אור ברסלב
שות גליא מסכת הלכות ריבית ט

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הלכות ריבית ט

הלכות ריבית ח

דרוש לפרשת זכור סוף בשלח ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באוני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק, יש לדקדק בקרא זה מאי דדייק ואומר כתוב זאת זכרון בספר באמת תלמודא דייק ומפרש דקאי על תורה ומשנה תורה ובנביאים כדאיתא פ"ק דמגילה. גם מה דאמר שים באזני יהושע צריך להבין זאת דהא מחיית עמלק ממצות עשה היא ולא מצינו בכל המצות כזה שיצוה לשום באזני יהושע גם מה דאמר כי מחה אמחה צריך ישוב הרבה איזה לשון משמש מלת כי בכאן באחד מארבע לשונות האמורין גבי כי ולא מצינו האי לישנא בשום מצוה והיה לו לומר בלשון ציווי כמו כולהו מצות:

ונראה לבאר זאת על פי דברי הילקוט סוף פרשה תצא רבי פנחס אומר אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להן לישראל זכורים אתם מה שאמרתם היש ה' בקרביכם אלא אמר משה אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחת וכלב קשור בפתח הפרדס מביט בכל מה שבפרדס נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס שיסה בו הכלב וקרע את בגדיו אמר המלך אם אני אומר לאוהב למה נכנסת לתוך הפרדס שלי הרי אני מגלה את פניו אלא אמר הראית כלב שוטה האיך קרע את בגדיך מיד הוא מבין מה עשה. כך אמר משה הרי אני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק כו':

הנה ידוע כל שיש לדרוש לשבח ישראל או לגנאי יש לדרוש לשבח ולא לגנאי. ונראה שר' פנחס אמר כך לעורר העם למוסר השכל שיהיה לכל אדם חטאיו נגד פניו לזכרון ולהזהר מהלבנת פנים עד מאוד. אבל עיקר ענין מחיית עמלק היא מצות עשה כמו כל המצות ומצוה לזכור מה שרצה עמלק לעשות לנו והצילנו הקב"ה מידו בכדי להודות ולהלל לשבח להש"י על נפלאותיו ועל חסדיו עמנו אבל לא הוקבע עסק זכירה זאת משום זכירות החטא ועון של היש ד' בקרבנו בקבע:

ובאמת לפי המשל שקבע ר' פנחס שנכנס אוהב של מלך ונטל פירות מפרדס המלך ניחא שיש טינא בלבו של המלך על האוהב. כי ידוע שאוהב של מלך הוא שיש להמלך אוהבים רבים משריו ועבדיו ושרי צבאות לרוב אין מספר לגדודיו והפרדס ידוע שיש לכל מלך כרם חמד נטע שעשועים שמביא כל פרי ופרי שהיא תאווה לעינים ואינו נמצאים במדינתינו רק שמקום גידולה בארץ ומדינות רחוקים כמו ארץ אפריקי וארץ הודו וקובע נטיעתו בכרמו אשר נעשה לטייל לפרקים ולהשתעשע שם בפירות הללו שהמה טובים ומתוקים למאכל וטוב ותאווה לראות עין ועיקר כרם חמד פרדס ההוא אינו להיות אוכל ועושה הימנו לא לאכלה ולא לסחורה רק להנות מחמדות ראות תאווה אשר בו לעינים ולפיכך אם ישלח ידו אחד מאוהבים הנזכרים ליטול איזה ביכורי הפירות יקפיד המלך עד למאוד משום דאף שריו ועבדיו מאוהביו חביבים ויקרים ערכם על המלך. אולם הכרם והפירות הנמצאים שם מארץ רחוקה באו אשר אצרו הנטיעות שם אבותיו ואבות אבותיו בהוצאה וטירחא מרובה חביבים מאוד על המלך עד לאחת בחיבה יתירה נודעה. כי כן דרך המלכים לבחור להם כרם ופרדס אשר לא נמצאו לזולתה ואף הכתוב משבח ואומר על שלמה המלך כרם היה לו בבעל המון כו'. ולכן יש טינא בלבו של המלך על אוהב שלו על אשר שלח ידו בפירי הפרדס שלו:

אמנם נמשיל משל הזה על ענין שנזדמן ברוב ימים ושנים שהיה דבר סתר בלב מלכים אין חקר עד שנהג נסיעות מלך סטאנבל אצל מלך פרסי ואתייקורי קא מתייקר מאוד המלך פרסי לקראת בואו שלא נעשה כזה מיום הווסדו המלכים שבוא יבוא מלך זה בחצרותיו ובטירותיו של מלך זה והראה אהבה וחיבה יתירה עד מאוד עד אשר כל הון ביתו בוז יבוזו לו באהבה זאת ואם היה הולך האורח המלך סטאנביל ליטול איזה פרי מפרי הפרדס לא היה נחשב זאת למאומה בעיני המלך פרסי אחרי אשר יקרת בואו בצל קורתו יקרה היא מפנינים וכל אבני חפץ ואם יזדמן שהכלב ההוא היושב בפתח הפרדס קרע את בגדיו של מלך סטאנביל חרה הדבר עד מאוד בעיני המלך פרסי על הכלימו למלך סטאנביל האורח ואמר ליקח נקמה מן הכלב הרע הזה ובאמרו למלך האורח ראה מה עשה לך הכלב הרע הזה אני אנקום ממנו עבור זה וכאשר ראו לחוש באמירה ההוא פן ואולי יעלה על לב המלך סטנביל כדברי משל הקדמוני שמבואר בילקוט בשם ר' פנחס שכל עיקר עסק זכירות מעשה הכלב הוא אינו בא מפורש יוצא אל הכלב אלא זכרונו בא שיראה וידע ויבין שיש תרעומת על נטילת הפרי פרדס לפיכך הוצרך המלך לפרש את שיחתו באר היטיב איך שאין בלבו על דבר אחר רק על הכלב הוא כועס וחרה אפו על מעשיהו שקרע את בגדיך:

כן אמרתי ידוע ומפורסם אהבה וחיבה יתרות שהיה להבורא יתברך שמו עם ישראל חלק ד' חבל נחלתו עד אשר כמה ימרוהו נגדו, ואם שבים בלב ונפש מיד מוחל הקב"ה. ובפ"ק דחגיגה דריש על קרא וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ונשבעים לשקר כו' ולא יראוני ודרשינן שם דווקא שאינו מתחרט הא מתחרט מיד מוחלין לו שנאמר ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו עכ"פ זאת ידוע שאהבה וחיבה אשר הקב"ה עם ישראל אהבה עזה עד מאוד ומקרא מלא כתיב וד' האמירך היום לעם סגולה ואהבת הקב"ה עמנו יותר שקולה מאהבת המלך לשריו ועבדיו ובוודאי עולה עד יקרת חיבות המלך פרסי על האורח המלך סטנבל הנתארח אליו ולגודל אהבתינו מקבל תשובה מחרטה שמתחרט האדם על עוונותיו וכנאמר בפיוט יום הכפורים ומאהבתך שאהבת אותנו נתת לנו יוה"כ לכפר עוונותינו ולכן אף שחטאו ישראל באמרם היש ד' בקרבנו ועיין ברש"י בחומש שמיד ויבא עמלק ע"ש אך אחרי שנתחרט ישראל על זה כמו שאמרו שאפילו פושעי ישראל מלאים חרטות ואם כן נסלח להם עון הזה וכמו שנאמר לכו ונווכחה כו' אם חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ולא נשאר בה שום רושם כששבים ומתחרטין ומה שבא עמלק והלחם בישראל תרה אפו של הקב"ה עד מאוד על זה וכמו שאמרו ז"ל משל לאמבטי ודרשו כך ממה שאמר אשר קרך ולכן נאמר כי יד על כס יה כו' נראה שעלה חמת ד' וקנאתו מאוד עד לאחת ועתה בא הקב"ה לצוות את משה ויהושע על נקמות עמלק למחות שמו וזכרו מתחת השמים. והקב"ה בחיבה יתירה נודעת אלינו רצה להודיע להיות מודעת לכל לשלול את כל עסק דרש ומשל של ר' פנחס שלא יעלה על לב הרואה שכל עסק זכירות מחיית עמלק הוא רק בכדי להיות נזכר חטא ועון של אמירות היש ה' בקרבנו ובכדי לשלול את כל זה הוצרך הקב"ה להאריך ולהעריך דברים ולבאר היטיב תוכן מחשבות ואת כל ונוכחת שעיקר עסק ציווי הזה לא בא אלא לנקום נקמת מעשיהו של עמלק ולא משום דבר וענין אחר וזהו שכיון הקדוש ברוך הוא בהארכות הדברים ואמר אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע לבאר היטיב ולפרש ליהושע כי מחה אמחה זכר עמלק כלומר תודיע לאזני יהושע שאין בלבי לדבר אחר בכל ענין מעשה ציווי עמלק רק לנקום ממנו וזהו מכוון באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק. עיקר הציווי הוא רק על מחייתו של עמלק אבל לא על זכירת העון:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה