שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
דרוש באגדה לראש השנה
דרוש לשבת תשובה תצמיח גואל לפ"ק:
ידוע הוויכוח הגדול שיש להקב"ה עם ישראל דהקב"ה אומר שובה אלי ואשובה אליכם דהיינו שהישראל יעוררו התשובה ועוד כתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך וישראל אומרים להקב"ה השיבנו ה' אליך ונשובה כלומר אתה תעורר אותנו לשוב אליך בתשובה ואמרתי לבאר הדבר בטוב טעם ודעת ובהערה זו יתבארו כמה מקראות קודש ואיזה דברי אגדות חז"ל בעמוס ג' כתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם כל עונותיכם. ובפ"ק דעבודת כוכבים (דף ד' ע"א) אקשי ליה ההוא יקירוס לר' אבוהו מאן דאית ליה סיסיא ברחמי' מסיק ליה והשיב ר' אבוה דמשל מי שיש לו ב' נושים מאוהבו נפרע מעט מעט משונא בפעם אחת. וכפי הנראה דחה אותו בקש כמו שהיה דרכם לדחות להאפיקורסים דהא מ"מ אין כ"כ רמז בקרא דנפרע מעט מעט ועוד לא ידעתי מה היה משיב ר' אבוה אם היה שואל על קרא דכתיב כי את אשר יאהב יוכיח וע"פי היוצא מכל הדברים אשר נבאר יתורץ מה שיש לדקדק קצת בסוגיא דפ"ב דתענית שם בענין דנותנין אפר מקלה על התיבה אמר ר"י בן פזי כלומר עמו אנכי כו' וריש לקיש אמר בכל צרתם כו' ויש לדקדק דר"י בן פזי דיקדק בלשונו כלומר כו' היינו כדאמרינן בעלמא כביכול כו' ור"ל אמר סתמא בכל צרתם לכאורה היה מהראוי ג"כ לומר כלומר ועוד בהאי קרא יש קרי וכתיב דהכתיב באלף לא והקרי בוא"ו לו וטעמ' בעי מאי הוא ורש"י מפ' כפי הכתי' ומפ' בכל צרתם שהביא עליהם לא צר לא היצר להם כפי מעלליה שהם ראויין ללקות ע"ש והנה בעלמא אמרינן כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מיעוהי אלא מאריך אף וגבי דיליה. א"כ הוא שלא כדברי רש"י הנ"ל שמפרש לא צר לא היצר עליהם כראויין ולבוא אל הענין נקדים לבאר אשר אמרתי לבאר לתרץ דיקדוקים במעשה דיונה עם נינוה ויבואר הכל במעשה דיונה בנבואות נינוה שצוה לו הקב"ה להנבא על נינוה בעוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ואח"ז חזרו בתשובה אנשי נינוה וינחם ה' מהרעה ולא עשה וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו ומפורש בדברי רז"ל כשאמר לו הקב"ה שהוא שב מן הגזירה והרע ליונה באמרו עכשיו יאמרו העובדי כוכבים שהוא נביא שקר וזהו הטעם שלא רצה מתחילה יונה ללכת בשליחות זה עד שברח תרשישה כמפורש בקרא ויש להפליא דקדוק פלאי בעיני ולא ראיתי שנתעורר ע"ז מהראשונים דהכל טעמ' מאי למה יצא הגזירה מהקב"ה חלוטה בלי תנאי עד שע"י כך הי' קשה ליונה וירע ויחר לו. היה לו להקב"ה לקבוע את ענין הגזירה על תנאי אם לא תשמעו לשוב אזי נהפכת ואם תשמעו אזי לא תההפך כמו שלשון הזה שגור בכל הנביאים מימות משה עד סוף כל הנביאים משה אמר והיה אם שמוע תשמעו כו' ונתתי מטר ארצכם השמרו לכם אם לא תשמעו בו' ואחריו כולן נתנבאו בסיגנון שובו וחיו ישעיה אמר אם, תשמעו טוב הארץ תאכלו ואם לא תשמעו כו' ואם היה יונה מתנבא בסגנון הזה אף שאח"כ היו שבין בתשובה לא הרע ליונה כלום שלא היה נעשה עי"ז נביא שקר. הואיל ומתחלה ניבא על תנאי ובאמת סוף פ"ו דסנהדרין איתא שם שמחשבת הקב"ה היה מתחילתו ונינוה נהפכת מרעה לטובה ע"ש אבל משמעות התלמוד שיונה וכל אנשי נינוה לא ידעו כלל סברא זאת לפרש כך עוד יש לחקור לפרש מאי דכתיב שם מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו. עיין ברש"י מפרש מי יודע עבירות שבידו ומצורות מפרש מי יודע דרכי התשובה וכל זה הוא מהכרוז ע"ש וכל זהו דוחק כי אחרי דכתיב לעיל מיני' וישובו איש מדרכו הרעה ומהחמס א"כ האי קרא מיותר ובאילה שלוחה מפרש דה"פ כי אף שישובו בתשובה עדיין הדבר בספק מי יודע אם ישוב וניחם על הרעה ע"ש וכן פי' רד"ק גם זה קשה מאי היו מסופקים הא אין לך דבר שעומד בפני התשובה אולם מ"מ יש פנים לפירושו הואיל והגזירה הי' מוחלטת מהנביא ולא על תנאי לכן שפיר היו מסופקים רק הקושיא מעיקרא הדרא לדוכתי' למה לא הי' הנבואה על תנאי אם לא ישובו וכנ"ל. עוד יש לדקדק במאי דכתיב שם וירא האלהים את מעשיהם כי שבי מדרכם הרעה לכאורה תיבות מעשיהם מיותר דלא מצינו שעשו איזה מעשים טובים רק אשר שבו מדרכם הרעה ואין לומר דמעשיהם קאי על שק ותענית שעשו היה לו לומר וירא את מעשיהם ואח אשר שבו כו' אבל השתא משמע דחדא קאמר וירא מעשיהם כי שבו. וגם בתענית (דף ט"ז ע"א) איתא שם דהזקן אומר דברי כבושים שהעיקר אין שק ותענית גורם אלא תשובה דבנינוה לא נאמר וירא שקם ותעניתם אלא אשר שבו ע"ש משמע דעיקר ענין היה התשובה אשר שבו מדרכם ולא השק והתענית א"כ קשה אמאי קאי תיבות מעשיהם. ויש לבאר כל זה ע"פ דברי אגדא דאיתא בקדושין (דף ע) אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרי עובדי כוכבים הקדמונים דאלו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלהים והם יהיה לי לעם וחלו בגירי עובדי כוכבים הקדמונים כתיב מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ע"כ לשון הגמ' ורש"י מפרש בישראל כתיב והייתי להם לה' אע"פ שאינו לי לעם ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם אבל גרי עובדי כוכבים הקדמונים אין מקרבין אותן מן השמים אא"כ היו מקרבין עצמם תחלה להיות טובים עכ"ל ועפי"ז אמרתי לפרש מאי דקשה לכאורה על מאי דאמרו רז"ל שהחזיר הקב"ה התורה על פארן ולא רצו לקבל וכשבא לפארן שאל מה כתיב ביה והשיבו לא תנאף אמר א"ה לא בעינא משום דהיה שטוף בזימה ולישראל פתח באנכי וקשה היה להקב"ה ג"כ לפתוח באנכי והיו מקבלן התורה ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וביותר דאי' במדרש הביאני אל בית היין שהראני הקב"ה וגילה לי טעמי וסודות התורה ואילמלא גילה הקב"ה טעמים וסודות התורה למצרים ולכנענים מיד היו מקבלים בשמחה וטוב לב וקשה כנ"ל דאטו הקב"ה בטרוניא בא על הכנענים ומאי טעמא הגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל כלומר שגילה להם טעמיה וסודיה בין החוקים שלא מצינו בהם טעם מפורש ובין המשפטים שיש להם טעם מפורש ומשפטים בל ידעום שלא גילה להם סודות וטעמים אפילו טעמי משפטים וכש"כ מהחוקים. ועפ"י דברי אגדא דאיתא בקדושין כנ"ל ניחא דזו היא מעלה יתירה ש"י שנקראים בנים למקום בני בכורי ישראל זרע אברהם אוהבו אשר כתיב באבותיכם חשק ה' וכתיב אשר בחרת באברם ומצאת את לבבו נאמן לפניך ועוד כתיב את ה' האמרת כו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכתיב כי חלק ה' עמו חלק אלוה ממש ולפיכך ע"י אשר חשק ה' באבותינו מחבב אותנו שמקרב אלינו אפילו בשעה שעדיין אנחנו לא שבנו למוטב רק מתוך שהוא מקרב אלינו וקורא שמו עלינו עי"ז שמעורר חיבתו לנו נעשה אנחנו לו לעם להיות נחזור למוטב אבל בסנחריב וחביריו לא בא להם מעולם עזר ה' להחזירן למוטב אם לא שהמה מעצמם חוזרין א"ע למוטב להיות נקראים עם ה' ואחרי שהמה לו לעם קירא את שמו עליהם להיות להם לאלהים ולכן בישראל פתח באנשי ה' אלהך אף שעדיין לא היו לעם שלא חזרו עדיין למוטב ואף גם זאת שגילה להן טעמי וסודות תורה בכדי לעזר ולהועיל להחזירן למוטב ולקבל התורה בשמחה, אבל להבלתי מאמינים בגלוי שכינה שלא בא עליהם עזרו רק שהמה מעצמן יחזירו א"ע למוטב ואח"כ קורא שמו עליה' להיות להם לאלקים ולכן לא גילה להם טעמי תורה וגם לא פתח להם באנכי רק אמר שיתקנו מקודם פשעם וחטאתם של לא תרצח ושל לא תנאף ואח"כ יהיה אנכי אלהיך וכמו דאמרו לעיל נגד הבלתי מאמינים כתיב מי ערב אל לבו להיות לו לעם ואח"כ אהיה להם לאלהים ואף רות אמרה לנעמי מתחילה עמך עמי ואח"כ אלהיך אלהי ולכאורה היה לה להקדים אלהים לעם ולפי הנ"ל ניחא דמקודם מהצורך להיות לעם מעצמו כנ"ל ואח"כ לה אלהים לאלוה אבל בהישרים והמאמינים מכל אומה ולשון קורא ה' שמו עליהם ומקרבן ואח"כ ממילא נעשו לו לעם שעי"ז חוזרין למוטב עוד שהקב"ה מאמן אותן להחזירן מפני כי הישרים והמאמינים המה כמו אברהם שהיה ראש המאמין ולהכחיש את העובדי כוכבים ומזלות ובאברהם כתיב שמצאת את לבבו נאמן לפניך שבאמת לא הי' צריך לשום עזר וכו' עד אבל בכלל בני אדם צופה וכו' ודרשו רז"ל מזה שיצ"הר מתחזק על האדם בכל יום לולי הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וזהו דנאמר באבות חשק ה' דלא היו צריכים לשום ענין מעשה עזר של הקב"ה דמעצמן מתחזקים והולכים לתומם אבל בזרעם אחריהם לא היו יכולין לעמוד בלא עזר הקב"ה. לפיכך רק באבותינו חשק ה' שהקב"ה רואה וחושק אותן במעשיהם למשל תלמיד נבון וחריף שמבין מעצמו הכל ואינו צריך סעד ועזר מהמלמד כלל וממילא המלמד רואה איך שהוא קורא ושונה מעצמו וחושק נפשו עליו אבל בתלמיד שאינו יכול להבין מעצמו וצריך לעזר וסעד של מלמדו לתומכו להבינו באיזה מקומות ופרקים וזולת זה לא היו יודע ממילא יש טורח ועסק למלמדו ולכן אמר באבותיכם לא היה רק חשק מאלהים עליהם אבל בזרעם מהצורך למעשה ה' לבחור אותם ולקרבן אליו ואח"כ מקבלין אליהם את אלו"ה לאלהים וחוזרין למו טב. ובזה יש לכוין האמור משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע גבי משה תלה ענין הקבלה בו שמעצמו מתחזק ומתה"ך כמו דאיתא גבי אברהם. ואח"כ ומסרה ליהושע שגבי יהושע לא נאמר קיבל ממשה שהיה צריך התאמצות מהנותן לכך נאמר עליו ומסרה ליהושע שמשה היה המוסר וכן בכולן נאמר ויהושע לזקני' וכו' שכולן צריכי' סעד לתומכן מנותן כן יש לבאר מה דאמרו חביבי היו שנתן להם כלי חמדה ולפי דברינו מבואר הכל כאמור בגמ' דקדושין דזה מעלה יתירה בין המאמין באלקים ובלתי המאמינים באלקים דהקב"ה מקרב אותן תחילה ועושה עזר וסעד להחזירן למוטב לקרב לעבודתו ואח"כ נעשה להם לאלקים ובבלתי מאמינים להיפך שאינו בא להם שום עזר וסעד ולכן אמר חביבין היו שני כלי חמדה הנה לא אמר שקיבלו כלי חמדה אלא שניתן להם כלומר כביכול שהיה התאמצות עיקר מהנותן והוסיף עוד ראיה לזה כביכול שהקב"ה חיבב אותן והתאמץ ליתן להם התורה שהודיע להם בטוב ענין הכלי חמדה מחמדת התורה כמו שהבאתי לעיל בשם המדרש הביאני (המלך) אל בית היין שגילה הקב"ה טעמי התורה ואילו היה מגלה כך לבלתי המאמינים היו מקבלים בשמחה אולם כביכול לא השתדל הקב"ה להיות להם לעזר שיקבלו התורה אם לא שהמה מעצמן יתחזקו לטוב כנ"ל ולמאמינים באלהים כביכול התחזק לעוזרן ולסעדן בכדי שיקבלו התורה לכן גילה להן טעמיה וזהו האמור חיבה יתירה נודעת להם חמדת התורה וטעמיה ועל ידי זה ניתן להם התורה ומביא ראיה לדבריו מקרא דכתיב ני לקח טוב נתתי לכם דלכאורה היה לו לומר כי לקח טוב לקחתם ממני או לקח טוב קבלתם ממני אבל השתא דקאמר נתתי לכם תולה עיקר הענין בהקב"ה שעשה עזר וסעד שיהיה ניתן להם והודיע להם כל טוב שיש בהם היינו טעמי' ולא עשה כן לכנענים ולמצרים כי לא הודיע להם אז טעמיה ומשפטים בל ידעום ואם כן נראה בעליל חיבה יתירה שיש להמאמינים שהודיע להם הכלי חמדה שיש בה ואם כן ענין האמור במשנה דאבות חביבין כו' הוא ענין אחד האמור בקדושין דזו מעלה יתירה כו' וכן נאמר בברכות התורה אשר בחר וכו' ונתן כו' כלומר שהקב"ה כביכול הוא הבוחר הוא הנותן כו' ואף ברכות אתה בחרתנו נאמר אהבת וכו' כלומר הכל מאתו יתברך ובזה רגילים לפרש לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כי על פי המבואר הכל מעזר הבורא כי היצר הרע צופה ומבקש המיתו והקב"ה בעוזרו לא יעזבנו בידו ואם כן ממילא היה תם ושלום נתמעט תשלום שכר לבנו אדם על ידי זה אולם חסד ה' שמשלם שכרו כאילו היה מעשיהו מעצמו בלי שום עזר מאחרים כלל. ועל פי הדברים האלו ניחא מאוד מעשה דנינוה דלא התרה אותן בגזירת הקב"ה על תנאי אם לא תשובו כמו גבי מאמינים בב"ע דשאני במאמינים כי כביכול אין הקב"ה חפץ במיתתן וחפץ רק בטובתן וקורא שמו עליהן מתחילה ומתוך כך חוזרין למוטב על פי תומך ועזר הבורא מה שאין כן באינו מאמינים באלהים וכאמור בסוגיא דקדושין דבבלתי מאמינים לא היו מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן לא היו מעצמן נעשים טובים בתחילה בלי שום עזר ולכן במאמינים כביכול מעורר הקב"ה ומתרה אותן אם לא תשמעו תענשו כך וכך וכשנתעוררו לטוב תשובתן מתקבלת אף דלא נתעוררו מעצמן וכמו דאמרינן הבא לטהר מסייעין אותו אף שהחטא עשה מעצמו דהא בא לטמא אין מסייעין אותו מכל מקום מתקבלין תשובתן וכמו שהבאתי לעיל מקרא ולך ה' החסד כי אתה תשלם לא ש כמעשיהו הגם שאין התשובה לעומת משקל החטא שעשה מעצמו ולמעשה תשובה עוררו אותו מהשמים על ידי התראות נביאי ה' מכל מקום זו מעלה להמאמינים בשכר ועונש שנקראים בנים למקום ומדרך אב שחפץ להטיב לבניו וכמו שנאריך לקמן במחל ונמשל מזה משום הכי מקבל הקב"ה תשובתן כאילו היו עושין מעצמן על ידי מעשיהם מה שאין כן אצל בלתי מאמינים באלהים שמהצורך שיעשו תשובתן במשקל כמו שחטאו מעצמן בלי סיוע מן השמים כן יעשו תשובה מעצמן ולפיכך אין מעוררין אותן מן השמים לקרבן עד שהמה מקרבין על ידי מעשה עצמן להטיב ומשום הכי מהצורך להנביא להגיד את הגזירה חלוטה על נינוה בכדי שלא לעורר אותן להטיב עד שיטיבו את מעשיהן מעצמן בלי סיוע מן השמים ויהיו לעם ה' ואז יקרא ה' אלהותו עליהם וניחא שלא היה באזהרה והתראה לנינוה כמו להמאמיני' בב"ע ובזה ניחא דקאמר וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה כלומר דבמאמינים בב"ע עיקר הענין אינו נעשה עלידו מעשה עצמן רק על ידי סיוע מהשמים ואף על פי כן ה' בעל חסד לשלם לאיש כמעשיהו אבל אנשי נינוה ראה הקב"ה דמאי ששבו מדרכיהם היה מעשיהם מעצמן ונעשו טובים מתחילה ונתקיים בהם מי זה ערב אל לבו להיות לי לעם ואחר כך אהיה נעשה הקב"ה להם לאלוה לקבל תשובתם ובלא זה לא היה נתקבל תשובתן משום שלא היה תשובות המשקל כנ"ל ועפי"ז יש לבאר ענין פרעה דכתיב יחזק ה' את לבו וחקרו המפרשים על זה למה עשה ה' ככה י ולפי שביארנו דבלתי מאמינים בב"ע הוה מהצורך שיעוררו את עצמן בלי סיוע. וגבי פרעה שהיה מהצורך להודיעו ולהתרותו בכדי שיניח את ישראל מן השעבוד אם כן ממילא לא היה מתקבל תשובתו לכן היה מהצורך לחזק את לבו ולהעמידו על עמדו כבראשונה ואז אם יעשה תשובה יהיה תשובות המשקל ואין להאריך בזה ואין כאן מקומו ובמקום אחר הארכתי בענין פרעה בזה:
ולבוא אל תוכן כוונתו בדרוש הזה אקדים לבאר ענין הנהגת הבורא עם המאמינים אשר מגודל אהבת המאמינים בו נתן התורה ומצות וכמו דאמרו רצה הקב"ה לזכות לפיכך הרבה תורה ומצות שכל התרי"ג מצות לא עשה כלל הקב"ה לטובת עצמו וכמו שנאמר אם תצדק מה תתן לו ואם תרשע מה תפעל לו ומכל מצותיו אין לו תועלת רק רצונו זהו כבודו שאמר ונעשה רצונו אבל מה שמקיימים כל רמ"ח עשה אינו בא להקב"ה שום תועלת ואף מה שעוברים על שס"ה מצות לא תעשה אינו בא חס ושלום להקב"ה שום העדר ובזה מתפרש לנכון מאוד מאמר שמואל לשאול שהוכיח איתו על אשר לא עשה כאשר ציווה לו למחות את עמלק משור ועד שה ומה קול הצאן הזה באזני והשיב שאול ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' בגלגל ויאמר שמואל החפץ לה' בעילות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר הנה שאול רצה לנקות את עצמו על שלא שמעו לקיים אשר צווה לאבד משור ועד שה כי כוונות העם להטיב והוא אשר בחרו לעבור על מאמר ה' ליקח מטוב הצאן להעלות אותם ריח ניחוח לה' והשיב לו שמואל את כל ענין אשר ביארנו שמכל תרי"ג מצות אינו בא להקב"ה תועלת והעדר כלל רק מה שאמר ונעשה רצונו ולא זולת והזכיר עסק מצוה אחת ממצות עשה ומצוה אחת ממצות לא תעשה ר"ל כי בדרך כלל בכל רמ"ח מצות עשה נראה בעליל שאינו בא תועלת לה' כדומה מצות לולב וסוכה וטלית ותפילין ודומיהן עליהן החוש מעיד שאם תצדק מה תתן לו ואיזה נתיב יפלס מעסק קיום מצות הללו להבורא ית"ש רק מעסק קרבנות אשר כתיב בהם ריח ניחוח לה', היה אפשר לעלות על הדעת קצת שבא מזה איזה פעולה להקב"ה מקרבנות שיש איזה דרך נתיב תועלת להקב"ה מזה כדכתיב להעלות ריח ניחוח לה' ועוד הזכיר ענין אחד ממצות לא תעשה כי זה מכללי שס"ה לא תעשה כדומה אכילות חזיר חלב ודם או חילול שבת נראה בעליל אשר החוש מעיד שעליהן ראוי לומר אם תרשע מה תפעל לו שבוודאי אינו מגיע שום העדר מזה שעובר על לא תעשה הללו חס ושלום להבורא רק מי שעובר על לאו של עבודת כוכבים ומזלות וכישוף שעליהן נאמר שמכחישין פמליא של מעלה. בזה היה עולה קצת על הדעת חס ושלום שיש העדר פעולה להקב"ה וזהו הצעת דברי שמואל שאמר לשאול ששגג בזה מה שעברו על דברי ה' מלשמוע למצותו להכרית משור עד שה ומה שאומר שאף שלא שמעו לדבריו לעומת זה יעשו לו נחת רוח להקריב קרבנות זה אינו שאפילו מקרבנות אין לו להקב"ה שום עסק תועלת רק מה ששומעין לקיים מה שהוא ציווה ואמר ולא ענין זולת זה ואם כן הואיל ולא שמעו לדבריו אין חפץ להבורא בזבחים כאלו כי כל תועלת שבא מזבח טוב הוא רק שמוע כמו כל מצות עשה כסוכה ולולב וכן מחלב אלים אין לו ענין להקב"ה רק מה שמקשיבים לקולו וזהו שאמר הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים כלומר שאין לו תועלת רק ששומעין לקיים מאמרו וכאמור אם תצדק מה תתן לו. ואמר עוד דגם ממצות לא תעשה אפילו מקסם ואון אין לו להקב"ה חס ושלום שום העדר רק מה שממרים את דבריו מלקיימן כמו מכל מצות לא תעשה דחלב ודם ודומיהן שבוודאי אין לו להבורא העדר רק מה שלא שומעין לדבריו וזהו מה שאמר כי חטאת קסם מרי כלומר אין בו ענין רק מרי וכמו דכתיב אם תרשע מה תפעל לו ולפיכך חטא שאול מה שעבר על דברי ה' ואין לו תועלת טענה כלל מה שיביאו קרבנות מהם כי אין חפץ לה' בקרבנות כאלו הואיל והמה נגד רצונו ועיקר תועלת אינו רק מה ששומעין לקיים מצותיו ולא בקרבנות כאלו שעברו על מצותיו מלשמוע לדבריו זהו שנתווכח שמואל עם שאול:
ועתה אחרי הנתבאר שכל מצות הקב"ה אין לו לעצמו שום ענין בעסק קיום מצותיו כמו שנאמר אם תצדק כו' נראה שעיקר הענין שאנחנו המאמינים בגילוי השכינה ובקדושת התורה רצה הקב"ה לזכות אותנו לפיכך הרבה לנו תורה ומצות ומקבל נחת רוח ממה שאמר ונעשה רצונו לקיים חוקיו ומשפטיו ובעבור ישמרו חוקותיו ותורותיו יש מקום מוצא להרבות שכר להטיב לנו בזה ובבא וחפץ מגמתו רק להיטיב לנו כמו שחשק וחפץ האב הוא רק להיטיב לבנו יחידו כל מה דאפשר ודרך משל מי שיש לו בן עיקר נחת רוח שלו אם חפץ ה' בידו יצליח להשיג ידו להלביש בגדי יקר מאוד אף שיפזר על זה סך רב מכיסו אין החיסרון נחשב למאומה נגד הנחת שיש לו שיכול למלאות רצונו להיטיב לבנו הואיל וזהו עיקר מגמתו רק להיטיב כל מה דאפשר את בנו יחידו ושמחה היותר גדולה הוא אצל האדם בשעה שמטיב לבניו וכן הוא ענין הקב"ה עם ישרים שעיקר נחת רוח שלו בשעה שמטיב לישרים שהוא חפצו ומגמתו רק להיטיב ורצונו זהו כבודו וכמו שמדרך העולם לברך לחבירו שיעזרהו ה' להוציא מגמתו מכח אל הפועל להיטיב לבניו כן הוא הענין שאנחנו מברכין להקב"ה שיפיק רצונו מכח אל הפועל להיטיב לישרים ואולם לבני אדם נופל כמה מיני סוג ענייני ברכות אחרים היינו אריכות ימים ועשירות וש"ד אבל אצל הקב"ה אם באנו לברכו אין לנו סוג ברכה איליו רק מעיקר הזה שנתמלא רצונו במה שיטיב לזרע אברהם אוהבו:
ועפי"ז ביארתי לנכון איזה מקראות קודש בכמה מקומות הנה כתיב ומלכי צדק מלך שלם אמר ברוך אברם לאל עליון כו' וקשה ברוך אברם מאל עליון מבעי ליה וכן קשה על מאי דכתיב ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל כו' עלה אתם לה' ברוכים אתם מה' הוה ליה למימר ואף ביוסף כתיב וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו גם כן היה לו לומר מבורכת מה' ארצו ובשמואל (ב ז) אמר דוד כשבא אליו נתן הנביא ובישר אותו שבנו יבנה בית המקדש כתיב שם בסוף הפרשה ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם ולכאורה ומברכתך תברך בית עבדך או יתברך בית עבדך מיבעי ליה אבל תיבות יבורך אינו מובן קצת ולכאורה כולו מיותר דהא כתיב לעיל ועתה הואל וברך את בית עבדך והיה לו לומר הואל וברך את בית עבדך מברכתך ויתבאר כל זה על פי מאי דאיתא בפרק קמא דברכות (דף ז' ע"א) דר' ישמעאל כהן גדול נכנס פעם אחת להקטיר קטורת לפני ולפנים ביום הכפורים וראה להקב"ה ואמר ישמעאל בני ברכני אמר רבי ישמעאל בברכתו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך כו' ותתנהג עם בניך במדת הרחמים לפנים משורת הדין ונענע לו הקב"ה בראשו ולכאורה אינו מובן דהקב"ה אמר לו ברכני רצה הקב"ה שיקבע לו ברכה וזה אינו קובע כלל ברנה למקום אלא קובע ברכה לעצמו והוא שייטיב הקב"ה לישרים אבל הוא הדבר אשר דברנו שאין שום ענין קביעות ברכה למקום רק שייטיב לבניו משום דרצונו רק להיטיב וכשיתמלא רצונו בזה זהו נחת רוק היותר גדולה מכל שנעשה מגמתו וחפצו נתקיים שמטיב עם בניו וזולת זה לא תמצא ברכה למקום וכדרך הלציי אומרים שאשה זקנה אחת כפרית שטיא שלא היתה דרכה לבוא בעיר רק פעם אחת בשנה ביום הכפורים והלכה להתפלל למקום ולא היתה יודעת כלל אותיות לשון הקודש והיה תפילתה כדרכה לדבר בלשון אשכנז ושמעה איך שאומרים כשהולכים לבית הכנסת צריך לברך להקב"ה. אף בביאתה לבית הכנסת אמרה הקב"ה הקב"ה אני אוהב אותך עד מאוד הלוואי שתאריך ימים ותהיה לך עשירות וכל הברכות שבעולם יתקיים בך הנה הומיה מרוב כסילות ועיקר הדבר שאין ברכה קבוע למקום רק במה שנתקיים רצונו שרוצה להיטיב לבניו לזרע אברהם אוהבו ואף מכל התרי"ג מצית נאמר אם תצדק מה תתן לו ואם תרשע מה תפעל לו רק מה שאמר ונעשה רצונו ורצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה לנו תורה ומצות בכדי שבשעה שקיימו המצות ויעשו נחת רוח למקום יקבלו שכר טוב עליהן הרבה עד מאוד וזהו עיקר חפצו ומגמתו להשפיע טוב לבניו כמו מדרך האב בשעה אשר בנו אהובו יחידו עושה לו איזה נחת רוח כרצונו ומטיב לו עבור זה באיזה תשלום שכר להבן בוודאי השמחה כפולה עד מאוד להאב שמלבד הקורת רוח שקיבל ממה שעושה לו בנו יש לו עוד רבות שמחה במה שפעולות בנו להטיב לו נתקיים מגמתו ומטיב לבנו כן הדבר הזה שבשעה שאנחנו מקיימין מצוותיו ויש להקב"ה קורת רוח מזה שאמר ונעשה רצונו וביותר גודל השמחה לפניו שעל ידי זה מטיב עמנו ובזה נתקיימה מחשבתו ורצונו שחפץ מאוד להטיב לבניו זרע אברהם אוהבו ומקרא מלא נאמר והיה כאשר שש ה' להטיב אתכם ולהרבות אתכם ואם כן אין ברכה קבוע למקום זולת מה שימצא מקום להטיב לבניו שזהו עיקר רצונו שחפץ בטובתינו ולכן כשאמר הקב"ה לישמעאל כהן גדול ברכני השיב לו כברכתו היינו שייטיב עמנו ואף נוסח של ברכות הזימון בשלשה או בעשרה שאומרים נברך אלהינו משמע שבאים לקבוע ברכה לה' ואנחנו אין קובעים ברכה כלל למקום רק אומרים ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד וכפי הנראה מתגולל הברכה אלינו שאל יחסר לנו בטובו מזון לעולם ועדי אבל הוא הדבר שדברנו שזהו עיקר ברכתו של הקב"ה שמטיב עם בריותיו לכן אומרים בטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר כו' וזהו ברכתו שישיש להטיב עמנו שזהו עיקר רצונו ובזה מתפרש מאי דנאמר ה' זכרנו יברך את בית ישראל יברך הקטנים עם הגדולים כו' וזהו ברוכים אתם לה' כלומר בזה הוא עיקר קביעות ברכתו של הקב"ה שמוצא מקום לברך את בית ישראל וזהו דאמר מלכי צדק מלך שלם לאברהם ברוך אברם לאל עליון כלומר מה שנתברך אברם זהו עיקר קביעות מוצא ברכה להקב"ה שמוצא איזה אדם כשר שמקבל ממנו קורת רוח עד שמטיב עמו כפי רצונו רק להטיב כנ"ל ובזה לא קשה מה שהקשו סוף פרק ג' דנדרים על מלכי צדק שהקדים ברכת עבד לברכות רבו דלפי דברינו הכל ברכות המקום היא (ועיין באבן עזרא שמתרץ גם כן קושיית תלמוד הנ"ל עיין שם) וזהו מאמר דוד שאמר ועתה הואל וברך את בית עבדך כו' ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם כלומר אין לך קביעות ברכה יותר מזה מה שאתה מברך את עבדך זהו ברכתך שיתמלא רצונך להטיב לבניו כמו שחפצו רק להטיב ואמרתי שזהו ענין שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות ולפום רהיטא השכר הרבה מאוד לפני עצמו דהא משמע לכל צדיק כל שהוא בכלל צדיק אפילו להפחות שבכולן ולכאורה המדה טובה מרובה עד מאוד בזה לעומת מעשים טובים שעולה לצדיק כל שהוא במעשים טובים מועטים ועל פי הצעתינו לא יעלה השכר ביתרון מאת הבורא דנחזי אנן בשלמא אם היה עסק המצות תועלת להקב"ה כמו שיש תועלת לבשר ודם מפעולות עבדיו היה קשה איך ישולם שכר הרבה יותר מכדי פעולתן אולם אצל הקב"ה אינו כן שנאמר עליו אם תצדק מה תתן ואינו מקבל שום תועלת רק מה שאמר ונעשה רצונו ונוסף עוד על זה שמלבד שיש להקב"ה קורת רוח ממה שנעשה רצונו בקיום מצותיו יש לו רבת שמחה במה שמטיב נתינות שכר כמו שיש קורות רוח לאב שמטיב לבנו אהובו כן הדבר שכל רצון הבורא רק להיטיב וכמו דכתיב והיה כאשר שש ה' להטיב ולהרבות אתכם מבואר שיש שמחה וקורת רוח לפני המקום במה שמטיב לכלל עמו אם כן ממילא שכר מצוה מצוה דכמו שיש קורות רוח להבורא מקיום המצוה כן יש לו קורות רוח ממה שמטיב לעמו לתת להם שכר טוב להטיב להם כי גם זהו עיקר רצונו ומגמתו רק להטיב וכנתבאר שזהו עיקר קביעות ברכה אצל הקב"ה. ואף מקיום המצות אין לו תועלת רק קורת רוח שאמר ונעשה רצונו דהא כתיב אם תצדק מה תתן לו אם כן אין הפרש מקורת רוח שמגיע להבורא מן הקיום מצות לקורת רוח שמגיע לו ממה שמשלם שכר טוב ומטיב לעמו ולכן מצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה כנ"ל ולפיכך יש להעלות הרבה שכר לכל צדיק נגד קורת רוח שמקבל מאתו הן מקיום המצוה הן משכר טוב שמטיב. ועוד יש להרבות שכר מצוה עד אין תכלית וסוף כי דרך משל מלמד שיש לו שני תלמידים אחד בנו חביבו ואחד תלמיד אחר ובזמן ששומע איזה דבר חריצות בלימודם מהן יש לו הנאה מזה אולם יש הפרש בזה שהנאה אשר בא לו מהתלמיד אחר אינו אלא בשעת מעשה ונפסק והולך אחר כך אך קורת רוח שבאה לו מחריצות בנו אין לו הפסק כי אחרי זמן יום או יומיים מעורר את עצמו בשמחה כנזכר מחריצות בנו כאשר הוא ומתפאר את עצמו בפני כל בתפארת חריצות בנו ויש לו קורת רוח הרבה בשעה שמתפאר הדבר בין אנשים וכמו כן מתפאר הקב"ה באדם ישר אשר עליו נאמר אשר בך אתפאר ומחמת שקורת ונחת רוח שבא להבורא רבה עד מאוד כנ"ל אם כן אין יתרון ויתרון ממה שמגיע לכלל כל צדיק ש"י עולמות ולא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם מרבות שכר עד ש"י עולמות שנותן להם הקב"ה כנ"ל ומדוקדק בזה לשון הכתוב דילפינן על שכר ש"י עולמות ממאי דכתיב להנחיל אוהבי יש כלומר מצד שהם אוהבי יעלה שכרם הרבה עד ש"י עולמות וכמו שנתבאר שיש בזה ב' בחינות לחלק בין פעולות טוב וחריצות הבא לאביו מבנו לפעולות טוב וחריצות הבא לאדם מאיש אחר כי לאיש אחר אף שמשלם לו תשלום שכר כגמולו אבל אין לו קורת רוח מזה שנותן לו שכר ומטיב עמו מה שאין כן בשעה שעושה תשלום שכר להטיב לבנו אהובו בלי ספק שיש לו מזה גופיה קורת רוח במה שמצא ידו להטיב לבנו זהו בחינה אחת ועוד שבפעולת טוב וחריצות של איש אחר אינו מתפאר להמציא לפניו נחת רות רק בשעת מעשה ולא אחר כך מה שאין כן בפעולות טוב וחריצות בנו כמעט אין לו הפסק להמציא לפניו נחת רוח להתפאר בו אפילו לאחר זמן וכל זה אצל בשר ודם יש על כל פנים לחלק בין הנאה וקורת רוח שיש לו בשעת מעשה פעולות הטוב שפועל בנו אליו להנאה וקורת רוח שנתבארו בשני בחינות הנ"ל משום דפעולות הטוב בוודאי שנעשה הוא לצרכו של אב שהיה נצרך לאותו דבר שהיה נחסר לאביו עסק הזה וזה השלים הדבר לפניו מה שאין כן אצל הקב"ה שאף בעיקר פעולות מעשים טובים מעולם לא נצרך הקב"ה להנאת עצמו כמו בשר ודם שנצרך לפעולות טוב וכאמור אם תצדק מה תתן לו ואם כן אף בתחילת פעולת המעשים טובים אין לו למקום רק קורות רוח שאמר ונעשה רצונו ומצד שאנחנו בנו בכורו זרע אברהם אוהבו חלק ה' עמו שייך אצלינו ב' בחינות הנזכרים שמקבל קורות רוח במה שמוצא מקום להטיב לנו וגם עלינו נאמר אשר בך אתפאר שבא להקב"ה קורת רוח אפילו אחרי זמן מלבד מה שבא לו בשעת קיום המצוה ויפה אמרו שמצוה יש לה קרן ויש לה פירות וזהו ענין שכר מצוה מצוה כנ"ל ודרך משל ידוע כל דבר שיש לה פירות יעלו הפירות הרבה כפלי כפליים על הקרן הן בהמות צאן ובקר שעושין וולדות יעלו הרבה או תבואה שעושה פירות יעלו לסך רב כמו כן המצות יש להם קרן תשלום שכר עבור קיומה אשר בא מזה קורות רוח למי שאמר והיה העולם ובשעה שהקב"ה מטיב עמנו את תשלום שכר יש לו עוד תוספות קורת רוח ועוד בחינה שניה שאין הפסק להיות נזכר אף אחר ז להתפאר בנו כנ"ל ולפי זה יעלה שכר פירות של המצוה יותר הרבה מקרן עצמו ואם כן אין משפט מעוקל שיבוא לכל צדיק וצדיק אפילו להפחות שבכולן ש"י עולמות על פי חשבון הזה ומדוקדק מאי דקאמר להנחיל אוהבי יש כלומר מצד שהמה זרע אברהם אוהבי מגיע להם יש [וענין זה יש לבאר בישעיה (כ"ט) דכתיב שם כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב כו' כלומר שיש נחת לאביהם שבניהם הולכים כשורה ומה דאיתא שם לקמן הוי בנים סוררים יש לבאר ההמשך על פי המבואר לפנינו דכשרואה בנו הולך שלא כשורה צער גדול יותר מעל איש זרק. אמנם האף שביארתי מעלה יתירה שיש עלינו זרע אברהם אוהבו בכמה פרטי ענינים שהקב"ה מקרב אותנו להיות לו לעם אף שעדיין אין אנחנו טובים קורא שמו להיות אלהינו ועל ידי שמקרב אותנו אליו חוזרין אנחנו למוטב כנ"ל וגם זאת שחיה יתירה נודעת לנו ששכרינו הרבה מאוד על ידי קורת רוח שיש למקום בשעת קיום המצוה ועוד קורות רוח משני בחינות עניני קורת רוח הבאים למקום אחר כך כנ"ל אולם אליה וקוץ בה כי את זה לעומת זה יעשה אלהים וכמו שמהראוי באמת להרבות שכר לכל צדיק על ידי בחינות שנתבארו עד אין תכלית עד שמגיע אחת לאחת לחשבון גדול ש"י עולמות ממילא על ידי אותו בחינות עצמן היה עונשו של החוטא חס ושלום גדול מנשוא כי כמו שנתבאר שיש הפרש גדול בכמה בחינות בין פעולת טוב הבא לאדם מבנו לפעולת טוב הבא לו מאיש אחר כן הדבר להיפוך בפעולות רע חס ושלום שזה וודאי כשרואה איש אחר מעקש דרכיו באיזה חטא ועון לא איכפת ליה כל כך ואינו מצער את עצמו על זה ואף אינו מתאמץ לגלול עליו עונש ואם יש בידו לענוש את האיש ההוא אזי נקום ינקם ממנו לענוש אותו ואינו מצער כלל על מכות ועונשין שעושין לזה אדרבא ענין נקמה יחשב אצלו על אותו האיש אולם כשרואה את בנו יחידו מעקש דרכיו חס ושלום באיזה חטא ועון מצטער על זה מאוד ומתאמץ לענוש אותו עבור חטאו בכדי שלא ישוב בדרך הזה ולפיכך צערו של אביו כפולה עד מאוד דהא טבע מגמת ורצון של האב הוא רק להטיב לבנו ובשעה שיש איזה כאב וחולי לבנו מצער על צערו של בן וכעת מוכרח הוא בעצמו לענוש אותו ולצערו היפך רצונו ובזה מתפרש מאי דכתיב החפץ אחפוץ מות רשע כלומר מה שאני מעניש הרשע אין זה חפצי ורצוני כי ידוע רצון הקב"ה רק להיטיב אך זהו כמו שהאב מעניש ומייסר את בנו יחידו על חטאיו אף שידוע שעסק לייסר לבן יחידו הוא שלא ברצונו מכל מקום עושה זאת בהכרח בכדי להטיב דרכו על להבא שלא ישוב עוד לכיסלה הגם שמצער האב על מה שמייסרו ובזה יש הפרש בין ענין עונש שעושה לאיש אחר דהנה לאיש אחר עושה עונש בדרך נקמה על לשעבר ואף שהיה ברי לו שלא יחטא עוד האיש ההוא אף על פי כן ענוש יענשו אותו לשעבר ונקם ינקמו ממנו מה שאין כן מה שמייסר אב את בנו בוודאי אין בדעתו ליקח נקמה ממנו לשעבר רק כוונתו הוא על להבא שלא ישוב עוד לכיסלה ולפיכך אף שיש הרבה צער לאביו בעונש שמייסר את בנו מכל מקום עושה זאת משום שרוצה להדריכהו שלא יעשה עוד כמעשיהו על להבא ובזה נתבאר מקרא שכתוב החפץ אחפוץ מות רשע הלא בשובו מדרכיו וחיה כלומר אין עיקר כוונות הבורא בעונש שמעניש הבריות כמו שמענישין לאיזה שעובר מצות בו"ד דהתם עיקר העונש דרך נקמה לעבר אבל הקב"ה עושה העונש כמו שעושה האב עונש לבן יחידו דוודאי אין דעתו דרך נקמה לעבר דהא יש לו צער ממה שמייסר את בנו אלא עושה משום תקנתו על להבא כנ"ל וזהו כוונות קרא הנ"ל דאין עיקר כוונות קוב"ה את העונש אלא תכלית כוונתו שעל ידי זה ישובו מדרכיו הרעים להבא כלומר החפץ אחפוץ מות רשע אלא עיקר כוונתו שישוב מדרכיו הרעים וחיה וזהו ענין דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלהיך מיסרך וזהו הענין שאמרנו שאת זה לעומת זה כמו שיש ב' בחינות טובות להעלות הרבה תשלום שכר גבי מצוה כן יש להיפוך גבי עבירה שמלבד שמכעיסים להבורא בשעת מעשה עבירה עצמה מכעיסים עוד הרבה בזה למקום במה שמוכרח לענוש את האדם ולהתנהג עם האדם בפנים של זעם תמיד היפוך רצונו שהוא רק להטיב ובזה יש לכוין מאי דאמר ישעיה (סה) העם המכעיסים אותי על פני תמיד כלומר לבד כעס ממעשה העבירה מכעיסים אותי עוד בזה מה שאני מוכרח להתנהג בפנים של זעם תמיד דעל פני לשון זעם הוא וכמו דכתיב ונתתי פני באיש ההוא וזהו עצמו מה שגורמים שהקב"ה אינו יכול להטיב אלא אדרבא מוכרח לענוש ולהתנהג בפנים של זעם זהו מכעיסים אותי שזהו נגד חפצי ורצוני כי גם ענוש לצדיק לא טוב כלומר העונש שמעניש את הבריות לצדיקי של עולם לא טוב בעיניו שרצונו דווקא להטיב נמצא ששכר עבירה עבירה ועבירה גוררת עבירה [ובזה יש לבאר מאי דכתיב הוי גוי חוטא עם כבד עון כלומר עון שלהם הוא כבד מאוד ומפרש הטעם משום שהמה זרע כו' ובנים משחיתים וכמו שביארנו שקשה יותר אצל אב מה שבנו מוכרח אל העונש מעל איש אחר, ומסיים עוד דעל מה תוכו עוד תוסיפו סרה כלומר העונש הוא סרה להקב"ה שלא חפץ בזה ועונש לא טוב לפניו וכו' ואף אמרתי לפרש מדרש איכה על קרא דויצא מן בת ציון גו' רי"בס אמר בשעה שעושין רצונו של מקום כו' על פי הערו' המבואר בדרוש הזה דלכאור' יש לחקור מאי מוסיף המדרש להביא המקרא השני מאי דכתיב ועתה יגדל נא כו' ולמה לא מסתפק בקרא הראשון מאי דכתי' באלהים נעשה חיל ונראה דמקרא קמא ליכא להוכיח אלא דיש לקוב"ה קורת רוח בשעת קיום המצוה ויליף זה מקרא דבאלהים נעשה חיל אבל מקרא השני מוסיף לבאר מה דביארנו שלבו הקורת רוח שבא להקב"ה מקיום המצוה יש לו עוד קורת רוח מהתשלום שכר שמטיב עמנו וכמו שהארכנו שמחמת זה יעלה שכרינו הרבה מאוד על זה מבוא קרא השני דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כלומר שקרא הזה מדבר על להבא שעתה עוד יגדל כח שיקבל עוד קורת רוח שיתקיים חפצו ורצונו להטיב לעמו כנ"ל נחזור לעניננו דלפי הנתבאר דהקב"ה כביכול מצטער על זה עצמו שלא נתקיים רצונו להטיב לבריותיו וממילא שיש להרבות עונש עבור עבירות כחו שנתבאר שיש מקום להרבות שכר עבור מצות אולם זהו מחסד הבורא שמצות יש להם קרן ופירות כפי שמבאר באריכות אבל עבירות אינו משלם הקב"ה לעונש רק עבור עבירה עצמה וזהו מה דכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו כלומר שאינו מעניש את האדם רק עבור גוף עשיית העבירה שמכעיס אותו בשעת מעשה ולא מתגולל על האדם לענוש אותו עבור שגורם עוד בחינות צער כביכול להקב"ה מעונש עצמו וגורם עוד שהקב"ה מתנהג עמו בפנים של זעם נגד רצונו להטיב לכל ובזה יש לפרש מאי דכתיב בכל כו' ומלאך פניו הושיעם ויש שם לו קרי וכתיב לא עיין ברש"י שמפרש לא צר לא היצר להם לענוש אותם כפי מעלליהם עיין שם וקשה דבעלמא אמרינן כל האומר הקב"ה וותרן כו' אלא מאריך אף וגבי דיליה ואם כן איך מפרש רש"י דאין הקב"ה מעניש כפי המעשים. ולפי דברינו ניחא הקרי והכתיב והכי קאמר קרא אף דבכל כו' כלומר שגורם שהקב"ה כביכול מצטער על זה ואם כן הייתי אומר שיש עבור בחינה זו עוד עונש להאדם על זה אמר לא צר כלומר עבור בחינה זאת אין הקב"ה מיצר לענוש האדם ומלאך פניו הושיעם כלומר זה שגורם להקב"ה פנים של זעם מזה הושיע הקב"ה שלא לענוש על זה ועל פי זה יש לפרש קרא (בירמיה ג) הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני ע"כ. וקשה מאי חסידותיה שייך בזה אחרי שיעשו תשובה ולפי הנ"ל ניחא דהקב"ה אומר שובה משובה ישראל כלומר עשו תשובה על גוף העבירה עצמה היינו שובה משובה ויהיה די בזה ומבטיח הקב"ה שלא יתגולל עליהם עוד עבור שגרמו אליו להתנהג בפנים של זעם שלא כרצונו וזהו דקאמר לא אפיל פני בכם כלומר עבור זה שמתנהג אני בנתינת פני עד עתה עבור זה לא אעניש אתכם כי חסיד אני ולא אשלם לאיש אלא כמעשיהו נמצא שהאי קרא ולך ה' החסד כו' עם האי קרא דלא אפיל פני בכם שניהם בכוונה אחת נאמרו ובשניהם נאמרו כי חסיד אני ועל פי זה נכון שם באגדה רפ"ב תעני' בענין אפר מקל' דר"ש בן פזי מפרש הטעם מכתו' דעמו אנכי וכו' ור"ש בן לקיש מפרש טעמא אחרינא לא מקרא דר"ש בן פזי משום דענין דריש לקיש הוא כפשוטו דהקב"ה כביכול מצער על עונש צרתן כמו שהארכנו שיש צער לאב בשעה שמעניש את בנו ועל פי כל עניני' שנתבארו שהקב"ה מתנהג עמנו כמו אב עם בנו שמדרך האב כשרוא' בנו מעקש דרכיו באיזה חטא ועון מצטער על זה ומתאמץ לעניש אותו בכדי שלא יוסיף ללכת עוד בדרך הזה אבל כשרואה לאחר שהולך בדרך לא טוב אינו מצער א"ע אף אינו מתאמץ כלל לגולל עליו עונש מפני שלא איכפת ליה כלל להטיב דרכיו ומתפרש לנכון מאי דכתיב את אשר יאהב יוכיח גם האי קרא נכון מאוד רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם כל עוונותיכם דווקא מחמת שאני אוהב וחכם המאמינים בב"ע מכל משפחות האינם מאמינים ואני מצער על זה שאתם לא טובים ולא אוכל להטיב לכם על כן אפקוד עליכם לענוש אתכם להטיב דרכיכם כמו שעושה עם בנו אבל שארי משפחות האדמה הבלתי מאמנים בבורא עולם אין הקב"ה מקפיד כל כך לענוש אותם משום שלא איכפת ליה להחזירם למוטב כנ"ל וזהו ענין דאיתא במדרש חטא חטאה ירושלים וכי כשדים אינו חוטאים אלא כשדים אף על פי שחוטאים אינם כלום אבל הם חטאו ולקו כלומר שעל כשדים לא הי' מקפיד להחזירם למוטב ותמלא סאתם ויכלו אבל הם אינו כן אלא היה מקפיד עליהן תיכף שחטאו לקה אותם שרצה להטיב אותם כאמור: ועתה נסיים הענין אשר התחלנו בו הויכוח שיש לנו עם הקב"ה דהקב"ה אומר שובה אלי ואשובה אליכם ועוד שובה ישראל עד ה' אלהיך ואנחנו אמרים השיבנו ה' אליך הענין הוא כמו שמבואר בגמרא דקדושין דזו מעלה יתירה המאמינים בב"ע דהקב"ה קובע שמו עליהם להיות לאלוה אף שעדיין אינם טובים ועל ידי שמקרבם חוזרים למוטב על בקשתינו השיבנו אליך כו' אולם הקב"ה אומר במידה שאדם מודד מודדין לו אחרי אשר אמרו בימים הקדמונים היה כמשפחות הארצות הבלתי מאמינים בב"ע אשר בהם כתיב מי הוא זה אשר ערב אל לבו להיות לעם תחילה ואחר כך אהיה לאלהים שלא היה הקב"ה מקרבן אלא אם כן מקרבין מעצמם מתחילה לפיכך אומר הקב"ה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך כלומר על ידי העוונות שאמרת נהיה משפחות הארצות על זה אומרים אנחנו כי אף אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד אף על פי כן בקשנו השיבנו אתה אליך לקרבינו אף שאנחנו עדיין לא מונים חדש ימינו כקדם כימי קדמונים שהיה חביבותך עלינו לקרב אותנו מתחילה אף בשעה שעדיין אנחנו לא טובים היית מקרב אותנו להיות בעזרינו לשוב בתשובה שלימה: