שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
דרוש לשבת תשובה דרוש א
דרוש שני בפרשה עקדה המלאך אמר לאברהם אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני תיבות כי עתה מיותר ותיבות כי והיה די לומר עתה ידעתי גם מאי דאמר ולא חשכת אינו מובן כל כך והיה לו לומר כי לא חשכת היה יותר מדוקדק מתיבות ולא חשכת וביותר היה לו לומר יען עשית הדבר הזה וכמו ואמר שם בפרשה לקמן גם קשה דכאן אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ולקמן אמר המלאך ולא חשכת כו' ולא מסיים תיבות ממני ובאמת לכאורה תיבות ממני אינו צריך כל כך והוא מיותר:
ולבאר הדבר נקדים דהנה מעשה עקדה היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור על כל פרק ופרק אומרים ועקדת יצחק יזכור ואף עקדה היה ניסיון העשירי אחרי כל הנסיונות שנסה הקב"ה את אברהם ולא נמצא לבבו נאמן עד שעמד אף גם בניסיון הזה ולכאורה יפלא הא כל תשעה נסיונות הקודמים היו במעשה ממש וניסיון דעקדה לא היה כאן מעשה כלל רק במחשבה בעלמא ויש לבעל הדין פתחון פה והרהורי דברים לומר אפשר חס ושלום לא היה מוציא אברהם מחשבתו לידי מעשה בפועל ואפשר קודם גמר מעשה היה אברהם חוזר מזה וכאמרם אפילו חרב חדה כו' ואמרו אל יתהלל החוגר כמפתח ואף מלחמות ה' היה לאברהם עם היצר הרע בזה המעשה כידוע ולכן אפשר בסוף מעשה היה גובר היצר הרע על מחשבה תחילה שהיה לו ואם כן איך בדוק ומנוסה כל כך ניסיון העשירי שיהיה עולה על כולם להיות נזכר בכל דור ודור עד עולם ובאמת בקריאות המלאך שנית שבא לעשות יתד תקוע בשבועה לברכו ולהרבות זרעו עבור זה שיכל מלתו על לשונו ואמר יען אשר עשית הדבר הזה ולא חשכת כו' במאמר הראשון לא אמר יען עשית מפני שבאמת לא הוה מעשה ואמר סתמא ולא חשכת זה יש לפרש על המחשבה והכנה של הדבר אבל בקריאת מאמר השני דיקדק לומר יען אשר עשית משמע שנקרא מעשה גמור משום דבאמת לקבוע ברכה וזכרון לדורות אינו ראוי לקבוע רק על פי מעשה גמור ועיין שם ברש"י ה' יראה לסלוח בכל שנה ולהצילם מן הפורעניות שיאמר בכל דורות הבאים אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה עכ"ל כל זה שייך אם היה שם מעשה ממש דווקא ולהבין כל הדברים הללו נקדים מה שהעלתי טעם נכון במילתא בטעמא לדברי רז"ל מאי דאיתא בקדושין פרק קמא (דף מ' ע"א) דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא זו דווקא כשעשאה אחר כך אלא אמרינן אפילו נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וביותר מצאתי בפרק קמא דתענית (דף ח' ע"ב) בימי ר' זירא גזרו גזירה ועוד גזרו שלא למיתב בתעניתא אמר ר' זירא דלקבלין תעניתא האידנא ולכי בטלה גזירה ליתבי בתענית ואמר מנא ליה הא ויליף זאת מקרא דדניאל דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך ע"כ. לכאורה היה לתלמודא בסוגיא דתענית להביא ראיה לענייניהם ממאי דאמור בסוגיא דפרק קמא דקדושין דמחשבה טובה מצטרף ועוד אפילו נאנס מעלה כאילו עשאה. אולם נראה דהאי עניינא דתענית עדיפא טובא ולא ידעינן לה ממאי דאיתא בקדושין דבקדושין דמחשבה מצרף למעשה דווקא כשעשאה או על כל פנים נאנס אחר כך ובשעת שחישב לא ידע מאונס ואם כן יפה כחו של מחשבתו בשלימות מה שאין כן בעובדא דר' זירא דבשעת שחישב לעשות כבר היה ידוע האונס ואם כן בשעת מחשבה ידוע להם שלא יעשו המחשבה על פי האונס לבן מייתי מדניאל דמשמע דתיכף נתקבל אפילו קודם שעת מעשה ועיין שם בקדושין (דף לט ע"ב) בתוס' ד"ה מחשבה דבבלתי מאמינים בגלוי השכינה איפכא דמחשבה רעה מצטרף למעש' לקבל עליו עונש אפילו לא עשה כלל מעשה ומחשבה טובה לא מצטרף ויליף לה מקראי עיין שם ולכאורה טעמא בעי דבר הזה שלא יהא משפט מעוקל ונראה דהמשפט הוא משפט ישר וצדק ואין כאן עול במשפט והענין הכל עולה בקנה ושורש יסוד אחד עם המבואר בדרוש הראשון אצלינו ולפיכך נכון מאוד שמחשבה טובה אפילו נאנס מכל מקום מעלה עליו הכתוב כמו שעשאה דעל פי האמור דהקב"ה חפץ בנו והבא לטהר מסייעין אותו בפשיטות ראוי לומר דאחרי שהעלה את מחשבתו לטהרה לעשות מצוה מסתמא בוודאי יעשה כהלכה דהא הקב"ה יסייעו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל ולא ישקוט האיש עד אשר אם כילה לקיים ולפיכך אפילו נאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה הכל מהאי טעמא דאנן סהדי דבוודאי לולא האונס היה גומר מחשבתו למעשה גמורה על פי עזר המקום ולהיפוך מחשבה רעה אינו מצטרף למעשה הכל על פי סברא הנ"ל דהואיל והקב"ה קורא שמו עלינו אפילו בשעה שאין אנחנו טובים להיות נקרא עמו ועל ידי שמקרבן חוזרים למוטב אם כן ממילא ראוי לומר שהמחשבה רעה לא יצא אל הפועל לידי מעשה כלל:
ובזה יש להבין מאי דכתיב ביונה במעשה נינוה וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וכבר הארכתי בדרוש הראשון דתיבות מעשיהם אינו מובן כל כך על מאי קאי והיה לו לומר וירא כי שבו מדרכם כי לא נאמרה שם לעיל בפרשה שום ענין מעשה רק מה אשר שבו מדרכם ואין לומר דקאי על שק ותענית דאיתא שם הא בגמרא דתענית (דף טז ע"א) מפורש שם דהזקן אומר דברי כבושים לעורר תשובה אומר וירא שקם ותעניתם לא נאמר אלא עיקר מה ששבו מדרכם עיין שם ולפי הערה הזאת ניחא דהנה לעיל בפרשה מאי דכתיב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס האי וישובו כתיב בשו"א דמשמע להבא דאי הוה כתיב בחטף פתח הוה משמע לשון שעבר שעשו כך אבל השתא דכתיב בשו"א משמע להבא דהמלך ציווה להכריז שיעשו כך אבל עדיין אינו מבואר בפרשה שעשו כך ואם כן אי הוה כתיב וירא ה' כי שבו מדרכם היה מקום לטעות שלא עשו עדיין התשובה רק מה שקיבלו לעשות כך מחשבה טובה העלה להם הקב"ה למעשה וכמו שמצינו גבי דניאל מיום אשר נתת אל לבך נשמעו דבריך ועיין בפירוש מצודות שכתב בד"ה כי שבו כי כן עשו כדבר המלך עם כי לא נזכר עכ"ל וא"כ אי לא הוה כתיב וירא ה' את מעשיהם רק הוי כתוב וירא ה' כי שבו היה עולה אל הזאת שקבלה במחשבה הועיל להם ולא עשו מעשה עדיין לכך דייק הקרא וירא ה' את מעשיהם כלומר שהיה שם מעשה גמורה ששבו מדרכם אבל קבלה בעלמא לא הוה מועיל לנינוה דדווקא לדניאל היה מועיל מיום שנתן אל לבו אבל לנינוה לא היה מועיל ועיין שם בתוס' דקדושין ובירושלמי דברכות פרק בתרא דיליף ממאי דכתיב ודריוש עד מעלי שימשא הוה משתדל להצלתו ולא כתוב ושזביה אלמא אף דחזינן דדעתו ומחשבתו היה לטוב מכל מקום לא נחשבה אצל דריוש למעשה כל זמן שלא גמרו הדבר לידי מעשה גמור. נחזור לענין פרשה דעקדה דהנה אברהם ראה שהמלאך מעכב על ידו מלגמור מעשה הקרבת בנו ונמצא שלא נשאר כאן אלא קבלה ומחשבה בעלמא וחשש אברהם בעצמו שלא יעלה הדבר לזכרון וניסיון גמור לפיכך רצה אברהם לעשות ביצחק על כל פנים איזה מום להורות שלבו שלם בדבר לקיים מצות בוראו ואינו חס על בנו כלל בכדי לחזק הניסיון על זה אמר לו המלאך אינך צריך כלל לזה אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה וזכרון העקדה היא העולה למעלה כמו שהיה מקריב אותו לקרבן גמור על פי האי כללא אשר ביארנו מסוגיא דקדושין דחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה והטעם כמו שביארנו דהואיל והקב"ה עומד לימין צדקינו להצדיקינו והבא לטהר מסייעין לו מן השמים אם כן הדבר ברור כשמש בלי ספק דלולי האונס לא היה האיש ההוא נמנע מלגמור המצוה אשר התחיל בה לקבוע מחשבתו טובה עליו והלא תראה שגבי אברהם יש לדון הדבר בקל וחומר שראוי להעלות לו הדבר כאילו עשאה דהנה בשארי בני אדם אמרינן דהמחשבה עולה כמעשה על ידי שהקב"ה היה בעוזרו לולי האונס אף שקביעות המחשבה עצמה שקבע האדם את עצמו בה הוא על פי עזר המקום כמו שמבואר בסוגיא דקדושין דהקב"ה מקרב אותנו אפילו בשעה שאנחנו לא טובים אבל אברהם עצמו לא היה צריך כלל לזה שיעזרו המקום לעבודתו אלא מעצמו היה מתחזק וכמו שמבואר ברש"י ריש פרשת נח שנח היה צריך סעד לתומכו ואברהם היה מתחזק והלך בצדקו מאליו כמו שפירשתי בדרוש ראשוו לפרש קרא דרק באבותיכם חשק ה' כלומר לא היה צריך כלל לסעדם ולעוזרם לעבודתו ובזרעם מהצורך למקום לעשות להם בחירה לזה לכן כתיב ויבחר בזרעם אחריהם והארכתי בזה בדרוש קמא ואם כן גבי אברהם כל עסק מעשה מחשבה והכנה שעשה לעסק עקדה היה מעצמו בלא סעד לתומכו כלל אם כן עסק מחשבתו של אברהם היא מעולה במעלה יקר הערך עד מאוד נגד עסק מחשבות מצות הנעשה בשארי בני אדם כנ"ל ולפי"ז הואיל ואפילו בשארי בני אדם מעלה הכתוב מחשבה כמעשה בנאנס ולא עשה מחמת שהמקום היה בעוזרו מכל שכן שיש לנו לדון בקל וחומר גמור בקביעות עסק מחשבות אברהם אשר בעסק המחשבה נמצא לבבו נאמן לפני המקום בלי שום סעד ועזר בפשיטות שאחרי הכנת מחשבה מעולם כזו לא היה נמנע בלי ספק בשום ענין ואופן שיצא הדבר מכח אל הפועל שבוודאי היה לזה גם כן קצת עזר המקום וכמו שאמרו הבא לטהר מסייעין לו אם כן הדבר ברור שמחשבות והכנות אברהם ראוי להיות נחשבת כמעשה גמורה בתכלית השלימות היותר נאות וכל הדברים הללו מפורשין ומבוארין בקרא הנ"ל בדברי המלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה מה שאתה רוצה לעשות בו מום בכדי להראות איך שלבך שלם אינך צריך לכל זה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כלומר כל מעשה ההכנה והמחשבה טובה שהיה לך בזה העסק עד עתה אני יודע כי הכל היה מאתך בעצמך ולא היה כלל עזר ממני וכמו שמפורש ברש"י ריש פרשה נח שאברהם היה מעצמו מתחזק ולא היה צריך סעד כלל אם כן מחשב' מעולה כזה בוודאי ברור הדבר שלא חשכת את בנך את יחידך מלהקריבו במעשה גמור ממני כלומר אחרי שהבא לטהר מסייעין אותו מהשמים בכל אדם שמכין מחשבתו וכנ"ל מכל שכן על פי עסק מחשבתך לא ימלט בשום אופן שלא היה נמנע מלהיות מעשה גמורה על ידי שממני היה לעזר ולסעד שהבא לטהר מסייעין לו מהשמים לגמור אם כן ראוי לומר בזה שחישב לעשות ונאנס ולא עשאה שיעלה עליו הכתוב כאילו עשה ממש:
ובזה יש לפרש מאי דנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה כי הנה אחרי אשר אמר לו המלאך שנקבע אצל הקב"ה בהחלט ברור שלא היה נמנע אברהם מלעשות מעשה ומורה כנ"ל ואף אברהם בעצמו יודע את תום לבבו נאמן ושלם שלא היה אצלו פניה ומניעה מלדחות חס ושלום מעשה הקרבה גמורה את בנו בשום אופן על זה אמר שבוחן לבות ה' כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב וכמו שיודע את לבו שלם כן הידוע לו המלאך שהקב"ה יודע ונתברר לפניו שהיה גמור המעשה על מכונו לכן אמר אברהם שנכון לקרות מקום הזה ה' יראה כלומר ה' יראה ללבב פיכן לבות ה' שיודע בבירור שלא היתה שום מניעה לגמור המעשה ומסיים אשר יאמר היום בהר ה' יראה כמו שפירש רש"י על פי מדרש עיין שם כלומר אחרי שנחקר הדבר בחקירה אמיתית שבוודאי היה עושה אברהם מעשה הקרבה מהראוי שיאמר על כל פרק וצרה הבאה לדורות הבאים יראה אפרו של יצחק לכפרה ולהגן על כלל ישראל. ואחר זה קרא מלאך את אברהם שנית ואמרו לו בשבועה שכדבריך כן הוא יען אשר עשית, את הדבר אמר בלשון עשייה על פי הקדמות שהק' מנו שאפילו נאנס על פי' עיכוב שעיכבו עליו מהשמים מכל מקום נחשב לו כאילו עשאו ממש ולכן ברך אברך אותך ואת זרעך ויקויים בקשתך אשר יאמר לדורות הבאים יראה עקדה זו ואפרו הצבור להגן לכפרה כי מעלה עליו הכותב כאילו יש כאן אפר ממש צבור ועומד: