שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
דרוש לסוף תענית
תענית (ד"ט ע"ב) סי' למטר פורחות עולא אקלע לבבל חזי פורחות דקא אתו אמר השתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכא דמשקרי בבלאי הכי משקרי מטרייהו. נראה שלא אמר בל' צחות ומליצה אלא קרא וגמרא אמר להו. דאיתא שם (סוף דף ח ע"ב) אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינו נותנין דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר וכן הוא בפרק זה בורר (דף כט) דמאיימין על העדים שלא יעידו שקר אומרים להם מקרא זה נשיאים ורוח כו' ופירש"י אף בשעה שהשמים מתקשרים בעבים להוריד מטר מכל מקום נעצרין על פי עדות שקר וכן פירש"י כאן (ודף ח שם) וכן איתא תענית (דף ח ע"א) אמר ר' אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה דכתיב אמת מארץ הצמת וצדק משמים נשקף ע"ש. עכ"פ מבואר מכל המקראות הללו וכן עוד מבואר כך בתוס' (דף ז ע"ב) ד"ה פנים ע"ש דבשביל אמת יורדין גשמים ועל ידי דוברי שקר הגשמים נעצרין ולכן אמר לאנשי בבל כי היכי דמשקרי אינה כך משקרי מטרייהו ונתקיים עליהם נשיאים ורוח וגשם אין אף בשעה שהשמים מתקשרים להוריד מטר נעצר בשביל שקר כלל ואף תוס' ד"ה פנים שם כתבו בשביל לשון שקר שאומר הרוח צפון מבטל הגשם ע"כ ע"ש:
סוף פרק המדיר אמר לי את הוא בר ליואי אמר הן אמר נראתה קשת בימיך אמר הן אמר א"כ לאו אתה בר ליואי [ועיין פירש"י] ואמרתי לבאר זאת על פי מה דאיתא פרק הרואה (דף נט ע"א) אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי הרואה הקשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ואראה ואפול על פני לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשת ע"ש וכך הלכה דאסור להשתחוות לקשת ועתה נחזי אנן זה ודאי דריב"ל אם היה רואה את הקשת הוה עביד כשמעתיה וכתיב לא יאונה לצדיק כל און ואמרו אפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן כל שכן צדיקים עצמן ולכן ודאי הקב"ה שומר רגלי חסידיו מלחטוא לא היה נראה כלל הקשת בימיו כדי שלא יבוא אותו צדיק לידי מכשול וזהו ששאלו אצלו נראתה קשת בימיך לאו אתה בר ליואי כנ"ל:
ישעיה (כו) לשמך ולזכרך תאות נפשי נראה דהענין על פי המבואר בפרק קמא דמגילה תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה והוא שלפי ערך יקר יופי נתעורר על האדם החשק והתאווה שכלל נשים אינן מעוררים תאווה אף בראייתם אך מיכל בת שאול שיפיה היה ניכר ומובדל יותר משארי נשים עד שלא ימלט שכל הרואה אותה מתעורר להיות קשתו ננערת להיות ניקרי ולכן אמר שמיכל בראייתה זינתה. אבל בזכירתה או אפילו בקולה או בשמה לא נתגבר גודל יפיה למדרגה זאת אבל רחב ואביגיל מסתמא היה ערך יפיים הרבה יותר גדולה מאוד עד שאפילו מי שלא רואה אותם ואין הלב חומד אלא מה שעיניו רואות אף על פי כן תפארת יפיים היה בערך נפלא מאוד עד שאף בלא ראותה היה מתעורר קשתו של אדם בשמה או בזכירתה ויעל לא באה למדרגה זאת ולא כח יפיה לעורר תאוות בני אדם אלא בקולה והנה תאוות הגשמיות מתעורר הזכר מהנקיבה מפני שהאשה חלת מאיש כנאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כמו כן בערך זה נתעורר תאוות הנפש ורוחו ונשמתו של אדם אל המקום אשר לוקחה משם כנאמר חלקי ה' אמרה נפשי ונפשו ונשמתו חצובה מתחת כנפי שכינה והנה על מה שאמרו רחב בשמה זינתה מסקינן דדווקא ביודעה ומכירה קאמינא דזה וודאי דדווקא על מי שיודעה ומכירה שייך לומר שיקר יפייה הוא לנגד עיניו א בל מי שלא ידעה ומכירה מעולם לא יתכן שיתעורר עליו חמדות יפייה ועל נפש נאמר ונפשי יודעת מאוד אחרי אשר הנפש תצובה מתחת כסא הכבוד והוא חלק אלוה ממעל כאמור חלקי ה' אמרה נפשי ויודעת הנפש את יקר וגדולת תפארת קדושתו של הקב"ה עד כמה גברה הוד והדר עוז וחדוה אשר במקומו ולכן בשמו וזכרו של הקב"ה מתעורר תאוות הנפש אל שורשו ומקורו והדר גאונו של הקב"ה יקר מאוד עד שאינו מהצורך למדריגה של ראייה וקול דבהקב"ה לא שייך ראייה דלא יראני האדם וחי וגם קול נאמר השמע עם קול אלהים כו' אך מחמת אדר והוד תפארת עוזו והדר קדושתו נתעורר על הנפש התאווה אף בבחינה מועטת בשמו וזכרו של הקב"ה וכנאמר על רחב ועל אביגיל דמחמת הוד יפיים אשר נפלא על בני אדם יותר משארי נשים נתעורר תאוותם אף בבחינה מועטת משמה וזכרה וזהו שאמר דאפילו לשמו וזיכרו יש לי תאוות נפש אשר נתעורר חשקי וחמדתי מהנפש אל מקורה ושורשה אשר חוצבה משם:
ובזה אמרתי לבאר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו עד שהבאתיו כו' כלומר שמהראוי כמו תאוות וחשק חמדות האדם על תאוות נשים וכמו שאמרנו מחמת שאשה מאיש לוקחה כמו כן כל זמן שאדם נזהר מלפגום ולטמא את נשמתו ואז ממילא יש לה קישור והתחברות לשורשה ומקורה אשר מלקי ה' אמרה נפשי ונתעורר תמיד תאוותו לקדושתו של כנפי השכינה אבל אם חס ושלום פוגם נשמתו לטמא אותה אז אין התחברות והתקשרות לנשמה למעלה ממילא אינו מתאווה הנפש לשורשה כי נתפרדה החבילה כנאמר עוונותיכם מבדילים ביניכם לאלהיכם לכן אמרה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי כלומר שבקשתי ומגמתי שיהיה על ערך משכבי בלילות תאוותי שיש לי על משכבי אני מבקש שיהיה לי אהבת נפשי למעלה למקום שחוצבה משם כנאמר לשמך ולזכרך תאוות נפש:
עוד אמרתי לבאר קרא דעל משכבי בלילות כו' וכבר נזכר אצלי בדרושים בקיצור. והוא על פי מה שהביא הטור (סימן רל"א) בשם החסיד רבינו יונה שמפרש האמור וכל מעשיך יהיו לשם שמים על פי מה דכתיב בכל דרכיך דעיהו היינו כל מעשה האדם בעולם הזה אכילה ושתיה והליכה והקימה והשכיבה ותשמיש הכל אם עושה ואוכל ושותה בכדי לקיים גופו אף שזה גם כן קיום מצות בוראו שהקב"ה חפצו ורצונו בקיומו של עולם ואינו חפץ במיתתם מכל מקום אין זה משובח אלא עיקר כוונתו יהיה אף בשעת אכילה ושתיה שעושה זאת בכדי שיהיה לו כח בגופו לעבודת בוראו וכן בשינה יהיה כך כוונתו שיהיה לו כח בגופו לעבודת בוראו וכן מאריך שם בכל ענייניו של אדם ואף בתשמיש אף שמכוין בכדי שיהיה לו בנים על קיום המין עדיין אין זה משובח אלא יתכוין שיהיה לו בנים לעבוד את בוראו ולקיים מצוותיו עיין שם שמאריך הרבה בזה. והנה אמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. הענין הוא שעיקר הדבר כמו שכתב החסיד רבינו יונה שכל מעשיו אף מעשה גופו יהיה הכל כוונתו לא להנאות גופני רק עיקר מעשיו יתכוין לשם שמים כנ"ל. ובכל עסק גופני מאכילה ושתיה ודומיהם אף שהכין עיקר כוונתו להסיר תאוות החומר מהגוף ושיהיה עיקרו לשם שמים כאמור צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר שכוונתו רק לתועלת הנפש. מכל מקום גוף מעשה מאכילה ושתיה עדיין אינו דבר נמאס ונבזה אבל עסק תשמיש שהוא דבר נמאס ונבזה רק שעושה מחמת חומר תאוותו מתגבר עליו לעשות זאת אולם גבי רבי אליעזר שהסיר מאתו כח החומרי מתאוות גופו ממילא מה שעושה דבר נבזה ונמאס כזו הוא כמו שכפאו שד ומשתגע לשנות את טעמו לעשות דברים נבזים ונמאסים כאלה ואמרו שיותר קשה לאכול לשם שמים מלהתענות לשם שמים מפני שזה וודאי שבתעניתו אינו אפשרי להיות רק לשם שמים אבל אכילה שיש בה מצוה כמו שבת ויום טוב וערב יום הכפורים שיש בו מצוה צריך הכנה גדולה לקבוע הכוונה רק לשם שמים וכן בכלל אכילה ושתיה שבכל ימי חייו שקבע החסיד רבינו יונה שבכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו רק לשם שמים וכאמור צדיק אוכל לשובע נפשו ולא להנאות גופו ומכל הדברים גופני ביותר ויותר קשה שבכולם עסק תשמיש שלבו של אדם מתאווה ומתגבר חומר גופני לזה יותר מכל שארי תאוות ולכן קשה מאוד לקיים כמו רבי אליעזר שעקר מעליו תאוות הגופני אף בזה ועשה רק לשם שמים וזהו שאמר על משכבי בלילות בקשתי שיהיה רק לשם אהבת נפשי ולא לתאוות גופני זה היה קשה מאוד עד שבקשתיו לא מצאתיו ואמר שמהצורך לזה הכנה גדולה ומסיים עד שהבאתיו אל בית אמי וחדר הורתי היינו לאחוז בקדושה וטהרה בכמה מדריגות שיהיה אחיזה בקדושה דשכינתא עד שהבאתי ממדרגה למדרגה זאת אז אחזתיו לא ארפנו:
ובזה אמרתי לבאר מה שנאמר אם זכרתיך על יצועי כו' וידוע מה שנאמר בראובן עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה שבלבל יצועי אביו בשכבו עם בלהה אם כן יצוע שרשו משכב אשה. ולכן אמר אם אוכל לקיים זאת שיהיה זכירתי על יצועי רק לשם שמים ולא להנאות גופני כנאמר על רבי אליעזר כנ"ל:
מעשה הצדקה את אשר בשרתי צדק בקהל רב בעת אשר עשינו תענית עם פדיון ביום ב' ח"י כיסליו ועשינו כינופיא שלא לקבוע תפלה בשום מנין וקיבוץ פה רק על חצר בי"הכנ ואמרתי מקודם קה"ת דברים כבושים ותוכחת מוסר להעיר לב העם לתשובה על מותנא אשר היה שכיח פה וסביבותינו בעוה"ר ה' ירחם על כלל עמב"י. בגמרא תענית (ט"ו ע"א) איתא אם יש שם זקן וחכם אומר דברים של כבושים ואם לאו אומר חכם ואינו זקן ואם לאו אומר אדם של צורה ומפרש"י אדם של צורה בעל קומה וחקר המהרש"א אטו משום שהוא בעל קומה יהיה דבריו נשמעים ע"ש והנה ידעתי בעצמי שאני לא זקן ולא חכם אבל אדם של צורה נראה לפרש ע"פ הידוע שהמלך בעצמו ובכבודו נורא לכל והמנהג שבכל מקים משפט עומד דמות דיוקנא שלו בכדי שיהיה מוראו עליהם לשפוט צדק וידוע שהמלך בעצמו נורא על כל רואיו ואולם הצורה שהוא דמות אין ע"י פחד ומורא רק זכרון אימת המלכות וגם על מטבע נעשה צורתו של המלך בכדי שיהיה זכרונו מצוי ונזכר אצל ההמון כן אנחנו בדמיונינו שאינני לא זקן ולא חכם רק עלי דמות וצורה של חכם מחמת שאין כאן איש אחר בלעדי מוטל עלי לומר דברים כבושים אשר נגזר אומר מפי חכמי התלמוד בעת צרה ה' יצילנו וזהו ענין אומר אדם של צורה מתלמיד חכם אף שאינו חכם עצמו עוררתי הדברי כבושים ע"פ שאמר (ירמיה ט) כי עלה מות בחלונינו בא בארמעותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות אוי נא לנו כמה עוללים נכרת מאתנו בעיתים הללו כמה בחורי עם נעדרו מאתנו אנשים ידועים ונכרים מפוני עם דוד המע"ה בעת שאמר לו הנביא שלש אני נוטל עליך אמר נפלה נא ביד ה' ומפרש"י אמר אם אטול רעב יאמרו בטוח הוא בעשרו מלדאוג ע"ז ואם אומר מלחמה יאמרו עלי בטוח אני בגבורי שאנצל אבל דבר כולם שוים בזה כך אני אומר אחיי וריעי אם היה זמן כנופיא הזה מתענית גשמים היו עשירי עמינו אומרים בטוחים כו' אך בעו"ה ששכיחא מותנא כולם שווים בזה לא יועיל הון ביום עשרה אח לא פדה יפדה איש ולכן אמר דהמע"ה אימות מות נפלו עלי כלומר לזה כולם שוים ולפיכך אמר עלה מות בארמנותינו כלומר אימה זו בא גם בארמון. עוד יש לעורר דברי כבושים כי משה רבינו ע"ה אמר אל יתרו והיה בלכתך עמנו והיית לנו לעינים משום שיתרו היה איש מפורסם באותו דור קראו אותו עין. וכן נאמר אם מעיני העדה וידוע דעינים נקראו חלונות כמו שנאמ' ומשכו הרואות בארוכות כו' ולכן אמר שעלה מות בחלונינו כלומר כמה וכמה אנשים אפרתים שהיה לנו לעינים כמו חלונות נעדרו מאתנו עוד יש להעיר שידוע אם היה נותן איזה דבר המאפיל בעד החלון היה חושך ממילא בבית אבל בעו"ה ידוע מה שנאמר על יום המות (צפניה א) יום עברה כו' יום חושך ואפילה כו' ואמר עוד במחשכים הושיבני כמתי עולם ולכן אמר שעלה חושך המות מן החלון שנעשה על ביאות אור וכעת בעו"הר עלה חושך וימש חושך כ"כ עד אשר בא בתוך הארמון בעוה"ר על עת וזמן הזה יש לומר אפפוני חבלי מות נקדים שאמרתי לבאר מה שבא המקרא להגדיל תורה ולהאדירה ואמר ארוכה מארץ מדה הנה אמרו שית אלפי פרסי הוה עלמא וכתבו קורות העתים שאדם אחד סבב בהילוכו עולם ומלואה ואמרו כי בי"ה צור עולמים ובאות אחת נברא העולם כולו וא"כ מאי רבותא כולי האי אשר התורה מידתה ארוכה מן הארץ מכבר אמרו שאות אחת מן התורה היא אין סוף ואין תכלית גם לשון ארוכה מארץ מדה אינו מדוקדק כ"כ כי תיבות מדה לכאורה מיותר לגמרי ועוד היה לו לומר מדתה ויובן הדבר ע"פ מה שידוע שכל דבר אשר באנו לעשות עליה קצבה ומדה לידע את מספרה עושין מדה לפי ערך גדלה וכשבא לשער ערך קצוב ומדה לדבר קטן מודד באצבע (שקורין צאל) וכשבא למדוד איזה בית או איזה חצר גדול נמדד באמה וכן כל סך סחורה נמדד באמות אף שיעלה מדתה לכמה אלפים אמות הכל נמדדת באמה אבל שיעו' וקצב הניתן בין עיירות אין מדרך העולם לעשות לה במדות אמה רק אומרים פרסה או מיל מפני ששעורה רב מאוד ויעלה מספר אמות לסכום גדול לכן עושין מידות פרסה או מיל ולזה אמר להגדיל התורה כ"כ ואמר לפי ערך גידולה אינו מהראוי לעשות עליו מדה כשבאנו למודה וידע מספר חלוקיו ולהעריך מצוה קטנה נגד ערך מצוה גדולה כמו שאמרו הוי זהיר במצוה קטנה כו' לא מאמות ולא מפרסה שאף פרסה אינו נחשבת לכלום לפי ערכה רק מהצורך לנו לעשות מדה גדולה ארוכה מהארץ שהיא יותר משית אלפי פרסה נעשה לנו קצב ומדה כזו לחדדה לידע ולעמוד על מספר חלוקה אבל כמה מספר מדות כאלו תמצא בתוך התורה עדיין לא נודע לנו שבודאי יעלה לסך עצום ורב אין מספר ואפשר שכל מצוה ומצוה או על כל דיבור ודיבור יעלה כמה וכמה סך עצום ממדות הללו שנעשה ארוכה מהארץ אשר בכללותיה חדל לספור כי אין מספר ובזה נראה לפרש מאי דנאמר בדוד שהכה את מואב וימדד בחבל שני חבלים להמית ובשארי מלחמות נאמר בהם מספר כמה מאות או אלפים ובמואב נאמר חבלים משום שהכה בהם מכף רבה מאוד עד כי חדל לספור ע"פ מפקד ומספר עד שהיה צריך לעשות מספר ע"פ מדות חבלים כן יש לפרש מה שאמר אפפוני חבלי מות כלומר שמתו מספר רב עד שמהצורך למדוד בחבלי' כנ"ל וכן אנחנו היו' בדמיון הזה בעו"ה ר כחה וכמה נעדרו ומתו הרבה מאוד עד שאפשר למדוד בעו"הר בחבלי' ה' ירחם ויגדור פרצות עמו גם אפשר לפרש חבני מות ע"פ האמור אין עושין מצות חבילות חבילות אבל בעו"ה כמה מתים אירעו ביום אחד שהיה מהצורך להתעסק בהם כאחד אף שמצוה גדולה עד מאוד לבכות על אדם כשר אבל אמרו בפ' אע"פי (דף סב) בההוא עובד כוכבים דהלך בדרך עם ישראל לא הוה מצי עובד כוכבים לסגוי' בשוה עם ישראל דכר ליה חורבן ביה"מק איתנח ואפילו הכי לא מצי אמר ליה הלא אנחה שוברת חצי גוף והשיב שאני בית המקדש דשנין בה אמרי אנשי מאן דמלפי תכלי לא בהתא. כן אנחנו בדמיון הזה ע"י שבעו"ה כמה אנשים כשרים נעדרו מאתנו עד אשר אין כח נותן בנו לבכות ולהתאונן כראוי על כל אחד ואחד ה' יבלע המות לנצח ומחה דמעה כו'. והנה איתא בגמרא שם דהזקן אומר אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומע"ט גורמין שכן מצינו באנשי נינוה כו' וכבר הערנו דברים המעוררים לעורר לבבות לתשובה ומהראוי להזכיר מע"ט וגדולה מעשה הצדקה ובפרט בעיתים הללו כתיב צדקה תציל ממות. בכל זמן שמעוררים לב העם לצדקה אם נאמר להם מקרא הזה שצדקה תציל ממות ידוע שהשמן לב העם ועסק מות נשכח זכרו מבני אדם כמו דכתיב כי אין במות זכרך. למשל סוחר נער שנוסע עבור מסחרו לק"ב או למקום אחר ונמצא במקומות יריד שבא לשם בעל מלאכה עם בתי עינים שקורין שפאקולין) ומלומד בדבר לעשות לכל אחד לפי ראות עיני הנצרך לו ואם שואל בעל מלאכה לסותר נער הנ"ל שיקנה אצלו (שפאקולין) הנ"ל נעשה אצל הסוחר הנ"ל כמצחק אחרי שאין צריך כלל עדיין לזה ועד זקנה ושיבה לא יצרך לזה למה לו לקנותו כעת. כמו כן א"א עורר במקרא הזה לצדקה אחרי אשר אין במות זכרו ובדעתו שלא נודע יום מותו ולעיתים רחוקים יבא. עוד נמשל לאיש שוע ועשיר גדול אשר היה מחזיק רופא נאמן בתמידות לעלות ארוכה ולרפא כל בני בית העשיר ההוא אם יקרה איזה חלי ומשכורתו נתן לו כפי הקצוב מידי שנה בשנה למען לא יסור מביתו בעת הצורך והוליד בן כילי אשר לבו הומה לו על פזרון הון אביו ואבדון כספו ויחנכל בלבו להסיר הרופא מביתו באמרו אם יקרה איזה חולה אשלח אחריו ושכר טרחתו אתן לו כפי הליכתו ומה לי להוצאה מרובה ליתן לו דבר קצוב לשנה. כן הדבר הזה עד עתה בעו"ה עשירים מקמצים בנתינות הצדקה וכמו שהקדמנו כי אין במות זכרך אבל כעת דשכיחא מותנא ובא עת ועונה של מלחמה הזאת ראוי לשום על לבנו שצדקה תציל ממות ולהוסיף כל אחד יותר מכדי כוחו בכדי שיראה צדקתנו להציל אותנו מכל פגעים רעים הנה אמרו על אחד שהיה מבזבז בעדך עד חצי שיש לו ואמר שהוא משיח והציעו לפני הרמב"ם ז"ל ואמר אחרי שעובר כל דברי חז"ל שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אין הוא משיח אולם אם היה שואלים אצלי שאלה כעת הייתי מתיר לבזבז יות' מחומש כידוע הקונה חנית וכידון במלחמה אין בהם משום אונאה משום שבא להציל נפשו וכל אשר לו יתן בעד נפשו כמו כן בעת הזאת אשר היא שעת מלחמה שבעו"הר שכיח מותנא יש רשות להוסיף אך בטוח אני שלא יבא לפני שאלה כזו מהראוי ליתן בעת הזאת צדקה כאמור מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חימה עזה למשל אם יבוא איזה אדם נכבד עבור איזה עסק המנהג הוא לחקור אולי יש איזה דבר שאהוב אצלו רואין אנשי העיר להשיג לפניו והנה נכבד ההוא היה אוהב פרי אחד הנקרא לימענס ושלחו אחר זה כמה פרסאות והשיגו והביאו לו והנכבד ההוא אשר אין כסף נחשב אצלו לפי רוב עשרו שילם להם כפליים עבור פרי הזה ועכ"פ נשאו חן וחסד לפניו עבור זה שהמציאו לו למלאות רצונו זהו כבודו כן דבר הצדקה על הקב"ה נאמר ואין אני יכול לשוחדו בממון אבל נאמר עליו אוהב צדקה כו' וא"כ זהו דבר אשר יכולין לשוחדו אחרי אשר הדבר אהוב לפניו ולפיכך שוחד בחיק כו' עוד אמרתי בדרך צחות שאפילו כשנותנים צדקה בעתים הללו מקיימין צדקה תציל רק ממות שבעו"ה אינו מגיע כל החלוקות קצובות הקבועות רק כדי לקנות מזה פת חרבה במים כי מחמת שבעו"ה וידל ישראל עד מאוד ע"כ איי מבקשים העניים אפילו ההגונים רק פת ומים בכדי להחיות את נפשם מרעבון אמנם ידוע מאי דאיתא בכתובות פרק מציאות האשה די מחסורו אשר יחסר לו אפי' סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו עד שאמרו על הלל הזקן שבא לפניו עני בן טובים פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ בעצמו לפניו עוד איתא התם מעשה בא' שבא לפני רבא א"ל במה אתה סועד א"ל בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' עד דאתי אחתי' דרבא והביאה עמה תרנגולת פטומה ויין ישן ואמר רבא לעניא נענתי לך קום אכולי עכ"פ מבואר שמהצורך ליתן לו כל מחסורו אשר חסר לו ואין יוצאין במה שנותנין רק להצילו ממות ואמרתי דבר ראוי ומתקבל בדרך דרוש באגדא הנ"ל דיש להקשות במאי דאיתא שם מקודם מעשה בא' דאתא לקמיה דר' נחמיה ושאל לו במה אתה סועד והשיב בבשר שמן ויין יישן א"ל רצונך שתגלגל עמי בעדשי גלגל עמו בעדשים ומת כו' [ואפשר לרמוז זה במקרא וצדקה תציל ממות כלומר שצריך ליתן לו כמו שהורגל בה בכדי שלא ימות כמעשה ההיא] עכ"פ חזינן שלא הזמין השי"ת כפי הרגלו הצריך לו ובמעשה שנייה דאי' שם בההוא דאתא לקמי' דרבא הזמין לו השי"ת כפי הרגלו כי אף שגער בו מתחלה רבא שא"ל ולא חיישית לרוחקא דציבורא והשיב העני ולא מדידהו קאכילנא אלא הקב"ה מזמין לכל א' כדי צרכו והביא ברייתא דדריש כך מקרא דעיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. בעתם לא נאמר אלא בעתון פירש שפתח בלשון רבים ומסיים בל' יחיד] מלמד שלכל א"וא נותן הקב"ה פרנסתו בעתו ואח"ז באת אחתי' דרבא והביאה כדי צרכו של העני ובקש מחילה ממנו על שדיבר עמו קשה מתחלה ע"ש וקשה למה לא הזמין הקב"ה לעני הראשון כך [ומהרש"א הרגיש בזה ע"ש] ועוד דמסקינן שם דאותו עני בעצמו לא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי ע"ש קשה ג"כ איך היה העני הזה מתחייב בנפשו כ"כ וכבר הזהרנו ע"ז אך את דמכם כו' וחי בהם כתיב ועוד צריך לחקור מה בא תלמודא למילף ממעשה שניה מההוא דאתא לקמיה דר' נחמי' בשלמא מההוא דאתא לקמיה דרבא יוצא לנו מזה מוסר השכל ומסייע לה טובא לההוא דרשא אשר מבואר שם מקודם בתלמודא שצריך ליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו. אבל במעשה דאתא לקמיה דר' נחמי' בין לפי ס"ד דר"נ עשה שלא כהוגן ובין למסקנא שעני עשה שלא כהוגן אינו יוצא לנו מזה תועלת לדרשא דאשר יחסר לו עוד יש לדקדק בלשון שאמר ר"נ לעני רצונך שתגלגל עמי בעדשים מה בא לרמוז באמרו שתגלגל ופשוט היה לומר רצונך לאכול עמי לכן נראה דיש לנו ללמוד מזה מוסר השכל עד מאוד ויתורצו כל הדקדוקים לנכון דזה פשוט דבין האי עניא דאתא לקמיה דר"נ ובין האי דאתא לקמיה דרבא בלי ספק לא נולדו בין העניים מנעוריהם דאיך היה אפשרי להתרגל במאכלי עונג כזה ומסתמא היו עשירים המה ואבותיהם והורגלו בזה ועכשיו ירדו אלו מנכסיהם והרגילם נעשה אצלו מכבר בעת עושרם ונקדים האמור בפ' שואל תניא ר"א הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו שאם לא בא הוא בא בנו או בן בנו בא שנאמר כי בגלל הדבר הזה. ותנא ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם ועיקר הלימוד נראה דיליף לה דהוי' ליה למכתב לי בעבור הדבר הזה ושינה הכתוב וכתב בגלל משום דרשא דגלגל חוזר:
ואמרתי רמז בזה כי הלא תראה שאותיות כסף הולכים ומתרבים בתוספת זה על זה אבל תיבות זהב הולכים אותיותיו וחסרים זה מזה משום דדרך גלגל החוזר מתעלה מעט מעט ממטה למעלה ולפיכך כשמתחיל לאסוף ולכנוס כסף מעליהו הגלגל מעלה מעלה כל פעם יותר ולפיכך תיבות כסף אותיות שלו מתרבין זה על זה יותר עד שעלה על הגלגל למדריגה העליונה להשיג זהב אולם כשהוא במדריגה העליונה אזי יש לחוש שלא יחזור הגלגל לירד בשפל כי מדרך הגלגל החוזר להעלות התחתון ולהוריד העליון ולפיכך אותיות זהב הולכים וחסרים מעט מעט משום שמדריגה העליונה צריך לבקש רחמים להעמיד הגלגל כל מה דאפשר ולתומכו שלא יורידו למטה. ועוד תראה שאות אחרון מכסף עולה במספר כ"ף סמ"ך הקודמין לו משום שבאחרונה יש לו כפל ולהיפך גבי זהב אות הי"א בי"ת עולה במספר אות זיי"ן הקודמין להם משום שבאחרונה כשהוא יורד ח"ו נשאר מחצה ממה שהיה לפניו עוד איתא שם בפ' שואל דאמר ר' חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדים ליה רפתא כי היכי דלקדמיה לבניך אמרה מילט קלייטת להו אחר קרא כתיב כי בגלל ותני דבי ר' ישמעאל גלגל חוזר בעולם ע"כ לשון הגמרא שם. ובזה נתבאר לפני עניני ב' מעשיות הנ"ל מהאי דאתא לקמא דר"נ ומשום מאי נשתנה זה מזה דהנה מבואר במדה שאדם מודד בעסק נתינות הצדקה לעניים כך מודדין לו או לבניו אם יבא למדה זו כמו שאמר ר"ח לדביתהו שאם תאחר ולא תקדים ריפתא לעניא לא יקדימו לבניה ומשו"ה נראה דהאי דאתא לקמי' דרבא היה נזהר באזהרות חז"ל כי גלגל חוזר בעולם וכמדתו שימדוד נתינתו לעניים כן יומדד נתינתו לו אם ירד לגלגל החוזר ולפיכך היה בטוח עני הזה דאתא לקמיה דרבא שיזמין לו הקב"ה כדי צרכו אף תרנגולת ויין ישן משום שידע שגם הוא היה עושה כך לעניא בן טובים ובמדה שאדם מודד מודדין לו כמו דאמר ר"ח לדביתהו שיומדד לבניו כעשייתה כנ"ל אבל האי דאתא לקמיה דר"נ בודאי כשהורגל בבשר שמן ויין יישן מסתמא הרגיל עצמו בעת עשרו רק לעניים הבאים לפניו לא פרנס אותם בבשר שמן ויין יישן רק בעדשים ולחם ולא זכר אחריתו דגלגל חוזר בעולם וכמו שהוא עושה כן יעשה לו. ובזה ניחא דר' נחמי' רמז לההיא עניא רצונך לגלגל עמי בעדשים וכמו שכתבנו דהתירה כתבה כי בגלל הדבר הזה ולא בעבור הרמז על גלגל חוזר. כן שאל ר"נ לאותו עני איך היה מפרנס בעת עשרו לעניים הבאים לפניו אם היה מקדים להם ג"כ בשר שמן ויין יישן כמאמר ר"ח לדביתהו משום שעלה על לבו דגלגל הוא בעולם וכאשר יעשה כן יעשו לו וא"כ גם בעת עשרו היה צופה ומביט לאחריתו שימלא לו די חסרונו אשר יחסר לו [ובזה יש לפרש דהאי קרא דאשר יחסר לו מיותר וגם הל"ל אשר חסר לו אם קאי על העני לכן נראה דסיומא דקרא קאי על הנותן שמזהיר הקרא שיתן לו כל די מחסורו בשלימות ויתן אל לבו שגלגל הוא שחוזר בעולם ויבא עת וזמן אשר יחסר לו וימלא ג"כ כל חסרונו בשלימות וניחא דנקט לשון עתיד אשר יחסר] או אפשר שאף עצמו היה הורגל בבשר ושמן ויין יישן אבל לעניים לא היו מפרנסין רק בעדשים ואף שידוע שגלגל חוזר ומהראוי לחוש לדאגות מחר כן ח"ו יבא לידי מדה זו אמר בדעתו אף הוא או בנו בעת שיצטרך ח"ו לאחרים סבור וקבל שלא יותן לו ג"כ רק עדשים ולפיכך רמז לו ר"נ רצונך שתגלגל בעדשים כלומר אם לא נתת לעניי' רק עדשים מסתמא היה רצונך שיעשה לך כאשר עשית ונמצא שזהו עני היה גורם בעצמו: ואמרתי שבעו"ה מה"ט עשירים מקמצים לנפשותם אף בעת עשרם ואפי' לעצמן מונעים מלאכול בשר שמן ותרנגולת פטומה ויין ישן ונראה דבחכמה עושין זאת ורואין את הנולד בכל יום ויום הגלגל חוזר ודואגים לנפשם חם ירגילו עצמם בכך הרגל נעשה טבע ואם ירד ח"ו מנכסיו ויבקש לימרו ולא ימצא. וגם זאת אינו מצפה שימולא לו די חסרונו מאחרים משום דגם הם אינו נותנים לאחרי' כל מחסורן הלואי שיתנו ערשים ולחם משום הכי מקמצין אף לעצמן בעת עשרם. וזהו דמסקינן על ההיא עניא שבא לפני ר"נ דהוא גרם בעצמו דהואיל ולא פרנס את העניים בבשר שמן ויין ישן אף הוא לעצמו לא איבעי לפנוקי נפשיה ולזכור אחריתו:
ע"כ אחי וריעי מה טוב ומה נעים לקיים מאמר חז"ל אם יש לך היטיב לך וגם את העני עמך עמך במאכל עמך במשתה כאשר אנשים הרבה נהגו אשר זכו לשתי שולחנות ליתן חלק מכל מאכלם ומשקם לעניים כאמור ויהיו עניים בני ביתך ואז לא ידאג אפי' עבור בניו כמאמר רבי חייא לדביתהו כנ"ל ועיין במהרש"א שנדחק מאוד ליישב שני מעשיות הנ"ל ודחק איך לעני הבא לפני ר"נ לא היה מעולם עושר ונולד בעניות וזה הבא לפני רבא נולד בעשירות ואין אילו אלא דברי נביאות אחרי שהתלמוד סתמא נקט ולא רמזו לזה כלום:
בקרא די מחסורו אשר יחסר לו אמרתי להעיר דרך מוסר השכל לנתינות צדקה. כי באמת תיבות אשר יחסר לו מיותר לגמרי ובפסל מיכה שאמר לו רק כל מחסורך עלי אינו מסיים שם אשר יחסר לך פרש כן היה די כאן באמרו כל מחסורו ומזה יצא לרז"ל לדרוש שם בפ' מציאת האשה כמה דרשות משם ע"ש. ואולם אף לפי מה שדרשו רז"ל מצאתי לדקדק דהל"ל אשר חסר לו דהא על העני קאי אבל השתא דכתיב אשר יחסר משמע לשון עתיד:
ונראה לבאר הדבר ע"פ מאי דאיתא בפ"ק דבבא בתרא (דף י' ע"א) דריש ר"י ב"ר שלום כשם שמזנותיו כל אדם קצובין לו מר"ה כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מר"ה זכה הלא פרוס כו' כי הא דבני אחתיה דר"י ב"ז דחזי בחלמא דבעי למיחסר ז' מחה דינרי עשינהו לצדקה פש גבייהו שיבסר דינרי במעלי יומא דכיפורי שדרו דבי קיסר וגבוהו כו' ע"ש ודקדק מהרש"א ממאי דריש דחסרונות קצובין בשלמא מזונות מפורש (בפ"ב דביצה מקרא דכתיב בר"ה כי חוק לישראל הוא והוא ל שנא דמזונא כדמסיק שם אבל חסרונות מנא נפקא ודחק א"ע לפרש ע"ש אמנם מצאתי הדבר בילקוט (פ' בהר) והכי גריס שם הלא פרוס לרעב לחמך הלא תפרוס אין כתיב כאן אלא הלא פרוס כבר היא פרוסה שמר"ה נסר על האדם מה שהוא משתכר ומה שהוא מתחסר ומביא שם יותר באריכות המעשה שמביא התלמוד מבני אחתיה דריב"ז ושם מבואר דההוא אלמא הוה בריש שתא ע"ש. ובזה ניחא דרש"י מפרש בד"ה חזא אלמא במוצאי יוה"כ ע"ש וע"כ מפרש כך ע"פ המבואר בילקוט עכ"פ מפורש הדבר בילקוט דעיקר דרשא דגם החסרונות קצובין לו יליף ממאי דכתיב פרוס ולא כתיב תפרוס הכי נמי נראה דעיקר ילפותא בגמרא דילן נמי מהאי קרא וכן צריך לגרוס קודם הפיסקא דדריש ר"י בר שלים הלא פרוס לרעב לחמך דריש ר"י ב"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה כך חסרונותיו קצובין וסמיכות עיקר דרשא קאי אהאי קרא מדכתיב פרוס ולא כתיב תפרוס כמו שמבואר בילקוט ואין מדרך התלמוד לפרש כ"כ אבל המקרא צריך בוודאי לגרוס קודם הדרש דע"ז עיקר ויסוד הדרשא והנראה בעיני דמשו"ה נשמט מקרא הזה בתלמוד שלנו משום דמקודם לזה מסיים דברי ר"ע במאי שהשיב לטורנסרפוס הרשע ור"ע מסיי' דבריו במקרא דהלא פרוס לרעב לחמך ע"ש ואח"ז היה כתוב פעם שנית המקרא דהלא פרוס לרעב לחמך ופעם ראשון הוה ק לסיומא דדברי ר"ע ופעם שני מישך שייכי ואזיל לדרשא דדריש ד"י ב"ר שלום מהאי קרא דחסרונות קצובין אולם המדפיסים ראו איך שמקרא הזה כתיב כפול בתלמודא וחשבו שזה ט"ס לכתוב פעם שני שלא לצורך ולפיכך הושמיעוהו שלא כהוגן וכך היא הצעת המקרא לפי הילקוט הלא פרוס כלומר כבר פרוסה מה שהאדם מתחסר לכן טוב שתתן זה החיסרון לרעב לחמך ואם לאו עניים מרודין יבואו ויחסורו וע"ז מייתי המעשה דבני אחתיה ובזה נראה לפרש המקרא די מחסורו אשר יחסר לו דאשר יחסר מיותר כנ"ל ונראה דהאי אשר יחסר לא קאי על העני כי על העני היה לו לומר אשר חסר אלא קאי על בעה"ב הנותן והכי קאמר קרא אשר יחסר לך תן להעני וכמו דאית' בגמר' זכה הלא פרוס לרעב לחמך ועיין ברש"י שמפרש זכה למזל טוב יתן אותו חסרון לעניים ומקודם לזה פרש"י בד"ה חסרונותיו הפסד מה שעתיד להפסיד א"כ כוונות הקרא נמי הכי הוא אשר יחסר לך בלא"ה תן זאת לעני ואז תדע שיש לך מזל טוב כפירש"י ובזה יש לפרש נמי מאי דכתיב נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל כו' והכי קאמר קרא ראה שתזכ"שכל שכל מה שנגזר עליך להתחס' וליתן לאחרים תתן זאת לעניים ולא למרודים כי ידוע כמה שברון לב ורוע לב באין לאדם ע"פ מרודים כשבאים ולוקחים אצל האדם בגזל וחמס אבל אם תזכה שכל מה שנגזר עליך להיות נותן בשנה תתן לו לעני אז אל ירע לבבך לאפוקי כשתחסר ע"י אופן אחר ירע לבבך בשברון לב. וגם ע"פ פירש"י זכה למז"ט כנ"ל יש לסיים המקרא כי בגלל הדבר הזה יברכך בכל מעשיך כי הואיל ותדע שיש לך מז"ט בוודאי הברכה מוצאת בכל ובזה יש לפרש המקר פזר נתן לאביונים וצדקתו עומד' לעד כלומר אף שנתן לצדקה מה שהיה מתפזר ונחסר בלא"ה כמעשה דבני אחתיה מ"מ לצדקה נחשב לו. בעו"ה כמה וכמה חסרונות והפסדים באו על כלל עמינו בני ישראל ה' ימלא חסרונינו שעולה לסך עצום אין מספר ומי יתן והיה ומה טוב היה חלקנו ומה נעים גורלינו במז"ט אם היינו נוציא כל החסרונות הללו על צדקה לעניים וכאמור הלא פרוס דעומד כו' וגם מקרא דאשר יחסר לעתיד לו לעניים וגם אשר פרשנו הקרא נתן תתן לו ואל ירע לבבך אבל כאשר נתגוללו התסרונות עלינו ממקום אחר כמה וכמה שברון לב נתגולל עלינו ה' ירחם וירפא את לב נשבר ונדכא:
עוד אמרתי לפרש מאי דכתיב כי בגלל הדבר הזה כי הנה תלמודא דריש גלגל חוזר בעולם ונפקא ליה מדלא כתיב בעבור הדבר הזה וכו' ואמרתי אף אני לדרוש מה דשינה הכתוב לכתוב כאן לשון בגלל על דרך אחרת מה דאמרו רז"ל בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם לא יצאנו חובתינו ואמרו על אחד שהיה מפרנס לכל הבאים להתארח בצל קורתו ושאלו אצלו הלא ידוע שיש הרבה רמאים ביניהם והשיב בדרך משל שבטוח הוא לקבל שכר אף על הרמאים. למשל סוחר נער שלא נסע מעולם למרחקים למקומות המסחר בא לשכור בעה"ג למאסקעווע או ללייפסיק שמהלך לשם דרך כמה וכמה עיירות והסוחר הזה שאל לבעה"ג כמה רוצה עבור נסיעתו והתחיל העגלן לחשוב לעצמו העיירות אשר צריך לו להתנהג נסיעתו עד בואו למקום המסחר וחשב לפני הסוחר לעיר ההוא ערך שלשים פרסאות עוד להלן עיר אתת אשר מהצורך לעבור עליו עוד ששים פרסאות עוד הזכיר איזה עירות המפסיקות שמהצורך לעבור עליהן עכ"פ ס"ה עלה החשבון עד מקום המסחר הנצרך להם לערך מאה פרסאות ובקש מאתו בערך עבור כל פרסה איזה סכום ידוע כמו דרך ליתן עבור כל פרסה ופרסה והסותר הנער שלא נסע מעולם כמסעי' וגער בנזיפה על העגלון ואמר לו אני לא נצרך לי רק למקום המסחור כמו מאסקעווע או לייפציג אבל מה שאתה תושב עלי חשבונות שאשלם לך עבור נסיעתך לעיירות המפסיקות ביניהם אתה רוצה לגזול ולגולל עלי תשלומי חינם. ואולם האמת הדבר שסוחר הנער ההוא לא בדעת ידבר כי הלא א"א לבוא למחוז חפצו מקום המסחור אם לא שיעבור נסיעתו על העיירות המפסיקות ביניהם ומהצורך להעגלון לחשוב כל פרסה ופרסה אחת לאחת למצוא לחשבון כמה פרסאות עולים בכללן למקום המסתור. כן הדבר הזה בענין צדקה אף דנפישי רמאים. אך מחמת שאדם יראה לעינים וארא לו להבחין ואין ביכולתו ליתן לעני אחד מן הגונים עד שיתן בכלל גם להרבה שאינו מהוגנים ולפי"ז מהצורך שישלם הקב"ה השכר עבור כולן היינו אף עבור הרמאים וכו' מהמשל מהעגלון ובזה מתפרש המקרא הנ"ל וידוע שאדם אין יכול להשביע לחבירו אלא בטענת ודאי ולא בטענת ספק אבל כשיש לו עליו להשביע על וודאי יכול להשביע על פי גלגול גם על טענות ספק א"כ גם אנו נדרוש תיבות בגלל לשון גלגל והכ"פ נתן חתן לכל הפושט יד נותנין לו ואל ירע לבבך שמא רמאי ומעניים שאינם מהוגנים הוא ע"ז מסיים כי בגלל היינו ע"פ גילגול מהצורך שישלם הקב"ה עבור מה שנותנים אף לשאינם מהוגנים כנ"ל ובזה אפשר לפרש מאי דאיתא סופ"ק דב"ק שאמר ירמיה על אנשי ענתות ויהיו מוכשלין לפניך דאפילו בשטה שעושין צדקה הכשילם אותם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר עליהם ולכאורה האי סיומא דמסיים כדי שלא יקבלו שכר עליהם מיותר לגמרי ומלתא דפשיטא ולא צריכא כלל ונראה כי יש לדקדק הואיל ולקללה יחשב מה שנותנים צדקה לאיזה עניים רמאים א"כ איך מצאנו שהרבה מחז"ל אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים משמע שאף להם מזדמן מהאנשים שאינם מהוגנים ואמרתי לדרוש בזה ע"פ האמור בפ"ק דבתרא שם תניא היה ר"מ אומר יש לבעל דין לחלוק ולהשיבך ולומר אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן אמר לו כדי להנצל אלו בהם מדינה של גהינם. וענין השאלה הזאת נראה שבאמת מה שמזמין להם הקב"ה פרנסה ע"י צדקה לעניים טובים והגונים קשה הדבר מאוד וכאמרו פ"ק דברכות כרום זולת לבני ארם ואמרו שמהראוי להתפלל שיהיה מזונותיו מרורים כזית מהקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש מבשר ודם ומשו"ה יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר אם אוהב לעניים המהוגנים טוב להם שיפרנסם הקב"ה בעצמו וע"ז השיב ר"מ כדי שינצל בהם אנחנו מדינה של גהינם ויובן הדבר לנכון ע"פ מאי דאית' בפ"ק דגיטין על קרא דכתיב אם שלמים וכן רבים וכן עוזו ועבר תנא דבי ר"י כל הגוזז נכסיו ועושה מהם צדקה ניצול מדינה של גהינם משל לב' רחילות עוברות במים גזוזה עברה שאינה גזוזה לא עברה ע"ש א"כ דברי ר"מ המה דברי רבי ישמעאל הללו דר"מ תלמיד ר"י הוא ויובן בזה מאמר רז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עוש' עם בעה"ב וילפינן זה ממאי דאמר' רוח האיש אשר עשיתי עמו היום בועז כי ע"פ הקדמה זו ניחא מאוד דהקב"ה אוהב לעניי' מהוגנים ומקרא מלא כתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה רק בשביל טובת העשירים שינצלו עפי"ז מדינה של גהינם גוזר עליהם הקב"ה על העניים שיהיו ניזונין מידי בשר ודם כי אף כמו שהקדמנו שאפי' מתוקים מבשר ודם טוב יותר מרורים כזית מהקב"ה מכש"כ כאשר המה מרורים מידי ב"ו קשה מאוד ומאוד אך הוא גזירות מלך מהקב"ה כך ואמרו על צדיק אחד בשעת נתינות הצדקה היה שמח עד מאוד עד כדי למלאות פיו שחוק ושאלו אותו ככה כי אמת הדבר כתיב תחת אשר לא עבדת ה' בשמחה וטוב לבב ולפיכך מהצורך לנו לעשות כל המצות בטוב לבב אבל מ"מ לא ראו אותו בשמחה ובחדווה כזו בשום עשי ית מצוה כמו בשעת נתינת צדקה והשיב כי הלא ידוע קודם בריאת האדם מביאין הטיפה להקב"ה וגוזרין עליו טיפה זו יהיה עשיר טיפה זו יהיה עני ובלי ספק אילו היה הברירה נתונה לברור לעצמה בוודאי היתה הטיפה בוחרת להיות עשיר אך אין הברירה מסורה רק כפי מה שגוזרין שם כן הוא והנה אני רואה שזה העני המקבל ממני הצדקה מקבלה בשמחה גדולה עד מאוד ואם על רוע מזלו וגורלו הוא שמח ואם היו נותנין לו הברירה קודם בריאה להיות עושר ונותן צדקה או עני ומקבל צדקה בלי ספק שלא היה רוצה להיו' עני מקבל והיה בוחר להיות עשיר ונותן ואם העני שמח בקבלות הצדקה מה מאוד הגדלת השמחה כפולה ומכופלת עלי שזכיתי בטוב חלקי ונעים גורלי שאני עושר ונותן צדקה עכ"פ מבואר שלעניים המהוגנים קשה הדבר להיות מזונותיהן מיד ב"ו והקב"ה אוהב עניים ומפרנסן בעצמו רק כדי להנצל העשירים מדינ' של גיהנם:
וכבר מבואר לפנינו מדרשא דבגלל הדבר שע"פ גילגול נותן הקב"ה שכר לנותני צדקה אפילו מה שנותנים לרמאים הואיל וא"א לבחון בין הגון לרמאי א"כ גזרה חכמתו יתברך בזה לפרנס כמה עניים מהוגנים בעצמו ואי משום הצלות עשירים מגיהנם מוריד הקב"ה לכמה רמאים שיהיה מחזירין על הפתחים לקבל צדקה ומערב הקב"ה ביניהם איזה עניים מהוגנים ג"כ ומקבלין שכר ע"י גילגול על כולם בכלל וא"כ ע"פ הרמאים מציל הקב"ה לכמה עניים מהוגנים מקבלות צדקה ומלהיות כרום זולות לבני אדם ויכול הקב"ה לפרנסן בעצמו וא"כ זהו דקאמר ירמי' על אנשי ענתות שיזמין הקב"ה רק אנשים שאינם מהוגנים ולא יהיה ביניהם אף אחד מהוגן וכבר הקדמנו שבדוקא ע"פ גילגול מקבלין שכר על הרמאין כמו בשבועת ספק אבל אם נותן רק לאינם מהוגנין לבדם. אין מקבל שכר כלל. וא"כ כשיזמין הקב"ה הכל אנשים אינן מהוגנים לא יקבלו שכר עליהם כנ"ל:
עוד יש לפרש כי בגלל הדבר הזה למאי דכתיב מקודם ואל ירע לבבך בתתך לו ע"פ הקדמות הללו שהקב"ה אוהב עניים והיה מפרנסן בעצמו רק עושה פרנסתן ע"י עשירים הוא רק משום זכות העשירים ומשל ע"ז לבע"הב שמחזיק בנו על כתיפו ובא עני על הפתח ולקח בע"הב את הפרוטה שרצה ליתן להעני ונותן אותה לתינוק ההוא ואומר לו שיתן פרוטה זאת לעני ואם התינוק הוא טוב לבב נותן הפרוטה הזאת בטוב לב לעני אבל כשהתינוק הוא רוע לב מגמגם בנתינתו וקופץ ידו מלתנה להעני ו לוקח אביו בחזקה הפרוטה מידו ונותנה לעני וגוער בנזיפה על התינוק ההוא ואומר לו ראה אתה שוטה רשע הלא ידוע לך שאני בעצמי יכולתי מקדם למסור הפרוטה לעני ומפני מה מסרתי לידך שתתן אתה רק כדי לבחון את לבך אם טוב הוא או רע כן הדבר הזה מה שהקב"ה מזמין פרנסות העני אצל העשיר הוא כדי לזכות העשיר ולהצילו מגיהנם ומה טוב שכרו של העשיר אם הוא נותן לעני בטוב לב ולא מרוע לב וזהו שאמר הכתוב ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה מזמין הקב"ה פרנסות העני אצלך ולא נותנו הקב"ה בעצמו לעני כדי לידע ולבחון טוב לבך כנ"ל ומהראוי לתת צדקה בשמחה ובטוב לב:
עוד אפשר לפרש המקרא דאל ירע לבבך בתתך לו ע"פ מה דידוע דבכל המצות מהצורך לעשותן לשמה בלי שום פניה וכיונה אחרת וכמאמרם ז"ל הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ואולם גבי צדקה כתיב בחנוני נא בזאת אמר ה' כו' ואמרו האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור כלומר אף דקיי"לן בכולהו מצות העושין שלא לשמן לא הוה צדיק גמור אבל בצדקה בכהא"ג הוי צדיק גמור משום דכתיב בחנוני כו' והטעם נראה לי לבאר משום דבכולהו מצות כתיב אם תצדק מה תפעל כי בודאי אין שום תועלת להקב"ה מעסק מקיימי המצות רק רצונו זהו כבודו ורצונו שיהיה עושין דוקא מעה מעלייתא לשמה ולא ע"מ לקבל פרס אולם גבי צדקה לבד מה שממלאין רצון הקב"ה יש טובה גדולה מזה לעניים מקבלים ולפיכך אף שעושין בשביל שיחיו בנים מ"מ לעניים בא תועלת הטובה בשלימות אף שהקב"ה אין ממלאין רצונו בשלימות ומשו"ה מבטל הקב"ה רצונו נגד רצון העניים שאין הפרש לעניים כנ"ל והנה כבר קדמוני הדרשנים בזה לומר דכל מצוה שזולת המצוה יש הנאה ותועלת לאדם כגון מצות אכילת עיוה"כ שמקבל שכר כאלו התענה או איזה מצוה שמתן שכרה מפורש בה קשה ביותר להאדם הצדיק גמור לעשותה רק לשם שמים ופירשו דמשו"ה האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי כלומר כשמקיים אכילתו רק לש"ש יש לו שכר כפול היינו כאלו התענה ב' ימים וגם פרשו בזה מאי דכתיב בעקדה כי עתה ידעתי משום שגם מאי דהניח אברהם מלשחוט את בנו פנה מעליו כלל אהבת בנו ולא עשה רק לש"ש ואמרו בזה מאי דאיתא פ"ק דברכות אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על מיטתי שיהיה בין צפון לדרום משום דאמר ר' יצחק כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הוי לו בנים זכרים וא"כ הואיל ויש בה מתן שכר היה צער לאבא בנימין הצדיק שיפנה מחשבתו מן השכר ויעשה זאת רק לש"ש ועוד פירשו בזה מאי דאמרו ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כלומר לא עשו מפני שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה אלא רק משום שהתורה ציותה כך. וא"כ יש לפרש דכאן גבי צדקה דהקדמנו דאף בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור וכתיב בחנוני נא בזאת וא"כ אין צריך להצטער בזה לפנות מחשבתו מן המתן שכרה אשר כתיב בצידה דבגלל הדבר הזה יברכך וזהו שאמר אל ירע לבבך להצטער פן ח"ו אין הכוונה רצוייה. וניחא דנקיט לבבך היינו שני יצריך דכאן היה צער בנתינות הצדקה אף ליצר טוב וקאמר דלא צריכין לצער בזה ובזכות הצדק יבוא גואל צדק במהרה בימינו אמן: