אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה יד

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה יד

אה"ע - תשובה יג

בדבר השאלה אשר נשאול נשאל דוד בעסק יבמה אחת מעי' ליפנישאק אשר בעל' שבק חיים לכל חי והיא נישארה זקוקה ליבם קטון והענין הוא שהבעל היה בעת הנישואין בן אחד עשר שנה ונעשה קטטה בין הזוג וקוד"בר בר מצוה נתקרבו כערך חודש ימים ונתעכבו יחד עד אחרי בר מצוה ג"כ כערך חודש ימים מר ואח"ז נתפרדו עבור קטטה בערך יותר משנה והלך לעולמו ואחרי מותו העידו מתעסקי הח"ק שבדקיהו ולא מצאו באותו מקום לא שערות ולא גומות והאשה אומרת שלא קרב אליה אחרי בר מצוה רק בתולים נמצא לה קודם גדלות והנה לא עלי דבר המשפט כי משפט הזה לאלהים לקדושים אשר בארץ המה אשר כבר הורו הזקני' ובעלי תריסין אשר נשאלה שאלה כזו בשנת תקמ"ב לפני בעל המחבר בית אפרים כמבואר בשו"ת לאבן עזר שהאריך בעצמו בהיתרא שם בסימן מ"א ועוד הציע הדבר לפני חכמי אשכנז ה"ה הגאון בעל שאגות אריה דק"ק מיץ ולהגאון מברלין ולבעל נודע ביהודא ולשארי גאונים מפורסמים וגם עם הגאון מוולאזין עסק דברים בזה אשר הרבה דברי גאונים הללו העתיקם בית אפרים בספרו אחת לאחת ונימנו וגמרו להיתרא בעסק הזה וגאונים הללו צללו במים אדירים בים התלמוד אשר כל רז לא נעלם מהם ולא נעדר דבר מהם אף שתלמיד וותיק עתיד לחדש ות"ל הרבה דברים אשר רעיוני על משכבי סליקו מצאתי משמע מוצא מידי משמע ומשמע ומפורש בדבריהם וכמעט לא נשאר לחדש אפי' כמעלי תעלא מבי כרבא אמנם אמינא אין מדרש בלא חידוש ואמרתי להעלות את אשר נתחדש לפני להעדיף כחא דהתירא בהאי איתתא בעסק הזה:

והגאון שאגת ארי' ובעל בית אפרים קבעו עיקר יסוד ההיתר ע"פ המבואר בסי' ל"א סעיף ה' באחרונים דמאי דאסרינן בשהגדיל עמה ואמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה מ"מ לא הוה רק ספק מקודשת ודלא כר"ן דחשבי לוודאי קדושין וז"ל הגאון ממיץ ועכשיו נבוא להתירא דאיתתא דא שיש לפנינו ספק ספיקא ספק אם היה כאן עדי יחד דהיינו ב' עדים כשרים שראו ביחד כשנתייחדו והם ראו להעדים ועדים ראו אותם ושהו עדים כשיעור ביאה. ואת"ל שהיה שם עדים פעם אחת כדין אכתי איכא ספק שמא לא נבעלה וכדברי רמב"ם ושארי פוסקים דע"י יחוד ליכא אלא ספק ודלא כהר"ן ועוד מאריך שם שס"ס הנ"ל מתהפך הוא ע"ש ובעל בית אפרים צירף לזה עוד נאמנות האשה שאומרת לא נבעלתי בגדלות וגם בעל נודע ביהודא קבע יסוד התירא ע"פ אופנים הללו ובעסק ספק שמא לא הביא סימנים לא חקרו חכמים הנ"ל. וידוע אשר הדבר מוסכם ומבואר ברמב"ם פ' ב' מאישות ובכמה מקומות מפורש זאת בתלמוד דאף בנעשה בר מצוה בשנים מ"מ אין השנים מוציאין אותו מקטנות ועיקר ושורש המעתיקו מן קטנות לגדלות המה סימני שערות ולפיכך אם היה הדבר ברור שלא הביא עדיין סימנים אין עליו דין גדלות כלל אף שנעשה בר מצוה משנים וא"כ נידון דידן יש לנו לקבוע עוד יסוד היתר דיש ספק אם הביא סימני שערות ובפרט שבדקוהו אחרי מותו ולא מצאו אף שידוע שאפשר סימנים עשויות להשתנות אחרי מיתה כדאית' (בב"ב קנ"ד) במעש' דבני ברק עכ"פ מידי ספיק' לא נפקי ויש להצטרפו לשארי ספיקא להכריע בדבר להתיר וראיתי בס' בית מאיר סי' מ"ג שדוחה עסק ההיתר של תורת יקותיאל בתשובה שהביא שם בסוף ספרו להתיר ומסיים בעל בית מאיר אמנם אם לא נמצא שערו"יש יסוד גדול להתיר כי זהו עיקר ויסוד בדבר הזה ע"ש ובעל תורת יקותיאל לא חקר בענין שערות כי נראה במעשה שלו כבר היו נמצאים סימנים והנה בעל בית אפרים ושאגות ארי' לא חקרו ג"כ בספק שערות ואמינא דאפשר שכבר נמצאו סימנים באותו ענין ואולם ראיתי בתשובת הגאון מברלין העתיקו בס' בית אפרים שם סי' מ"ג חקר מזה הרבה וז"ל הגאון הנ"ל ובענין הסימנים אשר נקטו להו מעלתם בפשיטות ולא רצו להעמיד בזה כלל מכח דברי שארי הגאון בעל נודע ביהודה סי' מ"א ולדידי איכא למהוי בה טובא כו' ע"ש שהאריך בזה: והענין הוא שבעל נו"ב שם החליט הדבר דחזקה דרבא שאמר שם בפ' יוצא דופן (דף מ"ו ע"א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים האי חזקה אלימתא היא עד מאד ועדיפא מרובא והוכיח זאת מדברי התוס' דב"ב פ' מי שמת (דף קנד) סוף ד"ה ועוד סימנים שהקשו שם למה יש לנו לומר שהוא קטן הואיל והגיע לכלל שנותיו חזקה שהביא סימנים כמו דאמר רבא דחזקה הביא סימני' ע"ש ואנן קיי"ל דע"פ רובא אין מוציאין ממון וע"פ חזקה דרבא כתבו התו' דהלקוחות יש להוציא הנכסים מהיורשים מסתמא בהאי חזקה אלימתא וקרובה לוודאי דאף ממון יש לנו להוציא על ידה וא"כ אין לנו לעשות מעסק סימנים ענין ספק כלל להצטרפו לס"ס ע"ש ובאמת דבר הזה מבואר לכלל גמור אצל הפוסקים דכל דבר לא שכיח לא מצטרפין לס"ס וזה מבואר בר"ן פ"ק דכתובות דמשו"ה אין מתירין באשת כהן מטעם ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא מוכת עץ דמוכת עץ לא שכיח ע"ש והביא ראיה לזה מהירושלמי וכן הביא המגיד פרק י"ח מאיסו' ביאה ובתשו' רשב"א סי' ת"א והמשנה למלך הביאו פ' י"א מאישות ועיין בפר"ח דכללי ס"ס סי' י"ג סעי' י"ח ע"ש [והפני יהושע לכתובות (דף ט) חקר דברים על כלל הזה ע"ס ואני מצאתי ראיי' ברורה לזה מריש פ' האשה בתרא דפליג שם ת"ק עם ר' יהושע ביצאתה חמותה מליאה והארכתי בזה באיזה קונ' דטעמא דת"ק דאינו חוששת ע"כ הוא משום דסובר דנפלים לא שכיחא כלל ומשו"ה לא מצטרף למחצה נקיבות ור' יהושע סובר דנפלים הוה מיעוט השקול ככולהו מיעוטי ומשו"ה מצטרף למחצה נקבות ואין כאן מקומו להאריך] וא"כ הואיל וחזקה דרבא עדיפא מרובא הוה האי מיעוטא שאינן מביאין אחר שהגיעו לשנים מיעוטא דלא שכיחא ואינו מצטרף לס"ס כנ"ל ממוכת עץ:

והגאון מברלין כתב בתשוב' הנ"ל דמצא בספר ראנ"ח ובס' מחנה אפרים שהיה בזמן המל"מ ככל הדברים שהעלה נו"ב הנ"ל וגם ראיה בתשובת הגאון מבלא"ד הובא בס' בית אפרים סי' ק"ל ג"כ כך ואולם כל החכמים כולם כאחד חקרו על הדבר הזה דלפי דחזקה אלימתא היא אפילו מרובא קשה אמאי מסקנא דתלמודא שם על מילתא דרבא דלא אמרה רק למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה אמאי לא סמכינן על חזקה זו אפילו לחליצה וענו כל חכמים הללו לתרץ זאת ומטו בה ממקום גביה ה"ה הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו ריש חולין דאפילו היכא דאיכא רובא לא סמכינן היכא דאיכא לברורי ובעינן לברורי ע"ש דרמב"ן ורשב"א כתבו כך לענין בדיקת השוחט דלא סמכינן על רוב מצוין היכא דאיכא לברורי והביא שם ראיה מחזקה דרבא דמסיק דלחליצה בעי בדיקה אלמא דבמקו' דאיכא לברר לא סמכינן ע"ש. ויפה השיב בעל בית אפרים להרב מוולאזין שם בסי' מ"ז על מה שכתב הרב הנ"ל ותמהני שלא זכינו לשום פוסק קמאי ובתראי שיבאר לנו טעמא דלחליצה בעי בדיקה וכ' עליו בית אפרים וז"ל ונפלאתי על זה שהרי הדבר מבואר ברמב"ן וברשב"א ריש חולין וכ"כ הט"ז ריש סי' קנ"ה וכן ביאר בתשובת נודע ביהודא עכ"ל:

אמנם ת"ל מצאתי תלמוד ערוך שלא כדברי חכמים הנ"ל והוא בריש פ' בא סימן דאמרינן שם דקתני במשנה לישנא יתירא אע"פ שאי אפשר כו' דאי לא הוה נקט הכי ה"א רוב נשים עליון אתי ברישא ולא כל נשים ורבנן לטעמייהו דאזלי בתר רובא ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והני מילי בסתמא כו' ע"ש ברש"י ד"ה אימא מודו כו' א"כ מפורש הדבר בפשיטות דמשום רובא לחודא יש לנו מקום להתיר לחלוץ ולא מצרכינן בדיקה ולומר דכאן דאפשר לברורי לא מועיל כלל רובא ומכל שכן האי חזקה דרבא לפי מה שרצו חכמים לקבוע ע"פ תוס' דב"ב קנ"ד דעדיפא מרובא היה מהראוי להתיר לחלוץ בלא בירור כמו רובא דעליון אתי ברישא דמתירין לחלוץ בלא בירור ודוחק לומר דהתם איירינן בגוונא דא"א לבדוק ולברר דזה דוחק ועוד דלפי זה קשה למאי מסיק שם תלמודא וה"מ בסתמא כו' הוה ליה לאסוקי ה"מ היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר צריך לבדוק אלא ע"כ דאפילו באפשר לא מצריכין לבדוק:

וגם זה אין לומר דהאי ענינא דבמקום אפשר לברורי לא סמכינן ארובא איקבעא לחומרא בימי אמוראים ובזמן המשנה בימי התנאים עדיין לא קבעו חומרא זאת ומשו"ה שפיר היו מתירין רבנן ע"פ רובא דעליון אתי ברישא בלי בירור ור"מ פליג וחייש למיעוטא ואנן הוא דמחמירין כר"מ לחוש למיעוט באפשר לברורי ובלא אפשר פסקינן כרבנן אי אפשר לומר כן דהא מצינו בריש פ' בא סימן אמרינן דר' יהודא סובר חזקה דרבא ומ"מ לחליצה בעי בדיקה ע"ש מוכח דאף בימי התנאים היו מצריכין בדיקה לחליצה ובהגיע קונ' זה להרב הג' מ' אבלי מפאסוול כתב אלי דמדר' יהודה אין ראייה דר"י לטעמי' דסבר עד שירבה השחור על הלבן וא"כ בדיקה קלה מאוד בלי טרחא כלל הוא ודמיא להאי דאית' ריש פסחים אי איתא למשכיר קמן צריכין למשייליה אף דחזקתו בדוק משום דליכא טרחא כלל אבל רבנן דמתירין בריש ב"ס משום עליון אתי בריש' ברוב נשים ולא צריכא בדיקה לא סברי כר"י אלא שארי שיעורים המבוארים במשנה בפלוגת' דר"ע ור' ישמעאל עכ"ל. ואני השבתי לו דכבר פסקה המשנ' למלך פ' ב' מאישות דאף ר"י לא אמרה אלא למיאונין אבל לחליצה ושארי עניני לא פליג על שיעורי דר"ע ור' ישמעאל ע"ש באורך מזה ועוד דרמב"ן ורשב"א חקרו דבר הזה על משנה בריש חולין ע"ש. משמע שבימי המשנה כבר הוקבע דבר הזה דלא סמכינן ארובא באפשר לברורי:

ואף זאת אין לומר דמשו"ה היינו אומרים בסוגיא דריש בא סימן להתיר לחלוץ ע"י רובא דעליון אתי ברישא בלא בדיקה משום שיש לנו תרי רובא היינו חזקה דרבא ועוד רובא דעליון אתי ברישא. אבל היכא דליכא רק חד רובא צריכין לברורי גם זה אינו דלפי מאי דנימא דאיכא התם תרי רובא ממילא לא נשאר לנו אלא מיעוטא דמיעוטא ומבואר בריש גיטין דאף דר"מ חייש למיעוטי אבל למיעוטא דמיעוטא לא חייש ע"ש, וא"כ קשה איך הוה בעי תלמודא לאוקמי פלוגתא דרבנן ור"מ דרבנן לטעמייהו ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא הא ליכא כאן אלא מיעוטא דמיעוטא דאף ר' מאיר לא חש עלה:

והנה בהשקפה ראשונה אמרתי לדחות סברות החכמים הנ"ל מהא מילתא גופיה דלסברות חכמים הנ"ל דחזקה דרבא אלימא היא ועדיפא אפילו מרובא א"כ קשה דנחזי אנן האי ענינא דבא עליון לפי מה דקיל"ן תוך הפרק אינן מועילים סימנים וע"כ איירינן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא וא"כ היאך הוה בעי לאוקמי תלמודא דרוב נשים עליון אתי ברישא ור"מ לטעמיה דחייש למעוטא הא כאן הוה תרי רובא ונישאר מעוטא דמעוטא דלא חייש לה אפי' לר' מאיר ואולם אפשר לומר דמשנה איירי התם דלא ידוע לנו כלל מספר שנותיה וא"כ ליכא חזקה דרבא ומתירין ע"פ רוב עליון אתי ברישא אך המגיד בפ' ב' מאישות כתב בשם הרמב"ן כשאינו ידוע לנו שנותיה אין מועילים סימנים וכן פסק הרמ"א בשו"ע סימן קנ"ה ע"ש א"כ ע"כ איירינן שם שידוע לנו שני גדלות דאל"כ לא מועילים כלל סימנים הן אמת לפי דברי הרא"ה בחידושיו שכ' דאף דסימן תחתון אפשר להיות קודם הפרק אבל סימן עליון אינו אפשר להיות רק אחר הפרק א"כ באפשרי לפרש המשנה דאיירי כשלא נודע מספר שנותיה אבל הר"ן בחידושיו חולק ע"ז העתיקם בסדרי טהרה ע"ש ועוד לפי שיטות הרא"ה מ"מ קשה דהואיל ולדידיה עליון הוה סימן דבודאי מלאו שנותיה אם כן בודאי יש לה חזקה דרבא אף בלא נודע שנותיה והדרא קושיא לדוכתיה הרי יש כאן תרי רובא ואמאי פליג כאן ר"מ. אמנם אחרי העיון יש לסתור כל זה דמ"מ יש לומר דהנהו חכמים דקבעו לומר דחזקה דרבא אלימתא הא מוקי לה למשנה בעליון אתיא ברישא בשלא נודע מספר שנותיה ושפיר פליג ר"מ דליכא כאן תרי רובא ולא קשה מדברי רמב"ן הנ"ל דסימנים אינו מועילים בספק שנים דבאמת הרמב"ן שיטתו דפשיט לו דלא אלימא חזקה דרבא היינו שנים בספק סימנים וה"ה לסימנים בספק שנים אינו מועילים וכן היא שיטות רש"י בקדושין (דף ס"ג ע"ב) וכן הסכים עמו ר"י בעל התוספות בשיטה ראשונה אשר הובא שם אבל שיטה אחרת הביא שם התוספות בשם ר"י דהן שנים מועילים בלא סימנים והן סימנים מועילים בספק שנים ע"ש באריכות ולפנינו יתבאר הדבר. ואם כן כל הנהו חכמים דקבעי לומר דחזקה דרבא אלימתא ועדיפא מרובא בפשיטות דאינהו מיגרר גרירי בתר שיטה שניה של ר"י הנ"ל דמועיל חדא מינייהו או שנים או סימנים ודלא כרמב"ן הנ"ל אם כן אפשר דמשנה איירי באינו ידוע שנותיה רק אמרי' רוב נשים עליון אתיא ברישא ויש לה סימנים ומתירין בסימנים לחודא כשיטות ר"י הנ"ל:

עוד אפשר לסתור חקירה זאת ולומר דאיירינן דידוע מספר שנותיה ומכל מקום ליכא שם חזקה דרבא משום שבדקו אותו מכבר פעם אחת ולא נמצא שערות דאזדא מינה תו חזקה דרבא וכה"ג כתבו התוספות ב"ב פ' מי שמת (דף קנ"ד) סוד"ה ועוד סימנים ע"ש ואולם תירוץ הראשון יותר נכון כי לפי הנראה דוחק לאוקמי סתמא דמשנה דאיירי בבדקו מכבר ולא נמצא הואיל ולא פירשה המשנה זאת:

ועוד אפשר לומר ולחקור דבכה"ג לא הוה מועיל האי רובא דעליון אתי ברישא אחרי דנימא בפשיטות דחזקה דרבא אלימתא ועדיפא מרובא היינו דרוב נשים שהגיעו לשנים יש להם סימנים ואשה זו אשר בדקוה ולא נמצא לה סימנים ממילא אשה זאת מוצאת מרוב נשים ואיקבעה בין מיעוטא אפשר דאף רוב עליון לא מהני אצלה הואיל וראינו שאין רובא דחזקה דרבא הועיל לה בפשיטות יש לנו לומר דאף האי רובא דרוב עליון אינו מועיל הואיל וכבר איתרעא האי איתתא דלאו מרובא היא אלא ממיעוט ויש להסמיך הדבר ע"פ האמור בבכורות מ"ב ע"ב הואיל ואישתני אשתני ואין להאריך יותר בזה:

ולכאורה אפשר להחזיק מאי דתירצתי לעיל דמשו"ה סמכינן שם ארובא דעליון משום דאיירי שם שידוע מספר שנותיה וא"כ תרי רובא בצירוף חזקה דרבא כנ"ל ומה שהקשינו לפי"ז אמאי מחמיר ר"מ הואיל ואיכא תרי רובא אפשר דמשום דאיכא לברורי מחמיר ר"מ דתרי רובא לר"מ הוה כמו חד מיעוטא לרבנן ופשוט וחקרתי ראיה לדבר הזה דע"כ מוכח דר"מ מחמיר שם אפילו בתרי רובא דהא רבי מאיר אומר שם במשנה דלא חולצת ולא מתייבמת ומאי דאוסר חליצה משום דאיש כתיב בפרשה אבל מאי דאוסר לייבם הוא משום דר"מ חייש למיעוטא שמא תמצא איילונית וא"כ כשיש כאן עוד רובא דעליון אתי ברישא איכא תרי רובא ומ"מ חייש ר"מ ומוכח דר"מ מחמיר אפילו בדאיכא תרי רובא א"כ אפשר לומר כך דרבנן דאזלי בכל מקום בתר רובא ולא חיישי למיעוטא סברי דבאיכא לברורי חיישינן בחד רובא ובתרי לא צריכא לברורי כלל ור"מ דחייש למיעוטא בחד רובא ובתרי רובא לא חייש אבל בדאיכא לברורי חייש אפילו בתרי רובא וא"כ היה ניחא הכל אד מכל מקום דוחק לומר כך דעיקר טעמא דרבנן דמתירין ברוב עליון בלא בדיקה הוא בצירוף חזקה היה מהראוי להיות מבואר זאת במשנה ענין חזקה דרבא ובמשנה משמע דמשום רובא דעליון לחודא מתירין לחלוץ ועוד התינח לאינהו אמוראי דסברי דתוך הזמן כלפני הזמן א"כ אפשר דממילא משמע דמשנה איירי באחרי זמן דאיכא חזקה דרבא אבל לר' יוחנן ואינך אמוראי דסברי דתוך הזמן כלאחר זמן א"כ לא פסיקא לן ענין המבואר שם במשנה דבא סימן דאפשר דאיירי תוך הזמן וליכא עדיין חזקה דרבא כלל: עכ"פ נתבאר הטיב דמוכח מריש בא סימן דמשום רוב עליון מתירין לחלוץ מסתמא לא שייכי כלל ענין דאיכא לברורי בהא מילתא מטעמים שאברר בעז"ה וממילא יש לנו לפרש ולומר דמעיקרא דהוה בעי לאוקמי חזקה דרבא אפי' לחליצה משום דהוה ס"ד דחזקה דרבא חזקה טובה ואלימא משו"ה בפשיטות ראוי לומר דאפילו לחליצה מהני ולברורי לא בעינן היכא דאיכא רובא או חזקה ומאי דמסיק לבסוף דחזקה דמילתא דרבא לא נאמרה אלא למיאון אבל לחליצה לא מהני עד כאן הוא מטעם דסברינן למסקנא דחזקה דרבא לאו חזקה גמורה היא כלל כשארי חזקות אלא לחומרא בעלמא איקבעא:

ובאמת אמרתי לחקור לסברות החכמים הנזכרים דיסדו לפרש דבגוף ענין חזקה לא פליג המסקנא על אוקימתא דמעיקרא ואף להמסקנא החזקה אלימתא היא רק טעמא דבעינן בדיקה משום אפשר לברורי א"כ קשה טובא באיזה סברא פליגא האי מסקנא על אוקימתא קמייתא וקשה מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר הואיל והדבר הזה לכלל מונח אצל הפוסקים דבאפשר לברורי לא סמכינן ארובא או חזקה כמו שהאריכו לפרש כל הפוסקים עיקר הזה במשנה דריש חולין וכן כ' הרא"ש בריש חולין ע"ש איך הוה בעי כלל מעיקרא לאוקמי מילתא דרבא דאפילו לחליצה לא בעי בדיקה אמאי לו יהיה דהוה סלקא דעתך דחזקה אלימתא היא מ"מ בפשיטות דצריכה בדיקה משום אפשר לברורי הואיל ואיתא קמן:

אשר מכל זה נראה ברור דבהאי עניני לא שייכי כלל ענין דבעי לברורי אף דבשארי איסורי בעינן לברורי אפילו במקום דאיכא רובא הכא לא בעינן. ובזה יתורץ דיקדוק נכון מה שהקשה בעל נ"ב סימן ס"א לפי מה דבעי לאוקמי מעיקרא דרבא אמרה האי חזקה לחליצה למה נקט קטנה ולא קטן דהא חז"ל עפ"י רוב בלשון זכר דברו בשלמא למסקנא דלמיאון אמר רבא ניחא ע"ש ואני מצאתי דמקשה תלמודא כה"ג בפ' מי שמת דף קנ"ה ע"ב ע"ש ותמהתי דלא הביא הנ"ב ראיה זו. ולבוא אל הענין נעריך דברים אשר מצאתי דוגמא לדבר הזה בענין לברורי במקום דאיכא ספק ספיקא אשר מבואר ברמ"א סוס"י ק"י דאף ע"פ שאפשר לברר ע"י בדיקה אין לחוש ע"ש והש"ך שם ס"ק ס"ו הביא דרשב"א בחידושיו פרק אלו טריפות חולק על זה וסובר דבעינן לברורי דרשב"א הקשה שם בעל ארי ואינהו מקרקרי מ"ט אסרינן הא יש ס"ס שמא לא נדרם זה ואת"ל נדרם אפשר לא נדרס נגד החלל ע"ש ומתרץ כיון שאפשר לברר הדבר ע"י בדיקה לא שרינן מטעם ס"ס וצריכה בדיקה ע"ש. ומסיים הש"ך דסמ"ג ומרדכי ברואה דם מחמת תשמיש כתבו דלא צריכה בדיקת שפופרת משום דיש התם ס"ס אלמא דאינהו פליגא אדרשב"א הנ"ל ע"ש באורך והנ"ב סי' נ"ז וכן העלה בחוות דעת בכללי ס"ס שלו דליכא פלוגתא בין הרשב"א וסמ"ג דדווקא במקום שיתבררו שני הספיקות חייב לברר ומשו"ה בדין דרשב"א בעסק דרוסה אם נבדוק ונמצא המקום שדרס עמדנו על ב' הספיקות על בוריו שזה נדרס ונגד החלל נדרס משא"כ גבי שפופרת דאף שיתברר ע"י הבדיקה דמן המקור הוא מ"מ עדיין ספק השני נשאר בלא ברור דשמא אין כל האצבעות שוות ואף דעכשיו עיקר ההיתר מטעם ס"ס ואחרי הבירור שלא יהיה נשאר רק ספק אחד ממילא אזלינן לחומרא מ"מ הואיל ועתה שלא עמדנו על הבירור יש לפנינו ס"ס אין אנו אחראין כלל לברר עיין בנ"ב באריכות ומילי דמסתברים המה ועפי"ז מצאתי לדחות מה שהעלה שם בנ"ב סימן נ"ז וכן כ' הגאון החסיד זלה"ה מווילנא בשו"ע שלו להוכיח דהרא"ש פליג ארשב"א וסובר דבס"ס אין צריכין לברר ממאי דכתב הרא"ש פ' אין מעמידין סימן ל"ה להקשות אמאי מתירין סתם כלי עובדי כוכבים מטעם ס"ס הא אפשר לברר ע"י קפילא ותירץ כיון דיש ס"ס לא הטריחו חכמים להטעימו בקפילא אף שיתברר ב' הספיקות על בוריו ני אולי יטעום עובדי כוכבים טעם משובח יתברר שהוא בן יומא ונשתמש בדבר שנותן טעם לשבח ש"מ דרא"ש סובר דלא צריכא לברורי במקום ס"ס ע"ש:

ולי נראה דמהתם אין ראיה כלל דקפילא אינו נקרא בירור גמור כלל ועיין בסימן צ"ח דמבואר שם או קפילא או מסל"ת ועיקר הדבר שמתירין ע"י טלא אומן דאמרינן חזקה אומן לא מרע אומנתו או מסל"ת דאמרינן קרוב יותר דלא משקר והרבה דברים נאמר בש"ך ריש סימן צ"ח ובכל האחרונים מ"ט מועיל קפילא ע"ש ועכ"פ לא מיקרי בירור הדבר על בוריו הואיל ואף ע"י אמירת הקפילא עדיין אין הדבר ברור אלא על פי חזקה דאומן לא מרעא אומנתו קאתינן עלה והשתא נמי איכא ס"ס לא שייכי כלל עסק בירור התם ודווקא כשיש לנו לברר בעצמנו ובמעשה ידינו אז חייבין לברר אבל לא בכהא"ג דלא נעשה עדיין הדבר על בוריו. וביותר איתא בסי' ט"ז בענין אותו ואת בנו דאף מסל"ת אינו נאמן לאסור ע"ש סעיף י"א וא"כ במקום שיש ס"ס להתיר אפשר אין כח לו שיטעמנו במסל"ת לאסור וסברא זו יש ללמוד בק"ו ממאי דכתבתי לעיל דבמקום דלא יתברר רק ספק אחד אינו חייבין לברר מכש"כ כאן דלא מיקרי בירור כלל על פיו:

וידוע שאצל הפוסקים ענין רוב וס"ס בחד דינא מתדיינא וא"כ בפשיטות ראוי לומר דאף דמסקי הפוסקים דאפילו במקום רובא בעינן לברורי אין אנו אחראין לברר אלא דבמקום שיש בידנו להעמיד הדבר על בוריו בבירור גמור אבל לא במקום דאין הבירור על בוריו דהתם אין אנו אחראין לברר כלל:

ומעתה נחזי אנן לפי הנתבאר לא יתכן כלל עסק דאפשר לברורי גבי קטנה שהגיע למספר שנותיה דאי נימא דחזקה דרבא חזקה אלימתא ועדיפא מרובא מהראוי להתיר אפילו לחליצה ולא שייכי אפשר לברר התם הואיל ואנשים אי אפשר לבודקה כי אין דרך אנשים ודרך גבר בעלמה וממילא דבדיקות נקיבות נעשה רק ע"פ נשים וידוע שאין שום עדות ברורה מעיקר הדין על פי נשים כמבואר בב"י ח"מ סוס"י ל"ה בשם רמב"ם ורשב"א ע"ש וגם זאת ידוע שהרב' נשים לא עדיפי מעד א' ודינא דעד א' מבורר סי' קכ"ז סעי' ג' דנאמן באיסורין להתיר ולא לאסור ע"ש וכן הוא בתוספות קדושין (דף ס"ו ע"ש). ולפי"ז נכון מאוד שם בריש פרק בא סימן בענין רובא דעליון אתי ברישא דאמרי' דהוה מתירין לחלוץ משום האי רובא ולא קשה מענין צריכה לברורי דהואיל והבדיקה ע"פ נשים לא נעשה לפנינו הדבר על בוריו בבירור גמור ודוקא אם היה בידינו לעשות בירור ע"י אנשים מיקרי בירור גמור דשני אנשים הוה עדות ברורה בכל משא"כ התם דאין בידינו לברר רק ע"פ נשים לא מיקרי בירור גמור ואין אנו אחראין לבררו כלל דוגמא במקום דא"א לברר רק ספק א' וספק השני יהיה נשאר בספיקו דפטור מלבררו או טעימות קפילא דלא מצריכין בסתם כלי דמתירין משום ס"ס ולא קשה ארשב"א דמצריך בד קה במקום ס"ס וע"כ משום דלא מיקרי בירור כנ"ל כן בירור נשים נמי דכוותיה היא. דמסל"ת מבואר בסי' ט"ז דאין נאמן רק להתיר אבל לא לאסור ועיין בש"ך ס"ק כ"ד שציין הדבר לסי' קכ"ז דגבי עד א' נמי הוה הדין כך ועדות נשים נמי דכוותיה דלא עדיפא מעד אחד דאין נאמנים רק להתיר ולא לאסור ומשו"ה התם דאיכא רוב עליון אתי ברישא ואיתחזק התירא ע"פ רוב הזה לא מיקרי ברור כלל ע"פ הנשים ואפשר שאף יבדקו לא אסרינן על ידם כמו בעד אחד שאין יכול לאסור וכמו מסל"ת ואף דאפשר שנחקור שיהיה נאסר על פי אמירות ובדיקות הנשים אבל על כל פנים אין קביעות איסורם ברור לנו רק קביעות ספק איקבע לנו ואין אנו אחראין לעשות ספק כנ"ל:

וביותר יש לומר שיש עסק טרחא בבדיקה זו בפרט להנהו פוסקים דמפרשי אחת בגבה ואחת בכריסה קאי על כל הגוף וידוע מה שכ' התוספות ריש פסחים בשם ירושלמי דנשים עצלניות הן ואין נאמנים בדבר שיש בו טורח והש"ך הביא דברי התוספות הללו בסימן קכ"ז ס"ק למ"ד ע"ש וא"כ בפשיטות ראוי לומר דאף דהצריכו לבדוק ע"י נשים ויאמרו לנו שלא מצאו סימנים אין כאן בירור כלל דאפשר מחמת עצלותם לא בדקו יפה מכף רגל ועד ראש ויש ללמוד דבר הזה בק"ו דהא להתיר ילפי הפוסקים מוספרה לה דנאמנת מכל מקום אמרי' דבמקום דשייך עצלות אין נאמנות מכש"כ לאסור דמפורש בסימן קכ"ז סעיף ג' שם דאין ע"א נאמן דקרא דוספרה לא קאי רק להתיר ולא לאסור פשיטא דבמקום עצלות אין אשה נאמנת בזה דאפשר לא יבדקו שפיר כל צרכן ומצאתי סעד לדברי ברש"י פרק בא סימן (דף מח) ע"ב בד"ה ואי בעית כו' דמפרש דחשש בנשים דילמא לא בדקי שפיר עיין שם משמע דלא חשידי לשקר רק דאפשר לא בדקו יפה ומטעי קטעי ע"ש:

עפי"ז ניחא מאוד שם בסוגיא דמעיקרא דהוה בעי לאוקמי דרבא אמר למילתא דחזקה אפילו לחליצה משום דהוה סובר דחזקה אלימתא היא ומשו"ה מהני אפילו לחליצה ושפיר דנקט רבא דוקא קטנה אף דלענין חליצה הוה מצי נקט קטון כמו שדקדק נו"ב דיש לומר דגבי קטן אף דחזקה חזקה טובה מ"מ קיל"ן דבדאיכא לברורי לא סמכינן א"כ ממילא לא מהני החזקה וצריך בדיקה על פי אנשים כשרים להעיד ואפשר למיקם על בוריו של דבר בבירור גמור ודייק רבא במילתיה למינקט קטנה דהתם סמכינן שפיר על חזקה דלא שייך לברורי התם:

ולמסקנא דמסיק רבא לא אמר חזקה שלו לחליצה ולחליצה בעי בדיקה ע"כ משום דהחזקה לאו חזקה גמורה ומשו"ה לא מהני לחליצה. ובזה מבואר מאי דאיתא שם אלא לעולם בלא בדיקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון כו' ולפום רהיטא מאי דקאמר ולענין חליצה חיישינן שפת יתר הוא והיה די במאי דקא מסיים שם כי קאמר רבא כו' אבל לחליצה בעי בדיקה והלא תראה דרש"י הקפיד והזהיר על גרסא זו וכתב ולענין חליצה חיישינן גרסינן ע"ש דאפשר היה עולה על הדעת דלאו גירסא דדווקא הוא דכפי הנראה כולו מיותר לפיכך כ' רש"י דהא גירסא דווקנית והנראה דאי לא הוה נקיט תלמודא דלענין חליצה חיישינן אלא כדמסיים שם כי קאמר כו' היה מקום לטעות כסברות החכמים הללו דלחליצה בעי בדיקה ומשום אפשר לברורי קאתינן עלה אבל עדיין סובר רבא דהחזקה חזקה גמורה ואלימא היא. לכן מפרש תלמודא דלאו הכי הוא אלא השתא במסקנא נאיד ממאי דס"ד מעיקרא דהחזקה גמורה היא שבפשיטות ראויה להועיל אפילו לחליצה אלא השתא אמרינן דלאו חזקה גמורה היא כלל ומשו"ה לענין חליצה חיישינן ועיין ברש"י דמאריך בה דברים וכתב כלומר ולענין חליצה משו"ה אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנים כו' ולכאורה אינו מובן מאי כיון רש"י במה שכתב כלומר והאריך בזה ולפי הנ"ל מבואר הטיב לנכון דרש"י מפרש דמאי דקאמר תלמודא ולענין חליצה חיישינן כוונת התלמוד לבאר הטיב דטעמא דבעינן בדיקה לחליצה היא עיקרת למסקנא ולא משום אפשר לברורי לחודא ובזה ברור דיש נ"מ רבתא לדינא לשיטות החכמים הנ"ל דקבעו לומר דלמסקנא טעמא דבדיקה גבי חליצה הוא רק משום אפשר לברורי אבל מעיקר הדין לא בעינן משום דחזקה אלימא היא א"כ ממילא במקום דלא אפשר לברורי באיזה אופן שיהיה או בדיעבד שנחלצה בלא בדיקה ומתה דלא אפשר לבודקה נפטרה הצרות בחליצה זאת. אבל לסברתינו דלמסקנא הדרא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא דחזקה דרבא מועלת אפילו לחליצה משום דחזקה גמורה היא אלא דהאי חזקה לאו חזקה גמורה היא וממילא אינה מועלת לחליצה ובספיקא קאי כדמעיקרא דחיישינן שמא לא הביאה עדיין כדפרש"י וא"כ אף במקום דלא אפשר לברורי או גבי דיעבד לא מהני דהוה ספיקא דאורייתא להני דסברי בחליצות קטנה הוה איסורו מדאורייתא והסכימו לזה כמעט כל הפוסקים והאי לישנא חיישינן איתא בכולה מכילתין דקדושין דבכל מקום דבעי למימר דהוה ספק מקודשת נקט חיישי' כמו דאיתא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וקיל"ן דהוה ספק קדושין (ובדף סמ"ך ע"ב) איתא שם והתניא חיישינן שמא יש לו ומתרץ הא לקדושי ודאי הא לקדושי ספק ע"ש. וא"כ הכ"נ דנקט תלמודא דלענין חליצה חיישינן פירוש דיש לה דין ספק כמו שפירש"י חיישינן שמא לא הביאה כי' ולא משום צריכא לברורי לחודיה אלא אפילו בדיעבד לא מהני ואם כן מחולק המסקנא עם אוקימתא דמעיקרא בגוף החזקה דמעיקרא בעי למימר דהחזקה אלימתא היא ושפיר מהני אפי' לחליצה ולמסקנא לא אלימ' חזקה זאת וכן נראין דברי רש"י בריש פ' ב"ס (דף מח ע"ב) בד"ה דאי משתכחי מפרש שם רש"י להחמיר של תמאן משמע דבא לפרש הא דקאמר רבא חזקה למיאון הוה חומרא ואי נימא דחזקה אלימתא היא היה הדין ניתן לאוסרה למיאון ואיסור חליצה הוה חומרא אע"כ דלאו חזקה אלימתא ולמיאון מחמיר:

וראיתי לבעל נ"ב שם בסי' ס"א שבא להוכיח דע"כ חזקה אלימתא היא ועכ"פ אלים כחה כמו כל חזקות איסור דאלת"ה למה אחרי הפ' נשים בודקות אותה משום דאיכ' חזקה דרבא והרי במקום חזקות איסור אי עד אחד וכש"כ אשה נאמנים כדאי' ריש גיטין וכאן הרי איתחזק איסור יבמה לשוק וחזקות קטנות שלה ולמה נשים נאמנות אע"כ דחזקה דרבא אלים כמו חזקות איסור ואיכא חזקה להדי חזקה והוה כמו שאין כאן חזקה כלל לא לכאן ולא לכאן ושפיר נשים נאמנות עכ"ל:

והלום ראיתי אחרי רואי מה שכתב בעל נ"ב בכיוצא בזה בסימן צ"ג ומצאתי שסותר דברי עצמו מקצה עד הקצה דכאן החליט הדבר דא"א שיהיה מועיל עדות נשים אם לא דחזקה דרבא אלימא טובא כנ"ל ושם בסימן צ"ג אשר נשאל אם מועיל עדות קרובים על השנים של היבם אשר הדבר מבואר בשו"ע סי' קס"ט סעיף י"א שאין לסמוך רק על ב' עדים כשרים והוא מרמב"ם ובמרדכי פ' מצות חליצה בשם הרבה קדמונים והנו"ב יצא לחלוק על כולם וערך מלחמה כנגדם להתיר ע"פ קרובי' ובא למילף זאת מאשה מודעינהו דמסקינן בפ' החולץ ומבואר בטושו"ע קנ"ז סעיף ב' דאפילו קרוב או אשה נאמנים להעיד שזהו אחיו מאביו וסיים שם ואין הפרש אצלי בין מעיד שהוא אחיו מאביו ובין מעיד שהוא בן י"ג שנה שניהם שוים ועוד מביא ראי' לזה ממאי דאיתא בשו"ע קנ"ח סעיף ג' דער א' נאמן ביבמה להתירה לשוק וא"כ אמאי פסק בשו"ע קס"ט דעל שנים בעי שני עדים בשלמא לשיטות הרא"ש שם שהביא רמ"א דאין עד א' נאמן להתירה לשוק ניחא אבל על השו"ע קשה ע"ש וכתב דהרמב"ם שכת' להצריך בפ' ב' מאישות ב' עדים על שנים אפשר לא קאי אלא למכות ועונשין אבל לחליצה למה לא יהיה נאמן והלא ע"א נאמן באיסורין אבל המרדכי וכל הגאונים שהביא המרדכי שם וטושו"ע כתבו כך לחליצה קשה ע"ש:

ומאוד נפלאין דבריו בשתי התשובות הללו דבסי' ס"א נטה קו להחליט ולומר דנשים אינו מהראוי להיות נאמנים על עדות השערות ופשיטא ליה התם דאף ע"א אינו נאמן ולמה נטה שכמו בסי' צ"ג להחליט דעל עסק שנים נאמן ע"א דלדעתי פשוט דלפי מה דמדמה עדות שנים לעדות שהוא אחיו מהאב ולמעיד שמת יבמה להתירה לשוק מכש"כ שיש לנו לדמות עדות שערות לזה ולהתיר ע"פ ע"א או נשים אף בלא חזקה דרבא:

וידוע מה שהביא המגיד פ' ב' מאישות בשם הרמב"ן דקטנה שלא נודעו שנותיה לנו בבירור אף שהביאה סימנים ספיקא הוה וע"ש במשנה למלך שביארו שהדבר הזה לא היה צורך לרמב"ן להודיענו אלא כוונתו דאף אם אח"כ המתינו לנערה זאת עד שוודאי באה למספר שנים ונמצא אצלה אותן שערות עצמן שהיה לה בעת שנסתפקו בשנותיה אינן מועילין דאמרינן דאפשר בעת ההיא לא היה לה שנים וא"כ שומא נינהו ולכן אפילו עומדים אחרי הפרק אינן מועילים ע"ש שהוכיח מאי דקבע המגיד דברי רמב"ן בהלכה י"ט והשיג על מהרח"ש שהבין דברי הרמב"ן כפשוטן עכ"ל עכ"פ חזינן דמשערות אין מקום כלל להחזיקה בשנים וא"כ איך בעי בעל נו"ב בסי' צ"ג לומר דע"א מהני על עדות שנים הואיל ומשטרות ליכא שום חזקה ובסי' ס"א בירר דבריו להוכיח דע"כ חזקה דרבא אלימתא היא דלולי זאת אינו מהראוי להאמין לנשים וראיתי בריב"ש סי' קפ"ב שהעתיק דברי חידושי הרמב"ן וז"ל שמטעם זה סומכין בסימני הבת בעדו' נשים כיון דלא אחסור' ונא אממונא קמסהדי כי היכי באומר זה אחיו של פלוני מאביו מהימן ה"ה לסימנים ועדיפא מינה דהכא אפשר למיקם השתא עלה דמילתא אם הביאה או לא משא"כ באחיו עכ"ל וכוונתו דטעמא דמהימן גבי אחיו מפורש שם בתלמוד משום גילוי מנתא היינו דעבידא לגלויי ע"ש והכא גבי סימנים יש לנו לברר תיכף פשיטא דיראים לשקר ולפי דברי הרמב"ן מבואר דיותר יש לנו למילף עסק היתר עדות בסימנים מאישתמודעינהו מעסק היתר עדות ספק שנים דפשיטא ח"א למיקם עלה דמילתא האידנא כמו בשערות וגם במרדכי פ' מצות חליצה כתב כדברי הרמב"ן ממש בשם ראבי"ה ע"ש:

אמנם כשבאנו למילף עדות שערות או עדות שנים מאשתמודעינהו צריך לחקור היטב טעמא דקיהיב התם תלמוד' דמסקינן שם והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואשה כי חקרתי ומצאתי הרבה שיטות להקדמונים בפירושא דהאי מילתא והרמב"ם ז"ל מפרש כפשוטו שכוונת התלמוד הוא כמו דאמרינן דאשה וע"א נאמן על מיתות הבעל דקיהיב תלמודא טעמא בפ' האשה משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והרמב"ם סוף ה' גירושין האריך דברים לבארן וכן ביאר הרמב"ם בפ' ד' מיבום דמשו"ה נאמן אשה וקרוב וע"א על עדות אחי פלוני משום שזהו דבר העשוי להגלות כו' כענין שבארנו סוף הלכות גירושין ושם כתב שאין יכול להשמט אם אין הדבר אמת ויתפוס בשקרו ע"ש ולפירושו יש מקום לדמות אפשר גם עדות סימנים ועדות שנים לזה:

ואולם דעת כמה קדמונים לפרש ענין גלוי מילתא האמור כאן על דרך אחר שלא כענין מילתא דעבידא לגלויי האמור בעדות מיתות הבעל ועיין ברי"ף פ' החולץ דמחריך בזה ותוכן כוונתו ביאר ריב"ש סי' קפ"ב הביאו הב"י ריש סי' קנ"ז וז"ל כתב הרי"בש שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמנים לומר שזהו אחיו של פלוני כשמעידין כן בשע' מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין נא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ומסיים הב"י שאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא אפילו לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם וגם בהגמ"יי כו' דמשמע מדברי הרי"ף דלא סמכינן אקרובים אא"כ משנ"ת ואין נראה כראבי"ה אנא אפילו במתכוונים להעיד נאמנים וכ"כ במרדכי פ' מצות חליצה עכ"ל הב"י וראיתי שהמרדכי מביא באריכות דהראבי"ה כתב דמשמע מתוך האלפסי ומלשונו שאינו נאמנים אלא במל"ת ואין נראה לו דמוכח פ' הגוזל ומאכיל דמל"ת אינו נאמנים אלא באיסור דרבנן אי בשבוייה דהוה דאוריית' מ"מ הקילו בהן מטעם דמנוולא נפשה אי בממונא כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם שם בנחיל דבורים פי' אף שהוא מדרבנן משום שהוא ממונא בעינן דווקא בעלים מרדפין וכן כתב ריב"ש שם הביא פר"ח סי' ס"ט ע"ש] וכן משמע סוף פ' ב' דכתובות ובפרק כיצד מעברין דמל"ת איני נאמן אלא בדרבנן והכח דאורייתא הוא אלא אפילו מתכוונות להעיד משום עיגונא ומשום מילתא דעבידא לאגלויי עכ"ל וראיתי להפר"ח בסי' ס"ט שמאריך לבאר שמסל"ת אינו נאמן אלא בעניני דרבנן:

אך לדעתי לא דייקו הטיב בדברי הרי"ף ובהארכות דבריו וריב"ש דקדק בלשון הרי"ף כל צרכו לנכון:

ונראה פשוט שהרי"ף לא רצה לפרש מאי דאי' בתלמוד גילוי מילתא בעלמא הוא כמו שפירשה הרמב"ן כדוגמא האמור מילתא דעבידא לגלויי בהאשה רבה דלפי"ז קשה למה משני תלמודא כאן בלישנא דהכא נקט גילוי מילתא והתם נקט מילתא דעבידא לגלויי ודומה לזה איתא בפ' שני דכתובות דנאמן להעיד מה שראה בקטנותו שיצתה בהינומא ומפרשינן משום דרוב נשים בתולות ניסת גילוי מילתא בעלמא הוא. והתם לא שייך כלל פירש רמב"ן דעתיד הדבר להגלות בלעדי העדות כמו שפירש הרמב"ם סוף ה' גרושין בעדות מיתת הבעל וע"כ צריכין לפרש דבלא"ה יש התם רוב לא נקרא עדות גמורה אף כאן בעדות אחים לא שייכי כלל דעבידא לגלויי דאפשר דווקא במעיד שמת הבעל ירא העד לשקר פן יבוא לפלוני ברגליו ויהיה נתפס לבדאי אבל הכא אפשר שלא יתגלה ולפיכך נקט תלמודא גלוי מנתא בעלמא הוא. ומפרש הרי"ף על דרך שפי' ריב"ש ומעולם לא איירי הרי"ף בענין מסל"ת כמו שעלה על דעת הראבי"ה הנ"ל דאילו היה כוונתו למל"ת לא היה מהצורך להאריך דברים בזה אבל תוכן פירושו הוא כרי"בש וז"ל בסי' קפ"ב שאין אשה וקרוב נאמני' להעיד שזה אחיו באיסור או בממון כשמעידין בשעת מעשה ומשנה שלמה בפ' יש נוחלין האומ' זה אחי אינו נאמן אלא שאם אמרו כן קודם מעש' שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין הדיינין המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודעינהו כיון שכבר הוחזק הדבר ע"פ אלו קודם מעשה עכ"ל ריב"ש נראה ברור דלא כיון מעולם על ענין מסל"ת דמעולם נא נשמע בענין מסל"ת לחלק בין שעת מעשה לקודם מעשה אבל תוכן כוונתו על דרך המבואר ברמב"ם פ' ט"ז מסנהדרין הלכה ו' אין צריך ב' עדים אנא בשעת מעש' אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר לו ע"א חלב זה או גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א ומקור לזה מירושלמי הביא המשנה למלך פ' ג' משגגות שפי' בחידושיו לקדושין (דף כ"ג ע"ב) חקר הדברים בדברי הרמב"ם הנ"ל מסוגי' דהאומר קדשתי את בתי דפליגי שם אם סוקלין ומלקין או לא ואולם זה ברור מאי דאיתא בקדושין (דף פ') דסוקלין על חזקות וע"ש ברש"י ד"ה איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקה שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדית גמור נסקלין זה על זה והביא הרמב"ם כל זה הפ' א' מאיסורי ביאה ע"ש ובסוף אותו פרק הביא הא דאמר קדשתי את בתי לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו מ"מ אם זינתה אינה נהרגת על פיו עד שיהיו שם עדים או תוחזק ע"כ מוכח בהדיא דאפילו לסקילה מועלת מה שהוחזקה קידם מעשה אפילו בלא עדות גמורה רק שמענו זאת ע"כ קרובים מועיל ומעתה דהרי"ף ביאר כאשר מבואר בריב"ש הנ"ל שם דקודם מעשה הודיעו הקרובים זה הדבר שזהו אחיו מאביו בעודנו בחיים של המת ואמירתן הועיל בזה משום שלא לענין ממון ולא לענין איסור אמרו זאת וא"כ באותו זמן נתחזק שזהו אחיו ע"פ הקרובים ושפיר מצי העדים או הדיינים המעידים בחליצה לכתוב ואשתמודעינהו כיון שכבר הוחזק כדברי ריב"ש ומסולק תמיהות ראבי"ה על הרי"ף דלא איירי כאן ממסל"ת כלל אדרבה לאידך גיסא יש לדייק לפי הדברים הללו א"א כלל לומר שיהיה פלוגתא בזה שלא יהיה מועיל הואיל ואף לסקילה ולמלקות מהני וא"כ אמאי מצינו בתלמודא דפליגי בה ר' אחא ורבינא חד אמר בעדים עיין ברש"י דמפרש דסובר דצריך להביא ב' עדים שזהו אחי המת מאביו ע"ש וכפי הנראה חקירה גדולה היא על דברי הרי"ף בזה:

ואולם על שיטות פי' המרדכי שהביא שם בשם הרבה קדמוני' שאב אינו נאמן על עדות שנים ומאשתמודעינהו אין להביא ראי' דוודאי התם גילוי מילתא בעלמא היא דבלא"ה תופסין אותו בחזקת שהוא אחיו מן האב וקרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין דומיא דגילוי מילתא דפ' האשה שנתארמלה אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב והביא קרובים לעדותו הא לא הוה גילוי מילתא עכ"ל ולפום רהיטא הפליאה עניו יותר מעל הרי"ף שמפרש דאיירינן שהוא מוחזק בלא"ה וגם מצריך עדות קרובים לחזק הדבר כמו שתופסין עד עתה וקשה עדות הקרובים למה לי כלל וכלל הואיל והיינו תופסין מכבר אותו לאחיו מהאב וסוקלין על חזקות מכש"כ שמועיל לחליצה וביותר קשה לפי"ז מ"ט מאן דפליג בתלמודא ומצריך דווקא עדים ודברי המרדכי הביא הב"י סי' קס"ט ולא חולק עליו שם דמשמע לכאורה שמסכים לדבריו אולם בסי' קנ"ז העתיק לשון הרמב"ם כדרכו דאפילו קרוב ואשה נאמנין והב"ש שם ס"ק ב' הביא דברי המרדכי דמצריך שיהיה מוחזק בלא"ה ומסיים הב"ש ולא משמע משארי פוסקים כן ע"ש. ואתה רואה שהב"י בעצמו הביא דברי המרדכי הללו שם בסי' קס"ט אשר בא מזה להוכיח האי דינא שעל עדות שנים צריכין דווקא עדים כשרים וא"כ משמע דישרו דברי המרדכי אצל הב"י ולדעתי דברי המרדכי וראייתו דקמסיים דומיא דגילוי מילתא האמור בפ' האשה שנתארמלה למעיין בדבר לאמיתו היא ראיה שאין עלי' תשובה אלא שקיצר ואני אבארה כי לפי הנראה מפשטות דברי הרמב"ם ושו"ע סי' קנ"ז דמכשירין בסתמא באשתומדעינהו אפילו אשה וקרוב ולא מצריכין שיריה מוחזק בלא"ה כמרדכי הנ"ל אלא מתירין משים מילת' דעבידא לגלויי כמו דמפר' הרמב"ם באריכות בפ' ד' מיבום. קשה מאוד להבין הלא עסק מילתא דעבידא לגלויי נמצא בכמה מקומו' בתלמוד בפ' האשה רבה בענין עדות מיתות הבעל דמאמיני' מטעם הנ"ל ובעדות החודש בפ' אין מכירין (דף כ"ב ע"ב) דאתא עולא ואמר קדשוה לירחא במערבא ומסקינן דלח מיבעי עילא דגברא רבה דנאמן אלא אפי' בא אחד מסוף העולם ואמר שקדשו ב"ד החודש נאמן מ"ט מילתא דעבידא לאגלויי הוא לא משקרי בה אנשי וזה הלשון עצמו נקיט תלמודא בפ' המקבל (דף ק"י ע"א) בענין שטר דהיה כתוב בי' שנין סתמא מסקינן אף דבכל מקום קרקע בחזקות בעלים גבי ספיקא אבל בהאי ספיקא הואיל דהוה מילתא דעבידא לגלויי ע"פ עדים אטרוחי' ב"ד כו' ע"ש וכאן בפ' החולץ בענין אשתמודעינהו שני הש"ס בלישנ' ולא נקט מילתא דעביד' לגלויי אלא נקט גילוי מילתא בעלמא הוא מוכרח הדבר בבירור גמור שתוכן ענין הזה מובדל ומופרש משארי עניני עסק מילתא דעבידא לאיגלויי:

ושפיר הוכיח המרדכי מזה דע"כ איירי תלמודא כאן באופן דבלא"ה תופסין אותו בחזקת שהוא אחיו מהאב אלא שהקרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין ומביא ראי' לזה מהאמור בפ' האשה שנתארמלה ג"כ האי לישנא ממש ולא נקיט שם לישנא דמילת' דעבידא לאיגלויי משום דהתם לא שייך למינקט רק לישנא דגילוי מילתא דהתם (בדף ק"ח ע"א) איתא שם דנאמן לומר מה שראה בקטנותו שפלונית יצאה בהינומא ומפרשינן דמשו"ה נאמן משום דרוב נשים בתולה נשאת גילוי מילתא בעלמא הוא ע"כ ע"ש והתם לא נקיט מילתא דעבידי לגלויי דלא שייכא התם דאפשר לא יתגלה הדבר זמן זמנים ועיקר הטעם התם משום דאיתא בלח"ה רובא דרוב בתולות נישאות וא"כ לא בא העד רק לגלות הדבר דכמו דמחזיקין דענין ע"פ הרוב כן הוא האמת ולפיכך שייך למנקט גלוי מילתא הוא. ושפיר יליף לה המרדכי דיש לדמות לשון גילוי מילתא דנקט באשתמודעי לשון גילוי מלתא האמור בכתובו' וכמו דבכתובות איתא בלא"ה רובא כמו כן הכא איירי דאיתא בלא"ה חזקה שהיינו תופסין אותו לאחיו מאביו ובאין אלו לגלות הדבר דכמו שמחזיקין כן הוא האמת וא"כ שני ענינים הללו המה בדוגמא ממש:

וראיה זו ראיה ברורה ונכונה מאוד עד אשר באמת על שיטות הרמב"ם קשה למה שינה תלמודא בלשונו כאן מכולהו עניני עד אשר עלה בדעתי לומר דהרמב"ם גורס אפשר גם הכא האי לישנא דאי' בכל מקום היינו מילתא דעבידא לגלויי ולא גילוי מילתא ויתבאר כל זה לפנינו לנכון אבל לפי הנתבאר דפירוש המרדכי מדוייק לפי לשון התלמוד קשה מה שעוררנו למאי צריכא כלל כאן עדות שה יקריב הואיל ואיירינן שאיתחזק בלא"ה וחזקה מועלת אפילו לסקילה בשלמא התם בסוגיא דכתובות דמסקינן דבלא"ה איתא רובא לא קשה קושיא זו הואיל ואית רובא למאי צריכין כלל העדות דהא מפורש שם בריש פרק ב' דאפילו למ"ד דאזלינן בממון בתר רובא לא מהני רובא דרוב בתולות ניסת משום דאיכא רוב הניסת בתולה יש להם קיל ואיתרע לה רובא ע"ש. ובאמת הקשה שם בתוס' ד"ה וזו אמאי סמכינן על האי רובא להעיד מאי דזכור בקטנותו הואיל והאי רובא לאו מידי הוא ומתרץ דהאי רובא דבתולה ניסת עדיף מהאי רובא דיש להן קיל ומשו"ה לא איתרע לו האי רוב דבתולה ניסת מכל וכל ולפיכך מועיל האי רוב שיהיה נאמן להעיד מה שראה בקטנותו ושפיר צריכין לעדות אבל כאן קשה למה לא סמכינן על חזקה לבדה דמועלת אפילו לסקילה ולמאי צריכין לעדות כלל. וחקרתי לתרץ זאת ע"פ מאי דראיתי להלן במרדכי באותו פרק מביא שם דברי ר' יואל הלוי שאב אינו נאמן להעיד שהוא בן י"ג שנה דהא הוחזק בקטן וההיא דהחולץ אפילו מאן דאמר גילוי מילתא ומכשיר קרובים משום דהוחזק באחיו אבל לא הוחזק באחיו בעינן שני עדים כו' ומה שהורה ר"ת דכל אשה שהגיעה לכלל שנותיה בשכינותיה לא צריכה בדיקה דהא מלקין על חזקות ואמרינן נמי הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה תימא לר' יואל הלוי אם עשה מעשה דמלקין על החזקות לא מיירי ע"י קול דקול לא הוה חזקה אלא מעשה הוה חזקה ובדבר שלא הוחזק איסו' ברור ולא היתר כמו הוחזקה נדה בשכינותיה שעושה מעשה נדה ולובשת בגדי נדה ומתחילה אינה עומדת אלא בספק נדה הלכך סמכינן אחזקה להחמיר הם האריכו ומורי קיצר עכ"ל ובאמת מחמת שקיצר צריך חקירה להבין תוכן כוונתו בזה דלפום רהיטא משמע דר' יואל מחולק עם ר"ת בעסק החזקה בתרתי דעסק החזקה לא נעשה אלא כשראינו שנעשה מעשה בדבר ענין הזה כמו לובשת בגדים ועוד שלא היה חזקה מתחילה להיפך וצ"ע על עיקר הזה בסוגיא דקדושין דף פ) דשם מקור סוגיא זאת דאפשר דר' יואל מדקדק ממאי דאיתא שם בתלמוד דסוקלין על חזקה דאיש ואשה תינוק ותינוקת ומעשה שהובא שם באשה אחת שבאתה מירושלים ובנה מורכב על כתיפה והגדילתו ובא עליה וסקלוה כל חקות הללו ע"י מעשה שראינו כרוכין זה אחר זה ע"ש ברש"י ד"ה ואזדא לה רבי יוחנן לטעמיה דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקה ליכרך אצלה בחזקות שהיא אמו אפי' בנפשות ע"ש ומשמע ליה לר' יואל דמעשה בעינן בזה היינו שהמה כרוכים וכן מאי דמביא שם מהוחזקה נדה בשכינותיה לא מיירי בדברים וקול בעלמא אלא בעושה מעשה לבישת בגדי נדה וכדומה אבל בקול ודברים לא יסורו להחזיקו להיות נסקל ומלקין ועוד באמת התם בסוגיא איירינן שלא היה חזקה להיפך דאיירי באיש ואשה שבאו מרחוק או אשה ובנה שבאה מירושלים ולפיכך דעת רבי יואל דהיכא שיש חזקה מעיקרא להיפך שאני אבל דעת ר"ת משמע דמפרש סוגיא דקדושין סתמא דבכל אנפי מהני חזקה שהוחזק בעיני שכנים ולא צריך שיהי' החזקה ע"י מעשה בא' וגם הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה מיסתם סתומה דחזקה מועלת אפילו לסקילה ולמלקות ע"ש והרמב"ם בסוף פרק הנ"ל כתב שאב אינו נאמן לומר קדשתי את בתי לפלוני לחייבה מלקות או מיתה על ידו עד שהוחזק ע"ש משמע דאף שהי' לה חזקה להיפך חזקת פנויה מהני לה חזקה לסקילה שלא כר' יואל הנ"ל שכ' במקום שיש חזקה להיפך לא מהני חזקות שכנים ועיקר הזה צריך תלמוד: ובטור וש"ע איתא דהא דאב אינו נאמן כגון שבא ממקום אחר ואין מכירין אותו אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ אב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קיל שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו בגדול ע"ש ובב"י שמאריך בדבר הזה ע"ש. משמע דקול מהני כמו חזקה ובאמת בשלמא חזקה יש לנו ללמוד מסוגיא דקדושין כמו שמעתיק הב"י דברי סה"ת שם באריכות דילפי לה מהוחזקה נדה בשכינותיה אבל קול מנין להם לכן יש לעיין בזה דזה פשיטא דאין סוקלין ואין מלקין על קול לחודא בלא חזקה עכ"פ נתבאר דעת ר' יואל בעסק חזקה דסוקלין ומלקין הוא דוקא כשבאה ע"י מעשה ובלא"ה לא מהני א"כ לשיטתו ניחא מאי דמפרש רבי יואל דאישתמודעינהו דפ' החולץ איירי דהוחזק באחיו ומ"מ שפיר בענין העדות הקרובים דהאי חזקה היא שלא ע"פ מעשה ולא מהני לחודא אם לא בצירוף עדותן של הקרובים ולפי"ז ניחא מאוד שהעלה המרדכי דגילוי מילתא דהחולץ דומה לגילוי מילתא דהאשה שנתארמלה ולפרושנו דומה ממש בסיגנון אחד דכמו התם יש רוב בתולות ניסת רק דהאי רובא לחודא לא מהני מידי כדמפורש ריש פ' ב' דרוב בתולות יש להם קול מרעא להאי רוב דבתולות ניסת ובצירוף העדות שזוכרין מה שראו בקטנותם מהני והאי לחודא לא מהני והאי לחודא לא מהני רק שניהם כאחד טובים להועיל כמו כן כאן בהחולץ איירינן בדוגמא ממש מהתם דיש נא חזקה רק דהחזקה אינו חזקה טובה שיהיה מועלת לבדה וצריכין לעדות הקרובים והתם יש רוב גרוע וכאן יש חזקה גרוע ועוד נראה דאפשר דהמרדכי כיון להאמור בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) שם איתא ערעור דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא ע"ש ברש"י ותוספת:

והדרינן למילתא למאי דעסקין בה דאזדא לה ראיית הנ"ב דהוכיח בסי' ס"א דע"כ חזקה דרבא חזקה אלימתא דאל"כ למה סומכין על הנשים דאינן נאמנים באיתחזק איסורא ע"ש דהא הוכחנו בהוכחה ברורה דאפילו על רובא או חזקה גרוע סמכינן להיות סניף וצירוף גבי עדות נשים וקרובים א"כ כמו כן יש לנו לומר דעסק חזקה דרבא קלישא טובא לפי המסקנא דמסיק דלחליצה בעי בדיקה. ומ"מ עושין סניף מחזקה זו לעדות נשים ובזה ניחא דברי ראבי"ה שהביא המרדכי שם דאנשים בודקין אותו ונשים בודקי' אותה ויליף מאישתמודעינהו וקרוב נאמן וכן המה דברי הרמב"ן אשר הביאן ריב"ש סי' קפ"ב ע"ש והרי"ף ביאר דמשו"ה נאמנים נשים לבדוק אותה משום דאית' חזקה דרבא והריב"ש הביא שפיר דוראן הקשה למה לא סמך הרי"ף משום גילוי מילתא כרמב"ן דיליף להתיר בדיקות נשים מאישתמודעינהו ולכאורה יש לדקדק איפכא דהא מפורש ריש ב"ס דטעמא דנשים נאמנות משום חזקה דרבא וכן יש לדקדק על ראבי"ה הנ"ל. ועוד קשה דראיתי בתשו' בית אפרים סי' מ"ז דמביא שם בשם רמב"ן ור"ן דמקשים ל"ל חזקה דרבא הואיל דלא מהני לחליצה ולמיאון אף בלא חזקה חיישינן מספיק' ותירצו דנ"מ לנשים בודקות אותן ע"ש א"כ מוכח דגם רמב"ן סובר כרי"ף דנשים נאמנות בצירוף חזקה דרבא וא"כ סותרין לדברי רמב"ן שהביא ריב"ש דילפינן בדיקו' נשים מדאישתמודעינהו. אבל לפי מה שביארנו ניחא הכל דראבי"ה ורמב"ן מפרשים כמרדכי ור' יואל הלוי דאישתמודעינהו איירי שבלא"ה הוחזק וכמו שהארכנו רק דהחזקה אינה חזקה טובה ומ"מ מכשרינן בקרוב ואשה וילפינן מזה בבדיקות נשים הואיל ואיכא חזקה דרבא אף דחזקה גרוע הוא מ"מ עושין ממנה סניף להכשיר בדיקות נשים כנ"ל:

אחרי אשר שמתי עין עיוני בסוגיות הללו דמילתא דעבידא לגלויי נתגלה בעז"ה. יסוד ושורש דבר הזה ויתבאר בירור הדברים שבעל נ"ב שבא למילף עסק שני גדלות מאשתמודעינהו לא נתגלה מילתא דעבידא לגלויי לפניו ולא עמד על מקור הדברים כי באמת יש להבין כמה הערות על זה על פירוש הרי"ף דמפרש לשיטת הבנת ריב"ש שאמר זאת קודם מעשה וגם ביותר על שיטת מרדכי ורבי יואל הלוי שהביא דמפרש דאיירינן שהוא מוחזק בלא"ה לאחיו מן האב לכאורה קשה מנא להו זאת דגמרא סתמא נקט ולדבריהם לא היה לתלמודא לסתום אלא לפרש דהכי במאי עסקינן ועוד קשה דלמ"ד בעדים בוודאי איירי בלא חזקה ממילא מאן דפליג ומכשיר בקרוב ואשה איירי בלא חזקה כמו האי מ"ד דבעדים הרמב"ם שנראה דמפרש דתלמודא סתמא קאמר וכדפסק טוש"ע דאפילו קרוב או ואשה נאמנים קשה למה שינה תלמודא כאן למינקט לישנא גילוי מילתא בעלמא ובכולהו עניני נקיט מילתא דעבידא לגלויי כמו שבארתי משארי מקומות בתלמוד דלרמב"ם ע"כ כאן נמי משום מילתא דעבידא לגלויי קאתינן להתיר ודוחק לומר להרמב"ם היה גירסא אחרת בסוגיא ועוד יש לחקור דלמאי דמפרשינן להרמב"ם דאיירינן בלא חזקה שמוחזק בלא"ה לאחיו ועיקר התירא כאן בקביעות התירא האמור בפ' האשה רבה בעדות מיתות הבעל דמאמינים אפילו אשה וקרוב מטעם עבידא לגלויי אבל ידוע שעיקר דמילתא הוא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן. וכך הם דברי ראבי"ה שהביא המרדכי והגמ"י סוף הלכות גירושין דפליג על רי"ף דמשמע דאינו מתיר באישתמודעינהו אלא מסל"ת ומסיק דאפילו במתכוונים להעיד מהני משום עיגונא אקילו בה ע"ש:

וא"כ היה מהראוי לומר דלענין ממון לא מהני עדות קרוב או אשה בכה"ג כמו עדות מיתות הבעל דמקילין משום עיגונא ומבואר בתלמוד שילהי יבמות (קט"ז) דלנחלה אין מורידין ע"פ עדות הזה אף שמשיאין את אשתו ע"פ אותו עדות וכן פסק רמב"ם פ"ז מנחלות ע"ש וקשה על זה ממאי דכ' הרא"ש פ' גט פשוט סימן י"ז שם בענין דאין כותבין שט"ח אלא במכירין ופסק הרא"ש דאפילו קרוב ואשה נאמנים להעיד ע"ז מידי דהוה להכיר שם אחיו מהאב דמסקינן בהחולץ דנאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי ע"ש וכן כתב הטוש"ע סי' מ"ט בשם רשב"א והמגיד פכ"ד מה' מלוה ע"ש ואיך ילפינן ממונא מזה דלפום ריהטא מבואר גם ברמב"ם פ"ד מה' יבום דטעמא דנאמן קרוב או אשה שהוא אחיו מהאב משום מילתא דאיגלויי ומסיים שם כמו שביארנו סוף הלכות גירושין דאיירי שם בעדות מיתות הבעל וא"כ יש לנו למילף מינה דכמו התם אינו מועיל לענין ממון ה"נ לא יועיל בממונא ואמאי פסקו כולם דהכרות קרוב ואשה מהני אפילו גבי ממונא:

ולתרץ כל זה נתגלה לי ע"פ מה שעיינתי בריב"ש סי' קנ"ה דמאריך שם דאין כל עניני מילתא דעבידא לאיגלויי המה בגדר אחד כי יש דבר שאמרו בו מילתא דעבידא לאיגלויי שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד להגלות בודאי בזמן קרוב וכו' וכן זה אחיו של פלוני וזה יבמתו שדב' הזה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא אשר מוחזק כן בעיר ויש דבר שאמרו בו ג"כ מילתא דעבידא לאיגלויי אבל אינו בגדר זה שאין הדבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו וודאי שיגלה אלא אפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני שהרי אף אם היא חי אפשר שלא יבא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יוודע אם הוא חי אם לא אלא שאם הוא חי ויבוא לא יהיה טענה למי שהעיד עליו שמת וענין האחרון אינו נאמן אלא בעדות אשה בצירוף טעם דיוק מאשה ועיגונא ואינו מועיל לענין ממון ולפיכך בסוף ה' גירושין לא הזכיר רמב"ם שיועיל ענין הזה לממון אבל בזה אחיו של פלוני שם בפ"ד משמע מלשונם שזה מועיל אפילו לממון משום שהוא דבר מפורסם ובידינו לגלותו מיד ומה שאמר שם בפ"ד מיבום כמי שביארנו בה' גירושין לאו לכולה מילתא השוה אותן הרמב"ם רק ר"ל שגם שם הזכיר ענין דעבידא לאיגלויי אבל אינו בגדר אחד עכ"ל ע"ש ודברי ריב"ש הללו מדוייק מאוד בלשון הרמב"ם למעיין הטיב בלשון ריב"ש שהאריך בזה ולפי"ז ניחא דילפי כולהו פוסקים דאף בהכרות מלוה ולוה לענין ממון סמכינן אקרוב ואשה דסברי דעדות אחיו מן האב ליכא כאן טעמא דעיגונא אלא טעמא דמילתא דענין כזה שמפורסם ובודאי יתגלה מועיל אף בלא טעמא דעיגונא ואפילו גבי ממונא ונראה דהרמב"ם דייק לדבר הזה מלישנא דתלמודא דנקיט כאן גילוי מילתא בעלמא ולא נקיט עבידא לאיגלויי שיכל תלמידא את לשונו כאן להורו' ולבאר סברות ריב"ש הנ"ל דאיירי שזה מוחזק כן בעיר ויודעים בו רבים והוא דבר מפורסם ועתיד להגלות לעין כל בזמן קרוב ולפיכך לא אמרו כאן עבידא לאיגלויי כי לשון הזה שייך בעדות מיתות פלוני דהגילוי שם אינו בהחלט ואפשר לא יתגלה שקרו לעולם רק דמ"מ המעיד מירתת שמא יבוא האיש ההוא לא יכול להמלט משיקרו אבל כאן נקט גילוי מילת' כלומר שזה מגלה מילתא שגלוי וידוע ומפורסם בעיר לעין כל רק הב"ד אין יודעים הענין על בוריו וזה הקרוב ואשה מגלים הדבר לפני ב"ד ענין כזה שלעד ארגיע לשון שקר רחוק מאוד מאוד שיכנוס איזהו להעיד שקר ודובר שקרים כזה לא יכון כלל בשום אופן וראוי לסמוך על זה אפילו בממונא. ודומה לענין הזה מבואר בקדושין (דף ס"ו ע"ב) דאף דאין עד אחד נאמן באיסורין במקום שחבירו מכחישו גבי בעל מום נאמן אף שזה מכחישו משום דאומר שלח ואחוי ע"ש בתוס' ד"ה שלח ובש"ע סי"קכ"ז ע"ש והיוצא לנו מדברים הללו דמה שאמרו שנאמן קרוב ואשה להעיד שזהו אחיו מן האב הוא דוקא כשידוע ומפורסם בעיר היינו שנולד במקום הזה אבל אם היה בא ממקום רחוק אף שמעיד עד אחד או קרוב ואשה שזהו אחיו מאביו אינו נאמן וכן ביאר הטור קס"ט בשם סה"ת לענין עדות שכנים על מספר שנים לחלק בין נולד במקום הזה שידוע לשכנים שלא ע"פ אב ובין בא לכאן ממקום אחר אינו נאמן האב להחזיקו בשנים ע"ש ובב"י ע"ש:

ומעתה נראה ברור שדברי שגיאה המה לבעל נו"ב מאי דהעלה לומר דלשיטות הרמב"ם דלא מצריך חזקה בעדות אחיו מהאב כהמרדכי יש לנו למילף שפיר שיועיל ג"כ עדות קרובים על שנים וכ' שם וז"ל והרמב"ם לא פירש כהמרדכי דלא נזכר בגמ' שום רמז מזה שיהיה מוחזק דווק' בלא"ה א"כ פשיט' דנאמן קרוב ואשה להעיד אפילו על אדם הבא ממקום רחוק שהוא אחוה דמיתנ' ולמה לא יהיה נאמן להעיד על היבם שהוא בן י"ג שנה עכ"ל כי הנה לפי מה שמבואר ברמב"ם בפ"ד מהלכות יבום שעל עדות שזהו אחוה דפלוני נאמן אשה ועבד וקטן וכן לשארי עדות של תורה בין בעדות ממון ובין בעדות איסור שזהו דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן ע"כ וכבר הארכנו דפסקו כל הפוסקים כך דאף בעדות ממון מועיל הכרה ע"פ אשה וקרוב והוכיחו זאת ממעשה דרבי ירמיה בר אבא בפ' גט פשוט קס"ז ע"ב ע"ש בנ"י באריכות דע"כ סמך ר' ירמיה אקרוב ואשה ע"ש ומש"ה פשיט' ליה להרמב"ם שעל עדות שזהו אחיו מהני בכל מקום אפי' לממון וע"כ טעמ' דמילת' כמו שביאר ריב"ש שם קנ"ה דאיירינן שדבר זה ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד אם הוא זה אשר מוחזק כך בעיר עכ"ל: וא"כ ברור שאף לדברי הרמב"ם צדקו כל דברי הגדולים הקדמונים שהביאו המרדכי הלא המה בעל התרומות וריב"ק וריב"ם ורבינו ברוך ומהר"ם ור"ת ור"י ורבינו יואל הלוי והטור ושארי גדולים אשר נקבם המרדכי בשמותם שאין מקום כלל לדמות עדות קרובים על שנים מאישתמודעינהו שנעשה על פי קרובים משום דבעדות שזה אחיו איירינן שידוע זאת לכלל אנשי המקום שמוחזק כך לאנשי המקום ההוא רק שבית דין אינן יודעים מזה ומגלה זה הקרוב שכן הוא הדבר שזה היבם מוחזק כן ומפורסם לכל אנשי העיר באחיו מאביו ועל ענין כזה יסכרו פי דוברי שקר לשקר בדבר שידוע לכל ויתגלה שקרייהו בעגלא ובזמן קריב ומה"ט קורא אותו תלמודא גילוי מילתא ולא מילתא דעבידא לאיגלויי כנ"ל משא"כ כשמעיד על מספר השנים שאין הדבר מפורסם כי זה פשוט שברוב שנים הכל נשכח ומילתא דנא רמיא עליה דאנשי לא מדכרי כלל ופשיט שענין הזה אינו נכנס אפילו בגדר האחרון מעניני מילתא דעבידא לאיגלויי שביאר אותם הריב"ש שם ע"ש כי קרוב שלח יתגלה הדבר לעולם הואיל וזמן לידתו רחוק כמה שנים והרוצה לשקר ירחיק עדותו פשוט וברור לכולהו גדולים המבוארים שאין לדמות עדות אחוה דמיתנא לעדות שנים ואף מעדות מיתת היבם דפסק בשו"ע סי' קנ"ח. דע"א מהני לא מצינו למילף דהתם עכ"פ קרוב ואפשר שיתברר דאם הוא חי אפשר שיביא ואין העד יכול להכחיש ולהשמט אם הדבר אמת כמבואר בסוף ה' גירושין ובריב"ש שם באריכות משא"כ בעדות שנים דרחוק שיביא הדבר לידי בירור ואף שיבאו באיזה ענין ואופן עידי בירור שיוכחשו עדותו יש לו כמה אמתלאות נהמנט מלהיות נאחז לבדאי ויטעון ויאמר שאמר בדדמי ואדעתיה דנפשיה היה עולה על רוחו שכן הדבר משו"ה לא מיקרי כלל מילתא דעבידא לאיגלויי:

ובזה ניחא דלא קשה על שיטות הרא"ש דסובר אין ע"א נאמן במיתת היבם כמו שהובא שיטתו סי' קנ"ח ברמ"א שם א"כ למה מאמינים באחוה דמיתנא אפילו ע"א וקרוב ואשה ועיין בנ"ב שחקר בזה באריכות ולפי דברינו ניחא דשאני התם דנקרא גילוי מילתא והדבר מפורסם לכל אשר אפילו בדיני ממונות מועיל זאת כנ"ל:

ונראה לומר ולפרש דברי רבינו יואל הלוי שהביא המרדכי דלא מצינו למילף עדות שנים בקרובים ממאי דמכשירין קרובים בעדות אחוה דמיתנא דמשו"ה מכשירין משום דהוחזק באחיו והוה גילוי מילתא אבל לא הוחזק באחיו לא. כונתו נמי כדברי רמב"ם שביארן ריב"ש שהבאתיו לעיל דאיירינן שהדבר מפורסם וכבר ידעו רבים אנשי העיר שמוחזק הוא כן ורק הב"ד אינו יודעים הדבר על בוריו ומודיעים זה הקרוב ואשה לב"ד וזה נקרא גילוי מילתא בעלמא שיראים לשקר שיתגלה תיכף שקרייהו לעין כל ולפי"ז דברי רמב"ם ומרדכי אחדים הנה בכוונה אחד עולים. ובא לאפוקי כשאחד בא ממקום רחוק אינו מועיל עדות קרובים עליו אשר לא נוכל לחקור הדבר מיד ונראה דאף לאותו דעה המבואר סי' קנ"ח דע"א מועיל על מיתות היבם הכא לא מהני דהתם אף שמעיד שמת במקום רחוק אף שאינו נקרא גילוי מילתא היינו בגדר ראשון שביאר ריב"ש מכל מקים מיקרי עכ"פ עבידא לאיגלויי מגדר השני שביאר ריב"ש אף דאפשר שלא יוודע הדבר לעולם שירחיק נדוד אבל מ"מ הואיל ואפשר שיבוא מירתת זה המעיד לשקר כי אחרי שיש לו אשה קרוב הדבר שיבוא אליה או שיודיע אותה היכן הוא ויתגלה שקרו אבל היבם אשר רחוק במדינה אחרת קרוב הדבר שלא יבוא לעולם למקום הזה כי אחרי אשר דבר אין לו כאן עם שום אדם לא יקבע ביאתו לכאן ולא מיקרי עבידא לגלויי אפילו מגדר האחרון ומשו"ה אינו נאמן אם יש לפנינו יבם אחר או שהיה המת מוחזק באחין במדה"י וגם מה שכ' שם המרדכי מתחילה דבלא"ה תופסין אותו לאחיו מן האב יש לכוון הכל על דרך הזה רמו שביאר ריב"ש דברי הרמב"ם כנ"ל. וכבר ביארנו שענין הזה מוכח ומבואר בלשון התלמוד דנקיט כאן גילוי מילתא ולא נקיט עבידא לאיגלויי וא"כ לא קשה מה שחקרנו על דברי המרדכי איך מצי לעשות אוקימתא דאיירי בהוחזק הואיל ואין הדבר מפורש בתלמוד כי לפי דברינו כוונתו כדברי רמב"ם ויש לזה הוכחה בלישנא דתלמודא כנ"ל בלעדי זאת אמרתי שיש לחקור חקירה לפי דברי הרמב"ם הללו כאשר ביאר ריב"ש דבריו האמורין בפרק ד' מיבום דגילוי מילתא כזה מועיל בפשיטות בכל מקום אפי' לממון והדבר הזה מוכח ממעשה דרבי ירמיה בר אבא כמו שמבואר בנימוק"י בפרק גט פשוט (דף קס"ז) וגם מבואר עיקר הזה מברייתא המבוארת ריש פ' אם אין מכירין (דף כ"ב ע"ב) דאפילו בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש נאמן ומזה רצה שם החולק על ריב"ש להוכיח דבכולהו מילתא דעבידא לגלויי נאמן ע"א מהתורה דתיקוני מועדות דאורייתא המה וריב"ש דוחה דמילתא דעבידא לאיגלויי בגדר הזה שבלי ספק יתגלה לעין כל השקר שפיר נאמנים אפילו קרוב מדאוריית' וכמו שהארכנו בדברי ריב"ש לעיל בזה א"כ קשה לפ"ז איך יתכן לומר כלל דפליגי רב אחא ורבינא בזה דחד אמר בעדים דווקא וחד אמר אפילו קרוב ואשה ומ"ט דמ"ד דמצריך דוקא עדים ועל שיטות המרדכי דמפרש דאיירי שיש חזקה קשה בפשיטות מ"ט דמאן דבעי עדים ועוד יש לדקדק דלכאורה ענין פלוגתא דרבי אחא ורבינא היה מהראוי לקבוע לקמן בפרק מצות חליצה (דף ק"ו) דאיתא שם אמר רבא אין חולצין אלא א"כ מכירין והיה להם לפלוגי באיזה אופן תהיה ההכרה בעדים או אפילו אשה וקרוב מהמני ועוד יש לעיין לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה ורבא דידיה דמבואר בתוספתא דחולצין אף שאין מכירין ומתרץ דתוספ' איירי מדאוריית' ואמוראי איירי דרבנן ע"ש וא"כ כשעיקר הכרה אינו צריכה רק מדרבנן איך ילפינן מהכא לשארי עניני דאיסורא או דממונא וגם קשה על מה שהקשה ראבי"ה שם במרדכי על הרי"ף דאמאי מועיל מסל"ת הא מסל"ת לא מהני אלא באיסורי דרבנן והכא דאורייתא הא לפי הנ"ל כאן נמי הוא דרבנן. ובפ' גט פשוט (קס"ד) דאיתא שם דאין כותבין שטרות אלא א"כ מכירין היה להם לתלמודא לקבוע פלוגתא דרבי אחא ורבינא:

לפיכך נראה פשוט לפרש דעל גוף הדבר מנאמנות אשה וקטן או קרוב להעיד על הכרה זאת ולא פליגי כלל ר' אחא ורבינא כמו דביאר ריב"ש באריכות ע"פ דברי רמב"ם פרק ד' מיבום ומעדות שקדשו ב"ד החודש דגילה מילתא מגדר הזה ראוי להיות נאמן מדאורייתא והנהו אמוראי במשמעותא דלישנא פליגי בהא דהוה כ' ר' יהודה בגט חליצה ואישתמודעינהו דתוכן משמעותן של תיבה זאת כלומר שנתוודע הדבר לפניו דחד סבר דלא יתכן לכתוב כך בהאי לישנא אלא באופן שהי' לפני אותו ב"ד עדים כשרים להעיד על זה אבל כשלא נמצא לאותו ב"ד עדים כשרים לזה רק קרוב או אשה הודיע הדבר הזה לב"ד אף דמעיקר הדין מתירין לחלוץ אעפ"י דקיל"ן (בדף ק"ו) דאין חולצין אלא א"כ מכירין די לנו על ההכרה הזאת עדות קרוב ואשה וחולצין על פיהם מכל מקום הב"ד צריכים להיות דייקי בלישנא שלא לכתוב דבר אשר מיחזי כשיקרא עיין בפ' זה בורר איך מדקדקין לכתוב פסק דין כשרבו המזכין דאין כותבים סתמא יצא זכאי דמיחזי כשיקרא ע"ש:

וא"כ הכ"נ סובר דווקא כשיש עדים יתכן לכתוב בגט חליצה לישנא דאישתמודעינהו דבאמת נתוודע הדבר על בוריו על פי עדים כשרים אבל כשחולצין ע"פ הכרות קרוב ואשה לא יתכן לכתוב האי לישנא דמיחזי כשיקרא דהא לא נתוודע לפניהם דבר על בוריו רק דהוה מילתא דעבידא לאיגלויי ובאמת מסקינן לקמן (דף ק"ו) שם לפי מאי דקיל"ן כרבא דאין חולצין אלא א"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין ע"ש ברש"י דאין צריך לכתוב כלל בגט חליצה דאישתמודעינהו דהואיל וכותבים לה גט חליצה לראיה שנתן לה ב"ד חליצה מסתמא עשו כהלכה שלא חלצו בלא הכרה וחד סובר דאפילו כשחולצין ע"פ הכרות קרוב ואשה ג"כ שייך לישנא דאישתמודעינהו וליכא כאן מיחזי כשיקרא משום דבעינן גלויי מילתא כזה חשבינן הגדות דברים קרוב ואשה לעדות גמור ולבירור גמור איקבע לנו כמו שהארכנו שמועיל עדותם בגדר הזה אפילו במילי דאורייתא ובענין ממונא ושפיר יתכן הדבר שב"ד כותבין בזה ואישתמודעינהו שנתוודע להם הדבר על בוריו ומסקינן להלכה כהאי מ"ד דהואיל וגילוי מילתא בעלמא שרחוק מאוד שישקר בה שום אדם כמו שהארכנו מריב"ש מיקרי שפיר בירור גמור ומדוקדק לישנא דתלמודא דקאמר ואישתמודעינהו פליגי בה רבי אחא ורבינא כלומר במשמעות הלשון פליגי:

והמעיין ברי"ף נראה ברור שכיון לדברינו אלה דכ' שם וז"ל וכיון דקיימא דאישתמודעינהו להדין פלגא גילוי מילתא בעלמא אפילו קרוב ואשה כו' הילכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמסהיד עילויה דההיא גברא או עילוה דההיא איתתא כו' ע"ש וכוונתו למש"כ דכיון דהילכתא דאפילו ע"פ קרוב ואשה שייך לב"ד לכתוב דאישתמודעינהו א"כ מותר לכל אדם להעיד עדות ברורה לפני ב"ד שיודע בהאי גברא או בההיא איתתא אף שלא שמע זאת רק מקרוב ואשה מכל מקו' בגילוי מילתא כזה לא מישקרי אינשי ולבירור גמור חשבינן הגדתם כו' דהיה הוה אמינא דעד ששמע מקרוב ואשה אינו רשאי להעיד על הדבר בבירור אלא צריך להעיד איך ששמע מקרוב ובזה מדוקדק תיבת וכיון דקיל"ן כו' דאיתא ברי"ף ע"ש ואחרי עיוני מצאתי בחידושי אנשי שם אשר בגיליון האלפס שפירש דברי האלפס ממש כדברינו ע"ש הטיב וממילא לא צריכין לדחוקי שדחק הריב"ש בסימן קפ"ב בדברי רי"ף לחלק בין שעת מעשה לקודם מעשה:

ומעתה נראין הדברים שהרי"ף והרמב"ם בחדא שיטתא קיימי בענין גילוי מילתא דאחוה דמיתנא דמיירי שמוחזק וידוע לכל בעיר הזאת וגם שיטות המרדכי יש לנטות לזה וליכא וכלל פלוגתא בין הפוסקים בזה וניחא הכל: ודע דבספרי הרמב"ם שלפנינו יש ט"ס שם בפ' ד' מיבום שכתב ואפילו קרוב ואשה נאמנין וכו' משא"כ בשאר עדות של תורה בין לעדות ממון וכו' ותיבות משא"כ ט"ס וכצ"ל וכן לשארי עדות של תורה וכן העתיקם ריב"ש והחכמים שהתווכחו עם ריב"ש ע"ש קנ"ה וקפ"א דאם הוה גרסתינו אמת היה לשו"ע סי' מ"ט להביא דהרמב"ם חולק ע"ש:

נחזור לעניננו שנתבאר הטיב שהדין עם כל הגדולים שהובא במרדכי דעדות שנים פסול בקרובים ואין לדמות לעדות אחות דמיתנא ושלא כדין יצא נו"ב בסי' צ"ג לחלוק עליהם ואזיל בתר איפכא דבסי' כ') יצא להוכיח דחזקה דרבא חזקה מעליא ואלימתא דאל"כ לא היה מהראוי שיועיל עדות נשים על סימנים דלפי הנתבאר אין ראי' כלל דהא ריב"ש שם בסי' קנ"ה חשוב לה ענין הזה בגדר הראשון מעניני דעבידא לאיגלויי ועתיד להגלות בודאי וכללם יחד עם עדות אחוה דמיתנא ע"ש הטיב וכך המה דברי רמב"ן אשר העתיק ריב"ש בסי' קפ"ב דדימה עדות סימנים לעדות אחוה דמיתנא ועדיפא מינה דמצי למיקם השתא עלה דמלתא אם הביאה או לא הביאה ע"ש וא"כ אף שבאמת חזקה דרבא קלישא מהני ואדרבה אפכא יש לדקדק כמו שהקשה הרב דוראן שהביא ריב"ש קפ"ב שתמה על הריף למאי תלי טעמא דנאמנת בדיקות נשים בסימנים בטעמא דחזקה דרבא ולמה לא סמך על ענין מילתא דעבידא לגלויי וכמו שסמך על הרמב"ן והניח בצ"ע והרי"בש מתרצי לשיטתו דבאחיו מן האב סובר רי"ף דלא נאמנים אלא שלא בשעת מעשה אבל גבי סימני הבת נשים נאמנות אפילו בשעת מעשה ע"ש. ואולם לפי מה שפירשנו דהרי"ף לא כיון כלל לחלק בין שעת מעשה רק כוונתו כמו שמצאנו כדברינו בחידושי אנשי שם ובאמת על שיטות פירוש ריב"ש קשה דזה וודאי מאן דקאמר בעדים אינו מחלק בין שעת מעש' או לא מסתמ' בחדא גוונא פליג מאן דמכשיר בקרוב ואשה וכעין זה חקרנו לעיל על פירש המרדכי דאיירי שהוחזק בלא"ה ולפי מאי דליתא לפירש ריב"ש ברי"ף הדרא קושית ה"ר דוראן לדוכתי' וגם הרמב"ן כמו שהעתיקו ריב"ש משמע דמתיר בדיקות נשים בסימנים מטעם גילו מילתא לחודא וראיתי בתשו' בית אפרים סימן מ"ז שהביא שם בשם רמ"בן ור"ן שכתב לתרץ למאי צריכי כלל חזקה דרבא דהא למיאון בחששא בעלמא אסירא ומתרצא דמועיל לנאמנות נשים בבדיקה ע"ש וכך הוא הצעות שייטות הסוגיא שם בריש בא סימן דמטעמא דחזקה דרבא סמכינן על בדיקות נשים ונראה לתרץ זאת דלכאורה יש לדקדק דלפי דברי הרמב"ן ור"ן הנ"ל דלמיאון לא צריכין כ"כ לחזקה דרבא רק לחליצה בעינן כי היכי דנסמכי אבדיקית נשים א"כ למאי נקט למילתיה בלשון נקיבה וקאמר קטנה הל"ל בלשון זכר ולומר קטן שהגיע כו' ויהיה מועיל חזקה זו לסמוך על בדיקות קרובים לחליצה ומעתה מתורץ הכל דבאמת על נאמנות הקרובים על בדיקות סימנים אצל היבם אינו מהצורך כלל לעשות צירוף וסניף מחזקה דרבא כמו שכתב רמ"בן ורי"בש קפ"ב דזה מיקרי גילוי מילתא ועדיפא מגילוי מילתא דאחוה דמיתנא דהכא אפשר למיקם עלה דמילתא השתא ע"ש ונמצא שאין לנו עדיפא בכל גדרים ועניני מגילוי מילתא יותר מזה ובפשיטות ראוי להועיל אפילו בממונא וכמו שלח ואחוי' לך גבי מעיד על בעל מום המבואר בקדושין (סי' ע"ב) ע"ש ודווקא בבדיקת הבת בסימנים דא"א לאנשים לבודקה להסתכל בערוה ועיין בריב"ש קנ"ה שם ומשו"ה לא מיקרי כ"כ גילוי מילתא בפירסום לעין כל מגדר הראשון של גילוי מילתא דחשב רי"בש קנ"ה דהא א"א לנו למיקם עלה דמילתא בברור גמור ע"י אנשים כשרים להעיד ולפיכך מהצורך לנו לעשות צירוף וסניף מענין חזקה דרבא דמ"מ מיקרי מילתא דעבידא לאיגלויי כמו שכתב ריב"ש קנ"ה דהא אפשר למבדקה ע"י שארי נשים אחרות וכמו דעבדינן בשטרא פרסאה דאתא לקדמנא דלא מצינן למקרי דמבואר בגיטין (י"ט ע"ב) ובשו"ע סי' ס"ח דמקרי לשני פרסאי במסל"ת ע"ש וניחא דאפילו לסברות רמ"בן ור"ן דעיקר תועלת מילתא דרבא לענין חליצה נאמרה לסמוך אנשים לא צריכא האי מילתא אלא בנקבה ולא בזכר כנ"ל אבל עכ"פ מכל הנתבאר נסתר מעיקרו ראיות נ"ב שם בסי' ס"א שרצה להוכיח לאלימי חזקה דרבא דאלת"ה מ"ט דנשים מהימני דנתבאר דבלא"ה יש טעם וסבר' להאמינם ויש להכריע דעסק חזקה דרבא לא הוה אלא כעסק רוב בתולו' האמור בהאש' שנתארמל' (כ"ח ע"א אף דהוה רובא דאיתרע כאמור בתו' ריש פרק הנ"ל מ"מ מועיל להאמין למה שזוכר בקטנותו הכ"נ דכוותי' דאף דלא הוה חזקה אלימתא מ"מ מועיל לסניף לנאמנות בדיקות נשים:

והנה בעסק אלימות חזקה דרבא בשנים בלא סימנים נמצא מפורש בסוגיא דקדושין (דף ס"ג ע"ב) שם דרש"י החליט הדבר דשנים בלא סמנים לאו מידי הוא דמפרש שם בני זה בן י"ג שנה איירינן דסימנים יש לו והתו' מביא שם בשם ר"י ב' שיטות בזה שיטה אחת דמסכים לר"שי בזה דלא מהני בחדא מנייהו:

ושיטה ב' מביא שם דר"י סובר דשנים לחודא מהני אפי' לענין מלקות וכן סימנים לחודא מהני אף שלא נודע לנו מספר שנים ע"ש באריכות ובעל נ"ב בכל מה שחקר בסי' ס"א ובסי' צ"ג לא שם זכר מסוגיא הנ"ל:

והנראה בעיני דר"שי ותו' לשיטתו קאי דהפני יהושע בחידושיו לקדושין חקר על מה שנסתפק ר"י שם באילו ב' שיטות אי מהני סימנים בלא שנים אי לא נחזי אנן מסברא אי רובא דעלמא אין להם שערות גמורות קודם הזמן א"כ פשיטא דסמכינן אסימנים לחוד היכא דמספקי לן בשנים דהא אזלינן בתר רובא מדאורייתא ואי לאו ספיקא הוה ומאריך שם בזה ומסיק וצ"ל דהא מילתא גופי' מספקא ליה לר"י ועדיין צ"ע עכ"ל. ובאמת קושייתו אינו מובן כ"כ דמה ראה לדקדק בעסק רוב הזה גם על שנים חוד יש לדקדק על מה נסתפק ר"י היה לנו לבדוק הנעשים בני י"ג אם נמצאים סימנים אי לא אע"כ דקשה להעמיד הדבר ע"י בדיקה ואולם מצאתי לחקור דבר הזה אם שכיחי שערות לקטנים קודם י"ג שנה ויש לחקור זאת מסוגיות התלמוד הכא (בדף מ"ו) בפ' יוצא דופן דאיתא שם ר' שמואל בר זוטרי מתני למימרא דרבא בהאי לישנא קטנה כו' וכתב שם תוספת ד"ה קטנה דלהאי לישנא אין להוכיח דרבא סובר תוך הזמן כלפניו דהא דממאנת איירינן דלא בדקו כמו שמעמיד במסקנ' אבל היכא דאיכ' שערות מצינו למימ' דהוי כלאח"ז ואינה ממאנת ע"ש ולכאורה קשה טובא איך מתירין להיות ממאנת בלא בדיקה הואיל וסובר תוך זמן כלאח"ז ומועילין שערות אפשר יש לה שערות ובאמת ראיתי בס' בית אפרים סי' מ"ז שהביא להקשות בשם מהראנ"ח ומתרץ דתו' איירי בלא בעל ע"ש אבל מ"מ קשה דהא מוכח בסוגיא דאף בלא בעל יש לאסור מספיקא וכן מפרש במהרי"ט סימן מ"א משום דיש לה חזקות איסור ודווקא כשנבדקה ולא נמצא לה משום דנשירה לא שכיחי ואזלינן בתר רובא דלא נשרו וא"כ לא היה לה כלל שערות וכן העלו כל האחרונים עיין בטור ושו"ע דאסרינן בלא בדיקה אפילו בלא בעל כמבואר בסי' קנ"ה וכן בדין לאסור ספק השקול הואיל ויש כאן חזקות איסור ועוד יש לחקור על תירוץ ראנ"ח ממאי דאיתא בתו' (דף מ"ט ע"א) בד"ה ואיבעית אימא דכתב שם דרבא איירי בבעל ע"ש. ומוכח מזה דשיטות התו' הוא דלא שכיחי שערות קודם שנים דגדלות ורובא ליתנהו בהו עד שבאו לכלל שנים. ומשו"ה כל זמן שלא באה לכלל גדלות ולא נבדקה ממאנת בפשיטות דאזלינן בתר רובא ורובא לית להו שערות. אבל שיטות רש"י מוכח דפליג על תו' בזה וסובר דשכיחי שערות אף קודם שני גדלות דר"שי מפרש דרב שמואל בר זוטרי לא פליג אלישנא קמא אלא אף לישנא בתרא בא להוכיח דרבא סובר תוך זמן כלפניו כמו שביאר בד"ה מתני לשמעתתא כו' ובד"ה ממאנת וכו' דכתב מדממאנת והולכת ולא חיישינן שמא הביאה משום דאפילו הביאה שומא נינהו מוכח מזה דתוך הזמן כלפני הזמן. והנראה דר"שי דייק לה ממאי דנקט מתני לשמעתתא דרבא בהאי לישנא ולא נקט סתמא איכא דמתני לשמעתתא דרבא הכי דהוה משמע קצת דלישנא בתרא בא לחלוק על לישנא קמא וסובר דלא הכי אמר רבא אלא הכי אמר רבא. אבל השתא דדייק ונקט לשמעתתא דרבא בהאי לישנא משמע דלא פליגי הנהו תרי לישנא בגוף הדין ולא פליגא אלא בלישנא דמר תני למילתא דרבא בהאי לישנא דהיינו דרבא אמר בפירוש הילכתא דתוך זמן כלפניו ור' שמואל בר זוטרי מתני לה לשמעתתא דרבא בהאי לישנא כלומר אותו שמעתתא גופי' דתני בלישנא קמא רק תני לה בלשון אחר ומשו"ה מפרש רש"י בד"ה מתני דשמעת מיניה נמי דתוך הזמן כלפי הזמן ובזה ניחא דר"שי מאריך בציונו לציין בד"ה מתני כל האמור בתלמיד ואין דרכו של רש"י לציין כי אם תיבה אחת או שתים אבל הענין היא דר"שי דייק לה ממאי דקאמר רב שמואל בר זוטרי הכי ולא נקט סתמא רב שמואל בר זוטרי מתני הכי מוכח דלא פליגי אלא באיזה לשון נאמרה מילתא דרבא ובגוף הדין מידה להאמור בלישנא קמא ואפשר שהיה גירסא אחרת לכן מאריך רש"י לציין ולומר דכך היא גירסא אמיתות ונמצא דיש לדייק דהאי לישנא לא פליג בעיקר הדין אלא בלשון פליג דלא אמר רבא בפירוש הלכתא תוך זמן כלפניו אלא בהאי לישנא אמרה רבא לשמעתתא דדייקינן נמי מינה דכך סובר רבא דתוך זמן כלפניו ודייק לה מדקאמר ממאנת והולכת ולא חיישינן שמא הביאה אע"כ דאפילו הביאה שומא הוה א"כ מבואר האי דינא האמור בלישנא קמא דתוך זמן כלפניו ומזה יש להוכיח בפשיטות דשיטות רש"י הוא דשכיחי להמצא שערות אפילו קודם שני גדלות דאי נימא רובא דעלמא אינו מביאין איך דייק לה תלמודא מדמתירין לה למאן ולא חיישינן דילמא יש לה שערות דילמא משו"ה מתירין דאזלינן בתר רובא דרובא אין דרכן להביא קודם זמן גדלות אלא ע"כ דר"שי סובר דזה הוה ספק השקול אי יש לה שערות קודם גדלות ושכיחי דמביאין שערות קודם גדלות ומוכח שפיר מדמתירין למאן דסובר רבא דתוך זמן הוה כלפניו ומעתה רש"י לשיטתו דהכא שפיר מפרש בסוגיא דקדושין דהא דצריכין לעדות האב על השנים איירינן בנמצא לה סימנים רק דשערות אין ראיה כלל על גדלות דהא שכיחי דאית להו שערות אפילו קודם גדלות וזהו שיטות רמ"בן אשר הביא המגיד פ' ב' מאישות וזה שיטות כל הגדולים אשר הביאן המרדכי דאף שיש להם שערות צריכין לבירור על מספר השנים דמשערות אין ראיה כלל דשכיח דאית להו בקטנות ואולם התו' שהביא שם בשם ר"י ב' שיטות לשיטתם קאי דמשמע כאן בסוגיא דרב שמואל בר זוטרי בא לפלוגי על לשנא קמא דאמרו דרבא סובר הילכתא דתוך זמן כלפניו ובא ר"ש בר זוטרי לחלוק על זה וקאמר דלאו הכי אמרה רבא לשמעתתא אלא הכי אמרה רבא לשמעתתא. ונמצא שאין להוכיח דסובר כלפניו וקרוב לומר דתו' לא גרסי בזה כר"שי דגורם דר"ש בר זוטרי מתני לה לשמעתתא בהאי לישנא דמשמע שלא בא לחלוק על עיקר הדין אלא גורם סתמא ר"ש בר זוטרי מתני לשמעתתא דרבא הכי דמשמע דהאי לישנא בא לחלוק על עיקר הדין הנאמר בלישנא קמא דתוך זמן כלפניו ומשו"ה כתבו ד"ה אי לישנ' אין להוכיח דרבא סובר כלפניו [ואפשר לומר קצת דהנהו תרי לישנא שייכי במאי דמצינו דוגמא לזה בסוגיא דפ' מי שמת (דף קנ"ה ע"ב) דפליגי שם אי אמרה רבא מפורש תוך זמן כלפניו או מכללא ע"ש ואף שבאמת תרי עניני נינהו מ"מ אפש' דבחד לישנא אמרה ומעיקר' הוה סבורין דבפירוש אמרה רבא הכי מהכא ולבסוף מסקין דלא בפירוש אמרה אלא מכללא דייקו להא מילתא ולפי האמת מלישנא דאמרה רבא יש לדחות] אלא דמצינו למימר דהוה כלאח"ז והא דמתירין למאן איירי כשלא נבדקה אבל אם היינו בודקין והיה נמצא לה שערות אסרינן ולא קשה להתוספת מהא דדייק רש"י שם איך מתירין למאן מהראוי לחוש שמא הביאה ע"ש. ע"כ סבר התו' כמו שביארנו לעיל דרובא דעלמא אינו מביאין קודם גדלות ומשו"ה לא חיישינן לשמא יש לה. ולסברא זאת דע"כ רובא דעלמא אין להם שערות קודם גדלות בפשיטות יש לנו לומר כשיש להן שערות אזלינן בתר רובא דמסתמא יש להם מספר וכמו שכתב הפני יהושע בחידושיו לקדושין ולשיטתם דהכי שפיר העלו התוס' שם בשם ר"י בשיטה שניה דבין שנים בלא סימנין מהני ובין סימנים בלא שנים מהני ע"ש וא"כ יש לומר דהואיל והתו' כאן בפ' יוצא דופן נראה כמסתפקים בדבר אי לישנא בתרא פליג על לישנא קמא או לא דהא כתבו מצינו למימר משמע דלא החליטו הדבר בהחלטאי פליג לישנא בתרא או לא פליג וכדמפרש רש"י דלא פליגי אלא בלישנא משו"ה שפיר העלו על פי זה בסוגי' דקדושין נמי שני שיטו' בזה דאי נימא דפליג על לישנא קמא מוכח דרובא לית להו שערות בקטנותן א"כ בפשיטו' מהני סימני' לחודא אבל אם נפרש כר"שי דלא פליג מוכח איפכא דע"כ ספק השקול הוה שכיחא דמביאין וכמו שהארכנו לשיטות רש"י דמזה מוכח דאף ללישנא בתרא דתו"ז הוה כלפניו ולפי מאי דהוה ספק השקול לא מהני שערות לחודא שפיר שהעלו שם התו' ב' שיטות בהאי מילתא:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה