אור ברסלב
שות גליא מסכת הלכות ריבית ח

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

הלכות ריבית ח

הלכות ריבית ז

ט בסוגיא דפסחים דף פ"ח ע"ב במשנה האומר לעבדו צא ושחוט כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ומקשה שם בגמ' והא תניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני מתניתין במלך ומלכה והתניא וכו'. וראיתי לבעל אור חדש שהקשה על הרמב"ם שיש סתירה בדבריו מהאמור בפ"ב להאמור בפ"ג ונעתיק כל דבריו וז"ל שם על מה דאי' בגמ' במלך ומלכה כו' אבל בירושלמי מבואר דלא מוקי במלך ומלכה דהא על משנה דלעיל ביתום ששחטו עליו ב' אפוטרופסין יאכל מאיזה שירצה מסיים בירושלמי בד"א בקטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים כאחד שיאכל מאיזהו שנשחט ראשון אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ע"כ הרי דעת ירושלמי מבואר דכל הממנה על שני פסחים יאכל מן הראשון אף בלי מלך ומלכה והנה הרמב"ם פרק ג' מהלכות פסח פ"ג כתב דוקא במלך ומלכה יאכלו מן הנשחט ראשון אבל שארי כל אדם יוצאין לשריפה שניהם דאין נמנין על שתי פסחים כאחד ע"ש ולעיל בפ"ב גבי אפוטרופוס הביא לשון ירושלמי הנ"ל וכ' שם בד"א ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על ב' פסחים וכל הממנה עצמו על ב' פסחים יאכל מנשחט ראשון ע"ש הרי יש סתירה גדולה בדבריו ופליאה נשגבה על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה ובספר נ"י ראיתי משם חכם א' קושיא זו בסתירות דברי הרמב"ם שזכרנו ובאמת הוא צע"ג עכ"ל ע"ש:

ואמרתי שלא עמדו על מקור ושורש האי דינא דמניית ב' פסחים. אבל ת"ל חקרתי ענין הזה על מקורו ונמצא דברי הרמב"ם מדוקדקין לדינא בלי שום סתירה אולם ע"פי שהערותי וגיליתי את מקור האי דינא על אמיתתו נשאר לפני קשה הבנות דברי התוס' שם בד"ה והתניא כו' שכ' שם וז"ל וא"ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על ב' פסחים כאחד והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתין כשהמנוהו זא"ז דדעתו עלן הראשון וי"ל דמתניתין קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף עכ"ל הוספות שם: כפי הנראה דהתוספת דייקו בלישנא דברייתא דנקט על ב' פסחים כאחד כוונות הברייתא דאינו אסור אלא כשהמנה בבת אחת אבל בזה אח"ז ליכא איסורא ולכאורה באמת כך משמע הלשון וגם הסברא נותנת שאם המנה עצמו על א' ואח"כ חזר והמנה על שני שהראשון בטל ומפורש כך במשנה דף פ"ט נימנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט ע"ש. ולפ"ז קשה מה שתירצו דמתניתין קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף קשה באמת טעמא מאי וראוי להיות הדין דעל הנמנה באחרונה יאכל והראשון יהיה בטל כנ"ל ואיסורא דמניית שני פסחים לא יצויר אלא כשממנה עליהם בבת אחת וכפי ס"ד של התוס':

ולכן אמרתי לברר ברירא דמילתא דהאי דינא דהמנאות על ב' פסחים בכל פרטי אופניהם על מקורן דהאי דינא דמי שנמנה על שני פסחים יאכל מן הנשחט ראשון המבואר ברמב"ם פ"כ שם יש ללמוד מפורש יוצא ממשנה דסוף פרקין (דף צ"ח ע"ב) דחבורה שאבד פסחה ואמרו לא' צא ובקש ושחוט ימצא ושחט והם לקחו ושחטו אם האבוד נשחט ראשון אוכלין כל חבורה עמו ושלהן ישרף ע"ש כמה גוונא דאמירות ע"ש ופירש"י כד"ה אם האבוד נשחט תחילה הואיל וחבורה אמרו לו שחוט עלינו על האבוד הם נימנין ושוב אין יכולין להמנות על שלהן ושלהן ישרף ואם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו עכ"ל חזינן דלא משגיחין על המנאה אלא על השחיטה דהתם ג"כ אי הוה אזלינן בתר ההמנאה היה ראוי לומר אף שתחילה אמרו לו צא ובקש ושחוט וא"כ הוא מונה עצמו על האבוד הואיל ואח"כ לקח פסח אחר ומונה עצמו על השני ממילא נמשך מן הראשון וראוי לומר שנמשך ידו לגמרי מן האבוד ואף שהאבוד נשחט ראשון אעפ"כ יהיה קביעות פסח מהחבורה ההוא דוקא על השני ואנן חזינן דלא אזלינן בחר ההמנאה אלא אזלינן דוקא בחר הנשחט תחילה. אף שחבורה ההיא נמנו תחילה קודם שחיטות האבוד על פסח אחר כנ"ל:

ומכל זה מוכח דכל מי שממנה עצמו על פסח א' עם בני חבורה אחת ואח"ז הלך ומנה עצמו עם בני חבורה אחרת אמרינן שיאכל עם בני חבורה השוחטים ראשונה ואם חבורה ראשונה שחטו תחילה נקבע עמהם אף דקודם ששחטו נמנה זה האיש עם חבורה אחרת מ"מ אזלינן בתר שחיטה וזהו נלמד מפורש מהאי משנה דחבורה שאבדו פסחיהם הנ"ל ומאי דאיתא במשנה נמנין ומושכין ידיהם עד שחיטה זהו איירי אם בשעת שמונה א"ע על השני עושה משיכה מפורשת מן הראשון אז ודאי לא מועיל מה שנשחט פסח של חבורה ראשונה תחלה הואיל ומשך א"ע בפירוש מפסח ההוא ומחבורה ההיא:

אבל אם לא חשך בפירוש אף שתחילה ממנה א"ע עם חבורה זו ואח"כ עם אחרת הואיל ולא עקר א"ע למשוך בפירוש מחבורה ראשונה אמרינן דאין דעתו לעקור מראשונה לגמרי וגם זאת ידוע שא"א להיות נמנה ולאכול משני פסחים אמרינן מסתמא היה דעתו דאיזה חבורות מן שתי חבורות הללו יהיו זריזין וזהירין במלאכתן לשחוט תחילה יהיה קבוע עמהם ונמשך ונעקר בעת ההיא מהאחרת לגמרי ואין הפרש בין אם מונה עצמו על שנים הללו בזא"ז או מונה עצמו על שני פסחים כאחת היינו שנתן לשני חבורות לזה דינר ולזה דינר כאחת אמרינן ג"כ כהאי דינא שדעתו על מי שיזרזו לשחוט תחילה כנ"ל:

ועיקר איסורא להיות נמנה על ב' פסחים הוא דוקא באופן דמפרש"י ד"ה והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול בשעת אכילה מאחד מהם שירצה דאין ברירה כו' עכ"ל. הרואה יבין איך שמדייק רש"י לפרש מלות כאחד האמור בתלמוד כוונתו לאכול בשעת אכילה מן אחד מהם ולכן האריך רש"י קצת בלשונו דלכאורה בקיצור הל"ל לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה ודייק רש"י וכ' מאחד מהם היינו משום דבא לפרש לנו ענין איסור דהמנאת על ב' פסחים הוא דוקא כשכוונתו לאכול בשעת אכילה מאחד וזהו כוונת הברייתא דאין נמנין על ב' פסחים כאחד מה דקאמר כאחד אין כוונתו בבת אחת לאפוקי בזאח"ז דזה אינו כנ"ל אלא בא לומר דעיק' האיסו' כשכיון לאכול מא' מהם שירצה זהו דבא להורות במלת כאחד דנקט וכל שכוונתו לכך שיאכל בשעת אכילה מאיזהו שירצה אסור משום ברירה ואין הפרש בין אם נמנה על ב' כאחת או בזא"ז ורש"י מסיים שם בד"ה הנ"ל וזה שהמנה את רבו על ב' פסחים ורבו סומך עליו איך יאכל מהראשון ע"כ ע"ש. אבל בסתם אדם שמונה א"ע עם ב' חבורות דעתו לאכול מנשחט ראשון כנ"ל:

ודבר זה יש ללמוד מב' אפוטרופסין דמפורש בירושלמי דבגדול יאכל מהראשון והאפוטרופסין המה כשלוחיו ושלוחו של ארם כמותו ומ"מ לא חיישינן לדונו כמו שנמנה על שני פסחים להחמיר אלא להקל דדעתו היה להיות קביעתו על מי שיזרז א"ע תחילה ועיין ברש"י שם גבי עובדא דמייתי שם במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים ופירש"י שני פסחים גדי וטלה ע"ש. ולכאורה לא היה צריך לפרש גדי וטלה הואיל והיו כאן הרבה עבדים ויכול להיות שזה שחט בפ"ע וזה שחט בפ"ע ושניהם היו שלוחין וא"כ יש כאן חשש ברירה ומשו"ה אינו מותר אלא במלך ומלכה אבל לביאורינו ניחא מאוד דזה ודאי אם היו העבדים שוחטים זה בפ"ע וזה בפ"ע היה מותר אף בלא מלך ומלכה והיו כמו אפוטרופסין גבי גדול שדעתו על הראשון לשחיטה ולכן דייק רש"י לפרש ואלו העבדים עשו כולם כאחת היינו תחילה עמו גדי ואח"כ עשו טלה וא"כ מה ששחטו הטלה אחרי הגדי מוכח שרצו לקבוע את המלך בשני הפסחים ובשעת שחיטות הראשון היה דעתם עוד לשחוט גם השני הטלה משום שחששו אולי יקפיד המלך ולא ירצה על גדי אלא הטלה אז בשעת אכילה יוקבע מאיזהו שירצה בכה"ג לא התירו אלא במלך ומלכה אבל לא באדם אחר משום דבאדם אחר שבאמת מדרך להקפיד על גדי ועלה וזה העבד שנעשה שלוחו כמותו ושוחט שניהם זה אחר זה מחמת האי קפידא ממילא אסור לאכול בשניהם דזה ברירה גמורה שקובע את משלחו על שניהם שיאכל בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה. וניחא מאוד מאי דירושלמי יליף לה התירא דגדול גבי ב' אפוטרופסין מעובדא דמלך ומלכה דהא חזינן באחר שאמר לעבדו או לשלוחו והיה שוחטו עליו גדי וטלה היה אסור. ורק במלך ומלכה שידוע שאין מקפידין כפירו' רש"י והתו' ביארו יותר מטעם שיש להם רוב מאכלים ומעדנים לא קפדי ע"ש. משו"ה לא חיישינן לעיוות שנעשה מעבדיהם שהמה שלוחיהם ששחטו אחרי הראשון גם השני משום שחששו אולי יקפידו הואיל ובאמת אין מקפידין אמרינן שנקבעו בראשון כמו כן גבי אפוטרופסין שאין קפידא איזה שיאכל היתום האפוטרופס זה או זה ממילא נקבע בראשון וא"כ שפיר יליף הירושלמי משום דאוקי לה במלך ומלכה כתלמודא דילן ולא כמו שכתב בעל אור חדש דירושלמי פליג על תלמודא דילן והנה הירושלמי יליף לה דווקא מעובדא דמלך ומלכה ולא יליף לה מהא דהבאתי להוכיח לעיל דבר זה מחבורה שאבדו פסחיה' דאפש' דהת' שאני דמוכחא מילתא דמאי שלקחו החבורה זו ששלחו אחר מהם לבקש וטרם ביאת האיש המשולח לבקש לקחו אחר נראה גלוי שאין דעתם היה להיות נמנין על שניהם ולברר בשעת אכילה לאכול מאיזהו שירצה אלא מסתמא אמרינן שלקחו אחר מחמת חששא אולי לא ימצא זה שהלך לבקשו אבל גבי שני אפוטרופסין ששניהם יש לו כח והרשאה להמנות את היתום על הפסח בוודאי הוא כממנה עצמו על פסח וחזר וממנה עצמו על פסח שני דגוונא זה גריע מחבורה שאבדו פסחם ושלחו לבקש וטרם חזרת השליח מדרכו לקחו אחר דהתם נראה שמחמת חשש עיכובא של המבקש עשהו אבל אם אדם ממנה עצמו על פסח עם חבורה אחת שפסחם עומד ליקרב וחוזר וממנה עצמו על פסח עם חבורה אחרת שיש להם ג"כ פסח מוכן ליקרב. יש לחקור ולדרוש דעת האיש לטב ולמוטב לנטותו להיתר או לאיסור דאם כוונתו לקבוע את עצמו עם הזריז ונשכר ממילא מותר ואם באו לנטות שדעתו היה על שעת אכילה לאכול עם איזהו שירצה ממילא אסור בשניהם ומכש"כ כשבאנו לומר שדעתו היה לאכול משני פסחים מזה ומזה וגבי אפוטרופסין ג"כ גרוע קצת מענין חבורה שאבדו פסחיהם הואיל והמה שלוחים של היתום והוה שלוחו כמותו דביארנו דכשממנה עצמו על שני פסחים גרוע טפי מחבורה שאבדו כו' כנ"ל:

לפיכך יליף ירושלמי דינא דאפוטרופסין ממלך ומלכה דאלו העבדים המה שלוחים כמו אפוטרופסין ומ"מ הואיל ואין דרכם של מלך ומלכה להקפיד לא חיישינן על מה שנשחטו עליהן שני פסחים אלא אמרינן דהוקבעו בראשון כה"ג ממש הוה בפוטרופסין. והנה הרמב"ם לא מפרש כפיר' רש"י ותו' דמלך והלכה בקפידא תליא מילתא אלא מפרש משום שלום מלכות היינו שחוששין שיכעסו על עבדיהן לעשות בהם משפט על שקילקלו בדבר ע"ש וכפי הנראה דלפי שיטות הרמב"ם ופירושו ליכא כ"כ ראיה מזה לאפוטרופסין מעיקרא אך נראה שיטות הרמב"ם הוא פשוט דדווקא בעבד או שליח שניתן לו רשות מהמשלח ושוחט גדי וטלה דליכא לן לדרוש הדבר לטובה ולתיקון כי מבואר ע"כ דעת העבד ששוחט תחילה גדי ואח"כ הטלה קובע את דעת האדון שיאכל מאיזה שירצה אבל אדם עצמו שמונה עצמו עם חבורה אחת וחוזר ומונה עצמו עם חבורה שנית מהפכינן לנטות לטובה ולתיקון ולא לעוות כל מה דאפשר וכמו דאין חוששין שכוונתו לאכול משנים מזה ומזה. כמו כן אין נוטין הדבר לקילקול שכוונתו על שעת אכילה מאיזה שירצה אלא חוקרין הדבר לתיקון כוונתו היינו על איזה חבורה שיזרזו א"ע בשחיטה יזכה עמהן ויהיה נמשך מהשנים ודווקא גבי עבד ששוחט שנים בזה אחר זה אשר א"א לן להפוך לדרוש לתיקון כנ"ל ממילא כוונתו שיהיה נמנה האדון על שניהם ומא זה מהן שירצה להקפיד בשעת אכילה יאכל בזה נעשה עסק ברירה גמורה ואסור ומדוקדק לישנא דברייתא דנקט וקאמר אין נימנין על שני פסחים ולא נקט אסור למנות א"ע על שני פסחים הוא הדבר שדברו שענין איסו' הזה לא משכח' לה באדם עצמו שמחנ' עצמו על שני פסחים משום דאנן מהפכים שדעתו היה לתיקון שכל אדם כוונתו לטובה ידוע שא"א להיות נמנה לאכול משתיהם ואף לברור איזה שירצה. ולכן נוטין דלתקוני כיוון על מי שיזרז בשחיטה ונקט דווקא אין נימנין דלא משכחת לה אלא בשולח עבדו והעבד שוחט עליו א' ואח"כ שני זה ודאי פוסח על שתי סעיפים לקבוע את אדוניו לאכול בשעת אכילה מאיזה שירצה ובודאי אסור משניהם וא"כ גבי שתי אפוטרופסין ששניהם שלוחים בפשיטות לא גרע מהמחנה עצמו על שתי פסחים ראוי לומר דשלוחיו אינו יכולין לקלקלו כדאמרינן בעלמא לתקוני שדרתיך כו':

וזהו דדייק הרמב"ם וקאמר גבי אפיטרופסין בפ' ב' דהוה כממנה עצמו וכל הממנה עצמו תיבות עצמו דייק דבכה"ג ליכא איסורא ושם בפ' ג' גבי עבד נקט סתמא וקאמר שאין נימנין על שתי פסחים ולא נקט תיבות עצמו הוא הדבר שדברנו דע"כ האי ענין איסור דב' פסחים לא משכחת לה אלא בכה"ג שנעשה הדבר ע"י עבד והוא נמנה ואיקבע ממילא על שניהם וכנ"ל: וראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב על משנה וזהו לחיסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצוות ע"ש ובכסף משנה (פ' ג') כתב על זה שדבריו אינו מובנים ע"ש. ונראה שהרמב"ם בא לפרש ולבאר טעם וסברא שנכון מאוד לומר כל הממנה עצמו על שני פסחים דאומדין דעתו לתיקון ולא לקילקול דמסתמא היה דעתו על זריזות דשחיטה שהוא דעת קרוב אבל לומר לקילקול שדעתו היה לאכול משניהם או עכ"פ לאכול באיזהו שירצה בשעת אכילה זהו דרך דעת רחוק כי כל אדם יודע שעיקר עסק קביעת פסח הוא השחיטה וכאמור במשנה נימנין ומושכין עד שישחוט וזהו ידוע ומפורסם לכלל בני אדם הישראלי ולזה כיון הרמב"ם דמשו"ה מצייר המשנה עסק דעת רחוקה וגרוע שיהיה נעשה קילקול שאינו מצוי שישחוט תחילה גדי ואח"כ טלה ושיעלה על הדעת לקבוע עי קביעתו של האדון לאכול בשעת אכילה עסק רחוק כזה לא נמצא אלא אצל עבדים שהמה חסרי דעת ואין עוסקין במצות אלא במיעוט אבל שארי בני אדם רחוקים שיבואו לידי קילקול כזה ודברו חכמים בהווה משום שאינו הווה ענין כך אצלו שיש להם דעת בשלימות קצת ועיקר כוונתו שבא לחזק דבריו וסברתו דבכל אדם הממנה את עצמו על שני פסחים תלינן במנוי ובתיקון ובדעת קרובה היינו שיהיה קבוע בשעת שחיטה אצל הזריזין ולא בדעת רחוקה שאינו בנמצא שיעלה כך על הדעת אלא במי שאין דעתו שלימה עליו אלא חסירה כמו העבדים הללו שאין אתם יודע עסק במצות אלא מעט:

(השמטה שייך לסוגיא דאדמון) הנה דבר חידושי בסוגיא דאדמון הגיע לפני חכמים וחקרוני היעמוד פירושי ע"פ סוגיית הירושלמי בזה ועיינתי בסוגיא זו בירושלמי ות"ל נתחדש לפני כמה דברים ולבאר לשון ירושלמי שם. ומשם יש סמך ראיה לפירושי בסוגיא הנ"ל. וז"ל ירושלמי תנאי יהושע הרי שהיה תועה בכרמים ושדות מקדר ויוצא עד שמגיע לדרך (פי' המפרש שקושיא היא דהא מעשרה תנאים שע"מ כן הנחיל הארץ כדאי' בפרק מרובה וזה שאבדה דרך שדהו אמאי אין לו דרך) תנאי יהושע לצאת שמא לכנוס תנאי יהושע בגופו שמא בפתחו (מפרש ומשני תנאי יהושע לצאת אם הוא חועה שמא להכנס בתמיה וכן תנאי יהושע היה בגופו שמא בפתחו ומתניתין מיירי לצאת ולכנוס ולעשות בה כל צרכיו ולכן צריך לקנות בק' מנה) א"ר יוסי פרה דרכו לחזור נחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור עשו אותו כגופו (עיין מפרש שדוחק בזה) אמר ר' ירמיה אדמון ור' עקיבא אמרו דבר אחד דתנן מכר בור ודות ושייר לו חצר לעצמו ר"ע אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים חומרים צריך ליקח ופירש המפרש דקס"ד דאפילו מכר בפירוש בלא דרך סבר ר"ע דיש דרך ללוקח בע"כ של מוכר והיינו כאדמון דיש לו דרך בע"כ ע"ש. ומשני שם דלא פליגי כשפירש בלא דרך ע"ש ולכאורה איך הוה ס"ד כלל דמקשה דר' עקיבא סובר אפילו במוכר בלא דרך שצריך ליתן לו דרך. ואיזה שייכות יש לו לר"ע לאדמון דהא גבי אדמון עכ"פ היה לו דרך וודאי שם משא"כ בעניינא דר"ע למה יקח בלי מחיר את שאינו שלו מעולם ולקתה מידת הדין על המוכר הרבה:

אבל לפי הצעתנו בסוגיא דאדמון ניחא מאוד דביארנו דלא פליגי אלא אם יקבל האדם שאבדה דרכו דווקא דרך או די כשמסלק לו המוכר מעות ולכן הוה ס"ד דמקשה דפלוגתא דר"ע ורבנן הוה ממש כפלוגתא דאדמון ורבנן ומעיקרא מקשה ירושלמי מתנאי יהושע דמקדר בכרם זה התועה בכרמים ומבואר בטור סי' רע"ד דזה התועה שמקדר בגפנים צריך לשלם לבעל הכרם כל ההפסד שמפסיד בהילוכו והדין עם הטור דמדמה תלמודא שם בפרק מרובה לבעל אבידה ולזה בא בחביות של יין ע"ש ולולי תנאי יהושע לא היה רשאי לשבר בגפנים אף אם רוצה לשלם כי בעל גפנים יאמר ששוין אצלי מאה מנה ולפי"ז שפיר מדמה תלמודא דירושלמי סברות אדמון לתנאי יהושע ומקשה על דברי רבנן דלפי פירושינו מגיע מעות דמי שוויה של שטח קרקע הדרך לבעה"ד בוודאי אפילו לרבנן ולכן מקשה ירושלמי הואיל ויש לו דמי שוויה של דרך יקבל דווקא דרך ע"פ תנאי יהושע כי מה לי שהוא עצמו תועה או שדהו שתועה ואינו יכול להגיע אליה. ובלא פירושינו שביארנו שיש לבעל דרך דמים אצל בעל השדה לא היה שייך להקשות מתנאי יהושע דהתם משלם דמים והכא אומר אדמון דמגיע לו דרך בחינם ומעתה ניחא גם מה דס"ד לדמות מילתא דר"ע דבור ודות לאדמון משום דהוה ס"ד דעיקר פלוגתא דר"ע ורבנן כמו פלוגתא דאדמון ורבנן דר"ע סובר שיקח דרך וישלם דמי שוויה כמו תנאי יהושע דשובר בגפנים ומשלם ורבנן פליגי דסברתם כמו רבנן דפליגי על אדמון דצריך שיקנה ברוק בעל החצר אף אם ירצה מאה מנה צריך ליתן לו וא"כ אדמון ור"ע ותנאי יהושע הכל חדא וקדחי שם דפלוגתא דר"ע הוא במילתא אחריתא ע"ש. ואפרש את דברי ירושלמי מה שמביא ר' יוסי ענין נחיל דבורים משום דנראה דירושלמי מתרץ שם שני תרוצים חדא דווקא לצאת פירוש באקראי אבל להכניס כלומר שיעשה שם קביעות דרך הן לצאת והן לכנוס לא תיקן יהושע עוד רוצה לתרץ תנאי היה דווקא שתומה גופו ולא נזכר פרתו משמע דבפרתו תועה אינו רשאי לשבר גפנים ובמשנה שדהו תועה ולא הוא ור' יוסי קאתי לדחות תירוץ שני והביא ראיה דגם גבי נחיל עשו תקנה מסתמ' דלאו דווקא גופו חלא אף בממונו שייך התקנה והא דלא נזכר בתקנה פרתו תועה משום דפרה דרכה לחזור מעצמה ואינו צריך לשבר בשבילה בגפנים אבל נחיל שאין דרכו לחזור עשו תקנה שיקוץ אילן חבירו וא"ש במשנה דשדהו תועה ראוי לעשות תקנה וע"כ דעיקר תירוץ קמא שמחמת שבא לעשות דרך קבוע ליציאה ולכניסה לא עשו תקנה בזה:====

====

חלק הדרוש:

הקדמת הגאון המחבר לחלק הדרוש כבר הזכרתי בהקדמתי על חידושי תשובות והלכות אשר קראתיו ספר גליא מסכת על שם דוד גלי מסכת אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ובפרק אין דורשין אמרו כל משען לחם אלו בעלי גמרא שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי כל משען מים אילו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה ע"כ:

אמרו חז"ל עד ארבעים שנה מיכלא מעלייא אחרי ארבעים משתה מעלי, לכן אף אני קודם ארבעים שנה לא היה לי עסק לחקור ולדרוש באגדות רק בעיון הלכות גפ"ת, ואחרי שעברו עלי ימי עלומי נתתי את לבי להגות לדרוש באגדות, ואין בארגז ספרים אשר לי שום מחבר מדרשות ואגדות ע"כ כל עיוני לחדש באגדות לא היה רק בחידושי מהרש"א על אגדה, ולפיכך לא נמצא אצלי הקדמות ממחברי על דרושים כי לא ראיתים מעולם ולא דרכיהם דרכי כי לא הורגלתי בהם מנעורי כדרך הדרשנים, וכל חידושי מהדרושים הוא ממש כדרכי לפלפל בגפ"ת והבאתי ראיות והקדמות לבאר הדרוש הכל מיסודי תלמודיות, ולא מנעתי מלקרות אף חלק הדרושים בשם גליא מסכת חלק שני מפני שיסודתו גם כן כיסוד חידושי גמרא:

ומחמת שאין עלי גירסא דינקותא במילי דאגדא ומיעוט עסקי באלה, ע"כ לא היה מעולם מלתי על לשוני בלשון חלקות ומדברת גדולות להשמיע קול בתעודה והמון עם בהתאסף, כדרך המגידים והדרשנים שכבר לימדו לשונם בלשון לימודים אשר לימדו ורגל על לשונם להשמיע כל דרוש כמה פעמים הועלו להרים קולם בקול רם ובקול גדול ולא יסף ואצל המון עם אינן נותנין לב על עיקר דברי הדרוש רק נעימות להיד קולו של הדורש אם קול ברמה בהרמות קולו ובלשון צח ומצוחצח ומצאו הדיבור עליו בשלימות אומרים עליו זה נאה דורש אף שיסוד דרושו אין בהם טעם וריח אלא כערבה מ"מ ערבים על אוזן שומעת ואמרתי צחות דמפרשי קרא הנאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך, כמו שהורגל ואמרי אינשי על מי שאומר דבר שאינו הגון ושוה אומרים שהוא עקום כמו מגריפה, ועל דמיון זה אומר קרא שהדרשן יקרא בקולו אף שהוא עקום כשופר רק שירים קולו בקול רם ובדיבור ולשון צח, ולכן ההמון אינו נותנין לב להבחין על עיקרי שורש הדרוש שיהיה דבריו נכונים וראויים לאומרן רק אם הדרשן פטט בפיטפוטיא טבין במוצאי כלי הדיבור כולן משבחין ומפארים ואומרים זהו דרשן ומגיד מופלג:

אך אמרתי שיותר ראוי לומר האי קרא על דרך צחות באופן אחר, והוא ידוע שבכל דבר יש חכמה ומלאכה כי יש חכם חושב מחשבות יכול לחשוב במחשבתו ורעיונו לעשות איזה מורה שעות נפלא בפעולות שונות שיהיה מנגן לאיזה עתים וזמנים ידועים ועוד איזה ענינים נפלאים, אולם אין להחכם הנ"ל אומנות יד ולעשות מלאכה אופנים וגלגלים ואיזה ציורים אשר נצרך לעשות ע"פ מחשבת חכמתו אשר עולה על רוחו הנצרכים בדמות ותואר לעסק זה, ויש איזה בעל מלאכה צורף אשר לא יפלא ממנו דבר ואמן את ידו בכל מלאכת אומן לעשות ציורים בכסף ובנחושת, והיינו שהוא יודע ויכולו המלאכה, אבל אינו ידוע לו החכמה כאיזה ענינים לעשות האופנים והגלגלים ולקבוע אופן בתוך אופן בתוארים ידועים עד שע"י כך נפעול מורה שעות זה כמה ענינים נפלאים להודיע עתים זמנים וימים חודש בחדשו ולהשמיע קול ניגון כאשר ינגן המנגן, וכן בכל דבר יש בו חכמה ומלאכה, וכדומה להעמיד בנין פלטרין ומגדלים נאים, יש מי שיודע במחשבתו לצייר בשכלו שעל מקום זה יכול להעמיד דמות ותואר בנין כך וכך וכך וכך חדרים יהיו בו וכך וכך העליות יהיה בו וכמה עמודים מצויירים בששר תבנית היכל צריכים להיות שם ובאיזה מקום יעלו במעלות עליו, אך גוף האומנות אין אתו היינו בקרדום לחתוך בו ובמלאכת אבנים חומר ולבנים דבר זה לא אימן את ידיו, ויש אנשים שיכולת בידם קרדום לחתוך בו ושארי מלאכות אשר יכול למלא את ידיו לעשות אבל אן חכמה במחשבתו לצייר בשכלו דמות ותואר מה שמהצורך לעשות איזה בנין ומגדלים נאים באותו מקום לפי הענין הנצרך להעמיד שם, וזהו שאמרו שבכל דבר יש חכמה ומלאכה: וכמו כן בעסק דרושים יש בה חכמה ומלאכה, החכמה היא עיקרית מי שחננו ד' דעה ובינה להבין ולהשכיל לחקור ולדרוש בתורת ה' הן בהלכות והו באגדות ומקראות לפרש ולתרץ כל עסקי דיוקים אשר יפלו שם או לעמוד על עמקי כוונותיהם וטעמיהם, והמלאכה הוא לשון לימודים ופטפטי' ענין שהוא פטט ולמוד בהרמות קולו ומטעים דבריו עד שנשמע לכל דבריו בנעימים, וזה האיש אשר אלה לו אף שאין אתו החכמה על צד בחינה יתירה אף על פי כן ההמון עם אין להם אוזן תבחן מילין לאשורן ואינן שומעים בלתי קול, והובא בזוהר ובכמה ספרים טעם על מה שהיה משה רבינו כבד פה ונגד לשון, משום שהתורה נתנה על ידו ואלו היה משה פטט היה אומרים שמרע"ה מחמת שהיה פטט גדול ולשון לימודים והתגבר נעימות דבריו לפתות את כל לב ישראל שיקבלו התורה אבל התרה עצמית אינה משובחת כ"כ בעצמותה, לכן אחרי שהיה כבד פה ומ"מ קיבלו את התורה באהבה וחיבה יתירה, מוכח שהתורה עצמה יקרה היא מפנינים ומתוקה מדבש ונופת צופים, ומעתה היה למשה חכמה ולא מלאכה אם כן מוכח שאדרבא כשהדרשן או המגיד אינו פטט בהרמות קולו ונעימות לשונו עדיף טפי כמו גבי משה היינו שיהיה לו דעת והשכל בעיקרי שורשי חכמות התורה, וזהו החכמה ולא המלאכה שהיא פטט בקול נעים משום דבזמן שאין להדרשן לשון לימודים וצחות מליצה בדיבורו ומ"מ דבריו בנחת נשמעין שכלל העולם יש להם נחת וקורת רוח מחידושי דרשותיו מוכח שעצמות הדרוש הוא טוב מאוד: וזהו שאמר קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך שידוע ששופר הוא חכמה ואינו מלאכה, לכן גם הדורש וקורא בגרון יהיה על בחינת שופר, היינו שיהי' להדורש כח והשכל בעיקר חכמות חידושי דרוש של התורה בלא מלאכה ולא יהיה פטט בצחות לשון שאז לא יהיה מופת על התקבלות ונשיאות חן בעיני השומעים מחמת מובחר שורש הדרוש, אלא שיאמרו שהוא מחמת שהוא פטט התייפה עי"ז עסק הדרוש, וכה"ג ראיתי איזה מחברי דרוש ואגדות מורגלים מאוד בצחות המליצה ומאריכים בהערכות להמליץ במכתבו את כוונות דרושו בתפארת הקדמה על כל דבר וע"י זה נתארך עסק הדרוש כפלי כפליים מגוף חידושי התורה את אשר נמצא בתוכו ובפרט הדרשנים שעושין הקדמות מחקירות שם מצאו מקים להעריך עשות ספרים הרבה אין קץ, אולם אנכי לא הורגלתי באלה ות"ל יש לי יד ושם בחכמה אשר נתתי להגות בהם כשעברו ימי עלומי, אבל מלאכת הדרוש אינני למוד בלשון לימודים בהרמת קול גדול ולא יסף כדרך הדרשנים, ואף צחות המליצה להאריך לשון צח במכתב:

אמנם אקוה להש"ת שכל משכיל יודע להעמיק על שורש הדברים הנאמרים על דרך ישר, יונעם בפיו עצמות הדברים ולכן אחרי כל הצעות הדברים והאמת מהקדמה זה אבקש מכל מעיין שיתן עינו ולבו אל עסק גוף ושורש אמרי יושר ושורש הדבר אשר יוצא מעסק הדרושים שלי אז יומתקו בפיו עצמות הדברים, אף שאינן מיוסדים על תפארת צחות לשון ומליצה, וכמה מגידים ודרשנים אשר ראו מכתבים אלו בפירוש אמרו שכל מגיד ודרשן אשר בוחר לשון ערומים יכול להאריך ולהעריך כמה דרושים נאים ומשובחים מכל קונ' וקונ' דרוש אשר ישנו פה: דרוש פרשת בלק לבאר כמה ענינים במעשה בלעם ובכמה דקדוקים הנמצאים בפרשה זו ובמדרשים וראיתי בילקוט פרשה זו וישא משלו אל תיקרי משלו אלא משלו שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דרש הזה ממלות משלו הן לפי הקרי והן לפי האל תיקרי שעושה המדרש הזה עוד הרבה יש לדקדק במקראות דהאי פרשה הנה אמר מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. וקשה איזה תשובה היא לבלק כי זה ודאי בלק קרא אותו שיקוב ויקלל בלעדי ה':

עוד נמצא חקירה עצומה במעשה בלעם ומצאתי אחר כך זאת באלשיך על קרא דויבוא אלהים וז"ל קושיא אחרת וגדולה היא אלי כי הלא מושכל ראשון הוא לעיני כל יודעי דת ודין שבחירת האדם בר חורין לכל אשר יחפוץ יטה ואין מכלים שאם לא כן בטלה שכר ועונש ואם כן איפו למה יעשה כה יתב' לבלעם הרע להפך מאמרו מקללה לברכה ולהחזיק יותר הקושיא נזכיר מאמר ז"ל שמצינו בתורה בדרך שאד' רוצה לילך מוליכין אותו שנא' אם לקרא לך באו האנשים כו' עכ"ל האלשיך, ובאמת הדבר פלא שלא מצינו דוגמא לזה, דגבי פרעה לא עשה הקב"ה כך להפוך רצון פרעה שירצה לשלחם ברצונו הטוב, עד שהקב"ה הכה אותו במכות גדולות, ועל ידי המכות שב לקיים רצון הבורא לשלחם, כמו שאמרו מכין אותו עד שיאמר רוצה אני כמו כל העושה תשובה על ידי יסורין הבאין עליו, ובפרק חלה אמרו ז"ל גדולין יסורין שמחזירין את האדם לעולם הבא דכל עמל שעמל חזקיה על מנשה לא החזירו למוטב אלא יסורין שנאמר ובהצר לו חילה את פני אלהיו ויכנע עיין שם, וגבי ירבעם ששלח ידו לומר תפשו את הנביא שניבא על המזבח שיקרע וישפך דשנו כתיב ותיבש ידו, ולא עשה הקב"ה לבטל בחירתו שלא ירצה להרע אל נביא כלל, וכתיב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו, משמע שעושה הקב"ה סיבה להציל אבל לא שמבטל הבחירה. וכפי הנראה שחז"ל עמדו על מבוכה והתחכמו לתרץ זאת ודרשו על קרא דוישם ה' דבר בפי בלעם הביא רש"י שם שהקב"ה נתן חכה ורסן לתוך פיו עיין שם, ובילקוט מאריך בזה ומביא דפליגי אמוראי בזה דר' אליעזר אומר מלאך ישב לו בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו ר' יוחנן אמר חכה דבר אחר שעיקם את פיו ופקמו כאדם שקובע את מסמר בלוח, עוד שם אמר ר' יוחנן מסמר של ברזל נתן בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו עיין שם. וכפי הנראה שחקרו לתרץ מבוכה זו שלא היה שם ביטול בחירה אלא היה דבר שמכריחו ולא מניחו לקלל אולם אף שעל זה שלא היה מקלל כרצונו נקבל דרשות רז"ל כנ"ל. אך על זה שהיה מברך לא נמצא לפנינו איך ומה נעשה הדבר נגד ביטול רצינו שבודאי היה רצונו לפי בחירתו דווקא לקלל ולא לברך. ונמצא שנעשה לו הכרח שאינו מניחו למלאות רצונו וזה ניחא כמו שיש דוגמא לזה בכמה ענינים ניסים ונפלאות הקב"ה גבי ירבעם ותיבש ידו ורש"י מביא דרשות רז"ל על קרא מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או עיור מי עשה פרעה אילם שלא נתאמץ בהריגתך ואת משרתיו מרשים שלא ישמעו מה שצווה עליהם שיהרגוך עיין שם אם כן מבואר שהקב"ה עושה סיבות להציל הצדיק מהרשע כמו כן עשה הקב"ה כאן מניעות שלא יצא רצונו של הרשע שביקש לקללם והיינו חכה או רסן או מלאך אבל לא נתבאר איזה סיבה ועילה מה שבירך בלעם את ישראל נגד רצונו ולמאן דאמר דמלאך ישב בגרונו היה אפשר שהמלאך הוא היה מכריחו לברך אבל לשון הילקוט ודאי לא משמע כך דאיתא שם מלאך ישב בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל אינו מניחו שבולמו עיין שם משמע שעל הברכה גופיה לא היה שם מכריח אלא מרצונו של עצמו היה חפץ בברכה ולא לקללה ולא נתבאר בדברי חז"ל סיבה להברכה:

גם קשה למה לא נמצא מבואר בכתוב מפורש יוצא עילה וסיבה שעשה הקב"ה הצלה והמלטה לישראל מדעתו וחפצו של בלעם. ולא מצינו דוגמא לזה שיסתם הכתוב ולא יפרש את אופן עיקרו של הנס איך ומה היה. והנה רש"י עושה דיוק על דרשה דחכה או רסן מקרא דוישם ה' דבר בפיו וז"ל רש"י ומה הוא השימה ומה חסר המקרא באומרו שוב אל בלק כו' אלא נתן הקב"ה לתוך פיו חכה ורסן ע"ש ובשפתי חכמים מאריך בביאור לשון רש"י ע"ש אבל עדיין אין אני רואה כאן דיוקים כל כך להוכיח איזה שימה על חכה ורסן או שארי שימות המבוארים בילקוט שהיה נותן מלאך לתוך פיו או מסמר. דהא באמת אף עסק דברים שייך שפיר לשון שימה כדכתיב ודברי אשר שמתי בפיך וכתיב ושמתם את דברי אלה וכתיב וישם דוד הדברים האלה על לבו. ואם כן אין כאן יתור לשון דהא כתיב לעיל אך הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. ושייך שפיר לומר אחר זה וישם ה' דבר בפי בלעם כי לא מצינו בקרא מה דיבר לו הקב"ה שידבר שם רק מה שנאמר וישם ה' דבר בפי בלעם ואם כן אין כאן שום דרש ורמז מיותר להודיענו אופן הצלה והמלטה שהיה לנו מרצונו של אותו רשע. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא גם אם נימא דהדרש מוכרח כפירש"י דהשיחה היא מיותר. ד יין קשה למה לא פירש מה הושם בפיו מלאך או חכה או מסמר או רסן ומחמת שלא פורש נחלקו חז"ל ומהראוי שיפרש לנו הקב"ה עיקר יסודו של הנס ושלא לסתום בכדי שגם אנחנו נדע להודות ולהלל בשבח והודיה לשעבר ולבקש על העתיד לעשות לנו ניסים ונפלאות כערך נס הזה:

והנה רש"י פירש על קרא דלך עם האנשים ואפס את הדבר ופירש רש"י ואפס על כרחך כו' וראיתי במזרחי שכתב וז"ל לא ידעתי מאין הוציא זה שהרי מלת אפס אינו מורה על זה כי הנה אפס כי עז העם אינו נופל שם בעל כרחך ועוד במדרש אמרו גבי ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ללמדך שבהתראה הלך ואם היה בעל כרחו לא היה צריך התראה שההתראה אינו אלא להבדיל בין שוגג למזיד לא בדברים הנעשים בעל כרחה וי"ל שהוציא זאת מסברא דנפשיה דאם לא כן מה הרויח המלאך בדברו הרי כבר אמר הקב"ה בעצמו אך את הדבר אשר אדבר כו' הביאו השפתי חכמים שם ומתרץ עוד דעיקר הוכחה ממלת אפס ע"ש ובזה צדקו דברי מזרחי דמלת אפס אינו משמעות לשונו בעל כרחו אלא העדר ממילא. אולם זאת יש לתמוה על מזרחי ועל שפתי חכמים שלדעתי נעלם מהם דברי רש"י דפירש לעיל על קרא דאך הדבר אשר אדבר כו' ופירש רש"י שם בעל כרחו אם כן אזדא לה כל התירוצים שתירצו, וזה בוודאי שרש"י סותר את המדרש שהביא המזרחי דהמדרש מפרש קרא דאך את הדבר כו' מלמד שבהתראה הלך וענין התראה לא שייך בדברים הנעשים בעל כרחם כמו שכתב המזרחי כנ"ל:

והנה לפי דברי המדרש שבהתראה הלך היה ניחא חקירת האלשיך שהבאתי לעיל משום די"ל דבאמת לא היה אצל בלעם כלל ביטול בחירה אלא הקב"ה התרה בו וקיבל ההתראה ולא עבר את התראתו כמו שמצינו גבי לבן שציוה והתרה אותו הקב"ה ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. לכן אמר לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רע רק אלהי אביכם כו' אבל כפי הנראה דברי רש"י נכונים כמו שמבואר ברש"י שהביא דברי המדרש שהושם חכה ורסן או מסמר של ברזל וכשהיה רוצה למלאות חפצו ורצונו לקלל היה בולמו וכשרוצה לברך מניחו אם כן על כל פנים מבואר שכל עסק ענין בלעם היה בעל כרחו שכופהו ואינו מניחו לעשות כרצונו לקללם וכמו שאמר בלעם עצמו דכתיב ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלהים בפי כו' אם כן מקרא מלא דיבר הכתוב שעסק בלעם היה בעל כרחו והיה מוכרח לדבר נגד רצונו לכן דרשו רז"ל בילקוט לומר שחכה או רסן או מסמר או מלאך היה מכריחו על זה כנ"ל ואם כן לפי זה שפיר יש לתמוה על דברי המדרש שאמר על קרא דאך את הדבר אשר אדבר כו' מלמד שבהתראה הלך הא על ענין הנעשה בעל כרחו לא שייך עסק התראה כמו שכתב המזרחי דהתראה לא שייך אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"ש: וכפי הנראה דהקב"ה יודע מחשבות ובוחן לבות וראה שרשעתו של בלעם גברה עד מאוד הרבה יותר מרעתו של לבן וצפה הקב"ה גבי לבן שיספיק לו מה שיצוה בהתראה שלא לעשות רעה ופקודתו ישמור רוחו להיות מעצור לרוחו וינצל יעקב על ידי זה אבל גבי בלעם הבוחן ובודק גנזי נסתרות עמד על סוף דעתו וצפון לבו של אותו רשע וזדון לבו השיאו ואמר ז"ל שגדלה שנאתו יותר מבלק כמו שפירש רש"י על קרא דקבה לי ע"ש וידע הקב"ה שלא יספיק לפניו צוואה והתראה מה שיצוה עליו שלא לעשות רעה לקלל את ישראל שודאי יכריע רעתו להתגבר בחירתו להיות בוחר ברע לעבור על פקודת הקב"ה כמו שכבר עלה בהתתי' של אותו רשע במה שציוה עליו הקב"ה שלא תלך עמהם ולא תאור ואף על פי כן התאמץ לעלות ולילך כדפירש רש"י על קרא דיאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ומבואר כל זה בפרק אלו הן הגולין דילפינן מזה דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ובעל עין יעקב מביא שם לשון הרמב"ם שנאמר לא תלך עמהם כיון שגלה דעתו שחפץ לילך עמהם אמר לו קום לך אתם ע"ש ומהרש"א גם כן מאריך ע"ש והיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שיהיה בוחר ברע לעבור על אזהרת הקב"ה אף שיודע בלעם שענוש יענש על זאת ואחרית רשעים נכרתה כאמור ואחריהם בפיהם ירצו סלה ודרשו ז"ל בפרק ב' דשבת שרשעים יודעין שדרכן למיתה רק שזה כסל למו שיש להם חלב על כסלם ואמרו יודעים רבונם ומכוונין למרוד בו ואם כן היה מהצורך לעשות לבלעם איזה סיבה ומניעה שיהיה מונע אותו להפיק רצון מחשבתו הרע מכח לפועל כמו שמבואר שארי ענייני ניסים גבי ירבעם שנתייבשה ידו וגבי פרעה שניתן לו מכות וכשרצה להרוג למשה עבור הריגת המצרי מבואר שם שדרשו על קרא דמי שם פה לאדם או אילם כו' שנעשו ממוני פרעה עיורים וחרשים שלא ראו ולא שמעו מה שמצוה פרעה להרוג את משה ורבים נפלאו' כאלה אין מספר מפני שידע הקב"ה שלא יספיק אזהרה והתראה לבדה שהבחירה והרשו' נתונה לעבו' על מצות הבורא ויבחור ברע לעבור על האזהרה וההתראה והיה מהצורך לעשות מניעה:

ולפיכך שפיר דרשו רז"ל שעשה הקב"ה איזה דבר שמנע לבלעם למלאות חפצו וכמו שמקרא מלא העיד על עצמו ואמר היכול אוכל לעשות דבר כו' והודה ולא בוש ובילקוט מסיים על קרא זה שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה ונכונים מאוד דברי רש"י שכתב לפרש בין במקרא דואך את הדבר ובין קרא דאפס את הדבר בעל כרחו וקשה טובא על המדרש דמפרש ואומר מלמד שבהתראה הלך גם לישנא שאומר המדרש מלמד שבהתראה הלך אינו מדוקדק לשון בהתראה אם דעת המדרש לפרש אך את הדבר אשר אדבר אליך פירושו שמתרה ומזהיר אותו על כך היה לו לומר מלמד שהתרה והזהיר הקב"ה. ועוד דאי היה כוונת המקרא על אזהרה כמו גבי לבן היה לומר אך הדבר אשר אדבר אותו תשמור לדבר דאמרינן כל מקום שנאמר פן ואל והשמר הוא לא תעשה. ובאמת גבי לבן כתיב השמר לך פן תדבר והשמר ופן הוי התראה ואזהרה אבל גבי בלעם אם היה כוונת המקרא על ההתראה ואזהרה היה לו לומר שמירה או פן או אל ואחרי שנתבאר שזה ודאי כפירש"י שהיה בלעם מוכרח בע"כ למנוע את עצמו מקללה ולהפוך דעתו ורצונו לברכה קשה למה לא גילה לו התור' ע"פ איזה עילה וסיבה היה עיקרו ויסודו של אותו הנס ומה שהיה כופיהו ומכריחו לעבור על דעת דעתו ורצונו מקללה לברכה ובקרא כתיב ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה גם כן עמוק וסתום איזה ענין מהפכת היה כאן עד שהוכרח אותו רשע לעקור הקללות מפיו עד לקבוע א"ע לברכה גם אמרו רז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו מוכח ג"כ כסברת רש"י ז"ל ובמדרש רז"ל שבאותו שעה עצמו שרצה לקלל נעשה לפניו עיכוב ומניעה שלא היה יכול לקלל אלא לברך וכמו שאמרו נעשה לו חכה ורסן או מלאך יושב בגרונו כשהיה רוצה לקלל בולמו וכשרצה לברך מניחו וא"כ מברכותיו ניכר מה שהיה בלבו לקלל אבל לפי המדרש שעל פי התראות הקב"ה קיבל אזהרת הקב"ה ומנע את עצמו לא שייך האי דרשא לומר שניכר מהברכה מה היה בלבו: ובילקוט פרשה זו מביא שם מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל כיון שלא בא לידו התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול כדי שישמעו האומות הקדמונים מה ברכות הוא מברכן ויכנסו בהן עין הרע ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל אמר ליה הקב"ה אני אמרתי לאותו זקן ואברכה מברכיך ומקללך אאור אותו קללה תחשב לאותו איש ע"כ:

ולפי ילקוט הנ"ל מתורץ קצת מה שחקרנו לעיל דנהי שהקב"ה עשה לפניו מניעות שעיכב עליו מלקלל אבל למה מברכן ולפי הנ"ל ניחא דבאמת מחשבתו היה לרעה להכניס עין הרע:

והנה פשטיה דקרא קללה תחשב לו קאי על רישא היינו על רעהו. אך המדרש מהפך ומפרש דקאי על המברך דאפשר דקשי' לפי פשטי' מלת לו מיותר קצת. אך אף לפי פירש המדרש עדיין אינו מיושב מאי דמסיים אני אמרתי ומקללך אאור אותו קללה תחשב כו' הואיל ובאמת לא קילל רק רצה לקלל: לבאר כל עסק מעשה בלעם תכונתו ועסקיו יתבאר תוכן הדבר אשר עשה העושה נפלאות גדולות לבדו מה שעיכב עליו את מחשבתו הרעה להוציא מכח לפועל ונקדים לפרש קרא נאום הגבר שתום העין רש"י פירש על פי מה שדרשו רז"ל וניסמית עיניו ועוד הביא רש"י לפרש על פי התרגום שתום לשון פתוח העין וז"ל התרגום גברא דשפיר חזי ע"ש ובאמת לא מצא רש"י לו חבר ומאין לו לתרגום לפרש כך כי פשוטו משמע לישנא דסתימה כמו שפירש רש"י מקודם על פי מדרש רז"ל שניסמת עיניו ורש"י הביא ראיה מלשון המשנה ובאבן עזרא מפרש גם כן סתום ע"ש ולשון התרגום קשה טובא:

ואמרתי לפרש זאת על פי שנראה שעיקר מעשיהו של אותו רשע היה תקוע וקבוע בעיניו וכאמור עליו בפרקי אבות עין רעה הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. וכנאמר שהיה מהדר לעמוד באותן המקומות שיכול לראות את ישראל. וכן פורש רש"י ע"ש ואגב אבאר מה דנאמר גבי אבימלך וישקף בעד חלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ולכאורה וירא שני הוא מיותר אחרי אמרו וישקף תחילה היה די לומר וישקף והנה יצחק כו' גם לענין מאי אמר בעד החלון ומאי נפקא מינה שהודיע לנו הכתוב מאין השקיף וראה אולם ראוי לדקדק על לשון וישקף שנאמר כאן דהא רש"י פירש על קרא שנאמר השקיפה ממעון קדשך דכל השקפה שנאמרה במקרא הוא לרעה לכן ראוי לומר שאף כאן אבימלך השקיף בעיניו להכניס עין הרע על עשרו של יצחק וכמו שמביא רש"י שהיו אומרים זבל פרדתו של יצחק ולא נספו וזהבו של אבימלך ולכן נאמר ויקנאו בו פלשתים ואמרו ז"ל אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא מלאה תבואה משום עין הרע ויליף לה מקרא דכתיב ברוך אתה בבואך שיהיו שדותיך רחוקים מעיר שלא ישלטו בם עין רע ע"ש ונמצא השקפתו של אבימלך היה לרעה בכדי להכניס עין הרע על עשרו של יצחק וראיתי בספר הברית מאריך שם איך שיש בעוצם הראות באדם כת להזיק כשהוא עין רע ומביא ראיה מאותו עוף שמחמם את ביציה על ידי ראות עיניה ומגדל אפרוחים על ידי כך כמו שארי עופות שיושבים ומחממים בגופם ומסיים שם עוד שאם האדם שעינו רעה וצופה בעד הזכוכית או בעד החלון מזיק ביותר כמו שטבע השמש מרבה להוסיף חומו ביותר על ידי זכוכית יותר משמש עצמה עד שמוציא אור ממש על ידי זכוכית כמו כן רעות העין רע פועל בחוזק הרבה ביותר כשצופה ומביט בעד החלון ע"ש ולכן אמר וישקף אבימלך לרעה להכניס עין רע לעשרו של יצחק והיה מכוין השקפה רעה בעד החלון כדי לפעול יותר ובעוד שהיה עוסק בהשקפתו רעה נזדמן הדבר דרך אגב שראה שיצחק מצחק את רבקה אשתו:

והנה בלעם הרשע כל מעשהו היה בעינו רעה על אחרים ועל פי זה היה קובע כוונתו ומחשבתו להזיק וכל כשפיו וקסמיו היה כולו הכנה לקבוע יתד תקוע חזק ועצום על עיניו לראות ברע. וכמו ששנו חכמים עליו בלשון המשנה שהיה עין רעה וידוע שהזקני' אשר תש כח ראות עיניהם מתקנים להם בתי עינים שקורין (ברייי) להטיב להם הראות משום שטבע של (הברילין) שהמה מקבצין את עוצם כח הראות וכמו שנראה מכלי זכוכית הנעשה להדליק בה האור מהשמש ונקרא (ברען גלאז) שהיא נעשית עגולה ועבה באמצעיתה בכדי שתצמצם אז כל כח הראות הבטת השמש אל שיעור קטן ואז נתחזק הבטות שמש בה בתוקף ועוצם גדול עד שמוציא אור הימנה וגם כך הוא כלי ראות הנקרא שפאקטיווע) אשר מביטים בה למרחוק ומלאכתה ידוע שעושין שפופרת מקנה ארוכה וחלולה ובאמצעיתה קבוע זכוכית והיא נעשה לפרקים ולפעמים מאריכין הקנה ופעמים מקצרין לפי צורך ההבטה ואף זאת ידוע שהאדם שהוא רוצה לעשות הבטה אל כלי (שפאקטיווע) עושה עצימה קצת שיכסו עפעפיו על עיניו ומצמצמין הבטתם רק באיזה חלק קטן כמו שהוא שמניחין מעט גלוי עדיין בבתי עיניהם ומכוונין עוצם עצימת נקב קטן הנשאר בעינו לשומו תוך נקב (השפאקטיווע) ועל ידי צימצומו מכסות עין למעלה ולמטה ומביט בצימצום זה אל כלי (השפאקטיווע) ועל ידי צימצום ההבטה כזאת פועלת טוב ראות למרחוק כפי הצורך לצופה ההוא להביט בכלי ההיא:

דוגמא זאת ממש היה עושה בלעם הרשע ברשעותיו עינו הרעה כשהיה מתכוין להזיק בהשקפה שהוא לרעה היה מצמצם הבטתו בעצימה קצת למעלה ולמטה את עיניו בכדי שעל ידי זה יתחזק בתוקף כח הראות שלו לפעול ביותר עוז והכלי קסמים שלו היה גם כן מיוסדים על זה לצמצם הבטות עינו לרע לתוך הכלי ההם ואפשר לכוין זה מה שאמר בלק וקבותו לי משם וכן אמר וקנו לי משם. עיין מה שפירש רש"י על קרא דלכה קבה לי זו קשה מארה שהוא נוקב ע"ש ויש לפרש הכל משורש נקב על שם כלי נקובים וחלולים לצמצם את עשת ההבטה על ידי הכלים כמו שמצמצמין על ידי (שפאקטיווע) ושורש קבה הוא משורש ויקוב חור בדלתו (במלכים ב י"ב) שפירושו שעשה נקב:

ועתה יומתק לנו לנכון לפרש תיבות שתום העין ממש כפי האמור שם במשנה דפרק השוכר את הפועל דף ס"ט ע"א דאיירי שם במניח יין בלא שמירה דתנא קמא סובר דנאסר בשיעור כדי שישתום ויסתום ויגוב רבי שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח החביות ויגוף ותגוב והיינו דתנא קמא סובר דנאסר בשיעור זוטא והוא כדי שיעשה נקב בתוך המגופה ויחזור ויסתום אף שלא שהה שיעור פתיחות כל המגופה ולסותמה מכל מקום חיישינן שמא עשה נקב קטן בתוך המגופה. ורשב"ג מקיל ואומר דלא חייש לנקיבת קטן בתוך המגופה ואינו נאסר אלא כששהה כל כך כשיעור שיפתח כל המגופה ע"ש על כל פנים תוכן פירוש שתום העין הוא שפירשנו שכל העין מכוסה מלמעלה ומלמטה רק נשאר פתח נקב קטן בתוך העין הוא ממש כמו שתום דהתם שכל המגופה מכוסה ולא נעשה רק נקבקטן בתוך המגופה ויפה ראיתי בפירו' המשניו' להרמב"ם שכתב וז"ל ולשון שישתום נגזור משתום העין דבלעם ע"ש והוא ממש כמו שפירשנו ששורש ודמות אחד לשניהם:

ולזה מסוגל מאוד לשון פירוש התרגום שפירש גברא דשפיר חזי כלומר ענין עצומות עין שעושה בכדי שיתחזק עליו כח השקפתו והבטתו לתכליתו שיהיה שפיר חזו. ואפשר לכוין בזה מה שאמרו ז"ל בלעם קוסם באמתו היה הענין על פי שביארנו שכל מעשה רשעתו כמו שקראו חז"ל עין רעה שהיה עינו רעה להזיק בהשקפתו לרעה ולכן היה קוסם באמתו כדי לטמא את עצמו בקרי וידוע מה שאמרו שאשה בשעת ווסתה מזקת ומקלקלת בראייתה ואמרו שאם תראה במראה באותו שעה נעשה כתם על המראה ואף רז"ל אמרו שאם עוברת בין שני אנשי' מזקת בין בתחילת ווסת בין בסוף ווסת ושמעתי שבארצות המערב מרחיקין אותה לחדר מיוחד שאומרים שמזקת ראייתה בכל אשר תפנה לפיכך היה עושה בלעם כל זאת בכדי לחזק את רעת עינו בשעת מעשה המסוגל לזה ואף בילקוט שהבאתי למעלה אמור שאפילו כשברכם ברכם בקול גדול כדי שישמעו כל האומות הקדמונים ויכניסו בהם עין הרע נראה שכל מעשיו היה בעין רעה כמו שקראו חז"ל:

האף אמנם לפי פשט המבואר בכתוב שכוחו של בלעם היה בפה וארסו בין שיניו עומד לארור ולקלל מכל מקום גם זאת אמת כמו שקבעו עליו חכמי המשנה שהיה עינו רעה ולא אמרו עליו פה רע נראה שהיה ידוע שארסו בין ריסי עיניו היה עומד להזיק בעינו הרע אל כל מקום אשר יפנה השקפתו לרעה וכמו שנאמר וישא את עיניו והיה מהדר בכל פעם לעמוד במקום שיכול לשלוט את עיניו לראותם כמו שנאמר ויעלהו שדה צופים ועוד אמר אפס קצהו תראה ועוד אמר ראש הפסגה ועל במות בעל הכל במקומות גבוהים שיכול להשקיף אותם ובמדרש יליף שהיה עין רע מקרא דוישא בלעם את עיניו וכן פירש רש"י על קרא זה ע"ש ולכאור' איך מסוגל הקלל' לחוש הראות ומקרא מלא כתיב בחדרי משכבך אל תקלל עשיר וגם הקללות הנאמרי' במשנה תורה מבואר על כל אשר ישנו פה ואשר איננו פה לפיכך נראה ברור דהא והא גרמו לו להוציא מחשבות רשעתו מכח אל הפועל היינו על ידי שישלוט עין הרע אל אשר יפנה להרשיע ומרעי מזלא דהאי גברא קצת אז שעת הכושר וזמן גרמא שיחול עליו קללות חינם כשיקלל:

ואמרתי שעל בלעם יש לפרש המפורש משלי י' קורץ עין יתן עצבת ואויל שפתים ילבט הוא אשר ביארנו שעל ידי קריצות ועצימות לצמצם הראות לחזק הכנסת עין רע על האדם ועל ידי זה בלעם האויל ילבט בשפתיו שהוא שעת הכושר שיחול ויתקיים קללתו על אותו האדם וז"ל הזוהר פרשה בלק בלעם הוה רע עין דלא אשתכח רע עין כוותיה בעלמא דבכל אתר דהוה מסתכל בעיניו הוה מתלטייא ובכדי לבאר כל ענין עסק בלעם ומה שנעשה ע"י פעולות עינו הרע ואיזה עילה וסיבה נתגלגל עליו מהקב"ה אשר לא היה יכול באפשרי להוציא מחשבתו הרע מכח לפועל ולבאר עוד כל הדיקדוקים אשר הערנו למעלה עם עוד איזה ענינים שיש לדקדק בקראי דפרשה בלעם: ונקדים אשר שמעתי שנכתב בספרי קורות העתים הנקרא (קראניקי) בארץ אפריקי יש שם עיר אחת רבתי בגוים כלילת יופי רוכלת העמים היא נבחרה לעיר מלוכה להמלך ושריו היא יושבת על ההר ולכן בכל העיר לא נמצא מעיין ובור מים חיים כי כרוה שרים חפרו נדיבי עם העמק שאולה ולא יכלו להגיע אל מקור נביעת המים ואף גם העיר הרים סביב לה וקשה להמציא שאובים מים רק איזה בקעה קטנה יושבת בעמק נמוכה שם שם מצוא מוציא המים והיה מספיקין כל העיר ויושביה מן הבאר ישקו העדרים אדם ובהמה וכל צרכי העיר הן כביסה ושארי עניינים אשר נעשים במים הכל כאשר לכל אשר ישאבו מהבאר ההיא ויהי היום נולד באותו באר בריה אחת אשר היה לה ארס חזק וחריף מאוד בארסי של ריסי עיניו עד אשר כל איש ואשה אשר נקרב לגשת אל הבאר לשאוב מיד היה ניזק על ידי הבטת בריה ההיא החזקת בארס עין שלה שריפת נשמה הנשרף משרף הארס וגוף קיים ולא יכלו לקרב אל הבאר כי כל הקרב יומת ולא יוכלו להשיג ללחום נגדה בכלי מלחמה וכלי קרב מחמת שהאיש הבא ללחום נעשה פגר מות כאשר ניגש שם ויאמרו זקני העיר חכמיה ושריה אהה כי קרא ה' להמית בצמא את כל יושבי העיר ההיא ובעירם וישלחו אחרי זקן ויועץ המלך אשר בארץ תימן כי אמרו שארצות תימן מגדלת חכמים ונבונים ובבואו שמה וישמע את כל שאון מעיר לעזור להם וראה שאין שום עצה ותרופה ללחום את מושל המזיק הזה על פי אשר המזיק משליח את גיריו רשפי אש מארסו הקבוע ותקוע בריסי עיניו ואבדה עצה מארץ הודו וחכמה מארץ תימן ואפס תקוה:

ויועצו המלך ושריו ויאמרו הלא שמענו אשר חכמות יהודים גדלה עד מאוד ותרב חכמתם מהימן ומאותן ומכל חכמי קדם ויש במדינתינו עיר גדולה בישיבות יהודים רבים כחול הים ויש להם רב חכם מפורסם אשר הכל תורה יבקשו מפיהו נשלחה ונקרא אלינו אולי ימצא לפנינו תרופה להחיות נפשינו על ידי עצה ותחבולה לירד עד לחייו של המזיק ההוא להמיתו אולם היה שם חוק וברית בעיר מלוכה ההיא שאין רשאי שום יהודי לבוא אל תוך העיר. ואף עובר אורח ממקום למקום ובא מהלכו דרך המלך דרך אותו העיר היה מוכרח לסבב את מהלכו דרך יום או יומים סביב סביב העיר ההוא ובעת שניועצו לשלוח אחרי הרב ההוא ויאמרו מה נעשה לחוק וברית ההוא ואיך יבוא הרב לעיר מלוכה הזאת אחרי ההסכמה וגזירה שכל יהודי שיבוא אל העיר הזאת מתחייב ראשו למלך ויוועדו יחד כל יודעי דת ודין היושבים ראשונה במלכות ויאמרו אף שכתב הסכמה אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב אולם אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומהצורך לעקור גבולות עולם אשר גבלו ראשונים להיות נעקר מעיקרא איסרנא לא איסורא ויהיה ההיתר פורח באויר שיהיה מעתה רשאה ושלטאה לכל יהודי כגר כאזרח ולעבור אורח ברגליו בעיר מלוכה ההיא וישלחו ויקראו להרב ההוא ויושיטו לו שרביט הזהב כתוב וחתום דת וברית חדשה נחתם בטבעת המלך שרשות והרמנא לצאת ולבוא כל איש ואשה מיהודים בתוך רחובות העיר באין מפגיע באין מכלים ויבוא הרב אל חצר המלך ויושיבוהו בין נדיבי ושרי ויועצי המלך וישאלו את הרב גם הוא מה בפיהו ועצתו נכונה בעסק המזיק היושב ושוכן בירכתי באר. ויען ויאמר מה אדע את אשר לא תדעו חכמי המלך ויועציו ובפרט שאף חכמי הודו נוועצו על זה ונסרחה חכמתם ולא מצאו מענה. אך אמרתי לא חכמים ישכילו על זה הלא לאלהים פתרונים לא מן קבל רוח יתירה דאית בי לא חכמאה אנא ולא חוזאה אנא ולא נביאה אנא אלא סדרנא אנא לסדר שמעתות ולשון חכמים מרפא וראיתי שמעתתא בפרק כל שעה דאמור שם גיראה בגיריה מקטיל מדויל ידיה משתלם אף כאן עצתי אמונה בתחבולות לעשות מלחמה נגד מזיק שיהיה רעתו עד פניו יעננו ותייסרו רעתו וכאמור גולל אבן אליו תשוב שמדרך הטבע המקלע אבנים הוא מזיק למרחוק אולם אם יפגע האבן ההוא אל הקיר לא ימלט שנדחה האבן בגלגל החוזר מהקיר אל פני הקולע ויטבע במצח של קולע כמו כן מהצורך לעשות עזר ותרופה שיתגולל רעתו הארסי היוצא מריסי רשפי עיניה אל פניה ואז תייסרה רעתה ומשובתה תוכיחה על כן הבו לכם עצה קחו מחזה שקורין (שפיגיל) גדולה בערך פי הבאר ותשימו מרחוק המחזה על הבאר ואז כאשר תשקיף רעות עינו של המזיק אל המחזה אז גם היא תראה תוך המחזה רעות ארסה ותשוב אחור רעתה אל עבר פניה ותייסרה רעתה על פניו יהלוך. וכמו שהזכרתי לעיל מענין אשה בווסתה איקבע זהומתה אל תוך המחזה להיות נעשה כתם במחזה. ויהי כאשר פתר כן היה שכאשר הונח המחזה על הבאר וישקיף ויציץ עין רעה של המזיק על המחזה מיד ותוצץ הרעה באור החוזר בחזרה על המזיק ויבוא כחרב בלבה וכשמן בעצמותיה אך מחמת שהמחזה ההיא היה מחזה שוא שלא נעשה מתחילה מאומנות אומן טוב וראוי על כן היה מראה לשקר ולא לאמונה. כידוע שיש מראות שאינו טובים כל כך לעשות פעולתן כתבניתו וצלמו של האדם הרואה בו ולכן על ידי שהמחזה ההיא שהושם לא היה פועל טוב בתכליתה לכן לא עשתה כלה בשלימות את המזיק רק על כל פנים לקתה והורע כוחה לפי שעה שלא היתה מזקת לפי שעה איזה עת וזמן עד שבעבור מועד וזמן אשר עבר עליו שנהייתה ונחלשה שבה לבריאות כוחה ולאיתנה הראשון להזיק כבראשונה וחילו שנית את פני הרב הזה ויחקור ויבוקש וימצא שהמחזה הנ"ל הוא אשר חטא פעולתה על שלימותה מחמת שחזותה שוא ומדוחים וישובו לקחת מחזה טובה הבאה ממלאכת אומנים אשר משלמת פעולתה בתכלית כתבנית וכצלם הרואה בה ויותן על הגאר ותיכף כשפנה המזיק אל הבטתה ניזוקה ולא נותר בה נשמה ונשארה פגר מות כאבן דומם והוציאוה מהבאר כנבלה ונתנו המלך ושריו תודה לאלהים אמת ולחכמות חכמיו. ואחר זה מצאתי בילקוט ראובני וז"ל ואמר כי אלכסנדר מוקדן בא עם חילו למקום שהיו שם חיות שהיו ממיתים בהבטות עיניהם ועשו מראות מצוחצחות ושמו נגד החיות וחזר ראיתן עליהם ומתו כולם ע"ש:

ועתה אבוא על פי זה לבאר ענין מעשה בלעם שהיה ממש מענין המאורע ומעשה של מזיק שנתהווה בתוך הבאר הנ"ל. ונקדים מה שאמרו רז"ל ולא קם בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות קם ומנו בלעם. ואמרו שכל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה אבל משה ראה באספקלריא המאירה. ואת זה לעומת זה עשה אלהים זה בקדושה וזה בטומאה ובמסאבה. ואמרתי שזהו שאמר בלעם כתועפות ראם לו ודרשו רז"ל תועפות אלו המלאכים ראם אלו השדים. דלכאורה כ"ף דכתועפות הוא מיותר והיה לו לומר תועפות וראם לו אבל נראה שכיוון על ענין הנ"ל שמשה היה כוחו יותר על כל הנביאים עד אשר לא קם כמשה דוגמתו בכל הנביאים לראות באספקלריא המאירה אבל בלעם היה כוחו גס כן בטומאה עצום ונורא כידוע שיש מ"ט פנים שערי קדושה וטהרה ויש מ"ט פנים לטומאה ומסאבא ומשה רבינו ע"ה נכנס עד מ"ט פנים ותחסרהו מעט רק פנים אחד מחמשים שערי קדושה כמו כן בערך זה נתחזק כוחו של בלעם שנכנס למ"ט שערי טומאה ולא נחסר לפניו רק שער אחד. מה שלא נמצא שום נביא לא בישראל ולא באומות שיגיע כוחו עד שער הזה ולכן אמר על עצמו כתועפות אלו המלאכים הוא משה רבינו שנתחזק ונתעצם עד מ"ט שערי קדושה וטהרה כמו כן הראם אלו השדים כיוון על עצמו שמעשהו היה מעשה שדים בשערי טומאה אבל נתגדל ונתעצם כוחו עד לאחת שבא עד מ"ט שערי טומאה ואם כן היה רואה בלעם גם כן את כל ענייני מעשה שדים משערי טומאה באספקלריא המאירה:

ועפ"י הנתבאר דעיקר קביעות הזיקו של בלעם היה בעינו הרעה ובפרק המקבל איתא דאמר רב דתשעה ותשעים חלקים עולם מתים מעין הרע ע"ש אבל עין הרע דבלעם היה מפורסם בעשר ידות כפולה ומכופלת לקבל אלפי מעותד ומכוונת להביט ואל כל אשר יפנה עינו להרשיע וכל מקום אשר נותן עינו קולע אל השערה להחטיא ולהזיק וביחוד על פי עצימת עיניו וצימצום הבטתו לחזק הראות שם לתכליתו לשליטות הזיקו אשר מתכוין להזיק שם. אמנם הבורא שבחר במאמינים בגלוי השכינה כאמור ושכנתי בתוכם ונאמר וירא ישראל שוכן לשבטיו שראה שכינה שוכן עליהם ונאמר אשר מחזה שדי יחזה ולכן תיכף כאשר רצה לעשות קסמיו לצמצם בעצמות ראות עינו להשרות רעה נראה נוכחו מחזה אספקלריא המאירה היה מתגולל הרעה ההיא אל פניו וכמים הפנים אל פנים כמו גולל אבן אליו תשוב להשיב גמולו בראשו ולכן לא היה יכול כלל לעשות את מעשיהו קריצות עינו וללבט בשפתיו לקלל ישראל משום שעל פי מחזה אשר היא נגדו מתגולל כל רעתו אל עבר פניו: ובזה מתפרש לנכון כל המשך מקרא וישא משלו ואמר הילקוט על זה אל תקרי משלו אלא משלו כלומר שהיה נושא קללתו ורעתו אל עצמו כנאמר במעשה המזיק של הבאר ואמר עוד בקרא הנ"ל נאום הגבר שתום העין כלומר שהיה עושה מעשיהו בסתימות עינו כנ"ל אבל לא היה יכול לעשות משום שהכל מתהפך על פניו יהלוך וזהו שאמר נאום שומע אמרי אל כלומר שכל רעתו שרוצה להוציא מפיו על ישראל שומע קללה זאת לעצמו ומסיים הקרא טעמא דמילתא אשר מחזה שדי יחזה היינו שרואה נגדו מחזה מול מחזה דרך משל מי שנוטל חנית לדקור את חבירו אם אותו דקירה עצמו שעושה לחבירו מרגיש וכואב ממש להמדקיר ודאי שאינו יכול המדקיר ההוא לעשות את מעשה הדקירה כמו כן היה ממש מעשה עסקו של בלעם שהיה הכל מתגולל ומתהפך אליו על פי מחזה אספקלריא המאירה שהראה הקב"ה נגדו ולכן מסיים הקרא שעל ידי זה נופל וגלוי עינים כלומר שלא היה יכול לגמור מעשה סתימות עינו וקריצתו מחמת מחזה שדי והיה צריך לפתוח ולגלות עיניו מקריצתו וסתימתו וזהו ענין שנאמר ויהפוך ה' את הקללה לברכה כלומר על ידי שהקב"ה מראה מחזה כנגדו נהפוך רעתו על פניו לכן לא היה יכול לקלל ויברך את ישראל וזהו דברי ילקוט דאיתא על קרא לכה ארה לי יעקב מי שמאררן את עצמו הוא מארר שנאמר ומקללך אאור ואומר אוררך ארור כלומר לכה ארה לי יעקב הקללה לי הוא שמהפך הכל על ידי מחזה על עצמו וזהו דברי ילקוט שהבאתי למעלה דקרא מברך רעהו בקול גדול קאי על בלעם ומסיים הקרא דמשום הכי בירך ולא קי"ל משום דקללה שרצה לעשות עליהם תחשב לו ואם כן לא היה יכול לקלל והוצרך לברך ואז כמים הפנים היה רואה הברכות גם כן לעצמו וכמבואר בילקוט הנ"ל על קרא דלכה ארה לי שאמר בלעם שאי אפשר שאת עצמו הוא מקלל דכתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור וזהו טעם שהיה חפץ בלעם בברכה ולא היה באפשרי לקלל וזהו אומרו תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כלומר הרעות אשר אני רוצה לעשות להם עלי מתגולל על ידי מחזה שדי אשר אני חוזה ועל פניו יעננו רעתו ובזה יש לכוין מה דאמר מה אקוב לא קבה אל כו' וחוזר לראש דבריו מה שאמר לכה ארה לי יעקב שפירש הילקוט שאמר כל המקלל ישראל את עצמו הוא מקלל והיינו כמו שביארנו דהרעה על עבר פניו חוזר מהמחזה כנ"ל ואמר עוד מה אקוב להמאמיני' אשר לא יחזור הקב"ה את הקבה אלי כלומר מה אקוב אשר לא קבה אל בחזרה עלי וכן מה אזעום אשר לא יזעום בחזרה עלי הכל על פי מחזה הנ"ל:

ונתבאר עתה כל עילה וסיבה שהתגולל עילות כל העילות הבורא ית"ש לעכב אותו רשע שיצא מחשבתו הרעה אל הפועל ולא לוקח הבחירה ממנו אלא רצונו היה לבחור ברע רק שביקש להשחית ויהיה נשחת כשביקש להשמיד נשמר זאת מנע אותו רשע לבצע מעשיהו וכמו שאמר היכול אוכל לעשות מאומה כאמור בילקוט הודה ולא בוש שאינו ברשותו ונמצא שענין ההצלה שעשה הקב"ה כמעט מפורש ושנוי ושלוש בכתובים שלא היה יכול להוציא מחשבתו לתכליתה כאמור ויהפוך ה'. מזה חפץ בברכה ולא קללה:

ונראה לבאר גם מה שאמר קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה וגם המלאך אמר ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. הוא ענין הוראה הערותי למעלה שהקב"ה אמר לו לבלעם שלא יכול לבצע רוע מחשבתו משום שכל מה שיחשוב לעשות ולדבר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו היינו גולל אבן אליו תשוב וכמו שביארתי מה שנאמר נאום גבר שתום העין ונאום שומע אמרי אל כלומר שנשמע מהאל לעצמו כל מה שרוצה להזיק להם כמו כן אמר כאן והודיע שידע שאותו דיבור עצמו שידבר על ישראל יתגולל עליו הן לטוב או לרע והמשך כוונת הכתוב הוא כך כאלו סרס המקרא שהדבר אשר תדבר זה הדיבור עצמו אדבר אליך על ידי מחזה אשר תחזה כנ"ל ואם כן לא תוכל לחפוץ בקללה אלא תחפוץ בברכה אחרי אשר הכל חוזר עליך כמו שאמר תמות נפשי ותהי אחריתי כמוהו וכאמור בילקוט שכל המקלל את המאמינים את עצמו הוא מקלל ובזה לא קשה כלל קושיית המזרחי על רש"י שפירש על הני קראי בעל כרחו כוונתו למה שביארנו. ומלת אפס פירושו כמו כל אפס שבמקרא אפס לא תהיה תפארתך על הדרך שפירושו על דבר שנעדר ממילא וכן אפס כי עז העם ולא ידעתי מה קשיא ליה למזרחי מדברי המדרש על רש"י וכפי הנראה שהמזרחי מפרש מה דאיתא במדרש מלמד שבהתראה הלך כוונת המדרש הוא לשון אזהרה כמו גבי לבן שבא אזהרה מהקב"ה השמר לך מדבר עם יעקב ולפיכך קשיא ליה אם היה בעל כרחו לא שייך אזהרה אבל כוונת המדרש על התראה ולא על אזהרה משום דעל אזהרה היה ליה לומר אך בלא וא"ו כמו אך את שבתותי תשמרו אבל השתא דקאמר ואך ואפס משמע שהענין יהיה בהכרח ובעל כרחו וכן גבי פרעה אמר ז"ל שעל כל מכה ומכה התרה בו הקב"ה תחילה וידוע ענין התראה הוא שמתרין ומודיעין את האדם שלא תעשה עסק עבירה זאת ואם תעבור תענש עליו כך וכך ואמרו שעדים המתרין צריכין להודיע איזה עונש יש על זה מיתה או מלקות ואיזה מיתה מן ארבע מיתות ואם אינו מתרה ומודיע ומפרש אותה מיתה לאו התראה היא וגבי לבן לא היה רק אזהרה ואינו מפורש שם כלל עונש אם יעבור ומכל מקום נזהר לבן ולא עבר על מה שנצטווה אבל גבי פרעה היה שם התראה שהזהיר הקב"ה שישלח את ישראל ואם אינך משלח הנה יבוא עליך עונש ובכל מכה ומכה מעשרה מכות הודיע והתרה שאם יעבור יענש באותו מכה שהתרה הקב"ה. ובסוף מכות בכורות נאמר והנה לא שמעת עד כה כה אמר ה' כחצות גו' וירדו כל עבדיך אלה אלי לאפר צא אתה וכל העם אשר ברגלך נמצא שהודיע לו הקב"ה והתרה לו מה שיהיה בסופו שיהיה מוכרח לבטל רצונו כמו שנאמר כי ביד חזקה ישלחם הפה שאמר לא אשלח כלה גרש יגרש. וכבר אמרו ז"ל שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם שמידת בשר ודם כשרוצה להרע לחבירו מסתיר ממנו פן ימלט או שיעשה איזה עצה להנצל אבל הקב"ה אומר אין מידי מציל אם אסק שמים כו' ולכן גבי פרעה שפיר אמרו שעל כל מכה התרה אותו הקב"ה שכך יהיה סופו אם יסרב לשלוח ישראל ופרעה הקשה ערפו וסירב נגד הקב"ה ובא העונש שהתרה אותו הקב"ה והיה מוכרח בעל כרחו לשלחם וגבי בלעם מפרש המדרש הני קראי דאך את הדבר אשר אדבר אליך וקרא דאפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר הכל כמו שביארנו דהקב"ה הודיע לו והתרה אותו שכך יהיה בסופו שלא יהיה ביכולתו להוציא מחשבתו הרע לפועל משו' שכל הרעה אליו תשוב כמו שביארנו וכך הוא כוונת המקרא דכל מה אשר תדבר גם אנכי אדבר זאת אליך כמו ענין המזיק שהיה בבאר שניזק מראות עצמו ותייסרך רעתך. ואני אמרתי לפרש גם מה שנאמר שם לא תלך עמהם לא תאיר את העם ועיין ברש"י שמפרש אחרי שאמר לו הקב"ה לא תלך אמר אם כן אקללם במקומי אמר לא תאור ע"ש ושפתי חכמים כתב דקשה לרש"י למה לא אמר לא תלך לאור ע"ש ונראה דקשה לרש"י דהיה לו לומר ולא תאור בוא"ו העטוף:

אבל לביאורינו כך הוא הפירוש לא תלך עמהם מפני שהעולה על רוחך היו לא תהיה שבוודאי לא תתקיים עצתך ומחשבותיך שוודאי לא תאור את העם שיהיה לפניך עסק וענין עיכוב שלא תוכל לאור אותם נמצא מה שאמר לא תאור הוא שבעל כרחו לא תאור וניחא דלא אמר לא תלך לאור גם לא אמר לא תלך ולא תאור ביא"ו דאי הוה קאמר הכי הוה משמע דהוא ענין אזהרה אבל השתא מבואר דהוא ענין הודאה שבעל כרחך יהיה כך שלא תוכל לאור אותם אבל לא הודיע הקב"ה עדיין עילה וסיבה שיגולל הקב"ה עליו שלא יהיה ביכולתו לקלל עד לבסוף שאמר לו בפירוש עסק העיכוב היינו כל מה שידבר לקלל יתגולל הכל כנגדו וכאמור בילקוט כל מקלל ישראל את עצמו הוא מקלל וכמו שביארתי עסק ענין מזיק שבתוך הבאר וזהו שאמר ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר וכמו שפירשנו תוכן המקרא זה שפירושו שאדבר אליך כל מה שתדבר לרע יגולל הכל אליך לכן לא תהיה ביכולתך לקלל ולכן אמר המדרש על מקרא הנ"ל מלמד שבהתראה הלך היינו שהקב"ה הודיעו מקודם כל עסק העיכוב שיבוא עליו כחו גבי פרעה שהודיעו הקב"ה הכל מקודם איך שיהיה וכמו שאמור שם וירדו כל עבדיך לאמר צא אתה כך הודיעו כאן הקב"ה מה שיהיה בסופו שהעולה על רוחו מהם לא יתקיים שלא יהיה ביכולתו כנ"ל ולכן אמר בלעם לבלק מתה באתי היכול אוכל כו' שנודע לו שלא יהיה ביכולתו מפני שיתגולל רעתו על פניו:

ומה שאמרו ז"ל חכה ורסן או מסמר או מלאך ישב בגרונו הכל דיבורו על דרך מליצה שנתעכב על בלעם מלהוציא מחשבתו הרעה כאילו מסמר או מלאך יושב בגרונו וכשביקש לקלל אינו מניחו ולברך מניחו. וקצת רמז ראיה לדברינו מה דאיתא בזוהר בלעם רע עין הואי דלא אשתכח בעלמא רע עין כוותיה דבכל אתר דהוה מסתכל בעינוי הוה מתלטייא חמי מה כתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל ביה בשעתא אלמלא דאקדים קוב"ה אסוותא הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי ומאי אסוותא יהיב קוב"ה לישראל בההיא שעתא דא הוא דכתיב ותהי עליו רוח אלהים ותהי עליו על ישראל קאמר ע"ש הנה פשטיה דקרא ותהי עליו קאי על בלעם והזוהר מפרשו דקאי על ישראל. ולדברינו קרובים שני העניינים יחד מחמת שהיה רוח אלהים על ישראל ממילא היה רואה מחזה אלהים על עבר ניו יהליך. על ידי זה היה מוכרח למנוע את עצמו וזהו אסוותא לישראל כנ"ל. ועל פי ביאירונו מתפרש המשך הפסוקים וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן ותהי רוח אלהים על ישראל ואז נתראה לפניו שכינה כמחזה ולפיכך וישא משלו ולכן אמר נאום הגבר שתום העין היינו שעוש' ענין עין רעה שלו' אמר עוד ונאום הגבר שמע אמרי אל וכמו שפירשנו קרא דמה אקוב לא קבה אל היינו שהכל חוזר עליו ואמר הטעם מפני שמחזה שדי יחזה לכן צריך לעשיית גלוי עינים ועיין מזה בילקוט ראובני על פסוק ויהי בבקר ויקח בלק כו' וירא משם קצה העם כו' ותמצא דוגמת דברי ע"ש:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה