שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
או"ח תשובה ב
סוגיא דתקיעות שופר:
א במשנה (דף ל"ג ע"ב) שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות ובגמרא בברייתא איתא שיעור תרועה כשלש שברים ומפרש רס"י במשנה דיבבות המה ג' קולות כל שהוא קלרים ובגמרא מפרש דשברים המה ארוכים ע"ש ובתוספות ד"ה שיעור הביא דרובא וריב"ם חולקים על רש"י וכן הוא דעת בעל העיטור הובא בטור סי' תק"ץ ע"ש דמפרשים דתנא דידן לא פליג עם תנא דברייתא בהארכת שיעורא של התרועה אלא פליגא בגוונא דמלאכת התרועה משום דסברי דיבבא אחת הוה ג' קולות כל שהוא ונמצא דתנא דמשנ' סובר דג' יבבות הוה ט' קולות קצרים ותנא דברייתא סובר ג' שברים הוא ג' קולות ארוכים וז"ל הטור בשם בעה"ע ולא פליגי בשיעורא כלל אלא שזה עושה ג' ארוכים וזה עושה ט' קצרים ע"ש ובב"י באריכות שכתב שם דריב"א וריב"ם ובעל העיטור הכל חדא לדינא:
והנה התוספות כתבו דגם ר"ח סובר כשיטות רש"י ואמרתי דר"ח ורש"י לשיטתייהו קאי דהמה דייקי בלישנא ובגירסתם ויש להם ראיה גדולה לשיטה זו דהר"ן הביא דר"ח לא גריס במשנה כשלש יבבות אלא שלש יבבות וכן בברייתא אינו גורס כשלש שברים אלא שלש בלא כ"ף דבשלמא ברישא דנקיט שיעור תקיעה כתרועה אתיא שפיר בכ"ף הדמיון דתקיעה אינו דומה לתרועה אבל הכא דתרועה עצמה היא נעשית שלש יבבות או ג' שברים שייך למיתני סתמא שלש יבבות ע"ש ומצאתי דרש"י ג"כ גורס גירסת ר"ח דבמשנה שם עשה ציון שלש יבבות ולא כשלש ומעתה דהמה דייקו בלישנא צריך לדקדק גם מאי דנקט במשנה שיעור תרועה שלש יבבות וכן בברייתא קאמר שיעור תרועה וכו' וקשה מאי קאמר שיעור הואיל והוא עצמה באמת נעשית שלש יבבות או ג' שברים בשלמא בתקיעה נקיט שפיר לישנא דשיעור משום דרק שיעורא דומה לתרועה אבל היא עצמה אינה נעשית כמותה אבל הכא טפי הוה שייכי למיתנא סתמא תרועה שלש יבבות או תריעה שלש שברים. אמנם לשיטתם מדוקדק שפיר מאי דנקט שיעור תרועה דהר"ח ורש"י מפרשי דתנא דמשנה פליג עם תנא דברייתא בשעורא דמ"ס דשיעורו ומס' דשיעורו ארוך וניחא מאי דקאמר תנא דמשנה שיעור תרועה דבא לאפוקי ולפלוגי בזה אאידך תנא דסובר דשיעורו ארוך וזה עיקר פלוגתתן דהנהו תרי תנאי דתרווייהו מודו דתרועה נעשה מג' קולות ולא יותר רק דהאי דמשנה סובר דנעשית שיעורא משלש קולות קצרות ותנא דברייתא סובר דשיעורן דהג' קולות הוה ארוכים וניחא דקתני במשנה ובברייתא לישנא דשיעור דכל חד בא לאפוקי ולפלוגי בזה אשיעורא דאידך אבל לשיטות ריב"א וריב"ם ובעל העיטור שהובא בטור דלא פליגי כלל הנהו תנאי בהארכת שיעור תרועה ואידי ואידי חד שיעורא נינהו רק דפליגי בגוונא דמלאכת התרועה אם היא נעשית ט' קולות קצרים או ג' קולות ארוכים א"כ אינו מדוקדק לישנא דשיעור דנקיט במשנה ובבריית' הואיל וליכא פלוגתא ביניה' בזה והכי הל"ל תרועה שלש יבבות היינו שהיא נעשית ט' קולות קצרים ואידך הוה תנא תרועה שלש שברים למימר שהיא נעשית רק ג' קולות ארוכים וזהו עיקר פלוגתתן ושיטות ריב"א וריב"ם אפשר באמת דלא הוה דייקו כל כך בלישנא וגרסו במשנה באמת כשלש יבבות וכן בברייתא וכגירסא דילן וע"כ מפרשי כדמסיק הר"ן שם הטעם דמ"מ שייך למיתנא כשלש בכ"ף הדמיון משום דעיקר יבבות ושברים נעשים בפה ע"ש ולפי"ז לא הוה קשה להו כ"כ לישנא דשיעור דנקיט הנהו תנאי: (ב) בגמרא (ל"ד ע"א) איתקן רבי אבהו בקיסרי וכו' מתקיף ודילמא ילולי וכו' והדר מקשה רבינא ודילמא גנוחי וכו'. וקשה על רב עוירא מאי טעמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו דמקשה דילמא ילולי ולא מקשה דילמא גנוחי עד שבא רבינא והקשה קושיא זו וכן מצאתי קושיא זו בספר טורי אבן והאריך לתרץ בדוחק:
ולי נראה לתרץ בפשיטות זה על הנכון ע"פ מאי דגרים רש"י הקושיא דילמא גנוחי ברישא וכן הגירסא ברי"ף ע"ש ונקדים דהנה התוספות כתבו בד"ה שיעור דאין להאריך בכל שבר כשיעור ג' קולות כל שהן דא"כ יצאו מכלל שבר ונעשין תקיעות לשיטות רש"י וכן כתב הרא"ש ע"ש והגהות אשר"י ומרדכי חולקין ע"ז דאין להקפיד בזה ומותר להאריך בכל שבר כשיעור ג' קולות בעלמא משום דאף דבסדר תר"ת היא שיעורא דתקיעה מ"מ בסידרא דתש"ת שנעשית שברים הות שיעורא דתקיעה ג' קולות ארוכים כמות שברים וא"כ ג' קולות קצרים ליכא בהן שיעור תקיעה ע"ש ובמהרש"א ובשו"ע הביא הב"י בסימן תק"ץ דעת התוספות והרא"ש והרמ"א וסברות הג"א ומרדכי וכתב שכן נוהגין ע"ש:
ועפי"ז ניחא מאוד דלרבינא הוה קשה מעיקרא הקושיא דדילמא גנוחי עיקר והוה ילולי שלא לצורך ואתא ילולי וקמפסקי בין שברים לתקיעה אחרונה אבל הא לא הוה קשה ליה דילמא ילולי עיקר והוה גנוחי הפסק בין תקיעה ראשונה לילולי שהיא עיקרית דתרועה די"ל דהוא סובר כשיטות הג"א ורמ"א הנ"ל דמותר להאריך בכל שבר ואי הוה ילולי עיקרא דתרועה דשיעורא רק ג' קולות כל שהוא יש בכל שבר ושבר שיעור תקיעה ולפי"ז לא איכפת לן מהפסק שיש בין תקיעה ראשונה ל לולי משום דשבר אחרון מהגנוחי עולה שפיר לתקיעה שיש בו שיעור תרועה מילולי (ובפרט לפי סברות הראב"ן שהביא הרא"ש בשמו וכן כתב המג"א תק"ץ ס"ק ז' דג' שברים אינו מהצורך לעשותן בנשימה אחת עיין שם). ומאן דמקשה גם הקושיא דדילמא ילולי וכו' סובר כשיטות התוספות והרא"ש והב"י דאין להאריך בשבר כג' קולות ואם כן אי אפשר לעלות שבר אחרון לתקיעה דהא ליכא בו שיעורא ולפיכך מקשה שפיר:
עוד אפשר לומר דתרווייהו סברי כהג"א והרמ"א שפסק דכן המנהג ויש בשבר אחרון שיעור תקיעה רק דפליגי הנהו אמוראי בפלוגתא דפליגי תנאי ואמוראי אי מצות צריכות כוונה או לא. וכמו שכ' הרא"ם הביאו הב"י בסי' תק"ץ דמ"ה אינו די בתקיעה אחת בין תשר"ת לתש"ת משום דקיל"ן כר"ז דמצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה שנעשית לשם פשוטה אחרי התרועה לפשוטה לפניה ע"ש ולפי"ז מכ"ש דאינו עולה מה שתקע וכיון שיהיה לשברים על תקיעה אבל למ"ד מצות א"צ כונה שפיר עולה מה שתקע לשם שברים על תקיעה וכמו שכתב הרשב"א והר"ן על משנה דמשך בשניה כשתיים דלא גרע מתוקע לשיר ע"ש וא"כ י"ל דמאן דמקשה מעיקרא דילמא גנוחי לא קשה ליה דילמא ילולי משום דשבר אחרון עולה לתקיעה וסבירא דמאצ"כ ומאן דמקשה גם הקושיא דדילמא ילולי סובר דמצ"כ כר' זירא ואם כן אי אפשר לעשות משבר תקיעה כנ"ל מהרא"ם:
עוד אמרתי לתרץ זה ע"פ גירסו' ספרים דילן דגרסי הקושיא דילמא יליל ברישא והדר דילמא גנוחי דהנה הרז"ה כתב בספר המאור וז"ל יש שואלין מאי איכפת לן אי מפסקי גנוחי או ילולי בין תקיעה לשברים הא קיל"ן כרבי יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות ביום יצא ואין לומר דעיקר הקושיא הוה על רבי אבהו לשיטתו דסובר דשהה חוזר לראש מ"מ בעינן שישהה כדי לגמור את כלן כדאיתא (לד ע"ב) וכאן ליכא שהיה כדי לגמור את כולן ועיין בר"ן שהביא כל זה באריכות:
אמנם נחזי אנן לפי מה שכתבו התוס' כאן (ל"ד ע"ב) בד"ה לדידי וכו' דלרבנן דסברי כל חדא מצוה באפי נפשיה שאסור לשהות כדי שיעור תקיעה אחת ע"ש א"כ ניחא דמקשינן הכא על רבי אבהו לשיטתו דסובר דשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וקמקשה ר' עיירא הקושיא דדילמא ילולי עיקר והוה גנוחי בפשיטות שיעור תקיעה והוה שהה כדי לגמור את כולה וחוזר לראש לשיטתו אבל לא קשה לו מידי דילמא גנוחי דלשיטות רש"י דפליגי תנא דמשנה עם ברייתא בזה דלתנא דמשנה הוה שיעורו קצר כג' יבבות ולברייתא הוה ארוכים כשברים (כנ"ל בסימן א' דשיטת רש"י עיקר) ולפי"ז אי נימא גנוחי עיקר ליכא בילולי שיעור הפסק בשהיה כדי לגמור את כולה דליכא בה שיעור דתקיעה או תרועה ואינו חוזר לראש אפילו לרבי אבהו ולפיכך לא קמקשה רב עוירא רק הקושיא דלמא ילולי דאי בהפסק של גנוחי שיעור שהיה ומאן דמקשה גם הקושיא דילמא גנוחי וכו' ע"כ סובר סברות מה שהביא הר"ן לתרץ בשם הרמב"ן והביאו הרא"ש בשם ריב"א דהפסק קול אחר פוסל עיין שם באריכות:
אמנם דברי התוספות דסוכה (נ"ד ע"א) ד"ה מהו דתימא סותרין לדבריהם דהכא וכתבו שם דשיעור שהיה כדי לגמור את כולה הוה כדי לגמור שלשתן ע"ש (ולפנינו יתבאר דכן עיקר) מ"מ יש לי לפרש הכל ע"פ סגנון הנ"ל ע"פ מאי דהעלתי דשיטות רש"י עיקרית דלתנא דמשנה הוה שיעור תרועה ג' קולות קצרים ולתנא דברייתא הוה שיעורא ג' שברים ארוכים וביארנו לעיל שיטות הרמ"ה דפסק דכן נוהגין דמותר להאריך בכל שבר ושבר כשלשה קולות קצרים ע"ש סימן תק"ץ ולפיכך אתיא שפיר מאוד מאי דמקשה ר' עוירא מעיקרא הך קושיא דדילמא ילוני עיקר והוה שיעורא רק ג' קולות בעלמא ושיעורא דתקיעה נמי הכי הוא ולפי"ז שפיר הוה גנוחי הפסק שיש בה ג' שברים כל אחד מהן ג' קולות שעולין לשיעור שלשתן סדר אחד משיעור תר"ת והוה כדי לגמור את כולן היינו כל השלשה דהוה הדין לר' אבהו דחוזר לראש אבל לא קשה לו דילמא גנוחי דאם גנוחי עיקר והוה שיעורו דתקיעות ותרועות שיעור ארוך בפשיטות ליכא בהפסק של הילולי כדי לגמו' שלשתן דליכא בה אלא שיעור תקיעה אחת דליכא בה אלא ג' קולות קצרים ושיעור תקיעה או תרועה הוה כל אחת ט' קולות וכדי לגמור כולן כל שלשתן הוה שיעור כ"ז קולות ורבינא דמקשה גם הקושיא דדילמא גנוחי מקשה כמו שכתב הר"ן שם ע"ש:
ג שם בגמרא מתקיף לה רבי עוירא ודילמא ילולי וכו' עיין בר"ן שהביא שם מה שהקשו הקדמונים הרז"ה והרמב"ן וכי מפסקי מאי הוה הא קיל"ן כר' יוחנן דשמע ט' תקיעות ביום יצא ומסקנות הרמב"ן דאף דהלכה הוא אם שהה אינו חוזר אבל כי מפסקי בקול אחר חוזר דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן וכן כתב הרא"ש בשם הריב"א וכן הוא מסקנות הפוסקים בסימן תק"ץ סעי' ח':
והביא הטור שם סוף סימן הנ"ל דעת ר' יואל דאף בסדר אחרון אם טעה והפסיק דצריך לחזור לראש הוה הדין דתוקע כל ג' פעמים מחדש אבל הרמב"ן חולק עליו שאינו חוזר אלא לאותו סדר וכן הסכים הב"י ופסק כן בשו"ע ע"ש והגאון בביאוריו שם הסכים לסברות ר' יואל וכ' דדבריו נכונים דאנן אמרינן דהפסק הוה הדין דחוזר כמו למ"ד דסובר דשהה לגמור כולו חוזר. ואנן פסקינן דשהה הלכה כר"י דאינו חוזר אבל בהפסק מודה ר"י דהלכה דחוזר וא"כ כמו אם שהה בין סדר לסדר או בסדר אחרון בין תקיעה ז' לח' חוזר למ"ד שהה חוזר ה"נ הוה לדידן בהפסק ומסיק הגאון לתרץ סברות הרמב"ן דסובר דדווקא משום פשוטה לפניה יש ריעותא בהפסק ולא הוה כשהה דאפילו בין הסדרים הוה הדין דחוזר למאן דאמר דשהה חוזר עיין שם:
הנה לדעתי בעיקר הדין דהסכים הגאון עכ"פ דהלכה הוה דלמ"ד דשהה חוזר אפילו שהה בין הסדרים חוזר וכן המה דברי רמב"ן בעובדא דמגנצ"א שהובא שם ברא"ש אבל אני אומר דלהרמב"ן דומה ממש הפסיק לשהה דאף בשהה אפילו למ"ד דחוזר מודה דדווקא בסדר אחד שהה חוזר אבל בין הסדרים לא איכפת לן. ומצאתי ע"ז ראיה מפורשת מסוגיא דסוכה וביותר צריך לעמוד על מקור ענין הזה להלכה לסברות התוספות כאן (לד ע"ב) ד"ה לדידי שכ' שם דהלכה כרבי אבוהו ולא כר"י משום דהוא בתרא ע"ש והביאו המג"א סי' ס"ה ע"ש א"כ דהלכה הוה שהה חוזר צריך לנו לחקור אם שייך דין שהיה בין הסדרים או לא. ועוד מהצורך לנו לחקור מאוד לפי סברות התוספות דהלכה כרבי אבהו דשהה לגמור את כולו חוזר עד כמה הוה שיעורו להיות נקרא לגמור את כולו כי הלא ראיתי מבוכה גדולה בזה בין הקדמונים זה אומר בכה וזה אומר בכה התוספות כתבו בד"ה לדידי דלרבי יהודה דסובר דשלשתן מצוה אחת ונקראין תקיעה אחת הוה שיעור שהיה לגמור כולו קר"ק שלם אבל בפחות מזה לא איכפת לן אם מפסיק בין סדר לסדר. אך לרבנן דסברי דכל אחת מתקיעות הוה מצוה בפ"ע אסור לשהות בין זה לזה אפילו כדי תקיעה או תרועה אחת וראיתי להרז"ה שהפריז על המידה ביותר וכ' וז"ל יש שואלין מאי איכפת לן מהפסקות הא אפילו לשיטות ר' אבהו דסבר שהה חוזר בעינן דווקא שישהה כדי לגמור כולה ובהפסקות גנוחי או ילולי לחוד אין בו שהות כדי לגמור כל תשעה תקיעות כולו עכ"ל ומשמע מפורש בדבריו דשיעור לגמור כולו הוה כל ט' תקיעות אמנם לדעתי שלא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כדעת התוספות דסוכה (נד ע"א) ד"ה מהו דתימא דהמה דעת שלישית להכריע בזה דשיעור לגמור את כולן הוה כדי לגמור שלשתן אפי' לרבנן ע"ש. ועוד משמע ומפורש שם שלא כדברי התוס' דר"ה בד"ה לדידי וכו' דכתב שם דאף בין סדר לסדר יש איסור הפסק שהייה דכתב שם לרבי יהודה אסור לשהות בין סדר לסדר כדי קר"ק אבל בתוספות דסוכה מפורש דבין הסדרים ליכא כלל איסור שהיה דכתב שם לר' יהודה דתקיעה ותרועה ותקיעה אחת ליכא נ"מ כלל בפלוגתא דרבי אבהו ור' יוחנן בדין תקיעות ולא פליגי רבי אבוהו ור"י אלא אליבא דרבנן ע"ש אם כן מפורש דבין הסדרים לא שייכא איסור הפסק שהייה דאלת"ה יש שפיר נ"מ אפילו לר"י בין הסדרים ונמצא מבואר בתוספות כסברות הרמב"ן הנ"ל ולא כרבי יואל ולא כסברות הגאון וסברות הראב"ן הנ"ל דאיסור שייכא אפילו בין הסדרים ואמרתי דדבר הזה שם ממקומו מוכרע באותו סוגיא דסוכה ויש להתוספות שם הוכחה גמורה דלא שייך איסור שהיה בין הסדרי' דהנה רב כהנא אמר שם אין בין תקיעה תרועה ולא כלום (ובתוספות גרים שם אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום ע"ש) ואמרינן שם כמאן כר' יהודה וכו' מ"ד אפילו כרבנן ולאפוקי מר' יוחנן וכו' ומקשינן ואימא הכ"נ וכו' (ונראה מאי דהוה בעי לאוקמי מילתא דר"כ ודלא כר' יוחנן אף דהלכה כר"י משום דבמגילה ריש פ' ב' איתא שם דאמר רב כהנא דהלכה כר' מונא דשהה חוזר א"כ בלא"ה סובר רב כהנא דלא כהלכתא עיין שם) ומתרץ א"כ מאי ולא כלום ע"ש ועתה נחזי אנן איך הוה בעי לאוקמי מילתא דר"כ לאפוקי מר' יוחנן וטעמו דסובר כרבי אבהו דשהה חוזר קשה מאי קאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום הכי הל"ל אין בין תקיעות ולא כלום בשלמא לפי מאי דסובר רב כהנא כרבי יהודה ניחא דווקא בין תקיעות לתרועות אסור להפסיק אבל בין התקיעות אין איסור אבל אי מילתא דר"כ מטעמא דסובר כרבי אבהו ולאפוקי מר' יוחנן היה מהראוי לאסור שהייה בין כל התקיעות ומזה מוכח שפיר דאפילו לרבי אבהו דסובר איסור שהיה בעסק מצות אין לאסור אלא בסדר אחד בין תקיעות להתרועות אבל בין הסדרים אין שום איסור כלל וטעם הדבר נראה דדווקא בסדר אחד שייך איסור שהיה והפסקה כמו שכתב הרמב"ן והרא"ש בשם הריב"א דאנן בעינן פשוטה לפני התרועה ואחריה ומשו"ה נראה לומר דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה דתקיעה נעשית בפ"ע ותרועה בפ"ע ולא כולהו חדא תקיעתה הוה מ"מ לענין זה נקראין כולן עסק מצוה אחת לאסור שהיה והפסקה ביניהם והענין הוא דאנן חזינן דאינו מבואר בתורה רק ג' תרועות ואנן הוא דילפינן מקראי דכל תרועה בעי פשיטה לפניה ולאחריה א"כ שפיר מצורפין ומקושרין התקיעות להתרועה אפילו לרבנן להיות נקראין עסק מצוה אחת דאם שהה או הפסיק בין הפשוטות להתרועה א"כ אין להתרועה פשוטה לפניה או לאחריה והתורה אמרה שכל תרועה אינו נקראת תרועה אלא אם יש לה פשוטה לפני' ולאחרי' ובלא"ה אין לה דין תרועה כלל. אבל בין סדר לסדר דכל עניני תרועות שלשה נאמרה מפורשת בכתוב אינו מהראוי להקפיד לאסור שהייה או הפסקה ביניהם (ואפשר שבכמה מצות הדומה לזה שנאמרה בתור' להקריב ב' כבשים או יותר אין סברא שיהיה מצוה עליהן להיות מצורפין בלי שום שהייה בין זה לזה כשיעור הקרבות א' מהם או בעניני מתנות ודומיהן) ודווקא בסדר אחד מקפיד משום דהתקיעות מצורפין להתרועות כנ"ל ואילו היה מפורשין כל התקיעות והתרועות בתורה באמת היינו אומרים שמותר לשהות ביניהם ואין להם התקשרות אבל מחמת שאינו מפורש בתורה רק תרועה והתקיעות מצורפין לה ע"כ אסור לשהות ביניהם כנ"ל דלא נקרא תרועה כלל בלתי פשוטות הללו:
ולפיכך שפיר כתבו שם התוספות דשיעור כדי לגמור כולן נקרא בשלשתן יחד לרבנן דא"א לומר כסברות הרז"ה דהוה שיעורו כדי לגמור כל התשעה הואיל ולא נקראין כולן עסק מצוה אחת כל השלשה סדרים ומותר להפסיק בין הסדרים ע"כ אינו נקרא לגמור כולו אלא סדר תר"ת אחד דאסור לשהות ולהפסיק ביניהם. וזה נמי א"א לומר כסברות התוספות בר"ה (ל"ד) ד"ה לדידי שכ' שם דלרבנן שיעורו דכדי לגמור כולו הוה כדי תקיעה אחת דאיך אפשר לומר כן הואיל ואפילו רבנן סברי דאסור לשהות באמצע סדר בין התקיעות להתרועה א"כ נקראין כולן עסק מצוה אחת לענין הזה ודומה ממש לח"י ברכות דתפילה או ג' פרשיות דק"ש דאסור להפסיק ביניהם ואטו נימא דכדי לגמור את כולה הנאמר הוה כדי לגמור ברכה אחת מח"י ברכות או פרשה א' מק"ש בפשיטות הוה שיעורו כדי לגמור כל הח"י ברכות וכדי לגמור כל הג' פרשיות והכי נמי מהראוי לומר דשיעורו הוה כדי לגמור כל השלשתן סדר א' ולא כדי תקיעה (ובק"ש צ"ע אצלי דלדעתי נראה דשיעורו כדי לגמור כולו הוה כל הקריאת שמע עם הברכות כולן דאל"כ איזה שיעור יש בשהייה דברכות עצמן או בין הברכות ולא ראיתי מבואר דבר הזה בשם פוסק) ודעת הרז"ה דסובר דכדי לגמור כולו הוה כולהו ט' ביחד נראה לומר דע"כ סובר כסברות רבי יואל דאף בין הסדרים אסור להפסיק א"כ הוה שפיר נקראין כולן עסק מצוה אחת שיהיה שיעורן לגמור כולן כל הט' ביחד אך סברות הראב"ן שהובא ברא"ש בעובדא דמגנצ"א. וסברות התוספות דר"ה בד"ה לדידי צע"ג דסברתם דבין סדר לסדר אסור להפסיק כמו שביאר שם הראב"ן והתוספות כתב כן אליבא דר' יהודה ומ"מ כתב הראב"ן והתוספות שם דשיעור כדי לגמור הוה רק כדי לגמור תשר"ת אחד וקשה אמאי לא נימא כל הט' ביחד וביותר קשה על התוספות הנ"ל מאי דכתב דלרבנן הוה שיעורו רק כדי תקיעה אחת כנ"ל הא דומה ממש לח"י ברכות וג' פרשיות כנ"ל ועפ"י ראיה מפורשת שהערותי מן הש"ס דסוכה מוכח שפיר דהלכה כהרמב"ן נגד ר' יואל דבין סדר לסדר לא שייך כלל איסור שהיה אפילו לר' אבהו ומיניה מאי דאנן פסקינן דהפסק קול אחר מפסיק ומפסיד את שלפניו כמו שהייה אליבא דרבי אבהו הוה דווקא באמצע סדר ולא בין הסדרים כנ"ל כפסק הרמב"ן הנ"ל. ובזה ניחא דאנן מפסיקין בברכות ופסוקי מלכיות וזכרונות בין הסדרים אף דתקיעות הוה דאורייתא וברכות הוה דרבנן והגאון נדחק בזה ראיה גדולה ונכונה מצאתי לסברות הרמב"ן ולהערות אשר הערותי לעיל בטעמא דמילתא דעיקר טעם איסור הפסק הוה באמצע סדר משום דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן להתרועה ובלא"ה אינו נקרא תרועה דהנה איתא בגמרא מתקיף לה רב עווירא ודילמא ילולי עיקר וקמפסקי שלשה שברים בין תרועה לתקיעה ולכאורה קשה דאיפכא הוה ליה למימר דמפסקי בין תקיעה לתרועה והא תקיעה היא קדומה באמת ראיתי ברא"ש וברי"ף מהפכין וגורסין וקאתי שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה אך בספרים דילן הגירסא כנ"ל:
אמנם לפי הערות שהערנו ע"פ שיטות רמב"ן דעיקר הטעם דאסרי' הפסקות אפילו לרבנן דסברי כל אחת מצוה ותקיעה בפני עצמה הוא ע"כ מטעם דתרועה ילפינן דבעי ב' פשוטות אחת לפניה ואחת לאחריה ועיקרה נאמרה בתורה רק תרועה לבדה ובלא פשוטות אין דין תורת תרועה עליה כנ"ל לפיכך מדקדק הש"ס לומר דיש להקפיד על הפסק שיש להתרועה מן התקיעה שלפניו ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב בד"ה ודילמא ילולי ואין לנו כלל שברים וקאתי שברים ומפסקי וכו' ואין כאן פשוטה לפניה לכאורה מאי דכתב ואין כאן פשוטה לפניה כולו מיותר ושפת יתר ולפי הנ"ל נראה שכוונתו לדברינו אלה הנ"ל לתרץ מאי דאמור בגמרא וקאתי כו' ומפסיק בין תרועה וכו' ולא אמר איפכא על זה מפרש דעיקר קפידא היא על התרועה שאין כאן פשוטה לפניה ובזה ניחא דלא כתב רש"י כדברים האלה בד"ה ודילמא גנוחי וכו' דאין שם פשוטה לאחריה:
ועוד ראיה מגוף התוספתא שהביא הרמב"ן ראיה לדבריו שגורם שם תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת דמוכח משם דהתרועה יתירה שיש שם פוסלת ומפסיד את לפניו. וקשה למה לא ביאר התוספתא בגוונא זה תקע והריע ותקע וחזר ותקע וחזר ותקע להורות דתקיעות יתירות ג"כ פוסל ומפסיק את שלפניה אלא מוכח מזה דתקיעות יתירות בין הסדרים לא איכפת לן ודווקא באמצע סדר פוסל את שלפניו כנ"ל באריכות:
ד בתוס' (ל"ג ע"ב) ד"ה שיעור בסופו כ' שם ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחרי התרועה לא רצו שתעלה להם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן שם משך בשניה כשתיים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא פסקינן עכ"ל לכאורה אינו ראיה כלל מהתם די"ל באמת דתקיעה שכיון להיות אחרונה אינו עולה על ראשונה. והתם שאני שכיון בחצי שניה על אחרונה מסדר העבר וחצי שניה לסדר הבא ואם היינו אומרים דיש לנו להפסיק תקיעה חדא לתרתי היה ממילא חצי ראשונה לסדר העבר לפשוטה אחרונה וחצי שניה לפשוטה לפניה לסדר הבא ולא היה כאן שום שינוי כלל מאחרונה לראשונה אבל לשנות מאחרונה על ראשונה אי אפשר וכן כתב באמת המזרחי בחידושיו לסמ"ג דכ' שם מאי דהביא הב"י בשמו דבאמת לא מצי לאחשובי ע"ש ומסיים שם ומאי דאיתא במשנה משך כו' שאני התם כמו שכ' לעיל עיין שם:
אך נראה לי דעיקר ראיות התוס' ממאי דמשמע בגמרא דלתרתי אינו עולה אבל לאחת עכ"פ עולה וכן ביאר הגאון דבר הזה בביאוריו סי' תק"ץ ס"ק י"ט דכתב שם וז"ל ממ"ש (כ"ח א') פסוקי וכו' אבל שיעלה או לכאן או לכאן עולה וע' תו' סוד"ה שיעור עכ"ל משמע מפורש דעיקר ההוכחה ממאי דעולה על כ"פ לאחת או לכאן או לכאן ומאי דהובא כלל בתוספות ובביאורי הגאון הסוגיא דפסוקי תקועה האמור (בדף ך"ח) דלכאורה הוא אך למותר ואינו מהצורך היה להם רק להביא משנה דמשך בשנייה כשתיים אין בידו אלא אחת דעכ"פ עולה לאחת נראה פשוט משום דהרא"ש והר"ן הביא דיש מפרשים עפ"י הירושלמי דתקיעה המשוכה באמת אפילו לאחת אינו עולה ומאי דאמור במשנה אין בידו אלא אחת קאי אראשונה ע"ש רק דהרא"ש כתב דמוכח דגמרא דילן פליג אהירושלמי בזה ממאי דאיתא בגמרא לעיל (כ"ח א') ואמאי לסלוקי להו בתרתי וכן מדמשנינן פסוקי תקיעה לתרתי לא פסקינן משמע דס"ל לגמרא דילן דלחדא מיהת סלקא ע"ש באריכות. וזהו נמי כוונות התוס' דעיקר ראייתם ממאי דאמור במשנה דתקיעה המשוכה עולה עכ"פ כולה לאחת נמצא מוכח דחצי שניה שכיון בה על פשוטה לפניה על סימן השני עולה להיות כולו על פשוטה לאחריה לסימן העבר בכדי שלא נפרש כיש מפרשים ע"פ הירושלמי דתקיעה זו המשוכה אפילו לאחת אינו עולה לפיכך עשו ציון על גמרא (דף כח) דאמרינן פסוקי תקיעה לתרתי וכו' לאחת בפשיטות עולה דלא כהירושלמי כמו שכתב הרא"ש ובאמת מוכח שם בהוספות בא"ד שכתב שם מקודם דמותר בכל תקיעה כפי שירצה והוכיח מהאי דקתני ומשך בשניה וכו' משמע דפשיטא להו דפירוש המשנה דעכ"פ עולה לאחת ומעתה הצעות דבריהם הוא כך דלא רצו שתעלה פשוטה שנעשית לאחרי תרועה וכו' ולישנא דלא רצו משמע דמשום רווחא דמילתא הוא אבל מצד הדין הוא נשר ומותר והוה די בתקיעה אחת בין סדרי תשר"ת ותש"ת ותר"ת (וכן הוא דברי א"ז הובא בד"מ וע"ז מסיימו ומיהו אשכחן וכו' ר"ל דאין סברא לומר שיש עיכוב בדבר ומצד הדין פסול ואינו עולה תקיעה שנעשית לשם אחרונה על ראשונ' (כמו דעת הרא"ם שהובא בד"מ). ולכן כתב דאי אפשר לומר כן דהא אשכחן ומשך וכו':
ועפי"ז ניחא דהרא"ש כתב ג"כ תירוץ של התוספות וליתא שם המיהו אשכחן דמסיימו התוספות משום דהרא"ש לשיטתו קאי דמסיק שם על משנה דמשך לקיים הי"מ כהירושלמי דאפילו לאחת אינו עולה ומסיק לפרש סוגיא (דדף כח) דאמרינן שם פסיקי וכו' דלא יהיה סותר פירוש הירושלמי וכתב שם דאפשר לומר דהגמרא דילן לא פליג עליה ע"ש באריכות ולפי"ז נסתר המיהו אשכחן שכתבו התוספות דאין ראיה משם דאפשר לומר דא"א לשנות מאחרונה לראשונה ובאמת תקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה והיה נראה לומר דהרא"ש סובר דאפילו בדיעבד פסול ואינו עולה תקיעה שנעשית לאחרונה לראשונה ובאמת דכן כתב עליו הד"מ ס"ו סי"תק"ץ ע"ש אך לכאורה א"א לומר כן דהרא"ש ג"כ כ' לישנא דלא רצו שתעלה וכו' ממש כדברי התוספות ולשון לא רצו בפשיטות משמע דברצון תליא מילתא ועיכובא ליכא ובזה ניחא דהב"י הביא מקודם תירוץ הרא"ש ואח"ז כתב והרא"ם תירץ וכו' ולכאורה היינו הך ולפי הנ"ל ניחא דסברות הרא"ש הוא דלא רצו אבל הרא"ם כתב דלא מצי ויש עיכובא בדבר אמנם נראה לומר דזה וודאי דהדין עם הד"מ דלסברות הרא"ש דרוצה לקיים פי' ירושלמי דתקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה מוכח דאפילו בדיעבד א"א לשנות תקיעה אחרונה על ראשונה או איפכא וביותר העלתי בזה ובר נחמד מאי דהביא שם הד"מ דהא"ז כתב דדי בתקיעה אחת בין סידרי תשר"ת ותש"ת ותר"ת ומשום רווחא בעלמא תיקנו ועשו ב' תקיעות ביניהם ובשם הרא"ש נ' הד"מ דאפילו דיעבד אינו יוצא אמרתי דהא"ז לשיטתו קאי דהנה הרא"ם הביאו הב"י שם בסי' תק"ץ כ' וז"ל דסבירא לן כר"ז דמצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה שנעשית באחרונה לראשונה וכו' ע"ש משמע ומפורש דדווקא למ"ד דצריכות כוונה שייך האי קפידא דא"א לשנות אבל אי מצות אינו צריך כוונה בפשיטות לא שייכא לומר כלל קפידא זו ולא גרע מתוקע לשיר דג"כ יוצא להאי מ"ד ולפיכך אתי שפיר דהאו"ז פסק דמאצ"כ כמו שהביא הג"א בשמו סוף פ"ג דר"ה דפסק דהלכה כרבה ע"ש ולפ"ז בפשיטות אין להקפיד בשינוי מתקיעה אחרוצה על ראשונה ולכן כ' דמה שאנחנו עושין ב' תקיעות בין סדרים הנ"ל הוה רק משום רויחא בעלמא אבל מצד הדין די באחת ועולה בזה או לכאן או לכאן. אבל הרא"ש לשיטתו דסובר דהלכה כר"ז דמצ"כ לכן כ' הד"מ בשמו דסובר דאפי' דיעבד אינו עולה אחרונה על ראשונה כמו שכ' הרא"ם ובזה ניחא נמי דגם התוספות סברי כדברי הא"ז וכתב דלא רצו וכו' ועיכובא ליכא כנ"ל באריכות משום דגם התוספות סברי דמצות אין צריכה כוונה כמה שכתב הבאר הגולה בסי' ס' סי' ד' ע"ש רק דקשה לפי"ז ולפי הד"מ שביאר דהרא"ש סובר דאפילו דיעבד אינו עולה וכו' מאי דכתב הרא"ש לישנא דלא רצו וכו' ואמרתי דלק"מ דמטעם אחר כ' הרא"ש לישנא דלא רצו משום דסובר סברות רב האי כמו שהביאו שם באריכות דמדין תורה כל עניני תנועות בין גנוחי ובין ילולי הכל עולין לרצון וכשרים ורבי אבהו עשה תקנה בעלמא לאכנופי מנהגא ע"ש (ועיין בספר ק"נ סי' כ"ט) ואתי שפיר לישנא דלא משום דמן הדין יוצא בסדר אחד בלבד וכל הסדרים הנוספים המה נעשין רק לרצון והידור בעלמא וליכא למימר עיכובא בדבר וע"כ מאי דכ' הד"מ דדעת הרא"ש דאפילו דיעבד אינו מיצא לא קאי אתקיעה אחת בין הסדרים דתש"ת ותר"ת דזה א"א לומר כן הואיל והרא"ש סובר כרב האי אלא קאי אסדר תש"ת אותר"ת דעושין כל אחד מהם ג' סדרים אם בא לשנות תקיעה ראשונה על אחרונה יש קפידא בדבר לדעת הרא"ש דפוסק דמצ"כ וכדברי רא"ם אבל לסברות הא"ז והתוספות דמצות אינו צריכה כוונה אפילו אי נימא כדעת הרמב"ם דפליג על רב האי וסובר דמשום ספיקא בעי לעשות גנוחות וילולות דשמא אחת מהן אין עליו דין תרועה מכל מקום די בתקיעה אחת: וע"פ המבואר דברי הקרבן נתנאל תמוהין שכתב שם וז"ל ואפשר כיון וכו' לא רצו וכו' פירוש משום שנעשה לסדר תשר"ת ואפשר שהוא אינו אמיתי ואיך נקחנה לסדר אמיתי וכו' ומסולק בזה קושיות התוספות שהקשו מיהו אשכחן וכו' דשם איירינן בחד סדר וכו' עכ"ל משמע דרוצה לפרש דאין קפידות הרא"ש מאחרונה על ראשונה אלא משום שנעשה לסדר שאינו אמיתי ופסולה וזה א"א לומר כלל לסברות הרא"ש דסובר כרב האי כמו שהביא הק"נ בעצמו שם מקודם סימן כ"ט ואם כן הוה כל מיני תרועות כשירות וליכא כלל סדר שאינו אמיתי וקושיות התוספות בלא"ה ליתא לסברות הרא"ש כמו שהארכנו דברים לעיל בזה דהרא"ש מפרש דתקיעה זו שמשך בה אפילו אחת אינו עולה והרא"ש לא צריך כלל לאסוקי האי ומיהו דכתב התוספות דבלא"ה אליביה דרא"ש דסובר כרב האי אין עיכובא בדבר ועוד עיין מאי שהשיב המג"א ס"ק ה' על הלבוש גם על הק"נ יושב זה ובאמת פשטא דלישנא דהתוספות והרא"ש ור"ם משמע דעיקר קפידא הוא מלשנות אחרונה על ראשונה וקצת צ"ע איך כתב הרא"ש להוכיח דמותר להאריך בתקיעה ממשנה דמשך כשתיים ע"ש. הא לפי דברי הרא"ש באמת תקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה כו' ואפשר דדייק ממאי דנקט במשנה משך כשתיים ועשה בה שתי כוונות משו"ה היא פסולה לגמרי אבל אם משך בכונה אחת אין קפידא ועוד מוכח ממאי דלא קתני משך בראשונה ובזה יובן דהתוספות מסקי בדבריהם כל הבבא כולה ע"ש והרא"ש לא הביא רק תיבות ומשך בשניה כשתיים ותו לא משום דאינו דומה הוכחת התוספות להוכחת הרא"ש כנ"ל באריכות בשו"ע סי' תק"ץ סעיף ו' בהג"ה כתב הרמ"א ואם תקע תקיעה אחת בין ב' הסדרים והתנה שאיזה מהן הנכון תעלה לו התקיעה יצא וזהו דברי הב"י בטור שם דחילק בזה אסברות הרא"ם דהרא"ם כ' דאינו די בתקיעה א' דאנן ס"ל דמצ"כ ולא מצי לאחשובי תקיעה שנעשית וכו' ותנאה לא שייכא דא"כ ליכא כאן כוונה לא לראשונה ולא לאחרונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה והב"י כתב ואין דבריו נוחים לי דבתנאה מיקרי שפיר מכוון דאע"ג דמשום ספיקא מתנה וכו' והד"מ מסכים לדברי הב"י ולכן פסק כנ"ל בשו"ע. ודעתי יותר נוחים בדברי הרא"ם דהנה בסוגיא דגיטין (כ"ה ע"ב) מבואר שם ברש"י ותוס' בד"ה ולכי מיית וכו' דכל שעושה מעשה ע"פ תנאי שייכא בו דין ברירה וכן כתבו התוס' בעירובין (ל"ז ע"א) ע"ש והב"י מודה להרא"ם דבלא תנאי א"א לשנות תקיעה אחרונה לראשונה משום דבאמת הב"י פסק בשו"ע (סי' ס' סעי' ד') דכן הלכה דמצ"כ ע"ש וא"כ תוקע סתמא בלי כוונה אינו יוצא ואמרינן בריש זבחים דהיכ' דצריכין לברירה גרע מסתמא דאמרינן שם שאני התם דאין ברירה ומפרש"י וגרע מסתמא דשמא נכתבה על שם אחרת וכו' ע"ש ולפיכך שפיר כ' הרא"ם דתנאה לא שייכ' דא"כ ליכא כוונה לא לזה ולא לזה פי' דליכא כוונה מיוחדת ומבוררת ותקיעו' הוה דאורייתא ואנן קיי"ל דבדאוריית' אין ברירה ואין לומר דאף דתקיעות הוה דאוריית' אבל ענין דמצות צ"כ לא הוה רק מדרבנן (ובאמת ראיתי להפרי מגדים בסי' ס' מסתפק בזה ע"ש) אבל לדעתי ברור דמאן דסובר דמצ"כ הוה מדאוריית' מדאמרינן בר"ה (כ"ח ע"ב) אמר ליה אביי לרבה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכו' וכן הוא הסוגיא בריש פ' המוציא תפילין ע"ש ואי נימא דאפילו מאן דסובר מצ"כ לא הוה רק מדרבנן ומדאוריית' לא בעי כוונה קשה לאביי גופיה מי ניחא דמ"מ הישן בסוכה ילקה אפילו בלא כוונה דהא מדאוריית' מקרי עשיות מצוה אפילו בלא כונה הן אמת לפי מאי דמשמע לכאורה ברא"ש בענינא דהירושלמי שהביא שם על משנה דמשך וכו' דכתב שם דענין הקפידא הוא דאינו עולה התקיעה שכיון בה למלכיות על זכרונות ע"ש וידוע דגוף ענינא ברכות ופסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות הכל מדרבנן א"כ עיקר התקנה שקבעו הג' סדרים על הג' ברכות הוה רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ומועיל בפשיטות ג"כ תנאי כסברות הב"י. אמנם באמת מבואר בתוס' דעיקר הקפידא הוא שאינו עולה תקיעה שנעשית להיות פשוטה אחרי התרועה על פשוטה לפני תרועה וכן הוא לשון הרא"ש שם בסוף פירקין וכן הוא באמת מבואר ברא"מ שלא הזכיר כלל מענין שינוי מלכיות על זכרונות רק כ' דלא מצי לאחשובי תקיעה שנעשית על פשוטה אחרי תשר"ת להיות תקיעה לפניה על תש"ת וכן מתש"ת על תר"ת וכן דקדק בדבריו במאי דמסיים שם ותנאה לא שייכא הכא דא"כ ליכא כוונה לא לראשונה ולא לאחרונ' ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה עכ"ל נראה מבואר שלא הקפיד כלל משינוי מלכיות על זכרונות כנ"ל דזה הוה רק מדרבנן אבל ביאר עיקר הקפידא מהשינוי שנעשה מתקיעה אחרונה על ראשונה. או אפשר דבאמת עיקר כוונתו שאינו עולה תקיעה שנעשית לשם תשר"ת לתש"ת וכן מתש"ת לתר"ת (וכמו שכ' הלבוש בזה הובא במג"א ס"ק ה' וכ"כ הק"נ והבאתים לעיל סי' ד' ע"ש) דהא אחת מהן או גנוחי או ילולי אין דין תורת תרועה עליו ולפיכך הפשוטה שנעשית לשם גנוחי אינו עולה להיות פשוטה לפני' לילוי דהא היא נעשית מקודם להיות מצורף ומקושר להגנוחי דאין עליה כלל קדושת תרועה וחול הוה:
ולבאר גוף מילתא בטעמא בענין קפידות שינוים הללו נראה נכון ופשוט ע"פ המבואר אצלינו מכבר באריכות (בסי' ג') סברות הרמב"ן דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן. וביארתי באריכות משום דעיקר לא נאמרה בתורה רק מצות תרועה ואנן הוא דילפינן דלא נקראת תרועה אלא כשיש לה פשוטה לפניה ולאחריה הא לאו הכי אין תורת תרועה עלה ומהאי טעמא אמרינן (ל"ד ע"ב) דשמע ט' תקיעות מטע' בני אדם כא' לא יצא ע"ש בתוס' דאף דתרי קלי מתרי גברי משתמע שפיר אך אנן בעינן שיהו הפשוטות דווקא אחת לפני התרועה ואחת לאחריה וכן מבואר דין הזה בשו"ע סי' תקפ"ח סי' ג' ע"ש וא"כ אחרי אשר ברור ומבואר דעיקרן של הפשוטות הוה מצורפין נצרכין ומקושרין להתרועות שפיר יש לנו לומר שכל פשוטה שכיון בה התוקע להיות פשוטה אחרי התרועה אינו עולה להיות עוד פשוטה לפני תרועה אחרי אשר המה שני עניני' נפרדין ביסודן זאת לפני' וזאת לאחריה ומי יודע העולה היא למעלה כל אחת ואחת ביסוד נפלא ומופלא זה למעלה מזה ואם באמת היה ענין מצית תקיעה מפורשת בתורה ולא היתה מקושרת להתרועה רק שיהיה מבואר בתורה חיוב ט' תקיעות באמת לא מהראוי להקפיד על איזה תקיעה שכיון בה שתהיה שלישית במספר להיות עולה לראשונה במספר. ומה"ט נראה ברור שאם תקע ג' סדרים תשר"ת ונזכר שטעה בסדר ראשון ותוקע מחדש סדר אחר אף דהשתא סדר השני יעלה להיות ראשון והשלישי יעלה לשני לא איכפת לן מידי (אך למ"ד דא' מד"ת וב' מד"ס או ב' מד"ת והג' מד"ס צ"ע בזה ועיין סוף סי' תק"ץ ובזה צ"ע) אך אחרי אשר הפשוטות המה מקושרין לעיקר מצות של התרועה להיות אחת לפניה ואחת לאחריה שפיר יש להקפיד שאינו עולה כוונת אחרונה לתרועה להיות לפני' וכן יש שפיר ונכון להקפיד שהתקיעה הנעשית להיות מקושר אחרי הגנוחי אי אפשר לעלות עוד על פשוטה לפני הילולי כי אפשר גנוחי אין עלי' כלל קדושות תרועה והוה חול ותקיעה בעלמא וילילי הוה עיקר המצוה: נחזור לעניננו דעכ"פ הב"י והד"מ מודים בזה לסברות הרא"ם דבלא תנאה אינו עולה פשוטה שנעשית לאחרונה דתשר"ת על ראשונה דתש"ת ומודה בענינא קפידות אשר ביארנו א"כ איך חולק עליו וכ' דבתנאה מיקרי שפיר מכוין אמאי הא דברי הרא"ם ברורים דתנאה לא שייכא דא"כ ליכא כוונה ברורה לא לאחרונה ולא לראשונה וכנ"ל דבמקום תנאה צריכין לבוא לדין ברירה ובדאוריית' ליכא ברירה:
ולדעתי הדבר דומה ממש לענין המבואר בסי' קכ"ט סעי' י"ט באבן העזר בענין שנותנין ב' גיטין מספיקא דאין לתתם בנתינה אחת ובבת אחת אלא בזה אחר זה ועיין שם בט"ז שהביא שם הטעם בשם תשובות רמ"א דכשיתן בבת אחת יש חשש ברירה ע"ש אף דבודאי מתנה ומכוין שתהא עיקר נתינת הגט וגירושו בגט הכשר ומועיל ע"פ דין והגט שאינו מועיל ע"פ דין יהיה חספא בעלמא מ"מ אמרינן בדאוריית' אין ברירה וליכא כאן כוונה ברורה בעת הנתינה על איזה מהגיטין לא לזה ולא לזה ואין האשה מתגרשת כלל וע"כ מהצורך ליתן כל גט וגט בפ"ע בכדי שיהיה אצל כל אחד מהן נתינה וכוונה ברורה בשעת הנתינה שתתגרש האשה בו. הכי נמי דומה ממש אם יתקע תקיעה שברים תקיעה תרועה. תקיעה ויכוין ומתנה שתקיעה האמצעית שעשה תעלה לסדר הנכון ותהיה מצורף ומקושר אל השברים להיות אחרונה אליה אם היא עיקרית המצוה או אל התרועה תהיה מחובר ומקושר להיות פשוטה לפניה אם היא עיקרית המצוה א"כ ליכא כוונה ברורה על התקיעה האמצעית לא לאחרונה ולא לראשונה כמש"כ הרא"ם. וצריך להיות שני תקיעות לכל סדר בפ"ע כמו דמצריכין בענין הגט לעשותן בב' נתינות:
והנה ראיתי בספר נודע ביהודה סי' צ' דכ' דאף אם נותן ב' גיטין זה אחר יש חשש ברירה ע"ש שהאריך למצוא תקנה לזה לדעתי ראייה נכונה מתקיעות שאנחנו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת דלסברות הרמב"ם דמספיקא עושין דלא ידעינן איזה מהן עולה למצות שופר כשר וסדר נכון ולסברות הנ"ב הנ"ל לא היינו יוצאין ידי חובות תקיעות כלל למ"ד דמצ"כ דפסק השו"ע כן הלכה בסי' ס' דתקיעות הוה מדאורייתא ובדאוריית' אין ברירה אלא ע"כ הדבר ברור דאם עושין כל תרועה ותרועה מהגנוחי ומהילולי כל אחת ואחת עם תקיעות לפניה ולאחריה בפני עצמן ובעת עשיות כל אחד מהן מחליט התוקע ותוקע בקביעות שלימות כוונתו שזה הסדר תעלה לו לרצון מצות תקיעת יוצא בו שפיר וכן בגיטין כשנותן בב' נתינות ובעת נתינת כל אחד מהן קובע שלימות כוונתו שהאשה תתגרש בזה הגט בלי שום חיבור צירוף תנאי לכוונה אחרת מתכשר שפיר ודוקא אם נותן שניהם בנתינה א' דאין כאן שלימות כוונה על אחד מהן אלא מכוין ומתנה על הכשר מהן בזה אין המעשה שלם וכשר בלא ברירה וכן הוא בתקיעות ממש:
וראייה נפלאה בדרך חריף העליתי לסברות הרא"ם הנ"ל דהנה בשו"ע תק"ץ איתא סעי' ח' דאפי' תקע תקיעה כמתעסק בין תקיעה להתרועה הוה הפסק ועיין בב"י שכתב על דברי הטור שכתב שם דמתעסק הוה הפסק משום דס"ל לרבינו שזה בכלל מחלוקת הרמב"ן והרשב"א ועיין במ"א ס"ק י' שכתב שם דהר"ן פליג על הטור בזה וס"ל דדוקא תוקע לשם מצוה הוה הפסק לרמב"ן וכמו שמבואר בתוספת' שהביא הרמב"ן תקע והריע וחזר והריע ותקע וכו' אבל בתוקע למתעסק מודה הרמב"ן ודלא הוה כלל הפסק דקי"ל שמע ט' תקיעות ביום יצא אטו מיירי דלא שמע קול אחר מאדם או מבהמה בנתיים וכו' ע"ש שהאריך בזה (ודבריו נראין ע"פ ביאור הטעם שהארכנו לעיל דטעמ' של הרמב"ן משום דכל תרועה בעי פשוטה לפניה ולאחריה ולפיכך אם עשה ב' תרועות לשם מצוה יש לתרועה א' פשוטה לפניה ולא לאחריה והתרועה הב' יש לה פשוטה לאחריה ולא לפניה והוה התרועות פסולות אבל מתעסק אינו מפסקת ושפיר מקושרין הפשוטות לתרועה דמצוה) אמנם לפי זה קשה טובא דהא הרמב"ן מפרש הנהו אתקפתא דמקשינן ודילמא גנוחי וכו' דמהדין יש לנו לפסול משום הפסק תקיעה יתירה שיש שם מהגנוחי או מהילולי עיין במלחמות באריכות מזה ומבואר שם דאינו מסכים לדברי ר' האי שהביא המאור אלא סובר כהרמב"ם דע"כ רק א' מהן עולה לרצון להיות כשרין לתרועה והשניה אין תורת תרועה עלה כלל וא"כ נחזי אנן הא זה וודאי ברור דהתוקע תשר"ת מספיקא מתנה ומכוין אם גנוחי עיקר מצות תרועה של התורה תעלה היא לרצון מצות שופר וגם התקיעות הפשוטות לפניה ולאחריה יהיו מקושרין ומצורפין להיות חלין עליה והילולי תהיה קול שופר בעלמא כמנבח נבוחי ואין עליה שום קדושה וכמתעסק בעלמא דמי. ואם הילולי הוא עיקר התרועה הנאמרה בתורה אזי תהיה הגנוחי לשם מתעסק בעלמא וא"כ לא הוה מקשה הש"ס מידי ודילמא א' מהן עיקר וקאתי השני ומפסיק הא בפשיטות אם א' מהן עיקר הוה השני כקול אחר מאדם או בהמה או מתעסק בעלמא דלא הוה הפסק. אבל לפי שפירשנו סברות הרא"ם ניחא מאוד דשפיר מקשינן דבשלמא אם עושה תרועה למתעסק בעלמא ולא למצוה אינו מפסיק משום דהתקיעות אינן מקושרין להעסק רק להתרועה דמצוה ויש לתרועה דמצוה פשוטה לפניה ולאחריה אבל כאן שעושה התקיעות רק א' לפניה וא' לאחריה ועושה ביניהם ב' תרועות מספיקא שאינו ברור לו איזה מהן עיקר וא"כ אין כוונות התקיעות ברורות על איזה מהן התרועה יהי' מקושרין ומחוברין להגנוחי או להילולי וצריכין בזה לדין ברירה ומקשינן שפיר דדילמא גנוחי עיקר ויש הפסק בהילולי שעשה כאן בין התרועה האמיתית להתקיעה שאחריה שאין להתרועה פשוטה ברורה לאחריה מחמת שנסתפק זה בעת התקיעה אפשר תהיה מצורפת להילולי והוה דומה ממש לעושה ב' תרועות לשם מצוה דפסולה מה"ט דתרועה א' אין לה פשוטה לאחריה ותרועה ב' אין לה פשוטה לפניה ולפיכך מקשה שפיר ודילמא גנוחי ואין לה פשוטה מבוררת לאחריה וכן קשה דילמא ילולי עיקר ומפסקי גנוחי בין התקיעה לפניה ואין להילולי פשוטה מבוררת לפני' משום שעשה התקיעה מקודם על ספק כנ"ל ומסיק הש"ס דבאמת עושה תש"ת בפ"ע ותר"ת בפ"ע וא"כ יש שפיר בין להגנוחי בין להילולי תקיעות בפ"ע ומבואר שפיר דומה ממש לדין של הרא"ם דתקיעה אחת אינו עולה מספק בתנאה הן אמת ראיתי בביאורי הגאון סי' תי"ב שמביא שם כללים של היש"ש בדיני ברירה ומבואר שם דכשעושה מעשה ע"פ תנאי שייכא בו דין ברירה וכסברות התוס' בגיטין (ךה ע"ב) ודעת הגאון דע"פ תנאי לא שייכא ברירה ומסכים לדברי התוס' דב"ק (סט ע"ב) ד"ה אלא דכתב שם רבי טוביה כן ע"ש ולפי זה היה הדין עם הרמ"א דסי' תק"צ הנ"ל דתקיעה אחת עולה שפיר בתנאה ומיקרי מכוין בלא ברירה אך לא היה מהראוי להב"י להקשות על הרא"ם אם סובר כסוגיות התוס' דגיטין וגם על הרמ"א קשה מענין ב' גיטין דכ' שם א"ב וראיתי שהגאון בס"ק י"ט שם מסכים לדברי רמ"א ונא ירדתי לסוף דעתו וכוונתו בזה דמה שהביא ראיי' ממאי דאמרינן דמשך בשני' כשתים דפסוקי לא פסקינן אבל עכ"פ עולה לכאן או לכאן והיא ראיי' שכתב התוס' בסוד"ה שיעור (וביארתי' לנכון לעיל סי' ד' באריכות). אין דמות ראייה זה עולה לענין תנאי דמהני ומשם יש ראייה דאפילו בלא תנאה יש לעשות מאחרונה על ראשונה או איפכא אבל דברי הרמ"א הוא אליבא דהאי סברא שא"א לשנות תקיעות מאחורנה לראשונה או איפכא והא ראייה דמצריך דוקא תנאי וגם ראייה ראשונה שרמזה הגאון מסי' תקפ"ח סעי' ד' דזה היה צריך לפשוטה אחרונה וזה צריך לראשונה ג"כ אין ענינה ראיה לענין תנאי אלא משם מוכח לכאורה דאין להקפיד בשינוי אחרונה על ראשונה והיה להגאון לבאר שני ראיות הללו לדעה קמייתא שהובא בשו"ע תק"צ סי' ו' דתקיעה שמשך בה עולה לאחת ולא כי"א שם דאפילו לאחת אינו עולה אבל לענין תנאה לא שייכא מידי כי באמת לדעת י"א הנ"ל דאפילו לאחת אינה עולה מפרש באמת כהירושלמי שהובא ברא"ש דגמ' דילן סובר כן וכנ"ל באורך וראיי' שניה מסי' תקפ"ח אפשר לחלק דשאני התם דהשומעים מכוונים הטיב כל או"א בפ"ע זה לאחרונה וזה לראשונה ועוד אפשר דבאמת מראשונה לאחרונה ליכא קפידא אבל יש בענין של הרא"ם והרמ"א ענין קפידא שכתב הרא"ש על משנה דמשך משינוי מלכיות על זכרונות או ענין קפידא שכתב הלבוש והק"נ שתקיעה שנעשה לשם שברים ואפשר דהוה פסולה לדין תרועה א"א שתעלה לתרועה הכשירה ע"פ דין עוד הערותי ענין קפידא אחרת למ"ד א' או ב' אחרונים מד"ס א"כ אינו עולה תקיעה שנעשה לדין סופרים על תקיעות ראשונות דמד"ת וא"כ ליתא לראיות הגאון מסי' תקפ"ח דשם איירי בחד סדר דליכא כל הנהו קפידות רק מאחרונה לראשונה עוד העליתי ראיי' כעין ראיות הגאון מתוספתא שהביא הרמב"ן וגורס תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והיינו תקיעה אחרונה שנעשה כעת ראשונה ויתבאר לפנינו מזה:
וע"פ עניני קפידות אשר הערותי מהשינוי מלכיות על זכרונות או מד"ת על ד"ס עלה אצלי להסתפק בענין המבואר ס"ס תק"צ שפסק השו"ע כדעת הרמב"ן דאם תקע ב' פעמים תשר"ת כהוגן וטעה באמצע סדר שלישי אינו חוור רק לסדר ג' ע"ש (ודלא כר' יואל) אבל אם אירע שאחרי שתקע כל הג"פ נזכר שטעה בסדר הראשון איך הוה הדין אם להוסיף רק סדר א' ואזי יעלה סדר השני להיות ראשון והשלישי לשני ושלישי יתקע מחדש אך לפי עניני קפידות השנויים ממלכיות לזכרונות או ממה שכיון לתקיעות סופרים לא מצי לעלות לתקיעות דאורייתא דאפשר למ"ד דמצות צריכין כיונה בעינא כוונה מבוררת בעסק מצות של תורה יכוין לשל תורה ומה שכיון בעשייתה רק לדרבנן אינו עולה לשל תורה ולא הוה כוונה גמורה ונכונה ופסולה ועוד שיש שינוי מלכיות על זכרונות א"כ היה מהראוי לומר בכה"ג שמחוייב לתקוע כל הג' סדרים מחדש ולא ביארו הפוסקים:
שם במשנה תקע בראשונה ומשך בשני' כשתיים אין בידו אלא אחת הרא"ש והר"ן הביא כאן הירושלמי דאית' שם ר' אבא בשם ר' זירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא וכו' וכ' שם הרא"ש ומפרש דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה ע"ש שהאריך בזה ומחמת שראיתי גדולי הקדמונים נתחבטו מאוד בהבנות דברי הירושלמי הנ"ל ובפרט בביאור ירושלמי הנ"ל שהובא על משנה דשופר מאריך וחצוצרות מקצרים כמו שהובא ברא"ש ובר"ן ביאור עליו בשם הרמב"ן ועיין בר"ן שכתב על דברי הרמב"ן שהמה תמוהין עיין עליהם באורך ולא רציתי לכפול כל דבריהם הנאמרים שם בענין הזה. כיי דעתי נוטה לכוונה אחרת במאמרים של הירושלמי הנ"ל בעז"ה דרך ישרה וסלולה מאוד עד שלא נשאר בשני מאמרים הללו שום דוחק ודיקדוק כלל ואני אחזה אשית אל לבי להבנות הקדמונים במאי דאמר שם ר"ז אפילו אחת אין בידו דלא הוה כחולק ולא בא אלא לפרש דמאי דאמור במשנה דאחת עכ"פ יש בידו קאי על תקיעה הראשונה אבל תקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה לא נתחוורו דברים הללו בעיני בשום אופן דלפירושם היה העיקר חסר מן הספר ולא היה לר"ז לסתום אלא לפרש דבריו ודברי המשנה ולומר לא שנו וכו' או באיזה לשון המורגל בירושלמי להורות שבא לפרש מאי דקאמר במשנה אין בידו אלא אחת קאי אראשונה אבל התקיעה שמשך אפילו לאחת אינו עולה. ועוד קשה בעיני מאוד לומר ולפרש מאי דאמר אין בידו אלא אחת אראשונה קאמר הוה ליה למשנה לומר אין בידו אלא ראשנה וה"ל לסיים במאי דפתח תקע בראשונה וכו' אבל השתא דנקט משך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת משמע פשטא דלישנא דע"כ קאי אמאי דמשך כשתיים לא עלה אצלו רק לאחת ועוד דאית' שם בירושלמי בגמ' בהאי לישנא הדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשני' כשתיים אין בידו אלא אחת ר' אבא בשם ר' זירא אפי' אחת אין בידו. לדעתי פשטא דלישנא האמור בזה אין דרך לנטות ימין ושמאל דר"ז בא לחלק ולא לפרש וחולק אמאי דאית' דעולה עכ"פ לאחת ואומר דאינו כך אלא אפילו לאחת אינו עולה רק דבאמת זה לא מצינו שיהיה אמורא בא לחלוק על המשנה ע"כ היה קשה בעיני הקדמונים לבאר כן דברי הירושלמי אמנם אני מצאתי דרך קרובה שיתקבל בפשיטות ענין חלוקה של ר"ז על מה ולמה בא לחלק בענין משנה זו ולבא אל הענין נקדים דהנה הקשה הרשב"א בחידושיו והר"ן על האי פירושא דתקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה ואמאי הא לא גרע מתוקע לשיר דיוצא בה ובאור דבריו הוא משום דהרא"ש ביאר טעם הדבר דתקיעה המשונה לא יעלה אפילו לאחת משום דבתקיעה זו כיון בחצי ראשונה שתעלה לפשוטה אחרונה לסדר מלכיות ובחצי שני' כיון בה שתעלה להיות פשוטה לפניה על סדר זכרונות ולפיכך א"א שתעלה כל התקיעה זו לאחת ולומר שתעלה כולה על סדר מלכיות להיות פשוטה אחרונה דהסוף היינו חצי שניי' אינה מצטרפת לעלות כמו חצי ראשונה משום שכיון בה כוונה אחרת ולשי' לא סלקי משום דתקיעה חדא לא פסקינן לתרתי משו"ה אפילו לאחת אינו עולה ע"ש ברא"ש באורך וע"ז שפיר הקשה הרשב"א והר"ן דלא גרע מתוקע לשיר ואין קפידא במאי שהושם כוונה אחרת בחצי השני' ונימא שכולה תעלה לסדר ראשון:
אמנם כל זה אי נימא דמצות אינן צריכות כוונה ותוקע לשיר נמי כשר אבל אי נימא כהאי מ"ד דמצות צריכות כוונה לק"מ ובאמת הר"ן ביאר בקושיא הנ"ל דלא קשה אלא למ"ד דמצות אין צריכות כוונה ע"ש (ומאי דכתב שם עוד דכאן גרע משום שכיון למצוה אחרת עיין שם בסוף דבריו שבא להשיג על רמב"ן ומקודם נ' דכאן עדיף ע"ש וכ"כ בפירושו על המשנה דהמתעסק דכוו' מצוה אחרת גרע יותר דאף מ"ד דאין צריכות כוונה מודה בה ע"ש כבר דחו בספר טורי אבן והביא ראיי' ברורה דלאו הכי הוא ממאי דמקשה הש"ס מהיה קורא בתורה על האי מ"ד דמצות אין צריכות כוונה ודילמא שאני התם שיש שם כוונה למצוה אחרת ע"ש באורך מזה):
ועפי"ז נתבאר ענין הירושלמי על הנכון דהנה בגמרא (כט ע"א) יש פלוגתא דתנאי בזה אי מצ"כ אי לא וגם אמוראי פליגי בזה דרבי זירא סובר דהלכה כרבי יוסי דמצות צריכין כוונה ורבה ורבא סברי שם דהלכה כת"ק דרבי יוסי דאין צריכין כוונה ועוד מצינו בכמה מקומות דאמוראים מחולקים במשנתם ובגירסתם של המשנה דמר שונה וגורס כך כל אחד כפי סברתו דסברי להלכה לדינא ובריש עירובין מצינו דרב סובר שם דעיקר טעמא דרבנן דפסלי מעלה מך' אמה הוא משום דילפי מפתחו של היכל ומקשינן שם אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח אלמה תנן אם יש וכו' אינו צריך למעט ומשנינן דבאמת רב אינו שונה המשנה כך אלא שינה צריך למעט ע"ש רק דאנן לא סברי בזה נוב דטעמא דרבנן מהיכל ילפי אלא כמסקנא שם דטעמא דרבנן הוא משום היכרא ע"ש ולכן שונין אנו וגורסין במשנה אינו צריך למעט וכן מצינו דפליגי אם נשנה במשנה כל שדרכו למנות או את שדרכו למנות ועוד פליגי אם נשנה במשנה נטע רבעי או כרם רבעי וכהנה רבות נמצא בש"ס כיוצא בזה:
וזהו ענין פלוגתא דרבי זירא עם הדא אמרה דאיתא שם מקודם והכי פירש הדא אמרה משך בשניה אין בידו אלא אחת כלומר שגורס ושונה כך צורת המשנה רבי אבא בר זבדא בשם ר' זירא שונה בדרך אחר ומ"ד דמצות אין צריכין כוונה הוה שונה דעולה בפשיטות לאחת וכמו שכתב הרשב"א דלא גרע מתוקע לשיר דנמי יוצא להאי מ"ד ושפיר מצטרפין חצי שניה להראשונה אף שהיה בה כוונה אחרת אבל ר' זירא לשיטתו קאי דסובר בסוגיא (ךט ע"א) כר' יוסי דמצות צריכין כוונה לפיכך שונה במשנה כפי סברתי להלכתא וגורס במשנה אפילו אחת אין בידו מהתקיעה המשוכה וכמו שביאר הרא"ש דאינו עולה חצי שניה שכיון בה כונה אחרת לחצי ראשונה ופסוקי ג"כ לא פסקינן א"כ אין כאן כלל תקיעה לא לזו ולא לזו וכבר ביארתי לעיל (סימן ד) דברי הרא"ם שהובא בב"י סימן תק"ץ דמשו"ה אינו די בתקיעה אחת בין הסדרים דתשר"ת לתש"ת משום דס"ל בר"ז דמצות צריכות כוונה ולא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה על תקיעה ראשונה ע"ש באורך א"כ מפורש דדווקא אליבא דר"ז הוה הדין כך אבל אי מצות אין צריכין כוונה לא שייכא כלל הנהו קפידות המבוארים שם מטעמא דלא גרע מתוקע לשיר ועולה בפשיטות לאחת, ובזה ניחא דהרא"ש העתיק רבי אבא בשם רבי זירא אמר וכו' ובירושלמי ליתא לתיבות אמר ע"ש משום דאין זה מימרא דבא לחלוק אלא דר"ז שונה הגירסא כך אמנם לישנא דירושלמי כך הוא תמיד עיין שם אך ראיה ברורה יש לי דאי נימא דדברי ר"ז הוא מימרא או פירוש הי' מהראוי להיות בלשון ירושלמית וכך הל"ל ר"ז אף חדא לית בידי' אלא מוכח דר"ז לישנא דמשנה שונה כך ומעתה לא קשה מה שהקשה הרשב"א והר"ן הביאו הגאון בס"ק י"ז שם דאיך אפשר לפרש דתקיעה זו פסולה לגמרי אפילו מאחת א"כ גם התקיעה והתרועה הראשונה אין לו כמו שפסקו בשו"ע שם סימן ח' ע"ש דתקיעה פסולה פוסלת את כל שלפניו דאפש' באמת ר"ז דשינה אפי' לאח' אינו עולה וגורס במקום תיבות אלא האמור במשנה גורס תי' אפילו ואומר אפילו אחת אין בידו בפשיטות מפרש דמכל הסדר שתקע אפילו אחת אין לו ע"פ סברות הרמב"ן דתקיעה פסולה פוסלת את שלפניה רק אם הוה הדין כהרשב"א דפסולה אינו פוסלת את שלפני' באמת יש לפרש דאפי' אחת אין בידו קאי רק אתקיעה המשיכה לבדה (עוד אפשר דמאמר ר"ז הוה כמו שמצינו בגמרא דילן אם רוצה איזה אמורא לדחותה מהלכתא אומר זו דברי פלוני אבל פלוני חולקים והלכה כמותו הכי נמי קאמר ר"ז זו דברי ת"ק דפליג על ר' יוסי אבל הלכה כר"י ואפילו אחת אין בידו) ולפי"ז לא קשה מעיקרא מה שהקשה הרא"ש וכתב דבגמרא דילן (כח ע"א) דאמרינן שם ולסלוקי בתרתי ומשנינן פסוקי לתרתי וכו' משמע דלחדא בודאי סלקא ע"ש דשם הוה שקלי וטרי' אליבא דרבא דסובר דמצות אין צריכין כוונה כמו דאיתא בהג"א סוף פ' ג' דר"ה ובודאי שונה המשנה דאין בידי אלא אחת ולא אפילו אחת וגם בסוגיא שם (דף כ"ז ע"א) השקלא וטריא כן בחדא לישנא דאפשר סתמא דגמרא הכי סברי להלכה כמו דאיתא בהג"א דא"ז וכמה פוסקים פסקו כן להלכה ועיין בשו"ע אורח חיים סימן ס' אבל סתמא דירושלמי סובר דמצות צריכין כוונה כמו שהביא הרא"ש שם לפיכך מסיק הרא"ש גירסת רבי זירא במשנה דמשך וכו'. ולבוא אל תוכן כוונות הירושלמי במאי דמסיים שם לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית לה רישא נקדים מאי דחקרתי דבר יקר בדיני דתקיעות ובפשט הסוגיא דגמרא (כ"ז ע"א וכ"ח ע"א) אשר לא נתעוררו בזה הקדמונים ויתבאר עפי"ז לנכון גם מאמר ירושלמי שהובא על משנה דשופר מאריך וחצוצרות וכו' דהנה בסוף סי' תקפ"ז ובריש סימן תקפ"ח הביא השו"ע דעת הטור דאם תקע מקצת תקיעה למתעסק או בבור או קודם עלות השחר והאריך אח"כ כשיעור תקיעה בחיוב יצא ובעל העיטור חולק וסובר דלא יצא עיין שם:
ונראה לי ברור דהדין עם בעה"ע ודעת הטור אין לו מקום בפשט הסוגיא כלל דהגמרא מקשה שם על משנה דחצוצרות מן הצדדים ומאריך בשופר למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת כו' וכן מקשינן שם (כח ע"א) לרבה דאמר דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור דיצא למימרא וכו' ת"ש תקע וכו' ומשך כו'. ועתה לסברות הטור דאם היה מאריך אח"כ על שפת הבור בשיעור תקיעה או במשנה דחצוצרות אם היה מאריך אח"כ כשיעור בפשיטות היה יוצא. רק דהגמרא סובר דמאי דאמר שם במשנה דמאריך בשופר ומאי דאמר רבה מקצת על שפת הבור איירי אפילו בלא שיעור תקיעה ומשום הכי מקשי שפיר למימרא וכו' אם כן קשה מאי מקשו הש"ס ממשנה דמשך בשניה כשתיים דאיירינן דיש שם כדי שיעור תקיעה לכל או"א (וכמו שכ' הרא"ש) דנקט כשתיים בלא משנה דחצוצרות ובלא מימרא דרבה היה לו להקשות על משנה דמשך כשתיים. אמאי אינו עולה לתרתי לפום מאי דלא ידע הטעם דפסוקי תקיעה לא פסקינן ומאי שייטא משנה דמשך כשתיים עם משנה דחצוצרות ומימרא דרבה התם הוה עיקר הריעותא דליכא שיעורא דתקיעה והכא איירי שהיה שיעור לכל או"א. וכבר ראיתי שהעיר בזה בספר טורי אבן. והקשה עוד דמצידה תברא איך אפשר לומר דרבה ומשנה דחצוצרות סברי דאפילו לא שמע שיעור יוצא הא נאמרה במשנה (לקמן ל"ב) דיש שיעור לתקיעה עיין שם. ולכאורה היה אפשר לומר שהשיעור אינו לעכב אבל איתא ברש"י (כ"ח) ד"ה דקמנבח דשיעור מעכב ע"ש. ועוד דקדקתי בפשטא דלישנא דהש"ס דלא כהטור מדקאמר המקשה בקושייתו למימרא דכי שמע תחילות תקיעה בלא סוף תקיעה ולא קאמר שמע מקצת דהוה משמע כסברות הטור דאיירינן דלא שמע כל השיעור תקיעה רק מקצתה אבל השתא משמע דשמע כל התקיעה בשלימות בשיעורה כדבעי רק שחסר לו שמועות סופה (ובספר טורי אבן העתיק למימרא דכי שמע מקצת תקיעה וכו' ושלא בדיקדוק העתיק כך עיין שם):
לפיכך נראה ברור דדעת בעה"ע עיקר דאף ששמע שיעור תקיעה אחרי המתעסק או אחרי עלות השחר אינו יוצא וביותר נראה פשוט דלאו דווקא שהיה מקצת תקיעה שלא בדרך חיוב אינו יוצא בה אלא אפילו שתקע התוקע כל התקיעה בתורת חיוב להוציא את עצמו וכל השומעים רק שאחד בא באמצע אף שהתוקע משך בתקיעתו עד שגם זה שמע שיעור מכל מקום אינו יוצא משום דאנן בעינן שישמע כל התקיעה בריה שלימה כמו שהיא נעשית מתחילה ועד סוף מהתוקע ולא ראיתי באחרונים ביאור עיקר הזה רק במהרי"ל מצאתי רמז מזה שכתב בה' שופר הביאו הד"מ סו' סי' תקפ"ט וז"ל יזהרו העם מכיחה וניעה בשעת התקיעה שלא יפסיק משמיע כלל דבעינן שישמע קול שלם ראשו וסופו של כל תקיעה ותקיעה ע"ש משמע מבואר דאינו די בשיעור לבד אלא דבעי שישמע את כל התקיעה קול שלם ארוכה כמו שהיא יוצא מאת התוקע מתחילה ועד סופה בשלימות וטעם הדבר נראה כמו דפסלינן אתרוג החסר וכתב רש"י סוכה (לו ע"ב) והתוספות לד ע"ב) דטעמו משום דכתי' ולקחתם בעינן לקיחה תמה ומשו"ה אף דשיעור אתרוג הוה די כביצה אבל אם היה גדול הרבה ונחסר אף שנשאר בו יותר משיעורו פסול מטעם הנ"ל הכי נמי גבי תקיעה דכתי' ותקעתם והריעותם דרשינן דבעינן תקועה תמה ושלימה ואם נחסר לו קצת מהתקיעה הוה תקיעה חסירה ופסולה אף ששמע עדיין בו שיעור תקיעה וזהו עיקר טעמו של המשנה דמשך כשתיים דאינו עולה בשום אופן לשתיים אף דבאמת יש כאן ב' תקיעות שלימות משום דהמה מחוברין ומצורפין יחד א"כ לא נשמע כל אחת מהן בשלימותן דתקיעה ראשונה נחסרה שמיעות סופה שעיקר סיומה נסתם ומדובקת לתקיעה שניה ולא הוה תקיעה וקול שלם וכן תקיעה שניה לא הוה תקיעה שלימה משום שנחסרה שמיעות תחילתה מחמת שהיא מצורף ומדובקת לתקיעה ראשונה ונקראין שניהם תקיעות חסירות ואנן בעינן ותקעתם תקיעה תמה וזהו בירור כוונות דברי ירושלמי דמסיים על מילתא דרבי זירא וכו' למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סיפא ולא סופה אית לה רישא הן הן הנה הדברים הללו שכתבנו והערנו טעמא של המשנה דברים כהוויתן פירש ראשה של תקיעה שניה לגבי סופה של ראשונה מצטרף מחובר ומדובק וסופה של ראשונה גם כן לראשה של שניה מצורף ומדובק לפיכך נחסרה לראשונה שמיעות סופה ולשניה נחסרה שמיעות תחילות וראש וכנ"ל:
ולפיכך המקשה דלא ידע מסקנא דמשנה דחצוצרות טעמא משום דיהיב דעתיה ורבה איירי בתוקע לנפשיה והוה ס"ד דהמשנה ורבה על ידי שמיעות מקצות השניה לחוד קמכשרי שיש בהו שיעור תקיעה וקמתמה על זה דהוה הענין פשוט לו ממשנה דמשך בשניה דבעינן שמיעות קול שלם ותקיעה חסירה אף ששמע שיעור תקיעה אינו יוצא בה ומשו"ה קאמר למימרא דכי שמעו וכו' בלא סוף וכו' דלא קפדינן אתקיעה תמה ולא דרשינן ותקעתם הא מהאי משנה דמשך מוכח רבותא גדולה דאפי' בשמיעות כל התקיעה כולו רק שנחסר לו שמיעות סיומא של התקיעה או התחלתה ג"כ אינו יוצא בה ומה"ט אינו עולה תקיעה המשוכה לשתיים אף דהוה ממש ב' תקיעות רק שמדובקין זה לזה א"א להיות ראשונה כשירה בפ"ע שנחסר שמיעות סופה והשניה אינו עולה לעצמה שנחסר שמיעות התחלתה ומכש"כ במשנה דחצוצרות ומילתא דרבה שנחסר לו שמיעות מקצת תקיעה דיש לנו לפסול מטעם דבעינן תקיעה תמה ומאי דמתרץ פסוקי תקיעה וכו' בא להחזיק בטעותא דהוה ס"ד מעיקרא דלא בעינא קול שלם ותקיעה תמה ובשמיעות מקצת תקיעה אחרונה לבדה מכשרינן במשנה דחצוצרות ובמילתא דרבה. ומאי דלא סלקי לתרתי במשנה דמשך בה כשניים לא הוה מטעמא דהוה שניהם תקיעות חסירות דזה לא הוה ריעותא כלל דלא קפדינן כלל אתקיעה חמה ולא דרשינן ותקעתם רק מטעמא אחרינא אינו עולה התקיעה המשוכה לשתי תקיעות דזה אינו מן הדין לפסוק תקיעה אחת שתעלה על שני תקיעות ומשו"ה אינו עולה אלא לאחת וענין תירוץ הזה לא נאמרה בש"ס רק בדרך שקלא וטריה כדרך הש"ס לומר בדרך שקלי וטריא אוקימתות דחויות עולה לפום רהיטא עד דדחי ליה ומסיק ואוקמי אמילת' ברירה והכי נמי הדר ומקשי איך אפשר לומר דלא קפדינן אתקיעה תמה אמאי פסלינן בתוקע לתוך הבור ליפוק מקמי דלערבב קלי' ועיין בטורי אבן שנדחק בזה לשיטות בעה"ע דמאי מקשה דילמא ליכא שיעור תקיעה בתחלתה מקמי דנתערב ומסיק דשפיר מקשה משום דנקיט סתמא דמשמע אפילו מאריך הרבה יותר משיעור תקיעה ע"ש באורך ודבריו אינו מובנין כלל דהנה זה ידוע וברור דקול הברה מתאחר קצת שמיעתו ונשמע אחרי העיקר קול אבל זה שראה בחוש דאין נ"מ אם קול העיקר ארוך או קצר ואינו מתאחר ביאות קיל הברה בקול ארוך יותר מבקול קצר אך עיקרא דמילתא נראה לי דמזה נבנה דייק לשיטות רש"י דמפרש דתנא דמשנה דנקיט ג' יבבות הוה רק ג' קולות כל שהוא בעלמא ושיעורו מועט ושיעורו דתנא דברייתא ג' שברים הוה שיעורו ארוך ולפיכך מקשה הש"ס אליבא דתנא דמשנה דשיעורו של תקיעה הוא קצר והוה פסיקא להש"ס דפשיטא דקול הברה מתאחר לבוא כשיעור ג' קולות כל שהוא ויש בוודאי שיעור תקיעה מקמי דערבוב כדאמרינן (בר"ה יג) דלחז"ל קים להו בכל שיעורי ואחרי כל השקלא וטריא הדר בו ממאי דהוה ס"ד ואוקמי אעיקרא דמילתא דזה וודאי דבעינא תקיעה שלימה רק משנה דאצוצרות משו"ה יוצא דיהיב דעתיה ושומע כל הקול שלם ומילתא דרבה איירי נמי דווקא בתוקע ועולה לנפשיה דשומע כל התקיעה תמה ושלימה כשירה ולפי"ז משנה דמשך בה וכו' לא צריכא לטעמא דפסוקי דבלא"ה א"א לעלות לשתיים דבעי' שמיעות קול שלם כמו דהוה אסיק אדעתיה מעיקרא וראיתי בלבוש סימן תק"ץ שכתב שם שמע תחילות תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה אפילו שמע שיעור לא יצא שכיון שהתוקע חשב ותקע הכל לשם תקיעה פסוקי תקיעה לתרתי לא פסקינן:
ולדעתי תקע את עצמו לטעות בתרתי חדא דלפי המסקנא לא צריכא כלל לטעמא דפסוקו אלא עיקר הטעם לפסול בזה ובכיוצא בזה משום דבעינן תקיעה תמה וקול שלם כמו שכתב מהרי"ל ועוד דאנן חזינן דלהאי תרוצא דמתרצינן בש"ס משום פסוקי לא הוה ידע המסקנא דחביב יהיב דעתיה אלא הוה ס"ד להכשיר בשמיעת חצי השניה לחוד אף דלא שמע מקצות ותחילות התקיעה וע"כ מאי דאמר שם פסוקי וכו' עיקר פירושו הוה דתקיעה חדא לא פסקינן להיות עולה וכשירה לשני תקיעות אבל תקיעה חדא אף שלא שמע מקצתה יוצא בה שפיר דאינו עולה על כל פנים רק לאחת וגם על שמע חצי תקיעה בפסול כתב שם טעם אשר בדה מלבו אבל עיקר הטעם הוא כמו שהעלתי וכמו שכתב מהרי"ל דבעינן תקיעה תמה. ועל פי פשט הסוגיא אשר ביארתי לאמיתתה תמצא ברא"ש שדבריו מגומגמין מאוד. ולא נתן ריוח והפרש כלל בין טעם דפסוקי ובין טעם דראש וסוף עיין שם:
אמנם זאת נראה בעליל דיש נ"מ רבתא לדינא אי נימא דטעמא דמשנה דמשך אינו עולה לשתיים הוה מטעם דפסוקי לתרתי אבל תקיעה תמה לא בעי או נימא דטעמא דאינו עולה לשתיים הוה משום דבעינן תקיעה תמה כנ"ל דאי נימא טעמא משום פסוקי לא שייכא בזה כלל פלוגתא מענין מצות צריכין כוונה או לא דאפילו למ"ד מצות צריכין כוונה עכ"פ אחת יש בידו היינו חצי ראשונה שכיון בה להיות פשוטה אחרונה לסדר מלכיות העבר יוצא בה שפיר לתקיעה אחת אף דלהאי מ"ד דמצות צריכין כוונה אי אפשר להצטרף חצי שניה לחצי ראשונה להיות עולה כולה לתקיעה אחת לסדר העבר משום שכיון בה כוונה אחרת (וכמו שכ' הרא"ם הנ"ל). והוה חצי השניה בטילה לגמרי דאינו עולה גם כן לתקיעה לסדר הבא משום פסוקי לתרתי לא פסקינן מכל מקום חצי ראשונה עולה שפיר להכשר מצוה וחצי השניה דומה למתעסק בעלמא אף דלפי זה התקיעה שיעשה מחצי ראשונה הוה תקיעה חסירה שנחסרה שמיעות סוטה כנ"ל לא איכפית לן דלא קפדינן השתא כלל על תקיעה תמה וגם למ"ד דאין צריכין כוונה אינו עולה לתרתי משום פסוקי לתרתי אבל תקיעה חדא סלקא ליה שפיר או שיוצא בחצי ראשונה לבדה כמו דביארנו למאן דאמר דצריכין כוונה עוד יש לומר להאי מאן דאמר מצרפינן גם חצי שניה לראשונה להיות נעשית תקיעה שלימה לעלות כולה כמות שהיא לפשוטה אחרונה מסדר העבר:
אבל לפי המסקנא דיהיב דעתו על שופר גבי חצוצרות ובעי תקיעה תמה וקול שלם וטעם דמשנה דאינו עולה לשתיים ג"כ מהאי טעמא וכנ"ל באריכות דאין כאן שני תקיעות תמות דראשונה לית לה סוף ולשני' לית לה ראש לפי זה יש נ"מ לדינא אי נימא דהלכה דמצות צריכות כוונה או לא דלהאי מ"ד דמצות א"צ כוונה בפשיטות עולה עכ"פ תקיעה זו לאחת אף דמן הדין בעינן תקיעה תמה וקול שלם מ"מ יש לנו לומר דתקיעה זו כולה כמות שהיא בשלימות עולה להיות פשוטה אחרונה לסדר מלכיות העבר. ומאי שכיון בחצי שני' כוונה אחרת אינו מזיק מידי להאי מ"ד ולא גרע מתוקע לשיר כנ"ל באורך מזה אבל למ"ד דמצות צריכו' כוונה א"א להצטרף חצי שני' להראשונה מחמת שכיון בה להיות עולה לפשוטה לפניה לזכרונו' וא"א להיו' נעשה כולה לתקיעה אח' כמ"ש הרא"ם ובחצי תקיעה מהן ג"כ אינו יוצא ידי תקיעה משום דבעינן תקיעה תמה וקול שלם ולא חסירה וא"כ לפ"ז אפילו לאחת אינו עולה תקיעה זו המשוכה. ומה מאוד יומתק עתה פי' ירושלמי הנ"ל דהנה ר"ז לשיטתו שינה וגורס משנתו דאפי' לאח' אינו עולה משום דסובר דמצות צריכות כוונה כנ"ל באורך. וע"ז מסיק הירושלמי למה ראשה גבי סופה לא רישא וכו' כלומר דע"כ טעמו של המשנה דאינו עולה לשתיים הוה משום דליכא כאן ראש וסוף וליכא כאן תקיעה תמה דאי הוה טעמא דמשנה משום פסוקי הי' מהראוי אפילו לר"ז עכ"פ לעלות לאחת כנ"ל ובגמ' דילן דהוה בעי לאוקמי טעמא דפסוקי דלרבה קיימינן (ד' כ"ח ע"א) דסובר א"צ כוונה וגורס ושונה דעולה לאחת (וכן שם ד"ז) להאי מ"ד:
ומעתה לא נפלאתה ולא רחוקה לנו לבוא אל תוכן כוונת ירושלמי הנאמר שם על המשנה דחצוצרות כי נראה לי עיקר דמאי דאיתא שם אמר ר"יוסה (והוא אמורא רב יוסף עיין בסדר הדורות) אקשויי קא מקשי ומירמי קמירמי האי משנה דחצוצרות אהאי דמשך בשניי' והיא אותה קושיא עצמה דמקשינן בש"ס דילן למימרא דשמע תחילות בלא סוף כו' ת"ש משך כו' והכי פירושא הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מהמתעסק יצא דלא בעינן שישמע תקיעה שלימה וקול שלם והדא אמרה משך בשניה וכו' ובכדי דלא נימא לתרץ כאוקימתא דיחויי' דהוה ס"ד בגמ' דילן דטעמא משום פסוקי וענין הוכחה דהביא הש"ס ממשנה דתקע בתוך הבור דלפוק מקמי דלערבב קלא לא פסיק' כל כך דאפשר לומר דאיירי דליכא שיעור תקיעה מקמי עירבוב לפיכך מסיק הש"ס דא"א כלל לפרש טעמא דמשנה משום פסוקי דאנן חזינן דיש פלוגתא איך נשנה משנה זו דמאן דסובר מצות א"צ כוונה שונה וגורס כך ומ"ד דסובר מצות צריכות כוונה שונה וגורם בה אפילו אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וכו' ואפשר דהאי סיומא דלמה ראשה גבי סופה מצטרף אינו מדברי ר"ז אלא הש"ס הוא דמסיק דמדחזינן דפליגי בזה ע"כ מוכח טעמא דמשנה הוא משום תקיעה תמה ולא משום פסוקי תקיעה. ולפיכך שפיר דהאי מ"ד דסובר מצות צריכות כוונה שונה וגורס בה אפילו אחת אין בידו משום דחצי ראשונה היה עולה שפיר לפשוטה אחרונה ממלכיות העבר אבל לית לה סופה דחצי שני' א"א לצרף לה משום כוונה אחרת שיש בה ודומה ממש למי ששמע מקצתה מהמתעסק דראוי לומר דהואיל וחצי של מתעסק אין בה תועלת לעלות למצוה אף חצי שכיון בה למצוה אינו יוצא בה משום דלא הוה תקיעה תמה ולית לה ראש או סוף ונמצא דיוקא דהני תרי משניות סתרי אהדדי וכן איתא בהרבה מקומות כשרומיי מירמי תרי ענייני אהדדי קאמר בהאי לישנא הדא אמרה כך והדא אמרה כך ומסקנא דתירוצו דיהיב דעתי' לא אסיק אדעתי' דהאי מסדר ש"ס ירושלמי כי בכמה יש חלופי עניני' מאיזה תירוצים הנאמרים בש"ס דילן וליתא בירושלמי או איזה תירוצי' הנאמרים בירושלמי וליתא בתלמוד דילן והלבוש בסי' תק"צ כתב שמע תחילות בלא סוף או סוף בלא תחילות אפילו שמע שיעור לא יצא כיון שהתוקע חישב ותקע הכל לשם תקיעה אחת והוא לא שמע אלא חצי לא יצא דפסוקי חדא תקיעה לתרתי לא פסקינן ע"ש ולדעתי תקע עצמו לטעות בתרתי חדא דלפי המסקנ' לא צריכנא כלל לידע טעמא דפסוקי תקיעה אלא הטעם משום דבעינן תקיעה תמה ושמיעות קיל שלם כמהרי"ל הנ"ל ועוד לפי תירוצא דפסוקי דמתרץ שם מוכח דמכשירין שפיר במשנה אפילו לא שמע רק חצי שני' של תקיעה וע"כ דהוי עיקר פירושו דתקיעה חדא לתרתי לא פסקינן להיות לשניים אבל בזה שלא שמע רק חצי ליכא קפידא דהא אינו עולה רק לאחת גם הטעם מה דכתב לפסול בחצי בדה מלבו ועיקר הטעם כמהרי"ל דבעינן קיל שלם וגם דברי הרא"ש צ"ע ע"פ פירושו הנ"ל: