לומר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא בלא תלמידי חכמים עיין שם אם כן מיתות תלמידי חכמים גורם שכחות התורה שבעל פה וזהו נמי דקאמר במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתות תלמידי חכמים כלומר התורה אשר לא כתובה שתשתכח זה גורם מיתות תלמידי חכמים וניחא נמי דמגיע עונש המתעצל בהספד של תלמידי חכמים אף שידוע שעל ידי זה יוגרם שכחות הרבה תורה שבעל פה אינו חושש זה המתעצל לעיקרו של תורה שבעל פה אם כן ממילא ראוי לקוברו בחייו דיש לקיים בו אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וכדמעיקרא שכפו עליהם הר כגיגית על תורה שבעל פה כנ"ל השתא נמי געש עליהם ההר להורגו על שהתעצלו להספיד את יהושע ולחוש לשכחות התורה שבעל פה בעוונותינו הרבים הרבה יש לנו להספיד ולהתאונן על הגאון וכמו שאמרו רז"ל משל למי שרואה ספר תורה שנשרף וכמו שהארכנו שכמה חידושי תורה מפורש יצא מאת חידושיו אשר כעת חסרנו כל אלה ועל אלה אני בוכיה וראוי להספיד:

בפרק הנושא (דף קג ע"ב) איתא שם תניא מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכי סימן רע לו ונראה לבאר הענין על פי מאי דאיתא בילקוט פרשה חיי שרה מאי דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא ומראה להן הקב"ה עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שעתיד ליתן להם לעתיד לבוא ונפשם שבעה והם ישנים משל למלך שעשה סעודה לאורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותים ושבעה נפשם וישנו לה כך הקב"ה מראה לצדיקים עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שעתיד ליתן לעתיד ונפשה שביעה והם ישינים מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. כד דמיך רבי אבוהו חזי תלת עשר נהרין דאפרסמון אמר לון אילן דמאן אמרין לי דידך אמר אילן דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כיליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי ועוד מסיים שם בילקוט הנ"ל רבנן אמרי מה רב טובך אשר צפנת הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם מראה להן שכרן המתוקן להם ואימתי סמוך למיתתן דכתיב המותה לחסידיו הוי ותשחק ליום אחרון עכ"ל ולקמן נאריך לבאר כל דברי הילקוט ועובדא דרבי אבוהו הנ"ל ועתה נבאר הצריך לעניינינו לבאר ענין מת מתוך השחוק האמור בברייתא דלעיל והיינו על פי דברי הילקוט הנ"ל דקודם מיתתן מראה הקב"ה המתוקן להם לפיכך ותשחק ליום אחרון כי אף דכתיב ואחריתה כיום מר קאי על רשעים אשר יום אחרון מר להם מפני שרואים גם כן עונש המתוקן להם בגיהנם ובזה מבואר מאי דאיתא (בשמואל ב י"ח) גבי אבשלום דכתיב ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים והארץ והפרד אשר תחתיו עבר ומפרש רש"י ויותן בין כו' אמרו רבותינו שלף חרבו לקוץ שערו וראה גיהנם פתוחה תחתיו ע"כ והנראה דיצא דרש הזה לרז"ל דהיה קשה להם איך שייך לומר על מה שנתלה על האלה שהוא ניתן בין השמים והארץ משמע שהיה ניתן מרחק רב מהארץ בערך המרחק שהיה להשמים וזה וודאי לא יתכן כלל כי בפשיטות לא היה רחוק מהארץ רק כפי ערך גבהו של הפרד אשר רכב עליו ולא יותר מה שאין כן מרחקו לשמים הוא הרבה מאוד (ובזכריה ה') באיפה דכתיב שם ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים אפשר שנישא האיפה הקשה מאוד מהארץ מרחק רב עד שהיה נראה בעיני הרואה שהוא ניתן בין השמים והארץ אבל גבי אבשלום לא יתכן זאת ומזה הוציאו רז"ל שראה גיהנם פתוחה תחתיו אשר ידוע גדלו של גיהנם עד מאוד כדאיתא בתענית שכל העולם ככיסוי קדירה נגדו עיין שם ואם כן אתיא לישנא דקרא שפיר שניתן בין השמים ובין הארץ שהיה מרחק בינו למעלה ולמטה אם כן נתבאר היטיב דמת מתוך שחוק סימן יפה לו שהוא צדיק ונתקיים בו ותשחק ליום אחרון שהקב"ה מראה לו מה שמתוקן לו לעולם הבא וכדמפרש בילקוט הנ"ל. אבל ברשע שמראין לו עונשא דגיהנם קודם מותו כמו שראה אבשלום ועל רשעים מפורש בפרק עושין פסין עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו אלו שעוברין על רצונו של מקום מעמיקים להם גיהנם והמה בוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין עיין שם ממילא מת מתוך בכי וכעין זה מתבאר בזוהר פרשה ויחי דמאריך שם בענין הזה וז"ל תנא בשעתא דבר נש מית איתייהב ליה רשותא למחמי וחמי גביה קרובוי וחבורוי מההוא עלמא ואישתמודע להו וכולהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא זכאה ההוא בר נש כולהון חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם ואי זכאה לא הוי אישתמודען לגביה מאינון חייביא דטרידון לון בגיהנם וכולהו עציבין ופתחין בוויי ומסיימין בוויי וסליק עינוי וחמא לון כטיסא דמסתלקו מן נורא אוף הכי הוא פתח וווי כו' ע"כ ומדוקדק מאוד לישנא דברייתא דאיתא שם מת מתוך השחוק כו' מת מתוך הבכי ומדנקט בה"א הידוע ולכאורה קשה דהוה ליה למינקט סתמא מת מתוך שחוק מת מתוך בכי בלא ה"א אבל לדברינו ניחא דקאי על שחוק ובכי הידוע ומפורסם היינו כשמראין לו שכרו לעולם הבא המתוקן לו בגן עדן ונתקיים בו ותשחק ליום אחרון וכל קרוביו ומיודעיו אתיא לגביה כמבואר בזוהר וחדאן עמו אזי סימן יפה וטוב לו אבל כשמת מתוך הבכי הידוע היינו שרואה גיהנם לפניו אשר נאמר עליה עמק הבכא כמעיין כנ"ל ואשי של יורדי גיהנם אתיין לגביה בעציבו וצוותין וויי כדאיתא בזוהר ממילא סימן רע לפניו וניחא מאוד דנקט השחוק הבכי דקאי על שחוק ובכי ידוע ומפורסם ואמרתי לפרש בזה מה דכתיב עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד וקשה דהוה ליה למימר לספוד ולרקוד כמו דנקט מעיקרא לבכות ולשחוק הכל בלמ"ד והענין דכל עולם עם הנעדר המה שני הפכים היינו כשהנעדר הוא בשחוק דנתקיים ותשחק ליום אחרון משום צדיק אזי כלל העולם בבכי ובהספד דהצדיקים המה סעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות ובוודאי על צדיק מצוה וחובה לבכות וכדמפרש בתלמוד כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו ולעוזות שיש בזה מפורש גודל עונש על המתעצל כאמור בפרק האורג וכל זה על צדיק אבל על הרשעים נאמר באיבוד רשעים רינה ודרשו על אחאב ויעבור הרוצה במחנה דכתיב במותו היינו לקיים מה שנאמר באבוד רשעים רינה אבל אחאב בעצמו בוודאי מת מתוך בכי וכנ"ל שבוודאי ראה גיהנם פתוחה לפניו לכן נאמר ויעבור הרינה במחנה למעט בא דבמחנה היה רינה אבל אחאב בעצמו היה בבכי ממילא שכלל העולם עם הנעדר המה בהפכים כשמת בשחוק העולם בבכי וכשהנעדר בבכי העולם בשחוק ורינה ויש לכוין זה בהאי קרא עת לבכות ועת לשחוק כלומר הרשע הוא לבכות כלומר שבא יבוא לפניו הבכי היינו לעבור בעמק הבכא להוריד דמעות כמעיין של שיתין והצדיק הולך ובא יבוא לרינה ושחוק לשמחה ועדן של שכר המתוקן לו הכל קאי ואיירי על הנעדר ואחר כך איירי בכלל העולם ובמאי דמסיים פתח דהא מסיים בצדיק דנכנס לשחוק על זה אמר דאצלינו היום עת ספוד דאותנו עזב לאנחות והרשע שהלך לבכות אצלינו עת רקוד כנ"ל שתיכף ויעבור הרינה במחנה כשמת אחאב: עוד אפשר לבאר על פי מה דראיתי למוהרח"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות במאמר חיקור הדין חלק ב' (פרק ה' ו' ז') מאריך מאוד לפרש מאי דכתיב מות תמות גבי אדם הראשון כי הוא ציווי כי ביום אכלו שיחטא ויעשה פגם נולד מזה קיטרוג ולא יהיה באפשרי לכלות פשע אם לא כשימות ואז יהיה מיתה ממרק לאותו מקטרג לגמרי ומפרש תמות לשון ציווי כלומר שיקבל עליו זאת מאהבה לכפרת פשע ולהתם חטאה ובפרק ט' מביא שם דברי רמב"ן במאי דכתיב אחרי מעשה העגל ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב מפרש רמב"ן שהסרת עדים היתה קבלות המיתה דאונקלוס תרגם עדי תיקון זיין על פי המבואר במדרש בשעת מתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות והם שמותיו של הקב"ה כמו דאמרו חרות חירות ממלאך המות והנה ישראל הסירו עדי הנ"ל וקבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל עיין שם ועוד מפרש בעל עשרה מאמרות מאי דאמר רבי אליעזר בפרק חלק דדור המדבר יש להם עולם הבא ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי שבא היינו שקיבלו מרצון נפשם הטוב את עונש מיתה והצדיקו עליהם עונש שמים כפרות כל הדור שהיו חייבים כלייה מהמקום כמו דכתיב ואכלה אותם כרגע לכן היה המיתה חביבה להם עבור זה עיין שם באריכות מזה שמאריך עוד בענין רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם דאיתא בפרק ג' דמנחות כשראה משה רבינו את תורתו ביקש מהקב"ה שיראה שכרו והראו ששוקלין בשרו במקולין כו' מפרש שזהו שכרו שכל ימיו חשק רבי עקיבא לזה למות על קידוש השם בכדי שיעלה שכרו משולם למעלה למעלה בארץ החיים וזהו ענין שהעלו ספרי מוסר שיקבל עליו אדם בשעת קריאת שמע שהוא קבלות עול מלכות שמים בכל נפשך לזכות לזה על כל פנים בשעת מיתת כל אדם אשר מפורש בסוף יומא שיש כמה עבירות שתשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת לגמור עיקר הכפרה ולפיכך הואיל והמיתה באה לכפרה צריך לקבלה לרצונה כחו כל הקרבנות הבאין לכפרה ונאמר בהם לרצונכם ובעלמא אמרינן למאי נפקא מיניה לקבולי עליה בשמחה ובאהבה ובריש ברכות אמרינן לענין יסורין של אהבה דצריך לקבלן בשמחה ויליף ממאי דכתיב אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת כו' עיין שם מכל שכן בשעת מיתה דכתיב רוחו ונפשו אליו יאסוף ועל זה נאמר והנה טוב מאוד זה יום המיתה וכמו דאמרינן בעלמא למען ייטב לך והארכת ימים קאי על עולם הבא היינו ליום שכולו טוב. כמו כן על ידי מיתה יבוא אל ענין שהוא טוב מאוד כי עיקר כפרות האדם תלוי באותו שעה וכדמפורש בסוף יומא דעל כמה עבירות דווקא מיתה ממרקן ואפילו בעבירות חמורות נמי כתיב אם יכופר העון זה לכם עד תמותין משמע דבאותו שעה יש קביעות כפרה ובעל עשרה מאמרות מפרש מאי דכתיב ויום המות מיום הוולדו הוכן קאי על קטיגור שנולד על ידי עבירה עד ששעת מיתה מכלה אותו והאריך בזה וכנ"ל דמות תמות לשון מצוה הוא לכפר החטא וכן יש לפרש אמרתי אלהים אתם אכן על ידי שחטאו כאדם תמותון גם כן הוא ציווי להיות כפרה על עוונות וכאמור בווידוי הגדול שיאמר הלואי שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי ועל ידי כל האמור נראה שצדיקים מקבלין מיתתם בתשוקה ובשמחה וזהו הנאמר מת מתוך שחוק סימן יפה לו מה שאין כן הרשעים בועטין ביסורין ואינן מקבלין ברצון לקיים ציווי הקב"ה למות לכפר פשע מאהבה וחיבה ולכן מת מתוך בכי סימן רע לו אבל הצדיקים מקיימין עלי מות אהובך לקבל באהבה מיתתו לכפרה הן עבור פשעיו או עבור כפרות כלל ישראל ומיתתו מתוך השחוק וחדוה ובזה יש לפרש נמי מאי דאמור שם עוד פניו למעלה סימן יפה למטה סימן רע וכן פניו כלפי העם סימן יפה לכותל סימן רע הכל על דרך הנ"ל שלמעלה עיניו נשואות לקבל בטוב או כלפי העם מורה גם כן שמרוצה להיות כפרות כלל העם. וכמו שנאמר על דור המדבר כורתי בריתי עלי זבח דהיינו שהתרצו למיתתם להיות כפרה עבור כלל ישראל ונאמר אצלם כורתי בריתו מרמז על מאי דדרשינן בריש ברכות על יסורין נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתק הבשר כך יסורין ממרקין עוונות עיין שם לכן נאמר עליהם כורתי בריתי היינו שקיבלו מיתה למרק עוונית כנ"ל: בענין ילקוט אשר מובא לעיל מפרשה חיי שרה, אמרתי לבארו אשר יש הרבה לדקדק בו במאי דאיתא שם דהקב"ה מראה להם שכרן מה שעתיד ליתן להם לעתיד לבוא ונפשם שבעה וישינים משל למלך שעשה סעודה כו' לכאורה ענין המשל דרך משל נאמר וממשיל משלים ואזנינו שומע משל הזה אבל בעינינו לא ראינו דבר כזה על איש שנפשו ריקה והוא רעב אל הלחם וצמא אל המים שיספיק לפניו להפיק רעבונו וצמאינו במה שרואה בעיניו איזה סעודה מוכנת לו ואמרו כאשר יחלום את האיש אשר יאכל בשר וישתה יין וייקץ ואין כל וירעב ויצמא כמקדם ועוד האי עובדא דרבי אבהו כשראה תליסר נהרי דאפרסמון ואמר כל אילן לאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כוחי כליתי היתכן שעלה על דעתו שהקב"ה מקפח שכרן של צדיקים להבל וריק והא מפורש במשנה דאבות ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך ועוד דמסיים שם אכן משפטי את ה' ופעולתו את אלהי אינו מובן כלל ותמוה מאוד לעמוד על וזה שכיוון רבי אבוהו בסיומא דמקרא הזה לעניינו שם ואמרתי לבאר ילקוט הזה על פי מה דאיתא בפרק חלק (דף ק') כי אתא רב דימי אמר עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו שנאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו כו' אמר ליה וכי אפשר לומר כן והלא נאמר מי מדד בשעלו מים כו' תנא רבי מאיר במידה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר רבי יהודה וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא הא כתיב שמים בזרת תיכן אמר לו רבי מאיר ואתה אי אומר כן איזה מידה מרובה טובה או פורענות הוי אומר מידה טובה כו' ובמידות פורענות כתיב ויצאו וראו בפיגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דיראון לכל בשר והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכווה אלא כשם שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורעניות כך נותן כח בצדיקים לקבל טובתן ורש"י פירש שם מעכשיו אין לתמוה היאך יש באדם כח לקבל שכר כל כך שהרי למידת הפורענות נותן הקב"ה כח לקבלו כל שכן שנותן כח באדם לקבל מדה טובה עכ"ל ועל פי זה אמרתי לפרש קרא (בצפניה ב' שם) בקשו את ה' כל ענוי ארץ באשר משפטו פעלו ובפרק הערל מביא דריש לקיש דריש באשר משפטו שם פעלו ומפרש רש"י במקום שדנין האדם שם מזכירין פועל צדקותיו ע"כ והתלמוד מביא שם בענין שאול שתבע הקב"ה שלא נספד כהלכה ותבע מה שהמית את הגבעונים עיין שם. ולענין אגדא דפרק חלק דמבואר שם דרבי יהודה הקשה על דרשא דרבי מאיר איך אפשר שיתן על מצוה שכר מרובה מלא עומסו של הקב"ה ואיך יש כח באדם לקבלו והשיב לו רבי מאיר ראיה ממשפטו של אדם בגיהנם שהקב"ה נותן כח להרשע לקבל וזהו דקאמר באשר משפטו גדלה כל כך ונותן כח לקבל שם פעלו כלומר על ידי זה אנו יודעין שיתן כח לקבל שכר טוב ולשון פעלו הוא שכר טוב כדכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת כו' וכן יש לפרש בזה מאי דכתיב בתהילים שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעליך כו' כלומר משנות אשר אנו רואין רעה ברשעים כדכתיב ויצאו וראו בפיגרי האנשים כו' כי תולעתם כו' ואשם לא תכבה אף שלכאורה הענין תמוה דהא בעול' הזה אדם מושיט אצבעו באור מיד נכווה אלא הקב"ה נותן כח וזה יראה אל עבדיך פעלך כלומר מזה נדע שמכל שכן יתן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה לקבל פעולות טוב וכן יש לפרש בזה צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה כלומר צדקתך נדע שנקבלם הרבה מאוד כדרש של רבי מאיר היינו מלא עומסו של הקב"ה ולא קשה לתמוה כמו שתמה רבי יהודה על זה איך אפשר להיות כך והתירוץ שנדע זאת מה שאנו יודעין שמשפטיך תהום רבה וכנ"ל מתשובות רבי מאיר לרבי יהודה: והנה רבי מאיר ורבי יהודה חקרו על שכר של עולם הבא וגדלו עד מאוד על פי סברות ודרשות מהפסוקים והוכיחו ממאי דכתיב יעמוס לנו הקב"ה משלם מלא עומסו וכנ"ל אבל הנביא ירמי' ראה הדבר בנבואה ראה כן תמה על מה שראה גודל שכר המצות עולה למעלה למספר רב ועצום עד מאוד ומבואר הדבר שם בפרק חלק דף צו ע"א) על מאי דכתיב (ירמיה י"ב) כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך התחרה את הסוסים כו' משל לאחד שאמר יכול אני לרוץ כו' אף אתה ומה בשכר ד' פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחרי כבודי אתה תמיה כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה היינו דכתיב לנביאים נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמותי הייתי כאיש שיכור כגבר עברו יין מפני ה' כו' ומפרש רש"י לנביאים אברהם יצחק ויעקב נשבר לבי בקרבי כלומר תמהתי על מתן שכרן עכ"ל חזינן אנן דמה שתמהו רבי מאיר ורבי יהודה על מה שהעלה סברות רעיונם על פי דרשות מהפסוקים זאת בעצמו תמה ירמיה כשראה עצם הדבר במראות הנבואה וחקרתי לומר דאחרי שירמיה ראה השכר של אברהם יצחק ויעקב ואמר נשבר לבי כדמפרש רש"י שתמה על הפלגתו כי עצום ורב הוא מאוד מזה ראוי לשום על לב לתור לחקור ולדרוש עד כמה וכמה היה ההפלגה מרובה עד כי חדל לספור כי אין מספר ואין סופר את עוצם גודל עסק שכר ההוא שראה עד שנשבר לבו ורחפו כל עצמותיו כו' ודרך משל איש אחד מבעל הבית אשר היה אמוד בתוך העיר לערך מאה אדומים ואחר זה באיזה הזמן מהזמנים בא אחד מביתו וסיפר מעין המאורע איך שהיה אצל בעל הבית הנ"ל וראה אצלו מעות סך מרובה עד אשר לא יאומן כי יסופר עוצם הריבוי הנה בהיות שהאיש ההוא לא היה אמוד עדיין בין עשירי מופלגי הקהילה לפיכך אפילו שזה הפליג לכל דבר על מה שראה אצלו סך מסויים הרבה לרוב עד שנשבר לבו לגודל תמהון לבב ומכל מקום עדיין לא ישוער עצם הראות לסך עצום מאוד כי אפשר שלא ראה אצלו סך גדול מאוד רק לפי ערך ערכו עליו בין אנשי מקומו עד מאה אדומים ואם יראה הרואה איזה סך שיעלה מספרו עד ערך אלף אדומים ג"כ יבהילו על זה רעיוניו של עיני הרואה עד שיגדיל לספר תמהון הראות לפני עין כל מכש"כ אם ראה אצלו מספר עשרת אלפים אדומים עד אשר הוא מאה שערים יותר ממה שהוא אמוד אצל אנשי מקומו ושער עירו בוודאי יראה ויתמה הרואה וירבה לספר תמהון הזה וככה יאמר עד שרחפו כל עצמותיו על סך רב ועצום מעמון גדול שראה אצלו ואף על פי כן עדיין אין העצם הסך מה שראה בעצמותו רב ונורא רק הכל לפי מה שהוא אדם אמוד היה לאחד מהמאה או אחד מהמאתיים ממה שראה לכן יפליג מאוד תמהון עין הרואה ונעריך עוד על איש א' מעשירי הקהילה שהיה אמוד בערך עשרת אלפים אדומים אם בא יבוא אחד ויאמר בגודל התמהון בערך דמות התמהון והפלגה שהערכנו למעלה על איש שלא היה אמוד רק מאה אדומים בודאי שזה ראה סך רב הרבה יותר ממה שראה האיש הראשון הואיל ובלא"ה זה היה אמוד בערך עשרת אלפים אדומים וממילא זה הרואה שמגדיל פליאת הראות אצלו ראה הרבה פעמים כפלי כפליים ממה שהיה משוער אצל כלל העיר ונערוך עוד למשל אם האיש המתמה הולך ובא מבית גביר ונגיד מהמפורסמים בהמדינה שהיה אמוד ערך חמשים אלפים אדומים או יותר ותמהונו על מטמון רב ועצום שראה אצל הנגיד הגביר הנ"ל ואומר בערך תמהון שהערכנו למעלה לומר איך שרחפו כל עצמותיו על סך ריבוי שראה תחת ידו אז נראה בעליל שעצם מעצמות הסך שראה כן תמה הוא נורא ועצום עד מאוד ועולה לסך רב הרבה והרבה יותר ממה שראה הראשונים אשר אנחנו ממשילים במשלנו כי הראשונים היה ראוי להגדיל תמיהות ראותם עד מאוד כשראו נ' אלפים אדומים לא כן על האיש הזה שבלא"ה היה מפורסם תוקף מעמדו על ערך הזה מסתמא זה שהגדיל לעשות ולהפליא על סך ומספר שראה בוודאי לסך עצום עד מאוד הוא עולה ונעריך עוד בעסק משל הזה שיש עוד איזה אנשים מפורסמים בין המלכיות כדומה אשר נשמע בדוריתינו איזה אנשים מכונים רוטשילטער אשר עשרם מרובה מרובה מאוד אשר עסקיהם בין המלכים והרוזנים ואם היה איש א' רואה אצלם מלוא ביתו כסף וזהב עדיין אין להפליא שאנשים הלנו אמודים בערך הזה שיהיה להם בית הון מלא כסף וזהב ואם גם עליהם היה מפליא פלאות עין הרואה לפי הנחה שהנחנו עד עתה שמסתמא אין מהראוי להתפלא עד שיעלה מאה שערים על מה שהיה אומד האיש או אלף פעמים ככה. לכן אם יצוייר זאת שהרואה יגדיל הפליאה על המון ממון סך רב. שראה אצלם בלי ספק שראה סך רב עצום בתכלית הקצה שיכול האדם לצייר אוצר שלל רב דבלעדי זאת לא יצוייר הפלאה באנשים כמותם. וזהו הדבר אשר רצונו לכוין בנמשל על פי הצעות תוכן משל הנ"ל דהלא ידוע מי לנו גדול מיום ברוא העולם עד עתה יותר מהאבות ולמי יחפוץ המלך מלכי המלכים הקב"ה לעשות יקר וגדולה לעולם הבא יותר מלאבות אברהם יצחק ויעקב ואם גם עליהם התפלא הנביא בתמהון רב ועצום על ריבוי מתן שכר שיש להם ואמר נשבר לבי בתמיהתו רחפו כל עצמותי הייתי כאיש שיכור כו' אשר בעיני הנביא היה שכרן הרבה והרבה יותר ויותר מהראוי ואפשרי ואפשר שהכתוב הקישן בהיקש נכון וכמו שיש להתפלא לעין הרואה איך אפשר להיות שיעלה שכר עבור ד' פסיעות שרץ אותו רשע להיות מלך גדול ונורא אשר לפי האדם יראה לעינים עולה תשלומי שכרו אלף אלפי אלפים פעמים ככה לפי ערך המצוה קלה כמות שהיא ריצות ד' פסיעות דהא אותו רשע זכה לרכוב על ארי ולקשור תנין בראשו לכן קא מתמה הנביא איך יעלה שכר מצוה כל כך וזהו דהשיב לו מהשמים את רגלים רצתה כו' אחרי שאתה מתמה על שכר מאלו ד' פסיעות בפשיטות יגדל עליך התמיה כשתראה שכרן של האבות שרצו לפני כסוסים ושכרן בעצמות רב הוא עד מאוד וכשתראה את תשלומיהן שיעלה אלף אלפי אלפים פעמים לפי ערך העלות שכרו של אותו רשע יעלה גם כן שכרן בעילוי רב יותר ויותר ממילא יתפלא ענין עסק השכר לעין הרואה הפלא ופלא עד אין קץ ואין סוף כי לא תשבע עין מלראו' הפלאה זו וכמו דמסיים תלמודא שם בפרק חלק היינו דאמר נביא לנביאים נשבר לבי כשראה מתן שכרן של אברהם יצחק ויעקב תמה עד מאוד עד שנשבר לבו ורחפו כל עצמותיו והיה כאיש שיכור כו' על תמיהתו כי גדלה עליו לאין תכלית ואין חקר על שראה שכרן רב ונורא עצום עד מאוד לפי הערכה שערכנו לעיל באריכות בזה והענין הוא שאגדה הנ"ל היא בעצמה ענין מה שדרש ר' מאיר שאדם נותן לעני מלא עומסו בעולם הזה והקב"ה משלם לו מלא עומסו לעולם הבא לפיכך נתרבה תשלום השכר עד אין ערך ועד אין מספר ובאמת רבי יהודה מתמה על דברי רבי מאיר איך אפשר להיות כן ואיך יש כח באדם לקבלן והיא בעצמו תמיהות ירמיה עד שאמר נשבר לבי רחפו עצמותי כאיש שיכור כו' על אשר הקב"ה נותן ליעף כח רב לקבל מתן שכר כזה שהוא במידה שאדם מודד במידות איש והקב"ה מודד לו כמידות עצמו וכל העולם בזרת תיכן ובמה הוא נחשב בן אדם לפי ערך כללו של עולם ומכל מקום נותן לו הקב"ה כח לקבל שכר במידות עומסו של הקב"ה עצמו שבוודאי יעלה אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים ככה חמידות עומסו של האדם אם כן הוויכוח שהיה לרבי מאיר ורבי יהודה על פי רעיון סברות מדרשי הפסוקים הוא בעצמו מה שראה ירמיה בעצם הנבואה כנ"ל ועל פי זה מתבאר כל דברי הילקוט הנ"ל מה שאמר שהקב"ה מראה להצדיקים שכרן לעתיד לבוא וכשרואין זה נפשם שביעה והן ישינים ומביא על זה משל למלך שזימן את אורחים כו' והלא תראה באיזה לשון דקדק בעל המאמר את משלו דהנה עיין בס"פ שואל איתא שם משל למלך שעשה סעודה לעבדיו וכן הוא רגיל האי לישנא בכל מקום וכשאינו מביא משל ממלך אלא מאדם סתמא אומר לאדם שעושה סעודה לאורחים וכאן אומר משל למלך ודיקדק לומר את האורחים והענין הוא דכבר דקדקנו איך יתכן להיות שישבע האדם מראות עיניו קודם שיאכל וישתה עד שיספיק לו לשבוע ממראה עיניו אשר יראה ובכדי להסביר הדבר באר הטיב אמרתי להקדים מאי דמתפריש לפי דברינו מאמר רבי אבוהו דאיתא שם בילקוט הנ"ל כשראה את שלשה עשר נהרי דאפרסמון אמר כל אילין דאבוהו ואני אמרתי לריק כו' וקשה איך היה עולה על דעתו שהקב"ה יקפח שכר ולפי הצעתינו ניחא בפשיטות דהנה לפי הקדמות מאגדות האמורין בפרק חלק יעלה שכרן של צדיקים יותר ויותר עד מאוד מלפי ערך הראוי לבוא תשלומין עבור עסק עשיות המצות וכמו שאמר רבי מאיר שאדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה והקב"ה נותן מלא עומסו לעולם הבא ודריש זאת משום דבמידה שאדם מודד כאן מודדין לו שם וכמו שתמה על זה באמת איך אפשר לומר כן כנ"ל ונקדים משל אחד להסביר הדבר למלך שנתן לבעל מלאכה חייט לתפור לו בגד והחייט חשב בדעתו שיקבל תשלומין לפי ערך הנותן הוא המלך ואילו היה נותן אדם אחר בגד כזה היה משלם ערך עשרה זהובים ומסתמא המלך יתן לו כפל בערך שיעלה שכרו לאדים זהב וכשקרה מקרה שהמלך נתן לו תשלומין עד מאה אדומים עדיין אינו ראוי לומר שהסך שעלה על מחשבתו לקבל תשלומין לאפס ואין נחשב אף שעלה עד מאה שערים ממה ששיער בדעתו על כל פנים אחד נמצא לחשבון על ערך המאה שלקח תשלומיו כעת ואפשר אף שקיבל תשלומין סך רב עד שהמלך נתן לו אלף אדומים אפשר דאף גם בזה לא יתכן לומר עדיין שלעומת זה אותו הסך שעלה על דעתו היינו אדום זהב אחד אינו נחשב לכלום ולהבל וריק ידובר עליו כי אף אחד מאלף מצאתי אחת לאחת למצוא לחשבון להיות עדיין עולה לאיזה דבר חשבון ולא ליגע עליו אמירות ריק והבל אולם אם היה קרה במקרה שהמלך שילם להבעל מלאכה אלפי אלפים אדומים עבור מלאכתו אז ראוי לומר בבירור שהסך אדום אחד שעלה במחשבתו לקבל תשלומין להבל וריק ואפס ואין נחשב לפי ערך סך תשלומין שקיבל עתה כן הוא בעצמו מתבאר מאמר רבי אבוהו דלפי הקדמתינו הקב"ה משלם מידה במידה כדברי רבי מאיר ונמצא שאדם נותן לעני מלא עומסו בעולם הזה והקב"ה משלם לו מלא עומסו בעולם הבא אותו מידה עצמו וידוע כשנעריך עומסו של האדם נגד עומסו של הקב"ה אין קץ ואין תכלית ואין חקר כמה פעמים אלף אלפים וריבי רבבות אין מספר עד שיבלו שפתותינו מלומר די חשבון ומספר מה שיעלה גודלו של זה על זה וכמו שתמה באמת ר' יהודה איך אפשר להיות כך נמצא בלי ספק שראוי לומר שמלא עומסו של האדם נגד מלא עומסו של הקב"ה להבל וריק יגיעו ויהי' בטל ומבטל מלהעלותו כלל לחשבון כל עיקר מעיקרו אפילו בצירוף כלל ונמצא כשהראהו לר' אבהו שלש עשר נהרי דאפרסמון ובגמרא איתא שראה נהרות כפרת ע"ש אשר ידוע דאפילו רביעית וחצי לוג הוא עולה על שלחן מלכים בעוה"ז וכמו שכתב רש"י (ברכות מ"ג ע"א) דאינו נמצא אלא על שולחן מלכים ע"ש והוא ראה סך מרובה עד מאוד גדול ונורא הוא. כי בודאי אלו נהרות יוצאין מגן עדן והנה ד' נהרות המפורשין בספר בראשית מפורסמין הם בעולם למימיהן מים מלוחים כדרך מי הים אבל הנהרות הללו מסתמא היו גדולין כל אחד כחידות הים הכל במימי אפרסמון והשתומם מאוד על המראה הזה הגדול הזה ושאל אילין למאן שבדעתו הי' שיחלקו אפילו מנהר א' כל צדיקים שהיו על העולם מששת ימי בראשית ועד עתה באופן שיעלה על חלקו לוג בערך הרבה כפלי כפליים ממה שיעלה על שולחן שרים בעולם הזה כי באמת אמרו באבות ששולחנך כו' ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולותיך אם כן חשב רבי אבהו בדעתו שיגיע לו חלק כפליים ממה שעולה על שולחן שרים בעולם הזה שיעלה עד שליש או רביעית ההין והשיבו לו כל אלו הנהרות שלשה עשר במספרן הכל שלו הנה ומשום דעולה דרשא של רבי מאיר שהקב"ה ישלם מידה במידה עבור עומסו של הצדיק ישלם בעומסו של הקב"ה לכן השיב בתמיה ואמר כל אילן הנהרות דאביהו ומעתה יפקד החשבון משכרי לפי העולה על רוחי מה שאמרתי ברעיוני ובדעתי להבל וריק מגיע להיות נחשב לפי הסך והמספר שאני רואה לפני כעת שלשה עשר נהרות שעולה לחשבון גדול ועצום עד מאוד לפי חשבון ושליש ורביעית ההין שאמרתי בדעתי מעיקרו הבל וריק נחשב לפי זה. וזהו דקמסיים כל אילין דאבוהו אם כן נראה מה שאני אמרתי ועלה על רוחי לקבל שכרי לפי עומסו של האדם בוודאי לריק יגיע להיות נחשב לפי מה שמקבל תשלומין ולהבל נחשבין מה אשר עלה בדעתי כל ימי עת וזמן חיי שמעולם לא עלה בדעתי לומר לקבל תשלומין מרובין כל כך. ובזה מדוקדק מה דקמסיים במאי דכתיב אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי היינו כמו שהארכנו לפרש הפסוקים צדקתך כהררי אל כו' היינו שרבי יהודה תמה על דברי רבי מאיר ואמר אפשר לומר כך והשיב לו רבי מאיר להוכיח ממשפט של הרשעים שהקב"ה נותן להם כח וכנ"ל קאמר נמי רבי אבהו אכן משפטי כו' כלומר באמת שיש מקום להכריח שאפשרי להיות שיקבל האדם תשלומי שכר מרובה עד מאוד והקב"ה נותן ליעף כח לקבלן ממה שאנו רואים משפטי ה' שנותן לרשעים כח לקבלן מכל שכן שיתן כח לצדיקים לקבל שמידה טובה מרובה היא וזהו דמסיים אכן משפטי את ה' ומכל שכן שפעולתי את אלהי שישלם בעומסו של עצמו ויתן כח לקבלן כמו שהשיב רבי מאיר לרבי יהודה שם בפרק חלק כנ"ל. ובזה מיושב ומדוקדק מאוד קרא (בתהלים ס"ב) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו וכבר דיקדקו בזה איזה חסד הוא במה שמשלם עבור המצות ועוד אמרתי לדקדק שתיבות אתה מיותר לגמרי והיה די אומרו כי תשלם כו' ולפי הקדמו' אגדות דפרק חלק מדוקדק מאוד האי קרא דהנה רבי מאיר דרש במידה שאדם מודד מודדין לו וממילא האדם נותן לעני מלא עומסו בעולם הזה והקב"ה מודד לו שכר מלא עומסו של הקב"ה ובזה שקטה ונחה תמיהות ירמיה שתמה מאוד על שכר של ארבעה פסיעות ששילם הקב"ה לנבוכדנצר עד שזכה עבור זה למלוך בכיפה כדאיתא בפרק קמא דמגילה ורכב על ארי ותנין בראשו הכל עבור זכות הפסיעות הללו והכל משום דהקב"ה משלם במידה שאדם מודד ועבור פסיעות של נבוכדנצר מדד הקב"ה שכרו בפסיעות של הקב"ה אשר עליו נאמר מי מדד בשעלו מים ולפיכך עלה השכר מרובה עד מאוד עד שזכה למלוך כנ"ל וכן כל מצוה ומצוה שעושה האדם באיזה אבר נותנין לו שכר מדה במדה דידוע שיש תרי"ג מצות רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שיש באדם לקיים מה שנאמר וזאת תורת האדם נמצא שכל דבר ודבר שאדם עושה מצוה ומודד להקב"ה באמות איש מודד לו הקב"ה לשלם שכר באמות ומידות אלהים העולה היא למעלה למספר עצום ונורא מאוד וכמו שתמה רבי יהודה בזה ואמר איך אפשר לומר כן שישלם הקב"ה בעומסו עבור עומסו של אדם אבל האמת מכל מקום שכן הוא כמו דחזינן ששילם הקב"ה שכר הפסיעות ומדד לו בשעלו עד שעלה שכרו למלוך בכיפה וכמו שתמה ירמיה הנביא על זאת כנ"ל באריכות מזה ומתבאר לנכון מקרא הנ"ל לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כלומר אתה משלם עומסו שלך עבור מעשה עומסו של האדם וכמו שאמר רבי מאיר במידה שאדם מודד בעולם הזה במידות איש מודדין לו בעולם הבא במידות אלהים ועל ידי זה עלה לשכר מרובה מאוד ואם כן באמת לחסד גדול נחשב דבר הזה ונמצא דהמכוון של מקרא הנ"ל הוא ממש דברי רבי מאיר שהקב"ה משלם מידה במידה ומדוקדק תיבות אתה כלומר כי אתה משלם במידה שלך היינו עומסו של הקב"ה עבור עומסו של מעשה האדם היינו דמסיים כמעשיהו כלומר בכל שום ענין דבר מעשה שעושה אדם מצוה באבר מאבריו הן בעומסו והן בפסיעות אתה הקב"ה תשלם במידות הקב"ה כנ"ל [ובזה מבואר מאי דאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם כלומר דמשום הכי עולה רב טוב לצדיקים משום דאתה הפועל בעומסך נגד בני אדם היינו נגד עומסו של אדם וכן נגד כל אבר שעושין מצוה הקב"ה פועל בערך איבריו כמו עיני ה' עין נגד עין וכן הכל] ובזה ניחא ענין ילקוט הנ"ל דשהקב"ה מראה להן עד שהן בעולם הזה מתן שכרן שעתיד ליתן להם ונפשם שביעה והם ישינים והוא למשל שידוע מאנשים שנותנין על זכות הגורל הנקרא (לאטערי) כשזוכין איז"סך שאינו מסויים כל כך שמחין הם בזה אבל אינן מתעלפין בזה אף כשזוכין ערך מאה אדומים או מעט יותר אולם כשיעלה גורלו לזכות איזה סך מסויים גדול מאוד אירע כמה פעמים אשר נתעלפו עד מות ונפשם יצאו בדבר אליו המגיד שזכה ערך עשרת אלפים אדומים מחמת מציאתו שלל רב פתאום מה אשר לא עלתה על לבו להגיע עשירות כזה כמו כן הדבר הזה כשמראים להצדיק שכרו שלעתיד שמשלמין לו במידתו ועומסו של הקב"ה עבור עומס שלו שזה עולה לענין עצום מאוד מה שלא עלתה על לבו מעולם שיעלה לו שכר עבור מעשיו ממילא מחמת גודל שחוק ושמחתו נפשו יוצא להיות נתעלף על זאת ומדוקדק מאי דאמר הילקוט ונפשו שביעה שהנפש משתוקקת תמיד ליסודה ושורשה וכמו דכתיב לשמך ולזכרך תאוות נפש כלומר שהנפש מתאווה תמיד לשמו של הקב"ה לכן הוא מתעלף מחמת רוב שמחתו לשכר שלל רב מאוד וישן וישקוט וינוח ובזה ניחא ענין המשל שמביא הילקוט למלך שעשה סעודה לאורחים ולא נקט לעבדיו משום דכלל עבדי המלך ויועציו המה מסתמא מנכבדי ארץ ועשירי המדינות מסתמא הורגלו בטוב מאכל ומשתה בבית ובחצרותם ולכן אף כשנימא שהמלך עשה להם סעודה גדולה כיד המלך בתכלית ריבוי האפשרי להצטייר עדיין אינו נחשב לעוצם גוזמא בעיניהם כי המה ראו כן ידעו מכל מאכל אשר יאכל ואשר יעלה על שולחנו של מלכים אולם אם המלך עושה סעודה לארחי ופרחי [ועיין ברכות (מג ע"א) אורחים נקראים עניים עיין שם] (עיין כתובות דף סא ע"א) המה נקראים עניים המסבבים על הפתחים אשר מעולם מאכלם פת חריבה ושותים מים לצמאונם ומעולם לא ראו עליהם מאכלי ופת בג המלך אשר עולה על שולחן מלכים וכאשר נקראו אנשים הללו לבוא אל חצר המלך וראו את הכנות הסעודה הנעש' כיד המלך בתכלית הנעימות עד שמעולם לא ראו עיניהם אף אפס קציהו מהמטעמים הללו עד אשר נתעלפה רוחם ונפשם יצאה מהם מחמת שעסק ענין הסעודה היה בגוזמא נפלאה לפי ערכם שהורגלו עד עתה וכאשר הארכנו מהמשל מי שזכה בלאטרי איזה סך מנוזם וכנ"ל ומבואר כל דברי הילקוט הענין והמשל שמביא שם:

בספרי ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבונו אמור לנו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעולם הבא אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם משל למלך שמסר את בנו לפדגוג אחד והיה מחזירו ומראה אותו ואומר לו כל אילנות הללו שלך כל גפנים הללו שלך וכל ארצות הללו שלך משיגע להראותו אמר איני יודע מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה לישראל איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם הדא דכתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' הובא ספרי הזה בספר בעל עקידה ע"ש ולבאר זאת נקדים חקירה מה שחקרו הקדמונים והובא באריכות בשל"ה בהקדמתו הנקרא בית אחרון הביא שם דברי ספר עבודת הקודש וז"ל ראיתי לצרף ולברר וללבן מפני מה הדיבור ביעודים הגשמיות התבארו בתורה ויעודים הרוחנים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש לא התבאר בתורה לדעת כל החכמים אבל דיברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצוות מקנות החיים האמיתים שהם חיי העולם הבא ומאריך שם ומביא שיטות הרמב"ם לתרץ זאת מפני שהתורה ניתנה להמון עם רב כו' אשר אין אצלם הצלחה זולת גופניות ולא ישערו בערבות השכל והצלחתו העלימה התורה זה מהם כו' ואחר כך דוחה סברת הרמב"ם ומביא שארי סברות עיין שם שמאריך הרבה ומביא שם שיטות רמב"ן וסברות הר"ן והנראה בעיני שענין הזה לא ניתן לכתוב ולא להעלות על הספר אחרי שלא ידע אנוש ערכה ולא שזפתו עין רואה ואין קץ וקיצבה וזהו תכליתה אשר נעלם מעין כל חי אשר לא יאומן כי יסופר איה שוקל ואיה סופר ותכלית הידיעה הוא אשר לא נודע לנו מסתמא ממילא נוגע הדבר עד תכליתה אשר אין לו קצה ולא סוף ותכלית וכאשר נבאר זאת יתבאר לנו מאמר תמוה באגדה תענית (דף כ"ה) בעובדא דרבי אליעזר בן פדת שהראו לו שכרו תליסר נהרי אפרסמון שאמר רבי אליעזר ותו לא אמרו לו ולחבריך מאי יהיבנא אמר רבי אליעזר ואנא מגברא דלית ליה בעינא עיין שם ולפי הנראה הענין תמוה מאוד מאי דקאמר רבי אליעזר ואנא מגברי דלית ליה בעינא ומה היה כוונתו בזה ונקדים מאי דאיתא ילקוט תהלים על קרא דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו וז"ל משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר וכלה מזון שבידו אמר הלוואי מאן יהיב לן גלוסקא במדבר בא אריסטון אחד נתן לו גליסקין כשהגיע לישוב במאכל ובמשתה שכח איתו בא ועמד לפני המלך אמר לו המלך מה טובך אמר ליה אני הוא שנתתי לך גלוסקא במדבר אמר לו המלך הרי אתה עשוי שלטון אמר ליה לכך נתתי לך אמר ליה הרי אתה עשוי אפרכוס אמר ליה לכך נתתי לך אמר ליה הרי אתה כיוצא בי שמא אתה מבקש יותר ממני כך אמר הקב"ה לצדיקים הרי אתם כיוצא בי שמא יותר ממני אתם מבקשים שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אתם בוראי עולמות ומחיה מתים עכ"ל ילקוט. ויש לחקור טובא מאי כיוון בעל מדרש המובא בילקוט הנ"ל בכל ענין המשל שמביא שיצא למדבר וכלה מזון כו' כפי הנראה לא נמצא לו דמיון בנמשל מכל מעשה של המשל רק מה שאמר לו המלך הרי את כמוני ולא זולת מזה. וכפי הנראה לא היה לו לבעל המדרש להאריך ולהעריך אריכות מעשה בהפלגה מרובה אחרי שלא יצא ללמוד רק איזה ענין אחד אשר בגמר דבריו נתפס. לכן נראה דבעל המדרש הזה בא לתרץ ולפרש חקירה אשר התחלנו בשם הקדמונים למה אינו מבואר יעודי שכר הרוחני לפנינו כמו שמבוארים יעודי שכר הגופני. והענין הוא אשר דברנו בזה מכבר בדרושים שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר והיינו שאמרו חז"ל והאריך בזה השל"ה בהקדמה שם ובכמה ספרים אמרו דבר הזה דאורייתא וקוב"ה ונביאים הקדושים כביכול מתקרבין כי בצלם אלהים עשה את האדם כביכול שהיה אלהות בו וגם התורה כתיב והמכתב מכתב אלהים הוא כו' וקודם שפגם אדם הראשון כשנברא כביכול היה בו בצלם אלהים ישר עד שאמרו מלאכי השרת רצו לומר שירה לפניו כי חלק ה' עמו חלקו ה' אמרה נפשי. רק שאחר שפגם קילקול בדמותו וצלמו ולכן אמרו ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן ואמרו בריש פרק קמא דעבודת כוכבים דאילמלא לא חטאו ישראל בעגל לא הוו מייתו דהיה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות משום דתיקנו זוהמא של פגם הראשון ומביא שם הפסוק אני אמרתי אלהים חתם חיבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון אבל מתחילה היה אדם מלשון אדמה לעליון כי על דמות הכסא דמות כמראה אדם כו' ובפרק י"א מפרקי רבי אליעזר איתא וז"ל עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן עיין שם. וכמו שכתבו במדרש הנ"ל שהמלאכים רצו לומר לפניו שירה ולכן לעתיד שיחזור להזדכך כראשונה אמרו בפרק הספינה אמר רבי אלעזר עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר והנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו עיין שם וכבר ביארתי בדרושים דבר נכון לפרש מאי דאמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו דפירושו שום עין של נביא לא ראה רק אתה אלהים מהראוי לפי זה לומר זולתך אלהים כיון דהזולת קאי על העין ולא על אלהים. וכמו שנאמר אם יראו האנשים המרגלים כו' זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה ועיין בפירוש רש"י (ישעיה ס"ד) מזה ועוד דהיה לו לומר אשר יעשה כו' והעליתי לפרש על פי הצעה שהעלתי לעיל דיסוד הדבר דנשמת אדם חצובה מחלק אלוה ממעל נר ה' נשמת אדם משום הכי היה דמות וצלם אלהים על אדם הראשון קודם שפגם ובפרק ז' דסנהדרין איתא שם אמר רבא אי בעי צדיקי הוו ברי עלמא דכתיב כי אם עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם ולכאורה איך יליף מקרא הזה דילמא הכי קאמר קרא אי לאו החטאים היו צדיקים מרואי פני המלך אלהים ואטו כל השרים העומדים בבית המלך מרואי פניו יש להם כח המלך אבל נראה דהכי מפרש הקרא דאי לאו העוונות הייתם בעצמיכם אלהים רק עוונותיכם מבדילים בענין אלהות מכם ואם יתוקן עוונות הייתם ממש אלהות בכם כמו שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ודייק לפרש כך מדכתיב כי אם עוונותיכם ואי הוה מכוון הקרא כמו שרצינו לפרש מתחילה היה לו לומר כי עוונותיכם אבל השתא דדייק וקאמר כי אם משמע כמו שפירשנו דכוונות המקרא דרק עוונות עושין הבדל בין יסוד אלהות וכשיתוקן עוונות המה כביכול בסוג ובגדר אלהות ומבואר לנכון פירושא דקרא עין לא ראתה כו' דלכאורה יש לחקור דיעודי הטובות שראו הנביאים אין שיעור ואין ערך לו דהא אמרינן בפרק הספינה על קרא דשמתי כדכוד שמשותיך דאמרינן דהוה דשוהם וישפה וכל שעריך לאבני אקדח ודריש רבי יוחנן עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים ותלמיד לגלג על זה ואמר השתא כביעותא דצלצלתא לא משכחינן כולי האי משכחינן ולבסוף ראה תלמיד איך מלאכי השרת עושין שערים הללו עיין שם על כל פנים כפי הנראה שכר כזה איפלג מאוד וכיוצא בזה מיעודים הפלגות טובות שמפורש בנביאים והיו אומניך כו' לך יובילו שי כו' אפים ארץ ישתחוו לך כו' ויותר מזה המבואר בנחמות ישעיה ובשארי נביאים ומה יש לנו ליחל ולחלות את פני המלך למלאות שאלתינו ולעשות את בקשתינו נוסף על היעודים המפורשים הללו ואם מעט לנו אבנים טובות ומרגליות ממידות שלשים על שלשים עד שמהצורך להוסיף עוד על מידתן וכל מעיין ישפוט בצדק מהפלגות גוזמא של נחמות הנביאים אשר המה בתכלית העילוי למעלה למעלה עד שמים לרום וארץ לעומק אין חקר וקצה למרבה המשרה אשר על שכמינו מהבטחות ישועות שראו עיני של הנביאים וכמעט לא נשאר דבר מה להעלות על לבות בני אדם שיהיה נעדר דבר זה בדברי הנביאים עד שנאמר על זה עין הנביא לא ראה זה זולתו הקב"ה יתן לנו דבר הזה לעולם הבא. אולם הענין שכל הבטחות הנביאים ויעודיהם הכל המה בערך מתנות טובות שנותן המלך לאוהביו אבל אין כל זה נוגע ביסוד המלוכה כלל בלעדי שאנחנו חלק ה' עמו ויש בנו חלק אלוה ממעל כמו שהיה מתחילת הבריאה בצלם ודמות אלהים עשה את האדם וכמו שהארכנו לעיל ואם כן עיקר מגמתינו לחזור העטרה לשרשו שיתקיים בנו אני אמרתי אלהים אתם והרוח תשוב אל אלהים כמו שהיה דהא רק עוונות מבדילים בינינו לבין יסוד אלהות ולכן לעולם הבא שיתוקנו עוונות נהיה כאלהים ממש וזהו הענין מתבאר בילקוט הנ"ל שהקב"ה יאמר לצדיקים הרי אתם כמוני ענין הזה אינו מסוג יעודים טובות הנביאים שהמה הכל בכלל מתנות שמקבל אוהביו ועבדיו של המלך מן המלך מה שאין כן ועוד עולם הבא לו עוד אך המלוכה ולא מתנות מאת המלך רק עד חצי המלכות ותעש להיות כביכול כמו המלך אלהים וזהו דמסיים אלהים זולתו יעשה השי"ת למחכה לו משום הכי לא יכולת בשום עין של הנביא לראות ייעוד הזה ולא היה כח לראות רק לימות המשיח שהמה הכל בכלל מתנות וישועות טובות מה שאין כן דבר הזה:

וזהו הענין שמבואר בילקוט כי תצא בשם פרקי דרבי אליעזר וז"ל אין הנפש יוצא מן הגוף עד שתראה פני השכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכן מבואר בזוהר פרשה ויחי וז"ל בשעתא דבר נש שכיב ודינא שריא עליה לינפק מאי דלא חמי ביומא דכתיב כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא זכאין במיתתהון זכאן עכ"ל ועוד מבואר בזוהר פרשה נשא וז"ל כיון דמטי רוחא למיפק מן גופא כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא זכאה חולקיה דמאן דאיתדבק בה ווי לאינון דרחיקין מינה ולא איתדבקין בה (דברי זוהר הללו הובא בראשית חכמה פרק י"ב משער היראה) ואפשר לומר דזהו ענין מיתות נשיקה האמורה בצדיקים כמו דאמרינן גבי מים שנטמאו שמשיקן במקוה וזהו טהרתן היינו שמחברן ומדבקן עם מימי המקוה ונטהרין כמו כן אותן שזוכין לאיתדבקא בשכינה כנ"ל ברורה הרוח תשוב אל אלהי' כמו שהי' ומסיים הקרא אשר נתנ' ודרשו רז"ל הלוואי שתהא חזירתה כנתינתה והיינו שהרוח תשוב לאלהים אם היא כאשר נתנה בהזדככות וזהו הענין ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כלומר להתדבק בשכינה כנ"ל תהיו כולכם חיים דצדיקים אפילו במיתתן נקראו חיים ובפרשה עקב כתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק וכן סוף נצבים כתיב לאהבה את ה' ולשמוע בקולו ולדבקה בו עיין שם וכבר חקרו רז"ל וכי אפשר לדבוק בשכינה ואפשר שכוונות מקראות הללו על התדבקות להשכינה המבואר במאמרי זוהר הנ"ל וגם יש לכוין על פי דברי זוהר הנ"ל מאי דנאמר בקהלת מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה כו' כלומר מי שזכה מהאי עלמא כדין איתוסף רוחא עליה דכתיב תוסף רוחם יגוועון וזכה למיחמי בשעה שרואין השכינה קודם מיתתן זהו הנשיקה ולכן בשעה שתזכה להיות זכה לאיתדבקה בשכינה בשעה שתוסף רוחם ויגוועון וממילא רוחם עולים עם השכינה למעלה אבל חס ושלום מי שאינה זוכה וכבהמות נדמה אינו זוכה לאיתדבק בשכינה ורחיקא מינה כדמסיים בזוהר הנ"ל וממילא יורדת היא למטה רחיקא משכינתא ובמה שהערנו לבאר ענין מיתות נשיקה הוא הענין התדבקות הנשמה האמורה בזוהר על דרך טהרות משקין בהשקה יש לפרש האמור בסוף יומא שאמר רבי עקיבא אשריכם ישראל כו' ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר הטמאין כך הקב"ה מטהר ישראל הוא הענין אשר ביארנו כמו מים הטמאין כשמשיקן ומחברן קצתן למימי המקוה נטהרו כולן ועיין ברש"י ביצה (דף יז) שכתב כשמשיק מים למים נמצאו אלו זרועים ומחוברים מים הטמאים למי המקוה ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עיין שם ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק ח' מטהרות משנה ט' וז"ל ולשון השקה מגזירת ושקה לי בני על צד ההדמות בהיות קצה המים מתדבק במי המקוה לבד עיין שם ועל פי ענין הזה יש לבאר מאי דמבואר בגמרא בפרק עושין פסין דאמר ריש לקיש דאין אור של גיהנם שולט על ישראל אפילו על הרשעים ויליף ממזבח הזהב עיין שם ומקשינן ואלא דכתיב עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו ההוא דמחייבי דינא דגיהנם חדא שעתא ואתי אברהם ומקביל להו. וכן איתא בזוהר פינחס דאפילו צדיקים גמורים נחתין תמן אמאי נחתין בגין דנטלין מתמן כמה חייבין וסלקין להון לעילא ותמן עבדין להון להרהר בתשובה כו' עיין שם. והרב מוהרמ"ע האריך הרבה בזה בספרו מאמר חיקור דין חלק ג' פרק ב' ובפרק ט"ו וביותר ביאר דבר הזה בחלק ה' פרק ז' וז"ל לפרש הפסוק הנאמר בסוף מלאכי ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם הרי זה ייעוד נפלא אין זה כי אם מצות עשה לצדיקים שיהיה עוברי בעמק הבכא זה גיהנם להחיות האובדים אפילו הכת החמישית אשר יש להם רוב עוונות ופושעים בגופן כמו יחזקאל דכתיב שם והעבירני עליהם סביב סביב והחיה אותם אף צדיקים יעברו בעמק הבכא והמה בוכים בתפילה ותחנונים ומרוב דמעתם ודמעות החוטאים בנפשותם שיתעוררו לבכות עמהם מעיין ישיתוהו לאותו עמק כעין מים מפכים שזכר יחזקאל והוא מטהר הרשעים כו' עיין שם על כל פנים מבואר בגמרא דפרק עושין פסין הנ"ל ובפ' א' בס' חיקור דין חלק ה' הנ"ל דהצדיקים מצילין את הרשעים כמו אברהם אבינו ודומיהן ועיקר הענין הוא שאוצר הנשמות חיבורן במקום קדושתן במקור עליון תחת כסא הכבוד ונתונה משם לבני אדם ונפרדת משם [ואמרו במדרש שאין לך דור שאין בו צדיק כאברהם] וידוע דכל העולם כולו ערבין זה בזה ומעורבין זה בזה על ידי שחצובין ממקור אחד ולכן אפי' הרשעים שאין נשמתן יכולין לאיתדבקא בשכינתא ורחיקין אינון מינה וכנ"ל מזוהר פ' נשא מכל מקום על ידי הצדיקים שמתו בנשיקה היינו דאיתדבקו נשמתייהו לחיבורן במקום קדושתן ותשוב אל אלהים אשר נתנה משם ממילא מעלין הצדיקים את הרשעים כמו מים תלושין שנטמאו כשמשקין קצת מהן למי מקוה המחוברין נעשה כל המים מחוברין ונטהרו כולן על דרך הזה כשנפש הצדיק ניפוק ואיתדבק למקום קדושתן חיבורן נטהרו על ידן אף נשמות הרשעים שלא איתדבקו הואיל וכל הנשמות נפש אחת אינון וענין טהרות נשיקה של מים טמאין נקראין זריעה כדפירש רש"י בביצה שם (דף יז ע"ב) וכן הוא בפרק כל שעה (דף לד ע"ב) דקרי ליה תלמודא זריעה עיין שם. ודווקא מים טמאים מהני נשיקה אבל שארי משקין טמאין לא דמשום דמים מצא מין את מינו מי המקוה וטיהר וכן הנשמה חלק אלוה ממעל מין את מינו ניעור ואמרתי איזה פסוקים שכיוונו ברמיזה על ענין הערה זאת (בירמיה ל"א) כתיב הנה ימים באים נאום ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה ובחולין (דף ה' ע"א) איתא שם מן הבהמה אלו בני אדם שדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל עיין שם אלמא בהמה מכונה על פושעי ישראל ובילקוט פרשה אמור איתא דאתרוג יש בו טעם וריח כמו צדיקים וערבה אין לו טעם וריח כמו רשעים וביותר מבואר בפייט (א' דסוכות) כמו בעץ הדר ריח וטעם כן בעם זו בעלי מצות ודיע נועם וכמו בכף תומר טעם ולא ריח כן בעם זו בעלי מצות בלא דת ריח וכמו בערבות ריח וטעם מר כן בינימו הוגי דת וחיכם מר וכמו ערבה בלי טעם וריח כן בינימו עיקשים אטומים מלהריח כו' תלוים אלה באלה אגודים אלה באלה למשוך אלה את אלה ולכפר אלה על אלה לעשות אלה כאלה עיין שם. ואפשר ארבעה מדריגות אשר מפורש בקרא דירמיה ישראל ואחר כך יהודה ואחר כך אדם ואחר זה בהמה הכל בדמיון מדריגות ד' מינים שמפורש בפייט הנ"ל דידוע ישראל הוא במעלה עליונה ויהודה למטה הימנו ואדם יציר אדמה למטה הימנו ואחר זה בהמה אשר מכונה לפושעים כנ"ל ואגודים אלה באלה להמשך זה עם זה להיות נעשים אלה באלה הכל בתורת זריעה כמו השקות המים טמאים כשיגע קצת מהן למי המקוה נטהר כולם שאלו הטמאים המה תלושין ועל ידי שנגע מקצתן במי מחוברין נזרעו כולן להיות להם דין מחוברין ליטהר כמו כן על ידי שנשמתן של צדיקים יש להם מקור לאיתדבקא למקור ושורש קדושתן וחיבורן ליסוד כנפי השכינה אשר נתונה משם ואף שבזמן שהיה על עולם הזה היה לה דין תלושין מכל מקום כשמתדבקת על פי נשיקה למקורה על פי זריעה יש לה דין מחובר ממילא מעלה קצת חיבור לטהר את כולם ולהעלות מטומאה לטהרה כל אותן נשמות של בינונים ושל רשעים אף שלא באפשרם להתדבק בנשיקה להשכינה מכל מקום תורת זריעה שיעלה לטהרה אלו שלא נגעו ליסוד מעיין המקוה על ידי קצת מהן שנגעו כמו כן נתעלו אלו מחמת אלו וכמבואר בפייט להיות נעשה אלו כאלו לטהרה ויש לכוין ברמיזה הנ"ל קרא (דישעיה ל"ב) דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל שור וחמור הכל על פי הנ"ל דעל פי תורת זריעה משלחים הצדיקים את רגל השור והחמור שהמה קליפות וטומאות כמבואר בזוהר על פסוק ויהי לי שור וחמור בפרשה וישלח וכן בפרשה בשלח וז"ל משלחי רגל השור והחמור אילין תרי כיתרא שמאלא עיין שם באורך. ויש לפרש משלחי או מלשון שלוח או מלשון משיכה כמו דמתרגמינן על עור משך או שלחא ויפשיטו מתרגם ואשלחא כלומר אשריכם ישראל שעל ידי תורת זריעה כמו טהרות מים מושכין אף רגל שור וחמור וכדאיתא בפייט הנ"ל למשוך אלה את אלה להיות נעשה אלו כאלו ואפשר על רמז הזה בחרה תורה את מין שאין בו לא טעם ולא ריח דווקא ערבה ולא מין אחר מאילני סרק שאין בהם טעם וריח משום דערבי נחל שגדלין על מום לרמז שכמו טהרת מים טמאים שמעלין אלו את אלו בתורת זריעה כמו כן נתעלה זה מין שאין בו טעם וריח על ידי מינים הללו מתורת ושורש טהרות מים כנ"ל:

נחזור לענייננו לחקירה אשר חקרנו דלא נתפרש יעודי הרוחני ולא נתראה לשום עין מן הנביאים הכל מהאי טעמא דמעיקרא הוא מה אשר הרוח תשוב אל אלהים היינו שיבורר לה חלק ה' עמו כמו שנחצבת מתחילה מתחת כנפי השכינה משום הכי אין כח לנביאים לראות עין בעין את ייעוד הזה דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי א"כ זהו ענין המבוא דהצדיקים זוכים לראות את השכינ' קודם מיתתם כמבואר בילקוט כי תשא הנ"ל הכל ע"ד המבואר בילקוט חיי שרה דמראים לצדיקים קודם מיתתן שכרן המתוקן לעולם הבא ולפי הנתבאר יסוד הדבר הוא ענין אלהות דהרוח תשוב אל אלהים א"כ זהו הענין שזוכין לראות השכינה דהיא היא וזהו ענין אשר לא נמצא מפורש יוצא ייעודי עולם הבא דאם היו לעניינים קץ מספר וגבול לדבר כמו שראו הנביאים על ימות המשיח הי' מהצורך לבאר ולפרש עד כמה מרחיב גבולן אבל מחמת שלא פירשו כלל ממילא סתמא כפירושו שהענין הוא על צד האפשרי להיות עד שאין למעלה מזה כלל והוא ענין שמבואר בילקוט שם שאומר הקב"ה להצדיקים הרי אתם כמוני כמו שמבואר בילקוט על קרא דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו ומפורש בזה קרא דיקר בעיני ה' כלומר ענין היקר בעיני ה' דווקא אבל עין זולתו לא ראה שנביא לא ראה ענין זה יראו החסידים בשעת מיתה ולכן מסיים המדרש שהענין זה שעולים במעלות אלהות להיות כמוהו דהרוח תשוב אל אלהים ממש כנ"ל:

ונראה שזהו הענין שמביא הילקוט שם המשל, מי שנתן גלוסקא למלך כו' דלכאורה יש לדקדק דמתחילה רצה המלך לעשותו שלטון והשיב לכך נתתי בדרך בתמיה כלומר לא על דעת זה נתתי וכן כשרצה לעשותו אפרכס השיב בדרך בתמיה אטו לכך נתתי עד שמהצורך להשוותו לעצמו על יסוד המלוכה וקשה באיזה טענה וסברא בא זה הנותן גלוסקא על המלך במה שתמה על מה שלא רצה לעשותו רק שלטון או אפרכוס אחרי שלא היה כלל מדובר באיזה גמול ישולם לו אם כן לכאורה היה ביד המלך לעשות תשלומי גמולו כרצונו אולם זהו בעצמו היה טענות הנותן גלוסקא טענה חזקה ולהיות בא בטענה דמוכרח הדבר שעסק התשלומין הוא עד קצה ותכלית אשר אין להעלות יותר דאם היה הגמול בעסק איזה גבול קצוב שיש עוד למעלה למעלה היה מהראוי שהמלך יפרש ובפיו ימלא לומר כך וכך גמול יבוא לך עבור זה ומדלא פירש ממילא מוכרח שיהיה על צד האפשרי להעלות עילוי שכר ותשלום גמול והוא עד חצי המלכות ותעש וממילא מחמת שהדבר בלא גבול וקצה כלל סתמא כפירושו שהענין בתכלית הקצה אשר אין למעלה הימנו וזהו מאמר וטענות הנותן הגלוסקא לכך נתתי כלומר אם הי' הגמול על זה הי' לך לפרש עד שהוצרך המלך להשוותו לעצמו באדר המלוכה אם כן כוונות הילקוט דהקב"ה אומר לצדיקים ששכרכם הוא להיות כמוהו מדלא ראה שום נביא שכר של עולם הבא ולא נמצא מפורש לייעודי עולם הבא מסתמא הענין בלי תכלית וגבול כלל כמובן מהמשל שהביא מקודם כנ"ל ויש שייכות שפיר ענין המשל לסיומא שהביא בילקוט הנ"ל ונחזי אנן עסק המשל הנ"ל דעסקינן במלך בשר ודם וידוע שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד וכמאמר פרעה רק הכסא אגדל ממך אולם מלך הנ"ל אף לשבת הכסא והכתר הוצרך להפריש להאיש הנותן גלוסקא לפניו במדבר בארץ ציה וצלמות מפני שאמרו עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו כי אחרי אשר יצא הוא וחיילותיו למדבר וכלה מזון שבידו וטובים חללי חרב מחללי רעב וכתיב אשר למות ואשר לחרב ואשר לרעב והמאוחר קשה לכן אף שעל ידי זה שהסתפח להאיש הנותן גלוסקא באדר המלוכה כמוהו ממילא ניטל הוד המלוכה מעליו וכנ"ל שאין שנים משתמשין כו' אך מלך הנ"ל אשר קרא ה' עליו לרעב ההכרח לא יגונה כי אפשר אף אם היה מבקש הנותן גלוסקא למלוך בעצמו על הכסא והכתר והמלך הזה אוביל לו מנא לבי מסותא לא היה יכול למנוע את עצמו מזה מחמת שהיה אנוס מיתה אימות מות נפלו עליו החי טוב מאריה המת בלעדי שמדרך המוסר לא ביקש זאת הנותן גלוסקא הנ"ל וזהו ענין שמסיים המלך בדבריו הרי את כמוני שמא אתה מבקש יותר ממני והענין הוא הדבר אשר דברנו דמסתמא בפירושו מחמת שלא פירש המלך תשלום גמול באיזה קצה וגבול ממילא מובן שהגמול הוא בתכלית הקצה עד למעלה האפשרי להעלות את הגמול וזהו תכלית הקצה שיהיה הנותן באדר המלוכה כמו המלך בעצמו אבל שיהיה זה הנותן מולך בעצמו והמלך הנ"ל יעבוד לפניו עבודת עבד ענין כזה שעבדים יהיו רוכבים על סוסים ושרים יהלכו כעבדים לא נתפס בהבטחה סתומה כי לא פורש אף שהאמת אם היה נוקב ופורש בקשה זאת זה הנותן גלוסקא לא ההכרח מניח להמלך לעשות שאלתו. אבל מכל מקום אחרי אשר לא פורש ממילא מוכח מצד המוטב לא חפץ בזה נותן ההוא ולכן מסיים המלך בדבריו שמא יותר ממני אתה מבקש כעת אין זה בכלל הבטחה סתומה וכנ"ל אמנם לעשותו כיוצא בו לא נעדר דבר למלאות מה אשר נמצא תוך כלל משמעות תשלום הגמול ומלך הוא לא איש ויכזב ופי מלך שמור לאשר ולקיים אף שנתמוטט על פי זה יסוד תוקף המלוכה מאתו ההכרח אלצהו. והנה כל זה אצל מלך בשר ודם וודאי הדבר כן במה שהוכרח לעשות הנותן גלוסקא כיוצא בו ואף כמוהו אין שני מלכים משתמשין בכתר אחד ודבר אחד לדור ולא שנים ונמצא דבר הזה חוצץ בין המלכות אולם הקב"ה אשר נקרא אין סוף ובלתי בעל תכלית בפשיטות אין להרהר חס ושלום שיהיה נעדר דבר מעסק הכח והממשלה להשי"ת בכבודו ובעצמו אבל האמת הוא שחלק ה' עמו חלק ה' ממעלי וממילא יכול הקב"ה לומר לצדיקים תכלית ייעוד שכרן הוא בלא גבול ותכלית כי לכל תכלית הוא חוקר שהרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה שיהיה חזירתה כנתינתה כמו שהארכנו והקב"ה אומר סתמא אחרי אשר לא פורש מסתמא הוא זה מה שאתם כיוצא בו כו' ולעיקר יסוד השי"ת שהוא אין סוף לא נעדר דבר חס ושלום מזה אדרבא דרשו רז"ל ועתה יגדל נא כח כו' שהצדיקים המה מוסיפים אמיץ כח בפמליא של מעלה במה שהמה כיוצא בו וכמו שאמרו רז"ל על משה רבינו דכתיב בו ויאצל מן הרוח וכו' גבי שבעים זקנים ואמרו שדומה לנר שמדליקין ממנו כמה נרות והנר הראשון לא חסרה דבר עיין שם: ועל פי זה מתבאר לנו דברי רבי אלעזר בן פדת בשעה שהראהו לו תשלום גמול תליסר נהרי אפרסמון אמר הני ותו לא והוא על דרך שאמר הנותן גלוסקא להמלך לכך נתתי ותו לא כלומר דעל כרחך מדלא פורש תשלום גמול בגבול וקצבה מסתמא הוא ענין אשר הוא בתכלית הקצה עד אשר אין למעלה הימנו ומה שנותנין לו תליסר נהרי דאפרסמון זהו ענין גבולי ותכלית דבר כזה היה מהראוי לפרש ועל דרך המליצה לכנוס עמו בדברים השיבו לו אטו עולה בדעתך להרבות לך נהרי דאפרסמון ואם מעט לך ואוסיפה כהנה אך לחבריך מה נעביד והשיב רבי אלעזר לרמוז עיקר מבוקשו על דרך האמור במשל של הילקוט הנ"ל שהמלך הוכרח לעשותו כמוהו ולא הספיק בשום תשלום גמול שהוא בכלל גבול וקצבה אף שעל ידי זה ניטל מאתו הוד אדר המלוכה כנ"ל אבל אצל הקב"ה לא שייך זה ולכן אמר אטו מגברא דלית ליה קא בעינא כלומר אני לא מבקש דבר הזה מבן אדם שיהיה נחסר ולא ישאר לו מאומה ע"י זה אולם אני מבקש מהקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וזכרו אשר ממנו לא יעדר דבר אדרבא על ידי זה יתוסף כח במרכבה ובפמליא של מעלה ולכן מבוקשו על גמול שיתן הקב"ה לצדיקים שהרוח תשוב אל האלהים ולהיות קדושת אלהות עליה' ולהיות כיוצא בו כנ"ל וכל הדברים המבוארי' לפנינו יש לכוין בספרי אשר התחלנו בו שישראל אומרי' מי כמוך באלים ה' והוא על ענין אלהות עיין בילקוט והוא כמו דכתיב אין כמוך באלהים אין כאל ישורון ורוח הקודש משיבה לומר אשריכם ישראל שאתם בכלל מי כמוך וכמו דכתיב אני אמרתי אלהים אתם אין כאל ישורון כלומר שישורון הוא כמו אל וכתיב ויקרא ליעקב אל וזהו מה דמסיים הסיפרי שהתקבצו ישראל אצל משה רבינו ושאלו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעולם הבא כלומר למה לא פורש מתן שכר וייעוד עולם הבא כמו שחקרו הקדמונים על זה והשיב להם שזהו ענין טובה שלימה מה אשר לא פורש ממילא הדבר בלי גבול ותכלית עד אשר אין למעלה הימנה ואמר לכם אשריך ישראל מי כמוך כו' כלומר בכלל מי כמוך באלים ה' אתם כיוצא בו שאתם נקראים אל אלהים ועוד כתיב מי כמוך נאדר בקודש. הבאתי מאמר מפרק הספינה שעתידים להאמר קדוש על הצדיקים מקרא דהנותר בציון קדוש יאמר לו אם כן אשריכם שאתם בכלל העילוי שנאמר על הקב"ה מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש:

ועפ"י דברי ילקוט אמרתי לבאר מאי דכתיב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו וקשה בשפטו מיבעי ליה למימר דהא על הקב"ה קאי ולהילקוט ניחא דרז"ל דרשו בפרק ה' דסוכה מקרא זה על יצר הרע דמתגבר עליו בכל יום לולי הקב"ה עוזרו לא יכול לו עיין שם. ונראה ה' לא יעזבנו קאי על חלק ה' הקבוע בתוך כלל ישראל השוכן אתם כלומר כח אלהות התקוע ומעורב זה לא יעזבנו כו' ולא ירשיענו בהשפטו גם כן על דרך זה וכאמור בילקוט מיכה ד' כי באש ה' נשפט שופט אין כתיב אלא נשפט אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כמו כן אמר כאן ולא ירשיענו בהשפטו בשופטו אין כתיב אלא בהשפטו כביכול אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו וכדמסיים הילקוט מקרא שאמר דוד גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי וכנ"ל [ובזה ניחא דאחאב אמרו בפרק חלק שאינו לעולם הבא משום דכפר בעיקר וכתב על דלתותיו אחאב כופר באלהי ישראל אין לו חלק באלהי ישראל ולפיכך ירד לגיהנם ולא עלה לעוה"ב אחרי שפרק מעליו כל עיקר חלק אלוה לא ניצל מגהינם]. אמרתי להסמיך אל דברי הצעות דרוש האמור עד כאן עוד חקירה אחת בעל אבן עזרא בפרשה יתרו וז"ל על קרא דלא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו ומתרץ ע"פ משל דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה כי זה לא יתכן כו' ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד אחרי שיודע שאשת רעהו אסרה לו השי"ת יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי עכ"ל. וכבר חקר מחבר ספר הברית על דבריו וכתב מי עלה על מוח הכפרי לידע הדבר על בוריו שאין לו חמדה לבת מלך ע"ש והנראה באמת שעולה בלב הכפרי להיות עמה ולשכב עמה בלא נישואין ופשיטא על ידי נישואין זה באמת לא יתכן אבל לקבוע חמדה בלבו בלא נישואין זה לא ימלט ובפרק ג' דתענית איתא שם ר' יוסי דמן יוקרת דהוה ליה בת בעלת יופי ובא אדם אחד ואמר לו רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה אמר רבי יוסי בתי קא מצערת לברייתא שוב לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם ע"ש וכן איתא שם על דרך זה בפרק קמא דתענית ובפ"ק דמגילה רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אולם מה שנראה לעמוד על מקור עיון הזה כי לדעתי זהו מה דאיתא בפר' ד' דסנהדרין שאל ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודא בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים כתיב אפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות וביותר בילקוט שיר השירים על קרא הזה וז"ל וכי דרך בני אדם לעשות סייג וגדר משושנים אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו הוציא הוצאותיו והציע חופתו בא ליזקק עם אשתו אומרת לו שושנה אדומה ראיתי מיד פירש זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה מי הפרישו ממנה איזה עקרב עוקצתו איזה נחש נשכו איזה גדר עמד ביניהם אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנה עכ"ל עכ"פ חזינן דאפיקורס הנ"ל לא האמין הדבר אשר יהיה באפשרי שיתייחד אדם עם אשתו נדה כמו שא"א להיות אש בנעורת ובפרט גבי חתן שהיה מצפה מיום ליום מתי יבוא לידי חופתו [ובילקוט פרשה וישב שאלה מטרוניתא אחת לר' יוסי אפשר יוסף בן י"ז שנה היה עומד בכל חומו והיה נמנע מלעשות מעשה אשת פוטיפר ע"ש] ומכל מקום האמת הוא כמו דהשיב רב כהנא להאי שהתורה העידה דבר הזה שאפילו כדמיון אש בנעורת לא ישרוף. כי התורה גם כן כתוב בה הלא כה דברי כאש לכן אש דוחה אש. אפשר שכיון רב כהנא במה שאמר התורה העידה זאת כלומר עצמותה של תורה עשה פלא הזה וכמו דביארנו למעלה שיצר הרע מתגבר על אדם בכל יום להמיתו ובפרט הגדול מחבירו יצרו גדול עד מאוד וכאיש גבורתו של יצר הרע נגדו כאשר הארכנו מעובדא דרב עמרם חסידא דפרק בתרא דקדושין דאיתא דאמר נורא בי עמרם היינו יצר הרע שהיה בוער בו כמו שאמר כאן אש בנעורת ולבסוף נפק מיניה כעמודא דנורא ואמר ליה רב עמרם חזי דאת נורא וגם בפרק ז' דיומא גבי עובדא דתפסו ליצרא וחזי דנפיק כי גוריא דנורא מבית קדשי קדשים על כל פנים חזינן דיצרא אש הוא ולכן תמה האפיקורס איך אפש' שלא יבער אש נעורת וחזינן דהתורה היא הסוגה כמו דמסיים בילקוט לא נחש נשכו אלא דברי תורה שרכים כשושנה וכנ"ל שהתורה אש דוחה אש' והוא הדבר אשר דברנו על קרא דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו כח אלהות התקוע על כלל ישראל היא שעמדה לנו שהקב"ה אש אוכלה הוא ואש דשכינה דוחה לאש יצר הרע כמו דאמרו הושיט אצבעו כו' ולכן אמר רב עמרם חסידא חזי את נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך מזה מוכח שהשי"ת הוא בעוזרו הוא שנאמ' מבשרי אחזה אלוה כלומר אחרי שאני רואה שאנא בישרא ואנא עומד ומתקיים נגד יצר הרע מזה אני רואה עזרתו של הקב"ה שלולא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כדאיתא בסוכה שם ממילא אין לתמוה תמיהות שהביא אבן עזרא איך אפשר לקיים לא תחמוד שלא יחמוד האדם את הנחמד לעיניו אחרי שאנו רואין שאש בנעורת אינו מתלהב כנ"ל לא ימלט אף זאת להיות נעדר עיקר החימוד מאשת חבירו וכל אשר לו אף ששורש התאווה צופה ומבקש להמית את האדם בגדר התאווה והחימוד. ה' לא יעזבנו היינו כח אלהות הקבוע ותקוע בישראל עומדת לנו לעזרינו נגד זה:

וגדולה מזה מצאתי כעין זה בילקוט שיר השירים על קרא מה דודך מדוד היפה בנשים ששאלו הכשדי' לומר מה דודך מדוד שכך אתם נהרגין עליו שנא' עלמות אהבוך על מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום כו' כיון ששמעו הם שבחו של מקום אומרים לישראל נלכה שנאמר אנה הלך דודך ונבקשנו עמך ומשיבים להם אין לכם חלק בו שנאמר אני לדודי ודודי לי עכ"ל והנה באמת לא מיינו בתורה על ענין מסירות נפש מה שדרשו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך מבואר במקרא הזה עיקר אהבה כמו דכתיב ואהבת את כו' בכל נפשך וכן בפרשת והיה אם שמוע דכתיב לאהבה את כו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם אבל לא נמצא בקרא שנאמר על ענין יראה שיהיה בכל נפשך דהא שני עיקרים המה אהבה ויראה אולם הדבר נראה שכל ענייני מצות יש לעשותן על גדר אהבה או על גדר יראה דרך משל מילה אפילו גדול שלא נימול כשהוא קטן ונימול בגדלותו אפשר לומר שעושה מחמת יראה שירא שהקב"ה יענשו הרבה יותר מסוג כאב שיעבור עליו על ימים מועטים והרבה שלוחים למקום להכאיבו בכל איבריו ועד מות יגיע. בלעדי זה שמוסר את עצמו על קדושת שמו להריגה בוודאי עושה זה משום אהבה ולא מיראת העונש כי מה יש לו עוד לחלות חיל ופחד אחרי שנוטל ממנו כעת נפשו ואמרו רז"ל דבשר ודם כשדן לאדם נותנין לו חכה לתוך פיו שלא יקלל משום שבזמן שהולך להריגה נעדר מעליו אימתו מה שהיה עליו כל ימי חייו שמתו מלאך המות אך כשהוא הולך למית שככה ובטלה חמתו ממנו ואז יראתו כיסלתו מקולו לא יחת עוד ואם כן זה שמוסר את עצמו על קידוש השם ונראה דעל כרחך עושה זאת מאהבה ועדיין יש צד לומר אף שמוכח שאינו מיראת עונש עולם הזה אבל עדיין אפשר שיש בה צד ושורש יראה ולא אהבה היינו שירא מעונש עולם הבא וגיהנם בלעדי דהתינח בשעת מעשה שכבר בא לידי זה אך מצינו שצדיקים תאיבים ומתאווים שיזמין אותם השי"ת שיבואו לידי כך כמו שנאמר הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש ומפרש רש"י שמשה אמר שהיה סבר בו או באהרן יהיה קידוש השם הזה עיין שם. ורבי עקיבא אמר סוף פרק הרואה בשעה שהיו סורקין בשרו אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער כו' אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו וכבר אמרתי לפרש בזה מאי דאיתא בפסחים (דף ס"ט) דרבי אליעזר אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך לא יתכן במחלוקת שהיא לשם שמים שיאמר זה לקלה תחשב לו בלעדי שהיה יודע רבי אליעזר חשוקות רבי עקיבא ומגמתו שיתקיים מקרא שכתוב בכל נפשך כמו שהשיב לתלמודיו שהיה מצטער מתי יבוא לידו לקיים זה לכן בירכו רבי אליעזר שיתן לו ה' כלבבו וימלא כל משאלתו ומגמתו וכבר ראיתי בזה דבר נחמד בספר חיקור דין חלק ב' פרק ט' שמפרש מאי דאיתא פרק הקומץ שאמר משה להקב"ה בשעה שהראה לו תורתו של רבי עקיבא אמר הראיתני תורתו הראני שכרו אמר ליה הקדוש ברוך הוא חזור לאחוריך ראה ששוקלין את בשרו במקולין מפרש בספר הנ"ל כי באמת זהו שכרו של רוב תורתו שהשלים הקדוש ברוך הוא תשוקתו למות על קידוש שמו יתברך עיין שם באריכות מזה ובאמת לא כל אדם זוכה לזה ונאמר בקרובי אקדש כי אז נשמתו של מקדש השם זוכה להתדבק במקור הקדושה העליונה עד אשר אין למעלה הימנו ולכן יצאה בת קול ואמרה לרבי עקיבא אשריך רבי עקיבא כו'. אלמא חזינן דאפילו מסורת נפש להריגה נעשה מגדר אהבה וזהו דאמר בילקוט הנ"ל מה דודך אומרים כשדים מה הוא שאתם נהרגין עליו שנא' על כן עלמות על מות אהבוך כלומר אתם אוהבים לבוא לידי מות וכמו שהארכנו מענין דרבי עקיבא שתשוקתו היה דווקא לבוא לידי כך וכמו שנאמר ואהבת את ה' בכל נפשך שיהי' לך לזה אהבה וזהו דמסיים בילקוט שם דהכשדים היו אומרים הרי אתם נאים הרי אתם גיבורים בואו ונתערבו עמנו ונעשה אתכם דוכסין ואפרכין ואיסטליטין כו' עיין שם:

מעתה על פי כל הנתבאר אזדא לה מעיקרא תמיהות שהובא באבן עזרא איך אפשר שלא יחמוד דבר שהוא תאווה לעינים אחרי שיתכן שיתאווה המדומות. וכמו שאנו רואים שהכשדים אמרו להם להתערב והמה יעשו מהם דוכסים ונפשינו בחלה מזה ולא יחפצו כסף וזהב עליהם וכבר האריכו והעריכו דברים ספרי מוסר וספרי יראים הרבה דברים המתקבלים על לב כי כל ענייני העולם הזה הבל המה מעשה תעתועים ועיקר חשק נפשות ישראל להשביע בצחצחות נפשם לעולם הבא וכמו שאמרו לטוב לנו כל הימים למען יטב לך ויחשוק עלי מות ולמאוס בחיים ומכל שכן שמהראוי להיות נמאס בעיניו כבודות והארכת ימים לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך מפני שנפשם ונשמותם חלק אלוה ממעל ולכן היא שוקקה לשוב אל מקומה אשר לקוחה משם ולעלות במעלות הקדושה עשר ידות יותר ויותר. ואמרתי לבאר דיקדוק לשון הילקוט הנ"ל שמדוקדק מאוד שישראל היו משיבין להכשדים על מה שאומרים שגם המה ילכו עמנו שזה אי אפשר אחרי שאין להם חלק בו כמונו שחלק ה' עמו ועליהם נאמר אשר חלק היינו אני לדודי ודודי לי על פי קשר סגולה שנעשה בינינו דווקא ולא יועיל זה לאחרים ודמות לדבר הזה מאי דאיתא בפרק כל כתבי דאמר קיסר לרבי יהושע בן חנניא שתבשיל של שבת ריחו נודף מאותו תבלין ששמן שבת וביקש הקיסר ליתן לו אותו תבלין והשיב כל המשמר את השבת מועיל עיין שם זהו דומה ממש לענין שביארנו למעלה דיש סגולה בענין התקשרות בינינו לבין אלהינו היינו אני לדודי ודודי לי זה ידוע בניסיון אבל נעלם הסיבה כנ"ל ועל פי הדברים הללו יש לבאר פסוקי דשירות דוד האמורים בשמואל ובתהלים ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני ובשמואל כתיב ואהיה תמים לו מבואר הכל על פי דברינו הנ"ל דכמו זר נחשב להיו' נשמר מעוונו' וכמו שהקש' האפיקורס אש בנעורת ולא יבער וכן שארי קושיות שחקרנו מלא תחמוד וכן ענין המבואר בילקוט מה דודך כו' רק עיקר הדבר מחמת יסוד התקשרות שיש לנו עם הקב"ה חלק ה' עמו וזהו עיקר חיותינו קיומו של התורה והמצות וכמו שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך ונאמר אשר יעשה האדם וחי בהם ומפרש רש"י על פי תרגום לעלמא דאתי וכחו שהארכנו לעיל מקרא דתמים תהיה עם ה' אלהיך שפירושו התחברות ודביקות עם הקב"ה זהו שאמר ואהיה תמים עם הקב"ה על ידי זה אוכל להשמר מעוונות ומדוייק מה שאמר ואשתמרה ולא אמר ואשמור כלומר על ידי שנגד עיני תמיד השתוות ודביקות שלי עם הקב"ה על ידי זה אשתמרה ממילא מעוונות ואש בנעורת ואינו בוער ואוכל לקיים מסירות נפש וקדושת השם אחרי שזהו עיקר חיותינו:

וכנאמר ראה נתתי לפניך החיים והמות ובחרת בחיים ורות אמרה כי המות יפריד ביני וביניך כלומר שקיום התורה ומצות זהו עיקר החיות וההעדר של המצות הוא מות ואם תפרד מנעמי תלכד בגדר מות וכבר ידוע מה שאמר רבי עקיבא לפפוס משל מה שאמר שועל לדגים שיעליו ליבשה לדור עמו והשיבו הדגים מה במקום חיותינו אנו מתיראים במקום מיתותינו לא כל שכן עיין שם בפרק הרואה ואני באתי לבאר תוכן המשל הזה ביסוד ותמצית מוצא הדבר משל הנה הפיל הוא שוטה שבחיות הלך פעם אחת על שפת הנהר ראה דג אחד משוטטת שם אנה ואנה וחשב בלבו שדג זה הוא בריה כמותו רק היא נפלה לתוך הנהר ונטבעה שם ולא יכלה לעלות אל היבשה ומתאמצת מאוד בעליית' ואינו משיגה ורצה זה הפיל שוט' לקיים מצות הצלות נפשות לחתור דרך לפניה להוציאה אל היבשה וזה השוטה לא ידע כי בנפשה אם יעלה אל היבשה אותו דג תמות עיקר ושורש ענין זה מה שאי אפשר דגים להחיות בלי מים אף שכל הברואים אי אפשר להחיות בלי משתה המים אולם דגים מידה אחרת יש בה כי כל הברואים המים המה למזון מה שנכנסין לתוך המעיים כמו אכילה שהוא מזון כל הברואים הנכנס לתוך הגוף אבל דגים הללו אשר אמרו רז"ל אם יעלו היבשה ויתייבש בו כסלע זו היא מיתתה אם כן רואים אנחנו עיקר טבע חיותה שיהיה כל גופה בתוך המים אף שאין המים נכנסין לתוך מעיים ולא ימלט אף שהיו מוציאין הדג מן הנהר והיה משים ראשה לתוך ספל גדול של מים והיה שותה כל הספל לתוך פיה לא היה מצלת ומגינה עליה אחרי אשר גופה יבישה אין כולה מונחת במים ואם יתייבש עליה כסלע מיד מתה אף שהיא שואף והולך כל המים שבספל לתוך פיה ולכאורה זה לפלא נחשב איזה פועל טוב עושה המים לגופה מה שגופה שוקעת במים ולעין רואה אין המים נכנסים לתוך גופה לפעול לה חיות כי מה ששארי ברואים ניזונים מהמים הנכנסים לתוך הגוף ענין זה נראה בחוש לעין כל אבל גבי דגים מה שפועלים אצלה המים לגופה עסק סגולה ואינו בחוש הטבע להבחין זאת אמנם יסוד ושורש מקור טעמו הוא שכל דבר נמשך לשרשו וידוע שדגים נבראו מן המים לכן מושך טבעו אל מקור אשר חצובה מזה ולכן אי אפשר להתקיים חיותה אם לא שתהיה מחוברת ומקושרת ליסודה אשר נבראת הימנו ובהפרדה ממקור חיותה זהו מיתתה וזהו שאמר רבי עקיבא לפפוס ענין משל לדגים דכן הוא ממש אצלינו ומה בשעה שאנחנו עוסקים בתורה שהיא חיותינו כמו שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך עיין שם ולכן אמר על תורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכתרגומו לעלמא דאתי אשר חצובה משם שהיא עיקר חיותינו לעולם הבא וכפירוש רש"י שם בפרשה אחרי מות על קרא דוחי בהם לעולם הבא כי חיות עולם הזה לא נחשב אצלינו למאומה וכמבואר במסכת תמיד במעשה דזקני הנגב דזהו עיקר חיותינו על פי דביקות והתקשרות שיש לנו עם הקב"ה כמו שביארנו מקרא ה' האמירך שאנחנו חטיבה אחת עם הקב"ה ואי אפשר להתקיים בלעדי תורה ומצות שזו מחייה אותנו ועל פי זה אינו מהנמנע לפנינו לקיים כל המצות לא תחמוד ולא קשה קושיות אבן עזרא הנ"ל איך אפשר להיות נשמר שלא יחמוד אבל לדברינו והמשל אשר חקרנו ניחא מאוד כי זה ברור אף מי שהוא רעב ותאב לאכול ורואה דבר מאכל מבושם מכל טוב כצפיחת בדבש אם יודע שסם המות מעורב בו לא יתעורר תאוותו כלום לאוכלו כלל וכן הדג אם ירעב עד מאוד ורואה למעלה על היבשה מכל מאכל אשר יאכל מונחת בתוך איזה מקום דירה לא יחמוד ולא יתאווה כלל הדג לעלות על היבשה לאוכלו אחרי שיודע שעלייה זו ירידה היא ויורד עמה עלייה זאת עד לחייו כחו כן איש הישראלי אשר חבוקה ודבוקה להקב"ה והיא חיינו ואורך ימינו קיום המצות כנאמר כי היא חייך ונאמר ראה נתתי לפניך החיים והמות ובחרת בחיים אם כן מי פתי יסור הנה להיות חומד אל התאווה אחרי שבמות הדבר הזה כשעובר על מצות הבורא ית"ש אחריתה דרכי מות ולכן כשנותן אל לבו הדבר הזה נפרד ומתבטל ממנו עסק התאווה מעיקרא ולא יצוייר לב דעת להיות חומד ומתאווה כלל ומקרא מלא נאמר בפרשה דברים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כלומר עיקר חיותיכם מה שיש לכם דביקום עם ה' ובלתי נחשב הכל למות כמו אצל דגים שעיקר חיותם כשהם דבוקים למים ומיתתם כשנפרדים כמו כן אצלינו זהו עיקר חיותינו קיום המצות ולהיפך כשעוברים והקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון ביום אכלך ממנו ותעבור על מצותיו ולא תדבוק במצותיו מות תמות ואם כן כל עיקר שמביא אותנו ויכולת בידינו לקיים מצות בוראינו בכל אזהרות חומרות וקלות נקל אצלינו אף מסירת נפש יכולת בידינו לקיים באהבה כנאמר עלי מות אהובך הוא הכל על פי אשר מוחלט אצלינו שזה חיותינו ויש לבאר בזה מקרא בפרשה ראה אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון הנה היה ראוי לומר בלשון צווי כל המקרא והיה לו לומר אחרי ה' לכו וכו' אבל המקרא הודיע לנו שודאי תהיה כך שתלכו אחרי ה' וכו' ותהיה היכולת בידכם לקיים בלי מניעה על פי אשר תדעו שבו תדבקון וזהו עיקר חיותינו כמשל הדגים שעיקר חיותם בדביקות המים כמו כן אצליכם אתם הדבקים בה' חיים כולכם כנ"ל:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה