אור ברסלב
שות גליא מסכת הספד על חמשה תלמיד חכמים

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הספד על חמשה תלמיד חכמים

הספד על חכם אחד

הספד מה שאמרתי ביום ג' זיין אדר תקפ"ט על מה שנעדרו חמשה תלמידי חכמים בירח ופרק א' בחורף דהאי שתא הוא ניהו חותני הרב הג' הישיש החריף ובקי מהורר אלעזר אב"ד דק"ק ברעסטוויץ והיה בן ארבעה ותשעים שנה במותו והי' קרוב לשבעים שנה רב ומ"ץ בק"ק הנ"ל ומעודו לא פסק פומיה מגירסא ובפרט כשבא בשנים וביותר לעת זיקנותו לא מש מתוך האוהל בית המדרש שם לילות בימים לעסוק בתורת ה' חפצו יומם ולילה ויושב בתענית משבת לשבת זה זמן רב ומשנתו שגורה עליו לחזור ש"ס כסדר הרבה דפים יום ויום עד אשר כמעט תלמודו בידו בכל שנה ושנה משנות ש"ס סדורה בפיו. וכמעט עליו נאמר לא כהתה עינו שלא היה צריך עד יום מותו לראות בבתי עינים וביותר ראוי להגריל הבכי והספד לעשות אבל יחיד על בן יחיד שהיה לחותני הנ"ל הוא ניהו גיסי הרב המופלג החריף ובקי מוהדר אליהו חכם וסופר מופלג בתורה וחכמה למלאות מקום אביו נמנו אנשי קהילה הנ"ל למסור כתר רבנות דק"ק הנ"ל עליו עורו בחיי אביו הזקן ואב ובנו ראוי את החודש את עולם החדש שניהם כאחד הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו והלכו שניהם כאחד לעולמם בימים מועטים וקדם הבן את אביו בזה. עוד נאסף אל עמיו באותו פרק הרב המגיד הישיש בן שבעים שנה מוהורר אליהו שהיה מגיד מישרים בכמה קהילות ולעת זקנותו נתקבל למגיד מישרים בק"ק מיר אף על זה ראוי לעורר הספידא שנעדר פה איש זקן שהיה כל ימיו דיין פה ומגיד דחברא פ"ו דקהילתינו ומצורף לזה צרה אל צרה שמענו שנעדר תלמיד חכם ונבון הרב החריף מוה' דוב בער שהי' מגיד מישרים ומ"ץ בכמה קהילות הסמוכים לקהילתינו ולסוף ימיו נתקבל למגיד מישרים ומ"ץ דק"ק אוטייאן:

את אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי הנביא אמר ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד ודרשו רז"ל בפ"ק דתענית דקאי על משה ואהרן ומרים ע"ש ואנחנו ראוי לומר לאונן ולקונן על שנעדרו חמשה רועים מאתנו בירח אחד ואף חז"ל הפליגו והגדילו האבלות על אשר תכפו צרות זו לזו חמשה כאחד ואמרו לעורר צער ויגון בסוף תענית חמשה צרות אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב ע"ש אם כן אף אנו לאונן להספיד ראוי על העדרת חמשה צדיקים תלמידי חכמים מופלגים כאלו בפרק אחד תכפו צרה אל צרה עשת ראינו חסידים ואנשי מעשה עושים ביום הזה תיקון זיין אדר לכבוד פטירות משה רבינו ע"ה בכדי שזכותו יעורר עלינו חסד ורחמים לפני אדון יוצר כל ומהראוי פטירות חכמים הללו אליו להענדה. איך שההעדר תלמידי חכמים בכלל נוגע להעדר ופטירות הצדיק משה רבינו עליו השלום והוא על פי מה דאיתא סוף פרשה וילך שאמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השפת תשחיתון וסרתם מן הדרך כו' ומפרש"י ומקשה והרי כל ימות יהושע לא השחיתו שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי עכ"ל. ומפרש שפתי חכמים בשם רא"ם ולפיכך כינה מיתתו של יהושע למיתות משה וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע וכאילו היה אומר ידעתי אחרי מות יהושע השחת כו' עיין שם:

אולם קשה והא בקרא כתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים עדיין אשר האריכו ימים אחרי יהושע ע"ש ובקיצור יש לפרש דהואיל וכל הזקנים המה היו תלמידי יהושע אם כן תלמידו של תלמיד נמי חשיבי כמו תלמיד עצמו וביותר יש לבאר ענין הזה ויבואר בזה מאי דאיתא בפ"ק דסוטה באריכות מענין מיתות משה רבינו עליו השלים מסיים רש אומרים לא מת משה כתיב וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם עם ה' ארבעים יום כו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש ע"ש ויש להסביר הדבר ע"פי האמור בפ' האשה רבה דר' יוחנן איקפד על ר' אלעזר שלא אמר ההלכה שלו משמו משום דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לדור בשני עולמים אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי שכל תלמיד חכמים שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר דכתיב דובב שפתי ישנים כו' ומסיק שם דפייסוהו לרבי יוחנן דכתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע כו' וכי כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא כו' ע"ש:

הנה איזה תנא או אמורא מצא מקום להקפיד שלא זכרו שמו על שמועתו והלכה שאמר מפני שיש כמה תנאים ואמוראים אבל לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי כלל כל התורה כולה הוא שלו. כי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים כו' ואמרו על כמה עניינים הלכה למשה מסיני. עכשיו נדבר בדרוש הזה ביום הזה לכבודו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שהוא הילולא של אותו צדיק שכל הצדיקים במיתתן קרויים חיים בפרט צדיק הזה אשר שפתותיו דובבת בכל עת וזמן אשר לא ימוש ספר תורת משה מפינו אף אם לא זוכרים שמו ידוע מפורסם מודעת זאת בכל העמים שהכל תורתו הוא כאמור זכרו תורת משה עבדי וכל התורה נקראת על שמו. על כל פנים כל זמן שאנחנו בני ישראל עוסקים בתורה ובמצות על ידי זה יש כח חיוני למשה שנאמר עליו אגורה בשני עולמים ושפתותיו דובבות ואם כן לאיש חי רב פעלים נחשב משה רבינו עליו השלום וזהו יש לכוין באגדא הנ"ל ענין הזה דיש אומרים לא מת משה דיליף דבר זה ממאי דאיתא ויהי שם עם ה' ארבעים יום וכו' וקיבל התורה אשר נקראת על שמו וחם כן על ידי שאנחנו עוסקים בתורתו ראוי לומר עליו שלא מת כלל וכנ"ל שהוא חשוב כחי ובזה יש לפרש מקרא דלעיל שאמר משה לישראל כי ידעתי אחרי מותי כי תשחיתון וסרתם מן הדרך וכו' והכל על פי ענין הנ"ל שאמר משה שאם תעסקו בתורה ובמצות לא יתואר עלי ענין מית' כלל וכמאמר לא מת משה ואם יתואר עלי גדר מיתה אין זה כי אם שתשחיתו את דרכי ה' תורה ומצות אז ישנתי שינת עולם ולא יהיה דובב שפתי ישינים ולכן אמר שידע אחרי ענין מותו אם תעסקו בתורה או תשחיתו ותסורו מדרך ה' ומצוותיו כנ"ל:

ואם כן ראוי מאוד להספיד ולאונן ולקונן על העדר תלמידי חכמים הללו שעל ידי זה נחשב גם כן העדר וגדר מיתה למשה רבינו עליו השלום שכל זמן שתלמידי חכמים עסקו בתורת משה היו גורמים חיות נפש משה רבינו עליו השלום וכאילו גר בשני עולמים ושפתותיו היה דובבות לח כן עתה כאשר נעדרו לכן היום גרמא לזה להזכיר תלמידי חכמים הללו מצורף יחד עם נפש הצדיק משה רבינו עליו השלום זכרם כולם לברכה אמן:

ובהיות שאנחנו עסוקין בהספדא דהעדר חמשה צדיקים אמרתי לבאר דרך דרוש מקרא שכתוב בפרשה בחוקותי ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ומקשה ברש"י שם וכי כך הוא החשבון הלא אינו עולה רק לשני אלפים ומתרץ אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין כו' והשפתי חכמים מביא בשם ר"י מאורליינש שמפרש כך חמשה מאה ומאה פעמים חמשה דהיינו חמשה מאות ירדופו רבבה דהיינו עשרת אלפים אם כן החשבון מכוון עכ"ל ולכאורה קשה אף שחשבון הוא כך אבל מה השמיענו כלל מקרא הזה אטו מניינא אתא לאשמועינן ועוד הקשיתי לכל התירוצים איך נפרש מקרא דפרשה האזינו דאיתא שם איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה באמת רש"י מפרש שם על עובדי כוכבים עיין שם אבל יונתן בן עוזיאל מפרשו על ישראל עיין שם ואף בגמרא דרשו גבי דוד דכתיב על שמונה מאות חלל והיה מצטער על שני מאות דכתיב איכה ירדוף אחד אלף כמו דאיתא בריש פרק ואלו מגלחין ואם כן הני קראי איך מיתרו ועוד לבאר מה דאמרו רז"ל בפרק הספינה מבואר שם שהקב"ה יעשה חופות לצדיקים לעתיד לבוא ואמרינן אש בחופה למה מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כיוצא בדבר אתה אומר וקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה כו'. וכן אמרו בשבת פרק שואל כי הולך אדם אל בית עולמו מלמד שלכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו עיין שם דמייתי משל לזה. וביארתי כל זה על פי מה שהארכתי מכבר בדרושים לבאר מאי דאיתא סוף פרק קמא דחגיגה מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם אמר לו בר הי הי להילל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים ללא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו לא עבדו אמר ליה עבדו ולא עבדו תרווייהו צדיקי גמורי נינהו אבל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד עיין שם ובמהרש"א נתן סימן על זה לא עבדו ר"ת עולה ק' עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א עוד עשו סימן ס"מ עולה ק' מיכאל עולה ק"א עוד אמרו סימן שורש זכירה הוא זכ"ר שורש שכחה הוא שכ"ח נמצא שיש יתרון משורש שכחה על שורש זכירה ק"א ולכן בכל פעם ופעם ששונה על פרקו מבטל כח אחד משכחה עד שק"א פעמים כאשר שונה על פרקו ממילא מתבטל כל כחו של שכחה לגמרי ואינו שולט שכחה בו כלל וכלל וכמונח בקופסא. על כל פנים הענין הוא דהכתוב מבאר לנו ענין עמוק אשר כל לב ולבב ילבב את טוב לבו לדבר נפלא כזה אשר זה וודאי יש הפרש לשונה עשרה פעמים לשונה י"א פעמים משום דאחד בעשרה עדיין ניכר קצת אבל א' למאה היה מהראוי שיעלה על הדעת שאינו עולה אחת למאה ואחת לחשבון כלל מכל מקום עולה לחשבון גדול וניכר עד למאוד עד אשר אפשר לומר שזה שלא שנה רק מאה לפי שנערכו נגד מי ששנה ק"א ראוי לומר עליו יהיה נקרא בכלל לא עבדו על ידי שנחסר ממנו רק פעם אחד נגד חבירו אף שהוא בעצמו הוא צדיק גמור וכאמור תרווייהו צדיקי גמורי וזהו ענין אשר מבהיל כל רואה וישתומם כל דורש דבר הזה שעל ידי יתרון פעם אחד ממאה יתעלה במעלה יתירה כל כך נגד חבירו עד שיהיה נחשב נגדו בכלל לא עבדו וטעמא כמו שכתב רש"י בפרשה בחוקותי אינו דומה מרובי' העושין למועטין העושין כמו כן בערך הזה אצל אדם ואדם אינו דומה לתורה מועטת למרובה או מטת מועטין למרובין עד אשר ערכן נתגדל ונתרבה הרבה והרבה יותר מכדי ערכן עד למעלה כמו שאמרו לענין צירופי אותיות שתיבה משתי אותיות בונה שני בתים עד אשר אמרו תיבה בת ה' אותיות בונה ק"ך צירופים אשר אינו לפי ערך כלל והארכתי דברים בזה וכעת לא אבאר רק מה אשר נתחדש לפני בעת הזה ושונמית אמרה לאליהו כי באתי אלי להזכיר את עוני כלומר שלפי ערך אנשי מקומה היתה נחשבת לצדקת גמורה רק לפי ערך שמעריכין אותך לנגדי נחשבתי לא עבדו כנ"ל ואמרתי משל על זה שזה וודאי בכל עיר ועיר הן קטנה הן גדולה מי שהוא עושר נגד כלל אנשי עירו נחשב לעשיר בעיר הזאת וזה וודאי אי אפשר לצמצם שיהיו כל עשירים הנמצאים בכל עיר ועיר שוין ויש מי שיש לו ערך מאה שקלין ובעיר אחרת יש עושר שיש לו בערך מאה ואחד שקלים אולם זאת יש איזה גבירי המדינה שהקב"ה ברכם בעושר והון עתיק בכסף וזהב אשר לסך עצום ובני עליה כאילו המה מועטין כמו שיש מפורסמים בזמן הזה ופעם אחד נקרה שנסע עשיר מעיר קטנה אשר לפי ערך כל בני עירו לעשיר נקרא נסע האיש ההוא עם בעל עגלה שלו לאותו מקום מושב גביר המפורסם אשר ראה שם הון ועושר כלי כסף וזהב ומרגליות לרוב. עמד העושר האורח בבית הגביר בבושה וכלימה שראה והבין שכאשר יערכו כל עושרו נגד עושר והון אשר רואה בבית הגביר אין כספו נחשב למאומה וכדלי ארץ יחשב נגדו וכאשר חזר עושר ההוא אל ביתו סיפר לאשתו וכל אוהביו לומר דעו וראו כי ערכי יקר פה על כל בני עירי וישחוני לראש ולקצין עליכם הלא פה נתקיים ראוני נערים ונחבאו ועתה עתה בבואי אל בית הגביר המפורסם במקום ההוא עמדתי בבושה וכלימה סמוך למפתן פתח ביתו כאשר האירו נגד עיני רוב עושרו מכסף וזהב ומרגליות כעני בפתח נחשבתי נגדו וכן הייתי בעיני אוי לאותו בושה וכלימה שעברו עלי בעת ועונה הזאת וכל זה ראוי לומר כאשר יבוא עושר ההוא לבית הגביר אולם אם בא יבוא ויתארח עושר מעיר קטנה אחת אל עיר קטנה כערכה אשר שם גם כן נמצא עושר לפי ערכו של העיר ולא ימלט שגדול עושר ההוא נגדו קצת דהיינו שיש לו מאה שקלים ולעושר השני יש מאה ואחד היתכן שיאמר כדברים הללו לאשתו ולכל אוהביו כאשר יבואו לעיר השני אשר ראה עושר ההוא יש לו שקל אחד יותר ממנו עמד בבושה וכלימה נגדו ונחשב בעיניו כעני ודל זה וודאי לא יתכן כלל. אך בכלל התורה ומצות הפליג הדבר מאוד וכאמור יקרה היא מפנינים כי מקור ענין יקרות הפנינים מרגליות ודומיהן הוא רק מחמת שאינן נמצאים רק מיעוטא דמעוטא ואילו היו בנמצאים לרוב למאות ולאלפים מרגליות לא היו נחשבים למאומה הלא יש מיני זכוכיות אשר מלאכתן דומה למרגליות יפיין יותר ממרגליות אולם מחמת שהמה נמצאים אף לרש ודל למאומה נחשבים לא כן מרגליות אשר לא נמצאו רק למיעוטא זהו יסוד יקרותן אבל תורה ומנוח הוא להיפוך כי כל מה אשר יתרבו ויצטרפו אחת לאחת יעלה יוקר עילויין עד למאוד וכמו שמפרש רש"י אינו דומה מועטין העושין למרובין ואמרו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה ואמרתי בזה דבר נחמד עד למאוד מה שאמרו הנשים הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ולא אאריך כעת כי הלא כתובה בדרושים אצלי ולא אשנה היום בזה:

אם כן זהו דבר נפלא ויקר עסק תורה ומצות מכל פנינים אשר מה שנתרבה יותר יעלה יותר ויותר ערכן ושומתן ועוד שאפילו אחד למאה יעלה בערכן להגדיל עד למאוד אחד נגד חבירו ולא נחשב למאומה נגדו ולכן אמר לנו הכתוב שמי ששונה פרקו מאה פעמים בוודאי הוא צדיק גמור אף על פי כן כאשר נעריך אותו נגד מי ששנה ק"א פעמים אף שלא עלה יותר ממנו רק אחד למאה מכל מקום נקרא זה נגדו אשר לא עבדו ובזה נדע כי מה ששנה זה אפילו רק פעם אחת יותר נתעלה במדריגה למעלה למעלה עד למאוד וכמו שהערנו לעיל מצירופי אותיות שכאשר יתרבה אות אחת על התיבה יעלה צירופים הרבה עד למאוד אף שלא נתרבה רק אות אחת אף כאן אפילו שזה ברור מי ששנה עד מאה פעמים בכלל צדיק גמור ראוי להיות נקרא מכל מקום עד מי שעלה רק פעם אחת נגדו עילוי ההוא עולה במעלה יתירה מאוד שנחשב נגדו לא עבדו ואם כן יש בושה וכלימה לזה שלא שנה רק מאה פעמים נגד השונה ק"א פעמים כמו הבושה וכלימה שנעשה לאיש עושר מעיר קטנה נגד הגביר המפורסם אף שזהו וודאי שלא עלה עליו בושה וכלימה בבואו לעשיר מעיר השניה שלא עלה רק בערך שקל אחד ממנו ולא ניכר פחת חסרונו כלל אך בתורה ומצות אינו כן רק שעולה בושה וכלימה מזה האיש ששנה ק"א פעמים להאיש שלא שנה רק מאה לבדו וכאמור יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה אם כן שפיר מתפרש דבר נפלא הזה בפרק הספינה שיש אש בחופה שכל אחד ואחד נכוה בחופתו של חבירו חבירו דייקא כלומר אף שהיו כאן בגדר חבירים ולא היה יתרון מעלתו ניכר על חבירו כלל דהיינו שזה שנה מאה פעמים וזה שנה פעם אחת יותר מכל מקום בעסק תורה נחשב אף אחד למאה נצטרף לחשבון גדול ונורא עד שזה נקרא לא עבדו וממילא נכוה בחופתו של חבירו ממש עד שראוי לומר בהערך זה נגד זה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה כמאמר של עושר מעיר קטנה בערך בואו אל גבירי המדינה כנ"ל ומסיים על זה דכיוצא בו נאמר על משה ויהושע כי משה קיבל תורה ומסרה בשלימות ליהושע ועליו נאמר ככל אשר ציוה ה' את משה כן ציוה משה את יהושע וכן עשה יהושע וכתיב ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך על כל פנים כתיב ויסמוך משה ידיו היינו סמיכה שיש בה ממש בשתי ידיו אם כן בוודאי ערכו של יהושע גדלה עד למאוד ואמר וישם את אפרים לפני מנשה אשר זרעו יהיה מלא הגוים דהיינו יהושע ואף על פי כן כשבאו להעריך יהושע נגד משה כלא נחשב וכמו שלבנה אשר היא בעצמה אין לה קביעות אורה כלל כן ערכו של יהושע נגד משה עד שראוי לומר אוי לאותו בושה וכלימה הכל כנ"ל. ועיין ילקוט (תהלים לו) ונחל עדניך תשקם עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו עיין שם היינו כאמור שיש לכל אחד חופה בפני עצמו וזה נכווה כו' ויש לבאר בזה (איוב לח) התקשר מעדנות כימה כי יש לפרש כימה על הצדיקים וכאמור צמאה לך נפשי כמה לך בשרי ולכן אמר הקב"ה לאיוב התוכל לקשר מעדנות כימה כלומר שלא תוכל לחבר עדן שיש לכל צדיק בפני עצמו ואי אפשר לחברם יחד שכל אחד נכווה בחופתו ובזה מתבארין לנו הפסוקים ורדפו מכם חמשה מאה וכו' כאחד עם המקרא איכה ירדוף אחד אלף הכל על פי עיקר דרוש הנ"ל דידוע דכל ישראל הם חלק ה' עמו ואמרו בפרק ד' דסנהדרין כפלח הרימון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרימון לכן אמר ורדפו מכם חמשה מאה ונקדים עוד לדקדק דיקדוק אחד בהאי קרא דמקודם ורדפו מכם חמשה מאה והקדים תיבות מכם לענין המספר ולבסוף כתיב ומאה מכם רבבה כו', וכאן הקדים המספר לתיבות מכם ולכאורה אף בתחילתו היה לו לומר ורדפו חמשה מכם אבל לעי הערות הדרוש ניחא דמתחילה איירי מכלל ישראל אף מי שאינו תלמיד חכם יהיה זה שירדפו חמשה מאה אולם אותן החמשה אם המה תלמידי חכמים אפילו אם המה לא עלו עד מדריגה העליונה להיות שונין את פירקן מאה פעמים ואחד שיהיו בכלל עובד אלהים אלא שיהיו עדיין במדריגות שונה מאה פעמים. אף שעדיין המה בכלל לא עבדו כאמור לעיל מכל מקום חמשה כאלו רבבה ירדופו וניחא דנקט בסיפא ומאה מכם להורות דקאי ואיירי באותן חמשה עצמו שהזכיר מקודם ומבאר שאם אלו החמשה המה במעלות תלמידי חכמים אפילו עד מאה יהיה להם כח לרדוף רבבה כידוע שעל תלמיד חכם אמרו רכב ישראל ופרשיו דטב לישראל בצלותי' ובעותי' להגן על מלחמה נגד רכב ופרשים וכתיב כאשר ירים משה את ידיו בתפילה וגבר ישראל וניחא כל המקרא הזה ומקרא דאיכה ירדוף אחד אלף מפרש והולך ענין דבר הפלגה שהפלגנו למעלה דבהוספת לשנות הפרק פעם אחד עולה למדריגה עד למאוד נגד חבירו עד שחבירו נחשב נגדו לאינו עבדו וזה נקרא עובד אלהים בשלימותו דהתורה קנויה לו להיות כמונח בקופסא מלישכח לעולם וזהו שאמר שזהו דבר פלא שהתלמידי חכמים שהמה בגדר שונין פרקן מאה פעמים מהצורך לחמשה מהם על רבבה אבל אחד מהן לא יעלה הצלתו בוודאי על אלף אף שהחשבון הוא חמשה רבבה יעלה על כל אחד שני אלפים זהו דווקא חמשה ביחד כי אינו דומה מועטין למרובין ופירשתי בזה שזהו חסרון לא יכול להמנות שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם הנה לא אמר שחביריו עשו מצוה והוא לא עשה אלא דייק ואומר שהוא לא נמנה עמהם שאפשר אף הוא עשה את מצוה ההיא אבל עשאה בפני עצמו ולא מצורף עמהם ביחד ואינו דומה מועטין העושין למרובין העושין ולכן זה חיסרון אשר לא יכול למלאות כלל ולפיכך אף שחמשה ירדפו רבבה אינו עולה על אחד בשום אופן לאלף כמו שעשינו דוגמא לעיל מצירופי אותיות חמשה בתים לתיבה של שני בתים אולם מי שעלה במדריגה עד מאה פעמים ואחד אזי יעלה החשבון גדול כל כך עד שאחד ירדוף אלף ועל רבבה די שנים מהם כשיצטרפו שניהם יחד. וזהו דבר נפלא שאחד כלומר מה ששנה פירקו פעם אחת יותר יעלה במדריגה למעלה למעלה כל כך נגד שארי תלמידי חכמים שלא שנו רק מאה פעמים ונכוו בחופתו של חבירו כנ"ל. ואנחנו אשר עסוקין בהספידא דחמשה תלמידי חכמים המבוארין אשר אין אתנו יודע לשער מדריגתן כל אחד מהן נגד חבירו ורבי יוחנן בן זכאי התפאר את עצמו בזה שהיה לו חמשה תלמידים היה מונה שבחם של כל אחד מהם אבל אנשים כמונו אין אנו יכולין לעמוד על סודן יוצרם ובוראם הוא עד הוא יודע לתת לכל אחד כמפעליו בכבוד וחופה כראוי להם ובני אדם יראו לעינים שכולם צדיקים לעולם יירשו ארץ במעשה ידיהם להתפאר ובפרט חותני הרב הג' מהור"ר אלעזר אשר היה יותר מבן תשעים לשוח ולתפילה ותורה ומצות עסק וחורתו אומנתו כל ימיו משניות היה שגורה בפיו אשר שנה פרקים של כל אחת ואחת הרבה והרבה יותר ממאה פעמים ואחד ואף ש"ס תלמוד כמעט בכל שנה ושנה שינה ושלש אותם:

ואף זאת מכבר הערותי לומר דיש סברא לומר דמהראוי לעורר לבב העם להתעוררות התשובה במות צדיק שאינו מפורסם יותר מעל צדיק מפורסם. וסמכתי הענין על פי פשוטו על מאי דכתיב הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז) דהנה עיקר עסק ההספד הוא כמו שנאמר והחי יתן אל לבו כי יראה חכמים ימותו ואמרו יזכור לו יום המיתה מכל שכן כשרואה בעיניו וכדמפרש רש"י בפרשה שמיני הוא שאמר ה' בקרובי אקדש ועל כל פני העם אכבד כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הקב"ה מתיירא ומתעלה ומתקלס ואומרים אם לצדיקים כך אנו על אחת כמה וכמה ובמקרא דמפני רעה נאסף הצדיק מפרש רש"י בתענית שני פירושים או להגן מפני הרעה שלא תבוא או כדי שלא יראה ברעה עיין שם (ובסוף סנהדרין איתא שם שלא יראה ברעה ועוד אמרו שמיתת צדיקים מכפרת א"כ ממילא יש שני פירושים) [עיין ילקוט על פסוק זה בשם מכילתא מה שאמר ר' עקיבא לתלמידיו כשנהרג רבן גמליאל ורבי ישמעאל עיין שם] ובין כך ובין כך ראוי מאוד שהחי יתן אל לבו דאם הפירוש הוא כדי שלא יראה את הרעה אם כן חס ושלום רעה מעותדת לבוא על העולם ובוודאי מהצורך לבקש ולהתחנן את אבינו אב הרחמן על זאת שירחם לבטל את רוע הגזירה מעלינו ואמרו תשובה תפילה וצדקה מבטל הגזירה ואף אם הפירוש הוא להגן על הגזירה שלא יבוא בוודאי מהצורך לעורר ולבקש סליחה וכפרה מחילה מהקב"ה שלא נאבדה בנפש האיש צדיק הזה שבעוונותינו הרבים אנחנו גרמו שיגזרו עלינו איזה רעות ה' יצילנו עד אשר היה מההכרח שנפש הצדיק יציל ויגן על הגזירה שלא תבוא כאמור משל על זה בזוהר פינחס מאדם אשר חולה מקיזין לו עורקיו להוציא דם להגן על כל האיברים עיין שם באריכות וזה וודאי אם הפירוש הוא כדי להגן על הרעה שלא תבוא מוכח העדר וסילוק צדיק מפורסם שהרעה והגזירה היה בעוונותינו הרבים גדלה עד מאוד עד שלא היה די להתכפר בצדיק שאינו מפורסם עד שהיה מההכרח להגן על ידי צדיק מפורסם מאוד אם כן יש יותר לעורר לבב העם במיתות צדיק מפורסם מהעדר צדיק ותלמיד חכם שאינו מפורסם כי בהעדר צדיק שאינו מפורסם נראה שאף הגזירה לא היה בהתגברות גדולה עד למאוד עד אשר אפילו צדיק כזה יכול להגן בעדה בפסוח וגנון להציל. אולם אם הפירוש הוא כדי שלא יראה ברעה נראה בעליל שיש יותר לעורר על העדר צדיק שאינו מפורסם מעל צדיק מפורסם שהענין הוא להיפוך דבהעדר מפורסם אפשר לומר שאין הגזירה גדולה וחזקה כל כך אך שהקב"ה חס על צדיק גדול המפורסם שלא יראה ברע כל דהו אבל כשנעדר צדיק שאינו מפורסם בכדי שלא יראה ברעה אשר עתידה לבוא חס ושלום על זה יראה ורעד יבוא על כלל העם כי מסתמא הצרה גדולה בתוקפה עד מאוד שאפילו על צדיק שאינו מפורסם כל כך חס הקב"ה שלא יראה הצרה והרעה כי אם לא היה הגזירה דחוקה ורעה תקופה מאוד לא היה מקפיד הקב"ה על צדיק כזה שלא לראות רעה הזאת: ועפי"ז מבואר בקרא הנ"ל דבתחילה אמר בלשון יחיד הצדיק אבד ולסוף אמר לשון רבים ואנשי חסד נאספו והענין הוא דראותי בני עליה והמה מועטין ולכן אמר הצדיק בה"א הידוע כמו הירך הימנית שבירך כמו כן אמר הצדיק מפורסם אבד ואנשי חסד המה צדיקים שאינם מפורסמים כל כך דצדיקים האלו יש מרובין יותר מעורר הקרא דבין כך יש לעורר את לב העם לתשובה דהא אין מבין פירוש לענין מפני רעה נאסף הצדיק אם פירושו להגן או פירוש שלא יראה ברעה. אם כן בין הצדיק היינו צדיק מפורסם או אנשי חסד היינו שאינו מפורסמים כל כך על כל פנים יש להספיד והחי יתן אל לבו לשוב בתשובה הואיל ואינו ידוע איך הוא פירוש הענין דמפני הרעה אם כן על מפורסם יש לעורר שמא פירושו להגן ועל שאינו מפורסם שמא הפירוש שלא יראה כנ"ל ואנחנו אשר עסוקין בהספד חבורות חמשה צדיקים תלמידי חכמים הללו אשר יש קטן וגדול אחד על חבירו עד שאחד נכווה בחופת חבירו ואנחנו לא נדע ערכם אלהים הבין דרכם על כל פנים יש ביניהם מפורסמים ואינו מפורסמים ועלינו לקיים הערה אשר הערנו עד כה דממה נפשך יש לנו לעורר העם לתשובה הן מפני הרעה שלא יראה ברע או להגן על הרעה וכמו שהארכנו בזה:

הצדיק אבד כו' יש לדקדק ע"פ שאמרו בפ' אנו מגלחין (דף ך"ה) שבר אבין נענש על שאמר להספיד את רב אשי בלשון אבידה ובאמת מהרש"א מקשה דהא בקרא הנ"ל אמר הצדיק אבד ומתרץ על פי מה שדרשו רז"ל צדיק אבד לדורו אבד עיין שם ונראה לי לבאר הענין ולפרש בזה פסוק הנ"ל דכבר הבאתי מה דמפרש רש"י בקרובי אקדש ומביא שם רש"י מה דכתיב נורא אלהים ממקדשיך כשעושה דין בצדיקים הקב"ה מתיירא כו' והנה ידוע שיש אבנים טובות הנתונין בטבעת ובאו לצור אותם לחקוק עליהם איזה צורות או אותיות והאבנים קשים עד מאוד עושה המחוקק איזה ענין ידוע שכותש כמה מרגליות וממעשה כתישה זאת עושה איזה סם וחוקק בזה את טבעת אבן הטוב ההוא גם יש עניינים שכותשין מרגליות לאיזה רפואה וסגולה ידועה ולכן מי שרואה איך איזה כותש מרגליות לא יתכן עליו לומר שהוא שוטה ומאבד מה שנותן לו מרגליות הללו מפני שעושה כן לאיזה תועלת ידוע כנ"ל אך מי שמאבד וכותש למרגליות ואינו עושה שום ענין תועלת על זה האיש ראוי לומר שהוא שוטה ומאבד מה שנותן לו. כך ענין כאשר יראו חכמים ימותו מהראוי שהעולם יעוררו את עצמן לתשובה ולמעשים טובים וכמו דכתיב נורא אלהים ממקודשיך כנ"ל מרש"י פרשה שמיני והפייטן של ראש השנה מבאר והולך לעורר העם בתשובה ביום הדין ומביא איך הקב"ה דיקדק עם כל הצדיקים שהיו מששת ימי בראשית אדם הראשון וכן כולם ומסיים אם כך במצוקי ארץ מה יעשו רשעי ארץ עיין שם וכאשר באמת העם מתעוררים לטוב על ידי מיתות הצדיק אם כן יש תועלת גדול לכלל העולם על ידי מיתתו ואף זאת שזכותו גדול עד מאוד שהוא גורם לזה לשוב לב העם להבורא וכתיב ורבים השיב מעון ולכן על ידי זה אינו שייך לומר על הצדיק שאבד מן העולם כמו שאינו שייך לומר על המחוקק או על הרופא ששוחק וכותש המרגליות שהוא מאבדן כנ"ל רק אם חס ושלום לא נתקיים מקרא שכתוב בקרובי אקדש ומקרא הכתוב נורא אלהים ממקודשיך וכלל העם אינם חוזרין לתשובה ומעשים טובים אז שפיר שייך לומר שהצדיק אבד כמו שנאמר על מי ששוחק וכותש מרגליות ואינו עושה בהם ענין פעולה ותועלת וזהו מאמר הכתוב הצדיק אבד אימתי בשעה שאין שם על לב ואין החי נותן אל לבו לשוב לתשובה ולמעשים טובים אבל בשעה שהעם נותנין אל לבם לקיים להיות נורא אלהים ממקודשיך אזי אין שייך לומר אבידה על מיתות צדיקים אלא נאמר עליהם בקרובי אקדש ומקבלים שכר טוב במיתתם יותר מבייהם כי נתקיים שעל ידם על פני כל העם אכבד. וכן יש לבאר בזה מאמר רז"ל הצדיק לדורו אבד כלומר מפרש מה דמסיים בקרא באין מבין שהענין אבידה הוא תלוי בהדור שאינן לוקחין לפעולה טובה לחזור את עצמן למוטב על ידי שיראו חכמים כאילו ימותו אבל אם לוקחין תועלת ממיתתן של תלמידי חכמים כשמקיימין והחי יתן אל לבו ובוא יבוא ממיתתו פעולה טובה לכלל העולם אזי אין הצדיק בכלל אבידה כי אדרבא זכות הרבים תלוי בו כנ"ל: אמרתי לבאר מה דכתיב עת לטעת ועת לעקור נטוע ולכאורה תיבות נטוע מיותר ודי אומרו עת לעקור ועוד יתבאר בזה קרא באיכה סילה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי ונבאר הדבר על פי מה דאיתא בירושלמי פרק מי שמתו הוא בילקוט על קרא הנאמר בשיר השירים דודי ירד לגנו כד דמך רבי חייא בר אבא בר אחתיה דבר קפרא עאל ריש לקיש ואפטיר עלוי דודי ירד זה הקב"ה ירד לגנו זה העולם לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים אלו הצדיקים כדי לסלקן מביניהם משלו משל למה הדבר דומה למי שהיה לו בן והיה אותו הבן חביב עליו ביותר מה עשה נטע לו פרדס בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזה נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדיסו ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם כך בשעה שעושין רצונו של מקום הקב"ה חוזר בכל מקום כו' ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלקן את הצדיקים שביניהם עכ"ל עיין ברש"י תחילות שיר השירים על פסוק לריח שמניך כו':

ובזה יש לבאר מה דאמר סילה כל אבירי ה' בקרבי לכאורה מיבית בקרבי מיותר לגמרי ואין לו פירוש כלל ועל פי ענין הנ"ל ניחא והכי פירושו דהמקונן קונן ואומר דהנה עד עתה מכבר היה עיתים לטובה בשעה שהייתי עושה רצונו של מקום היה הקב"ה רואה לברור ולהפוך כל צדיק ולקבוע ולנטוע בתוכי ועתה נהפוך שאפילו נטיעות שהיה מכבר קוצצן ויש לפרש סילה מלשון סולו המסילה כלומר שהפך כל אבירי מכל העולם בקרבי ועתה נהפוך קרא מועד לקצוץ אפי' בחיריו וזהו שאמר עת לטעות צדיקים הנמצאים אצלי ועת שהקב"ה כועס על ישראל לעקור אפילו נטועים מכבר כן בעוונותינו הרבים אשר קרה לנו שמהראוי לבקש רחמים לשכך מעמנו כעס וחימה שכעס עלינו המקום לעקור ולקצץ מאתנו צדיקים אשר נטועים אצלינו מכבר זה מכמה שנים ה' ירחם:

עוד אמרתי לבאר מקרא דסילה כל אבירי ולתרץ ולפרש מלת בקרבי גם יתפרש מה שיש לדקדק דהכי היה לו לומר סולה ה' כל אבירי בקרבי אבל השתא דסמיך מלת ה' לבקרבי אין לו שחר כלל ונפרש בענין הזה עוד מאי דכתיב בפרשה בחוקותי ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם דלכאורה לא יתכן לדבר כזאת כי אחרי אשר פותח בעבותות אהבה עזה שישכין הקב"ה שכינתו בתוכינו ממילא יהיה אהבתו קשורה בנו פשיטא שלא יגעול אותנו והתם כתיב אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים זו הבטחה טובה ונחמה. אבל מה שהבטיח לנו בזמן גודל האהבה שלא יגעול נפש אותנו לכאורה אין זה מקושר להענין כלל. ולבאר כל זה נקדים אשר עוררתי לפרש ענין אשר אמרו שקולה מיתות צדיקים כחורבן בית אלהינו כי מיתות צדיקים מכפר כדאיתא בפרק ואלו מגלחין ואף חורבן בית המקדש כיפרה עוון כלל ישראל ואמרתי לבאר זה על פי טעם נכון אף שעיקר טעם האמיתי בלתי ספק שיש בה סוד אשר לא נודע רק לא נעלם מעין כל על כל פנים אמרתי בזה איזה מקור אשר נראה לבני אדם על פי מאי דאיתא בפרשה כי תשא ושלחתי לפניך מלאך גו' בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך ומפרש רש"י שם כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה וכו' וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים מרבה אני עליכם זעם וכתיב רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ומפרש רש"י אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקושיות ערפיכם אזתום עליכם כו' עיין שם וזהו ענין הנאמר ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו' ויחר אפו ותבער בם אש ה' וגו' כלומר מפני שהיה החטא באזני ה' בשעה שהשכינה שרויה בישראל על כן נתרבה הזעם כאמור ברש"י הנ"ל אם כן אפשר לומר דחורבן בית המקדש מכפר ומשכך הזעם הוא גם כן על דרך זה שהשכינה שורה בתוך משכן ומקדש ובחורבנו נסתלק השכינה. כי בשעה שהשכינה בקרב ישראל נתרבה הזעם ובסילוקה נשתכך וזהו ענין אשר דרשו פקודי המשכן שנתמשכן בעוון ישראל ופקודי הוא לשון חיסרון כמו לא נפקד ממנו איש אם כן אפשר שזהו הנאמר פקודי המשכן משכן העדות שבוודאי אין ענין החורבן מעצים ואבנים או כסף וזהב שנעשה ממנו המשכן אלא עיקר החיסרון הוא משכן העדות שאורייתא וקוב"ה כו' ואם כן היה שם השכינה ונחסר כל זה וממילא אין כל כך ריבוי זעם כנ"ל וידוע דצדיקים גם כן שכינה שורה עליהם ורבי אלעזר אמר שני ידי כשני גלילי ספר תורה ועל רבי אמרו כשמת אראלים ומצוקים תפסו בארון דהצדיק היא כמו ארון ובתוכו נמצא התורה ואורייתא וקוב"ה כו' וכששכינה שורה בתוכינו ואנחנו ממרים חם ושלום מתרבה הזעם וסילוקם של צדיקים הוא גם כן על זה הדרך שממילא מסתלק השכינה ונשתכך הזעם ואפשר שזהו שאמרה שונמית לאלישע כי באת אלי להזכיר את עווני אפשר גם כן לקרב הענין על פי זה שבשעה שהיה שם אלישע היה שם השכינה וממילא מחרבה הזעם כנ"ל מרש"י ועל פי הערה זו יש לפרש הנאמר בפרשה וילך וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני גו' ומצאוהו רעות וגו' ואמר ביום ההוא על כי אין אלוה בקרבי מצאני וכו' ולכאורה על עיקר החטאים היה מהראוי להיות הווידוי ולומר הלא ה' זו חטאנו לו על כן מצאונו רעות האלה אך נקרב כל הענין על פי משל דידוע כשהשר קובע דירתו באיזה פלך נמצא שם שפע ופרנסה גם עוד נמצא על פי זה דבר טוב דאילמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו אבל בעת אשר נמצא השר שם המשל ופחד לפניו מלעשות רע לשום בריה בעולם רק זאת מהצורך לשמור חוקיו ואזהרות נימוסיו מאוד מאוד וביותר שיהיה זך ונקי ובכל רחוב ורחוב אשר נמצא שם. אבל אם השר רואה שאין נזהר העם ההוא אשר יושב בה מהנימוסים בוודאי מרבה קנף וזעם לענוש כפי החוק. כי בלתי ספק יותר נענשין כשעוברין על נימוסיו במקום אשר הוכן כסא מושבו שם משעונשן בהעברות נימוסיו בשארי מקומות כי אף שנימוסיו שיהיה בכל מדינתו הרחובות נקיים מ"מ אינו חל העונש כל כך שם בזעף וכשהוא רואה שאין בני העיר אשר הוא שם מחזיקים בנימוסיו אף שכבר העניש אותם פעמיים ושלש וגם ענוש לפניו לא טוב ויאמר בלבו אין טוב לפני יותר מלעקור סוכי ומושבי ממקום זה ולקבוע איתן מישבי במקום אחר והנה אחרי אשר עקר מושבו מהעיר הזאת אזי אינו חלה עליהם העונש כל כך אף כשעוברים על נימוסיו ולכאורה לטובה יחשב להם אך ידוע שאחרי אשר נעדר השר ההוא מאותו מקום נחסר השפעה ופרנסה אשר היה בנמצא בעת אשר היה שם גם נמצא רעות יותר מזה אשר איש הישר בעיניו יעשה כאמור אילמלא מוראה וכו' על כן אומרים אותו בני העיר ההוא אשר נעקר משם מושבו אשר אין נחשב לטובה כלל מה אשר עקר השר את עצמו מהם אף שכעת נחסר העונש מן בני אדם העוברים את נימוסיו אבל זה יותר עולה שכר הפסדה נגד זה מהרעות אשר עולה מזה וזהו נמי מאמר הכתוב הלא על כי אין אלהי בקרבי אף שעולה מזה קצת טובה כאמור ברש"י כי לא אעלה בקרבך שאינו מתרבה הזעם בשעה שאין השכינה בתוך ישראל אבל הפסדה עולה בכפליים דהלא כי אין אלוה בקרבי מצאני רעות וצרות וטוב יותר שיהיה אלוה בקרבינו:

ואף משה ראה כי ברע הוא הדבר הזה שלא ילך שכינתו בתוכינו והתפלל על זה שישרה הקב"ה שכינתו בתוך ישראל כמו דכתיב שם בסוף הפרשה ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוונינו ולחטאתינו ומפרש רש"י דהאי כי הוא לשון אם והכי פירושו ילך גו' כמו שהבטחתנו שאתה נושא עון ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך ואמרת על זאת פן אכלך בדרך אתה תסלח לעוונינו עיין שם. ובזה מבואר המקרא דסילה כל אבירי והכי פירושו סילה כל אבירי שהרג ורמס כל הצדיקים שבדור משום דכל זמן שצדיקים בתוכינו ממילא שכינה בקרבינו ועל ידי זה מתרבה ביותר הזעם כנ"ל וזהו דמסיים דרמס מאתנו הצדיקים משום ה' בקרבינו כל זמן שיש צדיקים ומסיים משום הכי קרא עלי מועד לשבור בחורי בכדי להסיר שכינתו מפנינו בכדי לשכך זעמו ולכן נאמר בפרשה בחוקותי בברכתן של ישראל שהקב"ה ייטיב עמנו ונתתי משכני בתוככם ואף על פי כן לא אזעום עליכם ולא תגעל נפשי אתכם וכמו שהתפלל משה על זה שאמר ילך כו' אף שעם קשה עורף הוא לא תכלה אותם רק תסלח לעוונם ולחטאתם כנ"ל:

ובזה יש לפרש פסוק (הושע י"א) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ועיין פירוש רש"י בעיר לשון שנאה כמו ויהי עריך. ובפרק קמא דתענית (דף ה ע"א) אמר ליה רב נחמן לרב יצחק מאי דכתיב בקרבך וכו' ובתוספות ד"ה לא אבוא כו' ויש מפרשים בעיר לשון שנאה וכו' עיין שם. ועל פי הדברים הנ"ל ניחא מאוד דמבטיח הקב"ה לנו דבקרבך יהיה קדוש דהיינו השראת שכינה ואף על פי כן לא אזעום עליכם היינו דמסיים בקרא לא אבוא בעיר בשנאה כי ארבה לסלוח וכמו שביקש משה ילך נא ה' בקרבנו ואם קשה עורף המה תסלח כו':

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה