אור ברסלב
שות גליא מסכת או"ח תשובה ד

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

או"ח תשובה ד

או"ח תשובה ג

הלכות עירוב ודין מערב ביה"ש:

שבת דף ל"ד אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לא' עירב מבע"י ולאחד עירב ביה"ש כו' שניהם קנו עירוב בתוספות ד"ה שניהם קנו עירוב פי' בקונ' דרבא איירי בתחומין כו' וקשה לרשב"א דרבי יוסי לית ליה גבי נשרף או נטמא ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הכא שהניחו ביה"ש או נאכל ביה"ש לא מכשר עד כאן לשונו ובשו"ע סי' תט"ו סעיף ג' הביא דעת רש"י ורמב"ם בסתם ומסיים ויש חולקין והוא דעת תוספות עיין שם: ובכדי לבאר דין זה על מקורו נעמוד על כמה חידושים להלכה לדינא בענין עירוב ביה"ש ובשארי דיני עירוב הנה עיקר הפלוגתא אם כשר ספק בלא חזקה דעת הרמב"ם בפרק ו' מה' עירובין כרש"י וכתב המגיד והרשב"א הקשה ע"ז מעירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב אלמא לא אמרי' ספק כשר אלא כשהיתה לו חזקת כשרות ומזה נלמוד לעירב ספק יום ספק לילה שאינו עירוב עכ"ל רשב"א ותירץ המגיד וז"ל שהרמב"ם נשמר מזה וכתב בה' ט"ו עירב בתרומה שהיא ספק טמאה משום שאינה סעודה ראויה מבע"י ואדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואעפ"י שאסורה מחמת ספק מכל מקום לגבי אכילה חזר הספק כודאי אבל כשהיתה טהורה ונסתפק אימתי נטמאת הרי היתה טהורה מבע"י וראויה ואעפ"י שבשעת קניות העירוב ספק לנו אם היתה ראויה או לא הרי זה ספק עירוב וכשר וכן הדין במערב ביה"ש והכין מסתברא לי מסוגיא דפרק ג' (ד' ל"ו) דלדידן דקי"ל תחומין מדרבנן ספק בעירוב אף דלא היה ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדה כשר וכן בדין דהוה ספק דרבנן ולקולא וזוהי אוקימתא דר"ה בר חרנא שחלק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם ויעיד על זה שטעם ספק טהורה ספק טמאה שאינה עירוב משום סעודה הראוי' מה שאמרו אם הי' לפניו ב' ככרות ומבואר בסמוך כך נ"ל להעמיד דברי רבי' ורש"י אבל ר"ס ורמב"ן ורשב"א פירשו בחצירות דווקא. ויש הימה בדברי רשב"א שפירשה בחצירות וכתב שאם עירב בחצרות בתרומה ס' טמאה ספק טהורה שאינו עירוב וכתב בדין תחומין שאינו עירוב למדו ממה שאמרו בתרומה ספק שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירוב חצירות יוכיח:

ודברי רבינו ורש"י ז"ל עיקר ונ"ל יותר עד כאן לשון המגיד עיין שם: וז"ל בעל נודע ביהודא סימן ס"ה אשר חקר שם דודאי לא בעי חזקה באיסור דרבנן ובעירובין ל"ו דאמרינן כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ס' מבע"י נטמאת כו' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ס' טמאה אין זה ספק עירוב כשר הנה אין הטעם דרבי יוסי בעי חזקות היתר בספק עירוב זה לא שמענו מעולם דאי בחזקת היתר מאי איריא ספק דרבנן אפילו ספק דאורייתא ג"כ מוקמינן אחזקה אלא די דבעי רבי יוסי בספק דרבנן שלא יהא חזקת איסור כמבואר בדבריו פ"ב דמקוואות אבל ההפרש בין עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאה כו' אין אנו עתה דנין על התרומה שהרי התרומה ודאי היא טמאה עכשיו ומאי נפקותא לענין תרומה עצמה אם מבע"י נטמאת או משחשיכה אלא עיקר הספק לענין עירוב אם הוא כשר או לא וא"כ הוא ספק דרבנן ולקולא. אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה לא על העירוב אנו דנין אלא על התרומה בעצמה אם טמאה או טהורה וזהו ספק דאורייתא וע"כ אנחנו צריכין להורות שהתרומה טמאה וא"כ ממילא אין כאן עירוב שא"א להורות תרתי דסתרי אהדדי. ולפי"ז לא קשה קו' התוספות בשבת ל"ד בד"ה שניהם שהקשו דרבי יוסי לא מכשיר אלא משום חזקה דלפי שכתבו אין כאן קו' כלל דכאן בהניח עירוב ביה"ש ליכא חזקות איסור דקודם שבת לא שייך איסור תחומין כלל ואימת איתחזק איסורא ומסיים אחר זה והנה הסברא שכתב שטעמא דרבי יוסי משום שהספק על התרומה פקחתי עיני וראיתי שרמזה הרמב"ם פרק ו' שכתב אבל עירב בתרומה שהוא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעוה"ר רמז למה שכתבתי ועיין במגיד שכ' דגבי אכילה חוזר הספק כוודאי וכוונתו למש"כ שזהו ספק מן התורה עכ"ל נ"ב ע"ש:

ואני אומר דסברות המגיד אינו עילה בקנה א' עם דבריו ודברי המגיד בהשקפה ראשונה נכונים אבל דברי נ"ב כפי הנראה אינם מובנים כלל דלפי סברת טעמו דמשו"ה אוסר רבי יוסי בתרומה ספק שמאה משום דעיקר הענין על התרומה אנחנו דנין והוה ספיקא דאורייתא וצריכין להורות שהיא טמאה ואין כאן עירוב וא"כ קשה הלא במערב ביה"ש ג"כ אין אני דנין על העירוב ק אנו דנין על ביה"ש אם הוא יום וא"כ אם נאכל העירוב ביה"ש איני עירוב הואיל ונאכל בעוד יום אי הוא לילה וממילא נאכל בלילה והוה עירוב. וזה ודאי דספק דביה"ש הוה ספיקא דאורייתא וחייבין אשם תלוי כדאיתא בשבת (ל"ה ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כו' וגמרא מסיק דמשו"ה שניהם קנו דביה"ש ספיקא וספיקא דרבנן לקולא ומפרש"י כלומר הא מילתא דמספקינן אי ביה"ש יממא או לילה במילתא דרבנן איתרע לן בעירובי תחומין וספיקא דרבנן לקולא והרשב"א מבאר יותר וז"ל לאו למימרא דביה"ש גופיה דרבנן אלא ספק בשל תורה הוא והכא הכי פירושו הנחת עירוב ביה"ש ספיקא דרבנן דעירוב דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל רשב"א וא"כ מה לי שנסתפק על ביה"ש אף שעיקר ספיקא הוא דאורייתא ומכל מקום כשר ומה לי שנסתפק על התרומה אם היא טמאה או לא היה ראוי להכשיר העירוב ובפרט שלא ימלט דכבר נאבד התרומה שהניחו בה העירוב ואין אנו צריכין כלל לדון עלי' רק על דין העירוב אם הוא כשר או פסול. אולם סברות המגיד נכון לפום רהיטא דמערב בתרומה ס' טמאה אף ע"ג שאסורה מחמת ספק מכל מקום הוה ודאי סעודה שא"ר וחוזר הספק להיות כודאי דזה ודאי אף דנימא כהני פוסקים דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן הואיל ועכ"פ יש על תרומה זו איסור מדרבנן אינו ראויה מיקרי כמו טבל טבול מדרבנן (בד' ל"א ע"ב) דאסור לערב בו ודמאי משום מיגו מכשרי שם. והנה בכוונות הרמב"ם דברי המגיד ברור ואמת שהרמב"ם מפרש מה דאמור בברייתא כיצד אמר רבי יוסי כי' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כו' אין כוונות רבי יוסי משום חסרון חזקה אלא משום דתרומה שיש עלי' ספק טומאה הוה ודאי סעודה שא"ר וכמי דמבואר בדבריו בהלכה ט"ו דעירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעוה"ר א"כ בפשיטות מבואר שיטות הרמב"ם דספק עירוב כשר אף בלא חזקה ומשו"ה מכשיר מערב בביה"ש אף בתחומין וזוהי שיטות רש"י בסוגיא שם:

אמנם להלכה לדינא נראה לפני בריר מהוכחת שיטות הסוגיא דהדין דין אמת בכוונות רבי יוסי דלא מכשיר ספק עירוב אלא כשיש חזקה כשיטות התוספות ורשב"א ור"ן דהא מפורש שם דמקשה מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה וע"ש ברש"י דכתב בד"ה מ"ש כו' דמכשר ר"י משום חזקה קמייתא עכ"ל אם כן מבואר דעיקר טעמא דר"י משום חזקה:

והתוס' בד"ה אבל כו' כגון שהיה לפניו ב' צבורים א' היה תרומה טמאה וא' תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל עכ"ל דייקו התוספות בלשונם דרק משום חסרון חזקה קאתינא לפסול העירוב ולא משים חיסרון סעודה שא"ר וכפי הנראה שכל המפרשים והפוסקים לא ירדו לקוטב אמיתות כוונות התוספות בזה עיין במהר"ם וקיקיון דיונה ולא רציתי לבארם מה שנטו מיסוד ושורש טעם מה שכיוונו תו' בזה:

לכן אפרש אמיתית כוונתם דמפרשי' דאיירי דכל עיקר הספק לא נראה ולא נמצא כאן אלא על העירוב והוה הסיפא דומיא ממש דריש' וכמו ברישא בספק מבע"י נטמא ס' משחשיכה דליכא שם ספק על התרומה שהיא ודאי טמאה עכשיו רק הספק על הזמן ונמצא עיקר הספק על הכשר העירוב לבדו הוא. כמו כן איירי הסיפא שהיה על אותו מקים שצריך להניח העירוב שמה מונחים ב' צבורין א' טהורה ואחד טמאה והם ניכרין וידועין זה מימין וזה משמאל מסומרן וזה המערב הניח ידו על צבור אחד מהן ואמר עליו צבור זה יהיה לי לשם עירוב רק שנסתפק על איזה צבור קבע אמירתו על הטהורה או על הטמאה ונמצא שעל עצמות התרומה אין בהם תערובות ולא ספק אחרי שהמה מסומנים וידועים ניכרין הטיב זהו טהור וזהו טמא רק עיקר הספק אינו נופל כאן אלא על עירוב לבדו אם הניח ידו וקבע אמירתו על צבור טהור העירוב כשר וסעודה ראייה היא בפשיטות אבל הניח ידו וקבע אמירתו על צבור טמא ודאי אינו עירוב ואם כן עיקר הריעותא הוא כאן רק משום דליכא כאן חזקה וא"כ הוה רישא וסיפא בחדא גוונא דעל התרומה ליכא שום ספיקא ועיקר הספק אינו נתפס אלא על העירוב לחודא וא"כ עיקר טעמו של רבי יוסי דמכשיר ברישא ופוסל בסיפא הוא משום שאינו מכשיר ר"י ספק עירוב אלא רק כשיש שם חזקה י וכך הוא דייקי לשון הר"ן בסוגיא דשבת שכתב וז"ל דלא מכשיר ר"י אלא בספק מבע"י דאמרינן העמד תרומה על חזקתה אבל בלא חזקה לא מכשיר כדאמרינן התם ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ס' עירוב כשר אלמא כל היכא דליכא חזקה לא מכשרינן עכ"ל וכך הוא לשון רשב"א בחידושיו ע"ש מפורש הדבר שאינן מפרשים מה דאמור בסיפא אבל עירב בתרומה ספק טהורה טמאה שהתרומה עצמה היא ספק טמאה או טהורה כמו שפירש הרמב"ם דהוה סעודה שא"ר בפשיטות אלא מפרשים שהיו ב' צבורין וספק אם בצבור טהורה קבע העירוב או בטמאה ומוכחא שפיר שעירב בלא חזקת פסול וכנ"ל:

והדין עם בעלי תוספות ורשב"א ור"ן שמההכרח לפרש בדרך זה שא"א כלל לפרש כסברות הרמב"ם שעיקר הספק על תרומה עצמה אם היא טהורה או טמאה ובאמת שיטות הרמב"ם בפירוש זה תמוה הוא בעיני טובא דהא כשהתרומ' ספק טמאה והוה ספידה שא"ר לא היה צריך כלל לר' יוסי להשמיענו דהעירוב פסול הואיל ובזה אפילו לר"מ דסובר במשנה דאין ספק עירוב כשר ונעשה חמר וגמל לאסור אף בתחום ביתו אבל בכה"ג דיש ספק טומאה על התרומה מודה דמותר עכ"פ על תחום ביתו ודבר זה נלמוד ממאי דאיתא שם בסוגיא דבעי ר' שמואל מרב הונא היה לפניו ב' ככרות א' טמאה ואחד טהורה ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהוא תיבעי ליה לר"מ תיבעי ליה לר"י כו' ומסיק בין לר"מ בין לר"י בעינן סעוה"ר מבע"י וליכא ומפרש"י בד"ה בעינן כו' ואין עירובו כלום ואפילו חמר גמל לא הוה כו' ע"ש דייק רש"י לפרש בזה על הא דאמור דאף לר"מ גרוע ענין זה מענין האמור במשנה והוא דעכ"פ במשנה מיקרי ספק עירוב ולר"י כשר ומועיל להלוך על מקום שעירב שם ולר"מ לא מועיל להלוך אל מקום תחום העירוב אבל מ"מ יש קביעות ספק על העירוב ונאסר עכ"פ ע"י העירוב בתחום ביתו להיות נעשה חמו"ג. אבל גבי ב' ככרות דלא הוה סעיה"ר מבע"י דייק רש"י וכתב אין עירובו כלום כלומר אף לר"מ אינו נכנס כלל עסק זה בגדר עירוב לא ודאי ולא ספק ולכן אף חמו"גלא לא נעשה ואין עושה בו מעשה העירוב שום רושם כלל הואיל ולא היה סעיה"ר מבע"י והוה ודאי לא עירב שמותר בפשיטות בתחום ביתו:

והנה רבי יוסי קאמר אבל עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה אין זה ספק עירוב כשר ולא נקט אין עירובו כלום כמו לישנא דרש"י הנ"ל דכ' בד"ה בעינן סעוה"ר ואין עירובו כלום. והיא משום דבאמת לא איירי רבי יוסי כאן במערב בתרומה שהיא ספק טמאה כפירוש הרמב"ם הנ"ל דבזה ודאי אין עירובו כלים וגרע טובא מב' ככרות שיש שם עכ"פ א' מהן טהורה וא"כ פשיטא דמערב בס' טמאה אין עירובו כלום ואפילו חמו"ג נמי לא נעשה ע"י עירוב זה ואין הנחת עירוב זה מועיל להיות נעשה שום רושם וקביעות ס'. ומותר בפשיטות להלוך על תחום ביתי כי זה האדם נקרא ודאי לא עירב ולא ספק:

אבל השתא דנקט רבי יוסי אין איזה ספק עירוב כשר. משמע דאינו ספק כשר אבל ספק הוה וממילא נעשה עש"ס ע"י עירוב זה חמו"ג דהיינו דבגוונא דסיפא מודה לר"מ דנעשה חמו"ג ואין ספיקו כשר כמו ברישא והוה שפיר הודאה דרבי יוסי כענין הפלוגתא דברישא גבי ס' מבע"י נטמא פליגי אי הוה חמו"ג אי כשר ובסיפא מודה ר"י לר"מ דנעשה חמו"ג. (ועיין רש"י ביצה י"ד ע"א ד"ה לכל דבר דאורחיה דש"ס דההודאה הוה מעין הפלוגתא עיין שם):

ולפיכך מוכרחין אנו ע"כ לפרש דאיירי שהיו לפניי על מקום הנחת העירוב ב' צבורין ואינו ידוע כל איזה מהציבורין קבע קביעות העירוב ושפיר נתפס בספק עירוב להיות נעשה חמו"ג שנאסר ע"פ עירוב זה על תחום ביתו משים ספק ומ"מ אין העירוב כשר להועילו על תחום העירוב משום שאין כאן חזקות היתר כמו ברישא בס' מבע"י לשמא דמכשיר רבי יוסי משום חזקת היתר ור"מ פליג דאיני מועיל חזקת היתר ונעשה חמו"ג אבל בסיפא מודה נמי רבי יוסי דאין ספק כשר אלא ספק פסול ונקרא ס' מערב ונעשה חמו"ג להיות נאסר עכ"פ על תחום ביתי ע"פ הנחות עירב הזה ומדוקדק מאוד לישנא דנקט רבי יוסי אין זה ספק עירוב כשר ולא נקט אי עירובו כלים משום דעכ"פ נתפס עליו קביעות הנחות עירוב זה להיות נאסר אף על תחום ביתו. והוא משום דאיירי כפירוש התוספות דהיה ב' צבורין ועירב באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן ולא היה ודאי סעוד' שא"ר אלא ס' ממש כמו ברישא אבל אם עירב בס' טמאה כפירש הרמב"ם לא שייך בזה לומר שאיני ספק עירוב כשר אלא מיקרי עירוב פסיל בודאי דהא ודאי סעידה שא"ר מבע"י כמי שכתב המגיד דחזר הספק להיות כודאי ואפי' חמו"ג לא הוה ואין בזה שום רבותא וצריכות לרבי יוסי להשמיענו ולא שייך זה לומר שמודה לרבי מאיר הואיל ובזה אף לרבי מאיר חמו"ג לא נעשה:

ועוד מדוייק בזה לישנא דנקט אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה ולפירוש הרמב"ם היה די לומר עירב בתרומה ספק טמאה ובאמת ברמב"ם שם פרק ו' הלכה ט"ו נקט סתם עירב בתרומה ס' טמאה ע"ש אבל לשון התלמיד הוא עירב בתרומה ספק טהורה ס' טמאה והוא משום דכוונתו כשיטת תו' ורשב"א ור"ן דאינו מערב בספק טמאה אלא איירי שקבע עירוב על צבור אחד משני צבורין שהיו מונחים במקום הנחות העירוב ונסתפק לו אם בצבור טהור קבע או בטמא:

ולפיכך שפיר מצאו התוס' ורשב"א ור"ן להוכיח לפרש מאמר רבא בסוגיא דשבת דאמר לשנים ערוב עלינו איירי דוקא בחצרות דשפיר מכשירין ספיקו בלא חזקה אבל א"א לפרש בתחומין דאפילו ר' יוסי לא מכשיר ספק בתחומין אלא על פי חזקה וכמי דאמר בסיפא דספק באיזה צבור עירב דהוה ספק בלא חזקה לא מכשיר וממילא גם בעירב בביה"ש אי נאכל בביה"ש דהוה ספק בלא חזקה אין ספיקו כשר אלא ספק פסול כמו צבורין הנ"ל ופשיטא דלשיטות תוס' ורשב"א ור"ן הוה הדין במערב ביה"ש או נאכל דנעשה חמו"ג ונאסר אף על תחום ביתו ועיקר הזה לא נחקר בפוסקים עדיין ובש"ע מביא בסי' תט"ו דעת הרמב"ם בסתם ודעת תוס' ורשב"א ור"ן בשם י"א ולא נתבאר איך נעשה המערב אם על כל פנים נאסר ע"י עירוב זה על תחום ביתו או לא אבל לפי מה שביארנו דעת תוס' ורשב"א ור"ן על אמיתתן נראה ברור דנעשה חמו"ג גבי מערב או נאכל ביה"ש וכן במערב בצבור אחד משני צבורין נעשה חמו"ג ולא הזכירו דין זה בפוסקים. כי נראה מבואר בכל המפרשים במהר"ם לובלין וקיקיון דיונה ושארי פוסקים ומפרשים חשבו כולם דדעת התוס' במש"כ שהיו לפניו צבורין א' טהור וא' טמא ולקח מעט תרומה מא' מהן ועירב במעט תרומה הנ"ל ולכן אמרו וחשבו כולם דעכ"פ קודם הנחת עירוב תיכף כשלקח מעם מן צבור א' ואינו יודע מאיזה מהן נאסר המעט תרומה שלקח ויש עליו ספק דאוריית' וחזר הספק להיות כודאי סעודה שא"ר ומיקרי ודאי לא עירב ופשיטא דבכה"ג אף חמו"ג לא הוה אבל ברור שכונות התוס' כמו שפירשנו והא ראי' שלא כתבו ועירב מא' מהן אלא ועירב בא' מהן היינו בצבור א' כולו עירב ונעשה חמו"ג והוה ספק בלא חזקה: ועפ"ז מדוייק לישנא דתלמודא דקאמר שם מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו הנה הזכרתי לעיל דמפורש כשיטות התוס' דדוק' משום חזקה קמכשיר ר' יוסי דהא קדייק ואומר דטעמא דתרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה. אולם לפום שיטה זאת לא היה צריך לסיים להקשות גבי פירות שיש חזקה איפכא לאיסורא ודיו היה לו לסיים ולומר דעכ"פ גבי פירות ליכא חזקה להכשיר. אך בלא"ה לישנא דקאמר מאי שנא אינו מדוקדק והכי הל"ל בשלמא תרומה כו' אלא פירות כו' ולכן נראה לשיטות תוס' ורשב"א ור"ן מדוייק הכל דאי הוה אמר בשלמא תרומה איכא חזקה כו' אלא פירות אז הוה משמע דהמקשה רוצה לומר דגבי תרומה שפיר הוה ספק עירוב כשר אבל גבי פירות לא הוה ספק עירוב כשר ודינו כמו האמור בסיפא דעירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה דהוה חמו"ג. אבל באמת המקשה רוצה לדייק ולומר דגבי פירות ראוי לומר כמו דפליג ר' יוסי על ר"מ דסובר דהוה חמו"ג ונא אזיל בתר חזקה ור"י סבר דאזלינן בתר חזקה לא הוה חמו"ג. כמו"כ ראוי לומר גבי פירות למזיל בתר חזקה ואימא לא נתקנו ונמצא שנתיר אותו עפי"ז על תחום ביתו הואיל ור"י אזיל בתר חזקה ומסיק דאיירי בספק מבע"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו אבל כשיש על הפירות ספק טבל ודאי אין כאן עירוב כלל ואף חמו"ג לא הוה ע"י כנ"ל ומדוייק שפיר לישנא דמאי שנא דקאמר דבין הכא בין הבא ניזיל בתר חזקה כנ"ל אבל אי הוה קאמר סתמא בשלמא תרומה כו' הוה משמע לכאורה בשלמא בתרומה שפיר דפליג על ר"מ אבל בפירות ראוי לו להודות לר"מ שיהיה נעשה חמו"ג. לכן מאריך ומפרש המקשה כוונתו בהאי קושיא דקשה שיהיה נשאר לר' יוסי על תחום ביתו: וכפי הנראה מצאתי ראי' ברורה לשיטות התוס' ורשב"א והר"ן דגבי עירוב כשיש ספק בלא חזקה אין מכשירין את העירוב ונאסר אף על תחום ביתו ונעשה חמו"ג והוא מדאמרינן לקמן (דף לח) אמר להן ר"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון צריך לערב בשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ומסיק משום דספיקי מספקא להו אי קדושה אחת או שתי קדושות ע"ש. ועתה לשיטות רש"י ורמב"ם דמכשירין ספק עירוב אף בתחומין אף בלא חזקה קשה טובא מה לי נאכל ביה"ש דמתירין משום ספק שמא לילה כמו כן ראוי להתיר נאכל בראשון לצאת עליו בשני משום ספיקא דחדא קדושה אע"כ דגבי תחומין אסרינן ספק בלא חזקה והתם נמי ליכא חזקה בספק ההוא ודוחק לומר דהני רבנן סברי תחומין דאוריית' ומשו"ה סברי דנעשה חמו"ג. ועוד עיין תוס' ביצה (ד' יז ע"א) ד"ה מאי כו' דכ' שם וז"ל מדקאמר התם אי אתם מודים משמע דלא פליג שום אדם על זה ע"ש דלשון אי אתה מודה כו' משמע שזה הענין היה פשוט ומפורסם דנאכל בראשון אין יכול לצאת עליו בשני כדמסקינן (שם דף לט) דא"א לערב בפת חדש ע"ש ואי נימא דלהני תנאים דסברי עירובי תחומין דרבנן מותר א"כ אין זה פשוט דכמה תנאי וכמה אמוראי סברי הכי אלא ע"כ ברור כשיטת תוס' ורשב"א ור"ן דספק אסור בלא חזקה כנ"ל:

ואפשר לדחוק ולדחות ראיי' הנ"ל ע"פ המבואר שם בסוגיא דשבת דאף להאי שיטה דמפרשים דהאי מימרא דצא וערוב איירי בתחומין אינו מתירין אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לערב תחומין בביה"ש כמ"ש תוס' שם ד"ה שניהם ועיין במגיד שם ולכן אפשר לומר דמשו"ה נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני אף שזהו דיעבד ובפרט לפי המבואר בעירובין (דף לט) דאינו רשאי לערב פעם שנית בפת אחר משום הכנה ע"ש מ"מ הואיל ויכול לערב ברגליו בתחילה על יום שני לכן לא מיקרי דיעבד לזה שנאכל עירובו בראשון דעדיין יכול לתקן ולערב ברגליו מחדש על יום שני ולפ"ז צריך לומר דאף זה שמערב מבע"י ונאכל עירובו ביה"ש אם נודע לו בזמן ביה"ש שנאכל צריך הוא לערב טעם שנית בביה"ש בכדי לתקן הדבר שיהיה העירוב מועיל בכל אופן דהא מבואר שם ברא"ש דעיקר הספק הוא אם כולו יום אוכולו לילה וא"כ זה שנאכל עירובו ביה"ש עדיין יכול להוציא א"ע מספק ולערב פעם שני ואז יועיל לו העירוב ממ"נ ואין הדבר אמור להתיר למי שנאכל עירובו ביה"ש אלא כשלא נודע לו להמערב עד אחרי שעבר ביה"ש כולו עד אשר לא יכול לתקן ומיקרי דיעבד וכמו כן גבי מערב לשני ימים ונאכל עירובו בראשון אם לא היה נודע לו הדבר עד יום שני שפיר מיחשב לדיעבד ויוצא עליו משום ספק עירוב כמו בביה"ש רק דתלמודא איירי שנודע לו ביום ראשון ואז מיקרי לכתחילה הואיל ויכול לתקן הדבר ולערב פעם שנית מחדש ברגליו אבל לא נודע עד יום שני או אף ביום א' סמוך לערב שאין הזמן מספיק להלוך שם ברגליו מיקרי דיעבד ויצא עליו בשני כמו גבי ביה"ש ועדיין כל זה דוחק ויותר ניחא לשיטות תוס':

ופקחתי עין עיוני לעיין בדברי רש"י שם בסוגיא דעירובין וכפי הנראה דרש"י שווי' נפשי' הדרנא ודייק לפרש שם כל המשך הסוגיא דטעמא דר' יוסי משום חזקה דוקא הוא מכשיר וכל השקלא וטרי' שם בסוגיא הא דמקשה ר"מ אדר"מ רק מעניינא חזקות מקשה ומתרץ עיין ברש"י ד"ה ר"מ מטהר כו' ומתניתין נמי ניזיל בתר חזקה מעיקרא כי אנחה טהורה הואי עיין ברש"י ד"ה אחת אומרת מבע"י כו' ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי להדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא כו' וכן כתב רש"י לקמן בסוגיא בד"ה העמד טמא כו' אבל מתני' איכא חזקה לקולא העמד תרומה על חזקתה וכן שם בד"ה ספק מבע"י כו' אמרינן אוקמי ביה"ש אחזקה קמייתא וטהורה הואי. וכן שם בד"ה ספק משחשיכה כו' ובד"ה ספק טומאה כו' ובד"ה מאי שנא כו' מכל דברי רש"י הללו נראה בעליל דרש"י ג"כ סובר דר' יוסי דוקא חזקה בעי כשיטות תוס' דשבת דרבי יוסי לא מכשיר בלא חזקה:

ובכדי שלא לשווי' לרש"י הדרנא עלה בדעתי דרש"י לשיטתו קאי וניחא דמפרש מאמר רבא במערב ביה"ש על תחומין כרבי יוסי אף דבסוגיא דעירובין מפורש דר"י לא מכשיר בלא חזקת כשרות הכא שאני ולבא אל הענין נקדים דהנה הרב המגיד כ' שם תשובה נצחת לשיטות הרמב"ם ורש"י שיש לנו להכשיר ספק עירוב אף בלא חזקה וז"ל והכן מסתבר סוגיא דבכל מערבין דלדידן דקי"ל תחומין דרבנן מספק בעירוב אף בלא חזקת כשרות כל שאין חזקה אחרת כנגדו כשר וכן בדין דהוה ספק דרבנן ולקולא וזוהי אוקימתא דר"ה בר חנינא שחילק בין תחומין לטומאה עכ"ל וכ"כ נודע ביהודא שם שהבאתי לעיל דזה לא שמענו מעולם להצריך בספק דרבנן חזקת היתר ודי שלא יהא חזקת איסור כנגדו ע"ש:

מה דמסיים המגיד וזוהי אוקימתא דר"ה בר חנינא שמחלק בין תחומין לטומאה. זה ליתא דאף ר"ה ב"ח רצה לחלק בין טומאה שיש נה עיקר מן התורה ותחומין אין לו עיקר ומזה רצה המגיד לומר דבטומאה שפיר דספקו אסור ובתחומין ספק מותר הנה מבואר בגמ' דרבא מסיק לתרץ בתירוץ אחר ומשמע דדעת רבא הוא דטומאה ותחומין שווין המה משום דבאמת אמרינן בשבת (דף ל"ד) שם דתחומין נמי אסמכוהו אקרא והך מימרא דמערב בביה"ש רבא אמרה. אולם טענת המגיד חזקה היא וכמו שטען בעל נ"ב הנ"ל דהואיל ובאמת תחומין דרבנן מפני מה אמרו להחמיר בספקו הא ספק דרבנן לקולא ונראה מזה הכריח רש"י לפרש בד"ה העמד אדם על חזקתו כולה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכ' חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן עכ"ל:

ולפ"ז לא קשה טענת המגיד ונ"ב שטענו למה צריכין כאן חזקת כשרות דהא הואיל ויש כאן חזקת תחום ביתו לאיסור שפיר צריך חזקת היתר כנגדו להכריע. וכל זה הוא בענין ספק המבואר בסוגיא דעירובין דהספק הוא ספק מעשה אימתי נטמא אי משחשיכה או מבע"י והתם יש כח לחזקה להכריע הדבר הן חזקות איסור לאסור הן חזקות היתר להתיר ונקדים מה דאית' במ"למ פ"ב מצרעת ויותר מזה מבואר באריכות בפמ"ג ס"ם ק"י בכללי ס"ם ס"ק ק"ח דעסק חזקה לא מהני אלא על ספק מציאות. אבל על ספיקא דדינא אינו מועיל חזקה דענין חזקה לא יכריע הדין איך אגמרה רחמנא למשה ע"ש באריכות סברות על זה ולכן דוקא בספק מבע"י נטמא או משחשיכה שהוא ספק מציאות מועיל שפיר חזקת תחום ביתו להכריע לאיסור והוצרך ר' יוסי שם לענין חזקת היתר דהעמד תרומה אחזקת' והשתא משחשיכה נטמאה ובספק ב' צבורין דליכא חזקה להתירא נשאר חזקות תחום ביתו ואסור אבל בספק ביה"ש אין אנו צריכין כלל לחזקות היתר הואיל והענין ספק זה ספיקא דדינא אם הכסיף תחתון ולא הכסיף העליון הוה ספק אם אגמרה רחמנא למשה בהכסיף תחתון לבד הוא לילה או דוק שיכסוף אף העליון וקיי"ל העושה מלאכה ביה"ש חייב אשה תלוי כמבואר ברש"י שבת (לה ע"א) דיה בשלמא ע"ש והואיל והוה ספק דדינא. עסק חזקות איסור והיתר ספיקא דיום ולילה לא ישבותו ממנו ויותר נראה לי לחקור ולומר דאף להני דעות וסברות שדעתם לומר דעסק חזקות מועיל אף על ספיקא דדינא כמבואר במל"מ שם ובפמ"ג שם. (וכן מצאתי שזהו דעת הר"ן פ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דהוה ספיקא דדינא מסקינן בגמ' דלא חיישינן אלא לחומרא מדרבנן והקש' הר"ן אמאי הא הוה ספיק' דאוריית' ומתרץ משום דגבי ספק קדושין אוקמינן לה אחזקת פנויה לכן לא הוה רק חששא דרבנן ע"ש א"כ משמע דאף בספיקא דדינא מהני חזקה וראיתי במהרי"ק שורש קע"ב הובא דבריו בכ"מ פ"י מגירושין דדעתו ג"כ כך דספק קדושין לא הוה דאוריית' אלא אוקמינן אחזקת פנויה ומשו"ה ניסת ל"ת והובא ג"כ זה בב"ש סי' ל"א ס"ק י' ע"ש. אך מהרי"ק מחלק באמת בין ספק מעשה ובין ספק דינא ע"ש. והנה הראיי' שמביא הר"נ שם מתיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו ומועיל החזקה להכריע ספיקא דדינא ואפילו תקפו תובע מוציאין עכ"ל. אף שכפי הנראה ראיי' נצחת היא. מ"מ לדעתי אפשר לדחות דשאני חזקות ממון דאלימא טובא אף נגד הרוב דהא אף שיש לתובע לנכות ע"פ רובא קיי"ל דאין הולכין בממון אחרי הרוב. אף דבכל מקום רובא עדיף מחזקה חזקת ממון אלימא להיות עומד נגד רובא. ומשו"ה שפיר ראוי לומר דחזקות ממון מכריע ספיקא דדינא. ואין ראי' מזה על שארי חזקות. רק מצאתי ביבמות (דף ל"א) מייתי תלמודא מחזקת ממונא נכסי דבר שטיא על עסק חזקות פנוי' ע"ש ולכן הדבר צריך תלמוד):

אולם בענין ספק דביה"ש נראה ודאי שאין כח לחזקה להכריע לא לאיסור ולא להיתר לפי המבואר ברש"י שבת (ל"ה) בד"ה בשלמא כו' שחייב העושה מלאכה בביה"ש אשם תלוי. אלמא דיש לו דין דאיקבע איסורא. ועיין בפר"ח בכללי ס"ס ס"א באריכות. נמצא דביה"ש דומה לחתיכה מב' חתיכות. ומבואר בחולין (ד"מ"ג ע"ב) דחתיכה מב' חתיכות מיקרי איתחזק איסורא. וממילא הואיל ויום ולילה הוה כמו ב' חתיכות יש כאן חזקת יום ולילה ונתבטל ונעקר שארי חזקות אשר יש לחקור כאן ולכן אינו פועל כלום ענין חזקת תחום ביתו בעסק ספק דביה"ש ומש"ה לא צריכי התם חזקות כשרות כמו בסוגיא דעירובין אך התוס' שם בעירובין בד"ה אמר רבי ירמיה פיקפק על חזקת תתום ביתו ע"ש:

וגם יש לעיין שם בעירובין ברש"י ד"ה ספק טמאה ספק טהורה דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקות הכשר כו' משמע ומפורש דדעת רש"י לפרש כפירש הרמב"ם דאיירי שמערב בתרומה שנעשה ספק טומאה מקודם שהניח שם שחזר הספק להיות כודאי אבל הכשר עירוב לא בעינן גבי ספק עירוב וכשיטות הרמב"ם שהבאתי לעיל:

ואף גם זאת שהראי' שהבאתי לעיל מנאכל עירוב ביום ראשון שאין יוצא עליו בשני ונעשה חמר גמל לרבנן דמספק' להו בקדוש' אחת אי לא אלמא מוכחא טובא דכל שאין חזקה להכשיר לא הוה עירוב כשר אף דהתם ליכא חזקה לאיסור דחזקות תחום ביתו ודאי ליתא התם דאדרבא ביום ראשון הוחזק על מקים עירוב רק חזינן דלא מהני שם חזקה להכריע ספיקא דדינא עכ"פ נראה ברור שיטות התוס' דאין להכשיר ספק עירוב בלא חזקות כשרות אפילו במקום שאין לנו רעותא מחזקת תחום ביתו. אמנם מהצורך לנו להשיב תשובה שלימה על מה שחקר המגיד ובעל נ"ב טעם וסברא על מילת' דא הואיל ובאמת תחומין דרבנן לענין מאי נצריך עוד חזקות כשרות להכשירו הא ספק דרבנן לקולא בכל מקום וכמו שהבאתי לשונם לעיל ועוד קשה הא מפורש בדף (מ"ה) בגשמים בעבים דספק תחומין לקולא וכן שם (ד' מ"ו) דהלכה כר' יוחנן בן נורי לקולא. ועוד דאמרינן בדף ל"ז דגבי מערב על חמשה מהם איזה שירצה אפילו רצה משחשיכה הוה עירוב למ"ד תחומין דרבנן משום דבדרבנן יש ברירה. ועיקר ענין הוא דמספקינן אי הלכה כמ"ד יש ברירה או לא לפיכך פקקינן להקל בדרבנן מספק. עכ"פ מוכח מכל הני עניינא דאמרינן ספק עירוב להכשיר אף בלא חזקה ובפרט גבי דין ברירה יש חזקה מתחום ביתו להיפוך אי נימא דחזקה דתחום ביתו מילתא היא וכן בתחומין למעלה מי' בסי' ת"ד:

ועלה בדעתי מילתא בטעמא דמסתבר בזה ע"פ מה המבואר בתוס' ב"ק (דף יא) ד"ה דקמטהרת וכן הוא בנדה (דף כ"ט) והובא דבר זה לכללי הלכות בפר"ח בכללי ס"ס בשם מוהרי"ט דאף דמתירין ס"ס אף בדאורייתא ע"מ אם האי ס"ס נוטה להתיר לשני צדדים לא אזלינן כלל בתרי' ע"ש דכ' זאת לענין להתיר ימי טוהר בשליא משום דמתהפך להתיר ימי טוהר עד שמונים כנקיבה וימי טומאה רק ז' ימים כזכר וראיתי לטורי אבן סופ"ג דר"ה בד"ה טומטום כה"ג בענין ספק דרבנן ע"ש. ולפיכך נראה הואיל ואיתא בעירובין (דף ס) דכל מערב לא משתכר כלום דמה שהוא נשכר ברוח זה הוא נפסד לרוח שני ע"ש. ומשו"ה א"א לנו להתיר להלוך לזה האדם על מקום עירובו מחמת ספק דרבנן דלא ימלט דזה האדם עצמו יתהפך לפניו ידיעות ענייניו וירצה לילך על תחום ביתו ג"כ נתיר לו משום דנימא ספק דרבנן לקולא ונמצא זה האדם יהיה ניתר במקום רוח העירוב ולא יהיה נאסר אל תחום ביתו. ולכן אין מתירין לו כל עיקר ועיין בטורי אבן שם באריכות דמיון לזה: ולדעתי ראייה לסברא זו מסוגיא דלקמן (דף פט ע"ב) דשמואל סובר באומר שביתתי תחת האילן נעשה תחתיו של אילן חמו"ג וכתבו שם תוס' הטעם דהוה כאילו אמר ליקני ד' מגו תמניא וכן ברייתא דמערב לשני רוחות דעתו שיקנה לו אחת מהן ולכן אף דקיי"ל דכל שאינו בזא"ז אף בבת אחת אינו הכא אמרינן דדעתו על אחת ע"ש וא"כ קשה אמאי נעשה חמו"ג בין בשביתתו תחת אילן או בעירב לשני רוחות או שעירבו לו עבדיו לשני רוחות וקשה דנימא ספיקו להקל באיזה צד שיצטרך לילך יהיה מותר ובפרט בשביתתו תחת אילן ראוי להקל שיקנה שביתה בצד ביתו שיכול לבוא לביתו אע"כ הטעם כמש"כ דהואיל והיתר ספק זה נוטה לשני הצדדים לא אזלינן בתריה כלל דאל"כ יש לנו להתירו לכל הצדדים וזה נכון ונתבאר הטיב להלכה לדינא עם תוס' ורשב"א ור"נ דכל מימרא דרבא הוא דוקא בחצירות אבל בתחומין ספק עירוב אסור אפי' לר' יוסי בלא חזקת כשרות ומטעמא הנ"ל דא"א להקל לרוח אחד שיערב דא"כ ראוי להקל אף על תחום ביתו אבל כשיש חזקות כשרות א"כ מחמת חזקות כשרות נוטה הדבר לצד שעירב בו ונאסר ע"י האי חזקה אל תחום ביתו וע"פ דעת התוס' ורשב"א ור"נ נראה לי לפרש בסוגיא דעירובין דמתרץ רבי ירמיה משנתינו שהיה עליו שרץ כל ביה"ש ומקשינן שם אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר. ועיין מה שהקשו התוס' הוה מצי למיפרך על ר"מ ור' יהודה בהא לימא חמו"ג ע"ש:

ולפי הנראה דברי הסוגיא בתירוץ ר' ירמיה אינו מובן דהנה רש"י כ' בד"ה כל ביה"ש וז"ל מתחילתו ועד סופו דודאי איטמי מבע"י דתחילת ביה"ש מע"ש הוא. ובד"ה בהא לימא כתב וז"ל הא ודאי מבע"י איטמי ומתניתין קתני מבע"י אין עירוב דברי הכל עכ"ל קשה עלי להבין כוונות רש"י במ"ש דתחילות ביה"ש ודאי יום מנ"ל הא ופשטא דתלמודא משמע בכל מקום שכל המשך ביה"ש מתחילתו ועד סופו שיעור המבואר בסוגיא דשבת פלגא מיל או חצי מיל הכל בספיקא הוא או יום או לילה. באמת רש"י כתב לקמן (דף לי ע"א) ד"ה סוף היום היינו תחילת ביה"ש וכן פירש שם תחילות היום הוא סוף ביה"ש ע"ש אבל לא ידעתי מקור לפירוש זה בגמרא ועיין בשבת (ד' לה ע"ב) דעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ופרש"י בד"ה ממ"נ וכגון דעבד ליה כל ביה"ש דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו עכ"ל וא"כ למה שכ' רש"י בעירובין דתחילות ביה"ש ודאי יממא הוא. ממילא זה העושה בשני ביה"ש אשר לפירש"י מהצורך שיעשה כל המשך של ביה"ש ועושה מלאכה בתחילתו וסופו ראוי לחייבו על ביה"ש של מוצאי שבת לבדו. באמת פשט הסוגיא דמקשה שם בהא לימא ר"י ספק כשר דחקו לרש"י לפרש דמשום הכי מקשה דתחילת ביה"ש יממא הוא דאי לא"ה מאי מקשה תלמודא אבל מנ"ל הך מילתא עד דמקשה כך בפשיטות עוד קשה אי נימא דאמת כך הוא במאי הוה קטעי ר' ירמיה להתיר הואיל ויש כאן דין נטמא מבע"י: ויותר מכולן יש להקשות ולדייק למאי רבי ירמיה ל ולומר שהיה עליו שרץ כל ביה"ש הוה ליה למימר' סתמא שהיה עליו שרץ בתוך ביה"ש ולא היה עליו בתחילות ביה"ש אלא באמצע ביה"ש. ואז לא היה קשה דיש כאן דין איטמי מבע"י הן אמת לשיטות התוספות דפוסל עירב בביה"ש בתחומין אף לרבי יוסי כמבואר בתוספות דשבת גבי מימרא דרבא ניחא קצת דאף דהוה אוקמי רבי ירמיה איטמי תוך ביה"ש הוה מקשה מ"מ המקשה בהא לימא רבי יוסי ספק כשר דשיטות תוספות הוא דר' יוסי לא מכשיר אלא עם חזקה דכשרות אבל לשיטות רש"י קשה טובא מי דחקי לר' ירמיה למינקט בלשונו שהי' עליו כל ביה"ש דהא עיקר הקושיא היה שם על ר"מ דאוסר במשנה גבי עירוב ובטע בא' בלילה מטהר ר"מ וע"ש רש"י ד"ה ר"מ מטהר דק' דכאן אזיל בתר חזקה ובמתניתין נמי ניזל בתר חזקה ע"ש וע"ז היה די ומספיק לתרץ דמה דאמור במשנה ספק אין פירושו שספק או מבע"י או משחשיכה אלא כוונות המשנה הוא שנטמא בביה"ש שהוא ספק יום או לילה וא"כ הוה ספק בלא חזקה וממילא לא קשה דר"מ אדר"מ מידי:

ומזה נמי יוצא לנו ראיה ברורה דאמת הוא להלכה לדינא כשיטות תוספות ורשב"א ור"נ ובאמת רבי ירמיה קבע תירוצו לתרוצי הסוגיא דמשנה איירי בספק ביה"ש דהוה ס"ד כשיטות רש"י דרבי יוסי מכשיר אף בלא חזקות כשרות א"כ בפשיטות אפשר לתרץ דכוונות המשנ' מה שנאמר ספק סבר ר"מ דהוה חמר וגמל איירי בנטמא תוך ביה"ש דהוה ספק בלא חזקה ומשו"ה אוסר ר"מ ובנגע בא' בלילה שפיר אזיל בתר חזקה ואילו גבי עירוב נמי אם היה ספק אי מבע"י איטמי אי משחשיכה הוה מודה ר"מ להכשיר רק דתלמודא סברי דעיקר הלכה הוא דרבי יוסי נמי לא מכשיר בלא חזקה וכדמפורש בברייתא דכיצד דבספק ב' צבורין מודה רבי יוסי לר"מ דאינו כשר אלא חמו"ג לכן מקשה שפיר תלמודא בהא לימא רבי יוסי ס' עירוב כשר. וניחא דנקט המקשה רק רבי יוסי לחוד ולא נקט רבי שמעין דנזכר ביחד עם ר' יוסי משום דבברייתא דלקמן אמר רבי יוסי כיצד כו' ולא נזכר שם רבי שמעון. ובפשיטות לא קשה מידי קו' התוספות בד"ה בהא לימא דהקשו דהיה להמקשה להקשות בהא לימא רבי מאיר ורבי יהודא חמו"ג דלפי הנ"ל דאיירי נטמא בביה"ש שהוא ספק הוה שפיר חמו"ג:

ומאי דנקט ר' ירמיה ודייק בלשונו שהיה עליו כל ביה"ש ולא נקט תוך ביה"ס נראה ע"פ המבואר שבת (ל"ד ע"ב) שם דר' יוסי סובר דביה"ש שיעור זוטא הוא ופליג על ר' יהודא ור' נחמיה דיהבי שיעורא טובא וסובר דביה"ש הוא כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וע"ש בתוספות ד"ה ורבי יוסי דמאריך לפרש דמ"מ יש בו שיעורא ודייק לה מתוספתא דזבים גבי ראה ראיה א' ביה"ש וראיה שניה ביום יש לו דין ג' ראיות וחייב קרבן אלמא דרבי יוסי נמי מספק' ליה בההוא הרף עין עכ"ל ונמצא דשפיר מוכרח ר' ירמיה לדייק ולומר שהיה עליו שרץ כל זמן ביה"ש ומשום ר"י קדייק האי מילתא דהא לדידיה זמנו קצר ומועט מאוד כהרף עין ממילא לא משכחת לה לפרש המשנה דספק היינו נטמא ביה"ש אם לא ע"פ שהיה עליו כל זמנו של ביה"ש אחרי שהוא קצר ומועט וזה דבר נכון ונפלא לתרוצי הסוגיא בלשון רבי ירמיה ונמצא שלא היה ר' ירמיה טועה בדבר משנה אלא בשיקול הדעת מדעת שיטות רש"י ותוספות וגם לא צריכין לדחוקי ולומר שביה"ש תחילתו יום כמו שכתב רש"י דזה דבר פלא וקשה לשמוע דבר שלא נזכר ורמוז בתלמודא: ועוד לפירש"י ז"ל בפשיטות היה להמקשה בקיצור לומר הא מבע"י איטמי אע"כ ביה"ש כולו מתחלתו ועד סופו ספיקא היה כנ"ל ובאמת אין כוונות רבי ירמיה שהיה עליו כל ביה"ש מתחילתו ועד סופו אבל תוכן קוטב דבריו שבא לשלול סברות ס"ד של התה ספות בסוגיא דשבת בד"ה ור' יוסי כו' דמאי דאמר כהרף עין אין פירושו שאין לנו כלל זמן ספק חלא שבא לחלוק על האומרים בו זמן גדול ור' יוסי סובר שזמן ספיקו הוא קטן ומיעט ע"ש. ולזה נמי כיון רבי ירמיה שהיה עליו שרץ כל ביה"ש כלומר דעל אותו זמן מה שחל עליו קריאות ביה"ש אף שהוא מועט על כל פנים מספיק עתו וזמנו שיביא עליו שרץ ויטמאו:

וראיתי בספר אבן עזר בחידושיו למ' שבת (ד' ל"ד) שכתב ונראה לי להביא ראיה ברורה לפירש"י דרבא ע"כ בעירובי תחומין איירי מדאמר שניהם קנו עירוב והש"ס אמר קמא ליקני כו' בתרא ליקני ולשון קנין לא שייך אלא בתחומין לבדו ולא בחצרות כמו שאמר רבה לקמן (דף מ"ט) דעירוב חצירות משום דירה ופליג אשמואל דסובר משים קנין ואי רבא סובר ג"כ משום קנין היה מהראוי דהלכתא משום קנין אע"כ פירש"י עיקר עכ"ל. ואין ראיה ברורה וליכא ראיה מעיקרו ואישתמוטתי' האמור בסו"פ הדר בדין רחבה לרבנן שני בתים ושני חצירות כו' קני עירוב או לא קני עירוב ומסקינן שם שניהם לא קנו עירוב ע"ש וא"כ חזינן דאף על חצירות שייך לשון קנו עירוב ומהתימא שהמחבר הנ"ל הביא בעצמו באותו פסקא סוגיא דסוף פרק הדר. ואחר זה כתב כדברים הללו:

אמנם כן אף שנתבררו ראיות ברורות ומספיקות דרבא לא איירי בתחומין אלא בחצירות אילם יש לדקדק לפי שיטה זו מה השמיענו כלל רבא במימרא זאת בשלמא להאי שיטה דבתחומין איירי יש רבותא גדולה דהא במשנה מפורש דאין מערבין בביה"ש ומשמיענו רבא דלכתחילה הוא דאין מערבין אבל אם עירב בדיעבד כשר ויוצא עליו אבל לשיטה דמפרשים על חצירות קשה טובח דהא מפורש במשנה דאף לכתחילה מערבין חצירות בביה"ש מכש"כ דכשר בדיעבד ואי משום דמשנה איירי במערב ביה"ש ומשמיענו רבא במערב מבע"י ונאכל ביה"ש נראה דיותר יש להתיר נאכל ביה"ש ממערב ביה"ש דמערב מבע"י מיקרי ודאי הינוח אבל מערב ביה"ש הוה ספק הינוח עי' סי' שצ"ד דספק הינוח חמיר טפי וא"כ קשה אי איירי בחצירות כל מאמר רבא בזה הוא אך למותר בזה:

ואמרתי דרבותא גדולה השמיענו רבא במאמרו דהנה יש לדקדק בלישנא דרבא דבא להשמיענו התירא דמערב ביה"ש למאי מדייק לקבוע מאמרו באמרו לו שנים צא וערוב עלינו ולמאי הזקיקו האי דינא באופן שנעשה מעשה העירוב ע"י שליח ואטו לא היה יכול להשמיע הך פסק היתרא דביה"ש בשנים שעירבו בעצמם ומזה יש לנו לדייק דיוק ברור דבחצירות איירי האי מימרא דווקא. דהנה ידוע האמור במשנה בפרק ה' דטהרות והובא בסוגיא דפסחים (דף י' ע"א) לענין בדקות חמץ ומבואר שם באריכות דאף באיסורי דרבנן דמקילין בספקן ומקילין בהלך בשביל שיש בה ספק טומאה אבל בשני שבילין שיש ספק טומאה באחת מהן יהלכו שם שני בני אדם זה באחת וזה באחת מפורש שם שיש חילוק דכשבא לשאול על עצמו לבד אומרין לו טהור בא לשאול עליו ועל חבירו אוסרין לו הכל. ועיין באריכות מזה בסוגיא דפסחים ובסוגיא דכתובות (דף ך"ז) ומעתה לפי מה דקבע רבא באמרו לו שנים וזה שליח שעירב לשניהם בא לשאול להמורה על שאינה דנא וזה עדיפא טובא מאם באו שניהם לשאול כאחת או שואל עליו ועל חבירו הואיל ושליח זה שנזדמן לפניו שואל כאחת על שניהם למי ישיב לשולחו דבר הגון ועיין במל"מ פ' י"ט מה' אבות הטומאה שביאר שם כל שיטות בדין הזה. עכ"פ לכל הני שיטות ודאי ראוי לאסור מחמת שואל עליו ועל חבירו ודומה ממש לשואלים שניהם בבת אחת. דשלוחו של אדם כמותו. וזה שואל בשביל שניהם. וא"כ אומר רבא דשניהם קנו עירוב. ואף דעירוב דרבנן הא פשיטא דאף במידי דרבנן שייך האי דינא דאיסור שאילות בת אחת כדמוכחא סוגיא דפסחים דאיירי בבדיקות חמץ דהוה דרבנן דבאמת גבי טומאה דרבנן אוסרין ג"כ שאילות בת אחת עיין ברמב"ם פרק י"ט מאבות הטומאה ע"ש:

ומחקירה זו יוצא לנו לבנות דייק שא"א כלל לפרש מאמר רבא בענין תחומין אלא בחצירות ואפשר לומר דענין חומרא דמחמירין בשאילות שניהם בבת אחת אינו שייך בחצירות רק בטומאה אמרי' זאת שיש לו עיקר מהתורה וכן בחמץ שיש לו עיקר וכן בכתיבות שהקיפה כרכום. אבל בחצירות מקילין אף ששואלים שניהם כאחת כמו דמחלק הש"ס להקל בחצירות לערב אף בתחילה ביה"ש משא"כ בתחומין בודאי אסור לכתחילה אף להאי שיטה דמפרשים מאמר רבא על תחומין מודים דלכתחילה אסור לבוא אל בית הספק כמבואר בתוספות ובמגיד שם (כבר הארכתי בקו"נ אחד על דברי פר"ח בכללי ס"ס שהביא בשם הרא"ם לאסור לכתחילה ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן ואינו מותר אנא דיעבד והפר"ח חולק שם אבל יש להכריע מסוגיא דשבת דיש לחלק בין תחומין שיש בה אסמכתא מקרא ובין חצירות דליכא אסמכתא ועיין עוד מזה מרדכי פ' החולץ ובמגיד פ' ח' מיבום ע"ש). וא"כ לפי האי שיטה דמפרשים מאמר רבא בתחומין קשה אף דסברתם דהוה ספיקא דרבנן לקולא תינח אם לא היה כאן אלא שואל אחד אך כאן יש לפנינו שאילות בת אחת איך אפשר להתיר לשניהם כאחת אדרבא ראוי לומר דשניהם אסורין כמו הדין בכל שאילות בת אחת דהמורה צריך לאסור לשניהם בכדי שלא יהיה תרתי דסתרן: ואין לומר דכל עיקר האי חומרא דשאילות בת אחת לא הוקבע אלא רק בטומאה לבד דהא אף חמץ ובדיקה ילפינן מטומאה ואף הפוסקים ילכו בעסק טריפות מהתם עיין סי' קי"א בזה ואף זאת אין לומר דתחומין קילא מטומאה וכמו דאיתא בסוגיא דעירובין אמר ר"ה בר חנינא שאני טומאה דיש לה עיקר מהתירה זה ליתא דהא חזינן דרבא לא סבירא ליה להאי תירוצא ומתרץ שם בסברא אחרת חזינן דלא פסיקא לחלק בין טומאה לתחומין וכן לקמן ודף מ"ו] מקשה רב פפא לרבא מטומאה לתחומין עיין שם. אם כן מוכח דשוין נינהו ואפשר דמשום דאיתא בסוגיא דשבת הנ"ל דתחומין אסמכו אקרא הוה כמו עיקר מהתירה כטומאה ובעל נ"ב שם סימן ס"ו כתב דטעמא דרבא דסובר י"ב מילין דאוריית' ע"ש עכ"פ אין סברא כלל להתיר איסור דחומרא שאילות בת אחת גבי תחומין רק בחצירות דקילא דליכא בו אפילו אסמכתא רק חומרא בעלמא כמו שכ' רש"י מזה בסוגיא דשבת ע"ש וכמו שקילא חצירות מתחומין ושארי איסורא דרבנן שמותר לכתחילה לבא לבית הספק לערב בביה"ש כמו כן מקילין בו האי קולא להתיר חומרא דשאילות בת אחת ובפרט לדעת הרמב"ם דסובר י"ב מילין הוה דאורייתא א"כ יש לתחומין עיקר מהתורה טפי מטומאה עיין במלחמות סופ"ק דעירובין שכ' להדיא כך ע"ש: דבר הגון ומתקבל לראי' ברורה על קוטב כוונה זו בדברי רבא נתברר לפני מסוגיא דסו"פ הדר דאי' שם בדיק לן רחבה שני בתים בין שני חצירות זה בא דרך זה כו' וזה בא דרך זה כו' אמרו לו שניהם לא קנו דמ"נ אי בית שטר כו' ומקשה שם מ"ש מדרבא דאמר אמרו לו שנים צא וערוב כו' שניהם קנו ומשני הכי השתא כו' ע"ש:

ומדהתקשר בעלי הש"ס ענין מאמר רבא עם האי עניינא דב' חצירות וב' בתים נתאמת לפני בתורת אמת סברתי אשר קבעתי במילתא דרבא דעיקר ענינו לא בא אלא לחדש דבר חדש שחומרות איסור בת אחת אינו מחמירינן גבי חצירות. ואף ענין דסו"פ הדר מקורו מזה וניחא מאוד דבתרווייהו נקט תלמודא לישנא דממ"נ. דלפום רהיטא יש לחקור טובא על הא דמקשה תלמודא בסוגיא דשבת על מאמר רבא ממ"נ אי ביה"ש יממא בתרא ליקני כו' ומתרץ ביה"ש ספיקא דרבנן לקולא אטו לא ידע המקשה האי דינא והאי סברא דספק דרבנן לקולא ואי משום דשני בני אדם עירבו זה מבע"י וזה משחשיכה כו' והוה תרתי דסתרי הא דין זה משנה מפורשת פ' ה' דטהרות והובא בפסחים דף י' וכתובות (דף ד"ז) ב' שבילין א' טמא וא' טהור הלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות כשבא זה בפני עצמו ושואל וזה בפני עצמו שניהם טהורים א"כ חזינן דבכל מקום שמקילין בספק אם הלך אחד (והתם איירי אף בטומאה דאורייתא רק ברה"ר קי"לן ספיקי טהור וכן הדין ברה"י וטומאה דרבנן עיין ברמב"ם ובמשנה למלך פ' י"ט מאה"ט מזה) ולא מחלקינן להחמיר על אחד מחמת שהלך ג"כ חבירו בשביל שני אלא כששואלין כאחת אבל כששואלין כל א' בפני עצמו מקילינן לשניהם במקום שיש להקל בספיקו ולא איכפת לן לומר שיש כאן עכ"פ ממ"נ אחד מהן טמא ודאי ואיך נקיל לזה ולזה וטומאה ודאי חמירא אף מתחומין וכש"כ מחצירות:

ומעתה כשנימא דהאי דינא דמאמר רבא אמרו לו שנים צא וערב כו' ליכא בו לתא דבת אחת קשה טובא מה נתקש' תלמוד' על דין דרבא שים לאמיר מחמת ממ"נ. ולמה לא קשה לו על משנה דב' שבילין האי ממ"נ וגם דברי התרצן אינו מובן דקאמר ספיקא וספיקא דרבנן לקולא לכאורה מה חידש כאן המתרץ דהא זה הוה ידע המקשה שפיר דספק לקולא רק דמקשה מכח ממ"נ שיש כאן תרתי דסתרי וע"ז אינו מספיק לו התירוץ דספק דרבנן לקולא:

ומכל זה נראה ברור דכל עיקר מימרא דרבא לא הוקבע אלא על עסק שאילות בת אחת וכפי שמדייק ונקט בגוונא שאחד עירב בשביל שני בני אדם ועתה מוכרח הוא להשיב לשולחי' דבר אשר שניהם שואלי' ודורשים אותו אם הוחזק בשליח עושה שליחותו וקרוב הדבר שהחכם המורה הוא שביקשו אותו לערב בשבילם דלאו כ"ע דיני גמירי מדיני עירוב לעשותו בהכשר כדבעי לכן מבקשין מן היודע ספר ומורה לערב כראוי. וא"כ הואיל וזה המערב צריך להורות ולומר לשניהם הוה ממש שאילות בת אחת וא"כ זהו עיקר קושיות המקשה כאן שמקשה ממ"נ כו' משום דכאן הוה דין דשאילות בת אחת ועיקר טעם חומרא של שאילות בת אחת הוא רק משום דאי אפשר להמורה להקל לשניהם דממ"נ אחד אסור והוה תרתי דסתרי. ומסיק תלמודא דהואיל וביה"ש ספיקא הוא ראוי להקל במידי דרבנן כחצירות שאין לו עקר ואסמכתא מהתורה ולא איכפת לן חומרות דבת אחת דהוה תרתי דסתרי ממ"נ ואף באיסור שבוי' משמע בכתובות (דף ך"ז) דלא החמירו שם חומרא דבת אחת ע"ש:

ובזה תראה נפלאות מהתקשרות אשר עשו בעלי התלמוד מימרא דרבא לענין האמור בסו"פ הדר דשני חצירות וב' בתים ביניהם דהתם ג"כ נתפס עסק מקור ושורש דבת אחת דהתם איירי דב' חצירות הללו עירבו כל אחת לעצמה רק שלא הניחו עירובם בתוך בית הסמוך לחצרם אלא הניחו אותו בבית השני. וזה וודאי אילו לא עירבו החצר השני כלל ואפילו היו מערבים לעצמם רק שלא היו מניחים עירובם בבית הסמוכה לחצר השני ולא היו עושים לבית הסמוכה אצלם לבית שער. לא הי' כאן שאלה כלל וחקירה דזה ידוע שבני חצר רשאין לעשות לבית א' בית שער ולעבור דרך עליו לבית אחר לערוב בבית שני. ועיקר חקירה ושאלה נעשה כאן מחמת שחצר השני עשה לבית ההוא בית שער ועברו דרך שם עד בית הסמוכה לחצר האחר והניחו את עירוב' שם נמצ' הבית שהניחו זה ועירוב הוא נעשה בית שער ויש ריעותא לעירוב שהוא מונח בתוך בית שער וא"כ אף שלא יבוא לפנינו רק בעל חצר אחד לשאול על כך יש לו דין שואל עליו ועל חבירו (ובזה יש לי קונטרס מיוחד שהוכחתי עיקר זה מכמה מקומו' בתלמוד דכל שעיקר שאלת מחמת השני ובלעדי התחברות עסק חבירו לא הי' מקום כלל לקביעות שאלתו זהו נקרא עליו ועל חבירו דהואיל ושאלותי נמשך ונובע ע"י עסקו של חבירו וממילא גם חבירו שאילתו יהא מחמתו וממילא תשובות לאחד נמשך לשניהם הוה ממש שואל עליו ועל חבירו דמבואר בסוגיא דפסחים פ"ק ובכתובות (דף ך"ז) דלר' יוסי אסור כמו בת אחת ור' יהודא פליג בזה אבל הלכה כר' יוסי וכאן אקצר בזה) ועכ"פ בשואל עליו ועל חבירו הלכה כר' יוסי דסובר דאסור ולפיכך מסיק שם דשניהן לא קנו עירוב משום ממ"נ אי בית שער משוית כו' ותפיס שם לישנא דממ"נ כמו דאי' בסוגיא דמימרא דרבא דאמור שם ממ"נ כו' ומקשה בסוגיא דהדר ממימרא דרבא משום דבשניהם יש שורש דחומרות בת אחת גבי רבא משום דשואל שואל ומורה לשניהם יחד וגם בסוגיא דהדר נעשה זה השואל מחמת סיבות ומעשה חבירו הוה שואל עליו ועל חבירו דאסור דהלכה כר' יוסי ונמצא דעיקר הקושיא מקשה שם בפ'הדר אחרי שמבואר דרבא מחדש לנו דהאי חומרות דאיסור בת אחת לא מחמרינן גבי חצירות ולא חיישינן לעסק ממ"נ שיש בענין ההוא כמו כן ראוי לומר גבי ב' חצירות וב' בתים דעסקינן בעירובי חצירות דלא נחוש שם לחומרות עסק בת אחת וענין ממ"נ הנמצא שם. והוצרך תלמודא לחדש דבר ולומר דבאמת מקלינן גבי חצירות טפי מטומאה ולא קבעינן שם חומרות בת אחת. אבל זהו דווקא היכא דלא מינכרא מילתא כ"כ כמו גבי ב' שעירבו בביה"ש דבשעת השאלה כבר עבר זמן ביה"ש לא מינכרא מילתא כ"כ דגבי טומאה ושארי איסורי מחמירינן אף היכא דלא מינכרי. רק כששניהם שואלים בבת אחת בזה מקילין גבי חצירות. אבל היכא דמינכרי מילתא וכדמפ"רשי שם דהנך בתים הא קיימי קמן ואי משוינן הכא הכי והכא הכי הויא מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות עכ"ל. הנה עיקר ענין חומרא דבת אחת כ' תו' נדה דף ס' ע"א משום שלא יהא כחוכא והוסיף רש"י כאן משום דמינכרי חשו טפי דמזה ניתן פה לצדוקים לרדות ועדיפא האי כי חוכא משארי שאילות בת אחת שלא חשו בחצירות כמו שלא חשו בשבויה כנ"ל אבל בכה"ג חשו רבנן להחמיר אף בחצירות ולא הקילו בחצירות אלא ענין איסור בת אחת דלא מינכרי אבל היכא דמינכרי שלא יהיו כחוכא ואיטלולי ופה לצדוקים ראו להחמיר אפילו בחצירות וכן מבואר לקמן (דף מ"ו) דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב הי' הוה אמינא דלא נאמר אלא בחצירות דקילא ולא בתחומין ע"ש:

והתם באמת מסקינן דאף בתחומין קאי האי כללא דהלכה כדברי המיקל אף יחיד נגד רבים וחזינן דאף דתחומין חמירא מחצירות מכל מקום קילא הוא משארי איסור דרבנן בזה הלכתא כדברי המיקל אף יחיד נגד רבים. ועפי"ז נתחזקה באמת החקירה שהבאתי לעיל שחקר המגיד שם ובעל נ"ב מאין מקום לומר כלל דר' יוסי לא מכשיר ספק עירוב דתחומין בלא חזקה הואיל ובכל ספק דרבנן מכשירין אפילו בלא חזקה פשיטא עירוב דקילא דמקלינן ביחיד נגד רבים וניחא מאוד לפרש ע"פ האי סברא שמצאתי לומר משום דהאי קולא מתהפך להתיר לשני צדדים דאם ירצה ילך ע"פ ספק הזה לתחום ביתו ודווקא לקמן (דף מ"ה ע"ב) לענין עבים וכן בענין האמור שם (בדף מו) הלכה כר' יוחנן בן נורי לקולא שייך שפיר לומר לקולא גבי עירוב משום דלרבנן אין לו אלא ד' אמות. והוה שפיר קולא לפסיק כריב"נ וכן בגשמים בעבים שם וכן בספק תחומין למעלה מעשרה המבואר בסי' ת"ד וכן מערב על חמשה לאיזה מהם שירצה דספק אי הלכה יש ברירה או לא ואנן אמרינן דבדרבנן יש ברירה מספיקא לקולא וכן בסי' שכ"ה כשיש אין יהודי ב' בתים א' קרובה וא' רחוקה מתירין מספק שמא הביא מקרובה בכל הנו עניינא שפיר מתירין מספק עירוב בלא חזקות כשרות משום דהני קילות אינם מתהפכים לשני צדדים אבל הכא גבי מערב ביה"ש וכן בספק יו"ט אי קדושה אחת או ב' קדושות או במערב ואינו ידוע באיזה צבור קבע העירוב בכולהו לא שייך לומר ספק דרבנן לקולא מטעם מתהפך להקל לשני צדדים וזה עדיפא מסברות התו' שכתבו גבי ס"ס שם בב"ק ובנידה שחששו שמא תראה אשה זו בימים שבין נידה לזבה דאפשר לא תראה כלל ולא תבא הדבר לשאלה אבל כאן החששא יותר נראה שממילא יהי' ניתר איש הה בשני תחומין מחמ' ספק כנ"ל: ואחשוב לומר ששורש חומרא זאת שקבע תו' שם בב"ק ובנדה להחמיר ספק הנוטה לשני צדדים הוא נובע מהאי עיקר האמור במשנה דב' שבילין דמחמירין בשואלין בבת אחת משום תרתי דסתרי כמו כן ראוי להחמיר כשספק מתהפך לזה האדם לשני הצדדים דהוה תרתי דסתרי בשאילה אחת:

עכ"פ ע"פ הנתבאר דאמר רבא בשנים שעירבו יש לו מקור משאילת בת אחת קשה מאוד לפרשו בתחומין הואיל ואף באיסורי דרבנן קבוע חומרות איסור בת אחת ומהאי סוגיא שהבאתי (מדף מו) דאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב הכא שום ראי' מזה שענין דין עירוב קילא משארי איסורא דרבנן דהא מפורש בתו"שם בד"ה דאמר דאפילו אי נימא דתחומין דאורייתא איתא האי כללא וכמו גבי אבילות דאף ביום ראשון דהוה דאורייתא ע"ש וע"כ רבא דווקא בחצירות איירי דשם יש להקל אף בשאלות בת אחת כמבואר במשנה (דף לד) דאף לכתחילה מערבין בספק ביה"ש וכן מפורש (בדף מו) דחצירות קילא מתחומין והוכיחו שם ממאי דעירוב שלא מדעת מועיל ע"ש והדין ברור כמו שביארנו דבתחומין כה"ג נעשה חמו"ג מחמת ספק עירוב דבי"הש כמו מחמת ספק דיו"ט ושבת אי קדושה אחת או ב' קדושות וכן במערב בבני צבורין ואינו יודע על איזה מהן קבע אמירות שביתתו נעשה חמו"ג אבל במערב בתרומה שהיא ספק טמאה או טהורה פשיטא דאין עירובו כלום ומותר לתחום ביתו דמקום עירוב ודאו לא קנה משום סעודה שא"ר מבע"י כנ"ל. ומעתה לא קשה קושיות המגיד שם על הרשב"א שהקשה הלא הרשב"א בעצמו כ' דאף בחצרות אם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום סעודה שאינו ראוי' ולפום רהיטא קו' עצומה דלפי"ז אף אם רבא איירי בחצרות קשה מתרומה ספק טמאה:

אבל לדברינו לא קשה מעיקרא דדוקא בעירב בא' משני צבורין כמבואר בתו' ובר"ן ורשב"א בחידושיו דעיקר ספק אם בתרומ' טהורה עירב אם בטמאה עירב היינו שא"י על איזה צבור קבע קביעות שביתית העירוב ספק זה דומה ממש לביה"ש וזה אסור בתחומין וכה"ג מותר בחצירות אם היה אחד מזכה עירוב בשביל כל בני החצר ונסתפק באיזה צבור עשה הזיכוי אבל אם עירב חצירות בתרומה שיש עליה מקודם ספק טומאה ונאסרה ודאי אף חצירות לא מועיל דהא אף בחצירות בעינן סעוה"ר דווקא:

ובהאי סברא שחקרתי טעמא דמסתבר על הא דלא מכשירין ספק עירוב בלא חזקה אמרתי לבאר בזה עוד ענין אחר אשר לפום רהיטא יש לעיין דהנה ראיתי בפר"ח בכללי ס"ס סימן ד' וז"ל כ' רא"ם דספק דרבנן לקולא או ס"ס בדאוריית' הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה בין חד ספק דרבנן בין ס"ס דאוריי' לחומרא ע"כ ולא נהירא דהא בכל דוכתין מקילין בחד ס' דרבנן או בתרי ספיקות בדאוריית' אפי' לכתחילה עכ"ל והנה לא עיין הפר"ח שמחלוקת הקדמונים הוא דעת הרמב"ן הובא במגיד פ' ח' מה' יבום דטעמא דאוסרין לכתחילה ספק אחות זקוקתו וספק אחות חליצתו אף דראוי להתיר כמו כל ספק דרבנן דמתירין לכתחילה היינו משום דנעשה בה מעשה חליצה בפירסום בפני ב"ד ע"ש שהאריך בזה. אבל במרדכי פ' החולץ מאריך בזה בשם ר' ברוך דבאמת ספק דרבנן אסור לכתחילה ומביא ראי' מהא דאוסרין להטביל כלי בביה"ש כאמור במשנה ספק חשיכה אין מטבילין וגוף טבילה אף בשבת וי"ט הוא אינו אלא מדרבנן משום תיקון מנא ע"ש: אולם ראיתי שלא קשה על סברות רמב"ן מהא דאין מטבילין בביה"ש דראיתי בברטנורה דאתיא כמ"ד גזרו על שבות בביה"ש וע"ש בתוי"ט באריכות מזה. אך לכאורה יש לחקור על האי פלוגתא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות במן ביה"ש או לא' וקשה לומר דפליגי בזה אי ספק דרבנן מותר לכתחילה או אסור דהא אף בדיעבד שנתן עירובו באילן אף שאין מערבין אלא לדבר מצוה וא"כ הוה דיעבד ודבר מצוה מ"מ אוסרין העירוב ההוא למ"ד דגזרו על שבות בביה"ש וקשה אמאי הא הוה עסק ספק דרבנן וראוי להיות ניתר בפשיטות:

ולפי הערה שהערותי ניחא דטעמא דמאן דאוסר שבות בביה"ש משום דספק זה מתהפך להיות ניתר אף בביה"ש דמוצאי שבת וא"כ ממילא הוה תרתי דסתרי ולא אזלינן כלל בתרי'. ואפילו מאן דמתיר שבות בה"ש הלא מבואר בסי' שמ"ב דדווקא לדבר מצוה הוא אבל בלא מצוה ד"ה מודים דאסור מטעם הנ"ל ובשבות לדבר מצוה הוא דפליגי רבי ורבנן דסברת רבי דלדבר מצוה לא חששו להאי חומרא דתרתי דסתרן ואחשוב לדעת ולומר דזהו הטעם מאי דפסקינן בטושו"ע תקנ"ג גבי תענית ט"ב וכן בתענית גשמים שמפסיקין מבע"י אשור בה"ש שלהם ובשארי תענית שאין מפסיקין מבע"י משמעות הפוסקים בסי' תקס"ב שהביא שם הב"י בשם הסמ"ק שמקוטב הדין מותר באכילה משקיעות החמה קודם ביה"ש רק שכ"ע אינו בקיאין ע"ש א"כ חזינן שחלוק דין ט"ב ותענית בשמים להיות אסור ביה"ש והוא כר' יוחנן דסובר כך (פסחים נד). וראיתי במגיד פרק ה' מתענית דין ז' שכתב וז"ל בפ' מקום שנהגו נתבאר שספיקא שלו אסור ואע"ג דספקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאי' התם עכ"ל המגיד קשיא קחזינא שהקשה אמאי אסרינן ביה"ש הא ספק דרבנן מותר בכל מקום ושרק אין כאן. ולדברינו ניחא דווקא בט"ב וגשמים שצריכין להפסיק קודם חשיכה א"א להתיר ביה"ש קמא דלפי"ז ממילא נתיר לו ג"כ ביה"ש שאחרי התענית והוה תרתי דסתרי לכן אסור בשניהם משא"כ בשארי תענית לא שייך זה שפיר מתירין בביה"ש שאחרי תענית מטעם ספיקא:

ולשיטות רש"י ורמב"ם דמתירין ספק עירב דביה"ש בדיעבד ואסור לכתחילה ובחצירות מותר אף לכתחילה לבוא לבית הספק מוכח שפיר דספק דרבנן בדבר שיש לו עיקר או אסמכתא אסור לכתחילה ובדבר דרבנן דאין לה אסמכתא כמו חצירות מותר אפילו לכתחילה. וכהא"ג איתא בביצה (דף ה' ע"ב) לענין מבטלין איסור לכתחילה לחלק במידי דרבנן בין יש לו עיקר או לא ע"ש: ראיתי דבר תמוה בס' סדרי טהרה בסופו שהביא להוכיח דהשו"ע פסק כרשב"א ולא כרש"י ורמב"ם והא ראי' דבסי' שצ"ג הביא למימרא דרבא ובסי' ת"ט בתחומין לא כ' רק אם ספק נאכל משמע דבמניח ביה"ש אינו מותר ע"ש שכ' כך שני פעמים שם ונעלם ממנו שמבואר דין דמערב ביה"ש בתחומין בסי' תט"ו סעיף ב' וסעיף ג' ע"ש:

בסוגיא דשבת הביא הרא"ש שם דברי ר' יונה שכ' דדווקא הניח מבע"י ונאכל בין השמשות או הניח בין השמשות ונאכל משחשכה אבל הניח ביה"ש ונאכל ביה"ש לא קנה עירוב אף דאמרינן ספק מקצתו יום מקצתו לילה זהו רק לחומרא אבל לא לקולא ע"ש:

ודין הזה הובא בשו"ע סי' שצ"ג וראיתי בביאורי הגאון ס"ק ה' שכ' להוכיח דין זה מדלא השמיענו רבא באדם א' שהניח בזמן ביה"ש ונאכל בביה"ש ש"מ בכה"ג לא הוה עירוב עכ"ל ולפי ביאורינו דלהאי שיטה דאיירי בחצירות עיקר חידושא דרבא להתיר כאן שאילות בת אחת א"כ מוכרח להשמיענו דדוקא בכה"ג ואף אי נימא דבתחומין מיירי ומתיר עסק שאילות בת אחת אף בתחומין אם כן הוה רבותא גדולה דוקא בכי האי גוונא: אולם לכאורה אמרתי שיש להוכיח דינו של רבי יונה ממאי דמקשה הש"ס ממ"נ אי ביה"ש יממא כו' אי ביה"ש לילה כו' ומאי קשיא ליה דילמא סובר רבא להתיר משום דיש ספק מקצתו יום ומקצתו לילה ולפיכך אמר רבא דמספיקא שניהם קנו עירוב אך ראיתי ברמב"ם הביא לשון הגמ' ממש אבל הטור הובא לשונו בשו"ע שם שיכל את לשונו מלשון התלמוד וז"ל שם עירב לשנים לאחד מבע"י ונאכל העירוב ביה"ש ולאחד עירב בין השמשות שניהם קנו עירוב עכ"ל דיקדק למינקט נאכל העירוב קודם שהזכיר הנחת העירוב בשביל השני ודייק לשנות כך בכדי שיהיה שפיר בפשיטות מה דמקשה תלמודא ממ"נ. היינו משום דרבא איירי אף שלא הניח השני עד שנאכל הראשון והרמב"ם נקט לשון התלמוד ממש ונראה משום דלהרמב"ם עיקר ענין רבותא דרבא לאשמועינן דאף דמפורש במשנה דאין מערבין תחומין בביה"ש הני מילי לכתחילה אבל דיעבד כשר כמו שפירש הרמב"ם בדבריו שם ולא חקר הרמב"ם כלל לעסק שאילות בת אחת אבל הטור דמפרש מילתא דרבא בחצירות וממילא מהכרח לנו לומר דעיקר רבותא דרבא היא משאילות בת אחת והוה תרתי דסתרי לכן דייק לפרש שהנחת עירוב השני היה אחרי שנאכל עירוב קמא ובזה הוה תרתי דסתרי להדיא ובאמת לפי מה דחידש לנו הר"ר יונה דהאי ספיקא דמקצת יום ומקצת לילו ספיקא הוא כלל ואין לנו אלא להסתפק אלא אם הכסיף תחתון לחוד חשוב לילה או דוקא עד שיכסוף אף העליון אז הוה לילה אבל בין זה לזה אין סברא שיתפרש יום מן לילה לפי"ז אין נפקא מיני' כלל דאף אם עירב קידם שנאכל הראשון מ"מ הוה תרתי דסתרי דאין סברא שיהיה מקצתו יום ומקצתו לילה אולם הטור לא הביא דינו של ר' יונה ואפשר לא שמיע ולא סבירא ליה האי דינא דסתמא איתא בברייתא (דף לד ע"ב) דבביה"ש יש בו שלשה ספיקות ע"ש משו"ה קדייק שנאכל עירוב קמא קודם הנחות שני:

וקצת ראייה אמרתי לדינו של ר' יונה ממאי דמדקדק תוס' בד"ה ונאכל עירובו משחשיכה לאו דוקא וה"ה לא נאכל עכ"ל וכפי הנראה דקדק גדול ונראה לומר דשיעור דבריו כך הוא לא' עירב מבע"י ונאכל בזמן ביה"ש ולהשני עירב בזמן ביה"ש והיה שלם כל זמן ביה"ש ולא נאכל עד חשיכה ותוכן כוונתו שלא נאכל בזמן ביה"ש כמו עירוב קמא אלא אכילתו לא הוה עד שחשיכה ובא להשמיענו דינו של ר' יונה למידק מיניה דאילו לא היה נמשך אכילתו עד שחשיכה אלא היה נאכל מקודם לא הוה עירוב כלל והטור דלא הביא האי דינא של ר' יונה באמת לא הזכיר כלל בדבריו ונאכל משחשיכה דס"ל כמ"ש התוס' דלאו דווקא ולחנם נקטי' אבל יש לדייק שפיר כר' יונה מזה ראיתי בספר שער המלך פ"י מה' מקוואות הביא שם האי כלל דהעיר המ"למ פ"ד מבכורות ופ"ח מאבות הטומאה דאף במידי דרבנן כשיש ספק ספיקא להחמיר אסור ורוצה בעל שעה"מ להוכיח מדברי ר' יונה דאי נימא כך היה לו לר' יונה לומר אף שיש בביה"ש ג' ספיקות היינו גם ספק דמקצתו יום ומקצתו לילה מ"מ א"א להתיר במערב ביה"ש ונאכל ביה"ש משום דיש ס"ס להחמיר היינו ספק שמא בשעה שעירב היה לילה ואף אם תאמר שהיה עדיין יום דילמא בשעה שנאכל היה ג"כ יום ע"ש:

ולדעתי ליכא מהא ראייה דטעמא דאוסרין ס"ס להחמיר אף במידי דרבנן הוא טעמא דיש יותר צדדים לנטות לאיסור ולהחמיר טפי מהצדדים אשר נוטים לקולא. והוה כמו רובא לאיסורא ומשו"ה אי לא הוה חידש לנו ה"ר יונה האי סברא דענין ספק מקצת יום ומקצתו לילה לאו ספק הוא כלל היה מקום לומר דהוא ספק גמור כמו האי ספיק' דשמא כולו יום או לילה וממילא היה נכלל כולו לחד ספק היינו זמן ביה"ש שהוא ערך חצי שעה יש לנו להסתפק באיזה רגע מתפרד היום מהלילה דחצי שעה הוא שלשים רגעים ומסתפקי חז"ל אם ברגע ראשונה מתפרד וממילא כל זמן ביה"ש הוא לילה או מתפרד ברגע שניה או שלישית וכן כולו עד שלשים רגעים ונמצא כאשר יתפרדו באיזה רגע מן שלשים רגעים הללו הוה ביה"ש מקצת יום ומקצתו לילה ואם אינו מתפרד אלא ברגע האחרונה משלשים רגעים הוה ביה"ש כולו יום ועכ"פ נכלל כל הענין ספיקות שנאמרו ספק כולו יום או ספק כולו לילה או מקצתו יום ומקצתו לילה הכל ספק אחד הוא שנסתפקו באיזה רגע מהשלשים רגעים מתפרדים זה מזה ונמצא כל שלשים רגעים שהוא משך וזמן של ביה"ש בספק הם עומדים שאפשר על כל רגע ורגע לומר שאז יפרד יום מהלילה ולפ"ז אם היה מניח דרך משל בזמן ג' או ד' רגעים בתחילות ביה"ש והיה נאכל תיכף בערך רגע ה' או וא"ו בזה היה מקום לנו לומר שפיר דיש יותר כמה צדדים נוטים להחמיר מלהקל הואיל ולא היה רחוק הנחתו מאכילתו רק ערך רגע אחת או שתים ואינו מתכשר העירוב אלא אם יתפרד ויתחלק היום מלילה באלו שנים או שלשה רגעים ונשארו ערך ך"ז רגעים רגעים להחמיר דזה ודאי אם נעשה הפירוד קודם הנחות העירוב או אם נעשה אחרי שנאכל העירוב בין כך ובין כך פסיל העירוב וא"כ זמן משך הכשרו הוא מועט ופסולו מריבה הרבה:

אך אם הניח העירוב בתחילת ביה"ש בערך רגע או שתים ולא נאכל עד סוף ביה"ש בערך ב' או ג' רגעים קודם סופו ונמצא אם נעשה פרידות יום ולילה בהמשך זמנו של ביה"ש מזמן הנחתו עד זמן שנאכל כשר העירוב. וליכא בו ריעותא אלא נעשה הפירוד באותו זמן או קודם הנאות העירוב או באותו זמן מועט שאחרי אכילתו וממילא צדדי התירו עודף ומרובה יותר ויותר על צדדי פסולו ולכן אם לא היה מחדש לנו ר' יונה מסברא דספק מקצתו יום ומקצתו לילה לאו ספיקא הוא כלל משום דסברות ר' יונה הוא דזה הוה ספק נכון אם הכסיף תחתון לחוד הוה לילה או דוקא בהכסיף גם העליון נעשה לילה אבל שיהיה נעשה פירוד בתוך אמצע ההכסיפה זה לא מסתבר כלל וזהו טעמו של רבי יונה דלא מסתפק כלל שיהיה מקצתו יום ומקצתו לילה משים דאין סברא שיהיה נעשה פירוד באמצעו רק הספק אם הכסיף תחתון דיו או בעי גם הכסיף עליון כנ"ל:

אמנם זאת חשבתי למשפט לחקור ע"פ מה דאית' שם בשבת (דף לה ע"א) דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה או כר' יוסי במאי דפליגי בזמן ביה"ש ועוד מבואר שם דזמן ביה"ש דר' יהודה אינו בזמן אחד עם ר' יוסי אלא אחרי דשלים כל זמן חצי שעה שיעורא דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי ולפיכך רשאין כהנים לטבול לר'יוסי כל זמן ביה"ש דר' יהודה ע"ש: ומעתה נחזי אנן באיזה ביה"ש איירי רבא אי איירי בביה"ש דר' יהודה א"כ אם מניח מבע"י ונאכל בזמן ביה"ש דרבי יהודה יש כאן ס"ס להחמיר היינו שמא הלכה כר' יוסי ולא הוה אותו חצי שעה כלל ביה"ש אלא יום ודאי ואף אי נימא דהלכה כר' יהודה הוה שפיר אותו חצי שעה ביה"ש מ"מ שמא ביה"ש יממא הוא ויש כאן ב' צדדים לחומרא ואי איירי רבא בזמן ביה"ש דרבי יוסי ולפ"ז ניחא האי גוונא דמניח מבע"י ונאכל ביה"ש דיש כאן ספק ספקא לקולא היינו שמא ביה"ש לילה הוא ושמא הלכ' כר"י ולא הוה אז ביה"ש כלל אלא ודאי לילה אבל תקשה לן ממניח ביה"ש ונאכל בלילה הוה ס"ס להחמיר שמא ביה"ש לילה ושמא הלכה כר' יהודה והוה אז ודאי לילה:

אך אפשר דאין זה נכנס כלל בגדר ס"ס משום דהאי ספק שמא ביה"ש לילה או יום והאי ספק שמא הלכה כר"י ולאו ביה"ש הוא הכל ספק אחד הוא ומשם אחד אשר חקרו הפוסקים לומר דס"ס אשר שניהם משם אחד לא נקרא ס"ס ויש דעות בזה ע"ש ועדיין צ"ע בזה:

אולם אף לפי דעת הרב רבינו יונה דאוסר במניח ביה"ש ונאכל בביה"ש. נראה דמודה רבי יונה אף לדידן דקיל"ן דבין זמן דרבי יהודה ובין זמנו דר' יוסי הכל הוא ביה"ס משום דמספקא לן הלכתא כמאן מ"מ אם מניח העירוב בזמן ביה"ש דרבי יהודה ונאכל בזמן ביה"ש דר' יוסי אף שהכל נקרא ונכלל אצלינו לזמן ביה"ש אעפי"כ כשר העירוב אפילו לפי דעת רבי יונה משום דממ"נ לרבי יהודה הוה מניח ביה"ש ונאכל משחשיכה ולרבי יוסי יש לו דין מניח מבע"י ונאכל בביה"ש ואפשר לפרש בזה מאי דדיקדקו התוספות לענין מאי נקט רבא נאכל משחשיכה דהא אי נמי לא נאכל לגמרי הוה דינא הכי דיש לומר דכוונות רבא לרבותא בכה"ג שהינא בזמן ביה"ש דרבי יהודה ונאכל בביה"ש דרבי יוסי מ"מ כשר מספיקא משום שאני יכול לקרות עליו שהוא נאכל משחשיכה. דשמא הלכה הוא כרבי יהודה וכבר נשלם ביה"ש והתחיל לילה ושיעור תוכן דברי רבא הני הוא כל שאני יכול לומר עליו שהוא נאכל בלילה אף לחד מאן דאמר כשר:

עירובין (דף ל"ח ע"א) במשנה רבי אליעזר אומר כו' כיצד עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא משתכר בהילוכו ומשתכר בעירובו הנה לא ראיתי במפרשים פירוש מספיק על דבר זה לא ברש"י ולא בפי' המשניות לרמב"ם ובברטנורה ולפום רהיטא אינו מובן תוכן כוונות התנא בלשון זה ואמאי קאי ומהו לשון משתכר דקאמר הכא ונראה לבאר זה ע"פ מה דאיתא בגמרא אמר להן רבי אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני נאכל עירוב וביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני אמרו לו אבל הא לאו ב' קדושות הן ורבנן ספוקי מספקא והכא לחומרא והכא לחומרא:

והוא בתוספתא שכך טענו ר"א ורבנן ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה אמרו לו אבל נא לגמרי מודו לר"א דלר"א היה כבני עירו ולרבנן דמספקי להו נעשה חמר וגמל עכ"ל. ועתה נחזי דר"א הקשה לרבנן משני עניינים מן מערב ברגליו וממערב בפת דהדין היה ידוע וקבוע דכל שמערב ברגליו בראשון מערב אף בשני ברגליו וכל מי שעירב בפת אם אירע שנאכל בראשון אינו יוצא בשני ולכן הביא ר"א להוכיח מהא דע"כ הטעם הוא משום דשני קדושות והשיבו לו רבנן אבל כלומר אמת הוא דבר זה דכל מי שעירב ברגליו בראשון הולך ומערב ברגליו פעם שני על יו"ט שני ובנאכל עירוב של פת אסור ביום שני אך אין הדין למי שלא מערב ברגליו בשני או למי שנאכל עירובו להיות כבני עירו אלא הוה הדין שיהא חמו"ג ולא כמו שאתה סובר להיות נעשה כבני עירו ונקדים עוד הקדמה אחת אשר מפורש במשנה (דף ס') דכל מערב אינו משתכר כלום מפני שכל מה שהוא משתכר לרוח זה הוא נפסד לרוח שכנגדו שהיה לו על פי תחום ביתו. וכל זהו לכל מערב סתם אך זה המערב ברגליו בראשון דלרבנן הוה הדין אם לא ילך לערב ברגליו ביום שני יהיה נעשה חמר גמל ואינו יכול לילך למקום העירוב ואף את שלו שהיה לו מקדמת דנא על תחום ביתו לא יגיע לו וכידוע דאם מיצעי עליו הנחת עירוב קרוב לאלפים אין לו כלל הילוך מהלאה מחוץ לעיר לא לכאן ולא לכאן וממילא זה האיש שעירב ברגליו בראשון נקרא בפשיטות משתכר ולא נפסד משום דאף לא ילך לערב כבר נפסד את התחום ביתו וע"פ העירוב שהולך ברגליו כעת שפיר משתכר וכן כשמערב בפת ונאכל הוא נפסד לגמרי ולכן מהצורך למערב בפת להחשיך עליו בראשון וליטלו ולהביאו לתוך ביתו לשומרו וילך עם פיתו פעם שנית למחר להחשיך שם עם אותו הפת: וזהו כוונות מאמר רבנן שהשיבו על דברי ר"א על מה שהתווכח ר"א עמהם ממערב ברגליו וממערב בפת כמבואר בתוספתא והובא כאן בסוגיא ומבואר שם שרבנן השיבו לו אבל והיינו כפי שפירשו התוספות דלא לגמרי הודו רבנן לר"א כנ"ל משום דלר"א חוזר לתחום ביתו ולרבנן נעשה חמו"ג ונאסר על תחום ביתו ובתוספתא נקט בקיצור רק שהשיבו אבל ובמשנה מסיק סיומא דסיימו רבנן לפרש כוונתם במאי דאמרו אבל דלא לגמרי הודו אלא שנעשה חמו"ג ולכן מערב זה משתכר בהליכתו והוא חלוק משארי מערבים שאינן משתכרים וזה נמצא משתכר בהליכתו קאי אעירב ברגליו ביום ראשון הולך לערב בשני ומשתכר בהילוכו וגם מערב בפת שמביאו לביתו לשמרו ומערב באותו פת שם שני על יום שני משתכר בעירובו דבלא זה יהיה נפסד לגמרי וזהו שכיוונו רבנן בהארכות תשובתם לר"א בכדי שיובן דעתם שלא לגמרי מודים אלא לסברתם יהיה חמו"ג וניחא בזה האמור במשנה כיצד הוא עושה מוליכו בראשון כו'. ואינו מבואר מאן קאמר האי כיצד דאי רבנן קאמרי לה קשה הא לר"א פשיטא דצריך לערב בשני ועיין בתויו"ט שחקר על זה ע"ש ולדברינו האי כיצד דווקא רבנן אמרינהו דלר"א אינו צריך שמירה מעולה כ"כ האי פיתו של העירוב משת דאף שיהיה נאבד בראשון עדיין לא יהיה נפסד מתחום ביתו אבל לרבנן הוצרך שמירה מעולה מאוד דאי נאכל בראשון יהיה נעשה חמו"ג ויהיה קרח מכאן וקרח מכאן לפיכך דייקו דווקא רבנן ומפרשי דעתם שכשיאבד או נאכל בראשון יהיה נפסד גדול לכן אמרו כיצד הוא עושה כו' ונמצא משתכר כו' דבזה מתבאר דעתם וכוונתם היאך הוא הדין אם נאכל בראשון ולא לגמרי קמודים רבנן לר"א כנ"ל ונראה פשוט אף דאיתא (בדף מ"ו) דחצירות מערבין שלא לדעת אבל תחומין אין מערבין אלא לדעת מפני שאין חבין לאדם שלא בפניו מפני שמנסז עפי"ז תחום ביתו. אבל לזה שעירב בראשון מותר בפשיטות לערב עליו בזוז פת אף שלא מדעתו דהואיל ובלא עירב נעשה חמו"ג הוה שפיר זכות ולא חוב כו'. בריש פ"ק דעירובין במשנה מבוי שהוא גבוה כו' והרחב מעשר אמות ימ ואם יש לו צוה"פ אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט. לכאורה אינו מובן מאי דקאמר אע"פ שהוא רחב כו' הא באמת מסיק בגמ' (דף יא ע"א) דאף על גובה מעשרים מהני צוה"פ וא"כ היה לתנא למיתני סתמא ואם יש לו צוה"פ אין צריך למעט וממילא הוה קאי בין אגובה ובין ארחב. אבל נראה לפרש ע"פ מה דאית' בתוס' (דף יא) ד"ה איפכא מאי למה לן צוה"פ על קנה פסל גבו ליכשר בקנה חד שמצד א' בלחי משהו ותירצו ג' תרוצים או אליבא דר' יוסי דבעי לחי ד' או איירי במפולש או איירי ברחב מעשר והנה אין הלכה כרבי יוסי וגם מפולש לא איירי המשנה כדמפרש"י במשנה ולא צריכא אלא ברחב א"כ שפיר קאי אף על גובה ועיקר הרבותא במה דקאמר אף על פי שהוא רחב מעשר דאם לא כן דל קנה שלמעלה ומספיק בקנה שהוא לחי משהו: שם בגמרא אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם לכאורה יש כאן הארכות לישנא אך למותר ובקיצור היה לו לומר מ"ט דחכמים ילפי מהיכל ומהו לשון שלילה דקאמר ונראה דדברי רב הם ברייתא כדאיתא שם לקמן הא מתניתא אטעיתיה לרב דתנא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט הוא סגו מדרבנן מפתחו של היכל גמר רבי יהודה מאולם גמיר ולא הוא כו'. ולקמן מקשה אלא מעתה לא תהני אמלתרא כו' ותהוי אמלתרא מתניתא ותיקשי לרב אמר לך רב דל אנא מהכא מתניתא מי לא קשיין אהדדי אלא מאי אית לך למימר תנאי היא לדידי נמי תנאי היא ורש"י מפרש בד"ה דל כו' הרימני מכאן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר מתנייתא כו' דהא תניא לעיל בהדיא מבוי כו אלמא רבנן מהתם גמרי רב נחמן בר יצחק אמר בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין לרבנן קודם טעמ' מאי משום היכרא והא דקתני יותר מפתחו של היכל סימנא בעלמא ומפרש"י בד"ה בלא רב אי לא הוה מפרשה רב למתניתא קמייתא ויליף מיניה דרבנן מהלו גמרו ושם בד"ה והא דקתני במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרו מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף כו' יהיה פתח היכל סי' ביון עד כאן לשונו:

עכ"פ חזינן דבלא רב הווינן מצי לפרש דאין עיקר ילפותא דרבנן כלל מהיכל אלא טעמייהו עיקר משום היכרא והיכל סימנא נקטי. אך רב מפרש הא מתניתא דהא דנקט היכל לאו סימנא אנא הוא בעצמו עיקר ילפותא וטעמא דיליף וגמיר לה מפתחו של היכל וכדכתב רש"י אי לא הוה מפרשה רב כו' דרב' הוא דמפרש כך האי ברייתא דלא לסימנא אלא לעיקר טעמא וילפותא נקט להיכל וזהו מכיון בדברי רב דרב בא לפרש האי ברייתא כדכתב רש"י דרב מפר' הברייתא ודייק וקאמר שאין עיקר טעמא דרבנן משום היכרא והיכל לסימנא אלא האמת היא שחכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל וברייתא דאמלתרא ע"כ תנאי היא כדמסיק בגמרא. וניחא לשון שלילה דקאמר רב דבא לשלול סברות רב נחמן בר יצחק דסובר דלסימנא נקט להיכל: שבת (דף ל"א ע"ב) בהוספות ד"ה וסותר על מנת כו' וא"ת א"כ הל"ל המכבה ע"מ להבעיר והסותר ע"מ לבנות כמו דנקט המוחק על מנת לכתוב ב' אותיות וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתנא שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה ע"מ להבעיר וסותר ע"מ לבנות שהו מחייב לא איצטרך למיתני עכ"ל:

ולפום רהיטא אינו מובן כוונתם בתירוצם בזה דמ"מ קשה לענין מה נקט התנא במוחק דווקא ע"מ ולא גבי בונה ואי משום שיעורא קשה דנדע שפיר שיעורא דמוחק מכותב כמו התם ב' אותיות כמו כן במוחק ואי נימא רק מקום לטעות דבמוחק בעינן טפי מגבי כותב דמוחק קילא מכותב כמו כן גבי בינה היה מהצורך למיתני שיעורא כי היכא דלא נטעה לומר דאף בבונה די בכ"ש אבל סותר קילא ובעי טפי. ונראה ברור דכוונות התוספות הוא להאמור (בדף ע"ה ע"ב) ת"ר כתב אות א' גדולה ויש בה במקומה נכתוב שתיים פטור מחק אית גדולה ויש בה במקומה לכתוב שתיים חייב אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב ע"כ. וזהו דכיוונו התוספות דדייקא גבי בינה ומכבה שהוא כ"ש. ואין שייך למיתני שיעורא בסותר דממילא חד שיעורא כבונה לא פחות ולא יותר אבל במוחק צריך התנא למינקט בלשונו על מנת לכתוב להורות בזה חידושא דשיעורא חמיר טפי מכותב עצמו וזהו דקאמרי התוספות דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות כלומר דשיעורו זוטא מכתיבה וכן יש לפרש גבי תפירה ועיין תוספות (דף ע"ה ע"א) ד"ה שכן ע"ש:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה