אור ברסלב
שות גליא מסכת דרוש לראש השנה שנת תקצ"ב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

דרוש לראש השנה שנת תקצ"ב

דרוש שנת תק"צ

באגדה דשבת (דף ל"א ע"א) במעשה שבא לפני הילל שיל מד אותו כל התורה כולה על רגל אחד אמר לו הילל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור ועיין ברש"י שפירש א' רעיך הוא הקב"ה וכמו ששנאוי עליך שיעבור חבירך על דבריך כך לא תעבור אתה על דברי ריעך הקב"ה. באמת הפירוש דחוק מאוד ואיזה סברא הוא שחבירו מחוייב לעשות כל אשר יצוה עליו כמו שאנחנו מחוייבין לקיים מצות בוראינו ועוד מהו ענין מני היה לו לומר מה שאתה רוצה מחברך ובפרט לפירוש אחר שפרש"י קשה יותר שפי' חברך ממש כגון גזילה גניבה ניאוף ורוב מצות ע"ש קשה טפי היה לו לומר מה שרעה לך מחברך לא תעבד לחברך ולכל הפירושים חסר כאן תיבת מחברך. גם מה דאמר דעלך סני אינו מדוייק והיה לו לומר מה דלך סני לענין מאי אומר דעלך והנראה לבאר דהילל לימד כאן עיקר ויסוד גדול אשר נוהג בכלל תורה ומצות כולה ויבוא בזה עוד מאי דנאמר באבשלום (שמואל ב' ט"ו) ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו ולכאורה איך יתכן להצדיק לכל בעל ריב ומשפט ועוד דה"לל ואלי ולא ועלי ובאלשיך חקר בזה הערה נכונה דמפרש דהכי אמר אבשלום אף שעלי ועל עצמי יבוא איזה משפט שתובע אותי אעפי"כ הצדקתיו ע"ש אך מה דאמר כל אשר יהיה לו אינו מדוקדק תיבת כל לפי פירושו:

לכן נראה לפרש חקירה אחרת בזה ע"פ שידוע שאמר רז"ל אין אדם רואה חוב לעצמו וכתיב כל דרכי איש ישר בעיניו וביארתי בזה מה דאמרו אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו למדונו חז"ל עד כמה צריך הדין להיות מתון לחקור על אמיתות הדין לכל צד וצד עד שיעמוד על פסק דין אמיתי והוא שלא ימלט ששני בעלי דינים ששניהם כולם חכמים ונבונים ויודעים את התורה ומתווכחים בעסק משפט שני אנשים כאילו וכל אחד מהם נטיות דעתו שיצא זכאי בדין ומשפט ומ"מ בלי ספק כאשר יגישו למשפט יצא אחד מהן חייב והענין הוא ע"פ מה שהקדמנו שאין אדם רואה חוב לעצמו לכן אף מי שיצא חייב חכם ונבון ובוודאי אם היה עוסק בדין זה לאחרים היה מעמיד הדין על אמיתהו אבל מחמת שהדבר נוגע לעצמו ואינו רואה חוב לעצמו רק את זכותו רואה ע"כ אינו יוצא אצלו הדין על קוטב אמיתי ועכ"פ אלו הדיינים צריכים להיות מתון מאוד אחרי אשר כל אחד מהצדדים חותך בדעתו נטיית המשפט לזכותו ולא לחוב רק שאנחנו אומרים אף ששניהם חכמים ונבונים אפשר שאחד מהן טועה מחמת שאינו רואה חוב לעצמו ואחד מהן עמר על קוטב אמיתי א"כ יש לחקור הואיל ויש בעסק משפט זה מקום ודרך לטעות כמו שאחד מבעלי דברים טעה אף שהוא חכם ונבון יש לחוש שמא ילך אף הדיין באותו דרך הטועים ושגיאות מי יבין ולפיכך אמרו רז"ל דהדיין צריך לאמד את דעתו דאף אם היה עסק המשפט נוגע לעצמו ג"כ היה נטיות דעתו לחוב לעצמו ובזה יתברר לפני הדיין שטעות ביד הטוען ההוא שרוצה להזכות מחמת אותו טעות אבל כל זמן שאין אומד זה אצל אותו דיין קשה לו להתדיין ביניהם אחרי שאין דעתו ולבו רחב מן הטוען שהוא ג"כ חכם ונבון ומ"מ נלכד בטעות שמא אף הוא נלכד בטעות אבל כאשר משער הדיין בעצמו כי אף שעליו יהיה התביעה לא היה רואה אליו זכות אלא חוב מזה נתברר שהטוען הוא נלכד בטעות ודעת הדיין עדיף הימנו אחרי אשר אפילו על עצמו לא היה רואה זכות אלא חוב מזה נתברר שהטוען טעה במשפט מעוקל וזהו שאמר אל תדון את חבירך פירש חבירך שהוא חבר לו בחכמות התורה כשאתה תדון איש כזה צריך לשער בדעתו שאף הוא בעצמו היה מגיע למקום משפט זה היה דן כך. נחזור לענין החקירה שהתחלנו בה שזה כלל כל דרכי איש ישר בעיניו בכל ענין שבעולם ומורה היתר לעצמו בכל ואף שיזדמן לו ח"ו איזה עבירה ודבר מכוער יצרו מקלו יגיד לו שאין הדבר מכוער ומתועב כ"כ כמו שהוא באמת. ודרכי היצר מרובים להתעות בני אדם להסית ולהגיד לאדם ישרו על דרך מעוקל פעמים שאומר לו אין אדם נתפס על צערו שהיצר מצער אותו ומגביר עליו תאוות ואף רז"ל אמרו כשרואה שיצרו מתגבר עליו ילך במקום שאין מכירין ויעשה מה שלבו חפץ. עכ"פ בדרך כלל כל אדם תוקף יצרו מצדיק עליו את הדין בכל דבר ודבר אף ח"ו בדבר עבירה שנתפס ח"ו אינו מניחו לשוב מחמת שמקצר לפניו הדבר בצדק ובמשפט את מעשה עבירה ההיא:

והלל הצדיק לימד את העם כלל גדול בדרכי ה' הלא נראה בעליל כאשר יראה איזה דבר מכוער ומתועב על חבירו נראה וניכר לפניו איך שהדבר סנוי ומשוקץ לפני ה' ולפני הבריות וכל העמים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שאם יזדמן הדבר ההוא לפניו לעצמו אין רואה טומאת הנגע ההיא מפני שהיצ"הר מסמא את האדם בשוחד למלאות תאוות לבו. ואין רואה תיעוב ושיקוץ הדבר וכנ"ל ולכן אמר מה דעלך סנוי לחברך זה לא תעשה ולכן כל דבר שאתה עושה תראה לשער בדעתך אילו אתה היה רואה על חברך שעושה כך היה סנוי ומתועב לא תעשה ג"כ אתה דבר זה:

וא"כ שפיר שדבר זה נוגע ועוקר לכלל כל התורה ומצותיואף בהוראות אמרו פ"ק דחולין איזהו ת"ח הרואה טריפות לעצמו כלומר אף לעצמו אינו נוטה דעתו להקל מפני שהוא משער בשעת מעשה כאילו היה בא עסק שאילה אצל אחר ואן היה יורד לעומק הלכה בלי שום נטיה כן אינו מורה היתר לעצמו: וזהו ענין אבשלום שהיה מהפך הענין מטוב לרע דרך משל מי שעושה איזה מעשה רע בדבר עבירה באיזה ענין שיהיה הן בעסק ממון שבין אדם לחבירו וזה העביר עליו את הדרך הן בענין שבין אדם למקום המנהג קבוע לעשות ע"ז אסיפה מקהל וב"ד להוכיח את העובר לפי מה שהשעה צריכה לכך הכל לפי מה שהוא אדם ואולם ודאי האיש שעשה ועבר עבירה ההיא בודאי יש לו הרבה התנצלות אשר הסיתו היצ"הר. הן בענין שבין אדם לחבירו אומר לו שמצוה לעשות כזאת לאיש הזה ומצוה לחסרו ואף בעבירות שבין אדם למקום הקדמנו שיצ"הר מפתהו מסית ומדיח ומראה לו שהוא עבירה לשמה בכמה דרכים וכמו שהקדמנו שאין אדם רואה חוב לעצמו כל דרכי איש ישר בעיניו ומתפתה ליצרו אך אסיפות קהל וב"ד המה רואים שאין בהתנצלות שום ממש. ולכן אמר אבשלום אם היה בא לפני ענין כזה לעשות דין ומשפט על העובר אחת מאלה ממצות ה' אשר לא תעשינה הייתי משער בעצמי אילו היה בא עלי עסק דבר ההיא שתקפו יצה"ר בשעת מעשה על איזה עבירה עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו ועשה מעשה ההוא ומעשה דעמרם חסידא בפ"ק דקדושין יוכיח שצעק נורא בי עמרם ע"ש ואמר אבשלום מחמת שלא היה דן את העובר כמו שדנין וקונסין בדין. מפני שלא היה דן הדבר לשיקוץ ותיעוב כמו שהיה רואה בדבר על איש אחר אלא היה דן הדבר כמו שהיה הוא עצמו העובר עבירה ועושה מעשה הרע הזה בודאי אין אדם רואה חוב לעצמו והיה הרבה התנצלות והוראות היתר לפניו על מעשיו בכמה דרכי' אשר דרכי איש ישר בעיניו:

וזהו שאמר ועלי יבוא כל דבר כלומר אני הייתי משער הענין שאני הייתי בעצמי עושה כזאת ולכן והצדקתיו להעביר העונש מעל חוטא ע"פ זה. אך מידות צדיקים וישרים כהילל אשר אמר להיפוך אדרבא כל מה שאדם עושה לא ישער הענין על עצמו אלא יעשה אומד הדעת כאלו היה רואה עסק מעשה זה על אדם אחר ונגעים אחרים אדם רואה והיה הדבר סנוי בעיניו וימנע אף הוא מלעשות דבר שנאוי ומתועב בעיניו כשחבירו היה עושה כזאת מפני שעל עצמו א"א לשער הדבר משום שאין אדם רואה חוב לעצמו וכל דרכו ישר בעיניו כנ"ל:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה