אור ברסלב
שות גליא מסכת דרוש לשבת תשובה דרוש ב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

דרוש לשבת תשובה דרוש ב

דרוש לשבת תשובה דרוש א

בעז"ה שאמרתי לשבת פרש' נצבים קודם ר"ה שנת בשופר גדול יתקע: פתיחה הנה אף שתהלה לאל הורגלתי תמיד לעסוק בהלכות אולם אמרו במדרש כשהיה הפרוטה מצויה היה העולם רצין לשמוע דבר הלכה עכשיו שאין הפרוטה מצויה רצין להגדה סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ומפרש רש"י וכן איתא בילקוט סמכוני באשישות אלו בעלי הלכות רפדוני בתפוחים אלו בעלי אגדות וכבר אמרתי לפרש זה בדרושים וכעת לפי עניינו אמרתי לבאר בזה ענין חדש ידוע דבר הלכה או איזה שאלות ותשובה הבאה לשאול מהצורך להשיבו תשובה נצחת וקיימת לאמיתה של תורה היתכן לומר כשנשאלתי על דבר עגונה להשיב אני אשיב רק לפי שעה אף שאין התשובה היא אמיתית להיות קיים לעד זה יודאי אם התשובה לא אמיתית אף לפי שעה לא יתקיים אולם ענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו כן ידוע מה שהביא בעל עין יעקב בפרק הספינה על מה שדרשו רז"ל על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אלו המושלים ביצרם כתב שם בשם הרשב"א דכוונות חז"ל בדרשות כאלה להסכימם על הפסוקים בלשונות שלא תשכח זכרונם ולא שהיתה כלל כוונתם לפרש הפסוקים כן עיין שם וכן מצינו בפרק ב' דיומא עמר רבי צדוק על מעלות האולם ואמר על מי נביא עגלה ערופה. על העיר או על עזרות ומקשינן איך שייך כאן עגלה ערופה הא נודע מי הכהו כו' עיין שם דמסיק אלא כדי להרבות הבכיה כדאיתא שם מקדם געו כל העם בבכיה. על כל פנים מצינו למדין שענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו מהצורך לכוין עסק הדרוש לאמיתתו רק לפי מה שהשעה צריכה לכך להתעוררות הדרוש לבכי ולעסק מוסר היוצא מתכליתן של דברי הדרוש הזה לפי צורך השעה:

וזהו הענין סמכוני באשישות אלו בעלי הלכות אשישות הוא אשישי יין כדפירש רש"י וידוע שאם נצרך לאדם להוביל יין לאיזה מקום אף שאינו לדרך רחוק מהצורך לעשות כלים טובים וחזקים. ואי אפשר לשלוח את היין באיזה כלים שאינן נכנסין לקיום רק לפי שעה אבל אם צריך לשלוח תפוחים ממקום למקום ועושה איזה כלי ליתן בתוכם התפוחים אינו מהצורך לעשות להם כלי קיים רק איזה כלי או תיבה שעושין מנסרים קלים ודקים כמו שעושין תיבות להוליך זכוכיות ממקום למקום שעושין תיבות שאינו מתקיימין רק לפי שעה בזמן דרך הליכתו ותיכף שמביאין הזכוכיות למקומן לוקחין משם את הזכוכיות והתיבה לא מתקיים עוד בקביעות כמו כן הולכת תפוחים באיזה כלים שאין מהצורך לקיימן רק לשעה בדרך הליכתן מה שאין כן כלים הנעשין על הליכות יין מהצורך לעשותן קבועים וחזקים לתכליתן אף אחרי זמן מהליכות הדרך כן בדמיון הזה בעלי הלכות אשר מהצורך לדרוש בהן עסק הלכה באיזה סוגיא או להשיב איזה תשובה מהצורך שיהיו הדברים קבועין לתכליתן להתקיים לעד כמו אשישי יין שמהצורך לעשות כלי על הולכתן לדרך כלי קיום אבל עסק דרוש אגדות נדמו לתפוחים שאינו מהצורך לעשות על הליכות אותן לדרך כלים קבועין ודי בכלים שאינו מתקיימין לעד רק לפי זמן דרך הליכתן כך הדרוש ותוכחת מוסר שדורשין על הפסוקים יש מקום לדרוש לפי שעה בכדי לעורר את העם לדרך חיים ותוכחת מוסר כמו שעשה ר' צדוק שאמר מהצורך לנו להביא עגלה ערופה על העיר ועזרות או עסק הדרוש הנאמר בפרק הספינה על קרא דיאמרו המושלים בואו חשבון כמו שכתב לעיל בשם הרשב"א שאין הדרוש על אמיתת כוונות המקרא רק להתעורר דרך תוכחה כנ"ל. ויש לכוין זה בקרא דנר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר כלומר בעסק הלכה שמהצורך לברר דין באיזה מצוה או להשיב תשובה באיזה מצוה או לברר איזה סוגיא מהצורך על פי אמיתות של תורה אבל לעורר לדרוש מוסר די שיהיה התעוררת הדרוש רק לפי שעה זמן הדרך דרוש מתוכחת מוסר ולכן מסיים ודרך חיים תוכחת מוסר כלומר די שיתקיים הענין רק לפי שעה שהצריכה לכך והנה אף הכלים שנעשים על הולכת תפוחים או זכוכיות אם עושאן הדיוט עושה אותן דרך ארעי כנ"ל אך אם עושה אותם איזה אומן אף שיודע שאינו מהצורך לעשות אותם לקיום מכל מקום לא ימלט כשעושה הרבה כלים ביחד יש כמה מהן אשר נעשים לתכליתן מחמת שהורגל אצל האומן בכך:

כך אמרתי בדמיוני היום. שתהלה לאל ערכתי בענייני דפרשה דהאידנא בסדר נצבים כמה ענייני אופן בתוך אופן מחמת שהורגלתי לעשות מעשה דרושי הלכות בעניינים אמיתים וקבועים לא ימלט שתהלה לאל ימצא המעיין בכלל האופנים אשר הערנו לפרש קראי דסדר נצבים כמה מהן לעורר דרך חיים תוכחת מוסר וכמה מהן אשר מתקבלין לפרש המקראות לאמיתתן. אף שעיקר הדרוש יסדנו על עת וזמן בימים נוראים הללו לעורר לבות בני אדם להירהורי תשובה מכל מקום חנני ה' לעמוד על דרש המקרא במקור נאמן ויש לנו לפרש על פי הערה זו קרא (במשלי ט"ו) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה עוד יתפרש בזה קרא דכתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועליהו לא יבול חז"ל דרשו ועליהו לא יבול אפילו שיחות תלמידי חכמים צריכין לימוד והוא כמו שהבאתי לעיל שדרשו רז"ל בפרק הספינה על כן יאמרו המושלים כו' שסמכו נעימות שיחתן מוסר על המקראות וזה וודאי שיותר טוב הוא אם יכול לכוין שיחות דברי מוסר לאמיתות כוונות המקראות כמו שנמצא מפורש כמה מקראות שדרשו רז"ל על אמיתתן ויוצא מהן מוסר השכל לכן הקדים הקרא ואמר עץ שתול ידוע שעץ נקרא תלמיד חכם כמו שאמרו היש בה עץ עוד כתיב פרי צדיק עץ חיים. ואמר מה טוב שיתן התלמיד חכם פניו בעתו כלומר אפילו בזמן שאומר דרוש לפי העת והזמן שהשעה צריכה לכך מכל מקום נעשה בדרושו פירות היינו שדורש מקראות לאמיתתן ואם לא זאת שאינו עולה בידו לעורר התוכחה הצריכה לפי שעה בגופה של תורה יכול לעורר לפי שעה אפילו בשיחה בעלמא כמו שמבואר בפרק הספינה ועוד מה שאמר ר' צדוק להביא עגלה ערופה על העיר ועזרות ולכן מסיים אם אינו עולה בידו ליתן פרי בעתו על כל פנים אף עליהו שיחות חולין שלו גם כן לא יבול כנ"ל. ובזה מבואר גם כן קרא דמשלי שמחה לאיש במענה פיו ידוע שהתורה היא נקרא שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב שש אנכי על אמרתך וזהו דאמר שיכול אדם להשכיל המקראות למענה פיו אפילו במה שרחוק שיהיה כוונות המקראות לזה כדמצינו בפרק הספינה בדרש דעל כן יאמרו המושלים כו' וידוע דלשון שמחה הוא במדריגה קטנה ולשון דיבור הוא יותר במעלה וכמו שאמרו אפילו שיחה קלה וידוע מאי דאיתא בפרק במה אשה בקרא דציבא עם מפיבושת דציבא אמר שמפיבושת הוא בלא דבר ודוד מצאו שהוא מלא דבר ודרשו חז"ל שהוא אמר שהוא בלא דבר כלומר בלא תורה והוא מצאו מלו דבר כלומר מלא תורה ע"ש ולפיכך מסיים המקרא ואומר אף שאפשר לעשות שיחות חולין סמיכה על איזה קרא אם הצורך לפי עת וזמן וכנ"ל ליתן מענה פיו על מקראי של תורה אבל יותר טוב אם יכול לעשות עיקרי דרושי אמיתות של תורה לעורר בהם עניני הצריכים לפי העת והזמן ולכן מסיים לדבר בעתו כלומר דבר הוא תורה וכנ"ל כשיכול לעשו' דבר בעתו לקבוע דברים אמיתים לדרושי הצריכים לפי העת מה טוב ומבאר עוד בקרא השני דהא אף שקובע איזה דרוש מה שאתו עולה רק לפי שעה לעורר דרך חיים תוכחת מוסר ג"כ נכון וכמו שביארנו מדרוש דר' צדוק וזהו כוונתו אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה כלומר אפילו הדברים שאינו מתקיימים רק לפי שעה כמו הכלים של תפוחים שאינו מתקיימים רק לזמן הליכתן בדרך ג"כ נכונים ולכן מה טוב אם יכול לקבוע דבר מעיקרי תורה בעתו על ענינים הצריכים לעת וזמן גרמא:

דברי תוכחת מוסר:

עתה נתחיל בעזהי"ת בעיקר הדרוש אתם נצבים כולכם גו' לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כורת עמך גו' הנה יש לפנינו בפרשה זו כמה דיקדוקים אך ת"ל ביארנו כמה אופנים במקראות הללו ולכן לא אעריך הדיקדוקים כולם רק מה שמתבארים באופן ההוא לכן כעת אבאר רק אחד מהן ולכאורה יש כפל לשון במאי דמסיי' בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך והיה יכול לבאר הכל כאחד בברית ובאלה אשר ה' אלהיך כורת: והנראה לבאר ע"פ דרך דרוש ע"פ מאי דאיתא (באיוב ב') ויהי היום ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם וע"ש בפירש"י שמפרש אתו יום ר"ה היה והוא ע"פ תרגום ע"ש ומסיים רש"י אין להתייצב אלא על דין כמו דכתיב נצב ה' לריב כו' ע"ש כמו כן יש לנו לפרש קרא דנצבים שידוע שקורין פרשה זו תמיד קודם ר"ה ויש לדקדק דאמר נצבים היום כולכם ולכאורה היה לו לומר מתחילה כולכם ואח"כ היום כמו דמפורש כך בכמה מקראות שאמר ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום וגם אומר ראה אנכי נותן לפניכם היום ולא אומר נותן היום לפניכם אבל בדרך דרוש שלנו הוא נכון וכמו שפירש"י שם באיוב דלשון להתייצב הוא על דין ומביא ראיה מלשון נצב ה' לריב ועומד לדין עמים. א"כ מכש"כ שיש לנו לפרש לשון נצבים כלשון נצב ויש לעורר בזה והך תוכחה קודם ר"ה קורין פרשה זו ואומר תדעו שאתם נצבים היום הבא שהוא ר"ה כולכם לדין וחשבון. ומסיים לעברך כו' הוא כמו שיסד הפייט וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון כו' כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות ידוע לשון ברית נאמר על ענין טוב כדכתיב והמה בעלי ברית אברם איש בריתי ברית כהונת עולם ברית שלום. ועיין בזוהר (פ' בחקותי) שמקשה איך מסיים התוכחה באלה דברי הברית הלא לשון ברית הוא על דברים טובים ע"ש. ולכן קאמר שכל באי עולם יעברון כו' ע"ז אמר שכולם עומדין ונצבים בדין היום לעברך בברית הוא לטובה או ח"ו באלתו שהיא לרעה ח"ו ע"כ יעורר כל אחד בתשובה ובפרט שתיכף ער"ה שיש בו כפרת שליש עונות כמבואר בטור ריש הלכות ר"ה ע"ש:

אמרתי לעורר מוסר טעם נכון על מחילות עונות שליש בער"ה ידוע שעיקר ענין כפרות עון הוא לפום צערא שמצטער על מעשיו הרעים וזהו עולה להקב"ה יותר מכל הקרבנות כדאיתא (בפ"ו דסנהדרין) על קרא דזבחי אלהים רוח נשברה ע"ש וזהו דרך משל שכיר שנה שהוא אצל בע"הב ויש כל טוב אצל בעליו עמו במאכל ומשתה לבד משכורתו אשר הולך בקביעות לפניו והוא אצלו פועל בחנות או באיזה עסק שיהיה בכלות שנתו באיזה יום שהוא סוף שנתו ופועל הזה יודע אשר כמה פעמים בשנה אשר עבר על דעת בעליו ולא השלים נעלו מפעולתו אשר מוטל עליו עוד איזה הזיקות וגרמות שעשה בכל השנה שעברה. לכן ביומא דמשלם שתא נשבר לבו מאוד וסמר בשרו מפחדו איך יתגולל עליו דין וחשבון לשעבר ואיך יעשה מעמד עם בעליו ביום מחר על להבא וידוע שעיקר סליחות עון תלוי ועומד ברוח נשברה ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ממילא נתקבל לפני הקב"ה זה לכפרות עון ואף גם זאת שמדרך הטבע מי שהוא נידון בדיני נפשות ר"ל וידוע לו שביום מחר יגמור משפטו יש תוחלת ממשכת ומחלת לב באותו יום שמצפה שיגמור משפטו למחר וזמן ההוא קשה עליו ביותר מיגונו ודאגה מכל מה שעבר לפניו עד עתה. ועי"ז קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע להיות לכפרת עון שליש מעוונתיו:

עוד אמרתי לבאר דרך דרוש בפרשה זו דקאמר אתם נצבים כו' ע"פ מה דאיתא בילקוט בתחילות ישעיה על קרא ניצב לריב ה' כו' דרמי שם קרא ממאי דכתיב כי שם אשב לשפוט את הגוים ומסיק דקרא דניצב קאי על ישראל בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר הדין ופוסקו כו' ע"ש ועפ"ז אמרתי לבאר קראי דאיוב דבפרשה א' כתיב ויהי היום ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם ולא כתיב גבי שטן להתייצב על ה' ובתחילות פרשה ב' איתא שם ג"כ כך ויהי היום כו' ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה' ע"ש. ויש לדקדק למה בפעם ראשון לא מסיי' גבי שטן להתייצב ובפע' שני מסיים בה להתייצב על ה'. ולפי הנ"ל ניחא דבני אלהים המה מלאכים טובים באו להתייצב על עסק דין ש"י כאמור בילקוט הנ"ל שרצו לעשות הדין מעומד ולקצר אבל השטן רוצה לקטרג ולכן לא נאמר בו להתייצב שאינו רוצה לגמור הדבר מעומד ולפיכך אמר אל השטן בתוכם כלומר שבדעתו לעשות הכל בישוב ולדקדק בענין דין ומשפט כל מה דאפשר שהוא מתכוין להזיק לעורר דין ומשפט וכל זה בר"ה עושה כך. אבל ידוע שביו"הכ לית רשות כ"כ לאיסטוני כמו כולהו שתא כמאמר רז"ל השטן בגימטריא שס"ד יומא ועיין בתרגום דמפרש בפרשה א' שהיה ר"ה יומא דדינא בריש שתא ובפרשה ב' מפרש תרגום והוה יום דינא רבא יום שיבוק סורחנא ע"ש וא"כ הואיל וענין השני הוה ביוה"כ אמר שפיר שאף השטן לא בא רק לפי שעה להתייצב ולית ליה רשות לקביע בקביעות להסטין כמו שארי יומא וע"פ אלו הקדמות יש לפרש הפרשה אתם ניצבים היום כו' כלומר ראו חסד הבורא שעושה עמכם בשעת דין שעושה הכל במהירות בזמן שאתם נצבים בכדי לקצר ולפסוק הדין בלי דיקדוק וזהו דמסיים לעברך בברית כו' כלומר כוונות קוב"ה לטובה בכדי לעשות הכל בהעברה בעלמא בלי דקדוק ומצוי דין עוד אמרתי להעיר הערה אחת לפרש מה דלא נאמר בפרשה ראשונה אצל השטן להתייצב דלכאורה קשה בפרשה שני' היה מהראוי לקצר ולומר ויבואו בני אלהים והשטן להתייצב על ה' ואפשר לפרש ע"פ מה דאיתא בפ' בתרא דברכות צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר שופטו בינוני זה וזה שופטו ע"ש ולכן שפיר א"א שיהיה נכתב בקיצור ויבואו בני אלהים והשטן כו' דהוה משמע דשניהם כא' באו לשופטו ולפיכך אמר בפרשה ראשונה ויבואו בני אלהים להתייצב על ה' דיש לפרשו שמלאכי' טובים באו לעשות להתייצב על ה' היינו דין ומשפט כדמפרש"י להתייצב הוא ענין דין ואמר ויבוא גם השטן בתוכם כלומר פעמים שבני אלהים בעצמם שופטים ופעמים גם השטן בתוכם בעסק המשפט היינו כשמשפט על בינוני אזי אף השטן בתוכם ואמר בפ' שני' אצל השטן להתייצב על ה' להודיענו שפעמים שטן בעצמו בעל משפט להתייצב היינו ברשע שהוא בעצמו שופט וכנ"ל עוד אמרתי לפרש מקרא הנ"ל ע"פ הערה אחת כענין אשר מפורש סופ"ק דקדושין שבעולם נידון אחרי רובו והיחיד נידון אחרי רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה שנאמר וחוטא אחד וכו' אהובי אחיי ורעי הלא תראו הלא תבינו מוסר השכל היוצא מדברי אגדא זו כי משנה דאבות אשר מלאה מוסר אמרו שם והוי זהיר במצוה קלה כו' אבל אגדה זו מודיע לנו מוסר כפלי כפליים איך שמהצורך להיות זהיר בקיום מצות ולהיות בורח מהעבירות כי לבד שכר מצוה ועונש עבירה עצמה אשר גדלה למעלה ראש יש עוד להיות זהיר וזריז אשר הוא גורם שכר טוב בעסק מצוה לכלל העולם ואפילו לרשעים מגיע טוב ע"י שמכריע את הכל להיות נידון לטוב ולהיפך ח"ו כמה גדול זהירות מהצורך להיות בורח מעבירה כי לבד עונש עבירה עצמה גורם רעה לכלל העול' שאף צדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים שהכריע את כל העולם לכף חובה והמשל בזה לבעלי ספינה שיודע ספינתו שתוכל לשאת משוי עשרת אלפים אבנים ועושה קאנטראק ן בערך זה עם בעלי סחורות ואם א' מבעלי סחורות מעלים ומכניס בספינה כמה אבנים יותר אף שהעלמה הוא סך מועט במספר המעות אבל הוא יכביד ומאבד את כל הספינה בזה ובזה יש לבאר מה דאי' (בפ"ב דחגיגה) דדרשינן את זה לעומת זה כו' דברא צדיקים וברא רשעים וכ"א יש לו חלק בג"ע וגיהנם זכה כו' ע"ש ולכאורה קשה די לצדיקים שיש להם שכר עבור מצות שעשו איך נוטלין עוד שכר עבור מצות שעשו הרשעים וכן להיפך קשה למה מגיע לרשעים עונש מעבירות של הצדיקי' אבל לפי הנ"ל הואיל ועיקר רעה שמגיע על הצדיקים בזה העולם הוא ע"י שהרשעים מכריעים אותם להיות נידון כלל העולם לרעה שהעולם נידון אחרי רובם. א"כ אין משפט מעוקל שבא על הרשעים עונש שהיה ראוי לבוא להצדיקים וכן מחמת שהרשעים בודאי היו נידונין ע"פ מעשיהם לרעה בעוה"ז רק מחמת שהצדיקים מכריעים אותם להיות נידונין לטוב ובלא"ה א"א לרשע לבוא למחוז חפצו חלקו בג"ע מחמת שצריך להזדכך תוך גיהנם עבור שעשה לכן אין עול שמקבל לפי"ז הצדיק חלק ג"ע של הרשע ויש לכוין בזה (בישעיה נג) לכן אחלק לו ברבים כו' ואת פושעים נמנה כו' כלומר לפיכך מגיע לו חלק של רבים בג"ע משום שנמנה כאן עם פושעים שהכריעו את הצדיק לרעה כנ"ל וכן כתיב שם לעיל מזה מוסר שלומינו עליו כו' פירוש השלום אשר סר עלינו הוא ע"פ הכרעות הצדיקים ולכן כתיב שם לקמן ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו על לא חמס עשה ע"ש הכל כמו שביארנו מחמת שטובה של הרשעים באה מחמת הכרעות צדיקים ולהיפוך רעה שבאה לצדיקים הוא ע"י הכרעות הרשעים לכן אין משפט מעוקל שזה נוטל חלקו בג"ע ורשע נוטל חלקו בגיהנם נחזור לענין הפרשה שיש לנו לפרש ע"פ הקדמה זאת כי יש לדקדק למאי אמר תחילה בדרך כלל כולכם ואחרי כך פורט ואומר כל איש ישראל גם יש לדקדק שמתחלה אמר לשון רבים ולבסוף אמר לעברך לשון יחיד והיה לו לסיים לעברכם בברית כו' לשון רבים ולפי הערה הנ"ל יש לפרש דידוע פלס ומאזני משפט ביד ה' וכן נאמר (עמוס ז') הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך וכמאמר רז"ל כובש או נושא כלומר אחרי ששוקלין המצות והעבירות בכף מאזנים והקב"ה נושא את כף העבירות בכדי שיכריע המצות למטה או נושא כף המצות להכריע וזה ידוע שכל ענין אשר שוקלין על משקל מאזנים או באנך הנקרא (בעזמען) נותנין הסחורה בכף אחת והמשקל בכף שני ורוצים להשוות הסחורה במכוון עם המשקל שכל זמן שא' מהן מכריע אין המשקל עדיין בצמצום רק בזמן שעומדים שני המאזנים בשוה בלי הכרעה א' על חבירו אז נתברר בירור דבר עסק המשקל וזהו נקרא נצב שבעת שנצמצם המשקל מכוון נגד הסחורה אומרים שכעת נצב המאזנים שוה בשוה ונגמר עסק צורך המשקל וא"כ יש לפרש כך ענין הפרשה שאומר לנו עיקר מוסר השכל מה דאי' בסוף פ"ק קדושין הנ"ל שיראה האדם כאילו כל העולם שקול והוא שקול מחצה חייב ומחצה זכאי ונמצא עולה עסק מצוה לענין עצום ונורא שמכריע עצמו וכל העולם לזכות וכן להיפוך עבירה אחת שיעשה יכריע בה עצמו וכל העולם לחובה ולכן קאמר הלא תדעו שמהראוי להעלות בדמיונכם שאתם נצבים כלומר על משקל כף מאזנים שהוא ניצב בשוה שיש מחצה עבירות ומחצה זכיות ואומר הן כולכם היינו שעולם בכלל נידון אחרי רובו וגם פרט כל איש ישראל ג"כ כעת יהיה דומה בעיניך שמאזנים שלהם המה בניצב בשוה. ונמצא אתה היחיד במעשיך תוכל להעביר את הכל או לטובה היינו לעברך בברית ה' אלהיך שהוא לטוב כנ"ל אם תעשה מצוה או להיפך אם תעשה מעשיך רע תוכל ג"כ להעביר כל העולם לחובה היינו באלתו כו'. עוד אמרתי לעורר תוכחת מוסר בפרשה זו הנקראת קודם ר"ה דהנה ספרי מוסר הביאו מה דאיתא במדרש דבכל קרבנות כתיב והקרבתם עולה כו' הן בפסח ובסוכות ושבועות ור"ח ואפילו ביוה"כ כתיב והקרבתם אבל במוסף ר"ה כתיב ועשיתם עולה בא להורות שבר"ה על יום הדין יעשה אדם א"ע עולה ולכן אמרו שמתענים ד' ימים קודם ר"ה כמו קרבן דצריך ביקור ד' ימים מקודם ונראה לי לפרש הדבר דהנה ר"ה כתב בו יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום תבירא דתרועה לשון שבירה הוא וידוע מאי דדרשו רז"ל (בסנהדרין פ"ו) על קרא דזבחי אלהים רוח נשברה דלב נשבר מתקבל לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות ועדיף מקרבנות דאם מקריב עולה רק שכר עולה בידו וכן מנחה שכר מנחה אבל זה עולה כמו שהקריב הרבה קרבנות ע"ש וניחא דבר"ה כתוב ועשיתם משום דהא יום תרועה יום תבירא ותוקעין בשופר כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר ועם לא יחרדו ועושין כל זה בכדי שיגיע אליהם הכנעה ושברון לב ופחד יום הדן וחרדות עבירות שעשה וכאמור כי עוני אגיד אדאג מחטאתי ובכל עצב יהיה מותר ואז צריך לשום עיניו דין וחשבון שיעלה עליו ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואף לזכור יום המיתה יום המר והנמהר ולהיות בהכנעה ונמוכי רוח עי"ז ולפי"ז מדוקדק ענין המדרש ועשיתם עולה כלומר בר"ה מהצורך שיהיה אצל כל אדם יום תבירא ובפרט ע"י רדת השופר יהיה נמוכי רוח כמו דדרשינן (בפ' ו' דסנהדרין) דנמוכי רוח גדול לפני הקב"ה מכל הזבחים וילפינן מקרא דלב נשבר ונדכה ומקרא דזבחי אלהים כו' ע"ש וידוע דרוח נמוכה בא על האדם ע"י שיעלה על זכרונו יום המיתה אשר אחריתה כיום מר כמו שהאריכו ספרי מוסר מחרדת המות אבל בעו"הר הוא השטן הוא היצ"הר מטעה לבות בני אדם כל כך עד אשר אין במות זכרך וכמו שדרשו רז"ל (בפ"ב דשבת) מאי דכתיב כי אין חרצובות כו' אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאין חרדן ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם והיינו דאמר רבה מ"ד זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכוחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה ועוד דרשי' בפ' מי שמתו כי החיי' יודעים שימותו והמתים אינם יודעי' מאומה הצדיקים יודעים מפרש"י שנותנין אל לבם יום המיתה וחרדין מלעשות עבירות והרשעי' עושין עצמם כאילו אינם יודעי' מאומה ממיתה ואינן פורשין מעבירה ע"ש ואמרו בפ"ק דברכות רגזו ואל תחטאו כו' לעולם ירגיז את יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה וע"פ שבארנו שבר"ה צריך להיות בהכנעה ורוח נמוכה עד שיהי' עי"ז נחשב כקרבן מזבחי אלהים רוח נשברה וענין זה א"א לאדם להתעורר אליו אם לא ע"י שני עיקרים הללו היינו הזכרת יום המות וחשבון בוראו וכמאמר התנא הסתכל בשלשה דברים כו' היינו לאן אתה הולך ולפני מי עתיד ליתן דין וחשבון שהכל גלוי לפניו את כל זה מהצורך ליתן אל לבו בימים הללו שיום הדין הגדול ממשמש ובא אחיי ורעי על זה נאמר קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אמרתי להעלות בדרושי לרבים את כל מה אשר ת"ל עולה על רוחי תמיד בכל עת ובכל זמן ובפרט וביחוד בעת וזמן הזאת רי כפי הנראה אני הגבר איש כמוני מהראוי להיות מפחד תמיד מענינים הללו יותר מכל העדה הקדושה הנאספים כעת במעמד ומצב הזה. ויום המיתה ראוי להיות לפני לזכרון בין עיני אחרי אשר ת"ל זקנתי באתי לכלל ששים בשנה דהאידנא ובן ששים לזקנה ולמשל שלטון אחד שנותן הקפות לבני אדם על זמן ידוע איזה שנים מעת קבלת הקפה עד ערך שבעה שנה זה וודאי מי שקרב לפניו הזמ"פ מפחד תמיד כי יבוא הנושה לקחת במה ישלם לאפוקי מי שזמן פרעונו רחוק עדיין אינו חושש כ"כ. ועוד מי שיש לו סחורות ואיזה חפצים אינו חושש כ"כ שחושב כשיגיע זמנו לפרוע אף שלא יהיה אצלו מזומן ימכור חפצו או סחורותיו ויעשה בדמים לשלם את נושיו אבל מי שאין לו אפילו סחורות וחפצים דואג לנפשו הרבה עד מאוד כן אנכי בדמיוני יש לי לדאוג מפחד יום המות שקרוב לזקנים קצת יותר מלנערים ועוד שאין לי סחורה וחפצים הוא סגולות מצות ומע"ט ובמה אשלם את נושיי בשעת דין וחשבון ממלך גדול ונורא. כי ידוע איש נגעי לבו ומכאובו כאמור כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. ובפרט שהעולם מחזיקים אותי לת"ח וידוע מה שדרש רז"ל על קרא דתגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם דאצל ת"ת שגגת תלמיד עולה זדון ואמרו בפ' בתרא דסוכה כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו אחרי שמחזיקים אותי לאיש ידוע ממילא מתגבר לעומת זה היצה"ר עלי. ואף שידעתי באמת ובתמים שאין בי כלו כמו שנראה חזותי אצל ההמון והלואי שיעלה ערכי עלי למחצה שליש ורביע מכל מקום היצה"ר למראה עיניו ישפוט והוא עושה את שלו לנהוג את מלחמתו במערכה לפי ערך אומד של האדם אצל כלל בני אדם. והענין בדרך משל איש א' שאין מעמדו גבוה כ"כ כמו כלל עשירי העיר ובעיני ההמון הוא אמור וכמו שאמרו יש מתעשר ואין כל. ובעת שעושין שמאים על איזה נתינה הערכה על כלל העיר שיתן כל אחד לפי ערכו מעלין על האיש ההוא בדמים נתינה מרובה כמו על שארי עשירי העיר אף שאין בו אפילו שליש ורביע ממה שישומו אותו השמאים. שהשמאים למראה עיניהם ישפוטו וכמו שהאדם יראה לעינים בעיני כלל העיר. כמו כן הענין במעשה יצה"ר שמתגבר על האדם לפי ערך גדלו של האדם כמו שנאריך בעזה"י לפנינו בזה אבל הוא אינו רואה לפי אמיתות עצמותו של האדם אלא כפי ערך אמוד שלו בעיני הבריות ואמרתי לפרש בהערה זו מאי דאמר שמואל לשאול (בשמואל א' ט"ו) בזמן שבא להוכיחו את אשר עבר מאמר השי"ת שהחיה את אגג ובא שמואל לומר לו איך שעבור זה יקרע ה' מלוכה ממנו ואמר שמואל לו הרף ואגידה לך את אשר דיבר ה' אלי הלילה והתחיל בזה הפסוק ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל. ולכאורה לא נתבאר מאי ענין זה לגוף התוכחה שהוכיחו במה שהמרה פי ה' ונראה שכיון לדברינו הנ"ל כי אמר לו שמואל איך שהוא צריך להיות שליט ומושל ברוחו יותר מכל האדם כי אף שכל האדם הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו לפי ערכו ולפיכך אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו יצרו דייקא ותמיד הייתי חוקר ע"ז דלכאורא מוכת דיצה"ר ג ביר מפורסם עד שאמרו שהכובש אותו לגבורה יחשב דרך משל מלכות רייסן בעת שכבשו למלכות פולין אזי לא היה נחשב לגבורה מחמת שמלכות פולין עצמם לא היו מפורסמים לאנשי גיבורים. אבל אחרי שכבשו מלך פראנצויז היה ניכר למלכות רייסן לפרסום גבורה בכל המדינות מחמת שמלך פראנצוז היה גיבור גדול ואעפי"כ התחזק מלכות רייסן נגדו ונצחו אבל מה שנחשב לאדם להיות נקרא גיבור כשכובש יצרו עדיין לא נודע אי' הן גבורותיו של יצה"ר עד שמהראוי להיות נקרא מי שנצחו מפורסם לגיבור. וכמה שמות חשבו ליצה"ר (בפ"ה דסוכה) ולא קראו בשם גבורה ואפשר הוא חלוש אף שהוא חסטין ומקטרג אנו רואין כמה אנשי' רעים וחלושים בטבעם למאוד והמה מפורסמים לרשעים אולם מצאתי תלמוד מפורש גבורה מפורסמת אצל יצה"ר אשר לפי"ז באמת לגבורה ידוע וניכרת יחשב הכובשו. והוא בפ' בתרא דקדושין איתא שם במעשה דרב עמרם חסידא בהני שבוייתא דאסקינהו לאיגרא דרב עמרם בהדי דקחלפא חדא מהני שבויתא שהיתה יפ"ת נפל נהורא לחדר שהיה ר"ע שם שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוה יכלין בי עשרה למדלייה דלייה לחודא סליק ואזיל כי מטא לפלגא דדרגא אפשח כו' פירש"י אפשח הרחיב רגליו לעמוד בחוזק להתגבר על יצרו ע"ש א"כ מבואר גבורות היצר שע"י שהתלבש בו היצה"ר היה יכול לטלטל דרגא שהיה כבידה הרבה יותר ממשאוי עשרה בני אדם. לכן שפיר אמרו דלגבורה נחשבת שיתחזק בכוחו כ"כ להתגבר על היצר ואמר איזהו גבור הכובש את יצרו שהוא גבור מפורסם גדול וזה מתחזק לכובשו. וכדמסיים בעובדא הנ"ל דנפיק היצר מיניה כי עמודא דנורא ואמר ליה ר' עמרם חזית דאת נורא ואנא בשרא ואנא עדיפא מינך א"כ הן הן גבורותיו של אדם להיות נקרא ונחשב לגבור במה שכובש בשר את האש. ואפשר לפרש ע"פ דרוש דזהו ענין עצמו העיר את רוחו של רב עמרם לפרוש מאותו מעשה ע"י שראה שהיה יכול לטלטל את הדרגא כבידה מאוד יותר ממשא עשרה בני אדם. הוכיח עי"ז שהוא בעצמי ערכו עליו יקר מאוד בקדושה כמו שאמרו כל הגדול מחבירו יצרן גדול ממנו ובודאי איש אחר שלא עלה במעלות הקדושה למעלה למשכיל לא היה עולה ג"כ התגברות היצר בערך הזה לישא עליו משא יותר מעשרה וכמבואר שם (בפ' ה' דסוכה) בעובדא חדא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לאיתתא למחר נקדם וניזל לדוכתא פלן אזל אביי אבתרייהו ואפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסא לסוף אזלי כל חד לדוכתיה ולא עבדי איסורא הוה אביי קמצער נפשיה אמר אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקמיה נפשיה מלמעביד איסורא בהליכתו בדרך יחידות עם אשה ותלה נפשיה בעיברא דדשא תנא ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כלומר אל תצטער ע"ז אף שבאמת אתה חינך יכול לעמוד על עצמך אעפ"כ אותו האיש שפיר היה יכול להתאפק מלחטוא משום שערכו עליו נמוך מאוד ממילא אף היצר אינו מתגבר עליו כלל אבל על אביי בוודאי יצרו גדול ביותר לפי ערך מעלות מדרגתו והיה מתגבר עליו בפשיטות כשהיה מתייחד עם אשה תלתא פרסא ולא הוה מצי לאוקמיה אנפשיה משו"ה מלחטוא וע"י אמירות ההוא סבא נחה ושקטה צערו של אביי שהיה מצטער שהיה מעלות איש הזה יותר ממנו וא"ל האי סבא שלאו הכי הוא ואדרבא איפכא שע"י שנראה שיצר האיש ההוא לא התגבר עליו לעבור עבירה מוכח שמדרגתו בקדושה נמוכה ושפילה במעלה מאוד ואביי קיבלה האי סברא מהאי סבא דאיתא שם מקודם דאמר אביי עצמו ובת"ח מתגרה יותר מכולן וע"כ דהאי אמרה אביי בתר דשמעיה מהאי סבא דאי הוה אמר מקודם לא הוה מצטער על האי עובדא הנ"ל. וע"פ ענין הזה אמרתי לפרש מאי דכתיב (באיוב ב') ויהי היום ויבואו בני אלהי' להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם להתייצב על ה'. וכבר העליתי לדקדק דהיה לו לומר ויבואו בני אלהים והשטן להתייצב על ה'. גם הלשון בתוכם אינו מדוקדק כ"כ דהיה לו לומר ויבוא השטן עמהם או ביניהם. ונראה לפרש ע"פ מאי דפירש התרגום וגם רש"י מפרש כך שהיה ר"ה ע"ש וידוע מאי דהבאתי בשם מדרש דדריש מקרא דועשיתם עולה ולא כתיב והקרבתם שיראה כל אדם להיות נעשה בעצמו כולו עולה בקדושה וטהרה כל מה דאפשר וכנ"ל ויבוא גם השטן כו' דהנה וודאי לאו כל א' וא' עולה במדרגה אחת אלא כ"א לפי כוחו לפי יכולתו להזדכך א"ע בטהרה אולם בדרך כלל כ"א מתאמץ לעלות במרכבתו לקדושה כל מה דאפשר אבל יצה"ר את זה לעומת זה עשה אלהים כל הגדול מחבירו יצרו גדול עליו וכפי ערכו שמתאמץ להיות נכנס בגדר קדושה וטהרה מתגבר עליו יצרו בערך הזה ממש. והתיו"ט בפרקי אבות מביא בשם הקדמונים לפרש מאי דקחשיב בין עשרה ניסים שלא אירע קרי לכוה"ג ביוה"כ דלכאורה אין זה נחשב לניסא כ"כ דלא ימלט לכמה בני אדם לאלפים ורבבות שנמלטים מדבר הזה ומפרש דדוקא אצל כה"ג היה נחשב לנס גדול משום דכוה"ג היו מפרישין אותו שבעה ימים בקדושה וטהרה בכמה מעלות זו על זו וממילא לעומת זה מתגבר עליו היצה"ר להכניסו לטומאה כל מה דאפשר וכאמור צופה רשע לצדיק שהיצר מתגבר עליו כל יום רק ה' לא יעזבנו הקב"ה עוזרו להיות נמלט ממנו [ויש לפרש צופה רשע לצדיק כלומר שצופה עד כמה מתצדק האיש לפי ערך הזה הוא מתגבר להמיתו ואפשר דמשו"ה אמרו (ביומא פ"ז) דנפיק מבית ק"ק ע"ש שבוחר במקום קדושה ביותר וזהו דכתיב יגער בך השטן יגער בך הבוחר בירושלים] וא"כ לנס גדול נחשב זאת שהקב"ה ברוב חסדו היה בעוזרו של כה"ג שלא יטמאו היצה"ר באותו שעה ואותו זמן שהיצר הוא בתכלית ההתגברות. לעומת שהכה"ג מתאמץ לעלות במעלה יתירה על כלל ישראל והכהנים וע"י נס ועזר השי"ת ניצל תמיד הכה"ג מדבר הזה ע"ש. וא"כ מפורש דבר הזה בקרא שבני אלהים היינו כלל ישראל מתאמצים כא"וא לעלות במעלות האולם קדושה וטהרה שיהיה קרובים למעלות אלהים אתם. ויבוא גם השטן בתוכם להתייצב על ה' כלומר שהשטן נכנס בתוכם לפי ערך כ"א שהתייצב על ה' וכל מי שגדול בהתייצב מעלות אלהים גם השטן מתגבר עליו בערך הזה את זה לעומת זה. ולשון בתוכם ולא אמר עמהם יש לפרש ע"פ מה דאיתא (בפ"ה דסוכה) ר' הונא רמי כתיב כי רוח זנונים התעם וכתיב כי רוח זנונים בקרבם ומשני בתחילה התעם ולבסוף בקרבם ע"ש. ולכן אמר ויבא גם השטן בתוכם כלומר בקרבם והשטן ג"כ נכנס בקרבם להתאמץ להתייצב על ה' כלומר לפי ערך של כ"א שנכנס בקדושה מתגבר עליו גם השטן בערך זה ומדוקדק תיבה גם השטן דשטן מתגבר ג"כ לפי מה שעלה כ"א על מעלות אלהים וכנ"ל דיצה"ר גדול אצל הכל לפי ערך מעלתו וכעובדא דאביי הנ"ל:

[ובזה יש לכוין מאי דאיתא במדרש (פ' נשא) ענין המבואר בחלק (ק"ד ע"ב) וכך איתא שם בקשו לצרף את שלמה לאלו שאין להם חלק עוה"ב כו' יצאה אש מקדשי הקדשים ובגמרא איתא אש מהשמים ע"ש כלומר שרמזו להם על יצה"ר כדאיתא ביומא (פרק בא לו) דנפיק כי גוריא דנורא מבק"ק ע"ש. וזה ע"ד דהשיב מנשה בחלק (ק"ב ע"ב) אי הוית התם כו' ע"ש ושלמה היה בתכלית הקדושה כדאיתא בזוהר שהשלים סיהרא בשלמותא ולכן גברה עליו יצה"ר מבית ק"ק]:

נחזור לענין עובדא דר' עמרם דנראה דזה עצמו החזירו למוטב מעלות הסולם היה המדרגה של משא יותר מעשרה ב"א ומבלה הוא בעצמו ראה התגברות היצר נגדו מזה הכיר הוא את עוצם מדרגות הקדושה התקוע קבוע בו זאת זה לעומת זה כנ"ל. לכן פירש א"ע מגוף המעשה וכמו שפירשו המפרשים מאי דאיתא בילקוט חטא חטאה ירושלים חטאה בכפלים כו' ומאי ענין כפל אם חטאה הרבה היה לו לומר חטאה הרבה אבל הענין הוא שכל חטא ניכר יותר לאשמה גדולה לפי מעלות ומדרגות הנפשות החוטאים ד"מ אנשי חיל פשוט ישתכר כשיכורו של לוט עד אשר סחוב והשלך בחוצות ובשווקים לא גדלה עונש אשמתו כ"כ כמו אם שרי עשרות וביתר שרי מאות או שרי אלף שיעשה כמעשיהו גדול עונו מנשוא ומפרשים בזה מאי דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם פי' שהחטא לפי דרגות האדם ומסיים הקרא ואשמה הנפש ההיא כלומר שהאשם לפי ערך הנפש הוא. וזהו שביארנו שהתגברות של טילטול דרגא של משא עשרה בני אדם הוא שהחזירו למוטב אחרי רואו מעלות עצם גדולות עצמותו מערך התגברות היצר נגדו ע"כ נתן אל לבו אם איש כמותו יעשה כזאת עד כמה יגדל עוונו מנשוא וכמו שאמרו (יומא פ"ו) היכי דמי חילול השם אמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ע"ש וברמב"ם (פ"ח) מיסודי התורה ואפשר לפרש בדרך זה מאי דכתיב כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד כלומר מענין פשעי אני יודע ערכי ומעלותי באיזה מדרגה אני ע"י שאני רואה התגברות של היצה"ר נגדי וכעובדא דאביי וכעובדא דרב עמרם חסידא שהתגבר נגד בערך משא יותר מעשרה בני אדם ולכן אמר כי ע"י פשעי אני אדע מדרגיתו משום שחטאתי נגדי תמיד כלומר לפי ערך מעלות קדושה התקיע בי הוא מתנגד לעומתי כנ"ל וע"י שראה רב עמרם כל זה חזר מזה שחטאו יהיה בכפליים כמו שפירשו שירושלים לפי ערך גודל מדרגתה נחשבה חטאיו בכפליים הרבה כמו שביארנו שאותו מעשה עצמו כשיעשה שר גדול גדלה אשמתו בכפליים הרבה מאשר היה עושה זאת אנשי חיל משוט. ואפשר לפרש מאי דאיתא שם בעובדא דר' עמרם כי מטא לפלגא דדרגא כו' כלומר כאשר על רעיונו סליקו פלגא דדרגא כמו דכתיב (בשופטים) בשירת דבורה לפלגות ראובן גדולי' חקרי לב ע"ש כלומר כאשר חשב בדעתו ענין הפלגות משא דדרגא או הפלגות דרגא שלו דלפי ערך הזה מוכרח שהוא בעצמו במדרגה גדולה עד מאוד לפיכך חזר מזה העון ומה שאמר טרא בי עמרם ולבסוף שהשביע ליצר דנפיק מיניה כי עמודא דנורא הוא ע"פ מה דאיתא ביומא (פרק בא לו) בעובדא דאנשי כנה"ג דאימסר לידייהו יצרא דעבודת כוכבים איתא שם דנפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים ע"ש חזינן דדמותו של יצה"ר היא כנורא משו"ה נפיק מיניה דרב עמרם ג"כ כנורא ולבסוף אמר חזית דאת נורא ואנא בשרא ואנא עדיפנא מינך נראה דבאמת מוכח מזה מאי דדרשו (פ' ה' דסוכה) דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו שיצה"ר מתגבר על האדם ולולי הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו בשום אופן ע"ש, וכאמור כאן איך יעמוד בשר נגד אש להתחזק נגדו אם לא כי ה' בעוזרו ונראה לפרש בזה פסוק באיוב (יט) מבשרי אחזה אלוה כלומר מבשרי שהוא מתחזק על האור אני אחזה שאלוה הוא עוזר לי: הארכתי מענין לענין באותו ענין ועתה נחזור לענינינו במאי דאנו עסוקים בו דזה היה תוכחת שמואל אל שאול דאחרי היותך מלך וראש שבטי ישראל מהצורך לך להיות זהירות וזריזות ביותר מערך זהירות שארי בני אדם כי אצל שארי בני אדם כאיש גבורות היצר נגדו כערכו וכדמוכח מעובדא דאביי וההוא גברא ומי שאינו תקוע בקביעות טהרה וקדושה כ"כ לא מתחזק היצר נגדו כ"כ. אבל איש כמותך אף שאתה יודע ערכך וקטן אתה בעיניך מ"מ אחרי שאתה ראש שבטי ישראל לערך גדול בעיני ההמון מתחזק עליך היצר לפי ערך הזה וכאמור מהמשל שיש מתעשר ואין כל שהשמאים מעלים עליו בדמים בשעה שעושין שומא על נתינות לפי מה שהוא מוחזק לעושר אף שבאמת אין בו ערך ההוא שמעריכין אותו את כל זה אמרתי לקיים בי קשוט עצמך להעיר בתוכחתי בזה שאין ידוע ערכי הלא מצער הוא עלי אעפי"כ אני מפחד תמיד ממלחמת היצר אשר מתגבר עלי לא כאשר אמיתות ערך עצמותי אלא לפי מה אשר אני מתראה לבני אדם אשר יראה לעינים עשר ידות פעמים ככה יותר ליותר ממה שיש בי ועוד כל כללי ת"ח בעוה"ר יש עליהם דין וחשבון יותר מהמון עם מחמת ביטול תורה אשר א"א להמלט מזה כלל ה' יצילנו אבל כלל דהמון עם אין להם עונש בזה אשר המה אנוסים ורחמנא פטרו:

כך מהראוי להעלות על לבן של כלל הת"ח ויודעי ספר שבדור להיות בהכנע לבם אל שעת יום הדין מפחד יום המיתה ודין וחשבון עד אפשר שאפילו אחד מהמין חוטבי עצים ושואבי מים טוב ממנו ולעומת זה להיפוך כ"א מכלל המון בית ישראל ראוי להעלות על לבו עליהם נמוכי רוח ולב נשבר על שעת יוה"ד ושיחשוב שבודאי כל ת"ח ויודעי ספר אשר עוסקים עכ"פ בתורה ובמצות וחתם המדע ואור שבה מחזירן למוטב משא"כ רוב המון עם אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם. וענין הזה מבואר באריכות בספר חובת הלבבות בפ"ו) משער הכניעה כשאדם רואה איזה חכם יותר ממנו ראוי לומר שהוא ירא אלהים יותר ליתרון חכמתו ואם קטן ממנו ראוי לומר שחשבונו יהיה קל מחשבונו ביוה"ד מפני שהוא שוגג במעשיו ואם גדול ממנו בימים ראוי לומר זכיותיו רבים לפי שניו ואם קטן ממנו ראוי לומר כי עוונותיו מועטין לפי שניו ואם בערכו בימים ובחכמה ראוי לומר אולי לבו לאלהים טוב מלבי מפני שאני יודע במה שקדם לי מן העוונות ואיני יודע מה שהיה ממנו ואם הוא יותר עשיר ראוי לומר שמצאה ידו בעשרו בצדקה וכדומה לעבודת בוראו ואם הוא דל ממנו ראוי לומר כי הוא טוב ממנו מפני שהוא דכא ושכל רוח בעבור דלותו ע"ש זהו לענין דין שמהראוי להעלות שכל או"א טוב ממנו ועליו יותר מתוח פחד דין וחשבון הבורא יותר מעל חבירו ואף לענין יום המיתה אף שהארכנו שלזקנים ראוי להיות זכרון יום המיתה יותר מלנערים. אולם יש לומר להיפוך וכדאיתא סנהדרין (דף כ"ב ע"ב) וכבר היו מהלכים משה ואהרן ונדב ואביהו מהלכים אחריהם ואמרו מתי ימותו זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להם הקב"ה נפישי גמלא סבא דטעיני משכא דהוגני כלומר בנמצא יותר עורות קטנים מגדולים ע"ש א"כ יש סברא שנערים יפחדו יותר מזכרון המות וכן האריך בעל חובת הלבבות בשער חשבון הנפש (פ' ט"ז) שהמיתה היא קצובה פתאום מבלי הקדמה וידיעה בדבר ולא רמז ולא מועד שיהיה בטוח מהיותו בו איננו מתעכב מבוא בכל חודש מחדשי השנה ולא ביום מימות החודש ולא בשעה משעות היום ואיננו בא בימי הזקנה מבלעדי הבחרות והגערות והילדות והינקות אך הוא קורא את החיים בכל זמן ובכל מקום ע"ש. על זה הדרך מהראוי להעלות על לב כל או"א ומדרך משל הרבה בני אדם הנתפסים ח"ו תחת דין ומשפט מדיני נפשות מטבע של בני אדם הוא שכ"א דואג ומפחד לנפשו וחושש לומר ח"ו עליו יעבור יותר הפסק לרעה מעל חבירו שחושב אפשר חקירות ודרישות של חבירו היה יותר טובים מחקירות ודרישות שלו ובפרט בזמן שנקראים על קריאות הדעקרעט שנגמר אז מתגדל להתגולל אימה ופחד על כל או"א אולי ח"ו הוא נתפס למות ועונש יותר מכולם כן מהראוי להיות אף שהתנא הזהירנו על כל יום שיסתכל האדם לאן הוא הולך ולפני מי יתן דין וחשבון בפשיטות מהראוי להיות אזהרה כפולה ומכופלת בשעת מעשה יוה"ד הגדול והנורא הבא עלינו לטובה אשר כל הבריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו' מי לא יפקד את עצמו בעת וזמן הזה אולי ח"ו עליו יעבור קו משפט מות אף בעסק דין וחשבון ע"פ המבואר שכל אדם יחשוב אולי ח"ו הוא מיעט בעבודת הבורא יותר מחביריו והוא חטא נגדו ית' יותר מאחרים ומצינו שיעקב ירא שמא יגרום החטא ואמר שקטונתי מכל החסדים כו' כמו שפירש"י ע"ש. ומצינו בפ' שני דב"ב במיתות ר' אדא ב"ר אהבא דכמה אמוראי' אמרו כ"א אנא ענישתי' ע"ש דמפ' התוס' דכ"א היה מתאונן אולי חטא הוא במיתתו ואמר שהוא החוטא ע"ש ועוד איתא בפרק שלישי דנדה (דף ל') ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ע"ש. והוא כשתכיר גדולות הבורא יהיה עבודתך מועטת מאוד] ויש לבאר כל זה דרך תוכחה בפ' אתם נצבים כו' כלומר אין נצב אלא על דין ובשעת הדין ראוי שכ"א ראשיכם וזקניכם כו' כל איש ישראל מחוטב עציך כו' כ"א ראוי להיות בהכנעה ורוח נשברה כאמור זבחי אלהים כו' ובשעת יוה"ד מהצורך לעשות עצמו קרבן ע"י רוח נשברה כנ"ל יחשוב כל אחד לעברך בברית ה' כלומר יחשוב שהוא עובר ברית ה' היינו דין וחשבון חטאים ועונות שיש עליו יותר מכולם ובאלתו כו' היינו יום המיתה שמא ח"ו יפקוד עליו יותר מחבירו ומרומז במקרא כפי מה שביארנו שראשים ות"ח יחשובו כי ההמון עם אפילו חוטב עצים טוב ממנו והוא בכלל עובר הברית ויתפוס ח"ו באלתו כו' וכן חוטב עצים וכל איש ישראל יחשובו להיפך שהוא בכלל עובר הברית וכמו שהארכנו דברים בזה לעיל אשר עפ"ז כלל ישראל יבוא בהכנעה ויהיה נעשים קרבן ע"פ רוח נשברה:

עוד אמרתי לפרש כל המשך הפרשה בדרוש נכון ומתקבל לתרץ כמה דיקדוקים אשר יש לדקדק בכל הפרשה ולכאורה כולו מוקשה הוא תאי דקאמר למען הקים אין לו קישור אלמעלה [ועיין בפירש"י ובשפתי חכמים שם] דהאי למען הקים לא קאי אמה שכרת ברית דמפורש אח"ז טעם הברית משום שמא יש בכם משפחה וכו' ע"ש לכן מפרש"י דלמען הקים הוא טעם למה נכנס הקב"ה לטרוח עליכם כ"כ ע"ש וא"כ קשה דהיה לו מתחילה לפרש פן יש בכם כו' טעם אכריתוח ברית ואח"כ היה לו לומר למען הקים. עוד קשה מאי דקאמר עוד כי אתם ידעתם כו' ותראו את שקוציהם כו' אין לו קישור לכלל הדברים האמור מקודם וגם על האמור לחטה אין לו המשך דאחרי אשר הכתוב מגנה אותם איך שהם שקוצים וגילולים איך שייך לומר שעי"ז יפנה לבב אנוש לעבוד אותם. וביותר מכולם יש שני דברים מחוסרין הבנה בפרשה דאמר והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך כו' משמע שע"י שישמע האלה עי"ז יתברך לומר שלום יהיה לי. גם מה דאמר למען ספות הרוה את הצמאה אינו מובן ורש"י פי' ע"פ התרגום אבל אינו מתבאר על פשוטו ואמרתי לבאר הכל בהמשך וסדר נכון כל הפרשה כולו ונקדים שידוע ומפורש בכתובים שהקב"ה אומר החפץ אחפוץ במות כו' כי אם בשובו מדרכיו וכבר הארכתי ביאור בזה דרוש ארוך ואקצר כעת וכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש בנו ה' אלהיך מיסרך והוא ע"פ משל כשאדם אחר חטא נגד חבירו או מזיק לו איזה כלי יקרה לוקח מאדם ההוא נקמה עבור זה שמייסר אותו לפי הענין ועיקר הנקמה הוא על לשעבר אבל כשבנו יחידו חביבו עושה לו איזה היזק כנ"ל אף שג"כ מייסרו עבור זה אבל ידוע שגם ענוש לצדיק לא טוב וקשה לאב לייסר את בנו אהובו עכ"פ הוא מוכרח לייסרו נגד רצון עצמו אבל לא יעשה דרך נקמה על לעבר אלא חושש שאם לא יענש אותו ירגיל א"ע עוד בכך אבל אם הוא היה מוחלט אצל אביו שבודאי לא יעשה עוד כזה כל ימי חייו בודאי לא היה מעניש אותו כי בודאי אביו מצטער בהענישו את בנו חביבו שעיקר מגמת וחשק אב להטיב לבנו ולא להריע ולפיכך אמר שהקב"ה מצטער אפילו מה שנשפך דמם של רשעים כאמור קלני מראשי כו' וזהו מאי דכתיב החפץ אחפוץ כו' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו כלומר דעיקר עונש שמעניש הקב"ה לישראל הוא אינו דרך נקמה אלעבר אלא כדי שלא ישוב עוד בדרך חטאים אלהבא ולא כמו שמעניש לאיש אחר דרך נקמה אלעבר ואין לו צער ממה שמעניש לאיש אחר לאפוקי בבנו הוא להיפוך כנ"ל ואמור במדרש פ' ראה לא לרעתכם נתתי לכם ברכה וקללה כ"א לטובתכם ע"ש כלומר שמיראת הקללה תשובו אלי ותטיבו דרכיכם ולא יבואו עליכם כי ע"י שידע כי כלתה הרעה וכי נחרץ משפט חרוץ ע"י זאת ישוב בתשובה שלימה לפני המקום וממילא יתבטל הגזירה מעיקרו וזהו הנאמר כי ברוע פנים ייטב לב כלומר ע"י רוע פנים שהקב"ה מראה בתוכחתו הכתובה ע"י זה יטיב לבו של אדם לשוב להקב"ה ולא יבוא הרעה כי אין הקב"ה חפץ במות כו' רק שישוב כו כמו התנהגות אב עם בנו כו' וזהו פי' הכתוב וידעת עם לבבך כו' כלו' כשידע לבבך כל עונש האמור בתוכחה יספיק לך מלבוא עיקר העונש והתוכחה כי חין הקב"ה חפץ בעונש דרך נקמה כמו שמעניש לאדם אחר שיזיק איזה חפץ אלא כמו שמעניש לבנו שהעיקר שלא ישוב עוד לחטוא ולהזיק וכנ"ל ולכן כשידע לבבך זאת תשוב לטוב ולא יבוא מעיקרו העונש עליך כי כאשר ייסר איש את בנו כו' ובפ"ק דחגיגה איתא כי מטי ר' יוחנן להאי קרא הוה בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר ולא יראוני אמר ה' צבאות עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו כלום תקנה יש לו עי"ש. אולם אף שר"י קבכי בהאי קרא מסיק שם בסוגיא רפואתה בצדה דאיתא שם לקמן אמר ר' חב"פ כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עוונותיו מיד שנאמר ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו מיד ע"כ א"כ חזינן דר' חב"פ מצא להפך את כל עיקר הכתוב מיגון לשמחה דר"י קבני על האי קרא והוא מצא שמחה עצומה בו שכל המתחרט בו מוחלין לו על כל עוונותיו מיד ע"ש וזהו דבר גדול אשר יתלהב לבות בני אדם להתחרט על עוונותיהם כדי שימחלו להם מיד ובזה יש לפרש נמי מה דכתיב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ומקשה בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא היא ע"ש ולפי הצעותינו מעיקרא לא קשה מידי ויתבאר ע"פ מה דאיתא במדרש שאלו לתורה ולחכמה ולנבואה נפש החוטאת במה תכפר וכולם לא מצאו תרופה עד אשר אמרו רשעים תרדף רעה ושאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה והענין יובן ע"פ הקדמותינו שבאם באנו לחשוב לעשות לעם משפט נקמה על החוטא כמנהג נגד רעהו אשר חוטא ומזיק לחבירו שעיקר הדבר הוא לנקום על לעבר לא נמצא שום תקנה לחוטא עד אשר תרדפו רעה כי נחת ינחת הניזק בעונש אשר יושם על החוטא והמזיק וינוח דעתו מזה ולפיכך לא מנאו תקנה לבן אדם נגד הקב"ה. אבל הקב"ה דן הדבר כאשר ייסר איש את בנו שעיקר העונש לא טוב וחפץ אביו לזה ואדרבא יש לו צער מעונש בנו יחידו. רק אם יחשוך שבטו ממנו אמרו חושך שבטו שונא בנו שעי"ז יצא לתרבות רעה מופרח האב לענשו שלא יוסיף עוד לעשות כמעשיהו להבא אכל לא מדרך נקמה על עבר כי אין דרך האב לנקום את בנו וממילא כשיעשה הבן תשובה גמורה וכמבואר בספרי מוסר עיקרי התשובה חרטה אלעבר ועזיבות חטא על להבא שמחליט בדעתו שלא ישוב עוד לכיסלה כשיעמוד האב על סוף דעת של הבן שלא יוסיף עוד לסורו בוודאי מונע ממנו העונש לפיכך אמר דווקא הקב"ה פסק לחוטא שיעשה תשובה ויתכפר לו על לעבר כי לא יחפוץ האל ממנו רק בשובו מדרכו על להבא ולא מדרך נקמה כנ"ל. וכמו שאמרו בפ"ק דחגיגה ולא יראוני הא עושה עבירה ומתחרט מוחלין לו כל עונותיו מיד שזהו עיקר חפץ ותשוקת האב כשמייסר את בנו שלא ישוב עוד לדרכיו להבא וזהו הנאמר (בקהלת ג') והאלהים עשה שייראו מלפניו כלומר החכמה והנבואה לא מצאו תקנה לחוטא אבל אלהים עשה זאת שאמר די שייראו מלפניו וכמו שאמר שם ולא יראוני הא ייראוני מוחלין לו מיד וזהו שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כלומר דתכחה אמרה חטאים תרדוף רעה ונבואה אמרה חטאים ימותו והתורה השיבה יביא קרבן אבל הקב"ה אינו שואל מעמך לא יסורין ולא מיתה ולא קרבן רק שיעשה תשובה להבא וכאמור שם ולא יראוני הא יראוני נמחל לו מיד היינו שהש"ית שואל מעמך ליראה כנ"ל [ראיתי בב"ר וילקוט שם על קרא דכתיב באדם ועתה פן ישלח ידו וכו' אין ועתה אלא לשון תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ע"ש א"כ מוכח דפסיקא ליה דהאי קרא קאי על תשובה וכן מביא ילקוט בדור הפלגה על קרא ועתה לא יבצר ע"ש] ושפיר נאמר וידעת עם לבבך כו' כלומר במה שידעת עם לבבך עיקר יסוד העונש וכמו שפירש"י (בפ"ג דברכות) החיים יודעים שימותו מפרש"י שם שנותנין אל לבם יום המיתה ומונעין עצמם מלחטוא והרשעים אלו המתים אינו יודעים מאומה שעושין עצמן כאילו אינם יודעים וחוטאין ע"ש ולכן אמר כי כאשר תדע עם לבבך כלל העיקר והעונש ממילא בא החרטה על מה שחטא ומקבל עליו עזיבות חטא שלא ישוב עוד בדרך הזה א"כ נתקיים האמור הא יראוני מוחלין לו מיד וזהו הנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד אשר זהו בכלל עיקרי התשובה שיתחרט לשעבר וימחול לו הקב"ה עי"ז לכל עוונותיו מיד דדוקא ולא יראוני כתיב כנ"ל. עכ"פ היוצא מכלל דברינו אלה שכלל רצועה ומקל יסורין ותוכחה אלות הברית הנאמרים בתורה לא נאמר הכל בדרך נקמה אלעבר אלא על דרך חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר ועיקר הוא בכדי להדריכנו בדרך טובה אלהבא אבל הפורעניות שהביא הקב"ה עבור חטאתם על אותם הכנענים והכשדים בוודאי הביא עליהם הקב"ה פורענות בדרך נקמה. ומצאתי לזה מקרא מלא דיבר הכתוב בפ' האזינו אם שנותי ברק חרבי כו' אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם כו' כי דם עבדיו יקם ונקם ישב לצריו כלומר מהכנענים כביכול עושה ה ב"ה בדרך דין ומשפט כמו שביארנו לעיל מענין אדם אשר חטא עד זולתו או מזיק לו וכנ"ל לפיכך אמר אצל כנענים אשיב נקם וכו' אבל אצל ישראל וכל המאמינים בו אינו כך אלא הכל בכדי שישובו מדרכיהם להבא ולכן אפשר שלא יבוא כלל עיקר הפורענות והתוכחה לכלל המאמינים אחרי אשר רואה הקב"ה ששב בתשובה שלימה וכאמור הא יראוני מוחלין לו מיד כי ע"י שרואה מקל הרצועה מתוכחה קו נוטה עליו ומתחרט אלעבר ומחליט שלא ישוב על להבא מוחל לו הקב"ה זהו הנאמר ברוע פנים שהקב"ה מראה לו יטיב לבו האדם לתשובה ונתבאר בזה מאי דאיתא ריש פ"ק דעבודת כוכבים דדרשו מאי דכתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עוונותיכם ומסיק משל לשני בני אדם שיש להם נושה אוהב לאחד ושונא לשני מאוהבו נפרע מעט מעט משונאו נפרע בבת אחת ע"ש ועיין במדרש שמביא לענין הזה משל לבן שחטא כנגד אביו עד שאביו נשבע להשליך עליו אבן גדולה ובא יועץ המלך ואמר שיתץ האבן על חתיכות קטנות ולהשליך עליו בכל יום תתיכה עד ששבועתך יתקיים ולהבן לא יזיק ע"ש ויובן בזה מאי שאמרו חז"ל סוטה (דף ט' ע"א) אני ה' לא שניתי ואתם לא כליתם מעולם לא הכיתי לבבל וצור ושניתי בהם אלא כביכול הקב"ה הכה אותם כלה ונחרצה אבל אתם המאמינים באלקים לא כליתים משום שהקב"ה נפרע מהם מעט כמו שנותץ את האבן על כמה חתיכות ומסיים חיצי אכלה בם חיצי כלו והם אינם כלים דמכה אותם בעונשים קטנים מעט מעט וכן אמר שם במדרש משל למי שנשבע לתת לבנו מאה מכות ואילו היה מכה אותו בפעם אחת היה מת אמר לו היועץ שיתן לו לפרקים מכה אחת עד ששבועתו יתקיים ולא יזיק לבנו ומדרש זה הובא בילקוט תהילים על פסוק דאל באפך תוכיחני ע"ש שמביא עוד משל למלך שכעס על בנו והיה לפניו אבן גדולה ונשבע שזורקה על בנו אמר אם זורק אין לו חיים מה עשה כתתו ועשאו לצרורות קטנים והיה זורק בו אחת נמצא בנו לא הזיק ולא בטל את הגזירה אבל על בבל וצור נפרע מהם בבת אחת וממילא הם כלים ולכן אמר שעליהם אני ה' לא שניתי להכות בה פעם שני משום דמכה אותם על חטאתם בבת אחת וממילא הם כלים ופלשתים אמרו שם (בשמואל א' ד') אלה האלהים המכה את מצרים בכל מכה במדבר כלומר שמכה הכל בבת אחת עד אשר אינו מהצורך לשנות בהם מכות עוד שהמה כלים לגמרי ואצל אנשים ישרים נפרע בדרך פקודה מעט מעט וממילא נשארו קיימים לעד ולעולם וגבי עגל כתיב ואכלה אותם כרגע ואח"כ כשנתרצה הקב"ה אמר וביום פקדי פקדתי [עיין בפ' חלק ד' קב ע"א) דאין לך פורענות שאין בה א' מך"ד בהכרע ליטרא מחטא עגל ע"ש] היינו פקודה לעונשים מעט מעט ובזה מתורץ קושית התוס' (סוטה ט' ע"א) ד"ה לא הכיתי כו' ע"ש ובמהרש"א בח"א שנדחק מאוד ולדברינו לא קשה מידי דכל הענין איירי באיזה מכה וגזירה שהקב"ה גוזר על האין מאמיני' אינה פוקדה על חלקים דחשונא נפרע בבת אחת משא"כ מהמאמינים נפרע הגזירה מעט מעט כנ"ל ועוד גם זאת הוא טעמא דמסתבר דעל הכנענים היה מביא הפרעות ע"פ נקמה כנ"ל משו"ה מביא עליה' בבת אחת על מה שחטאו לנקום מה' אלשעבר אבל ב"י שלא חפץ במות המת רק עיקר עונש המוסר הוא בכדי שישוב מדרכיו על להבא משו"ה פורע ממנו מעט מעט שאם רואה הקב"ה שבמעט עונש יטיב דרכו לחזור בתשובה ולהתחרט כמו שאמר הא יראוני מיד מוחלין לו [ועיין בספר חיקור דין פ"ט חלק א' שכתב לפרש מאי דאמר ז"ל מאריך אף וגבי דיליה ע"ש מאמר ארוך בזה]: וע"פ הדברים האלה אמרתי לבאר האמור (בירמיה ה') וכן כתיב (סימן ס') דחשיב שם עוונות שעברו ישראל ומסיים העל אלה לא אפקוד בם נאום ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי כפי הנראה תיבות אשר מיותר ודי היה לומר בגוי כזה גם קשה דמתחילה אמר העל אלה לא אפקוד משמע פקידה בעלמא וכדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים דמחמת שידעתי אתכם מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד מעט מעט כנ"ל. ובאמת כך משמע אף כאן דמסיים נאום ה' וידוע הוי"ה הוא מידות רחמים ואח"ז מסיים תתנקם נפשי מדרך נקמה ונראה לפרש דהקרא איירי בתרי מילי דלכאורה קשה דהיה יכול לכלול הכל כאחת ולומר העל אלה לא אפקוד ותתנקם נפשי נאום ה' אבל השתא דתרי מילי נוהו דמתחילה קאי ואיירי בישראל אחרי שעשו חטאות הללו א"א להיות שעל אלה לא אפקוד בם דאם לא יענוש אותם כלל שאת פנים לא טוב לא טוב לאחאב שהקב"ה נשא לו פנים בעוה"ז [עיין סוף יומא] וכאמור חושך שבטו שונא בנו וא"כ מוכרח הקב"ה לפקוד עליהם עוונותיהם ולפרוע מעט מעט בכדי שיטיבו מעלליהם על להבא ומסיים הכתוב ואם בגוי אשר כזה כלומר מחמת שהמה מאמינים באלקים אני עושה להם דרך פקודה אבל אם היה עושה חטאים הללו צור ובבל בוודאי היה עושה להם פורענות בדרך נקמה בבת אתת ומדוקדק מלות אשר שאיירי בבבל וצור ואמר אם בגוי אשר כזה כלומר אשר היה עושה כזה לא מהנקם נפשי בתמי' בוודאי כביכול היה מתנקם נפשי מהם להתפרע הרבה כאחת ולא היה שניתי בם מכותי רק הייתי מכה בהם כלה ונחרצה בפעם אחת והלא תראה (דשם בסימן ה') כתיב העל אלה לא אפקוד כו' ולא כתיב תיבות בם (ובסימן ט') איתא שם תיבות בה דכתיב שם לא אפקוד בם נאום ה' ולעומת זה יש שינוי אחר (דבסימן ה') כתיב ואם בגוי עם ווא"ו במילת ואם (ובסימן ט') כתיב אם בגוי בלא ווא"ו ולדברינו יש לפרש כל זה דענין פקידה קאי על ישראל וענין נקמה קאי על בבל וצור ולכל בסימן ה') דליכא תיבות בם משו"ה כתיב ואם בגוי הוא וא"ו המתחלק אבל (בסימן ט') דכתיב שם תיבות בם דמזה מבואר דקאי ואיירי ע"י לא צריך שם לכתוב תיבות ואם בוא"ו דממילא מבואר מתיבות בם דאיירי ב"י ואח"ז אם בגוי כו' קאי על בבל וצור והעיקר הענין הוא מחמת שחביבין שנקראים בנים למקום וכתוב את ה' האמרת כו' וה' האמירך וכתיב בפ' עקב רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם כו' ופירשו הדבר במפרשים לדרוש שעל האבות היה חשק לאלהים לקבלם לעבודתם אבל בכלל אנשים ישרים מקבל הקב"ה ע"י בחירה משאר עובדי כוכבים ואמרו זה עפ"מ למי שהולך לקנות אתרוג כאשר מוצא תיבה מלאה אשר יש שם כמה וכמה מובחרים מקבל משם אתרוג אשר טוב לעינים ונחמד למראה להשכיל לחשוק לתשוקות בני אדם אבל אשר לוקחים משם טובים וחשוקים נשארים שם עדין ומי שבא לקנות עדיין בוחר באתרוג והבחירה מחמת שכולם אינו נחשבים לתשוקה ומהודרים בוחר הטוב בין הגהועים מחמת שרואה ששארי אתרוגים גרועים יותר ויותר מזה שבוחר אף שגם מה שהוא לוקח אינו מהודר לחשוק בו. כן הדבר הנ"ל שלאבות היה חשק ולבנים אינו אלא מחמת בחירה נגד כל העובדי כוכבים ומזלות וע"פ תשוקה שהיה לאבות שהיו תמימים מאוד נשבע להם בשמו הגדול שלא לעזוב אף זרעיהם אחריהם וכרת עמהם ברית על זאת ולפיכך בחטא עגל אמר משה זכור אשר נשבעת לאבותיהם בשמך הגדול כדאיתא בברכות פ' אין עומדין ולכן כתיב (בירמיה י"ג) כאשר ידבק איזור אל מתני איש הדבקתי בית ישראל ופירש בפ' עקב לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' מוריש מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך כו' וזו שעמדה לאבותינו ולנו שחטאנו עם אבותינו ואם עוונינו ענו בנו הקב"ה רב חסד מטה כלפי חסד יקבל תשובתינו כדאיתא במדרש שחכמה ונבואה לא מצאה תקנה לחוטא רק הקב"ה והכל ע"פ הקמות שבועות האבות וכנ"ל ולפיכך אמר הקב"ה שיתכפר החוטא בתשובה שהקב"ה בוחן לבות וצופה נסתרות שרצונו לעשות רצון הבורא רק שאור שבעיסה מעכב הוא יצה"ר הוא החסית ומדיח אותנו אל החטאים אף שבאמת ע"ז אמרו אצל הנחש שהיה יכול לטעון שכל עיקר החטא הוא על האדם הראשון משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אעפי"כ רב חסד מטה כלפי חסד ויודע שיצר לב האדם רע מנעוריו ושקב"ה מתחרט על מה שברא היצה"ר כדאיתא בפרק ה' דברכות דכתיב ואשר הרעותי וע"י חביבות מחיבה יתירה שנקראים אנחנו בנים למקום ואינו דן העונש דרך נקמה אלעבר כנ"ל רק שלא ישוב עוד לכיסלה. מש"ה מועיל תשובה וחרטה והקב"ה דן אותנו לקצת אונס מיצה"ר המסית ומדיח והא ראיה שאחרי עשיית העבירה כשוך חמת תאוות היצה"ר מתחרט על מעשיו ומקבל עליו שלא לעשות כזאת ואף אם ח"ו יחטא אדם שנית כזאת בודאי יצרו אלבשי' מחדש להתגבר עלא תאוותו ואנוס מיקרי ואחרי שמילא את תאוותו מתחרט שנית וכאמרו רשעי' מלאים חרטות שמתחרטי' בכל פעם על עבירות שעשו (ובעל עיקרים מפרש בזה האמור תייסרך רעתך ומשובתיך תוכיחך כלומר תוכיח ממה שמתחרט אחרי עבירה):

אמנם כל זה הוא כשיודעים את ריבונם ואינם מכוונים למרור בו אלא עושה עבירות בשעה שיצרו מתגבר עליו למלאות תאוותו ואינו מחשב שכר עבירה והנאות תאוותה כנגד הפסדה מה שיש עליה עונש ומה שמפסיד עבורה בזה ובבא ואחרי שממלא תאוותו ומתחרט מאוד על מעשיו שהחליף עולם עומד בעולם עובר ובעבור שעה מועטת שמילא תאוותו משיג הפסד גדול ונורא וכמו שאמרו הוי מחשב שכר עבירה כו' אבל מ"מ רב חסד מטה כלפי חסד לקבל תשובתו שאנוס הוא שיצרו אנסו וזהו מאמר החכם (במשלי ו') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב כלומר שהמליץ טוב עבור כלל בני אדם החוטאים שתאוות נפש יצה"ר גברה עליו להסית אותו ואח"ז מתחרט על מעשיו מפני שיש אלהים אמת ותורתו אמת והוא תקיף ובעל היכולת לענוש כל איש כדרכיו וכמו שכתב בתורתו ותוכחתו ונכנע האדם מפחד ה' והדר גאונו וירא מאוד שיעבור עליו הקב"ה עונש הכתוב בתוכחתי על כל אדם אשר לא ישמע תורתו ומצותיו וע"י שיש לו מזה לב נשבר ונדכה זבחי ה' רוח נשברה ממילא שב ומתחרט לשעבר ומקבל לעזוב עוד להבא מדרכיו הרעים ושב ורפא לו הקב"ה ועצבותו מסתייע שהקב"ה ברוב חסדיו מוחל לו עוונותיו וזהו האמור צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא לא אמר צרה ויגון מצאתי כו' אלא כך אמר דוד ע"י שאני ירא שצרה ויגון אמצא עבור עונש העבירות עי"ז בשם ה' הוא רחמים מרחם עלי ונתקיים בי גם ה' העביר חטאתי לא אמות כי מקבל הכנעות לב נשבר לקרבן [ומאוד ימתקו כל הדברי' ע"פ מה דראיתי בספ' חיקור דין חלק א' פ' י"ג) וז"ל דגיהנם סגי בעיתותיה אפי' לפושעים מפני שדאיגו במצות וחביל גופייהו והמה כל היום רגזו וחלו ממוסרי הנביאים ומנואצים מתוכחתם ומסיק שם לפרש בזה מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כלומ' בעשיית העבירות המה בכשלון ובדאגה ורוגזים וחלים ממוסרי נביאים לכן מיד כשמהרהרים בתשובה מתקבל ע"ש ואני אמרתי לפרש בזה מאי דאית' בפ"ק דחגיגה כל העושה עבירה ומתחרט בו כלומר בשעת מעשה העבירה הוא בכשלון ובדאגה ממוסרי הנביאים לכן מוחלין לו מיד ובזה יש לפרש (ישעיה ט) דהנביא הוכיח אח העם על אשר לא שמו אל לבם להיות ירא וחרד לתשובה מאימת הדין והיה מספיק להם שלא יבוא העונש עליהם אבל לא עשו כך אלא והעם לא שב עד מכהו] ולזה אף שמאמין באמונה שלימה שהוא דיין אמת ומוכיח ועונש הכתוב בתוכחה הוא שבט מוסר לחוטאים אעפ"כ לא בא עליו העונש משום דהקב"ה מטה כלפי חסד וכאמור בפ"ק דחגיג' דהקב"ה מקרב לשופטו וממהר להעידו דווקא אם לא יראוני היינו שאינו מתחרט אבל אם יראוני מקבל תשובתו ומוחל משום שהארכנו דע"י שאנחנו חביבין להיות נקרא בנים למקום וזוכר לנו שבועות שנשבע לאבות שהיו חביבים וחשוקים למקום וכאמור בפרשה עקב לא בצדקתך כו' ולמען הקים השבועה כנ"ל מטעם זה מועיל לנו החרטה להיות נמחל שלא להביא עלינו עונש התוכחה אבל מי שהוא ח"ו יצא מהכלל להיות כופר בעיקר לומר כי לית דין ולית דיין וכאשר עושה איזה עבירות ורואה שעונש התוכח' המבואר בתורה נמנע ונעדר הווייתה עליו לעונשו אינו נותן אל לבו שזהו חסד אל כל היום להכנס עמנו לפנים משורת הדין ולא חפץ במות המת מטע' האמור בפ' עקב למען הקים שבועות אבות כו' אלא אחרי שרואה שלא נעשה פתגם הרע' מהרה מלאו לבו לעשות רע להיות כופר בעיקר לדבר בה' ובמשה ובתורתו לומר שכל התוכח' אשר כתוב בתור' לעובר על מצות ה בדה משה מלבו ולא מפי הגבורה אמרן ולפיכך אינו בא עונש התוכחה על העובר על המצות וכך מצינו שאמר אחאב והוא בסוף פרק חלק דאחאב כתב על דלתותיו אחאב כופר באלהי ישראל אין לו חלק באלהי ישראל ואמר לאליהו איך אפשר שתורת משה אמת הכתיב ועצר השמים אם סרתם מהדרך ועבדתם אלהים אחרים וההוא גברא כלומר אחאב אוקים עבודת כוכבי' על כל תלם ותלם ומ"מ יש הרבה מטר ע"ש ובילקוט הביא דברי ירושלמי באריכות שאמר הקב"ה לאליהו שילך לנחם אבילות לחיאל האלי דגברא רבה הוא אמר אליהו לא איזל דאי מיזיל אינון מכעיסין לי דאמרין לי מילין ולית אנא מיכיל סביל אמר ליה הקב"ה זיל אי אמרין לך מילין דמכעיסין לך כל כמה דאת גזיר אנא מקיים אזל אשכחין עסיקין בהדין קריא וישבע יהושע אמרין בריך הוא אלההון דצדיקייא דמקיים מילי דצדיקייא והוה תמן אחאב אמר מי גדול משה או יהושע כו' כלומר דצדיקים שהיו שם האמינו בה' ובתורתו שקבורות בנים של חיאל היו ע"פ דברי יהושע אבל אחאב שהיה כופר בעיקר אמר שע"כ מיתות בניו של חיאל הוא ע"פ מקרה ולא מחמת אמירות יהושע והא ראיה שאם היה יהושע אמת מכש"כ משה והנה רואה שנבואות משה לא מתקיימת שאמר וסרתם ועבדתם כו' ואחאב עובד עבודת כוכבים ומ"מ יש מטר הרבה ומש"ה לא רצה אליהו לילך שהי' יודע שאחאב יכעיס אותו בדבר הזה עד שהקב"ה הבטיחו שיקיים מה שיגזור שבאמת לא יהיה עוד מטר. וזה וודאי איש כזה אשר אומר דלית דין ולית דיין אינו מתחרט על עבירות שעושה ועליו מתקיים המקרא ולא יראוני כמבואר בריש חגיגה שהקב"ה מקרב לשופטו וממהר להעידו כמו שנאמר וקרבתי למשפט כו' ולא יראוני כו' ועוד זאת שאיש כזה אינו עושה עבירות דווקא למלאות נפשו כי ירעב שגברה עליו תאוות היצר וכמו שביארנו שלזה כיון קרא (דמשלי ו') לא יבוזו לגנב כו' כי על כל עבירות שייך לשון זה וכמו שאמרו בעריות מים גנובים ימתקו ואף לשון ירעב בזה כמו שארז"ל אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ולכן אמרו במשלי שכל עבירות שעושה הוא למלאות נפשו של יצה"ר שמרעיב אותו בתאווה שתואב לעבירות כי איש שאומר דלית דיין שוטר ומושל על השמים ועל הארץ עושה עבירות בלי שום אונס יצה"ר כלל אחרי אשר הוא כופר בעיקר אינו צריך להתגברות תאוות היצר כלל וכך אמרו בפ' חלק (ד' ק"ג ע"ב) שאמון בא על אמו אמרו לו מה הנאה יש לך ממקום שיצאת משם ע"ש [עיין בבעל עקדה שער עשרים שמאריך מאוד לחלק בין חוטא לרשע שחוטא עושה ע"פ תאווה ומתחרט ממילא אחרי שכלה תאוותו אבל הרשע עושה להכעיס ולכן אינו מתחרט ע"ש] ובזה יש לפרש שנאמ' על אמון (בד"ה לג) הוא אמון הרבה אשמה כלומר שעשה להכעיס והוא ע"י שכפרו בעיקר אמונת כלל תורת ה' ותוכחתו אשר כתוב בה ועיקר הכפירה יצא להם ע"י שראו שעברו כמה עבירות ועבדו עבודת כוכבים ולא בא עליהם עונש התוכחה האמורה בתורה על עוברי עבירות ולא נתנו אל לבם כי זה וודאי משה אמת ותורתו ותוכחתו אמת רק שהקב"ה מחבב אותנו למען הקים את הברית ושבועה שעשה עם אבות כאמור בפ' עקב שאף בשעה שאין בכם צדקות כמו שנאמר לא בצדקתך כו':

וכל דברינו האמורים כלולים המה בפרשיות נצבים יאמר אתם נצבים היום כו' וכחו שמביא רש"י בשם מדרש אגדה בשעה ששמעו ישראל הקללות הוריקו פניהם התחיל משה לפייסם ואמר להם הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם נצבים וקיימי' לפניו ע"ש ובא משה רבינו ע"ה לפרש את מה שביארנו בדרוש הזה הנה לא יעלה על לבכם שהרבה הכעסתם לפני המקום ואתם קיימים ונצבים אל תהרהרו שח"ו אין תוכחתו אמיתית הנאמר בה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים אבוד תאבדון תדעו שתורתי אמת ותוכחתי ג"כ אמת ועל פי הדיבור אני אמרתי את הכל רק מה שאתם נשארו קיימים ונצבים הוא באמת לא בצדקתך אלא למען הקים אותך לעם כו' כאשר נשבע לאבותיך כו' ועוד ברשעת מצרים ומבאר ואומר כי אתם ידעתם כו' בארץ מצרים וארץ כנען אשר עברתם בקרב הגוים ותראו את שיקוציהם כו' ועי"ז מחבב הקב"ה אתכם להתנהג במידות הרחמים, לדון אתכם כדין אונס יצה"ר שמתגבר עליו תאוותו וכשרואה הקב"ה שאח"ז מתחרט אחרי ששך מאתו תאוות יצה"ר וכמו שאמרו הא יראוני מוחלין לו שע"י שאחזו פחד העונש ומאמין שאלהים שופט ודיין אמת זהו עצמו מכפר עון להיות קיימים ונצבים:

ואמר אח"ז פן יש בכם שורש פורה ראש וכו' והיה בשמעו את דברי האלה כלומ' ששמע וראה כל דברי התוכחה ורואה שאינו מתקיים בו אחרי שעבר עבירות יהיה עי"ז כופר בעיקר כאחאב לומר לית דין ודיין כלל שלא יאמר שהכל מחסד השי"ת למחול עון ולישא פשע ול חפץ רשע במות המת כי אם בשובו כו' אלא כמו שאמר אחאב אחרי שהוא עובד עבודת כוכבים ומ"מ יש טל ומטר הרבה מוכח מזה שמשה בדאי ותורתו ותוכחתו אינו אמת והוכיח זה ממה שאינו נתקיי' תוכחת משה אחרי שעבד אחאב עבודת כוכבים כנ"ל ויוצא מזה שעובר עבירות בשאט נפשו אפי' בלא התגברות היצה"ר ואינו עושה למלאות נפש כי ירעב תאוות יצרו אלא עושה עבירות באמרו דלית דין ולית דיין כלל וכמו שמצינו שאמון בא על אמו אף שבוודאי לא גברה עליו תאוות יצה"ר דהא אמרו לו כלום יש לך הנאה כו' בוודאי איש כזה אינו מתחרט על מעשיו אפי' אחרי שעבר העבירות משום דמתחלה נמי לא עשאו למלאות תאוות היצה"ר עליו נאמר והייתי עד ממהר וקרבתי למשפט כו' ולא יראוני דהקב"ה מקרב לשופטו וממהר להעידו כלום תקנה יש לו מחמת שמקיים ולא יראוני היינו שאינו מתחרט על מעשיו כלל וכלל:

ובזה מתפרש כל המשך הפסוקים ומבואר בהם כל דברי הערות הללו ואחזור עליהם בקיצור והוא זה שאמר אתם נצבים כולכם אף ששמעתם כל דברי תוכחות אשר נאמרו על עוברי על מצות ה' ומ"מ ידוע לכם שהרבה הכעסתם לפני ואעפ"כ לא נעשה בכם כליה ח"ו כדפירש"י אבל באמת לכאורה ברש"י קושיא חזינא ופירוקא לא חזינא כי לא מסיים טעמא דמילתא למה נתגלגל הדבר שלא בא עליהם עונש התוכחה לכן נתבאר בדרוש שהארכנו הכל מילתא בטעמא ואומר לנו הכתוב אתם נצבים כולכם כו' לעברך בברית ה' ובאלתו כלומר שאתם קיימים אפי' אחרי שעברתם על ברית ואלות ה' תדעי שעיקר טעם הוא שחביבים אתם למען הקים שבועות אבות וברשעת המצרים היינו שמסיים כי אתם ידעתם כו' שיקוציהם וגילוליהם וכמו שהארכנו בזה נמצא שתורת ה' אמת ותוכחתו אמת רק שרב חסד לא חפץ במות המת ומתנהג לפנים משורת הדין לקבל שבים ומתחרטים על מעשיהם ודן אותם לאונס למלאות נפשו כי ירעב שיצה"ר מתגבר עליו וכמו שארז"ל במי שרואה יצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך במקום שאין מכירין ויעשה מה שלבו חפץ וע"ש בתוס' עכ"פ הקב"ה עושה חסד עם כלל ישראל בזה שלא לעונשם בכלל תוכחה המבואר בתורה אחרי שמתחרטים אחרי ששך וסר חמת תאוות יצה"ר ומסיק פן יש בכם שורש פורה ראש וכו' והי' בשמעו את דברי האלות האלה ויראה שאינו מתקיימים מזה יצא להיו' כופר בעיקר כאחאב כו' ומזה יצא עוד למען ספות הרוה את הצמאה כלומר שלא די לו שעשה עבירות למלאות רעב וצמאון היצה"ר אלא שיעשה אפי' בלא תאוות ורעבון כלל וזהו מה דאמר ספות הרוה כלומר ירבה לחטוא אף כשהוא שבע מתאוותו ולא יתחרט על מעשיו מפני שעושה עבירות אפי' בלא תאווה כלל כמו אמון שבא על אמו ונמצא הוא מקיים ולא יראוני שלא מתחרט כלל אפי' אחרי שמילא תאוות היצה"ר ומסיים שלאיש כזה לא יאבה ה' סלוח כי עליו יתקיים והייתי עד ממהר וקרבתי אותו למשפט כלום תקנה יש לו אחרי אשר לא יראוני בוודאי אין לו תקנה כלל כנ"ל. עוד אפשר לומר ענין מוסר פשוט במאי דאמר אתם נצבים כו' לפני ה' אלהיכם ע"פ מאי דכ' הרמ"א ריש סימן א' מדברי מורה נבוכים דשויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני אלהים כי אין ישיבות האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ונורא ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך כש"כ כשישים האדם אל לבו שהמלך הקב"ה מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנא' אם יסתר איש במסתרי' ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד עכ"ל ואפשר לכוין זה בפסוקי' הללו כי באמת אלו דברי המורה מלהב לב האדם ליראה ומי שהי' משים על לבו תמיד דברים הללו א"א לחטוא כלל בשום אופן ואמר אתם נצבים כולכם היום לפני ה' אלהיכם ע"כ תזהרו מאוד כנ"ל ובפרט לעברכם בברית כלומר בשעה שבאתם לעבור איזה עבירה יעל' על לבכם זה ותמנעו בוודאי מלעבור עוד אמרתי להעיר ענין חדש בפסוקים הללו ע"פ אשר מכבר הערכתי דברי דרוש בזה וכעת אחזור עליהם במה שנתחדש לי בזה כי ידוע שבצלם אלהים עשה האדם ובקהלת כתיב (בסי' ז') האלהים עשה את האדם ישר וכביכול הנביאים הקדושים ואורייתא וקוב"ה מתקרבין ומתדמין במעשיהם ובכוונתיהם לאחדים ובאוריית' והלוחו' מעשה אלקי' המה והמכתב מכתב אלקי' לא אמר מכתב מאלקים אלא הוא כדבר אלקים ממש ואנכי כביכול אנא נפשי כתבית יהבית רק כשחטא אדם ולא נעשה ישר אף התורה נעשה להט המתהפכת וכמבואר בילקוט ריש תהלים מטולטלים המה פרשיות של התורה בלי סידור כי אם היו מסודרין היו הנביאים הקדושים יכול לברוא בהם עולמות ולהחיות מתים ומסיק שם ממאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע ע"ש וחידשתי בזה דברים ולפרש אגדה מאי דאי' בר"ה סופ"ק דבקש קהל להיו' כמשה יצתה ב"ק ואמר וכתו' יושר דברי אמת כלומ' משה ראה את התור' כסדר וביושר והארכתי בזה ואקצר כעת וישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן וכתיב חרות על הלוחות דרשו חז"ל חרות ממלאך המות ובפ"ק דעבודת כוכבים (דף ה) איתא דאמר ריש לקיש אלמלא לא חטאו בעגל לא הוה מיתה בעולם דכתיב אני אמרתי אלהים אתם אכן חיבלתם מעשיכם כאדם תמותון ובפ"ז דסנהדרין אי' דאמר רבא אי בעו צדיקא ברי עלמא דכתי' כי אם עונותי היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם ע"ש כלומר דאי לאו העונות היו נביאים הקדושים אלהים כמו דכתיב אני אמרתי אלהים אתם כו'. ובילקוט איתא על קרא דיקר בעיני ה' כו' משל למלך שיצא וחיילותיו למדבר וכלה מזון שבידו אמר הלוואי מאן יהיב לן גלוסקא במדבר בא אריסטון א' נתן לו כו' כשהגיע לביתו כו' א"ל הרי אתה עשוי שלטון אמר לא לכך נתתי לך אמר לו הרי אתה עשוי אפרכוס אמר לא לכך נתתי לך א"ל הרי אתה כיוצא בי שמא אתה מבקש יותר ממני כך אמר להם הקב"ה לנביאים הקדושים הרי אתם כיוצא בי שמא יותר ממני אתם מבקשים שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אלי' ואלישע בורא עולמות ומחיה מתים ע"ש ובילקוט מלכים במעשה דאלי' אי' שם אין כאל ישורון ומי כאל ישורון הנאים ומשובחים שבכם מצינו כל מה שעתיד הקב"ה לעשות הקדים ועשה ע"י נביאים הקדושים בעוה"ז כו' ע"ש ועיקר יסוד הדבר כי חלק ה' עמו שהקדושים המה כביכול חלק אלוה ממעל רק ע"י שפגמו בחטאם עי"ז נתקלקלו כנ"ל אבל כשתיקנו את חטאתם ישובו למקום הקדוש ובזה אמרתי לפרש מקרא בדרש דרוש פלאי מאי דכתיב (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וארז"ל ברכות (ד' לד) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין כו' ובאמת יש לדקדק טובא לפי משמעות קאי זולת דכתיב בהאי קרא על העין דעין שום נביא לא ראה זאת זולת עין אלהים [עיין ברש"י בפירושו לישעיה שם]. א"כ הכי הל"ל עין לא ראתה זולתך אלהים דהשתא משמע דקאי זולתך על אלהים ולא על העין כמו שאנו אומרים פודנו ומצילנו כו' אין אלהים זולתך אבל אי קאי על העין היה לו לומר איפכא זולתך אלהים כמו דכתיב (דברים א) אם יראו איש באנשים כו' את הארץ כו' זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה כו' ע"ש ועוד לישנא דיעשה למחכה אינו מדוקדק כ"כ דהו"ל יתן למחכה ועוד דע"פ צחות הלשון הל"ל אשר יעשה למחכה לו. ונראה לפרש ע"פ הקדמה מילקוט הנ"ל דלכאורה חקרתי לומר על הא דאמרי' כל הנביאים כו' אבל לעוה"ב עין לא ראתה כו' דהא הנביאים ראו דשמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח כו' דאמרי' בפ' הספינה על האי קרא דחד אמר דשוהם וח"א דישפה ותלמיד א' ליגלג על זאת ואמר איך אפשר שיהיו אבני' טובות גדולות שלשים על שלשום עד שראה אותו תלמיד בעצמו איך שמלאכים נסרו אבנים כמותן ע"ש וא"כ יש לחקור מה יש יותר תפארת וגדולה מזה עד שאמרז"ל שכל מה שראו הנביאים עדיין לא נחשב למאומה נגד יקר וגדולה שיבוא לישרים לעולם הבא אבל ע"פ המבואר בילקוט הנ"ל ניחא דרצה לעשות שלטון ולא קיבל רצה לעשותו אפרכוס ולא קבל עד שהבטיחו לעשותו כמוהו ע"ש וזהו שאמר כל הנביאים לא ראו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה כו' כלומר שעשה למחכה כמו אלהים כי חלק ה' עמו אני אמרתי אלהי' אתם רק חיבלתם מעשיכם ונתקלקלו אבל לעוה"ב שיזדכך האדם על מכונו הראשון שהיה צלם אלהים ממש כלומר שיהיו כביכול כמו אלהים זולתו שיהיה נעשה עליהם כח אלהות ממש כי כירק עוונותיכם מבדילים בינינו לאלהינו אבל זולת העוונות חלק ה' עמו ממש מה הקב"ה בורא עולמות ומחיה מתים אף כו' לכן אמר שזה ענין שלא יכול שום נביא לראות מדריגה זו כי אחרי שיהיו תקוע עליהם חלק אלהות ממש ע"ז נאמר כי לא יראני האדם וחי לפיכך עין לא ראתה כו':

ובזה יש לדרוש הפסוקי' אתם נצבים כו' דאמרן בדרך תוכחה ורמז כמו כל ספר דברים שנאמרו הכל ברמז תוכחה כמו שנאמ' בראש הספר בערבה כו' פארן תופל וחצירות כו' ועוד כתיב שם אחד עשר יום מחורב כו' ומפרש"י שאמר משה ראו מה גרמתם כו' שמהלך י"א יום הלכתם בג' ימים כו' ע"ש עד"ז אמר ג"כ ראו עד כמה גורם החטא אתם נצבים כולכם לפני ה' אלהיכם כלומר שהי' לכם קודם חטא עגל מעמד ומצב של אלהות וכאמור בילקוט שם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד תהיה כמוני כך אמר כאן נצבים לפני כו' הי' לכם מצב גדול כנאמר אני אמרתי אלהים אתם קודם החטא ולא הי' מיתה שולט כלל אכן מחמת החטא כאדם תמותון נמצא קודם חטא אני אמרתי אלהים אתם ואמר ראשיכם כו' מחוטב עציך עד שואב מימך כמו שארז"ל ראתה שפחה בים יותר ממה שראה יחזקאל במרכבה דכתיב זה אלי והוא ע"פ מה דאיתא במדרש כל הנביאים נתנבאו בכה גדול עליה' משה שנתנבא בזה שכל הנביאי' אמרו נבואת ובלשון כה כה אמר ה' ולא בל'זה אבל משה אמר בלשון זה הדבר וכאן אפי' שפחה בים אמרה זה אלי נמצא שגדלה מעלותה יותר משארי נביאים והגיעה למעלות משה רבינו וזה שהוכיחו משה ראו עד כמה גרמה החטא שאתם היו נצבים על מעלות מדריגה גדולה עד מאוד רק חיבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ולכן אמר לענן בברית ה' מחמת שעברת על ברית ה' גרמת לך ובאלתו כו' שהוא יסורין ומיתה ויש יותר לבאר הדבר דלשון נצבים מורה על מעלות רוה"ק כדאיתא פ"ק דכונה על קרא דותתצב אחותו מרחוק דדרשינן שם דתתצב קאי על שכינה כמו דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם ע"ש א"כ יש לנו למילף נמי קרא דנצבים מהתם דאיירי בשכינה ברוה"ק וגרם החטא מחמת לעברך על ברית ה' שבאתם ובאלתו היינו דאמרי' בפ"ק דעבודת כוכבים אכן כאדם תמותון דמחמת חיבלתם מעשיכם לכן תמותון ע"ש ויש להאריך הדרוש יותר ע"פ מה דראיתי בשל"ה במס' ר"ה שלו (דף רכא) מביא שם דברי בעל מעשה ה' דמאי דכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות שלא בדרך עונש אמור אלא בדרך חסד כי אחרי אשר תאכל תקלקל כ"כ עד שאינך תוכל לעמוד על תכליתך הראשון להסיר המסך מבדיל אם לא ע"י מיתה אז תפרד הנשמה אל מקום מחצבה ע"ש באורך א"כ זהו דמסים כאן מחמת עברך על ברית צריך אתה לחזור לבוא אל תכליתך ע"י אלתו אשר ה' אלהיך כורת כו' היינו יסורין והמיתה היינו אלתו שאמר הקב"ה על אדם הראשון לשבת תשובה שנת הנ"ל אמרתי להמליץ הדבר ע"ד דרוש מה שנהגו מעולם לדרוש בשבת תשובה בכל הקהילות ולעורר העם לתשובה ומה יום מיומים הלא כל עשי"ת קבועים לזה ונראה לעשות סמך לדבר מקרא דכתיב סוף קהלת וזכור את בוראך בימי בחורותיך כו' ונקדים מה שהביא הרא"ש סוף ר"ה דרב נטרונאי גאון פסק ביום א' של ר"ה א"א לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו"ט שני ושבת לית בהו קשיא משום די' ימי' אינון משונין מכל ימות השנה לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת וכ' עליו הרא"ש ודבריו תמוהין שאוסר להתענות ביום ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת ומסיים שנראין דברי ר' האי שכ' שיפה שלא להתענות בר"ה מקרא דנחמיה דכתיב לכו אכלו מעדנים ושתו ממתקים וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה אדם שהרי ט"ב תענית חמור ודוחין אותו והטור בסימן תקצ"ז העתיק דברי הרא"ש הנ"ל ועשה סמך שלא להתענות בר"ה ע"פ המדרש שהביא בסי' תקפ"א על קרא דמי גוי גדול כו' שאוכלין ושמחים בר"ה שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס ע"ש והנה ר' נטרונאי גאון קדמון אמרתי שתמיהות הרא"ש אין בו תימה ויש ליתן מקום לדבריו ע"פ המבואר בה' שבת סימן רפ"ח דמותר להתענות בשבת תענית חלום והוא ע"פ האמור בפ' אין עומדין דהמתענה בשבת קורעין לו גזר דין של שבעה שנה והטעם לפי שנפשו עגומה עליו וחושב שיתבטל ע"י התענית א"כ התענית הוא עונג לו ע"כ לשון הטור [ועיין בב"י בשם האגור דאיתא באגדה שמצא תלמידיו לר"ע שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי עוד מביא בשם הכלבו דאפשר דווקא להתענות מחמת עסקיו או יאוש שמחת יו"ט הוא שאסור אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר ומ"מ אין ראוי לאדם להרגיל על זה ולא תמצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבת ויו"ט עכ"ל ב"י]. א"כ סברות רב נטרונאי נכונה דלית שום קשיא להתענות בשבת תשובה דהא חזינן דיש סברות אפי' בשארי שבתות מותר להתענות משום תשובה ובפרט בעשרה ימים הללו שהקב"ה יושב על כסא לשפוט תבל בצדק ודרשו ה' בהמצא אמורין על עת ועונה הזאת וזה ודאי למשל מי שנידון ח"ו באיזה מקום משפט על דיני נפשות ויודע שביום הזה יוגמר משפט שלו בודאי מקדים והולך אל השופט ובוכה ומתחנן אליו ועוסק כל אותו יום בהתאמצות בקשות ותחנונים על נפשו ואף שלא יטעום אוכל כל אותו יום ע"י שהולך אל כל שופט משופטיו ושרים הממונים על משפט שלו בודאי יונעם לנפשו התאמצות הללו מכל מאכל אשר יאכל ועונג גדול הוא לו דבר זה שחושב ובטוח שתחינתו יעשה רושם אצל שרים ושופט' להפוך הדין שלו לטובה ואין מרגיש שום עסק עינוי מהתענית שנמנע אוכל ממנו באותו יום ולפיכך התיר שפיר רב נטרונאי להתענות בשבת תשובה כמו שאמר ר"ע על שמצאו בוכה שעונג הוא לו כך הדבר הזה דתענית של שבת הזה דומה לתענית חלום שמותר להתענות מחמת שחושב דדוקא תענית של אותו יום מועיל לבטל את רוע החלום ואינו מועיל יום אחר שיתענה כן מחמת דדרשינן דרשו ה' בהמצאו אלו עשי"ת דווקא ובפרט שדורשי רשומות אמרו שכל יום מימים הללו מבטל ומציל נגד כל ימי השנה ד"מ יום א' כנגד כל ימי א' מכל השנה וכן כולם וכן שבת מה שיתקן בו תשובה ומע"ט הוא פסוח וגנון והציל לתקן את כל אשר עיות בכל שבתות השנה כולה א"כ יש לו דמיון ממש לתענית חלום דאצל בני אדם קבוע דדוקא תענית של אותו יום מועיל לבטל גזירות רוע החלום ולא יום אחר ומש"ה הותר לו להתענות אפ' בשבת ואדרבא מקבל שכר שנקרע לו גז"ד של שבעים שנה כמו כן הואיל ועשי"ת המה נבחרין וקבועים על התשובה מכל שארי ימות השנה ותיקון של כל יום מכל שבתות השנה תלוי ועומד על יום מעשי"ת העומד נגדו להכריעו לטוב. א"כ אין לך עונג ותענוג יותר ממה שיתענה בשבת זו וחושב בבטחון לבו שעי"ז יתקן את כל אשר עיות בכל שבת של שנה זאת אולם מה שאמר רב נטרונאי שלא להתענות ביום א' של ר"ה אפשר דסמיכות שלו נמי אהאי קרא שמביא הרא"ש בשם ר' האי גאון דאמר נחמיה על יום ר"ה אכלו מעדנים כו' ע"ש ולכן אמר דדי לקיים מקרא הזה ביום א' שהוא דאורייתא ועוד ראיתי שענין הזה שאמרו דורשי רשומות דכל יום מימי עשי"ת עומד ומעותד שיהי' ניתוקן בו כל מה אשר עיות ח"ו בכל יומו מימות השנה ויש לזה סמיכות מירושלמי פ"ק דשבת הביאו הרא"ש סוף ר"ה דרבי חייא רבה מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכ' ראבי"ה ז"ל קבלתי שאלו ז"ימים הן שבין ר"ה ליוה"כ עכ"ל הרא"ש שם א"כ נראה שבחר ז' ימים מעשי"ת בכדי שכל יום ויום הן יום א' או ב' וכן כולם ותקן כנגדו מכל ימות השנה ובזה ניחא דנקט ירושלמי ז' יומי וקשה דהא עשי"ת עשרה יומי אינון אע"כ דלא צריכי אלא להיות שמור יום כנגד יומו של כל השנה ואפשר לסמוך לזה האמור בפ"ק דחגיגה על קרא דאותי יום יום ידרשון דהעוסק יום אחד בשנה בתורה ומע"ט מעלה עליו כאילו עסק כל השנה כולו ולכן כל ימי השבוע מעלה יומו ומדוייק בזה מאי דקאמר יום יום תרי זימנא ולפיכך אף יום שבת תשובה מתקן נגד מה שעיות בכולהו ימי שבתות השנה ובפרט שבעוה"ר בכמה עניינים שבת יותר מעותד לחילול משארי הימים ע"כ מהצורך להתאמץ להוסיף תשובת של שבת ביתר שאת ויתר עז בכדי שיכפר אלה על אלה ואלה כנגד אלה עכ"פ נתבאר שיש מוצא מקום לסברות רב נטרונאי מה שהתיר לקבוע תענית בשבת תשובה משום תשובה אמנם עלמא נהוג כשיטות רב האי גאון שהחזיקו על ידו הרא"ש והטור שלא להתענות בשבת זה ומה"ט נהגו לדרוש בהתעוררות תשוב' ביום זה ואמרתי סמך ע"ז מקרא דסוף קהלת וזכור את בוראך בימי בחרותיך עיין ברש"י שמפרש ע"פ המדרש לשון בחורותיך בשעה שכל הדבר הנקרא בחירים קיימים היינו העם אשר בחר לו ה' וירושלים המקום אשר בחר ה' כו' ע"ש. א"כ יש לפרש נמי לדרוש הקרא שמזהיר לזכור את הבורא בימים אשר נבחרו ע"ז לתשובה מכל השנה היינו עשי"ת דכתיב עליהם דרשו ה' בהמצאו אלו ימי' הללו וכדברי ירושלמי הנ"ל ונפרש עוד מאי דדייק לומ' באן וזכור ממילא כוונות המקרא על יום השבת מימים הללו ונקדים מה דאיתא (ריש פ"ב) דביצה דילפינן לעשות עירוב תבשילין בכדי להתיר לבשל מיו"ט לשבת ממאי דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו ורש"י מפרש שם אין זכירה אלא בדבר המשתכח ומחמת שמחת יו"ט קרוב לשבת הבא אחריו להשתכח מפני שמרבה בסעודה של יו"ט והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל כמו כן ענין של עשי"ת לפי מה שזכרנו סמך למה שעשו ספרי מוסר ודורשי רשומות לקבוע ולומר שכל הימים צריכים לעשות תשובה לתקן בכל יום מכל ימות השנה בגדו ובכולהו יומי העשי"ת המה קבועים בתענית וניכרין המה לקביעות תשובה אבל יום השבת שאינו מתענין בו א"כ בא להשתכח שיום קבוע לתשובה נגד כל שבתות השנה ולכן מזהיר הקרא וזכור את בוראך זכרהו מאחר שאתה בא להשכיחו בתוך ימים הבחורים ומובחרים מכל ימות השנה לשם תשובה מזהיר הכתוב לעשות זכר בתוך הימים הבחירים בשעה שאתה בא להשכיחו היינו יום שבת שאין בו תענית תעשה אתה אצלו איזה זכרון לכן עושין אנחנו בו זכרון לאסוף ולקבץ ולדרוש בהקהל בשבת זו לעורר העם לתשובה בכדי שלא יהיה שכוח כלל:

הנה אהובי מורי ורבותי אחיי ורעיי רז"ל אמרו יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט בעוה"ז לכן ענין הזה מה שאנחנו עושין אסיפות קבוצות רוב העם יחד לדרוש ולחקור לעורר לב לתשובה ענין נכון מאוד ויוצא מזה תועלת גדול לכלל העם שנאספו יחד בלב אחד לאבינו שבשמים וביותר תועלת פועל מפורסם יוצא ובא להדורש עצמו על התעוררת תשובה בלב שלם בעת וזמן שימלא פיו תוכחת לדרוש ברבים לפני אסיפות ההמון כזה ככה יוסיף ה' עליכם ככם אלף פעמים התועלת שיש לכלל העם ממה שנאספו יחד קהל עם רב בלב שלם ונפש חפיצה ורצויה לשמוע תוכחת מוסר בכדי לעורר א"ע לאביהם שבשמים כאחד בתשובה ידוע מה שדרשו רז"ל הביאו רש"י פ' בחוקותי על מה דכתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ומקשה וכי כך הוא החשבון ומתרץ אלא אינו דומה מועטין העושין תורה ומצות ומע"ט למרובין העושין והארכתי בדרוש במקום אחר בעיקר יסוד הזה ולכן אקצר כעת וכן מפורש בפ"ק דחגיגה דמפרש מה דכתיב מעוות לא יכול לתקון וחיסרון לא יכיל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם דיקדק לומר והוא לא נמנה עמהם ולא אמר והוא לא עשה המצוה אבל הענין דלא ברשיעי עסיק קרא אלא אפי' בצדיקי איירינן דודאי עשה אותו מצוה עצמה שעשו חבריו רק שעשאה בפני עצמו ולא נמנה להצטרף ביחד עמהם והכלל ידוע כמו שפירש"י ז"ל שאינו דומה מועטין העושין מצוה למרובין ביחד העושין בצירוף כאחד שעולה לחשבון גדול והרביתי אריכות דרוש לעיקר הזה מה דאי' שם בפ"ק דחגיג' אח"ז מה דחמר בר היא היא להילל על קרא דשבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים ללא עבדו ולא אאריך כאן בזה עכ"פ אמר שזה ענין מעוות לא יוכל לתקון מה שלא נמנה זה האיש ביחד בעשיית המצוה עם חביריו באסיפה כאחד דמחמת שרבים העושין מצוה ביחד שכרם הרבה כפול ומכופל ממה שהיו עושין כל א"בפני עצמו כי אפי' אחד שניתוסף על קיבוץ מאה עולה לחשבון גדול וכמו דמסקינן שם שאינו דומ' שונה פירקו ק' פעמי' למאה ואת' אף לכאורה א' בערך מאה אינו נחשב מ"מ בעסק מצוה עולה לחשבון מסויים וכמו דמסיק שם אף דת ווייהו צדיקי גמורי נינהו אעפ"כ כשנעריך זה מול זה מיקרי זה כנגד חבירו אינו עובד א"כ כמו כן מה שחסר אחד מהמנויים שנקבצו על עשיית המצוה חיסרון גדול היא לכולם כי אפי' היו שם מאה אנשים אילו היה זה נמנה עמהם היה ק"א ביחד והקדמנו ממאי דמסיק שם דאפילו א' מכריע בענין הזה שק"א פעמים נגד ק' פעמים ניכר חיסרון גדול והפרש ביניהם ולכן קשה לתקן מה שלא נמנה זה עמהם בצירוף יחד ונקרא מעוות וחיסרון לא יכול להמנות שעולה לחשבון גדול ויש לפני משל נמרץ לזה וביארתיו בדרוש אחר ובדרך הלצה אמרתי לפרש בזה אל תהי רשע בפני עצמך כלומר שתראה תמיד להיות נמנה בעשיית מצוה ברוב עם מפני שאינו דומה מועטין העושין מע"ט למרובין העושין ושם מסקינן לדרוש מה דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ומקשה היינו צדיק ורשע היינו עובד ולא עבדו ומתרץ שאיני דומה ק' פעמים לק"א נמצא משום חד זימנא הוא בכלל לא עבדו כמו רשע לכן מזהיר אל תהי רשע בכה"ג שתעשה המצוה רק שתהא קרוי עדיין לא עבדו מחמת שתעשה המצוה בפני עצמך ולא בצירוף חברים יחד באסיפות רוב המון עם ונתבחר תועלת רב שיש ממה שמתאספין ביחד כאחד ברוב עם לעשות מצות התעוררת הלב לתשובה ואפי' שעה אחת יפה בתשובה וחרטה הבא לאד' על לעבר וקבלה בלב ונפש שלא אשוב עוד רק לדרך טוב וישר:

ועתה אבאר שיש תועלת גדול להדורש הבא למלאות פיו תוכחה לעורר רבות לב העם לתשובה איתא בפ' חזקת הבתים דריש ר"ל התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ולכאורה היה לו לומר קשושו וקושו וכמו דמפרש קשוט עצמך כו' אבל השתא משמע לשון נפעל התקוששו לכן נראה דהענין דבא לומר דאחרי שאתה בא להוכיח ולקשוט לעורר לבות בני אדם לתשובה אזי מההכרח דממילא מתעורר הדורש והמוכיח מעיקרא א"ע לתשובה בלב שלם באימה והכנעה ככל ענייני דרכי וצרכי התשובה דאמרו בפ' תפילת השחר דריב"ז בירך לתלמידיו אמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו ע"ש דמסיק דאצלו יש יותר מורא של ב"ו יותר מן מורא שמים ואף זאת ידוע מה שארז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב אשר מהראוי שיתגבר מורא ב"ו על לב הדורש ומעורר אסופות המון עם אם ח"ו לא יתעורר ח"ו בדברי' הללו א"ע ולבו לשמים ממילא לא יהיו דבריו נכנסים להתקבל על לב השומעים ואוי לאותו בושה ואוי לאותו חרפה שיתגלה בהיותו לפני המון עם כזה אשר בעוה"ר אין פיו ולבו שווין ויכבדו בפיהם ולבו בל עמהם וכמו שאמרו שם בגמ' ראי' שמורא ב"ו גדולה עד מאוד תדע כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם ואפי' בשביל אדם א' אחזו מורא שלא ידע ולא יראה מכש"כ מה שידעו ויתגלה לפני המון עם שכל דבריו הם משפה לחוץ בודאי מתגבר רתת ופחד את הדורש ומעורר את לב עצמו בתשובה שלימה ואמיתית בלב ונפש לשמים בכדי שיהיו דברים יוצאים מן הלב להתקבל על לב השומעים ועוד יש ענין תועלת נפלא שראוי ומוכרח מאוד לחזק אמיץ לב את הנבחר לדרוש ברבים להתעוררת תשובה שעי"ז יתן באמת ותמים לשוב א"ע בכל לבבו לשמים ולשום את כל אשר עיוות לנגד עיניו להתחרט עליהם בלב שלם והענין הוא אשר ביארתי בזה מה שארז"ל כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מוחלין לו עונותיו ואמרתי לבאר ע"פ מה דאית' בפ"ק דאבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב הבריות ומקרבן לתורה ומפורש באדר"ן הביאו כל המפרשים וז"ל שאמרו על אהרן בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון הוא ענין המבואר במשנה זאת כשהיה אהרן מרגיש באיזה אדם שתוכו רע היה אהרן מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר בלבו אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כש"כ לדבר עמי באהבה ואחוה ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו ע"ש וזהו ענין עצמו ראיתי ליתן טעם על האמור כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מוחלין לו עוונותיו ע"פ סברא שמחמת שאסיפת המון עם נותנין את דעתם למנותו עליהם לנשיא מסתמא מחזיקין אותו לאיש ירא ושלם וכל אדם יודע נגעו ומכאובו ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מעונותי וממילא שזה שנתמנה ניתן אל לבו לאמר אלו ח"ו ידוע לכל ההמון את מצפוני חסרוני כאשר ידוע לי לא היה עושין הדבר הזה להיות נמנה עליהם ואומר אחרי שאני בחזקת איש תם וישר אצל קהל עם כזו מהראוי עלי לאמת דבריהם ולשוב לטוב לשמים ולבריות ומתחרט בלב שלם על לעבר ומקבל להטיב דרכו להבא ועי"ז מהכרח שנמחל לו עוונותיו עפ"ז כן הדבר הזה במה שהחכם נבחר מהעם לדרוש ברבים ולעורר לב העם לתשובה בודאי עולה על לב הדורש בעת ועונה הזאת אשר הוא נבחר מהעם בחזקת ישר וירא אלהים ויודע אדם בנפשו עוותו אשר עדיין לא זכה לבו ולא נטהר מעונותיו וממילא נותן עינו ולבו לשמים לאחת הדבר אשר מוחזק בעיני אנשים ושב אל אלהים בלב נדכה ונשבר זבחי אלהים הוא רוח נשברה ולכן ושב ורפא לו א"כ נתבאר שני עניינים נכונים התועלת שיוצא ובא להדורש ומעורר את העם והרי זה בא ללמד ונמצ' למד ומבואר בזה בדיוק מאי דכתיב התקוששו וקושו בלשון שמשמעו ממילא תתקושטו כאשר תבואו להתקשט אחרים וכמו שביארנו משני עניינים שמהכרח שכל מי שנתמנה ונבחר לעורר לב העם לשמים מההכרח הוא בלי ספק שיתעורר ממילא א"ע בלב ונפש לאביו שבשמים:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה